על האושר

טולסטוי כתב בתחילת אנה קרנינה: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות – אומללות הן כל אחת על פי דרכה".

לדעתי כשהוא מדבר כאן על האושר, אין כוונתו לאושר באמת, אלא למשפחות שחיות לפי מוסכמות וכללים מקובלים, וזה עובד בלי תקלות, ובעצם שום דבר לא קורה שם, אין שם באמת חיים והתרחשויות נפשיות ואין שום דבר ייחודי לספר. רק כשמגיעה האומללות, פני השטח נשרטים ועולה מה שבפנים, אז מתרחש הסיפור המיוחד של אותה משפחה.

לכאב יש מכנה משותף רחב. כשאני שומע או מספר על כאב, פחד, מצוקה, פצעים, אני מזדהה ומזדהים איתי. לכן יש טעם לספר. כשקורה משהו באמת טוב, זה כל כך ייחודי ואישי ושונה מכל דבר אחר, שקשה מאוד לשתף בזה. הדברים לא יהיו מובנים. אין להם מילים.

כמעט כל הספרים והשירים מדברים על הדרך שעוברים כדי להגיע אל האהוב הנחשק, או על געגועים אל מה שאיננו. כמעט שאין דיבור על החיים השוטפים ביחד. ואם יש, זה בדרך כלל על הבעיות. לא מדברים על הרגעים של טוב באמת, של מגע אמיתי, של אושר של ביחד עמוק וטוב שהולך ונבנה ומתפתח לאט לאט, בשגרת היומיום שהיא מלאה התרחשויות עמוקות ומלאות חיים ועושר וצבעים. של אהבה שצומחת ומרפאת, והופכת לאט לאט למשפחה ובית טובים באמת.

אני חווה עכשיו ביחד כזה. זה גורם לי פחות לכתוב. זה מציף החוצה גם כאבים שלא היתה להם מספיק תמיכה לצוף, וכעת בגלל שיש קבלה חמה ואוהבת בלי שיפוט הם יכולים לצוף ולקבל התייחסות ומרפא. על הכאבים האלה אני יכול לכתוב, אבל על רגעי האושר והשמחה הכל כך עמוקים וחיים אין לי איך לכתוב. זה כל כך אישי וייחודי, אני לא יודע איך לשתף בזה. לשתף בכאב זה מביא מעט נחמה. כשטוב אין את המוטיבציה הזו לכתיבה. אבל בכל זאת, לשתף זה ערך בפני עצמו. זה אולי גם יכול להביא תועלת למישהו. אני רוצה לספר, אבל אינני יודע איך לכתוב ומה לומר, מרגיש שכמה שלא אנסה לתאר זה יהיה סתם לחשוף דברים אישיים בלי שבאמת יקרה שיתוף אמיתי.

אז אני מבקש סליחה ממי שמשתתף איתי בכאב, שאני לא יכול לשתף אותו גם באושר. לפחות אני מדווח על זה.