קטע קטן ממכתב שכתבתי לפני כשבוע לאחד מההורים במשפחתון שאני עובד בו:
"אני מרגיש שהיחס שלי ושל רוב המבוגרים לתינוקות שטחי מדי. זה נעים וטבעי ונכון מדי פעם לדבר בקול ילדותי ו"חמוד" אוי איזה מותק ולגרום להם לחייך ולהראות שהם יודעים לעשות ביי ביי או משהו כזה. אבל בהרגשה שלי לילדים יש כבר הרבה יותר מדי מזה מהסביבה, והרבה פחות מדי יחס אמיתי ועמוק יותר.
העניין האישי שלי בעבודה הזו הוא ללמוד ליצור יחס משמעותי עמוק ואישי עם הילדים. באופן כללי אחת המטרות המשמעותיות ביותר בחיים שלי, היא ללמוד להיות יותר בקשר עם הרבדים של "תינוק" בתוך עצמי. יש בי (כנראה זה אצל רובנו), חלק מאוד מפותח מבחינה אינטלקטואלית ומילולית, זה החלק שאנחנו רגילים לזהות בתור מרכז ה"אני", מרכז האישיות. ועם החלק הזה אנחנו עובדים ובונים את המימוש שלנו בחיים. לדעתי החלק הזה יותר מדי מפותח, ובתוכנו יש גם תינוק קטן לא מילולי, רגיש ופגיע, שאנחנו לא ממש רואים אותו ואוהבים אותו ויודעים איך להתחבר אליו נכון ולצרף אותו שיתפוס את המקום הנכון בתוך האישיות בהרמוניה ושלום וביטוי, יחד עם כל שאר מה שיש בפנים כולל השכל. יוצא שהתינוק שבפנים או שהוא שותק ומוזנח ועצוב, או שהוא מתפרץ באיזשהי סערה אמוציונלית לא מוסברת. כשאני עובד עם התינוקות, אני יכול לתקשר איתם באופן אמיתי ורציני ואישי ועמוק רק על ידי שהחלק של תינוק שבתוכי מתבטא ו"מדבר" בשפה שלו, שפת התינוקות.
בהתחלה גיליתי שזו שפה של מגע ושפת גוף ומבט, אבל לאחרונה אני לומד לגלות שזו שפה שמדברת בנוסף בדרך של נוכחות בלבד. אני יכול לשבת על הספה והתינוקות על השטיח, ואני יכול לשבת בצורה כזו שכולם יהיו רגועים ומשחקים עם עצמם בנינוחות, או שכולם יבואו אלי ויבקשו משחק או סיפור, או שיהיו מחוברים יותר לרגשות שלהם ומי שיש לו משהו לא נינוח בפנים יבוא אלי כדי לבכות ולשתף את הרגש שלו ולקבל הבנה, או שכמעט יירדמו או שיהיו פעילים ונמרצים. זה הכל עובר דרך מה שהנוכחות שלי משדרת, אפילו כשאני סתם יושב ולא עושה שום דבר. באופן כללי בכל המצבים הם מרגישים שעצם הנוכחות שלי לידם, גם אם אני סתם יושב לידם, היא משהו שיש לו יחס אליהם, נוגע בהם, שהם לא לבד בכלל אלא הם בשדה של נוכחות שקשובה מאוד אליהם, גם למה שקורה להם בפנים."
אדם חי - האתר של ניר שטרן 