אוכל
לעיל הבאתי את סיפורו של אברהם. הייתי רוצה לסיים במקום בו סיימתי, אבל יש לזה המשך.
.
כמה שבועות לאחר המסופר, אחרי הפסקה של כשבוע, באתי לאברהם. הוא היה שקוע, עצוב מאוד, מכונס מאוד בעצמו. מנותק, נראה שבור ומיואש. ישבתי לידו כשעה. כמעט שלא הצלחתי לדובב אותו. ידו נעה בתנועות עצבניות וחסרות תכלית ופשר.
יצאנו לטיול, הוא לא הגיב להערותי על האוויר, השמים, העצים והפרחים והנוף והכביש. בפעמים שקדמו הוא היה נלהב, כל פעם סימן לי באצבעו שנתקדם, השיב בהתלהבות ושמחה לכל הערה מצידי על הסובב. ספג רשמים. כעת הוא היה נראה כמובל בעל כרחו, דומם וכאוב. פצוע. כששאלתי אותו אם הוא מעוניין לצאת לקח לו זמן להגיב, רק לאחר זמן הוא חייך חיוך קלוש ואמר הברה שמובנה היה, נו, טוב, שיהיה.
.
קטפתי ענף רוזמרין, בפעם הקודמת הוא הריח בהנאה ואמר "נהדר", כעת קרבתי את הענף אל אפו, והוא נרתע בבהלה קשה. רק אחר כך נרגע והסכים להריח. הנחתי את הענף על ברכיו. כשחזרנו למחלקה, לפני הכניסה הוא הכניס את קצה הענף לפי והשאיר אותו כך תקוע בפיו. הוצאתי את הענף מפיו בעדינות והנחתי על ברכיו והוא שוב שם את קצהו בפיו. להמשיך לקרוא
אדם חי - האתר של ניר שטרן 