מה פירוש להיות אני עצמי? – גרסה מעודכנת לסיפור על רבי זוסיא – מאת עמיר פריימן

היום הזדמן לי לראות פוסט ישן שנכתב בבלוג של עמיר פריימן:

מה פירוש להיות אני עצמי? – גרסה מעודכנת לסיפור על רבי זוסיא

זמן מה לפני פטירתו אמר רבי זוסיא: אם ישאלו אותי למה לא הייתי משה רבינו – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא – יסתתמו טענותי.

שאל אותו רבי אלימלך: ומיהו אותו זוסיא, שאתה מבקש להיות?

שתק רבי זוסיא עת ארוכה, ולבסוף אמר: הרגני נא הרוג, אך לא אדע.

טפח רבי אלימלך טפיחה עזה על שכמו עד שנפל אפיים ארצה, ואמר לו: אם כך, חדל מהרהורי שטות.

– – –

זה מה שהיה לי לכתוב על דבריו מעוררי המחשבה:

קטונתי לעומת רבי אלימלך, גם אם הוא משוכתב, אבל אני מתקומם מול האמירה שאלה הרהורי שטות. לדעתי זה ההרהור הכי לא שטותי שיכול להיות.
אין לזה שום קשר מיוחד דווקא לפוסט מודרניזם אקזיסטנציאליזם או זן, יותר מלכל הגות אנושית אחרת (זו התייחסות לדברים שנכתבו שם בתגובות – ניר). בתלמוד נאמר (סנהדרין צ"ט ב') "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם – רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם".
התכלית היא שהאדם ייצור את עצמו. גנוז בו פוטנציאל ייחודי שלו והפירוש של להיות חי הוא המסע בכיוון של להגשים אותו. ברור שאם האדם שואל מה הוא באמת הוא לא יידע, זה תהליך צמיחה וחיפוש שאינו מסתיים. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. התהליך הוא העיקר. וכדי שהוא יקרה צריך לחיות כל הזמן מתוך התבוננות מה נמצא בעומק נפשי באופן אמיתי ומה הוא השפעות מבחוץ, או נגרם על ידי פגיעות וכו'. מה הפנימיות שלי מזהה כחוויה של באמת לחיות, מה היא באמת רוצה מהכי בפנים שאני יכול להגיע כרגע, מה נכון לי לעשות כרגע לפי הקול הכי פנימי ואותנטי שאני יכול לזהות בתוך עצמי כרגע. מה היחסים עם סביבתי האנושית הכי נכונים לי לפי מה שבתוכי בפנים, מה יש בתוכי כרגע ליצור שהוא באמת ממני, באיזה אופן אני מזהה את החופש שאני זקוק לו מבפנים ומה מונע אותו, מה חוסם אותי, מה חסר לי, האם אני שמח ואם לא אז למה, האם אני בודד ואם כן אז למה, במה אני מאמין באמת, במה הייתי רוצה להאמין, וכו' וכו'. מחר תהיינה לי תשובות אחרות לשאלות האלה. גם אם היום אעשה משהו מכח זה מחר אשאל מחדש ואנסה לתקן לפי מה שאדע מחר וכן הלאה. החתירה היא להעמיק יותר ויותר ולהתקרב לאמת יותר ויותר. אין שום תשובות סופיות מוחלטות, אבל יכול להיות מסע וזה המון.
זו לדעתי הדרך שנלמדת ממקורות היהדות כמו מהרבה מקורות חכמים אחרים מכל מיני תקופות ותרבויות, לדעתי בכל התקופות ההוגים בסופו של דבר הורו בכיוון הזה, זו חכמה אנושית בסיסית ואוניברסלית. מלבד הוגים של דתות ממוסדות או אידיאולוגיות ממוסדות כמו קומוניזם וכו' שניסו לשלול מהאדם את חיותו האותנטית ולשעבד אותו לקולקטיב כלשהו.

.

* * *

.

למחרת חשבתי עוד קצת והוספתי עוד דברים:

הפרח או בעל החיים לא צריך לענות על השאלה מי אני כדי להיות מי שהוא. הוא פשוט חי והוא תמיד רק מי שהוא, ולא יכול להיות לא מי שהוא.

לאדם נראה לי כרגע שיש שני דברים שיכולים לקלקל לו לחיות ככה.

האחד הם דברים שעוקרים אותו מלהיות מי שהוא. זה יכול להיות רצון להיות כמו מישהו אחר, אם בגלל הרצון למצוא חן או כי בעיני עצמו הוא התרשם מאיך שמישהו אחר חי וההתרשמות דוחפת אותו לחיקוי. או בגלל שיש לו פחדים או פצעים שחוסמים אותו מלחיות בפשטות ותמימות כמו בעל חיים.

העבודה להיות מי שאני אינה לחפש לדעת מי אני, אלא לחפש לדעת מה אני לא. איפה המחסומים והכוחות שגורמים לי לאלץ את עצמי להיות דברים שאני לא, איפה אני כלב שמנסה לצפצף כמו ציפור, או כלב שמפחד לנבוח. לחפש מה מונע ממני לחיות באופן חופשי ותמים וגלוי וישר כמו בעל חיים, ולפרק את החסימות. אם אין חסימות ואני חי פשוט כמו בעל חיים כבר אין צורך שאדע לומר ולהגדיר מי אני.

השני הוא משום שבאדם יש כוחות מורכבים, יש בתוכו את כל כוחות הצמחים ובעלי החיים, יש לו שכל רציונלי ולב ואינטואיציה וגוף. הכוחות האלה יכולים להיות מסוכסכים וסותרים, מפריעים זה לזה. אדם יכול לומר: מי אני? אני שכל אנליטי מבריק. ואז ליבו המושתק צועק בלי קול אבל מה איתי? או גופו החסום צועק ומה איתי?

אדם יכול לומר אני פקעת של אמוציות משתוללות ופרועות. ואז השכל החסום שלו צועק בשקט אבל מה איתי?

צריך ללמוד להקשיב לקולות האלה, לחפש איך לגרום לכוחות האלה לתפוש את מקומם הנכון ולעבוד בהרמוניה בלי שיתנגשו ויחסמו זה את זה. בספרי אדם חי ניסיתי לערוך לפי מקורות היהדות תמונה של סדר הכוחות העיקרי באדם ותמונה של ההתנגשויות ביניהם והצעה כיצד יכולה להראות באופן מאוד כללי מערכת יחסים הרמונית ביניהם. כשהכוחות האלה לא חוסמים זה את זה האדם יכול להתקרב לחיים פשוטים ותמימים, וזה מי שהוא בלי צורך הכרחי שיהיה יכול להגדיר ולספר ולקרוא בשם כמענה לשאלה מי אני.

9 מחשבות על “מה פירוש להיות אני עצמי? – גרסה מעודכנת לסיפור על רבי זוסיא – מאת עמיר פריימן

    • זה נושא ארוך מאוד וחשוב מאין כמוהו.
      בסנהדרין ק"ו ב' מובא שבימי רבא למדו תורה הרבה יותר מאשר בימי רב יהודה, ובכל זאת כשרב יהודה היה מתפלל תפילתו היתה נשמעת ותפילתם שלהם לא. והסבירו שזה משום שהקב"ה מבקש את הלב (רחמנא ליבא בעי).
      ואמרו שם על דואג שתורתו היתה מהשפה ולחוץ. לא מהלב.
      ובעבודה זרה י"ז א' הביאו את המעשה הנורא ברבי אלעזר בן דורדיא, שמראה בחריפות חסידית כמה גדול אדם שלא יודע תורה כלל ולא מקיים מצוות ועושה רק עבירות, ומכיוון שמליבו עלתה התעוררות אישית אינדיבידואלית לגמרי, אמיתית מתחתיות נפשו, יצאה בת קול ואמרה שהוא גדול וחשוב בשמיים לא פחות מרבי יהודה הנשיא.
      ובברכות ה' ב' אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים.
      בחולין ק"ה א' אמר מר עוקבא שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו כיוון שאינו מחמיר כמוהו בבשר וחלב, ולכאורה בא לחדש בזה שאין להחמיר סתם ככה אלא רק אם זה אמיתי מבפנים.
      ובמכות כ"ד א' שבא דוד והעמיד את כל המצוות על אחת עשרה, וכתב רש"י: והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו". ומיעטו שם עד שבא חבקוק ואמר צדיק באמונתו יחיה.
      בפשטות לא מדובר על קושי פיזי בקיום, אלא על העבודה הנפשית. וכן המיעוט מעמיד את המצוות על יסודות של עבודה אישית מהלב.
      ואמרו במדרש ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ובן עזאי אומר בצלם אלוהים ברא את האדם זה כלל גדול הימנו.
      התנ"ך מלא בפסוקים שמדברים על העבודה האישית שבלב בדברים יש פסוקים רבים על בחירה ויראה ואהבה ועוד.
      הרי כל תהילים מלא שירה אישית כל כך. והמסורת החשיבה עד מאוד את התהילים.
      ובדורות המאוחרים יותר, הבעל שם טוב למשל שדיבר על כך שכל אחד הוא בן יחיד, וברסלב, ותנועת המוסר ועוד. יש להם מקורות וביסוסים, הם לא צמחו בחלל ריק מנותק מהתנ"ך וחז"ל.

      הגישה שאתה מדבר עליה מוכרת לי היטב כיוצאת מגרונם של מחנכים ורבנים חרדים שהכרתי. אבל אני לא רוצה לתת להם בעלות לצבוע לי את המקורות בצבעים שלהם. אם אני בוחן אותם באופן עצמאי אני רואה דברים אחרים.

  1. א"מ ע"ה שהיה מאוד שמרן בהנהגתו גם כן סבר כמוך, אלא שלי נראה שאין לנו ברירה אלא ללכת אחר הרוב.
    אם נשווה את כמות העיסוק בפרטים הלכתיים ובדקדוקי דין לכמות העיסוק בחובות הלבבות, הרי אין כלל יחס. ועיין דברי ריא"ז בקונטרס הראיות לפרק חלק בנושאי אמונות ודעות והקש לענינינו.
    התנ"ך לכאורה גם אינו ראיה לכאן.

    • לגבי כמות הדיבורים והעיסוקים, זה לא פשוט למדוד מה נחשב רוב. למשל אם יש זוג שמאוד אוהבים, עדיין יתכן שרוב דיבוריהם ועיסוקם בסידורים וקניות ונקיון ולקחת את הילדים מהגן וכיו"ב, ורק מיעוטם הוא דברי אהבה ועניינים שבלב. וה עדיין לא מוכיח מה העיקר ואיפה באמת חוויית החיים שלהם.
      ואם רוב דעות אנשים, הרי אמרו שדעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה ואינם נמנים לעניין רוב, ואמרו קשר רשעים אינו מן המניין. לגבי רוב מקורות רציניים, לא ראיתי הרבה מקורות בעלי משקל שכתבו בפירוש שעבודת ה' יסודה בעשיית מעשים בלי שייכות אם ברצון ומהלב או לא.

      לגבי ריא"ז, אין לי את הספר ואשמח אם תסביר למה התכוונת. יש אמירה מפורסמת שלו שמבחינת האמונה אין קפידא אם סוברים שהקב"ה בעל גוף, וזו לא מינות. וכדברי הראב"ד בהשגות שגדולים וטובים מהרמב"ם האמינו שיש לקב"ה גוף. אם לזה כיוונת לא הבנתי מה השייכות.
      אגב, לדעתי אין סתירה בין זה לבין הרמב"ם, כי מצד השכל צריך לדעת שהקב"ה בעצמו נעלה מתמונת גוף, אבל מצד החוויה של האמונה הנפשית היחס הוא כן כאל בעל גוף, לפחות כאל מישהו שיש לו רגשות ואהבה וכעס וקנאה וכיו"ב, שזה ענייני גוף ולא השלמות המוחלטת שמתאר במורה נבוכים. ושניהם אמת ויש להם מקום זה לצד זה.

  2. אכן התכוונתי לריא"ז שהבאת. טיעונו של הריא"ז הוא בדיוק מה שלא רצית לקבל, שמיעוט העיסוק בחז"ל בעניני אמונות ודעות מוכיח על המקום שלהם בעיני חז"ל. יתירה מזו, העיסוק בפרטי הפרטים עשוי למלא את כל זמנו ותודעתו של האדם, ומצינו לא מעט בעלי הלכה כאלו,

    • מצאתי ציטוט של דברי קונטרס הראיות בפורום:
      ודבריו [של הרמב"ם] הם חוץ משטת התלמוד ואמנם כי כן הדעת הדעת מכרעת וכן פשוטן של מקראות שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ובעל תמונה כמו שנאמר ואל מיד תדמיון א-ל ומה דמות תערכו לו וכל הדמיונות שראו הנביאים אינן אלא כדרך הנבואה כמו שנאמר וביד הנביאים אדמה….אבל מי שיטעה בכך ולא ירד לעמקו של דבר ומבין המקראות כפשוטן וסבור שהקדוש ברוך הוא בעל תמונה לא נקרא מין שאם כך הדבר איך לא פירסמה תורה על דבר זה ולא גלו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי ולהזהר נשים ועמי הארץ על כך שלא יהוא מינים ויאבדו עולמם. הלא כמה אסורים קלים כגון מוקצה וכיוצא בו חברו חכמים כמה הלכות והרבו כמה דקדוקין להעמיד כל דבר על מכונו ועל דבר זה שכל האמונה תלויה בו ויש בו כרת בעולם הזה ובעולם הבא, איך לא הורו חכמים על דבר זה בגלוי?

      אלא ודאי לא הקפידו לכך אלא יאמין אדם היחוד כפי שכלו ואפילו הנשים כפי מיעוט שכלן… ומה שכתוב ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה לא בא הכתוב להזהיר אלא שלא לעשות תמונה כמו שכתוב בסוף הפסוק פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל אבל אם יחשוב אדם שהקב"ה בעל תמונה לא הקפידה תורה בכך וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם ולפי תומם חשבו כי הקדוש ברוך הוא בעל גוף ותמונה. וחלילה שנקר' מינים לאשר נאמר עליהם אשר בארץ המה".

      לעניות דעתי הפירוש בדבריו הוא בעניין אחר.
      כתבתי הרבה באתר תלמוד מוסבר ומאמרים על הנפש הבהמית, שמבחינת התורה היא עיקר האדם ואליה הקב"ה מדבר. האמונה העיקרית היא האמונה החושית מהכליות והלב, החלק הזה שבאדם, הילד הקטן שבו, החלק הפשוט, יכול להשיג את הקב"ה רק כבעל גוף. כיון שהקב"ה פונה את האדם שם הוא צימצם את עצמו והתגלה כאל אנושי, דומה לאדם, קרוב אליו, כמו שרואים בכל התנ"ך וגם בחז"ל. בצלם אלוהים ברא את האדם, הקב"ה צימצם את עצמו לצלם, והאדם הוא העתק דומה שלו. כמו שאמרו במדרש הובא ברש"י על קללת אלוהים תלוי שהאדם ואלוהים הם כמו תאומים, או כמו שהמלאכים חשבו שאדם הראשון הוא אלוהים ואמרו לו קדוש קדוש קדוש.
      אם אדם מאמין אמונה חושית פשוטה ותמימה מכוחות נפשו של הנפש הבהמית, יש לו כבר את עיקר האמונה הנדרשת, ואת המדרגה הכי גבוהה באמונה. וזה באופן שהוא בעצם מאמין שיש לקב"ה גוף. לעיין בסודות שכליים מופשטים ופילוסופיים כגון שבאמת יש אינסוף מעל הצמצום, שהקב"ה במדרגה גבוהה מסויימת שמעל להשגה האנושית התמימה הוא לא בעל גוף, אלה סודות שנמסרו ליחידים. אלה גם סודות שיש בכוחם לצנן את האמונה החושית הפשוטה הלבבית. לא לחינם חששו מלימוד המורה נבוכים. ולדעת הקונטרס הראיות ועוד אין שום בעיה בכך שרוב העם לא יודעים סודות אלה וגם חלק מגדולי החכמים. יש מי שמשורש נשמתו צריך לעמול גם בסודות השכליים הגבוהים, ויש מי שמשורש נשמתו חלקו הוא להאמין באמונה החושית הפשוטה התמימה עם כל הרגשות והלב.
      מי שמאמין בדברי הנביאים, שיש לקב"ה לב, שהוא מקונן, בוכה, מקנא, כועס, חומל, בוכה, אומר עיני עיני יורדה מים, הבן יקיר לי אפרים כו' על כן המו מעי לו, וכו' וכו'. זה בעצם להאמין שיש לקב"ה גוף, כי זה כבר אומר שהוא לא השלמות המוחלטת שאין לה שום חסרון משום צד כמו שמתואר במורה נבוכים, והרגשות האלה הם ענייני חסרון והם כמו ענייני גוף.
      להאמין בנביאים זה בסדר גמור מבחינת קונטרס הראיות, ומה שהוא לא חושב שיש מקום רב לעסוק בשאלה האם באמת יש או אין לקב"ה גוף זה לא בגלל שאין מקום חשוב לענייני אמונה שבלב, אלא להיפך, כי השאלה הזו יכולה לקלקל את האמונה שבלב ואינה רלוונטית לה, ולכן לא ראוי לעסוק בה הרבה. כמו שלא ראוי לעסוק הרבה בהלכות ביאת המשיח או בשאלות כמו מה למעלה ומה למטה וכיו"ב.

      .
      .
      נכון שמצינו הרבה גדולים בעלי הלכה שדיברו כמעט רק בהלכה, אבל זה לא אומר שבעומק ליבם לא יקדה אמונה ועבודה שבלב שהם מצאו לנכון להצניעה. יש הרבה אנשים שמלאים אהבה וחיי נפש והם לא חושפים את זה כמעט ונראים כלפי חוץ כאנשי מעשה מובהקים. לא תמיד משורר לירי הוא בעל חיי נפש ולב יותר מאינסטלטור. כל אחד לפי אופיו.
      וכמובן יש הרבה אנשי הלכה שהם יבשים נפשית, וכבר מיחו ועוררו על זה הגדולים בכל הדורות.

  3. שלום
    נתנאל כתבת "טיעונו של הריא"ז הוא בדיוק מה שלא רצית לקבל, שמיעוט העיסוק בחז"ל בעניני אמונות ודעות מוכיח על המקום שלהם בעיני חז"ל"
    מלשון הריא"ז אני בכלל לא רואה שהוא אומר כך, הוא לא אמר שחז"ל התעסקו יותר בעניני הלכה ופחות בעניני אמונות ודעות, הוא רק אמר שאם בעניני פרטים קלים בהלכה חז"ל הרבו דקדקים וחיברו הלכות, אזי בוודאי שאם היה נחוץ ללמד את המון העם שה' הוא לא בעל גוף ושדבר זה הוא מעיקרי האמונה, היו בוודאי מדברים על כך להדיא ומורים דעת את העם, ומדלא פירשו בזה דברים מוכח שאין קפידא בדבר אם יאמינו שה' הוא בעל גוף, וכמו שחלק מחז"ל עצמם האמינו.
    לא כתוב כאן כלום בענין היחס של חז"ל אל עניני אמונות ודעות, ואדרבה דבר זה אפשר ללמוד מדברי חז"ל עצמם שהתעסקו בלי סוף בדרשות באגדה בתלמוד עצמו ובמסכתות קטנות ובמדרשות ובזוהר וכו' (מבחינה כמותית איני חושב שזה מיעוט ביחס לחלק ההלכה, לפחות לא מיעוט כזה שאין חוששין לו), וכל עניני האגדה אין בהם נ"מ אלא לענין האמונות הטובות והדעות הישרות ותיקון האדם, דבר שמלמד על החשיבות הרבה שהיתה בעיניהם לדברי האגדה, וכמו שדרשו חז"ל בשבח ומעלת האגדות בהרבה מקומות, ומנו בעלי אגדה יחד עם בעלי מקרא בעלי משנה ובעלי תלמוד.

  4. על מה שכתבת
    "טפח רבי אלימלך טפיחה עזה על שכמו עד שנפל אפיים ארצה, ואמר לו: אם כך, חדל מהרהורי שטות.

    הערתי: כיון שהאדם אינו יודע מיהו אותו זוסיא שהוא רוצה להיות מוכח שהאדם צריך להגיע למשהוא הרבה יותר גבוה ממנו שאפשר לומר שכעת אינו קיים בן כלל אך בכל זאת הוא רוצה להגיע אליו ולכן זה נכון לומר שתפקידו להיות משה רבינו כמו שמשמע בפשטות ממ"ש "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי" וכו'

    על מה שכתבת
    "קטונתי לעומת רבי אלימלך, גם אם הוא משוכתב, אבל אני מתקומם מול האמירה שאלה הרהורי שטות. לדעתי זה ההרהור הכי לא שטותי שיכול להיות.
    אין לזה שום קשר מיוחד דווקא לפוסט מודרניזם אקזיסטנציאליזם או זן, יותר מלכל הגות אנושית אחרת (זו התייחסות לדברים שנכתבו שם בתגובות – ניר). בתלמוד נאמר (סנהדרין צ"ט ב') "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם – רבא אמר כאילו עשאו לעצמו שנאמר ועשיתם אותם אל תקרי אותם אלא אתם".
    התכלית היא שהאדם ייצור את עצמו. גנוז בו פוטנציאל ייחודי שלו והפירוש של להיות חי הוא המסע בכיוון של להגשים אותו. ברור שאם האדם שואל מה הוא באמת הוא לא יידע, זה תהליך צמיחה וחיפוש שאינו מסתיים. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה. התהליך הוא העיקר. וכדי שהוא יקרה צריך לחיות כל הזמן מתוך התבוננות מה נמצא בעומק נפשי באופן אמיתי ומה הוא השפעות מבחוץ, או נגרם על ידי פגיעות וכו'. מה הפנימיות שלי מזהה כחוויה של באמת לחיות, מה היא באמת רוצה מהכי בפנים שאני יכול להגיע כרגע, מה נכון לי לעשות כרגע לפי הקול הכי פנימי ואותנטי שאני יכול לזהות בתוך עצמי כרגע. מה היחסים עם סביבתי האנושית הכי נכונים לי לפי מה שבתוכי בפנים, מה יש בתוכי כרגע ליצור שהוא באמת ממני, באיזה אופן אני מזהה את החופש שאני זקוק לו מבפנים ומה מונע אותו, מה חוסם אותי, מה חסר לי, האם אני שמח ואם לא אז למה, האם אני בודד ואם כן אז למה, במה אני מאמין באמת, במה הייתי רוצה להאמין, וכו' וכו'. מחר תהיינה לי תשובות אחרות לשאלות האלה. גם אם היום אעשה משהו מכח זה מחר אשאל מחדש ואנסה לתקן לפי מה שאדע מחר וכן הלאה. החתירה היא להעמיק יותר ויותר ולהתקרב לאמת יותר ויותר. אין שום תשובות סופיות מוחלטות, אבל יכול להיות מסע וזה המון.
    זו לדעתי הדרך שנלמדת ממקורות היהדות כמו מהרבה מקורות חכמים אחרים מכל מיני תקופות ותרבויות, לדעתי בכל התקופות ההוגים בסופו של דבר הורו בכיוון הזה, זו חכמה אנושית בסיסית ואוניברסלית. מלבד הוגים של דתות ממוסדות או אידיאולוגיות ממוסדות כמו קומוניזם וכו' שניסו לשלול מהאדם את חיותו האותנטית ולשעבד אותו לקולקטיב כלשהו"

    הערתי: האדם רוצה להיות משהוא מחוצה לו עליון שהוא רואה אותו כדבר עליון שתפקידו להדמות אליו והוא מצטער על שהוא איננו כזה.
    והדבר הזה מחוצה לו לגמרי: אך כדי שבאמת הוא יגיע לדבר העליון הזה, צריך להיות כזה, ושכל הכוחות והרגשות באדם יסכימו לזה, ולכן האדם בודק את עצמו האם הוא באמת כזה והוא הצליח להיות הדבר העליון או לא.
    ואין הכי נמי כל הנ"ל נכון שיש גם חשיבות לרגשות מצד עצמם ולא רק מצד הדבר העליון.
    אך צריך לדעת שעיקר החשיבות, להיות אחר, להיות אני רחב שרואה בתוך עצמו משהוא אחר לגמרי שהוא מחויב אליו.

    על מה שהגבת לאריק מקורות לזה שהלב צריך להשתתף בחיים.

    הערתי: אין הכי נמי צריך לב, אבל מי אמר שהחוויה היא חויית הרגשה של צרכי ומילואם, הרי יש הרגשה פשוטה שהרצונות של האדם הם לא ערך למלאות אותם הרמה שיש להם היא "הם חשובים אך הם לא ערך"
    אפשר להתווכח ולהגיד שע"פ האמת וכו' וכו'. אך ההרגשה הפשוטה לא כך, אז הבה לא נדחוק את נפשנו להסכים עם האמת וכו'.
    לדעתי לחוויה של לעשות את הדבר הנכון יש משקל מכריע. אך לא החוויה שבזה היא העיקר אלא האמת של זה, זה שאני יודע שזה האמת זה הסיבה שאני עושה וממילא זה גם חוויה.
    לו היו אומרים לי או שתעשה את האמת ותהיה בגיהנום או שתעשה את השקר ותהיה בגן עדן, אעשה את האמת.
    יש דברים חשובים שאינם מורגשים
    אדם רוצה להשאר חי גם אם הוא סובל, אפשר להגיד שהוא טיפש, אך מה זה המושג טיפש באיזה זכות אומרים עליו שהוא טיפש הוא מכיר את החיים בדיוק כמוני והחליט לחיות, מסתמא שלהחלטה יש משמעות וסיבה ואיני יכול למחות את זה במחי יד.

    סליחה על הקיצור, קשה לי לכתוב.

כתיבת תגובה