412 – הכופר בעבודה זרה כאילו קיים כל התורה. יצר הרע. למה יש רע בעולם.

אתמול, יום שני בשיעור בפתיחת המורה נבוכים, אמרתי שבשבוע הבא נדבר קצת על השאלה למה החושך הוא חלק מהתוכנית האלוהית. כעת נזכרתי שכתבתי על זה. כתבתי למישהו שרצה להכנס לעומק העניין, וניסיתי לשמור עליו מזה, והוא אמר שבכל זאת הוא צריך לדעת, אכן יש לו סיבות. אז כתבתי בלי יותר מדי להכנס לגעת בזה, רק את הרעיון הכללי בצורה שכלית.

עיקר ההסבר הוא בקטע שבסוף מה שאני שולח כאן, העתקתי את מה שקודם כהקדמה לעניין.

אני שולח את זה לכם, אם יש עוד צורך אצלכם להסבר תאמרו ונדבר.

 .

.

.

.

נכון, עבודה זרה זה הנושא הכי מרכזי בתורה. וזה סוד למה דווקא זה עיקר כל התורה.
יש לך חושים מחודדים (:

.
כמו שכתב בהלכות עבודה זרה:
"מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן.

הלכה ה
ישראל שעבד עבודת כוכבים הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו ואינו כישראל שעובר עבירה שיש בה סקילה מומר לעבודת כוכבים הרי הוא מומר לכל התורה כולה וכן האפיקורסים מישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים ואין מקבלים אותם בתשובה לעולם שנאמר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט בנפש ביד רמה ואומרים שאין בזה עון ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של אפיקורוס לעבודת כוכבים.

הלכה ו
כל המודה בעבודת כוכבים שהיא אמת אף על פי שלא עבדה הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא ואחד העובד עבודת כוכבים ואחד המגדף את ה' שנאמר והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף לפיכך תולין עובד עבודת כוכבים כמו שתולין את המגדף ושניהם נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות עבודת כוכבים ששניהם כופרים בעיקר הם."

.

.

במילים שהדגשתי יש אריכות. ויש גם תמיהה, כי אין דרישה לעשות שום דבר, לא מעשי ולא מחשבתי, רק לכפור בעבודת כוכבים, שזה משהו פסיבי.

.

יש משורר חשוב שכתב שיר של כמה מילים שאומר: "אנשים, מה כבר אכפת לכם להיות טובים?" (אני לא זוכר את הניסוח המדוייק שלו ולכן זה לא נשמע כמו שיר אמנותי, אבל זה התוכן).

.

סיפרו לי שהיתה איזו הפגנה נגד גן שפתוח בשבת והקנאים השתוללו וזרקו כיסאות על אשה וילדה. משהו כזה בערך.

ויש חשק לצעוק על הקנאים: תלכו לבית שלכם, תקיימו שם בשקט את המצוות כפי אמונתכם, וזהו. איזה תיקון עולם יוצא מזה שזרקתם כסא על ילדה? זה לא יגרום שהעולם יאמין עכשיו בשיטה שלכם. זה לא יחזיר בתשובה (לאמונה שלכם) אותה ולא את אף אחד. להיפך, ישנאו אתכם יותר. אז בשביל מה? מה אכפת לכם להיות טובים? מה כל כך קשה להישאר בבית ולעשות את מה שאתם מאמינים בו בשקט?
מה האנרגיות האלה?

.

.
אני מכיר אדם שאני מעריך כאדם בעל לב נקי וטהור, שבאמת מחפש את האמת. והוא הכיר מישהו כזה, והם ביחד הכירו עוד כמה כאלה. ונעשו חברי אמת קרובים והיה להם טוב להיות בקשר. וחשבו שיעשו קהילה במקום מרוחק ומנותק, ושם יעשו ביחד עבודה פנימית. שכל אחד יסתכל פנימה ויחפש את האמת. בלי מנהיג ובלי אידיאולוגיה, וכמובן זה נכשל. התחילו להתגלות בעיות של אגו, תחרות וקנאה, מחלוקת, ולבסוף גם שנאה. והם נפרדו.

.

.
כח הזרות גורם לאדם להיות כמו מגנט הפוך, שדוחה כל מגנט אחר. וזה חודר לכל מקום. כל כך הרבה בעיות של זוגיות, של הורות, כי יש זרות בן איש לאשתו, בין הורה לילדו. שזה גורם לעיוורון. וזה מתחיל מהאדם בתוך עצמו, הרגש והשכל מסתכסכים.

.

לפני כשבועיים פנה אלי אדם שאני מכיר. הוא שאל על חומרה הלכתית שאם הוא יקיים אותה זה יהרוס לגמרי את הפרנסה שלו. הסברתי לו שאין שום מקום להחמיר לפי ההלכה והראיתי מקורות ברורים לזה. הוא דתי "לייט" שעובד ולא לומד בכולל, ולא עסוק בדקדוקי הלכה. בכל זאת הוא התעקש להחמיר ושום דבר לא הזיז אותו. הוא רצה לפרנס את הסכסוך הפנימי שבתוכו. אולי לשמור על הציור של אלוהים כמשהו אכזרי ותובעני שפוגע בחיים. זו תופעה שאני רואה הרבה.

.

.

כח הזרות אי אפשר להבין אותו. הוא לא חלק מכוחות הטבע. המורה נבוכים (חלק ב' פרק ל') קורא לו סמאל, ואומר שהוא השטן. המורה נבוכים שמחפש בכל דבר את ההבנה והטבע לא מצא שום הסבר רציונלי לזה, רק הסבר של מילים מתחום הקבלה והפנימיות. כי זה סוד.

.

.

חז"ל אמרו לפי קהלת שכח הזרות הזה הוא כמו שזבובים הבאישו שמן נקי. זה זוהמה גמורה. הוא כמו נחש שנושך לא כדי לאכול אלא מתוך רוע צרוף, מחוץ לגדרי הטבע. איך יתכן שיהיה בטבע האלוהי זוהמה צרופה? זה סוד גדול, בקבלה מדברים על מרכבת הטומאה. אין לנו מקום לנסות להכנס להבנה של זה.

.

.

כל חיבור, כל עונג, נכנס בו הכח של העבודה זרה. שהוא כח הזרות. למשל אדם שאוהב אשה יכול להתייחס אליה כאל חפץ מיני, ואז הוא זר אליה. אדם שאוהב את ילדיו יכול להתייחס אליהם כאל חפץ לממש דרכם שאיפות שלו, ולהיות עיוור למה שקורה באמת בתוכם. אדם שמתפלל יכול להכניס לזה את ה"שלא לשמה", לקוות לפרס, אפילו של עולם הבא. הכל רק לא למסור את ליבו באמת לקשר. יש עונג טמא של חיבור מתוך זרות שיש בו טעם מיוחד שאין אותו בחיבור טהור.

.

הרומאים אכלו עד שהתמלאו ואז גרמו לעצמם להקיא בעזרת נוצה והמשיכו לאכול. אנשים הולכים למסיבות חילופי זוגות. רבנים מתחרים על השפעה ועל ריבוי תלמידים, וכו' וכו'.

המניע הוא בקשת הנאה בלי למסור את הלב באמת, בשלמות, בתמימות. מחפשים הנאת חיבור בלי שבאמת יהיה חיבור אמיתי. ויש טעם מיוחד ומושך בזה, כי מממשים את העונג של חיבור ועדיין שומרים על הזרות.

.

במעשה של להשתחוות לפסל יש את העונג הטמא הזה. אצלנו כבר לא משתחווים לפסלים כמו שהיו עושים פעם, התרחקנו כל כך מהעונג הדתי הפשוט. אבל בהחלט מחפשים את זה בדרכים אחרות. לזרוק כסא על ילדה מתוך קנאות דתית, גורם לעונג של להיות דתי בלי באמת למסור את הלב ואת כל עצמי. הולכים כמה חבר'ה ביחד, זורקים כיסא, מרגישים שעושים בשביל התורה, ויש בזה התרוממות רוח נעימה.

הם לא רוצים לקיים מצוות בבית כי שם אין זרות וניכור בתוך ההנאה של קיום המצוות. הם רוצים הנאה שיש בה זרות, זנות ולא אהבה, וזה רק אם זורקים כיסאות, זרים לאותה ילדה, לכל העולם שהם עושים בו חילול ה'.

.

.

בסנהדרין צ"ט נאמר:
""ונואף אשה חסר לב" – אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים". כשיש לו חשק, בין העיסוקים שלו, הוא הולך ללמוד קצת. הוא נהנה מהלימוד. אבל לא מוסר את ליבו, לא מקדיש את עצמו, לא מוותר על הזרות שבו.

.

ורש"י על הפסוק (משלי ו' ל"ב):
"אם יגנוב הגנב גנבה , אין לבזותו כל כך כמו הנואף; למה? כי לרעבון נפשו הוא עושה , ואולי אין לו מה יאכל. וכשנמצא – יש לו תקנה בתשלומין , ולכל היותר ישלם שבעתים , כלומר: תשלומי כפל הרבה , ואפילו חמשים על אחד. ויש מפרשים שבעתים – כמו גונב שור וכליו וטבחו , שמשלם חמשה בקר ותשלומי כפל על הכלים (ראה שמ' כא , לז) , הרי שבעה. את כל הון ביתו יתן – ואפילו צריך למכור כל אשר לו על זה , מכל מקום יש לו תקנה , ומתחלה מחמת רעב עשה; אבל נואף אשה חסר לב הוא , שהרי לא לרעבון עשה. משחית נפשו הוא יעשנה – הזימה."

.

.

כל הכוחות הטבעיים אינם יצר הרע, ולספק אותם ככל צרכם זה קדוש, רק כמובן לא על חשבון אחרים. אבל נואף הרי יכול להתחתן עם אשה שתהיה שלו והוא שלה, והוא לא מעוניין בזה, הוא רוצה ליהנות דווקא בלי קשר אמיתי. וזה ממש עונג של עבודה זרה.

התורה לא רוצה מאיתנו שום דבר מלבד שנפסיק לרוץ אחרי העבודה זרה. שנהיה בדיוק כמו שאנחנו, לא צריך שום דבר יותר. כל דבר יותר מלהיות אנחנו בצורה הכי פשוטה, זה עצמו כבר להפוך את התורה לעבודה זרה.

.

.

סוף הלכות שמיטה:
"כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים". צריך רק ללכת ישר כמו שבראו האלוהים. בתמימות, בפשטות, באנושיות, באופן טבעי. כמו בעלי החיים.

.

חז"ל (חולין ה' ב') אמרו אדם ובהמה תושיע ה', אלה בני אדם שערומים בדעת ועושים עצמם כבהמה, והם הזוכים לישועת ה'. לבהמה אין חשבונות רבים.

.
.
"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער! אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר: עונותיכם הטו" (קידושין, פב ע"ב).
.
להם אין יצר הרע, אין להם רצון לא טבעי להתחבר ולהתענג תוך שמירת כח הזרות בתוך העונג. לכן אין להם עבודה, אין להם צורך ללמוד תורה כדי להתגבר על יצר הזרות. אדם יכול להטות את עצמו לכאן או לכאן, והוא צריך ללמוד כדי להתגבר על היצר, אבל אחרי שהתגבר על היצר להיות זר ולבקש חשבונות רבים, הוא נעשה כבהמה. מה אכפת לך להיות טוב? מה מפריע לך בזה? זה הרי טבעי לאדם. זה צדיק אמיתי.

.

הבת שלי כשלמדה בבית יעקב שאלה האם חילונים עושים חסד, ואמרתי לה שכן. והיא שאלה אבל הם לא חייבים?

החילונים לא צריכים חיוב, זה טבעי. למה להיות רע אם אפשר להיות טוב. זה פשוט. (כמובן לא כל החילונים עושים חסד, רציתי רק לומר שאין סימן שאלה על מי מהם שכן עושה חסד),

.

.

אם מנסים לגרש את החושך במקלות הופכים להיות כמוהו. אנשי מקלות. לנסות להבין את העניין של כח הזרות והעבודה זרה זה כמו לנסות להשתמש במקלות. הוא לא יכול להיות מובן, ולכן המאמץ להבין הופך לסתם קטטה.
העניין רק להדליק נר. כלומר להישאר תמימים, פשוטים, ללכת קדימה בדרכנו, ישר. כמו שבראו האלוהים. בלי עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם. זה כל מה שהתורה באה ללמד. כמו שכתב ברמב"ם.

 

.

.

.

.

 

 

 

 

 

על הרע שבעולם, מהותו ותפקידו

הרע לא קיים רק כדי לאפשר בחירה חופשית. לא אאריך כאן אבל זה לא הסבר מספיק כלל. ההסבר הזה כמדומה שיסודו מהרמח"ל, שכתב שיש רע בעולם כדי שתהיה בחירה, כי אז השכר יהיה בזכות עבודתנו להתגבר על הרע ולבחור, ובלי שיהיה רע ונילחם בעצמנו ברע, החסד שנקבל מהבורא הוא "נהמא דכיסופא", לחם של בושה, כי הוא בחינם.
זה הסבר מאוד קשה, הרי אנו תמיד מקבלים מהבורא לאין שיעור יותר ממה ש"מגיע לנו", ובלי עזרתו לא ננצח את יצר הרע. גם אין להסבר הזה מקור.
.

.
ההסבר לפי הרמב"ם לגבי מציאות הרע בעולם:

האור ניכר רק על רקע החושך. כמה שיש יותר חושך כך האור גלוי וניכר ומבהיק יותר. חושך זה האשליה של מציאות שהיא לא המציאות של הבורא אלא מציאות שמציגה את עצמה כעצמאית מהבורא. הצד הכי חומרי של החומר, הכי גופני, לפעמים מציג את עצמו ככה. כקיים באופן עצמאי. אם אדם זולל סטייקים עסיסיים עד הקאה ומקיא כדי לאכול עוד,  או הולך לזונות ומחפש אורגיה פרועה, הוא יכול להרגיש שיש בעונג הזה משהו שקיים בפני עצמו, לא כמגלה את האלוהות, וזה מחשיך את אחדות הבורא. כאילו יש משהו שהוא לא בתוך האחדות.

.
כדי שהגילוי של אחדות הבורא יהיה מקסימלי, צריך שיהיה על רקע מקסימום של חושך.

.

הבורא לא עצר מילימטר לפני המקסימום של חושך, הוא לא צריך לקחת מרחק ביטחון, הוא מדוייק לחלוטין. הוא צמצם את העולם עד קצה גבול החושך ממש. אם עומדים על קצה הגבול, אז למרות שאין שום דבר מחוץ לקצה, בכל זאת אני לא עומד לפני הקצה אלא על נקודת הקצה ממש, המדוייקת. שם, בגלל שגבול מדוייק מחייב לכאורה שיהיו לו שני צדדים, נוצרת אשליה שיש משהו מעבר לאותה נקודת קצה, שיש לו מציאות משלו ולא המציאות האחת של הבורא.

לזה קראו חז"ל מרכבת הטומאה, שהיא ממלכת סמאל, והיא כמו קוף בפני בן אדם מול המציאות האמיתית. כל המציאות מצטיירת שם כמו בראי. רק שהיא מצטיירת כטומאה כלומר לא כגילוי מציאות הבורא. משום כך נאמר על ספירת מלכות "רגליה יורדות מות". זה הקצה של האות תי"ו, האות האחרונה.

והגר"א כתב שבאמת רגליה לא יורדות מוות ואין מוות בכלל. הכל זה רק אשליה. אין טעם להסתכל על זה כי אז האשליה משתלטת על האדם. אין לנו כלים לראות שהיא אשליה, עד כדי כך המציאות היא על קצה החושך. זה לא בדיוק אשליה, אבל גם לא מציאות אמת. האופן שזה נמצא הוא סוד. בלי שיהיה צד של מרכבת הטומאה הגבול לא יהיה באמת ממש גבול של החושך אלא יישאר בתוך האור, וזה יקטין את הגילוי שבאור. לכן מונח בזה שזה לא רק בתוך האור אלא גובל בחושך, ואע"פ שאין לחושך מציאות אמת.

צריך פשוט להתעלם מהאשליה שיש רע ולחיות כאילו היא לא קיימת, לחיות בצד שבו הכל, גם החומר, הוא מציאות אלוהית. זו התמימות. האיסור לחקור שם יותר מדי הוא במה שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם", שלא יהרהר בעבודה זרה ומזה יבוא לעבוד אותה. כח הזרות משתוקק לאותה מציאות חסרת אלוהים, שכולה רק זרות, מסיבת חילופי זוגות ענקית, של כל החיים וכל העולם, שכולה עונג של זרות, בלי לתת את הלב. מרוב שזה מושך קל מאוד מאוד ליפול לשם, וכדי לא ליפול לתהום הנכון הוא לא להסתכל יותר מדי לתוכו. ללכת תמים ולא לתור אחרי הלב.

גם כשלומדים פנימיות ראוי להיזהר מלחקור בזה יותר מדי. צריך לתת לפנימיות לגלות את הצד שהכל הוא רק מציאות אלוהית חיה, שאני עומד מולה כאוהב עד כלות. ומשם אמשך באהבת הבורא ולא אפול לתהום המות.

זו תכלית האהבה, שהיא אפילו מתוך גבול סוף האור, מתוך החושך, רק שם מתגלה אור האהבה בשלמות הגילוי, כלומר שאין גם שם כח של זרות. ולכן החושך הוא כמו אדמה שממנו הכל צומח. חושך בלי כח הזרות הוא לא תהום מסוכנת אלא הוא רק בדידות, הוא נוגע בקצה עולם שאין בו אלוה, עולם בודד לגמרי. והבדידות היא הקרקע שמצמיחה את האהבה האמיתית.

בלי בדידות אין "אני" שעומד בפני עצמו והוא זה שאוהב. האהבה מתחילה מהשניות, שיש שניים, שאוהבים זה את זה. רק אחר כך צומח שהם נעשים אחד גמור. שניים מצריך שיהיה משהו מחוץ למציאות הבורא, משהו עם מציאות משלו, וזה קורה רק על גבול החושך ממש.

.

.

.

מכתב אחר

על הרע שבעולם, מהותו ותפקידו

הרע לא קיים רק כדי לאפשר בחירה חופשית. לא אאריך כאן אבל זה לא הסבר מספיק כלל. ההסבר הזה כמדומה שיסודו מהרמח"ל, שכתב שיש רע בעולם כדי שתהיה בחירה, כי אז השכר יהיה בזכות עבודתנו להתגבר על הרע ולבחור, ובלי שיהיה רע ונילחם בעצמנו ברע, החסד שנקבל מהבורא הוא "נהמא דכיסופא", לחם של בושה, כי הוא בחינם.
זה הסבר מאוד קשה, הרי אנו תמיד מקבלים מהבורא לאין שיעור יותר ממה ש"מגיע לנו", ובלי עזרתו לא ננצח את יצר הרע. גם אין להסבר הזה מקור.
.

.
ההסבר לפי הרמב"ם לגבי מציאות הרע בעולם:

האור ניכר רק על רקע החושך. כמה שיש יותר חושך כך האור גלוי וניכר ומבהיק יותר. חושך זה האשליה של מציאות שהיא לא המציאות של הבורא אלא מציאות שמציגה את עצמה כעצמאית מהבורא. הצד הכי חומרי של החומר, הכי גופני, לפעמים מציג את עצמו ככה. כקיים באופן עצמאי. אם אדם זולל סטייקים עסיסיים עד הקאה ומקיא כדי לאכול עוד,  או הולך לזונות ומחפש אורגיה פרועה, הוא יכול להרגיש שיש בעונג הזה משהו שקיים בפני עצמו, לא כמגלה את האלוהות, וזה מחשיך את אחדות הבורא. כאילו יש משהו שהוא לא בתוך האחדות.

.
כדי שהגילוי של אחדות הבורא יהיה מקסימלי, צריך שיהיה על רקע מקסימום של חושך.

.

הבורא לא עצר מילימטר לפני המקסימום של חושך, הוא לא צריך לקחת מרחק ביטחון, הוא מדוייק לחלוטין. הוא צמצם את העולם עד קצה גבול החושך ממש. אם עומדים על קצה הגבול, אז למרות שאין שום דבר מחוץ לקצה, בכל זאת אני לא עומד לפני הקצה אלא על נקודת הקצה ממש, המדוייקת. שם, בגלל שגבול מדוייק מחייב לכאורה שיהיו לו שני צדדים, נוצרת אשליה שיש משהו מעבר לאותה נקודת קצה, שיש לו מציאות משלו ולא המציאות האחת של הבורא.

לזה קראו חז"ל מרכבת הטומאה, שהיא ממלכת סמאל, והיא כמו קוף בפני בן אדם מול המציאות האמיתית. כל המציאות מצטיירת שם כמו בראי. רק שהיא מצטיירת כטומאה כלומר לא כגילוי מציאות הבורא. משום כך נאמר על ספירת מלכות "רגליה יורדות מות". זה הקצה של האות תי"ו, האות האחרונה.

והגר"א כתב שבאמת רגליה לא יורדות מוות ואין מוות בכלל. הכל זה רק אשליה. אין טעם להסתכל על זה כי אז האשליה משתלטת על האדם. אין לנו כלים לראות שהיא אשליה, עד כדי כך המציאות היא על קצה החושך. זה לא בדיוק אשליה, אבל גם לא מציאות אמת. האופן שזה נמצא הוא סוד. בלי שיהיה צד של מרכבת הטומאה הגבול לא יהיה באמת ממש גבול של החושך אלא יישאר בתוך האור, וזה יקטין את הגילוי שבאור. לכן מונח בזה שזה לא רק בתוך האור אלא גובל בחושך, ואע"פ שאין לחושך מציאות אמת.

צריך פשוט להתעלם מהאשליה שיש רע ולחיות כאילו היא לא קיימת, לחיות בצד שבו הכל, גם החומר, הוא מציאות אלוהית. זו התמימות. האיסור לחקור שם יותר מדי הוא במה שכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם", שלא יהרהר בעבודה זרה ומזה יבוא לעבוד אותה. כח הזרות משתוקק לאותה מציאות חסרת אלוהים, שכולה רק זרות, מסיבת חילופי זוגות ענקית, של כל החיים וכל העולם, שכולה עונג של זרות, בלי לתת את הלב. מרוב שזה מושך קל מאוד מאוד ליפול לשם, וכדי לא ליפול לתהום הנכון הוא לא להסתכל יותר מדי לתוכו. ללכת תמים ולא לתור אחרי הלב.

גם כשלומדים פנימיות ראוי להיזהר מלחקור בזה יותר מדי. צריך לתת לפנימיות לגלות את הצד שהכל הוא רק מציאות אלוהית חיה, שאני עומד מולה כאוהב עד כלות. ומשם אמשך באהבת הבורא ולא אפול לתהום המות.