280 – מהו הסוד שתורת הסוד עוסקת בו, האם גם בזמננו יש איסור לעסוק בסוד, ומה גדרי החיוב למלא כרסו בהוויות אביי ורבא לפני שלומד את הסוד

מתוך מכתב

במשנה תורה הלכות יסודי התורה ד' י"א כתב:
"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו לא כולם היה בהן כח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים שהרי אמרו חכמים דבר גדול מעשה מרכבה ודבר קטן הוויות דאביי ורבא אעפ"כ ראויין הן להקדימן שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה כדי לנחול חיי העולם הבא ואפשר שידעם הכל קטן וגדול איש ואשה בעל לב רחב ובעל לב קצר."

ובהרבה ספרי קבלה הזהירו שצריך קודם ללמוד את חלק הנגלה שבתורה והעיון התלמודי וההלכות, ורק אחר כך לעסוק בסוד. חלק מהשאלה עסק בשאלה כמה שנים צריך ללמוד נגלה וכמה מסכתות וכו' עד שיהיה מותר לעסוק בסוד.  

.

.

זה מה שכתבתי:

זו שאלה שרבים עסקו בה.
ברור שאין הכוונה בלחם ובשר בהכרח ללימוד ש"ס ופוסקים,

המורה נבוכים א' נ"ד כתב לגבי הלחם והבשר שהם ההקדמות שהיו נהוגות אצל ההולכים בדרך אריסטו (וכמו שכתבת שאריסטו לא למד הוויות אביי ורבא), ולא הזכיר כלל את לימוד הנגלה שבתורה:
"הסיבה השלישית, אורך ההצעות, כי לאדם בטבעו תאוה לבקשת התכליות, והרבה פעמים יכבד עליו ויניח ההצעות.
ודע, שאילו היה האדם מגיע אל אחת מן התכליות מבלתי הצעות הקודמות לה, לא היו הצעות, אבל היו טרדות ומותרים גמורים. וכל איש, אפילו הפתי שבאנשים, כשתעירהו כמו שמעירים הישן ותאמר לו: הלא תכסוף עתה לידיעת אלו השמים כמה מספרם ואיך תכונתם ומה יש בהם, ומה הם המלאכים, ואיך נברא העולם כולו, ומה תכליתו לפי סידורו קצתו עם קצתו, ומה היא הנפש ואיך התחדשה בגוף, ואם נפש האדם תיפרד, ואם תיפרד איך תיפרד, ובמה זה ואל מה זה, ומה שידומה לאלו החקירות – הוא יאמר לך כן בלא ספק, ויכסוף לידיעת אלה הדברים כפי אמתתם כוסף טבעי. אלא שהוא ירצה להניח הכוסף הזה ולהגיע לידיעת כל זה בדבור אחד או שני דברים שתאמרם לו לבד. אלא שאתה אילו הטרחתו שיבטל עסקיו שבוע מן הזמן עד שיבין כל זה – לא יעשה, אבל יספיק לו בדמיונים מכזיבים תנוח דעתו עליהם, וימאס שיאמר לו שיש שם דבר צריך אל הקדמות רבות ואורך זמן בדרישה.
ואתה יודע כי אלו העניינים נקשרים קצתם בקצתם, והוא שאין במציאה זולתי השם יתברך ומעשיו כולם, והם כל מה שכללה אותו המציאה, בלעדיו; ואין דרך להשיגו אלא ממעשיו, והם המורים על מציאותו. ועל מה שצריך שיאמין בו, רוצה לומר: מה שיחויב לו או ישולל ממנו יתברך, יתחייב אם כן בהכרח לבחון הנמצאות כולם כפי מה שהם עליו, עד שניקח מכל מין ומין הקדמות אמתיות צודקות, יועילונו בבקשתנו האלוהיות.
וכמה הקדמות ילקחו מטבע המניין ומסגולות צורות התשבורת, יורו לנו על עניינים נרחיקם ממנו יתברך, ותורנו הרחקתם על הרבה עניינים. אמנם ענייני התכונה הגלגלית והחכמה הטבעית, איני רואה שתספק בהיותם דברים הכרחיים בהשיג ערך העולם להנהגת השם איך היא על האמת, לא כפי הדמיונות. ויש עניינים רבים עיוניים, ואף על פי שלא ילקחו מהם הקדמות לזאת החכמה, אלא שהם ירגילו השכל ויקנוהו קניין עשות המופת וידיעת האמת בעניינים העצמיים לו, ויסירו השיבושים הנמצאים ברוב דעות המעיינים מהסתפקות העניינים המקריים בעצמיים, ומה שיתחדש בעבור זה מהפסד הדעות; מחובר אל ציור העניינים ההם כפי מה שהם עליו גם כן, ואם לא יהיו שורש לחכמה האלהית, ואינם נמלטים מתועלות אחרות בעניינים מקרבים לחכמה ההיא. אי אפשר אם כן בהכרח, למי שירצה השלמות האנושי, מבלתי התלמד תחילה במלאכת ההגיון, ואחר כן בלימודיות על הסדר, ואחר כן בטבעיות, ואחר כן באלהיות."
.
.
ושם פרק ל"ג כתב שלפי האמת צריך שני תנאים, האחד שיהיה חכם, והשני מבין מדעתו.
"ובעבור זה אין צריך להתחיל עם אדם בזה העניין אלא כשיעור שכלו, ובשני התנאים האלה. האחד מהם היותו חכם. כלומר, שעלו בידו החכמות אשר יילקחו מהם הקדמות העיון; והשני, שיהיה מבין משכיל זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז, והוא ענין אמרם: "מבין מדעתו"."
.
.
הגמרא בע"ז י"ט ב' אומרת "לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד", ומקשים האם אדם יודע כמה יחיה? אם הוא התחיל ללמוד מקרא ומת הרי לא למד משנה ותלמוד.

וכתבו שם תוספות:
"ונראה לרבינו תם דאנו שעוסקין בתלמוד בבלי דיינו כי הוא בלול במקרא במשנה ובתלמוד כדאמרינן בסנהדרין (דף כד.) בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בתלמוד"

לפי רבינו תם זה לכתחילה מעורבב. הרי יכלו לחלק את התלמוד לחלק שעוסק במקרא, לחלק של משנה ולחלק של גמרא, ולכרוך כל חלק בנפרד. מה שעורכי התלמוד לא חילקו אותו בסדר כזה מראה שלדעתם לכתחילה הלימוד צריך להיות מעורבב.

.
.
הלשון של הרמב"ם אין לו מקור בחז"ל, וכמו שהוא אומר בעצמו שזו סברא שלו, וכתב רק "אין ראוי" ולא שאסור:
"ועניני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצות האלו הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס […] ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר"
פרדס הכוונה גן שיש בו פירות מתוקים. ועל חכמת הסוד נאמר אכול דבש הרבה לא טוב, כמו שהביא במורה נבוכים. לאכול דבש ופירות בריא מבחינה רפואית רק כהשלמה לארוחה של לחם ובשר ולא שזה יהיה עיקר הסעודה. הרמב"ם חידש את המשל של לחם ובשר מדעת עצמו, כרופא.
.
.
אפשר לפלפל הרבה בזה, אבל למעשה לא היה בהיסטוריה שום שבאמת למד לפי הסדר, כך שזו צריכה להיות המסקנה, איך שלא נפרש את המקורות.
.
.
הרמב"ם אומר שמי ששואלים אם הוא רוצה לדעת חכמה אלוהית הוא וודאי רוצה, אבל לא מוכן לשקיע שבוע של הקדמות מייגעות, זה לא רצון אמיתי. מי שבאמת בוחר ללכת למסע ארוך, שכולל הרבה השקעה מייגעת, והוא לא מסוגל לחשוב על לוותר על זה, אז מן הסתם הוא באמת רוצה ובוחר בזה.
כמו שכתב במורה נבוכים א' ל"ג תיאורטית צריך ללמוד הכל לבד, אבל מעשית צריך ללמוד את הדברים שכבר נכתבו, לא שהם התכלית,
ולכן גם אין מסלול לימודים קבוע ומחייב, אלא תמיד נשאר שמבין בעצמו, ומשתמש בספרים ככלי עזר בלבד, ולכן לומד בהם רק במקום שליבו חפץ וכמה שהוא מרגיש שזה מועיל לו להבנה העצמית.

.
וכתב גם כתנאי שני (מלבד שלומד את הספרים שעוזרים בזה): "שיהיה מבין משכיל זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז". אם אתה צריך אישור, אז לדעתי יש לך את התנאי הזה.
.

.

.
בזמנם ההשכלה הכי בסיסית לא היתה נפוצה. לוגיקה ומתימטיקה ברמת בית ספר שלנו היו נדירים. הרוב בכלל לא ידעו קרוא וכתוב. המחשבה היתה מיתית, אם שמעו רעם וראו ברק, לא עלה על דעתם כלל לחשוב לכיוון פיזיקלי. הם מייד חשבו על אליל שיושב על כסא וכועס. אצלנו בגיל הגן כבר נחשפים דרך מהלך הדיבור של הגננת וההורים ללוגיקה ורציונליות ומדעיות ברמה שאצלם גם לזקנים לא היה.

אריסטו חידש שאם כל בני האדם בני תמותה וסוקרטס בן אדם, נובע בההכרח שסוקרטס בן תמותה. בזמננו כל אדם הכי פשוט יודע את זה מייד. זה לא חידוש בכלל. הרנסאנס והמפכה המדעית שינו את התודעה האנושית בצורה מאוד דרמטית. הרבה פעמים אני מתלונן על מה שהם עשו, אבל מצד זה הם פעלו באופן מבורך ועשו שינוי עצום. לכן אין לנו לחשוש שיש איזה חיוב של לימוד פשט (תלמוד שנהוג אצל בני ישראל או גיאומטריה ולוגיקה כמו שנהוג אצל היוונים), שהוא בסיס שחסר לנו לפני שבכלל מתחילים לעסוק בעומק. הבחינה היא רק עומק ואמיתת הרצון, שזה נמדד בכמה יש נכונות באמת להשקיע, וכמה זה לא "תחביב" או העשרת אופקים או מקצוע אקדמי, אלא משהו קיומי שאי אפשר בלעדיו. הרבה הצטרפו לשיעור שלי על מורה נבוכים והפסיקו, ולרוב ההסבר שלהם הוא שרציתי להעשיר את הידיעות שלי, יכולתי ללמוד כוזרי או גמרא או קאנט או לוינס וחשבתי שמורה נבוכים זה מעניין. וראיתי שזה כבד ותובעני מדי בשבילי, רציתי רק עוד חוג או קורס, אבל להשקעה כל כך גדולה אין לי פנאי וכח. אין לי דרישות כניסה לשיעור כי הניפוי קורה מעצמו מכח שזה מייגע.
.
.
"ימלא כרסו לחם ובשר" זה עניין של גישה. לא לרחף, להישאר תמיד עם השכל הפשוט, ההגיון הבריא, ההסתכלות הטבעית הנורמלית. לחם ובשר מתעכלים לאט ובמתינות, פירות ודבש נותנים מנה מרוכזת של אנרגיה שיכולה להיות מוגזמת והרסנית אם אין לה כלים מספיקים.
כלשון המורה נבוכים ב' ל"ב:
"וכן ימצא כל מעיין בחכמה מן החכמות ענינו בענין המחשבה, כי אם ירבה המחשבה ויטריח כל רעיוניו, יבהל ולא יבין אז אפילו מה שדרכו להבינו, כי ענין הכחות הגופיות כולם בזה הענין ענין אחד. וכיוצא בזה יקרה לך בהשגות השכליות, והוא שאתה אם תעמוד על הספק ולא תונה נפשך להאמין כי יש מופת במה שאין עליו מופת, ואל תתחיל לדחות ולגזור בהכזיב מה שלא בא מופת על סותרו, ולא תשתדל להשיג מה שלא תוכל להשיגו, עם זה כבר הגעת אל השלמות האנושי, ותהיה במדרגת רבי עקיבא ע"ה אשר נכנס בשלום ויצא בשלום, בעיונו באלו הענינים האלהיים. ואם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר, ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו, כמו שיתחדש בראות מן הדמיונים המכזבים מינים רבים עם חולשת כח הרואה בחולים, וכאשר יפצרו בעיון לדברים המאירים או לדברים הדקים. ובזה הענין נאמר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש, והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא, וכאלו אמר שטבע זאת ההשגה עם גדולתה ועצמתה ומה שבה מן השלמות אם לא יעמדו בה אצל גבולה וילכו בה בשמירה יהפך לחסרון, כאוכל הדבש אשר אם יאכל בשעור יזון ויערב לו, ואם יוסיף יאבד הכל, לא אמר פן תשבענו וקצת בו אלא אמר והקאתו, ואל זה הענין גם כן רמז באמרו אכול דבש הרבות לא טוב וגו', ואליו רמז באמרו ואל תתחכם יותר למה תשומם, ואל זה רמז באמרו שמור רגלך באשר תלך אל בית האלהים, ואל זה הענין רמז דוד באמרו לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני, ואל זה הענין כוונו באמרם במופלא ממך אל תדרוש, ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשת התבונן, ואין לך עסק בנסתרות, רצו לומר שאתה לא תשלח שכלך אלא במה שאפשר האדם להשיגו, אבל הענין אשר אין בטבע האדם להשיגו, העסק בו מזיק מאד כמו שביארנו, ואל זה כוונו באמרם, כל המסתכל בארבעה דברים וכו', והשלימו זה המאמר באמרם כל שלא חס על כבוד קונו, רמז למה שביארנוהו, שלא יהרוס האדם לעיין בדמיונים המופסדים, וכשיתחדשו לו הספקות או לא ימצא מופת על הענין המבוקש, לא יניחהו וישליכהו ויתחיל להכזיבו, אבל יתישב ויחוס על כבוד קונו וימנע ויעמוד, וזה הענין כבר התבאר. ואין הרצון באלו הכתובים אשר אמרום הנביאים והחכמים ז"ל לסתום שער העיון לגמרי ולבטל השכל מהשיג מה שאפשר להשיגו, כמו שיחשבו הפתאים והמתרשלים אשר ייטב להם שישימו חסרונם ופתיותם שלמות וחכמה, ושלמות זולתם וחכמתם חסרון ויציאה מן הדת, שמים חושך לאור ואור לחושך, אבל כוונת כולם להגיד שיש לשכל האנושי גבול יעמוד אצלו,"
.
.

.

.

.
לגבי מה שאמרו שאין דורשין במעשה מרכבה ביחיד כלומר שיש חיוב לשמור על זה בסוד,
לי לא ידוע שום מקור אמיתי שאומר שיש היתר בזמננו למה שפעם היה אסור. בפרט לא למה שאנשים אומרים שבדורות שלפני ביאת המשיח יש היתר. מי יכול לדעת שכעת הם הדורות שלפני ביאת המשיח? אין ספק שמה שאמרו חז"ל שהעולם הוא ששת אלפים שנה אינו פשט אלא הוא על צד המשל והסוד. זה כנגד ששת ימי בראשית, שהם בלי ספק לא ימים של משך זמן, ואין במעשה בראשית פשט כלל כמו שכתב המורה נבוכים ב' כ"ט (וגם רש"י בבראשית א' א' כתב: "על כרחך לא לימד המקרא בסדר המוקדמים והמאוחרים כלום." והרי כל הפרשה לפי פשוטה מדברת על סדר המוקדמים והמאוחרים, ומבואר שאין לה פשט), וכל "פשט" בזה הוא שיבוש גמור בהגדרה, ולא שייך לומר על זה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. והמדרש שהעולם ששת אלפים שנה מבוסס על ששת ימי בראשית וגם הוא אין לו פשט. אין שום מניעה שהמשיח יבוא עוד מאה אלף שנה, ואף אחד לא יודע על זה שום דבר כלל, וכל דור מאז התחלת הגלות נכשלים בזה, גם החכמים, והנזק שבזה עצום, ותיפח רוחם של מחשבי קיצין.
.
.

.

.
בפתיחת המורה נבוכים כתב שכתיבה על מעשה מרכבה היא בגדר עת לעשות לה' הפרו תורתך. כלומר זו באמת הפרת תורה, זה לא היתר. אנו עושים איסור, כי זה לשם שמיים ולא כי יש היתר מצד גדרי האיסור עצמם.
אפלטון אמר שיעורים סודיים רק למי שראוי, ואריסטו כתב את זה אבל בכתיבה של סוד, במטאפיזיקה ספרים מ' ונ', שהם קשים להבנה כמו ספרי הקבלה (ושום חכם מאז אריסטו לא אמר על הספרים הלאה גם לא מילה אחת, וכאילו לא נכתבו. הקדמונים שתקו כי זה סוד שי שלכבד, והמאוחרים התעלמו כי זה סתר להם את הבדיה שבדו כאילו אריסטו היה "רציונליסט", ולא היתה לו שייכות לענייני סודות אלוהיים. וזה לפי טעותם שהסודות האלה אינם שכליים, וכבר הארכתי בכל זה הרבה במקומות אחרים).

.

.

הסוד נשאר תמיד סוד. הוא סוד במהותו, לא חשוב מה כותבים על זה. אם למשל אדם יכתוב משהו שלא רק מספר על אודות היחסים הכי אינטימיים שלו עם אשתו, אלא ממש מעביר את החוייה עצמה. מי שאהב ומבין על מה מדובר ויודע לחוות אהבה יכול ממש לחיות את זה ולגעת בזה. קורא כזה יבין מה כתוב ואצלו זו לא פגיעה בצניעות כי הוא יודע לכבד ויודע את מקומו והוא שותף לעדינות הנפש של העניין. מסופר בברכות ס"ב א' שרב כהנא התחבא מתחת למיטה של רב כשרב שימש עם אשתו (רב כהנא התגלה כשלא היה יכול לשלוט בעצמו וקרא בהתפעלות עד כמה רב עושה זאת מתוך תשוקה), וכשרב גילה אותו לא באמת הקפיד עליו אלא רק אמר שיש גבול לכל דבר, ורב כהנא אמר תורה היא וללמוד אני צריך ומשמע שנשאר בדעתו שנהג נכון. אם זה תלמיד אמיתי זה בסדר. אם במקום רב כהנא היה מתחבא שם אדם גס וחיצוני, בוודאי היה נשרף מייד מרוב הקפידא של רב, וכך ראוי לו. רב כהנא הבין את הסוד, ואם היה שם אדם גס הוא היה רואה דברים חיצוניים ולא מבין את סודם. כלומר מה שכתובים ספרי סוד וקבלה ויהיה מישהו שאינו ראוי ויקרא את זה ויגשים ויפרש באופן עקום וחיצוני, אותו אדם הספרים לא גילו לו שום סוד.

.
הרי סוד מעשה מרכבה בכל עומקו וגודלו כתוב בתנ"ך, יותר מבכל הספרים. יש מי שקורא תנ"ך ורואה את זה שם. ויש מי שקורא ולא רואה את זה שם. אותו קורא שטחי מבין דברים שטחיים, וגם הם דברים טובים וישרים ולא קרה נזק, ואדרבא המשל מועיל גם בלי להבין שהוא משל ובלי לדעת את הנמשל. הרי שהסוד כתוב בתורה ובכל זאת זה לא גילוי הסוד כי מי שלא ראוי לא יבין ולא התגלה לו כלום. באותה מידה גם ספרי קבלה, רק מי שראוי יבין מהם סוד, ומי שלא ראוי לא יתגלה לו מהם שום סוד, ואם כן אלה לא ספרים שמגלים סוד כלשהו.

ההבדל הוא, שמי שקורא תנ"ך ואינו ראוי לראות שם את הסוד, רואה שם דברים אחרים שאין להם דמיון חיצוני לסוד, כי יש לתנ"ך צד של פשט שהוא המשל וגם הוא טוב. אבל מי שקורא בספרי סוד וקבלה, אין שם פשט כלל, והוא רואה דברים שהם באופן חיצוני נדמים כמו הסוד, אע"פ שבאמת אינם. זה כמו מי שהיה מתחבא מתחת למיטה של רב, ואינו ראוי, והיה רואה עניינים שאצלו הם זולים וגסים ומגושמים, ובזה האיסור.
.
.
כדי למנוע מאנשים לקרוא כתבי סוד ולחשוב שהבינו ולהוציא דברים פנימיים לחיצוניות והגשמה, שזה פגיעה גדולה בכבודו של הבורא, אסרו לכתוב ולדרוש ברבים. ורק מי שידוע שהוא ראוי מגלים לו. ורק ראשי פרקים, כי זה גם מבחן שהוא ראוי אם יידע להבין מראשי הפרקים. וכמו שכתב המורה נבוכים: "שיהיה מבין משכיל זך הטבע, ירגיש בענין במעט רמז"
הכוונה היא אם למשל יש אדם שאהב באמת בעצמו, מספיק שהוא קורא כמה מילים שכתב אדם אחר על אהבתו, והוא כבר יודע על מה הוא מדבר. הוא לא צריך תיאור ארוך ומלא, כמה מילים מחברות אותו לחווייה והוא כבר שם. האריכות מיותרת והיא עצמה כבר הוצאה של הדברים לחיצוניות. הסוד הוא האהבה, שיר השירים, הכרובים שמעל הכפורת.

.

.

.

 

אני מקבל מכתבים ארוכים מאנשים שלמדו ספרי קבלה ויש להם תיאוריות שלמות מפותחות שלא רק שאין בהן שום אמת, אלא יש בהן הנאה של חיבור לאיזה רובד של משהו נשגב ועליון וטמיר, אבל בדרך שטחית חיצונית מגונה ומכוערת. רק מצד ה"אווירה" ולא משום צד אמיתי של הבנה. כמו שהיה נהנה מישהו שמתחבא מתחת למיטה בשעת תשמיש והוא אדם חיצוני וגס.

משהו בלשון של ספרי הסוד יוצר את הדמיון הזה. כי אין להם פשט, ומה שכתוב בקריאה פשטנית מגושמת זה חיקוי של העומק אבל חיקוי כמו קוף, או כמו ציור מכוער חיצוני של אהבה שיוצא מזה ציור על דרך ניאוף וזימה. וכמו שאמרו בסנהד' צ"ט: "ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים" כלומר גם בלימוד שייך עניין ניאוף. וזה כשאינו מוסר את כל ליבו, וזה שייך בלימוד הפנימיות. שהרי אם יש בעל בית שלומד משניות או דף יומי אחרי תפילת מנחה, ושאר הזמן עוסק לא רק בדברים לשם שמיים אלא בכל ענייני חולין, הוא כשר לגמרי ולא שייך לומר שהוא נואף.

.

ספרים שיש להם פשט, כמו המקרא, שם מי שקורא באופן שטחי לא מקבל חיקוי של אהבה בצורה חיצונית מגונה, אלא מקבל סיפורים יפים עם לקח מוסרי יפה, ומצוות שהן דרך נאה ומתוקנת וכל כיו"ב.

.

.
למנוע סכנת הצצה לחדר המיטות ממי שאינו ראוי, אמרו שצריך לשים תריס ולהסתיר הכל. הבעיה בזמננו שכבר יש לכל אדם ספרי סוד, בכל חנות מוכרים את כתבי האר"י, ואצל כל חתן לצד הש"ס קונים גם את כל הכרכים של כתבי האר"י ועוד הרבה ספרי קבלה. וגם כל אחד כותב את הגיגיו ברשת ובשיעורים פופולריים. כך שכבר אי אפשר למנוע ממי שמבין בדרך שטחית וחיצונית שיגשים ויבנה תיאוריות עקומות שלאמיתן הן עבודה זרה ויוהרה ושיבוש השכל וגסות רוח ורמיסה של כבוד קונו. לכן האיסור לכתוב או לדרוש ברבים לא שייך, לא בגלל שהותר אלא בגלל שזה כמו בישול אחר בישול בשבת. זה כבר מגולה עד הסוף, ולא שייך יותר גילוי, כמו שאי אפשר לאסור להפשיט אדם עירום בגלל הצניעות. כי הגילוי שאסור אינו גילוי הסוד האמיתי, כי אמיתת הסוד כבר מגולה מעצמו לכל מי שיש לו לב מבין ונפש עדינה ושכל זך ואהבה אמיתית לבורא וזה טוב, ומי שאינו כזה הכתוב לא יכול לגלות לו שום סוד, כמו שאי אפשר ללמוד מהי אהבה מספר. אלא האיסור הוא על הדרישה ברבים והדפסת ספרים. למנוע ממי שלא מבין להסתכל ולפרש באופן מכוער. וזה כבר התגלה, ואי אפשר להוציא את כל ספרי הסוד מהחנויות והרשת, ואין מקום לאסור לגלות מה שכבר גלוי.
.

.
אדם צריך לנסות להבחין בעצמו, אם מה שהוא קורא ושומע בענייני סוד גורם לו ענווה ויראה וכבוד, ומרבה בו את צד עדינות הנפש, והוא יודע שאינו יודע ושומע בסבלנות ראשון ראשון, הרי שהוא מאלה שמותר לגלות להם, ובזמנם היו מכניסים אותו ומוסרים לו ראשי פרקים, ובזמננו הוא רשאי לקנות ספר של סוד וללמוד בו. אם הוא אינו כזה, היה נכון שיבחין ויפרוש, אבל זה גופא גם מבחן, כי מי שאינו ראוי לא יבחין שאינו ראוי. ואדרבא, מי ששוקל אולי אינו ראוי זה מעיד שהוא ראוי, ומי שוודאי אצלו שהוא ראוי, או שבכלל אינו עסוק בשאלה כזו, זה מעיד שאינו ראוי.
.

.

.

פעם דיברתי עם אדם לא צעיר, מגדולי הידענים בדורנו בקבלה, חכם וגם אדם טוב ובעל מידות. והוא אמר שאין אצלו כלל שאלה האם הוא ראוי או לא. כי הקבלה היא ידע שמונח ועומד, ומי שיכול ללמוד אותו הרי הוסיף לעצמו כח ועומק וחכמה ויכולות, ולמה שלא ילמד.
בעיני זה אדם שאינו ראוי כלל לעסוק בקבלה. כי הקבלה היא לא ידע עתיק ועמוק שמונח על השולחן או במגירה ויש בו תועלת ללומד אותו. אלא זה יחס חי מול אלוהים חיים. זה יחס של אהבה עד כלות, שמחפשת את האיזון בין למסור עצמו למות על קידוש ה', ובין להמשיך להתקיים כעומד מול הבורא. בסוד מעשה מרכבה שיש בו צד שהנברא לא קיים ואז "עזה כמוות אהבה" ובלי שהיא מוות היא לא באמת אהבה, ובין צד של עץ החיים שהבורא הוא מקור חיים ובאורך נראה אור. הסוד הוא לחיות כמו שלהבת נר מרצדת, שמפרפרת בין הצדדים האלה, ועל זה מדברים ספרי הקבלה, בגדר תינוי אהבה, ומי שלא מבין אותם כך, הוא מגשים וכל לימודו הוא עבודה זרה קרה ומכוערת, ואוי לו שלא חס על כבוד קונו.

.

.

אחר כך כתבתי עוד בעניין זה, ברשימה 288

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s