בעניין זכות האישה להפיל את העובר
מתוך מכתב.
השאלה הייתה לגבי עמדת התורה בשאלה של התערבות חוק המדינה לאסור על נשים להפיל כשזה לא תחת תנאים מסויימים שהחוק קובע.
מה שכתבתי:
אני לא נכנס כאן לשאלה איזה איסור יש בהריגת עובר. יש בזה דעות שונות, ובוודאי למסקנה אסור להרוג עובר. רק בהערת אגב אומר שוודאי שהאיסור להרוג עובר אינו זהה לאיסור להרוג יילוד, כי יש צורך בפסוק מיוחד לאיסור הריגת עובר, לפחות לפי דעה אחת, שהיא העיקרית, שהאיסור נלמד מהפסוק שופך דם האדם באדם דמו יישפך, ומשמע שאם היה כתוב רק לא תרצח זה לא היה כולל עוברים. גם מי שהרג עובר לא נהרג עליו כמו מי שרצח יילוד. בכל אופן גם אם עובר אינו חי גמור שעומד בכוחות עצמו, ולכן האיסור להרגו פחות חמור מ"לא תרצח", עדיין יש בזה איסור חמור. ואפילו לפני שהעובר בן מ' יום ועוד אין בו צורת אדם והוא רק טיפת מים, יש בו פוטנציאל להיות אדם וזה טעם איסור השחתת זרע, ולכן מחללים עליו שבת עוד לפני שהוא בן מ' יום לשיטת הרמב"ן בדעת הבה"ג שהיא העיקר, ופשוט שאין היתר לכתחילה להרוג אותו גם לפני מ' יום. אחרי מ' יום העיקר להלכה שזה שייך לדין רציחה רק שאינו רציחה גמורה ובכל זאת יש בו בחינה של רציחה. אני כותב זאת לנוחות הדיון, ודברי אינם תלויים בזה והם גם לפי הדעות שהאיסור אינו משום סרך רציחה.
.
מכיוון שלפי ההלכה אסור להרוג עובר, אלא רק בתנאים מסויימים שההלכה קובעת, וכגון שהוא מסכן את אמו או תנאים אחרים לפי דברי הפוסקים, לכאורה פשוט שאין רשות לאם להחליט בעצמה להפיל את העובר, ואין טעם בטענתה שזה הגוף שלה ולכן היא זו שקובעת בעניין ההפלה, שהרי אסור לה להרוג את העובר.
.
.
לכאורה כמו שההלכה אוסרת להרוג את העובר, כך יש גם אחריות חברתית על המדינה להגן על אנשים מפני רציחה ולכן יש על המדינה לאסור להרוג עובר, כי הוא אדם חי, גם אם לא אדם חי גמור עדיין הוא אדם חי, ועל החברה להגן עליו מרציחה. וכמו שהמדינה וודאי מגינה על הילדים שכבר נולדו מפני החלטה של האם לרצוח אותם.
.
.
אמנם במבט מעמיק יותר לעניות דעתי המסקנה הזו לא נכונה.
העובר משתמש בגוף של האם, הגוף של האם שייך רק לה והיא היחידה שמחליטה מי יכול להשתמש בו. אם יש אפשרות להעביר את העובר מגוף האשה לאינקובטור באופן שוודאי אין בו שום סכנה (אינני יודע אם יש כבר בזמננו יכולת כזו או שעדיין יש בזה צד סכנה לחיי העובר, אבל מסתבר שבעתיד יגיעו לאפשרות כזו), האישה יכולה לדרוש שיעבירו את העובר לאינקובטור. כל האיסור הא להרוג את העובר, אבל באופן כזה לא הורגים אותו ולא מסכנים אותו, ואז אין מניעה לאשה לדרוש את בעלותה על גופה ולאסור על העובר להשתמש בגופה ובוודאי מחוייבים להענות לדרישתה כי גופה שייך לה ויש לה זכות למנוע מהעובר להשתמש בו כל זמן שאינה הורגת את העובר (נניח שקודם מחברים אותו לאינקובטור ורק אחר כך עוקרים אותו מהרחם. כי אם עוקרים מהרחם ורק אחר כך מחברים, הרי בעקירה כבר סיכנו את העובר, ואחר כך בחיבור לאינקובטור מצילים אותו מהסכנה, וייתכן שגם זה אסור. זה תלוי בטעם ההיתר להשתיל לב. הרי כשעוקרים את הלב הישן מהחזה באותו רגע עשו את האדם טריפה וזה רציחה גמורה ממש באותו רגע וכבר עברו על איסור רציחה, אע"פ שאחר כך כשישתילו את הלב החדש יצילו אותו הרי מקודם כבר עשו רציחה גמורה שלמה ואיך זה מותר. אם ההיתר הוא משום שהיה בכל מקרה נוטה למות עם הלב הישן החולה, אז בעובר יהיה אסור לעקור אותו מהרחם כי ברגע זה עשו אותו טריפה ועכשיו עברו על האיסור ואע"פ שאחר כך יצילו אותו. אבל אם ההיתר בהשתלת לב הוא משום שכשכוונת המעשה וצורת המעשה היא לתיקון זה לא מעשה רציחה כלל, אם כן גם בעובר יהיה מותר לעקור אותו כי כוונת המעשה היא לתקן להשיב לאשה את בעלותה על גופה וזה לא מעשה הריגה כלל. ונראה עיקר כמו ההסבר הזה, כי מה שהוא נוטה למות עם הלב הישן החולה אינו סיבה מספיקה להתיר מעשה רציחה גמורה וודאית עכשיו. בכל אופן אם ימצאו דרך לחבר את העובר לצינורות כשהוא עדיין מחובר לטבור אמו והוא חי גם מכח טבור אמו וגם מכח הצינורות, ורק אז ינתקו אותו מאמו, זה וודאי מותר אם ידוע בוודאי שאין בכל זה סכנה. אני לא מתכוון לדיון מעשי אלא רק לצורך הדיון לצייר מצב דמיוני שאפשר להוציא את העובר מהרחם בלי לסכן אותו)
.
.
אם קרה שיש בבטן האישה עובר שאינה רוצה אותו, היא יכולה לומר שהיא לא מסכימה שהוא ישתמש בגופה, ואם יש הכרח להזין אותו כדי שלא ימות, שאביו יזין אותו או הקהילה, בכל אופן אין סיבה שהיא לבדה תהיה מחוייבת ואחראית להזין אותו וזכותה לסרב להזין אותו מגופה. רק שכדי למנוע ממנו ליזון מגופה, אין אפשרות לעשות זאת בלי להרוג אותו במעשה פעיל וישיר. יוצא שהאשה אנוסה להזין אותו מגופה בלי שהיא רוצה ולמרות שיש לה זכות לסרב, כי הדרך לא להזין אותו כרוכה בהריגה פעילה שלו שזה אסור לשום אדם. זה כמו שאדם זר יכנס לבית שלי ויאכל מהאוכל שלי, ואני אנוס לתת לו משלי נגד רצוני כי אין שום דרך לסלק אותו בלי לנעוץ סכין בגופו שזה אסור.
.
.
האונס של האישה לתת לעובר שאינה רוצה בו לגדול בבטן שלה, להשתמש במחזור הדם שלה, לקחת את המזון והנשימה ממנה, וכשאין מספיק חומרי תזונה חיוניים הוא ייקח קודם כל לעצמו ואם יחסר אז יחסר לה, ואם הוא ייוולד היא תיקשר אליו מצד הטבע ברגשות אמהיים שאין עליה שליטה, וגם בבעלי חיים הם קיימים, ותהיה משועבדת בעול עצום לכל החיים לגדל אותו ולתת לו בלי סוף, זה אונס עצום מאוד וקשה מנשוא. העובר לוקח ממנה את כל חייה ממש. וזו גם חווייה רגשית קשה מנשוא של אדם שחייו נגזלים ממנו באופן כל כך מוחלט. זה נוגע למקומות הכי עדינים ורגישים ופגיעים ואינטימיים מבחינה רגשית. רוב הנשים שרוצות לעשות הפלה מרגישות במידת מה שהעובר הוא אדם חי ושהוא ילד שלהן וכבר יש בהן רגשות אימהיים במידת מה, והכאב על שהרגו אותו הוא גדול ומלווה אותן כל החיים, והן בכל זאת בוחרות בהפלה כי הקושי לגדל אותו הוא קשה מנשוא ואין להן ברירה.
.
.
ההלכה היא הדיבור של הקב"ה איתנו. אם צריך לבוא ולומר לאשה במצב כל כך רגיש וקשה שאסור לה להרוג את העובר והיא מחוייבת להשלים עם הגזל שגוזלים את גופה ואת רגשותיה וחייה, כי הוא חי וחייו שייכים לקב"ה שנותן חיים, והקב"ה כבעלים של חיי העובר אינו מרשה לאם להרוג אותו, זה מוכרח להיות אמירה מאוד רגישה ואוהבת ומתחשבת ומבינה ותומכת ומשתתפת ומחבקת כלפי האם.
פוסקי הלכה אמיתיים, שמעשיהם לשם שמיים, הם מאוד רגישים, אוהבים, רכים, מתחשבים, משתתפים, משפיעים רגשי אהבה ורוך, ענוותנים, שונאים את הרבנות, מדברים ברוך גדול מאוד. באופן כזה הם כמו פה לאמירה של הקב"ה לאותה אישה אומללה.
.
.
רב ששייך לממסד, שנושא בתואר "רב", אינו מקיים את המשנה שמחיבת להיות שונא את הרבנות, וזו העבירה הכי חמורה מבחינה רוחנית כמו שלימד רבי ירוחם. הוא אמר שמי שלובש אצטלא דרבנן, מעיל של רב, אם משווים אותו לאדם רגיל מהשורה, זה כמו להשוות את ארון הקודש שבמשכן עם חתיכת צואה, כשהאדם הרגיל הוא הנמשל בארון הקודש. רבנים רבים מדברים על אהבת ישראל, אבל כשזה נוגע למי שהם ביריבות איתו, הם מדברים בהתנשאות, בשנאה ויהירות ושיפוטיות מכוערת. ואם מסתכלים על המעשים ולא על הדיבורים, אז המעשים הם במקרה הטוב פוליטיקה, כלומר תחרות, בניית קריירה בקשרים ומרפקים וחנופה ואין תוכו כברו וכל כיו"ב. כשאדם מיוסר בא לשאול שאלה רגישה, במקרה הטוב היחס כלפיו מתנשא, ולרוב היחס נוקשה וקר וחסר סבלנות ולרוב גם גס. יחס מתנשא כוונתי שהרב מתייחס לחולשה שהשואל מבטא בדבריו כאילו השואל חלש, מבחינה נפשית או רוחנית, וכאילו הרב אין לו שייכות לחולשות כאלה בעצמו. הרב עונה לו אתה חלש ואני מוכן לחמול ולהתחשב ולהבין אותך כחלש, ואני עושה כך ממרום כסאי כחזק מבחינה רוחנית ונפשית, כחכם. הרב לא מביע יחס שגם אני כמוך, כולנו בשר, כולנו חלשים, אנחנו אוחזים זה בידו של זה לחזק זה את זה בחולשה של כולנו. וזה עוד במי שאינו חסר סבלנות וקצר רוח ואטום רגשית.
אנשים כאלה אינם רבנים ולא פוסקי הלכה. הם לא עוסקים בלהיות פה לאמירת דבר האלוהים. אין בהם לשם שמים. הם פוליטיקאים שרוצים להשליט את הערכים החברתיים של החברה שלהם, על פרטים בתוך החברה שלהם כמו גם על מי שמחוץ לחברה שלהם. כמו שכל חברה רוצה להשליט את הערכים התרבותיים שלה על הפרטים שבתוכה ועל חברות אחרות. וזה נעשה בכוחניות והתנשאות ויהירות ואטימות וכל שאר מידות רעות וגסות. אסור להם להוכיח אחרים בשם התורה, וכמו שכבר אמרו בתלמוד שאין בינינו מי שיודע להוכיח.
.
.
אם האישה רוצה לדעת מה כתוב בהלכה לגבי הריגת העובר, ואינה יודעת לקרוא לבד, היא יכולה להעזר באותם רבנים מזוייפים לדעת מה כתוב. כמו שפעם מי שלא ידע קרוא וכתוב היה הולך למי שיודע קרוא וכתוב ומשלם לו כדי שיקרא לו מכתב שקיבל, לא צריך לשם כך להיות רב אמיתי.
אם נודע לה שכתוב שאסור להרוג את העובר, כעת זה בינה ובין הקב"ה. היא עומדת מול הקב"ה, יודעת שהוא אוסר עליה להרוג את העובר, והיא בוחרת אם לציית לו או לעבור על דבריו. והיא תיתן דין וחשבון על הבחירה שלה. אם היא הרגה את העובר אחרי שידעה שאסור, היא עשתה עבירה. אם מישהו רוצה להוכיח אותה למה היא עושה עבירות, כל זמן שאינו באמת מדבר לשם שמיים, אין לו רשות להוכיח אותה.
לכן אסור לתת רשות ל"רבני" ממסד להתערב בזה, וכל שכן שאסור לתת לחוק המדינה להתערב בזה, כי הוא "מערכת" מנוכרת ובירוקרטית, שמנוהלת על ידי פקידים שלא מחוייבים לרגישות, ואין להם שום רשות להוכיח באופן גס ונוקשה ומתנשא.
.
.
תוכחה היא שלילת זכויות ואלימות. כל אדם נברא יחידי, עומד יחידי לפני בוראו. לכל אדם יש בחירה חופשית שכולה שלו. הוא בוחר לבדו בהחלטתו האם לקיים מצווה או לעבור על איסור. זה לגמרי בינו ובין בוראו. הוא בוחר בחופשיות ולכן הוא נותן את הדין וזוכה בשכר. אם האדם מחליט בבחירתו לעבור עברה, הרי יש בחירה חופשית, הוא מחויב לבחור לבד. ורק כך הוא אחראי, רק כך הוא בשיח אמיתי עם בוראו. והבורא שנתן בחירה חופשית ואמר הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, רוצה שהאדם שנברא יבחר בעצמו. זה מערכת יחסים ביניהם, שלהם. אם אדם זר בא וכופה בכח על מישהו לא לעשות כפי בחירתו, הוא סותר את מה שהקב"ה נתן בחירה חופשית לאדם, הוא לא נותן לאדם לנהל את היחס שבינו ובין בוראו. זה כמו מי שמתערב בכח בריב בין אישה לבעלה. הוא לא יודע את הרקע, את העומק, את מורכבות הרגשות, את מה שפגיע ומתייסר, את האהבה והכעס שביניהם, הוא זר למערכת היחסים שלהם. הריב שלהם הוא עניין פרטי שלהם, הוא שפה שביניהם. אם האישה חטאה לבעלה, הוא יטפל בזה, הוא יעניש אותה, לפי יחסיהם ואהבתם וקרבתם. אין מקום לאדם זר להתערב. ואם הוא מתערב זו אלימות, זו שלילה כוחנית של הזכות שלהם לנהל את חייהם בעצמם.
אם האישה מביאה מול הבורא את הקושי העצום והמורכב והרגיש שלה להמשיך את ההריון, ואומרת לו כל כך קשה לי שאני מחליטה לעבור על דבריך ולהפיל, היא יודעת שהוא יודע את כל יסוריה ורגשותיה, ואוהב כל קפל שבהם, והוא איתה מלידתה, הוא הבורא שלה. והיא אוהבת אותו בכל זאת מחליטה לעבור על דבריו, היא מבטאת כלפיו בזה את הקושי שלה. והוא יחליט איך לדון אותה. הרמב"ם אומר שאיננו יכולים לדעת את משקל העוונות מול הזכויות, כי זה לא תלוי בהגדרות הלכתיו או בכמות, אלא יש עוון אחד שמכריע לרעה מול אלף מצוות, ויש מצווה אחת שמכריעה לזכות נגד אלף עוונות, ורק הבורא רואה ללב. זה תלוי בלב. אולי למרות שהאשה הזו עשתה עבירה הלכתית בכך שהרגה את עוברה הבורא לא ידון אותה בדין קשה כי הוא רואה לליבה. היא מביאה לפניו את ליבה, ויודעת שהוא רואה אותו. איך יתכן שתהיה רשות לזר להתערב ביחסים האלה?
.
להוכיח זה רק מתוך ענווה מוחלטת, שהאדם נקי מכל דעה אישית שלו, שהוא בטל מצד ה'אני' שלו ונעשה כמו קול של הקב"ה בעצמו, אומר רק את האמת, רק לשם שמיים, רק מתוך דבקות בבורא שגורמת לו למבט כמו של הבורא, אמירת האמת רק משום שהיא אמת, בלי נגיעות של 'אני' יהיה זה שמשליט בכח את האמת (לפי הבנתי שלי) על אחרים. ואין בינינו מי שיודע להוכיח כך, וכתוב בפירוש שמי שלא יודע להוכיח אסור לו להוכיח, ופשוט שאסור באיסור חמור מאוד. לכן רב מותר לו לומר משהו רק באופן שזה לא תוכחה. כלומר אם האישה באה מרצונה ויוזמתה לשאול אותו רק אז הוא יכול להשיב לה, ויאמר לה רק מה שהוא מבין שכתוב בהלכה ולא יצווה עליה או יטיף לה לעשות מצווה או להימנע מעבירה.
ממילא מובן מאליו שאין למסור את הכח הזה לרשויות המדינה שלא שייך אצלם כלל רגישות וענווה כאלה.
.
.
אמנם אם היא רוצה לעשות הפלה באופן שההלכה אוסרת, מותר ואף חיוב לרופא להימנע מלשתף פעולה בזה, כי הוא עושה בעצמו איסור בהריגה. אם היא אומרת שבלי עזרה מהרופא היא תפיל לבד ותסתכן, יש שאלה גדולה מה על הרופא לעשות ולא אאריך בזה כאן.
.
.
אחרי שהעובר נולד, כעת חייו שייכים רק לו, הוא לא גוזל מאף אחד את חייו. לפני הלידה יש לאמו שייכות בבעלות על חייו כי הם גדלים בתוכה וממנה. הדם, הנשימה, התזונה, הכל משלה, אחד איתה. אין הפרדה גמורה בין חייו ובין חייה. זה לא נותן לה בעלות על חייו עד שתהיה לה רשות להרגו אבל נותן לה עמדה שהיא זו שבוחרת בין איסור למצווה בשאלת הריגתו.
אחרי הלידה אם אמו לא רוצה לטפל בו מותר לה לכתחילה למסור אותו לבית יתומים או כיו"ב. אם היא מטפלת בו זה מבחירתה החופשית בלי אונס. אין לאף אחד קושי כל כך גדול ומיוחד כמו שיש לאמו לפני שנולד, ולכן לא צריך רגישות מיוחדת לומר שאסור להרוג אותו. לכן כעת אין סיבה להשאיר את זה להחלטת האם כמו שלא משאירים את זה להחלטת כל אדם אחר. אם מישהו רוצה להרוג את הילד הוא עושה דבר שאין שום מקום להתחשב בו ולהיות רגיש כלפיו. הילד לא לוקח ממנו שום דבר, לא חי בתוך גופו. גם אם יש לו סיבה כלשהי שבגללה קשה לו רגשית שהילד חי, אין לזה שייכות כלל עם השאלה האם לתת בידו את הזכות להחליט אם הוא עושה עבירה והורג אותו, אין קשר בין הקושי שלו ובין חיי התינוק וזכותו של התינוק על חייו. לכן פשוט שעל החברה יש אחריות להגן על חייו של תינוק שנולד ולהשתמש בזה בכח המשטרה ובית המשפט בלי רגישות ורוך והבנה כלפי מי שחושב להרוג את התינוק.
.
.
.
.
בעניין נטייה הומוסקסואלית
מכתב אחר לשואל אחר בנושא אחר. אין בו חידוש מיוחד, והוא קצר. אני מצרף אותו לכאן כי גם כאן יש התייחסות לכך שאנשים חושבים במבט ראשון שטחי שברורה להם עמדת התורה בנושא, ובמבט שני הדברים כבר נראים לא פשוטים.
.
השאלה היתה איך אפשר להבין שהבורא ברא אנשים עם נטייה הומוסקסואלית שטבועה בהם בלי יכולת לשנות, והרי כתוב בתורה שזו תועבה ואיך אפשר להבין שהבורא ברא אנשים שנפשם מתועבת בעל כרחם בלי שעשו משהו רע.
.
זה מה שכתבתי (כתבתי בלי נימוקים כי כבר כתבתי רשימות ארוכות על הנושא ושם הארכתי בביסוס הנימוקים):
חז"ל אמרו לגבי חזיר, לא יאמר אדם אינני רוצה לאכול חזיר, אלא אני אוצה מאוד, אך מה אעשה והתורה אסרה עלי.
אין בידינו להסביר למה יש אנשים שנמשכים רק לבני מינם, ובני המין השני מעוררים בהם שאט נפש. ידוע לי בוודאות שיש מקרים רבים שזה השתנה, אולי בגלל השפעה חברתית, או שבלי סיבה ידועה אחרי כמה שנים האדם שינה את טעמו, או בעקבות טיפול פסיכולוגי שמצא שיש טראומה כלשהי שגרמה למחסום רגשי ממשיכה למין השני. ויש מקרים רבים שהאדם מגיל מאוד צעיר מואס בבני או בנות המין השני וזה קבוע אצלו כל חייו ושום פעולה לא מצליחה לשנות את זה. יש אצל הומוסקסואלים העדפה לתאר את העניין כבלתי ניתן לשינוי, משהו גנטי או כיו"ב. זה מגן עליהם מפני ביקורת, מפני דרישה חברתית לשנות את נטייתם. לדעתי כל אחד רשאי לקבוע לעצמו, ואין לשום אדם רשות לדרוש ממנו משהו, או לבקר אותו בדרך כלשהי, בלי קשר לשאלה האם עקרונית אפשר לשנות או לא. המציאות מוכיחה בלי ספק לפי עניות דעתי שאין תשובה אחת חדה וברורה האם אפשר לשנות או לא. מי שיטען שאפשר לשנות יכול להביא ראייה מאנשים שהיו בעלי נטייה הומוסקסואלית וזה השתנה אצלם, ועובדתית יש כאלה. יש אחרים שזוכרים את עצמם מתחילתם כהומוסקסואלים ועשו כל פעולה וטיפול אפשריים ולא הצליחו לשנות גם אם מסיבות שונות בחרו לשנות. שמעתי שיש הומוסקסואלים שאומרים שמי ששינה את זה זה מעיד שהוא מעולם לא היה הומוסקסואל אמיתי. זה כמובן חסר שחר, אין כאן שייכות להגדרה של 'אמיתי' או לא.
.
שינויים קיימים לפעמים גם בצד השני, ידוע בלי ספק שקורה לא מעט שאנשים שהטיפו נגד הומוסקסואליות ואמרו כמה זה דוחה, אחר כך נעשו הומוסקסואלים בעצמם. ויש מקרים שאנשים נקלעו לחברה הומוסקסואלית והתרגלו שם להיפתח לזה. ולעומת זאת יש מקרים של אנשים שכל ימיהם הרגישו דחייה עמוקה ומוחלטת מיחסים הומוסקסואליים ולא עלה במחשבתם מעולם שום הרהור בכיוון הזה עד יומם האחרון.
.
.
בקיצור, נטייה הומוסקסואלית אינה תועבה, שהרי על כל עבירה האדם ראוי שיאמר שהוא מתאווה לה והוא לא עושה אותה רק כי התורה אסרה, ותועבה נאמר על המעשה ולא על הנטייה, ובמקום אחר הארכתי מה הפירוש של תועבה. ואין זה נכון לומר שנטייה הומוסקסואלית אינה טבעית.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
ומה עם עצם הכניסה להריון? האם זה אונס הקרוב למזיד?
לא התכוונתי שיש אצל האשה גדר הלכתי של אונס, וגם אין לה שום היתר הלכתי מכח הדין של אנוס רחמנא פטריה.
אם היא נכנסה להריון מרצונה, וכעת התחרטה, זה בכלל לא אונס והמילה שהשתמשתי בה לא מדוייקת. התכוונתי רק שכרגע היא במצב שמשתמשים בגוף שלה וכרגע זה נגד רצונה. גם אם היא הגורם לזה עדיין זה המצב. גם אם היא נכנסה להריון מרצון, זה לא קניין וזה לא מחייב אותה שהיא משועבדת לזה עד סוף ההריון. אין סיבה שלא יהיה מותר לה להתחרט מלהעמיד את גופה ככלי לגדילת העובר גם אם היא נכנסה להריון מרצון ובכוונה, ורק מה שאסור לה להרוג אותו מכריח אותה לא לקיים את רצונה של עכשיו, ובלי עניין האיסור להרוג היה מותר לה להתחרט ולאסור עליו כעת להשתמש בגופה. גם אם בהתחלה היא רצתה, הרצון שלה הוא מה שהיא רוצה כרגע, ובלי שהיה איסור להרוג את העובר היתה לה זכות על גופה להתחרט מהרצון להיות אמא ולסלק את העובר מגופה ששייך לה, ויש לה זכות לשנות את רצונה לגבי מי ישתמש בגופה. והיא לא יכולה לפעול לפי רצונה כי אסור להרוג את העובר. למצב הזה שהיא לא פועלת לפי רצונה של עכשיו, שזו זכותה, קראתי אונס.
הזכרתי את עניין האונס הזה לגבי שתי נקודות. האחת שזה לא דומה למצב שראובן רוצה להרוג את שמעון, שאז ברור שמגינים על שמעון בכח בלי רגישות לראובן ובלי לכבד שום זכויות של ראובן. כאן העובר משתמש בגופה, ויש לה זכות להתנגד לזה, ורק יש מצב שמכריח אותה לא לפעול לפי זכוהת ורצונה, וזה הופך אותה למאן דאמר, יש לה כאן עמדה. כיוון שלוקחים ממנה משהו שהוא זכותה והוא עניין מאוד גדול, יש לה צד בעניין וזה לא כמו ראובן ושמעון. זה גם הלקיחה של זכותה ורצונה, וגם מה שהעובר לא יכול להתקיים בלעדיה, חייו בנויים על היותו ניזון ממנה, הוא לא מחזיק את עצמו. מסתבר בעיני שזו הסיבה שהוא לא נחשב "חי" כמו מי שנולד, ומהפסוק לא תרצח לא היינו יודעים שאסור להרוג אותו, ונדרש פסוק מיוחד, וזו לא רציחה גמורה ולא נהרגים עליו. כי אין לו חיים משל עצמו לגמרי.
למשל יש ניסויים שלוקחים תא מאדם ומרבים אותו וצומח מזה אדם חדש. בכבשה הצליחו בזה ובאדם נמנעים מסיבות של אתיקה. כל זמן שהתא מחובר לגוף של התורם, ועוד לא נותק וצמח מזה משהו בעל צורת אדם, מותר למי שהתא חלק מגופו להרוג את התא הזה. גם אם יהיה מקובל שככה יוצרים תינוקות חדשים. כי אין לתא חיים עצמאיים ששייכים לו, חייו שייכים לבעל הגוף שהתא הוא בתוך גופו. וגם אם התא יתחיל להתפתח כל זמן שהוא מובר לגוף התורם, פשוט שמותר לתורם להרוג אותו, זה כמו שומא שגדלה בבשרו, שמותר לו להרוג אותה, אע"פ שיש בה חיים, כי אלה חיים ששייכים לו כי הם חיים כחלק מגופו. בעובר יש בחינה כזו, ואולי משום כף גם בסוף ההריון שכבר יש לו צורת אדם גמורה ואם הוא נולד הוא יחיה ויהיה תינוק רגיל ולא פג, עדיין הוא לא חי בכוחות עצמו אלא כחלק מגוף אמו, ומשום כך אם היה רק פסוק לא תרצח לא היינו יודעים שאסור להרוג אותו וצריך לימוד מיוחד. אולי הפירוש של הפסוק שופך דם האדם באדם, הכוונה היא שיש אדם סתם, שאותו אסור לרצוח מהפסוק לא תרצח, ויש "אדם באדם" אדם שחי בתוך אדם אחר. אדם שחי בתוך האם, יש בו צד דמיון למה שהאם תחליט לכרות רגל של עצמה. אע"פ שהרגל יש בה חיים, אלה חיים ששייכים לה ומותר לה להרוג אותם. הנושא של אונס במובן שהתכוונתי הוא חלק מהסברה הזו, צד אחד שלה, שיש כאן משהו ששייך לאם, היינו גופה, וזכותה לקיים את רצונה בגופה, ומה שאסור לה להפיל אינו שלילה של הזכות הזו אלא רק אונס חיצוני שמונע מימוש של הזכות הזו, והזכות מצד עצמה במקומה עומדת וקיימת. לכן יש מקום לראות שהאם היא זו שבוחרת האם לעבור על האיסור ולהרוג את העובר או לא, כי זה עניין ששייך אליה. ומה שמונעים אותה מלהרוג זה רק מצד תוכחה ולא כמו הגנה על שמעון מפני ראובן שרוצה להרוג אותו. ואם מגיעים לתוכחה ולא להגנה על שמעון מפני ראובן, אז לא כל אחד יכול ורשאי להוכיח, ואילו להגן כל אחד יכול ורשאי.
הזכרתי את האונס גם מבחינה נוספת, אחרת, שכשבאים להוכיח אותה שלא להרוג, בתוכחה צריך להיות מאוד רגיש ורואה למצב, וכמו שאמרו שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ומהיכן אדע אם התוכחה שלי היא דבר הנשמע או לא, אלא זה מחייב להיות מאוד קרוב וקשוב למי שאני רוצה להוכיח אותו, לרדת לסוף מצבו הנפשי ולדעת אם הוא יכול לשמוע, ואיך יש לומר כדי שהוא יוכל לשמוע. וחלק מההבנה למצבה של האשה הוא להבין את עומק החווייה הרגשית המורכבת והקשה מאוד שכרגע היא לא רוצה שהתינוק יגדל בתוך גופה (וכשמדובר בחוויה הרגשית לא חשוב מה היא רצתה אתמול ואיך היא הגיע למצב הזה), ואין לה איך לממש את זה ואיך לצאת מהמלכודת הזו שלוקחת ממנה את חייה.
אני מסכים שכל המהלך כאן לא ברור ולא מוחלט ואני מקבל שאפשר לראות את זה גם אחרת, וגם לא ביארתי היטב את מבנה הטיעון, ותודה שעמדת על הבעיה וגרמת לי לארגן יותר את המחשבות סביב זה. אני לא כותב בזה שום דבר מוחלט וזה לא פסק הלכה או משהו כזה. הבנתי שהשאלה עלתה כי התעורר ויכוח בציבור לגבי הזכות החוקית של נשים לעשות הפלה. יש הרבה שומרי תורה שברור להם בפשטות שעמדת התורה היא כמו הצד של מי שרוצה לאסור הפלות בחוק (בפרט אם החוק יסכים שיש תנאים מסויימים שמותר, שחופפים פחות או יותר לעמדת ההלכה, ומסתבר שאם יהיה חוק שאוסר הפלות תהיה בו הכרה בחריגים שבהם יהיה מותר). כי לפי התורה העובר הוא אדם חי שאסור לרצוח אותו, ואם כן פשוט שיש לאסור להרוג אותו בכל מקרה שהאם רוצה. מול העמדה הזו יש עמדה אחרת שכואבת את העניין וטוענת שיש לאשה זכות על גופה ולכן הנושא של הפלה שייך להה ולהחלטתה. העמדה הזו לכאורה לא הגיונית, כי זכות על גופה לא מתיר לה להרוג אנשים, אם יש לי זכות על הקרקע שלי זה לא אומר שמכח זה יהיה לי מותר להרוג כחפצי לפי שיקול דעתי כל מי שנכנס לקרקע גם במקרה שברור שהוא לא מסכן אותי ואין כאן הקם להרגך. ואם אוסרים עלי להרוג אין מקום שאתלונן על שלילת זכותי על הקרקע שלי, כי לא שללו את זכותי על הקרקע, רק אמרו שלהרוג אנשים אסור לי. ומי שטוען לזכות הנשים על גופן ומשום כך שמותר להן להפיל, הוא עצמו לא יאמר שבכל מקום שיש לי זכות, וכגון זכות בעלות על קרקע, זה מתיר לי להרוג אנשים כחפצי. ניסיתי לתת איזשהי הגדרה הגיונית לאינטואיציה שאני שומע מאותם קולות שמתנגדים לאיסור חוקי על הפלות מהטעם שזכות האשה על גופה, ואומרים גם שהיא לא רחם שעומד לשימושו של הבעל או החברה או התכלית הטבעית של קיום המין וכיו"ב. זה רק טענה שלענ"ד אן זהות אוטומטית בין עמדה של שמירת הלכה לעמדה של תמיכה בחוק שאוסר הפלות, ושהעניין מורכב ואני יכול לשמוע גם את הצד שמתנגד לאיסור הפלה מצד החוק, אם כי המבנה ההגיוני שלו שניסיתי להציג – גם בעיני לא נשמע מוכרח ומוצק. עדיין נשארתי עם המורכבות ועם ראייה שיש טעם בשתי העמדות ואין לי הכרעה פשוטה וברורה ביניהן. לא באתי לטעון טענת וודאי, אלא רק להטיל ספק מול מי שטוענים טענת וודאי.
שלום
קודם כל אתה כותב יפה, ב, נראה שאתה מכוון לומר אמת ג למרות שאתה אומר שאין לך דעה מוחלטת , נראה שאתה נוטה לבחור בזכות האישה על גופה.
אם נסתכל על השאלה מבחינת ממשל דמוקרטי השאלה עומדת באם זה נחשב רצח או לא ואם כן האם זה גובר על זכות האישה ובעצם של כל אדם על גופו. ההבחנה המדעית היא שמדובר כאן בזהות ייחודית שלא היתה כמוה ושלא תהיה עוד כמותה , מה עוד שיש לה דופק והיא זזה ואפילו חולמת ותכלס יכולה ברעיון להתקיים משבוע 22 בעזרת מכונות כמו כל אדם חולה שנפל למשכב וזקוק למכונות . ככה שבוודאי שמדובר פה בחיים בשלב מאוד מוקדם שמתחיל למעשה כבר מההתחלה , מה נעשה שלבחירות שלנו בנושאי מיניות זוגיות ומשפחה יש השפעות גדולות , ועם זה אחריות גדולה.
חברה דמוקרטית דנה בשאלה הזו, ומסתפקת מה נכון ,אין ספק מבחינה מדעית שיש כאן חיים, השאלה האם נוחות גרידא מספיקה כדי לבטל אותה(אותה שאלה יכולה להישאל על אנשים שנמצאים בתרדמת לתקופה קצרה שהם עול על קרוביהם והסביבה)
אבל אנחנו חברה ישראלית בני ברית שמקדשת את החיים התשובה ברורה מאוד , רובן המוחלט של הסיבות ואישורן של הפלות הן ממצבן הכלכלי או האישי של האישה זאת אומרת הכנסה נמוכה או הריון מחוץ לנישואין, שני הסיבות הללו לא מצדיקות נטילת חיים , בטח לא בחברה ישראלית שיש לה מענה בנושאים כאלו, חסר גמילות חסדים , חסר זוגות שאין ולא יהיו להם ילדים.
והאם אתה מודע בכלל לפרוצדורה האיומה של הפלות מהשליש השני והלאה , הריגת התינוק ברעל , פרפורי הייסורים של גופו המיניאטורי על גבי האולטראסאונד, שאיבת המוח מן הגולגולת, ותלישת האיברים אחד אחד , זה נראה לך אנושי?!?, נראה לך שהתורה שהיא שלימה שהיא שלום שהיא הוא , מצדיקה מעשה מזוויע נאציזי בגלל קושי כלכלי, לא סתם הזהירה התורה את אומות העולם שבהם יותר שכיח מידה אכזרית לכן הוזהרו במפורש, כל שכן הישראלי . ובעניין ההשוואה לשומה של אדם , הפתעת אותי כיוון שזה מגוחך , לא , השומה אינה חיים בפני עצמה לא משנה כמה היא גדולה ואם נתת לה שם, בשום שלב היא לא תוכל לחיות בפני עצמה מה ששונה מאדם שנניח חס ושלום נהיה צמח זמני או במקרה שלנו עובר שעתיד להיות נוכח במציאות נפרד ממני.
וכיוון שאני רואה שאתה יודע להתפלפל , כנראה מחינוך ישיבתי ליטאי קלאסי מחילה אם אני טועה, תאמר לי דעתך בנושא הבא .
פלוני קיים יחסים עם אלמונית מחוץ לנישואין , לדעת שניהם המעשה נעשה בכוונה תחילה שלא יהיו סיכוי להתעברות. מה לעשות האישה לא עשתה מה שצריך כדי למנוע את ההריון, ונניח שעכשיו האישה רוצה לשמור על ההריון, על הילד, אבל הגבר לא, ומצידו הוא אומר שהיא חייבת להרוג את הילד כיוון שזה גם הילד שלו והיא למעשה נחשבת כאילו ממש גנבה את זרעו ועכשיו מוכנה אפילו לגדל את ילדו בלעדי אביו, והילד הזה כמו שאתה בעצמך נראה לי ציינת יצור מצב שההורה מטבעו יאהב אותו , אבל פלוני שלנו לא רוצה להגיע למצב כזה , מצב כזה ישפיע על חייו באופן דרסטי כלכלית חברתית, אולי הוא לא רוצה שאישה כזו תגדל את ילדו, מה זה משנה ,הוא מוכן להרוג את הילד הזה כל עוד הוא ברחם. האישה למעשה הפרה הסכם על פה מקודש של תרבות המערב תרבות המתירנות, תרבות הצריכה ולדעתו יש בזה כדי להתיר לו בצו משפטי ומוסרי להפיל את הילד בעל כרכה של האמא.
אולי תטען שהוא נחשב יותר חלק מהאמא ולכן זכותה לקבל החלטות על גופה , אבל ההחלטה שלה משפיעה על גוף של מישהו אחר בעצם על גופים אחרים , ולא מופרך לאמר שאם ככה אתה חושב , תוכל לומר שגם אחרי הלידה שהילד תלוי כל כולו באמו תהיה אפשרות להרוג אותו, אה תאמר אפשר לתת לו מטרנה, כמו שאמרנו קודם עובר בגיל 22 שבועות יכול לשרוד גם בעזרת מכונות , אז איפה אתה שם את הקו בדיוק? עד שבוע 22 מותר להפיל כי מאז יש לו סיכוי לחיות שלא בכוחות אמו? ומה עם בעתיד עובר. יוכל לשרוד מחוץ לרחם גם משבוע 14 , האם מוסריות מתבססת על מדע? האם אנחנו רובוטים שעובדים על בסיס אלגוריתמים של כדאיות, בשם מה קוטעים חיים?
אבל עזוב מה יהיה בעתיד .
חיים של אדם הם ייחודים כי בצלם נברא האדם, בצלם ייחודי מכאן נובעת הקדושה , כשאתה מבזה את הצלם אתה מבזה את אלוקים כשאתה הורג את הצלם כאילו הרגת אלוקים כאילו הרג עולם מלא , (אלוקים כידוע ליודעי חן ביגמטריה הטבע )
אתה צודק יש קושי אמיתי במצב שנוצר ולכן צריכים להיות רגישים למי שמתמודד במצבים כאלו אבל אין פה שאלה של מה יותר חשוב, רק שתבין ילד שנולד לא שייך להוריו , אם הוא שייך להוריו זה מזכיר גידול בדואי קלאסי שם הנשים ובעיקר הילדים הם ממש רכוש כמו צאנם פחות או יותר .לא , ילד הוא באחריות הוריו הוא שלהם, אבל הוא לא שייך להם יש בזה הבדל עצום. הוא לא חתיכת שומה מסריחה.
אמרת שאחרי הילד נולד הוא לא עול , האם יש לך ילדים? לידיעתך גידול של ילד על כל מרכיביו הוא לאין שיעור גדול מגידולו ברחם תשעה חודשים כשרובם עוברים על רוב הנשים בקלות יחסית , גם כאן ההשוואה מגוכחת, ושליחת ילד לבית יתומים היא הבחירה הגרועה ביותר שיכולה להיות, ילד זקוק נואשות למשפחה וליותר מהכל לאימו ואביו הביולוגי בתור תא משפחתי לגידול האידאלי ביותר שניתן.
בעניין ההומוסקסואליות
אין שום שחר של ראיה שמדובר בנטיה טבעית,
ישנם מדענים שטוענים שמדובר בתרבות אונס שהועברה אלינו אבולציונית דרך קופים ואז אולי היית יכול לומר שזה טבעי, אבל מרביתם מעלים תיאוריות אחרות לגמרי קשורות אורח חיים ותרבות. לעומת זאת המשיכה בין זכר לנקבה היא טבעית בשורשה , מספיק לציין שהנקבה מפרישה פרמונים מגופה למשיכת זכרים, היא לא עושה זאת באופן מודע , זה מוטבע בה והזכר נמשך גם בלי ידיעתו.
מה לעשות שאם אדם מוצא את עצמו נמשך למינו , זה נכון זה קושי בל יתואר לאותו אדם , וצריך למצוא את כל החמלה בעולם כדי לקבל אותו כמות שהוא , אבל לומר שזה לא תועבה זה מטומטם , אם כל העניין זה תרבות אז תאמר שתרבות חברתית שמתירה לאב לבעול את בתו צריכה להיות מקובלת ומובנת .
תשמיש מיטה ברובו הוא לא לשם פריה ורביה, זה אפשר לעשות רק בימים הראשונים לאחר הטבילה, מה עם כל שאר הימים?
המעשה עצמו של בעילת בן מינך מתועבת על ידי ריבונו של עולם לא כי לא יכול להיות שתהיה לך משיכה לזה , להיפך .
מוזר מאוד בעיניי העיוות שאתה מייחס לפסוקין מפורשים , זה לא רחוק מעיוות פסוקים והיסטוריה על ידי נוצרים קראים מוסלמים רפורמים ועוד .
סליחה אם נשמעתי תקיף או פגעתי בך , זה ממש לא כוונתי , אבל דעותיך נשמעות ככאלו המושפעות מתרבות מערב מודרנית משוללת אמונה באלוקים המתבססת על ההבנה החילונית שהאדם הוא עוד חלקיק בקיום העולם ושלמעשיו אין השלכות וממילא כיוון שחייו קצרים כל כך שיעשה מה שבא לו ושאף אחד לא יגיד לו מה לעשות .
סלידתך למוסד רבנות וממשל פוליטי דמגוגי כמו שאנו חיים בו היום הוא מובן אבל מוכרחים להבדיל בין האישים לבין. האישיו בלע"ז .
אתה עושה רושם של אדם חכם אבל שכן עדיין בתחילת דרכו , שיש לו עוד הרבה במה להתבונן כדי ליצור את הדעת הנכונה להעביר הלאה . בהצלחה בהמשך , וכמובן שאם אתה לא מסכים עם הדברים בבקשה אמור דבריך.
בברכה
יונתן
בעקרון אני לא מתווכח כי רק הצגתי סימן שאלה ולא עמדה גמורה, ואני לא חד משמעית מתנגד לדעה שלך.
יש לי דעה, שאפשר לחלוק עליה, או לומר שהיא לא חכמה. אבל זה לא הוגן לומר שזו דעה של מישהו בתחילת דרכו, וכשאגדל אבין שטעיתי. אתה מבטל בזה את הכבוד לכך שיש לי דעה משלי שלא בהכרח זהה לדעתך ומותר לי לא לסבור כמוך.
אני 41 שנה ברצף אברך שלומד שני סדרים מלאים ולפעמים יותר. כשמצב הבריאות מאפשר לי, ויש לי שישה ילדים והמון נכדים כן ירבו. הייתי קרוב באופן אישי, בשיח יומיומי לרבי שמואל אוירבך, יש לי מכתבים ממנו שהוא מבקש שיתרמו לישיבה שפתחתי ביוזמתו והוא אירגן את התמיכה הכלכלית בה, ואמר שהספר שלי "אמרי יצחק" תמיד מונח על שולחנו, וכתב לו הסכמה. כמו כן גם הייתי בקשר אישי יומיומי עם הגאון הגדול רבי מענדיל אטיק, ועם הגאון רבי שלמה וולבה, ועוד אחרים. והם התייחסו אלי בהערכה רבה ועודדו אותי לעמוד בראשות ישיבה (שנקראה עטרת שלמה ע"ש הגרשז"א) ולהיות פוסק הלכה לקהילה ורב בית כנסת. גם רבי שמעון משה דיסקין ורבי ברוך שמואל דויטש כתבו לי הסכמה לספר אמרי יצחק שחלקו היה על ענייני מוסר ומחשבה. הם אל כתבו הסכמות אבל לי הם כתבו כי הייתי תלמיד אישי שלהם. אם זה חשוב אני יכול לשלוח צילום של ההסכמות האלה והן נדפסו בספרי. אמרתי לגרב"ש דויטש שיקרא היטב את ספרי כי יש שם בענייני השקפה דברים מחודשים מאוד ושנויים במחלוקת, ושהרב בורודיאנסקי המשגיח של קול תורה פסל אותם וקרא לאסוף את ספרי מהישיבות (קנו אותם די הרבה) ולשרוף אותם, כי זה עיוות של דעת תורה המסורה לנו. הרב דויטש לא התרגש מזה ואמר שמי שכותב חידושים כאלה בסוגיות מותר לו לכתוב איזו השקפה שהוא רוצה, והוא כתב הסכמה חשובה.
כך שאני לא מישהו צעיר שרק מתחיל את דרכו, ואם יש לי דעה צריך להתמודד איתה לעניין ולא לומר שכשאגדל אבין שעוד לא עמדתי על דעתי.
רבי ירוחם ממיר לימד שבעקרון לא אמורה להיות סתירה בין התרבות הכללית לתורה. הרמב"ם למד את התרבות הכללית של דורו, והתחלת הלכות יסודי התורה מהלכה א', יש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו', כשלומדים את זה בעיון רואים שיש שם חידושים, ואלה חידושים של אבן סינא, והרמב"ם העתיק את זה מאבן סינא כמעט מילה במילה. ובמורה נבוכים הוא אורמ שאריסטו זה לא עניין זר מתורתנו, ולשונו שם חלק ב' פרק י"א:
"ואלו הענינים כולם [כל מה שביאר מתחילת חלק ב' שהוא סיכום עיקרי המטאפיזיקה של אריסטו לפי הדרך שכתב אותם אבן סינא, ורובם כמעט מילה במילה לקוחים מאבן סינא] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
ומבואר שתורת אריסטו אינה זרה לתורתנו. ותורת אריסטו היא תרבות הגויים שבנויה על שכל אנושי, והתורה היא עניין אחד עם זה.
.
כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ד:
" אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם."
.
מבואר שם בפנים, ובכל הספר, ש"החכמה הגמורה" היא חכמת השכל האנושי והיא חכמת אריסטו, וזה התרבות הכללית של הגויים. חכמה בגויים תאמין. ומהתורה לחוד אי אפש רללמדו את החכמה הזו, כי היא כתובה בצורה לא מבוארת בדרכי העיון אלא רק בדרך של קבלה, מסורת שכתובה בפסוקים קצרים בלי ביאור עיוני. שאותו יש לקחת מחכמת השכל האנושי שהיא חכמת הגויים שיש אצלם שכל אנושי, ותכלית שלמות השכל האנושי היא אצלם, והיינו אריסטו.
לכן בעקרון כל דעה של שכל אנושי שהגויים אומרים, אם היא באמת לפי אמיתת השכל האנושי היא חלק עצמי מתורתנו. רק אפשר שהם טועים בעיון השכל האנושי, אע"פ שהוא מנת חלקם ויש להם כלים לזה. לכן יש מקום לברר את אמיתת דביריהם האם באמת היא מתאימה לשכל האנושי או שהם טעו בשיקול דעת השכל האנושי. הביקורת עליהם היא מצד העיון הפילוסופי של שכל אנושי, מצד החכמה שלהם. אם בביקורת הזו יוצא שהם טעו, מתקנים אותם לפי חכמת השכל האנושי, ואז מגיעים לחכמה האנושית הגמורה שהיא היא חכמת התורה באופן מבואר במופת ולא רק במסירה על דרך הקבלה שאינה מבוארת. כלורמ בדיון האם הגויים צודקים, אנו משתמשים בשכל אנושי, כלומר אנו באותו גובה איתם, יושבים לאותו שולחן דיונים ביחד איתם ודנים לפי אותה חכמה אנושית. אנחנו לא עליונים עליהם בגלל שקיבלנו תורה במסורת ונבואה, אלא מקשיבים להם כמו שמקשיבים לחכם תורני, שגם איתו מותר כמובן להתווכח ולחלוק. כי בתורה יש רק קיצור לא מבואר של חכמתם ומהתורה לחוד לא ניתן לדעת את החכמה הזו.
עמדה ששוללת כל דעה של נכרים מעצם העובדה שזה לא תורה, היא עמד שגויה שגורמת לאבדן החכמה מישראל, כי לא לומדים כלל לחשוב, לומדים רק לצטט פסוקים בלי באמת להבין, וכמו שכתב במורה נבוכים.
רבי ירוחם ליבוביץ' ממיר אמר שכל התורה היא מסביב לאדם (שמעתי מהרב וולבה), כמו שרש"י ותוספות הם מסביב לגמרא. אם לא מבינים את האדם לא יכולים להבין את התורה. בלי חכמת שכל אנושי, שהיא חכמת הגויים, יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם, ל אניתן להבין את האדם, ואז כל התורה מפסיקה להיות חכמה והופכת רק לציטוטי נבואה שאין להם ביאור שכלי.
.
.
לגבי כמה מזעזע לראות הפלה של עובר, זה רגשות של כח הדמיון שלא מעלים ולא מורידים בדיון של גדרי הלכה וגם אל של גדרי חכמה של גויים, יש הבדל בין חכמה להתפעלות רגשית, ואמרו חז"ל אין מרחמים בדין.
.
.
.
נדמה לי שלא עמדת על זה, אבל לא טענתי כלל שמותר לאשה להחליט להרוג את עוברה. חלילה. בלי ספק זה רצח. לא הטלתי בזה שום ספק, זה פסוק מפורש שופך דם האדם, ושום דבר לא יכול להתיר את זה.
כל הדיון שלי היה בשאלה למה האיסור הזה הוא על האשה.
למשל אם אני בוחר לאכול בשר בחלב, או לאהוב את הבורא, זה בעקרון בחירה שלי. לכל אדם יש בחירה אישית, חופשית, הוא בוחר והוא אחראי לבחירתו, הוא יעמוד למשפט מול בוראו ויתן את הדין על בחירותיו. בעקרון אין מקום לאף אחד להתערב לי בזה (יש תקנות להעמיד את הקהיהל על קיום המצוות ובית דין כופין במלקות לקיים מצוות, אבל זה נושא של העמדת גדרי חיי הקהיהל על שמירת מצוות. בעצם המצווה מצד עצמה, אני זה שצוויתי ואני זה שיש לו בחירה חופשית ואני זה שאתן דין וחשבון. יש מצוות תוכחה אבל אני זה שבוחר אם לשמוע לתוכחה וגם אמרו שבימינו אין מי שיודע להוכיח.
.
.
אם ראובן רוצה לרצוח אותי, לא אומרים שהוא מצווה בלא תרצח ויש לו בחירה חופשית ואם הוא יבחר לרצוח הוא ירצח והוא יתן דין וחשבון על מעשיו. אלא מגינים עלי וכופתים אותו כך שלא יוכל לרצוח אותי. כי אני לא נתון לבחירה האישית שלו. אם הוא יאכל בשר בחלב זה עסק פרטי שלו והוא יבחר והוא יתן את הדין. אבל החיים שלי זה לא עניין ששייך לו והוא לא יכול לבחור על החיים שלי לפי בחירתו שלו. זה עניין ששייך לי וזכותי להגן על עצמי והקהילה תומכת ומגוננת עלי.
אין ספק שלראובן אסור לרצוח ואסור לאכול בשר בחלב. האיסור הוא לא הנושא כאן, פשוט שאסור. הנושא הוא האם ראובן הוא זה שבוחר האם לעבור על האיסור וללכת לגיהנום או שזה לא נתון לו לבחירתו. בבשר בחלב פשוט שזה עניין שלו והוא בוחר ואם יבחר ברע הוא ילך לגיהנום. לרצוח אותי פשוט שזה לא עניין שנתון לו והוא לא רשאי לבחור על זה וזכותי להגן על עצמי מפניו בכח.
בנוגע לאשה בהריון, פשוט שאסור לה לרצוח את העובר, אין שום ספק בזה וזה איסור גמור ומוחלט לפי גדרי ההלכות בזה. בכל מקום שההלכה לא מתירה רצח עובר משיקולים של גדרי הלכות, אז פשוט שאסור לחלוטין לאשה וכמו שאסור לה לרצוח שום אדם.
השאלה שעסקתי בה היא האם האיסור שיש על האשה נתון לבחירתה כמו האיסור שיש עליה לאכול בשר בחלב, כך גם על העובר היא בוחרת האם לעשות איסור וללכת לגינהום וזה בחירה שלה ולא מתערבים לה בזה, כמו שלא מתערבים מעיקר גדר המצווה האם היא בוחרת לאכול בשר בחלב ולקבל גיהנום. או שזה כמו שראובן רוצה לרצוח אותי שזה לא שייך אליו כלל ואין לו רשות לבחור בזה כלל וצריך להגן עלי מפניו ולא לאפשר לו לבחור האם לקיים את מה שהוא מחוייב לא לרצוח.
.
כלומר לא נגעתי כלל באיסור הריגת עובר ולא אמרתי ששייך שום היתר עליו מכח זכות האשה על גופה. האיסור מוחלט, השאלה רק אם זה איסור על האשה או שאין לה שייכות על זה כלל.
בזה מסתלקות רוב הקושיות על מה שכתבתי.
חכמה בגויים תאמין
החכמה מאין תמצא והיא נעלמה ראשית חכמה יראת השם
אבחנה של הגוי בחכמה מגיעה מהתבוננות הטבע ,דרכה הוא צופה, ממנה הוא מניח ומסיק טבעי הגופות ותכליתם , אך כל מה שהוא מאבחן מוגבל בחושיו , כך שהטבע הנגלה אליו הוא לא יותר מאשר חומר וצורה , עומד ונע .
בהבחנה זו יודע החכם שתכלית חיי גופו הוא במחזוריות העולם , ואין הוא שונה מן החי, הצומח או הדומם .
אבל יש משהו שמבדיל אותי מן החי .
אני חופשי לבחור .
אני בן חורין מן הטבע .
יש לי הכוח לשלוט בטבע .
מה זה שמבדיל אותי מן השאר .
האם כל זה הוא רק תהליך ההתפתחות של דרווין ?
האם מוצא המינים נובע באופן מוחלט מן החומר הדומם.
האם אני ,מי שקוראים לו יונתן מן עפר באתי ואל עפר אשוב ?
האם גיהנום המוות הנצחי הוא מנת חלקי לאחר שנות קיומי .
כל זהו הרי נכון הוא, זוהי מציאות החיים .
ביסוד זה אין גיהנום תחתיי שמסיר את צואתי, שאול בו אני מיוסר על מעשיי .
אין אמת ואין משפט טרנסצנדנטי.
יש את מה שאני מאמין ויודע שמבשרי חזיתי , את אלוקי הטבע את אלוהי אריסטו , אלוהי החושך הנחזה רק כשאתה כבר במעמקי האדמה, אותו אפגוש לעת קיצי .
אני נותן ערך לחיים פה לפי חישוביי ,
מה הוא המעשה היפה לעשות כאן למשך חיי.
החסר בתורת אריסטו אינו עצמות האדם אלא מציאותה של נשמה , שניתנה כאן למילוי שליחות , אלוקים אינו שועה למנחת קין עובד האדמה , האיש השולט בטבע, הוא חורש זורע וקוצר , ומשיג את מטרתו , הוא אינו שואל בעבור מה , הוא פועל לקיומו הגשמי , הוא מניח לפני האינסוף את מנחתו את חיי ארציותו את חכמת הטבע הנתפסת בעיניו , הוא אפילו לבוש פשתן כדי לא לפגוע בבעל חיים, ככה הוא מסתיר את בושת קטנותו.
לא כך הבל רועה הצאן , קורבנו מתקבל לרצון ,
הבל הבלים אמר קוהלת הכל הבל .
כל חכמות הטבע למיניהם אינם מניחים מנוחה לחיי , בעבור מה אני חי האם עבור עצמי , הנה הצאן מוכרח שמישהו ידאג לו ויסיר את רעמתו לפני שיגדל צמרו ויפול תחת משקלו או ימות מחום, הנה עשיתי פעולה שאף אחד אחר לא היה יכול לעשות למענו ,הייתי משמעותי עבור מישהו עבור תוכן היקום .
מתוך כך יש לי אריג ללבוש על גופי שיסתיר את בושתי תוצר החסד עם השני.
אני מניח לפני האלוקים את הצאן הזה שכל כך דאגתי לו במשך חיי ועכשיו מקריב לפניו , באופן שסותר את מהות הטבע הנחזה בעיניי, את דוממותו של הבחירה , הבחירה בטוב,
הצאן שאני מקריב הם חיי המוקרבים לגילוי הרצון העליון , להיות ברכה לסובב אותי , ולא רק לנצל את טבעה למעני .
למה חרה לך ולמה נפלו פניך קין הלא אם תיטיב שאת ואם לא לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו.
נכון שהטבע שלך מניח אותך לבחור במחזה הגשמי הנראה החיצוני , שאין מעבר אליו שייכות אליך הגשמי .
אבל לך יש בחירה , הנה בתבונתך הנחת שאני מעבר לזמן ולמקום , שאני מוכרח להיות קיים , ומתוך כך שיש טוב אינסופי ושהחיים האלו המוכרים לך הינם זמניים אך החיים עצמם לא מסתיימים במוות , אלא ממשיכים להתקיים מתוך האחדות עם העצמות הכללית .
בתוך אחדות זו אין חופש בחירה , יש רק טבע איכותך , הטבע שקנית כאן בעולם , קניתי איש את אלוקים קין , בעל כרחך אתה בא ובעל כרחך אתה נלקח, ממילא אין בחירה רק טבע גופים ארצי , אבל הבל לא כך רואה זאת , הוא מבין שכל מה שכאן הוא הבל כלפי האינסוף , ועל כן המציאות מוכרחת להיות בעלת משמעות עבורו שמה סיבת הבריאה מה תכליתה ?
יפת מחקה את שם, הוא שני לחסות את ערוות אביו, את הבושה שאביו החל לעבוד את האדמה שנגלה במערומיו שנפל לצער העולם שמצא את נחמתו ביין המשקר את המציאות .
הפלשתים צאצאיו של יפת יושבים יושבים בצילו,אליליהם בחיקם אלילי היופי אלילי הפריון והמלחמה ועוד , ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא , דרכם יפה מן המצרים בניו של חם כורת הברית עם אלוקים של פרו ורבו ומלאו את הארץ , הוא אינו מושל ביצרו, יצרו מושל בו . ישנה סכנה בישוב הארץ הקדושה ללא הכנתה של המדבר המלא בנחש ועקרב , ללא גילוי האלוקות גם בארץ מדבר ולא רק בתוך גן עדן ארץ זבת חלב ודבש .
אלוקים מצווה לא ליפול לדרכם של אלו תליית הגורל בכוחות הטבע ,דרכו של יפת יפה אבל הוא רק חיקוי, יש בו חכמה אבל אין בו יראת אלוקים, אין בו פחד משכר ועונש מגדן עדן וגיהנום . הוא נלחם על חייו כאילו אין מעבר להם דבר על גן הוא מסוכן , פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה , נראה שהיה עדיף להיות עבד במצרים מאשר לחיות לצד יפת , רק גילוי עוצמת אלוקות מסוגל להפיח בדוד הקטן את הגבורה להתמודד עם ענק זה המאובזר באמצעי המלחמה החדישים ביותר, לקחת חמישי חלוקי נחל כנגד בסיס אמונתו היוקדת הלא הם חמישה חומשי תורה להניח אותם בכלי הרועה שלו בכלי החסד שלו , ואיתם להפילו על פניו , פניו של אדם שפניו זחוחות בכוחו ועוצם ידו.
ישנה חכמה בגויים אבל אם בסיסה בנוי על הטוב המוחלט האלוקי השמימי , זה לא נתפס אצל יפת , אל לנו ללמוד ממעשיו , כיוון שיש לנו תורת אמת המגלה לנו את דרך תיקונו של העולם. ברור שהבסיס להכל הוא בחירה חופשי בין טוב לרע , הרי אליך תשוקתו יש לך רצון בהמי להחטיא את המטרה שאליה נוצרתה אבל אתה יכול למשול בו, אם תיטיב שאת.
מתוך כל זה אני מבקש לענות לך , בוודאי שהבחירה נתונה לאישה לבחור מה לעשות עם וולדה החי ללא עוררין, ולמי שמוצא שהוא נמשך למינו יכול לבחור לפעול לפי תאוותו , אבל כל אלו הם תועבות לפני השם האחד ,
למעשים שלנו יש השלכות וזה עיקר הדברים, שלך ולי בני ישראל יש אחריות על העולם , לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי השם, לא דברי אלוקים אלוקי הטבע , אלא שמו של השם שם של רחמים של צדק ,
ששם אותך כאן בשליחות, אביך סהכ נתן את עצמותך ואמך את דמך, חכמה ובינה, אך אלוקים מניח בקרבך את הדעת לפעול לפי דעת עליון, ודעתו אינה סובלת שפיכות דמים, עבודת אלילים ומגלי עריות , וכנגד כולם לשון הרע והוצאת שם רע , וכמה אירוני שהנה אני נכשלתי שהעלבתי אותך כאן מתוך נהמת ליבי על מצב דורנו ששאלות כאלו בכלל עולות , כשלמעשה אתה צודק בזה שיש צורך בגילויים של אומות העולם , אבל כל זאת רק ליצירת דיאלקט שמרומם את השיח הארצי שלהם לשמימי שלנו , ובוודאי לעניות דעתי ראוי בדורנו ליצירת הדיאלקט הזה, אז סליחה שפגעתי בך , ידעתי בליבי שאינך אב רך בשנים אבל נפלתי לקטנות יצרי הרע מנעורי.
שאלות מוסריות אלו של העולם על זכויות וחובות , מגיעות כיוון שאין להם תורה ברורה וצודקת , כמו שאמר צ׳רצ׳יל הדמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר חוץ מכל השאר , אבל לנו יש תורה ברורה שאינה מציבה זכות חייו של אדם אחד על השני רק כיוון שזה לא נוח לו, ועל זה בכלל מתבסס המאמר שעליו אנחנו בכלל דנים דעת תורה ולא דעת גויי הארץ .
יש כל כך הרבה מה להגיד ולהוסיף מכל הבחינות על העניינים האלו עד אין סוף אבל אעצור כאן הגם שבוודאי אפדר להעיר על הרבה מן הדברים שכתבתי אבל יש בהם לדעתי הקטנה גרעין של אמת. אם לא קראת אני ממליץ על הספרון איש האמונה הבודד של הרב יוסף דב הלוי סולובייציק.
כמובן שאם עוד יש לך עוד רצון להוסיף משהו אשמח לשמוע ,
בברכה
יונתן
שלום יונתן,
אני תמה על מה אתה סומך כשאתה קובע בהחלטיות מה דעת אריסטו.
הרמב"ם כתב בפירוש בכמה מקומות שהמטאפיזיקה של אריסטו זה מעשה מרכבה שאמרו חז"ל.
המטאפיזיקה הוא שם מאוחר, אריסטו קרא לספר חכמת האלוהות. וכך התקבל שמו בימי הביניים. זה ספר שעוסק במה שמעל הטבע, באלוה, ברצונו של האלוה.
כתבתי בלוג בשם עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, שם יש ביאור עמוק בעיון על כתבי אריסטו, ובעיקר המטאפיזיקה.
ביקשו ממני להפוך את זה לקובץ pdf, ויצא מעל 20 אלף עמודים. הביאור על הפיזיקה של אריסטו נמצא בבלוג שנקרא ביאור על מורה נבוכים. זה פרי לימוד של שנים. על סמך זה אני אומר שוודאי אצלי שהמטאפיזיקה של אריסטו הוא ספר אמונה באל, עמוק מאין כמותו. יש אצלו מעל הטבע, ניסים, גילוי הרצון האלוהי, נבואה. הוא מבאר את הנושאים האלה בעומק של אמונה צרופה, עד שהרמ"ק למד ממנו, והרמב"ן (כל דברי הרמב"ן על בראשית א' א' על הבריאה וההיולי והחכמה, מועתקים מאריסטו), וגם האר"י הזכיר את אריסטו (למשל בכינוי התוכנים, בעץ חיים שער א ענף ב, וכתב שאריסטו ידע את חכמת עשר ספירות. ויש עוד הרבה)
. בספר הזוהר מוזכר בפירוש אלכסנדר מאפרודיסיאס, הפרשן הגדול של אריסטו מתקופת התנאים, שהיה יווני, ומובאת דעתו על הישארות הנפש, והוא מוזכר כמו תנא קדוש.
.
.
אתה חולק על הרמב"ם, הרמב"ן, הזוהר, גדולי המקובלים, ועל דברים רבים שכתובים בפירוש באריסטו.
הוכחתי באריכות רבה, לענ"ד ללא מקום ספק, ששיטת קדמות העולם, שבמורה נבוכים קורא לה שיטת אריסטו, היא רק לפי פרשנות אבן רושד, אבל הרמב"ם עצמו היה תלמידו של אבן סינא, שפירש את אריסטו שהוא בשיטת חידוש העולם לפי הדרך שמבאר בזה המורה נבוכים.
וכשלומדים אריסטו בפנים, ואבן סינא בפנים, רואים בעליל שהפרשנות של אבן סינא היא היחידה שמתאמתת, טאבן רושד שינה בכוונה. ולרמב"ם היה טעם עמוק להצניע ולתאר את שיטת אבן רושד כשעטת אריסטו. כשלומדים בעיון בפנים במורה נבוכים, ויודעים לאילו קטעים באריסטו ואבן סינא הוא מתייחס, לא נשאר בזה ספק.
כך שכל זמן שלא תראה לי בעיון היטב בלשונו של אריסטו במטאפיזיקה, את מה שקבעת לגביו, אני חולק על כל מה שכתבת על אריסטו, וטוען שאריסטו בשכלו הגיע לכל ה"מעל הטבע" והאמונה הצרופה, הנבואה, ומסירת הלב, שיש בתורה. וכמו שכתב המורה נבוכים ג נ"ד, שהחכמה האנושית, דהיינו אריסטו שהגיע לתכליתה, היא אותו הדבר שכתוב בתורה בדרך קבלה.
גדול מפרשי אריסטו, הוא אבן סינא, הוכר בדורו ובדורות הקדמונים שאחריו, כאיש האלוהים קדוש שזכה לנבואה ותפילותיו נשמעות תמיד. וגם אריסטו נקרא בקדמונים, אלפראבי ואחרים, איש האלוהים.
.
.
כל העניין של גינוי הגויים זה רק בגויים עובדי ע"ז, ולא שייך כלל באלה שכתב במשנה תורה סוף הלכות שמיטה ויובל שזכו לקדושה הכי גבוהה מכח שנשאם ליבם והבינם מדעם. הם לא למדו תורה, שהרי הרמב"ם מביא להלכה שאסור לנכרי ללמוד תורה, אלא בטוהר ליבם ורוממות שכלם הגיעו לקדושה הכי גבוהה, קודש קודשים, שלא נופלת מקדושת חכמי התורה.
זה לשון הרמב"ם שם:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"
.
.
נדמה לי שכבר הבאתי מקורות מפורשים, שכתוב בהם שלא כדעתך, ואתה חוזר על דבריך בלי להתייחס אליהם, ובלי לבאר על סמך מה אתה חולק.
אני לא יכול לקחת ברצינות כשמישהו מביאים לו רמב"ם והוא קובע בנחרצות: "אבל זה לא ככה!".
תנמק, תבסס את דבריך על משהו. ואז יהיה אפשר להתייחס לזה.
מבחינתי האישית איש האמונה של הרב סולובייצ'יק זה לא מקור מספיק. זו לא רק דעה שלי, ולא אכנס כאן לדיון עליו.
שאלו אותי היכן הזוהר מביא את דברי אלכסנדר מאפרודיסיאס שהיה יווני מתלמידי אריסטו ומגדולי מפרשיו.
מבואר בקדמונים שש מחלוקת בין תמיסטיוס שגם הוא מגדולי מפרשי אריסטו לאלכסנדר, שלפי תמיסטיוס הנשמה שיש באדם מלידתו היא נשארת קיימת לנצח בעולם הבא גם אם הוא לא מחדש לימוד שמוציא לפועל את השכל בכח, כלומר שהשכל המדבר שלו עולה למדרגת שכל עיוני מופשט מכח עמל ההתבוננות בחכמה האלוהית המופשטת. אם רק לא קלקל הוא זוכה לליי נפש נצחיים.
אלכסנדר חולק ואומר שהשכל המדבר שהאדם נולד איתו זו לא הנשמה הקדושה שנשארת לנצח בעולם הבא, אלא רק אם עמל בחכמה וזכה להשגה עיונית מופשטת באלוהות, אז ההשגה הזו היא השכל בפועל שנשאר לעולם הבא. והרמב"ם מכריע כאלכסנדר בזה.
בזוהר חדש בראשית דן במלוקת הזו ומביא את דעת אלכסנדר בזה, שהאמת כמוהו וכמו שהכריע הרמב"ם.
זה לשון הזוהר:
אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, אֶחֱזֵי אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, דִּלְבָתַר יוֹמִין עֲרָעִית תַּמָּן, וְחָזֵית הַהוּא בְּרָא דְּאִתְיְילֵיד לְהוֹ, וַהֲוָה בַּר שֶׁבַע שְׁנִין, חָמֵי לִי בְּבֵיתָא, וְלָא בָּעָא לְמַלָּלָא עִמִּי. אָמַר לֵיהּ אֲבוּהָ, זִיל לְקַמֵּיהּ, דְּגַבְרָא רַבָּא הוּא.
אֲמַר, מִסְתָּפֵינָא לְאִשְׁתְּעוּיֵי בַּהֲדֵיהּ, וּלְאִתְקְרָבָא עִמֵּיהּ, דְּהָא לָא יָדַעְנָא אִי אִית לֵיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, אִי לָאו. דְּהָכֵי אוֹלִיף לִי מוֹרִי יוֹמָא דֵין, דְּכָל מַאן דְּלֵית לֵיהּ נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, אָסוּר לְאִשְׁתְּעוּיֵי בַּהֲדֵיהּ, וּלְאִתְקָרָבָא עִמֵּיהּ. אָמַר לֵיהּ, חַס וְשָׁלוֹם, דְּגַבְרָא רַבָּא וַחֲכִימָא דְדָרָא הוּא.
קָרֵיב גַּבָּאי, וְלָא סָפֵיק לְמַלָּלָא עִמִּי, אֲמַר לִי אֲנָא חָמֵי בָּךְ, דְּנִשְׁמָתָא חַדְתָּא אִית בָּךְ, מִיּוֹמִין זְעִירִין, וְלָא אִזְדְרִיקַת בָּךְ בְּשַׁעֲתָא דְּנָפְקַת לְעָלְמָא. תְּוָוהִית. אֲמָרִית, כָּךְ הוּא, דְּרַוָּוק הֲוֵינָא, כַּד לָעֵינָא בְּאוֹרַיְיתָא, וְאִתְיַיהֲבַת בִּי נִשְׁמָתָא.
אֲמַר לִי, יְדַעְתְּ נֶפֶשׁ חַיָּה, דַּאֲמַר קְרָא, דַּהֲוַות מִן אַרְעָא, וְהָא מַשְׁמַע נֶפֶשׁ חַיָּה, לָמָּה. אֲמָרִית, אֵימָא בְּרִי.
אֲמַר, הָכֵי אָמַר לִי מוֹרִי, דְּהִיא נַפְשָׁא דַּאֲפֵיקַת אַרְעָא. וּמִן אַרְעָא אִתְגְּזָרַת. אֲבָל הִיא חַיְיתָא, לְאִתְנַעְנְעָא לְכָאן וּלְכָאן. כְּמָה דְּעָבְדִין בְּעִירָא וְרִחֲשָׁא, וְכֹלָּא. אֲבָל לֵית בָּהּ סוּכְלְתָנוּתָא וְחָכְמְתָא בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דְּלָא אִתְבְּרִיאַת אֶלָּא לִבְעִירָא וּלְחַיָּיתָא, לְאִתְנַעְנְעָא בָּהּ בְּלָא סוּכְלְתָנוּ, וּלְאִשְׁתֵּצָאָה, כַּד תֵּפּוֹק, כְּהַאי הֶבֶל דְּפוּמָא.
אֲמָרִית לֵיהּ בְּרִי, מָאן הוּא רַבָּךְ. אֲמַר לִי רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי. אֲמָרִית לֵיהּ, וּמָה לָעֵית יוֹמָא דֵין. אֲמַר לִי, הַאי קְרָא דִּכְתִיב, (תהלים, קיא) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת [דף טו ע"ב] ה' שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם. כָּךְ אָמַר רִבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרָאי, מָה הוּא חָכְמָה. הוּא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוּא חָכְמָה. וּמֵעוֹלָם לֹא גִּילָּה לְשׁוּם אָדָם, וְלֹא עָתִיד לְהִגָּלוֹת, אֶלָּא קְצָת הֵימֶנָּהּ לְמשֶׁה לְבַד.
וְלֹא עָמַד עַל כָּל יְדִיעָתָהּ, אֶלָּא עָמַד עַל מַה שֶּׁלֹּא עָמַד אָדָם, עַל הַאי רֵאשִׁית, שֶׁהִיא חָכְמָה. דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּמשֶׁה, (דברים, לג) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, וְזֶהוּ חָכְמָה.
וְאִם תֹּאמַר, הָא כְתִיב (מלכים א, ה) וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה. תָּא חֲזֵי, לֹא כְתִיב נָתַן הַחָכְמָה, אֶלָא חָכְמָה, שֶׁעָמַד עַל קְצַת אֲמִיתָּתָהּ. הַמָּשִׁיחַ עָתִיד לָדַעַת קְצָתוֹ, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (ישעיה, יא) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה כו'.
וְהַחָכְמָה הִיא רֵאשִׁית הַכֹּל, וְקוֹדֶם הַכֹּל, אֲבָל יִרְאַת ה', שֵׂכֶל טוֹב. כְּלוֹמַר, הַיִּרְאָה נִשְׁאֲרָה בַּשֵׂכֶל וּבִינָה, לָדַעַת וְלַחֲקוֹר יִרְאַת ה'. לְכָל עוֹשֵׂיהֶם, לְעוֹשֶׂה הַמִּצְוֹת בְּיִרְאָה בַּתְּחִלָּה, עַד שֶׁיַּרְגִּיל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת מֵאַהֲבָה.
אָמַרְתִּי לוֹ, מַה שִּׁמְךָ. אָמַר לִי, אַהֲבָה. אָמַרְתִּי לוֹ, מַר אַהֲבָה, וְקָרִיתִי עָלָיו, (ירמיה, לא) וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ. וַאֲנָא זָכֵינָא לְמֶחֱמֵי לְרַב אַדָּא בְּרֵיהּ, וְסָחֵינָא לֵיהּ הַאי.
אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי, חָכָם הָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהָיָה מַכִּיר וְיוֹדֵעַ לְכָל מִי שֶׁהָיָה בוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, וּמִי שֶׁהָיָה בוֹ נְשָׁמָה, כְּשֶׁבָּאוּ אֶצְלוֹ הִכִּיר אֶת כֻּלָּם. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית, ב) וְכָל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וּמַכִּיר בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ. וּנְשָׁמָה לְמִי שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ וּמַכִּיר בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ. וְכָךְ הוּא עַד הַיּוֹם, מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וּמַכִּיר בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, הוּא יֵשׁ לוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְלֹא נְשָׁמָה."
אלכסנדר נקרא רבי אלכסנדראי בזוהר (אין תנא כזה, וזו בדיוק שיטת אלךכסנדר שמובאת ברמב"ם ובקדמונים, לכן וודאי כוונת הזוהר לאותו אלכסנדר. והוא נקרא אהבה, כי אפרודיסיאס הוא על שם אפרודיטי שהיא אלת האהבה.
שלום ניר
אשמח להתייחסותך
איכה רבה (ב , יג )
אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים תאמין
יש תורה בגויים אל תאמין
רמב"ן ויקרא (טז, יז)
כי היינו צריכים לחסום פי המתחכמים בטבע
הנמשכים אחרי היווני, אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש, והגיס לחשוב הוא ותלמידיו(ישנה גרסה המוסיפה הרשעים), כי כל עניין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.
רבי מנחם מנדל משקלוב
הקדמה לפירוש הגר"א על אבות
"ודאי הוא שהיה אריסטו כופר מהתחלה ועד סוף, והיה יודע את בוראו ומכוון למרוד בו "
איגרת הרמבם לרבי חסדאי
" כלל אומר לך, שכל מה שלמעלה מן הטבע , לא יוכל חכם ופילוסוף להעמיד ראיה ברורה עליו, אבל מה שבטבע לא יסתר מעיניהם"
וכבר כתב בספר הכוזרי השתלשלות העברת חכמות משלמה המלך לאומות העולם בפרט דרך הכשדים למפרס ומדי ומהם ליוונים והלאה לרומאים
ובעניין השוואת נביאי אומות עולם לנביאי ישראל ,
שמות ו, ג:
וידבר א-להים אל משה ויאמר אלי'.
וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה' לא נודעתי להם
במדבר כד ,ד
נאם שמע אמרי אל אשר מחזה שדי יחזה נפל וגלוי עינים
נראה שיש השוואה מסויימת בין במחזה בלעם שוראה מחזה שד-י שעניינו שאמר לעולמו די למחזה שנגלה לאבות גם בזכות השכלתם בגילו האלוקות בדרך הטבע קרי דרך ארץ בשם שד-י
למרות שאצלם כמובן מוזכר גם הכרתם בשם הויה ברוך הוא .
ספרי וזאת הברכה לט :
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, בישראל לא קם אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם.
ויקרא רבה א, יג :
אין הקב"ה נגלה על נביאי אומות העולם אלא בחצי דבור היך כמה דתימר ויקר אלוהים אל בלעם, אבל לנביאי ישראל בדבור שלם שנאמר ויקרא אל משה, וחצי הדבור.
טענתי היא לא שאי אפשר להשיג דברים נשגבים מהכרת הטבע , אבל בהנתן שהחכמה מגעיה מן האדם ללא אמצעי שמימי לא תגיע לקצה קצהו משלמותה, שאם לא כן מה הצורך בגילוי אלוקי ומתן תורה , מה משמעות להם בעולם שסודתיו פרוסים למשכילים . ואם אין גילוי אלוקי האם זה לא יוצר עולם אבסורד המצדיק התנהגות אפיקוראית, שכן אין לי באמת הוכחה מדעית לקיום הא-ל שכר ועונש וכו , לחידוש העולם אולי, אבל זה נתון לפרשנות על סמך מסקנות צפיה אסטרונומית , שלא בהכרח מצדדות בחידוש בהינתן הדעת שאין לנו שמץ של מושג מה היה קודם החידוש וממילא האין סופיות של היקום היא טענה לא מופרכת .
אני לא מצליח להבין מהו טעמו העמוק של הרמבם בהתייחסו לאריסטו כמאמין בקדמוניות העולם , נראה לי שיש צורך להסביר מה זה אומר אחרת זה נשמע די עמום .
בברכה
המצפה לגאולה השלימה
יונתן
בסוף דבריך, אתה צודק שמה שכתבתי נשמע תמוה ודורש הסבר. ביארתי בזה בעשרות מקומות, קשה לי כעת לחפש אותם. אם תלמד בבלוג שנקרא ביאור על המורה נבוכים, בחלק של הערות על סדר המורה נבוכים, בחלק שני מפרק א' עד פרק כ"ה, וגם בעוד מקומות ששייכים לזה, ובשיעור על המורה נבוכים., תמצא הסברים מבוארים ומוכחים בזה. זה נושא מאוד עמוק וארוך ואי אפשר לבאר אותו בקיצור בלי כל המהלך העמוק באיך הרמב"ם לומד את המחלוקת שבין קדמות העולם לחידוש העולם (ובאמת הוא סובר ששתי הצדדים אמת, וז הכתוב מפורש וכמובן דורש ביאור ארוך מאוד), וכל ההקדמות הנדרשות. אלה עניינים של תורת הסוד, מעשה מרכבה, והם כתובים ברמזים ובתחבולות והסתר גדול, כמו שכתב בהקדמת המורה נבוכים על הסתירה השביעית שהיא הסתירה בין קדמות העולם לחידוש העולם. באמת זה דורש ביאור, ובאמת לא ביארתי, בזה אתה צודק. אני פשוט לא יכול לכתוב הכל כל פעם מחדש ומוכרח לסמוך על מה שכבר כתבתי.
רק מבחינה חיצונית, בלי התוכן, איך ייתכן שאריסטו כתב את מעשה מרכבה כמו שכתב יחזקאל הנביא, שהו אמה שאמרו חכמים בחגיגה ריש פרק ב', וכמבואר בפתיחת המורה נבוכים שמשווה את המרכבה של אריסטו ושל יחזקאל והן עניין אחד, רק זה בשכל וזה בנבואה, וביחד עם זה אריסטו מאמין בקדמות העולם שזו כפירה גמורה בכל התורה כולה כמו שכתב במורה נבוכים ב' כ"ה שז המפיל את כל התורה. איך מעשה מרכבה שאמרו חכמים בחגיגה יכול להיות תורה שכופרת ומפילה את כל התורה?
קושיות כאלה אפשר לנסות לתרץ ושערי תירוצים לא ננעלו, צריך ללמוד את תהוכן של הסוגיא כראוי כדי באמת לראות שזה כך וכל הקושיות תיפולנה, אבל זה דורש לימוד ארוך שעסקתי בו וכתבתי אותו אבל אני לא יכול לקצר אותו כאן. בכל אופן הקושיא החיצונית הזו גם יש לה משקל לפענ"ד.
.
.
.
לגבי מה שהבאת מפסוקים וחז"ל,
אברהם הלך בכל העולם ולימד את האחדות האלוהית. כל מי שקיבל הצטרף אליו. גם רבקה קיבלה, כי חסד מהלב, אמיתי, שופע, שהוא מעבר לנימוס המקובל, זה הכרה באחדות הבורא, כי בלי שכולנו בני אל אחד למה שנעשה חסד זה לזה.
כל מי שהתנגד למה שאברהם מלמד נעשה אוייב של אברהם. ככה כל העולם התברר, כל השומעים לאברהם נקראים בני ביתו והם מבני ישראל שנכרתה איתם ברית הר סיני. ובסיני ירדה שנאה לעולם כי כל אחד היה מוזמן לאותה ברית, ומי שלא בא זה כי התנגד וכפר.
על רות ונעמה הקב"ה אמר יש לי שתי פרידות ביניהם, שתי גוזלות. כלומר בכל אומות העולם יש רק שני בני אדם שמאמינים באחדות האל ובחסד וטוב. וכל השאר מה שאינם מצטרפים לאברהם ובני ביתו ולא באים לברית הר סיני, זה בהכרח כי הם נגד זה, ובוחרים בעבודה זרה. ואז נאספו רות ונעמה לעם ישראל ונשלם הבירור.
בעולם המבורר כל נכרי הוא עובד עבודה זרה, תרבות הנוכרים היא של ע"ז, וזה עם הזמן נעשה טבעם.
.
.
העולם איבד את הבירור הזה. סנחריב בלבל את האומות. בזמננו יש נכרים שמאמינים במה שלימד אברהם, ולא מצטרפים לברית הר סיני אע"פ שהיא פתוחה בפניהם (גיור הוא כניסה לברית ולא הצטרפות לאומית לעם ישראל, כלשון הרמב"ם בהל' איסורי ביאה). במהות הם יהודים, רק בהלכה הם נכרים.
למשל אפשר שאדם יברך ברכת המזון לפי השולחן ערוך בכל החומרות הודקדוקים, וייצא חובת ההלכה, אבל ליבו רע ואינו מכיר טובה לבוראו על המזון. האדם הזה מכיר טובה מבחינה הלכתית, אבל במהות, בלב, הוא לא מכיר טובה. יש בהדל בין המהות האמיתית של האדם ובין ההלוכת שהו אמקיים או לא מקיים. כי ייתכן גם אדם שמלא בכל ליבו הכרת טובה אמיתית לבוראו האחד, שזן אותו, והוא לא מברך ברכת המזון הלכתית. וכגון שאינו יודע או כל מיני סיבות. זה אדם שבמהותו מברך את בוראו על המזון, ומבחינה הלכתית אינו מקיים חובת ברכת המזון.
כך כשאין בירור ייתכן שיהיה אדם שבמהותו הוא יהודי, כלומר כמו רבקה אמנו, שנולדה לבית נכרי וממשפחה נכרית ולא התגיירה (כי עוד לא היתה ברית הר סיני), ומה שהוא נכרי זה רק מבחינה הלכתית.
.
.
כל דברי המקראות וחז"ל מדברים על המצב של בירור. כמו שכתב החזון איש שיש אלפיים שנה של תורה שאז העולם הוא במציאות שלפי התורה, וההלכות נקבעות לפי המצב של אותן אלפיים שנה, ואע"פ שבזמננו זה שונה במציאות. למשל בזמננו רוב האנשים כן פורעים חוב תוך זמנו, אבל ההלכה שחזקה אין אדם פורע תוך זמנו לא משתנה, כי היא לפי המצב האמיתי של הבריאה, מה שלפי החזו"א נקרא אלפיים שנה של תורה.
כל כל ההלכות לגבי גויים הן לפי מצב הבירור, והגויים מוחזקים כעובדי ע"ז ורשעים וחשודים על רציחה וכל התועבות. ועליהם יש קושיא איך תיתכן בה נבואה ואיך חכמה וכיו"ב.
אבל הגויים שדרכיהם מתוקנות ואינם עובדי ע"ז לא כלולים בכל הנאמר על גויים במהות (רק מצד ההלכה הם כלולים. כי ההלכה לא משתנה. כלומר וודאי יין שנגע בו אריסטו הוא יין נסך, אבל במהות אריסטו אינו עובד ע"ז ודרכיו מתוקנות, ואין עליו שום קושיא איך זכה לנבואה וכיו"ב ואיך יש בו חכמה אם הוא רשע).
כל העניין הזה של בירור כתוב בספרי קבלה והם לא כתובים בדרך פשט ואי אפשר לקרוא בהם בשטחיות ולכן אני לא יכול להביא מקורות מפורשים פשוטים, אבל זו לא המצאה שלי. במאירי הידוע כבר כתב על כך שהאומות שדרכיהן מתוקנות לא שייך לגביהן מה שכתבו חז"ל על נכרים (מלבד כמובן גדרי ההלכה שלא משתנים)
.
.
בדור שאחרי הרמב"ם, אבן רושד, שסבר כשיטת קדמות העולם וכפר באחדות הבורא ורצון של הבורא, והפיל את כל התורה כמ"ש במו"נ ב' כ"ה, נעשה גדול החכמים בכל העולם, וכל החכמים האחרים הקודמים בטלו מפניו וכמו אבד זכרם. והרבה מגדולי ישראל הושפעו מאבן רושד ונעשו תלמידיו, למשל שם טוב אבן פלקירה, הנרבוני, הרלב"ג ועוד רבים וגדולים. הצעירים המוכשרים של עם ישראל למדו אז בבתי המדרש של הנכרים, והלכו אחרי הפילוסופיה, ולפי שיטת אבן רושד שאז הוא נעשה הפילוסופיה, נפלו באמונת קדמות העולם, והאמינו שהבורא הוא רק שכל ולא רצון, וכפרו באפשרות של נס ושל גילוי רצון אלוהי וכפרו בכל התורה לגמרי.
לכן באותו דור הגדולים כגון הרשב"א וראשונים גדולים אחרים ניהלו מלחמת חרמה נגד הפילוסופיה. ולא ירדו להבחנות בין שיטת אבן סינא שהיא כשיטת התורה וחידוש העולם, לשיטת אבן רושד. במיוחד שבבתי המדרש הפילוסופיים נשכח אבן סינ אלמדו את אבן רושד כחכם יחדי שאין בלתו. ולכן כתבו דברי גנאי חריפים על אריסטו בלי שבעצמם למדו אותו בפנים. כוונתם רק לאופנה של זמנם שלמדו הצעירים, ולא באו לחקור באמת על דעת אריסטו עצמו לאמיתה.
וסמכו על דרך הרס"ג והכוזרי שהיו מכת המדברים שהזכיר המורה נבוכים א' ע"א, והתנגדו לדרך אריסטו כל עיקר, ואל למדו אותו כלל אלא דחו אותו כי אחזו בשיטת המדברים שהיא שיטה דתית מוסלמית שאינ הפילוסופית. הבעש"ט אמר שהוא תלמיד הרס"ג, ויש שכתבו שהיה גלגול שלו. והכוונה לשיטת המדברים. המדברים סברו שאדם דבק בבורא ברגש תמים פשוט מהלב, רגשי קודש מהנקודה שבלב, בתמימות גמורה, כמו תינוק אצל אמו, וכל חקירה פילוסופית רק מצננת את זה. והמדברים תפרו פילוסופיה שאינה פילוסופית, כי היא מציירת את המטרה סביב החץ, וכמו שביאר במורה נבוכים א' ע"א. רק כדי להגן על שיטתם שהיא נגד הפילוסופיה. וגדולי ישראל כשראו שהצעירים יוצאים לכפירה בהמוניהם, השליטו את דרך הכוזרי והרס"ג, ודחו את דרך המורה נבוכים ואריסטו. וכיוון שהלכו כהמדברים וסמכו על הכוזרי והרס"ג בזה, לא ראו צורך ללמדו את אריסטו בפנים, וניכר שלא למדו אותו. רק גינו אותו כדי להציל את הנוער.
מה שהבאת מהרמב"ן, לענ"ד כמו כל דברי פוליטיקה היו קנאים שזייפו את כתביו. כשהיו רק כתבי יד היה מאוד קל לזייף. שהרמב"ן על בראשית א' א' העתיק את תורת אריסטו על הבריאה ויסוד האמונה בראשי פרקים. וברבה מקומות הביא מאריסטו או ברור שלמד ממנו וסבר כמוהו. וכל שכן בדברי הגר"א שלא כתב מאומה בימיו ולא הכתיב לתלמידיו, ואחרי מותו פתאום יש שבעים ספרים שלו, וכמעט הכל זיופים שונים ומשונים. וזה ידוע וכתוב.
.
.
מה שהבאת מאגרת הרמב"ם לרבי חסדאי, זה מה שכתב במורה נבוכים ב' כ"ד.
הכוונה שם, שיש ויכוח בין הרמב"ם מצד שיטת חידוש העולם, ובין אריסטו (שהוא באמת שיטת אבן רושד) שסובר כקדמות העולם. קדמות העולם פירושו שהבורא הוא רק שכל ולא רצון, וכל הנמצא הוא בגזירת החכמה. לפי שיטת קדמות העולם יש קושיא שהרמב"ם שואל במו"נ ב' י"ט, שאי אפשר להסביר בשכל את פיזור כוכבי השבת ברקיע. למה יש אזור ברקיע שם הכוכבים דלילים ויש אזור צפוף בכוכבים.
אבן רושד חייב להסביר את הבדלי צפיפות הכוכבים בהסבר שכלי, כי לשיטתו המציאות כולה היא גזירת החכמה. והוא ניסה ולא ממש הצליח, ולשיטתו אם הוא יתאמץ מספיק בסוף הוא יסביר את זה בשכל. כנגד זה הרמב"ם טוע שיכולת השכל להסביר היא רק בטבע, במה שתחת גלגל הירח, וכל מה שבגלגל הירח ולמעלה מזה שם קצרה יד השכל האנושי להסביר. ולכן באמת אין הסבר שכלי לשינויים בצפיפות הכוכבים, ומוכרח שבזה מתגלה הרצון האלוהי. וכך הוא חולק על קדמות העולם שכופרת ברצון האלוהי. זה תוכן דברי הרמב"ם במו"נ שם ובאגרת לרבי חסדאי, וז המחלוקת רק מול אבן רושד ולא מול אריסטו עצמו שסובר שהאלוה הוא לפני הכל רצון חופשי ולא רק שכל.
בבלוג אדם חי ברשימה 81 הבאתי מקורות רבים ומפורשים מאריסטו על הרצון האלוהי החופשי שמתגלה בעולם. זה הקישור:
https://nirstern.wordpress.com/category/81-%d7%90%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%9b%d7%aa%d7%95%d7%91-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95-%d7%a9%d7%99%d7%a9-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%9f-%d7%97%d7%95/
.
הבאת מהכוזרי והוא באמת שיטה אחרת שהיא שיטת המדברים. בידוע שרבי יהודה הלוי היה תלמיד של בן גזאלי המוסלמי שהיה מראשי כת המדברים. וכל מה שהכוזרי מביא על שיטת הפילוסופים מועתק מילה במילה מספרו של בן גזאלי שמנסה להפריך את אריסטו, והמקור של רבי יהודה הלוי לידיעת אריסטו הוא מספר של מי שהתנגד לאריסטו ולא למד את אריסטו בפנים. כי מראש שיטתו אחרת.
.
.
לגבי מה שכתבת בסוף,
בחובות הלבבות שער העבודה מדבר הרבה על העבודה מההערה התוריית (כלומר שהאדם עובד מכח הכתוב בספר התורה) והעבודה מההערה השכליית (שהאדם עובד מכח שכל אנושי טבעי שיש לו בעצמו). והוא כותב שהעבודה המובחרת היא מכח השכל, וכמו אברהם אבינו שעיין בשכלו בלי ספר ובלי מורה ובלי נבואה.
וכתב שם שהעבודה לשם שמיים היא רק העבודה מכח השכל. ובאמת זו העבודה היחידה שיש לה ערך והיא באמת עבודה. כל מה שאמרו שלעולם ילמד אדם שלא לשמה, זה רק כי יגיע מזה לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. אבל אם לא חזר למוטב הוא נשאר עוזב ה' גם אם מקיים את כל התורה. אמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. הרי אפשר שהוא שומר תורה ועדיין לא חזר למוטב, כי לומד שלא לשמה. ואמרו כל הלומד שלא לשמה מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם, והתוספות דנו בזה ואכמ"ל.
אם אדם לוד מכח שכל אנושי לחוד, הוא עושה את האמת מפני שהיא אמת. זו ההגדרה של עבודה לשם שמיים. או שהוא עושה מאהבה שגם זו הגדרה של "לשמה". אדם חוקר בשכלו את חידת הבריאה מתוך אהבה לאמת, לחידה שבבריאה כמו שכתב החזו"א בתחילת אמונה ובטחון.
.
אם האדם לא מבין כלום, רק קורא בתורה כך וכך, הוא לא יכול לעשות את האמת מפני שהיא אמת, כי הוא לא השיג בשכלו שזה אמת, ואין בו אהבת האמת כי הוא לא הבין את האמת הזו. לכן לא ייתכן שיעבוד לשמה. גם לעבוד לשם עולם הבא זה לא עבודה לשמה כמו שכתב בהלכות תשובה.
.
.
המניע של אדם לחקור בשכל אנושי כתוב בחזון איש:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"
זה אפשרי לכל אדם באשר הוא אדם, זה לא קשור לתורה. וזה לשם שמיים אמיתי.
.
.
לכן פילוסוף נקרא כך, הפירוש הוא אוהב חכמה, וזו האהבה שהיא ה"לשמה".
.
.
שאלת אם הכל נמצא בשכל האנושי, בשביל מה צריך תורה. הרמב"ם במו"נ ג' נ"ד אומר שהתורה יש בה את עיקרי החכמה בדרך קצרה שאינה מבוארת לשכל. זה לא מספיק כדי להגיע לחכמה מכח זה, חייבים לעסוק בחכמה כדי להבין ולא רק בלימוד תורה. כמו שכתב שם שרק העסק בחכמה מביא לידיעה מבוארת של האמת ולא לימוד התורה. רק שאנחנו לא במדרגת השכל של אברהם אבינו, ואם נחקור לבד בשכלנו כמוהו נצטרך מאות ואלפי שנים עד שנגיע לאמת. לכן ראשי הפרקים שבתורה עוזרים לנו להיות כציוני דרך ללימוד החכמה ומקצרים את הדרך. עיין בזה המו"נ א' ל"ב-ל"ד.
יש עוד עניין והוא החשוב. התורה היא נבואה, ונבואה היא השגה שמשתתף בה, ועיקרי בה, כח המדמה. מצד זה התורה נקראת שירה. יש בה חווייה, התפעמות לב ורגש. יופי. העלילות והדמויות נשגבות, השפה נשגבת וכבירה ויפה להפליא, הדמות של בורא העולם מקבלת ציור חי מאוד, שמאפשר לאדם לדבוק בבורא גם מצד כח הדמיון, הלב, ברגש חי ונפעם.
הדמיון הוא יסוד הכרחי וחיוני לאמונה, הוא הלב, ורחמנא ליבא בעי. רק שצריך שיהיה צדיקים ליבם ברשותם ולא כהרשעים שהם ברשות ליבם.
.
הפילוסוף הגרמני ניטשה שנא כל ממסד דתי וגם את היהדות, ואמר שאלוהים מת, והיה קרוב להיות אנטישמי. הוא פסל ובז ולגלג על הברית החדשה. אבל על התנ"ך הוא אמר שהוא לא יכול אלא להעריץ אותו. כי הדמויות והעלילות כל כך כבירות ומלאות יופי כל כך נשגב ועליון, שאי אפשר להתעלם מכך שאין שום יצירה בעלם בעלת תכונות כאלה בעוצמה כזו. זה דבר שיש רק בנבואה, במרכבה של חזון יחזקאל, ולא במטאפיזיקה של אריסטו. משום כךהתורה נקראת שירה. שירה היא חיבור כל העולמות כולם, מהכי נמוך וגשמי שמתפעל מהיופי של השיר, כמו ניטשה, ויש בה את ההשראה הכי עליונה של גילוי הרצון האלוהי שהוא מעל השכל. והוא מתגלה רק בדרך שהשראת המשורר מתגלה דרך השיר, באופן נעלם של סוד. היא מפעימה את האדם בכל כוחותיו. השכל לא פועל אלא רק על הנפש השכלית.
.
את מעשה המרכבה של יחזקאל אסור לדרוש ברבים, את המטאפיזיקה של אריסטו מותר. כי יחזקל לא רק מבאר ומסביר, אלא אצלו זה מגע חי ממש, כמו זיווג, דיבוק, וזה מעשה צנוע כמו מעשה של אהבה. והאדם ידע את חוה אשתו, זה חיבור בכל הכוחות כולם, מהכי גבוה, עד מגע הגוף. זה הכח של נבואה שהיא מפעימה את הדמיון והלב ויוצרת מגע דבקות של כל הכוחות שהוא כמו זיווג, ולכן צריך להיות צנוע משום כבוד קונו. מה שאין כן אריסטו זה כמו מי שמכיר את אהובתו בשכלו ודיבורו ולא במגע כל הכוחות והגוף, ואין בזה משום חיוב צניעות.
שאלו אותי היכן המקורות למחלוקת בין אלכסנדר ותמיסטיוס האם כדי לזכות לחיי נצח אחרי המוות צריך ללמוד חכמה חדשה מופשטת שהאדם לא נולד איתה, או שדי בשכל שהאדם נולד איתו. ואיפה כתוב ברמב"ם שהוא מכריע כאלכסנדר.
המחלוקת על צדדיה מבוארת בפירוש כומטינו על מורה נבוכים א' ע'.
מה שהרמב"ם הכריע כאלכסנדר מבואר במורה נבוכים א' ע':
"והתבונן איך מנו 'נשמותן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידים להבראות' – ומה נכבד זה הענין למי שיבינהו! כי ה'נשמות' הנשארות אחר המות אינם ה'נשמה' ההוה באדם כשיתהוה – שזאת ההוה בעת התהוותו היא כח ההכנה לבד והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המגיע בפועל; ולא ה'נשמה' גם כן ההוה היא ה'רוח' ההוה – ולה מנו בהוות 'נשמות ורוחות'; אמנם הנבדלות הם דבר אחד לבד. וכבר בארנו שיתוף 'רוח' ובארנו עוד בסוף ספר מדע מה שנפל באלו השמות מן השיתוף:"
.
ובפרק ח' מהלכות תשובה: "וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן"
.
ושם:
"כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה היא הנקראת נפש בענין זה חיים אלו לפי שאין עמהם מות"
.
ובפרק ד' מיסודי התורה:
"לא תכרת הצורה הזאת לפי שאינה צריכה לנשמה במעשיה אלא יודעת ומשגת הדעות הפרודות מן הגולמים ויודעת בורא הכל ועומדת לעולם ולעולמי עולמים הוא שאמר שלמה בחכמתו וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה".
.
הלשון והרוח תשוב אל האלוהים, משמע שאחרי המוות לא יהיה לה קיום בפני עצמה אלא היא תהיה קיימת בקיומו של האל. שההשגה היא התאחדות עם המושכל והמושכל שהוא הצורות שאפשר להשיג בעולם החומרי הוא רצונו ומחשבתו של הבורא וזה הוא עצמותו וכמו שכתב שעל ידי דרכיו ומעשיו הוא נודע.
.
.
.
דעת תמיסטיוס קשה, איך יתכן שנפש תישאר לנצח אחרי המוות אם אין בה השגה של דעת אלוהים (השגה שנרכשת בלימוד ולא נולדים איתה). השגה שכלית היא התאחדות, השכל המשכיל והמושכל הם אחד, ההתאחדות הזו גורמת שהאדם נמצא במציאותו של הבורא ולא במציאות נפרדת, ומכח זה יש לו חיי נצח. הבריאה כולה היא אחת עם הבורא (כמ"ש בהלכות יסודי התורה ב' ט'-י'), והיא נצחית (כמ"ש במורה נבוכים ב' כ"ז). אבל מצד זה האדם יחזור לכללות הבריאה ויפרד ליסודותיו שיחזרו למקומם בבריאה, ויתקיים לנצח כאחד עם כל הבריאה ולא מצד מה שהאו האדם המסויים הזה.
לענ"ד הביאור בתמיסטיוס הוא על דרך מה שכתב פלוטינוס באנאדה השלישית, שכל אדם משיג מכח מהלך חייו את המושכלות העליונות, רק שאינו מודע לזה, אינו שם לב לזה. זה כמו מתוך שינה והוא לא ער שזה קורה.
בגמרא נאמר שהמצווה של והדרת פני זקן היא גם על זקני הנכרים, כי כמה הרפתקאות עברו עליהם. ולמה יש לכבד אותם על שעברו הרבה הרפתקאות. גם כלב זקן עבר בחייו הרבה צרות וייסורים ובעיות ולא קמים לכבודו. אלא שהם למדו מההרפתקאות על הנהגת הבורא בעולם והשיגו מזה מושכלות אלוהיות. אם מקשיבים לסיפורי חכמת חיים של זקנים שעברו הרבה, או קוראים סיפורים וחכמות עממיות מסורתיות של עם כלשהו, יש בהם מה ללמוד גם אם הם נכרים, מי שמקשיב להם בעומק ישיג מזה הרבה אמיתות עמוקות. כלומר הם משיגים השגות באלוהות, רק שהם כמו ישנים, הם לא יכולים לנסח, ולהבין שמה שיש להם השגות באלוהות שמאחדות אותם עם האלוהות ומכח זה הם יתקיימו לנצח כמו שהם ראובן ושמעון ולא יפרדו ליסודות ויתקיימו כחלק מהבריאה והיסודות.
לפי זה תמיסטיוס ואלכסנדר לא חולקים במהות העניין שצריך השגות שמתחדשות אצל האדם ואינן לו מלידתו. אמנם בקדמונים כתבו שתמיסטיוס סבור שהשכל שהאדם נולד איתו מספיק לזכות לחיי נצח, וזה קשה לענ"ד.