222 – צורת התלת ממדיות. הבוהו.

זה נושא מהיסודיים ביותר בתורת הסוד. כל שאר הנושאים העיקריים, כמו מופשט וחומרי, אחדות הבורא מול המוגבלות של הבריאה, חומר וצורה, ועוד, צריכים את ההקדמה הזו.

עסקתי בזה הרבה בשיעורים על ספר הזוהר ועל המורה נבוכים, וכן בכתיבה בכמה מקומות. ושאלו על זה כמה פעמים כי העניין קשה לתפישה. כעת כתבתי שוב על זה, ואני מקווה שבכל פעם יש תוספת בהירות.

מתוך הביאור על ספר הריפוי מאת אבן סינא, פרק ב' סימן 4.

תרגום וביאור הספר לא נשלמו, אני מעתיק מהטיוטה. אפשר לראות את הספר בהתקדמותו כאן.

לשון אבן סינא בספר הריפוי פרק שני סעיף 4:

"2.4

"מאחר שצורת התלת ממדיות היא או קודמת לכל הצורות האחרות ששייכות לדברים הטבעיים וסוגיהם ומיניהם – או שהיא עניין בלתי נפרד מהם – מה ששייך לגוף כמו שהעץ שייך למיטה שייך גם לכל דברים אחרים אלה שיש להם את הצורות בדרך זו, כיוון שכולם קיימים למעשה ביחד בתלת ממדיות, וכך זה, כלומר החומרי, הוא עצם."

עד כאן לשון אבן סינא (מתורגם מערבית על ידי).

.

.

.

אלה קטעים מהביאור שכתבתי על דבריו:

"כל צורה שהיא גבוהה מצורות אחרות שמשתלשלות ממנה, היא מצד אחד גבוהה מהן, ומצד שני היא היסוד והשורש של מהותן. למשל מידת החסד גבוהה בסדר הספירות ממידת הדין, זה אומר שהיא קודמת בסדר ההווייה (קודם התהווה החסד וכתולדה מזה השתלשלה הווייתו של הדין), היא הכלל שממנו נובעים הפרטים, וזה גם אומר שמידת הדין בשורשה אינה אלא רק מידת החסד ולא שום דבר אחר, ואין באמת שום חילוק בין חסד לדין.

כמו כן ה'אין', האין סוף, קודם בסדר ההווייה ל'יש', כי ה'יש' נברא מה'אין'. ולכן ה'אין' גבוה בסדר המדרגות מה'יש', אבל זה בהכרח גם אומר שה'יש' בעומק מהותו אינו אלא רק 'אין' ותו לא, ואין חילוק כלל בין 'אין' ל'יש'.

זהו שכתב רבי שמואל הנגיד:

"אוהבי ימים על גב ארץ,

הידעתם כי חייכם שווא?

אתם משורש מוות: כל

ענף ישוב אל שרשיו!"

זהו שכתב כאן אבן סינא שצורת התלת ממדיות קודמת לשאר הצורות בסדר ההווייה, כי היא התהוותה ראשונה וממנה נבעה הוויית שאר הצורות. וגם שהיא עניין בלתי נפרד מהן, כי כל הצורות הטבעיות שורש מהותן הוא התלת ממדיות שלהן.

.

[…]

.

הכוונה שהתלת ממדיות כשלעצמה היא ההתחלה הראשונה של הקיום הטבעי. קיום טבעי מוגדר כקיום שבו פירוש המילה 'נמצא' היא עצם שהוא צורה שמלובשת בחומר, בניגוד לקיום שמעל הטבע ששם ההגדרה של 'נמצא' היא יש מופשט מחומר. ההתחלה של 'חומר' היא צורת התלת ממדיות (אחרי החומר הראשון שאין בו תפישה כלל. החומר הראשון הוא התוהו שנקרא כך כי אדם תוהה עליו, אין בו שום תפישה, וכמו שכתב אפלטון בטימיאוס דף 49 וביותר בדף 51 ובדף 52. הבוהו הוא צורת התלת ממדיות שהיא התפישה הראשונה האפשרית בחומר), וכיוון שהיא הראשונה מבין כל הצורות, או שהיא חלק בלתי נפרד מהגדרת כל הצורות כי אי אפשר כלל לחשוב על קיום של עצם טבעי ללא שהוא תלת ממדי (אין שום דבר אחר מצורת התלת ממדיות שעד כדי כך לא יתכן לחשוב על מציאות עצם טבעי בלעדיו), אי אפשר שיהיה עצם שאינה בו. צורת התלת ממדיות היא הדבר הראשון שהוא עצם טבעי, בעל חומר, אחרי נביעת המציאות מהמופשט. האופן המופשט ביותר של חומר הוא להיות תלת ממדי (מידות לחוד עוד לפני שיש איכויות כלשהן). חומר שהוא רק תלת ממדיות הוא החומר החמישי, שהוא רחקים טהורים כמו שכתבו השם טוב והנרבוני על מו"נ  א' ע"ב. ועיין עוד בסיכום השיעור על ספר הזוהר שיעור 0019 בתגובה המתייחסת לשאלת אושרי. לכן בהכרח אין עצם טבעי שאין לו חומר, כי אי אפשר לחשוב על עצם שאינו תלת ממדי ותלת ממדיות היא כבר להיות חומרי.

.

[…]

.

צורת התלת ממדיות אינה שייכת לעצם היחיד בפני עצמו. אם למשל יש כלב במקום אחד, המקום שהוא תופש (כלומר הגדרת הגבולות בינו לבין העצמים הגובלים בו, במקרה זה האוויר, כי אין ריק, כמו שביאר אריסטו בפיזיקה) היא צורת התלת ממדיות שלו. אם הכלב הולך למקום אחר, אם נאמר שהוא לוקח איתו את התלת ממדיות שלו, הרי במקום שממנו הוא יצא כעת חסר המקום התלת ממדי שהיה שם מקודם כשהכלב היה שם, ואי אפשר שגוף אחר יהיה שם, וזה לא אמת; ואם נאמר שהמקום שהיה בו הכלב לא הלך ביחד עם הכלב, ונשאר מקום ריק אחרי שהכלב יצא ממנו, הרי שהכלב איבד את מקומו ואיך יוכל להיות קיים בלי שיש לו מקום. אלא בלי ספק יש מקום אחד תלת ממדי כללי משותף לכל הגופים, וכל גוף נוטל חלק באותה תלת ממדיות משותפת, הוא נמצא במציאות המשותפת (זה כמו שכתב במו"נ א' נ"ז, לפי אבן סינא, שהמציאות היא מקרה לעצם כלומר למהות, כלומר המציאות אינה של העצם מצד עצמו אלא הוא נמצא במציאות שבעצמה היא חיצונית לעצמותו, אינה מוכרחת מעצם מהותו. המהות של העצם היא הצורה והחומר, אבל צריך עוד משהו כדי שהוא יימצא, פועל ותכלית, וזה בא לעצם מחוץ למהותו ולכן נקרא מקרה אצלו.  אם נחשוב שאין שום גוף, יישאר חלל ריק תלת ממדי, זה המקום האחד שכל המציאות הטבעית נמצאת בו, זו המציאות כשלעצמה כשמדובר במציאות חומרית. זה משל לבורא שהוא המציאות כשלעצמה לא רק בחומריות (כלומר בתלת ממדיות). הוא המצוי הראשון שממציא כל נמצא, כלומר המציאות היא רק אצלו והנמצאים נוטלים חלק במציאותו ואין להם מציאות משלהם, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה ב' י': "לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים, כְּמוֹת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם, אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יֵדָעֵם. לְפִיכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ – יוֹדֵעַ הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִסְמָךְ בַּהֲוָיָתוֹ לוֹ."

.

.

עוד משל לזה, כל גוף טבעי מורכב מארבעת היסודות, אש רוח מים ועפר. זו הגדרה של מציאותו החומרית (ארבעת היסודות הם התפרטות של צורת התלת ממדיות, כמו שארבע אותיות שם הוי"ה הן התפרטות של ספירת כתר. לא כאן המקום להאריך בזה. לכן לומר שהיסודות הם ההגדרה הראשונית של המציאות החומרית שקול לאמירה שצורת התלת ממדיות היא ההגדרה הראשונית למציאות החומרית). יסוד האש שבכלב למשל הוא אותו יסוד אש שבסוס ובכל עצם טבעי אחר, אין יסוד אש פרטי של הכלב שנמצא כנבדל מיסוד האש שבכל גוף אחר. לכן המציאות הטבעית שבנויה על יסוד האש למשל (וכן שאר היסודות) היא לא של הכלב בפני עצמו. הכלב משתתף במציאות הכללית שבה נמצא כל העולם ביחד, היא המציאות של ארבעת היסודות (אפשר גם לומר כך על ההסתכלות שכל המציאות היא רק פרוטונים נויטרונים ואלקטרונים, שהם נעים מגוף לגוף ושווים בכל ואינם מגדירים את מציאות הגוף היחיד אלא הם מציאות כללית שהגוף היחיד נוטל בה חלק). לכן כתב אבן סינא שהגופים קיימים "ביחד" כשמתבוננים בהם מצד תלת ממדיותם. רק בהתבוננות מגושמת יותר, אחרי שנוצר גוף חומרי שחומרו מורכב מתרכובת ארבעת היסודות והתרכובת מקבלת את הצורה הדרך שנראית קבועה, הקביעות יוצרת את התפישה שהעצם נמצא במציאות פרטית משלו. עיין בטימיאוס במקומות שציינתי מקודם, שמבאר שהצורה בארבע היסודות הטהורים לא מתקבלת בהם בדרך של קביעות אלא רק בדרך של תנועה טהורה (עיין עוד בזה במאמר התנועה יסוד ההוויה שכתבתי בתוך רשימה 35 באתר של עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית).

.

.

.

מה שכתב "וכך זה עצם", הכוונה שהמציאות האחת המשותפת לכל הגופים הטבעיים מצד התחלת מציאותם, היא הצורה של התלת ממדיות, היא 'עצם' כיוון שהיא כבר יצאה מהמופשט, מהבורא עצמו, לקיום חומרי. נמצא שכל המציאות היא עצם אחד לפי האמת, זה החידוש כאן, ש'עצם' טבעי הוא לא רק העצמים היחידים המרובים, אלא המציאות כולה כאחד היא 'עצם' אחד. כלומר יש חומרי אחד שהוא חומר וצורה.

.

.

זה מה שכתב במורה נבוכים א' ע"ב:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם כו'

[…]

הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ כו'"

עד כאן לשון המורה נבוכים.

.

.

החומר כשלעצמו אינו עצם. חומר בלי צורה אינו מאומה, אין לו שום מהות, שום הגדרה, שום מאפיין, לא איכות או זמן או מקום וכל כיו"ב. הוא אינו נתפש כנמצא כלל. כמו שכתב אפלטון בטימיאוס עמ' 50-52 עיין שם היטב.

אם כל מה שעושה את העצם לעצם ("עצם" פירושו משהו שהוא נמצא) הוא רק מצד הצורה, מה ההשתתפות של החומר בעצם? הרי אנו אומרים שהעצם מורכב מצורה וחומר.

.

אלא החומר כרוך בצורת התלת ממדיות. התלת ממדיות כשלעצמה, מופשטת, לפני שיש עצמים מסויימים תלת ממדיים, כאילו ביטלנו את מציאות כל הגופים ונשאר החלל התלת ממדי הריק (באמת זה לא יתכן, כי אם אין שום נמצא אין ממה למדוד ולכן אי אפשר לומר שיש ממדים בחלל הריק. אבל זה כמו בכל עניין בתפישה המופשטת, שהדברים המסויימים באים רק אחרי המופשט – האהבה נמצאת בסדר ההווייה לפני שיש מישהו מוגדר שיכול לאהוב מישהו מוגדר אחר, הגבול נמצא לפי שיש צדדים מוגדרים שאותם הוא גובל, המציאות נמצאת לפני שיש משהו מוגדר נמצא, ההעדר נמצא לפני שיש משהו שיכול להיות נעדר, החיים נמצאים לפני שיש משהו מוגדר שיכול להיות חי, וכן הלאה.)

.

התלת ממדיות היא צורה ולא חומר, אבל היא נובעת מהחומר עצמו ולא מנותן הצורות שהוא השכל הפועל. זו צורה שהיא דרכו של החומר להימצא ולהיות כפי מהותו, זו לא צורה שמציירת בחומר דבר מה שהוא זולת החומריות של החומר.

בסדר ההווייה בכל מקום מונים את החומר הראשון ומייד אחריו את ארבעת היסודות, אש רוח מים ועפר. עיין ברמב"ן על התורה א' א' ועוד מקומות רבים באפלטון אריסטו ותלמידיהם. היסודות הן צורות שמציירות בחומר את תחילת צורות ההווייה שמשפיע הבורא בחומר, לגלות את התגלות אחדותו בו, הם כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה. הם מצד הצורה, כלומר אור גילוי האחדות האלוהי שמתגלה בבריאה.

.

צורת התלת ממדיות לא נחשבת צורה מבחינה זו, כי היא רק מגלה את צורת החומר שהוא רק מצע לציור הצורות שמגלות את תכלית מה שכוונת הבריאה היא בו, גילוי אור האחדות האלוהית.

למשל האומן מגלף פסל מגוש שיש גולמי. גוש השיש נקרא חומר, אבל בוודאי הוא עצם בעל צורה כמו הפסל המגולף. הצורה של גוש השיש היא צורה חומרית, היא מציירת את ההתגלות של היותו חומר לגילוי צורה שיש לה משמעות של גילוי אור, דהיינו הפסל המגולף. כך גם אדם הוא צורה שמגלה את האחדות, הבשר הוא חומר לצורת האדם, אבל הוא עצם בעל צורת בשר ולא באמת חומר, להיות בשר זו צורה, כי יש לזה מהות והגדרה שהם הצורה. לחומר אין מהות והגדרה, כי זה מה שמבדיל בהגדרה את החומר מהצורה, שלצורה יש מהות והגדרה ולחומר אין.

צורה הומיאומרית (צורה נקבית), כמו צורת גוש שיש, בשר, וכל דבר שאנו רואים בו חומר גלם להצטיירות צורה, והסימן שלה הוא שאם אנו מחלקים את העצם הצורה הזו נשארת בכל חלקיו כמו שהייתה, היא אופן תפישת החומר כמשהו בעל הגדרות ומהות של חומר, ההגדרות ומהות הם צורה, אבל זו לא צורה שמגלה את הצורה העליונה שהיא מהשכל הפועל, ומעליו השכלים הנפרדים זה מעל זה עד אור אחדות הבורא עצמו.

.

מכיוון שהחומר הראשון, ההיולי, אינו נמצא כלל ואינו נתפש כלל, אי אפשר שלא תהיה כרוכה בו באופן בלתי נפרד צורה חומרית שהיא צורתו כחומר. "תוהו" (בראשית א' ב') הוא החומר הראשון, "בוהו" הוא הצורה החומרית שלו. זו היא צורת התלת ממדיות המופשטת. צורת התלת ממדיות המופשטת, חלל ריק תלת ממדי אין סופי (אם הוא ריק אין מה שישם בו סוף), אינה מגלה שום דבר מהאור האלוהי. להיפך, היא מגלה רק את ההעדר, שהוא החומר הראשון שהוא העדר באור אין סוף (כמו שכתב האר"י בעץ חיים שתחילת המציאות היא שהתפנה חלל פנוי ריק באמצע אור אין סוף) , זה ריק מוחלט אין סופי, אין בו מאומה, העדר גמור. כל צורה זכרית, שהיא אור, מגלה את ה'יש'. הצורה נקבית היא חושך ומגלה את ההעדר, ועדיין היא צורה, כלומר אור, כי אור פירושו האפשרות להשיג, והיא מאפשרת להשיג את החומר הראשון. עיין תוספת ביאור בזה בהערות קצרות על הפשט של המורה נבוכים א' ע"ב.

.

.

.

התוהו הוא ספירת חכמה, והבוהו ספירת בינה. ועל זה נכתב בזוהר (חלק ג', ד' א') שחכמה ובינה הם כמו שני רעים בלתי נפרדים לעולמים, הם תמיד נתפשים ביחד, לא יתכן לתפוש אותם כל אחד בפני עצמו (ועיין עוד זוהר חלק ב' נ"ו א' לגבי "ארנון"). מי שתופש רק את הבוהו ולא את שורשו בתוהו, לא יכול לראות שהבריאה היא נביעה מהבורא המופשט.

.

התוהו מופשט כמו הבורא, כי הוא בלי שום הגדרה כלל, ולא מושג כלל, ועליו כתב במו"נ א' ע"ב שהאחד ברא אחד חי, וזה מה שנכתב שהחכמה מצד עצמה אין בה תפישה (וכמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א' שהנקודה ההיולית היא החכמה ואין בה ממש). התוהו הוא אחד מוחלט וגמור, והיציאה ממנו היא נביעת המוגבל מהמופשט, שהוא סוד מעשה מרכבה (לכן אצילי בני ישראל כשחזו בתוהו, הוא לבנת הספיר, החומר הראשון, ספירת החכמה, הגלגל הקיצון, העיגול הריק הפנוי שכתב האר"י בעץ חיים, טעו לחשוב שהם חוזים את הבורא בעצמו. מה שכתב בתחילת הלכות יסודי התורה ש"כל הנבראים לא נבראו אלא מאמיתת הימצאו", ולא כתב בקיצור שלא נבראו אלא מהימצאו, פירש בביאור הראב"ד על ספר יצירה ש"אמיתת הימצאו" פירושו החומר הראשון). לכן האחדות של שני הרעים האלה היא ידידות ושמחה, כי היא הארת אור אין סוף בבריאה. לכן גם הבוהו לא נכתב כשלב בפני עצמו בסדר הווייה אלא הוא נכלל בתוהו כאילו הם אחד."

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 222 - צורת התלת ממדיות. הבוהו.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s