בכל יום שני בשמונה וארבעים בערב מתקיים שיעור על מורה נבוכים דרך זום.
אפשר לשלוח לי את כתובת המייל שלכם ל nirstern1@gmail.com ואשלח קישור כשמתחיל השיעור.
באתר: https://shiurmorehnevochim.wordpress.com/ יש את השיעורים על מורה נבוכים שהוקלטו מהזום ועלו ליוטיוב. וגם סיכום כתוב של השיעור עם תוספת ביאור.
באתר: https://zoharnirstern.wordpress.com/ יש את הסרטונים וסיכומי השיעורים בכתב על ספר הזהר.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
פינגבק: שיעור שבועי על מורה נבוכים על ידי ניר שטרן | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן
ניר יקר לי, תודה על הסיכום המפורט והבהיר,
כבר מחכה ליום שני בשבע וחצי.
פנחס
אהבתיLiked by 1 person
תודה לך רבי פנחס היקר
מאוד שמחתי לראות אותך,
מחמם לב ומרחיב דעת
אהבתיאהבתי
"הרצון משיג רק את הגרעין הפשוט של המהות באופן לא מנומק ולא מפורט, אבל זו השגה יותר עמוקה משל השכל".
מודע ותת מודע?
אהבתיאהבתי
אם השכל משתלט כנפרד, אז כל השאר נעשה לא-מודע.
כל התפישות של הגוף, מה שמעבר לדברים כמו חם לי או קר לי, החלומות, מנגנוני הגנה, טראומות, וכו'. שזה בעיקר מה שהפסיכולוגיה.עוסקת בו. הרבה עניינים רגשיים. וגם דברים שהם גבוהים מהשכל. שגם הם יכולים להופיע בחלומות, מסוג אחר. תיאורטית אפילו בנבואה. כל זה מפסיק להיות מודע, ונעשה ערבוביה לא נגישה.
אדם רציונליסט קיצוני, אין לו חיבור לרז של הנשגב, לכיסופים אל הנשגב, לרצון הראשון. וגם אין לו חיבור לתינוק, לחיה, לבכי, לחמלה חמה, לרוך, לרגשות. כל מה שלא אינטלקטואלי הרציונליסט מנותק ממנו. כי בתוך עצמו שכלו התנתק משאר כל הרבדים, העליונים והתחתונים.
הפסיכולוגיה המסורתית לא מתכוונת לכל זה כשהיא אומרת לא-מודע, כי רק רובד מסויים צר ומוגדר של הלא מודע הוא בתחום עיסוקה. וזה גורם לה לפספס הרבה ולפעמים גם להזיק הרבה.
ברפואת הגוף יש נסיון להגיע לרפואה הוליסטית, להתייחס לכל הרבדים ולא רק לחומרי. וטוענים שהרפואה הקונבנציונלית נכשלת הרבה ולפעמים מזיקה הרבה כי היא מתמקדת רק ברובד אחד. אני לא ראיתי שבשטח זה עובד, אבל הרעיון נכון. פשוט זה דורש כל כך הרבה חכמה וידע.
לפחות היה טוב שרופא ידע שהבריאות הגופנית תלויה בעוד הרבה דברים שמחוץ לתחום מומחיותו, וגם אם לא מעשי שישלוט בכל תחומי הידע, לפחות יהיה יותר מתון וצנוע.
וכך גם בפסיכולוגיה הקונבנציונלית.
לדוגמה, פסיכולוג יכול לומר לי שחזרתי בתשובה כדי לברוח מעולם שהחוויות השולטות בו הן בדידות ואלימות וחוסר פשר, וכאילו למחוק את כל העבר ולהתחיל מחדש חוויית עולם הגיוני מואר בטוח ומסודר. וזה נכון. אז יוצא שהחזרה בתשובה היתה ממקום של חולשה. בריחה מהמציאות. בלי עיבוד אמיתי של החוויות הקשות. וכל זה נכון.
אבל היה עוד צד, עוד לפני שידעתי תורה, היתה לי התעוררות כלפיה של נעשה ונשמע. משהו בי כבר ידע שפה יש מהות, אמת, הוד, זיו של משהו עליון שהוא כור מחצבת נפשי וכל קיומי. וגם זה ברובו לא היה מודע בשעת מעשה.
זה הופך את הנושא להרבה יותר מורכב, היו שני מניעים, אחד כביכול חולה והשני נראה בריא ואפשר שכשלעצמו הוא בריא, מה היחסים ביניהם, מה המקום של כל זה בתוך כל המערכת שהיא האדם?
את הצד של הכיסופים לאמת הפסיכולוג לא יסכים לראות. הוא יגיד אתה נכסף לאמת כי זו בריחה ממה שההורים פגעו בך. ואם לא היו פוגעים בי, הייתי פרה לוחכת עשב ומאושרת?
אהבתיאהבתי
מסכים לגמרי. מעל האישיות שהפסיכולוגיה, בדרך כלל, מתעסקת בה, יש רובד רוחני.
ברשותכם, אעלה כאן את הרשימה שרשמתי אודות:
האישיות, האשליה והחידה
מתחילת המאה התשע עשרה עלתה האישיות של האדם למדרגה שעוד לא הייתה כמוה.
אף פעם לא מושג האישיות במרכז כמו שהוא נמצא בתרבות המערבית במאה השנים האחרונות.
עלייתה של האישיות למרכז, קשורה בוודאי להתפתחות הפסיכולוגיה ומדעי החברה שהעלו וחקרו תיאוריות של האישיות; התפתחות, מבנה, תפקוד והשפעות שונות.
אך לא פחות מכך, האישיות עלתה בד בבד עם הירידה באמונה ובאימון:
ירידה של האמונה בערכים מוחלטים, דעיכת האידיאולוגיות והשבר באימון באנושיותו של האדם.
והאדם, בחפשו משמעות "מהבטן ומהקישקש" החל יותר ויותר להשליך על אישיותו הבעה סובייקטיבית רחבה ומוגזמת של חוויה ושל עומק.
זה לא שהתעלמו מן האישיות בעבר, "חנוך לנער על פי דרכו" היא אמרה עתיקה שמראה שהייתה מודעות לאישיותו המיוחדת של הנער, אך האם דרכו (אישיותו) המיוחדת של הנער היא במרכז או שחינוכו במרכז ?
אך אין צורך ללכת רחוק על מנת להראות שהתחושה שהאישיות עומדת במרכז היא תחושה מטעה.
ניקח לדוגמא, בעל מקצוע, מקצוע כלשהו; האם האישיות הספציפית של בעל המקצוע היא במרכז או שמיומנותו המיקצועית היא במרכז ?
האם ה-א-ה-ב-ה היא במרכז הרגשתם של האוהבים, או אישיותם?
האם הקשר, האמפתיה והנתינה של החבר אינם חשובים יותר לחבר מאשר אישיותו?
האם אין הדאגה של הדואג והעזרה של העוזר היא החשובה לנעזר ולא אישיותו ?
אפילו בשטח של האיבחון הפסיכולוגי, האישיות כשלעצמה איננה מטרת האיבחון. הכרת אישיותו המיוחדת של האדם לעצמה איננה
מטרת האיבחון.
בשטח של בריאות הנפש למשל, המטרה היא לאבחן את הבעיות ואת הכוחות על מנת לסייע באיבחון ובטיפול הפסיכיאטרי,
או לעזור בהתאמה לפסיכותרפיה.
בשטח של ייעוץ לבחירת לימודים ומקצוע ואיתור של בעלי תפקידים; ייבדקו יכולות, תכונות וכישרונות למטרות הנ"ל.
"אישיותו המיוחדת" של האדם היא פחות מעניינת.
אולי היא מעניינת כמה חוקרי אישיות פסיכולוגים, סוציולוגים שיש להם עניין מחקרי/מיקצועי בסיגנונות אישיותיים.
הנה מייד יקפוץ הקורא שמרגיש שהתעללו כאן "בתחושת האישיות" שלו וירים את קולו !
אך היות ותחושתו היא רק תחושה ולא טענה שהוא יכול להציג, אז הוא יציג כנראה את הטענה הבאה:
אם האישיות לא הייתה כל כך מעניינת, אז איך יש ים-רחב-ידיים
של ספרות גדולה, מחזאות גדולה וקולנוע גדול שעוסקים בעיקר באישיותו של האדם ?
התשובה לכך היא פשוטה: האישיות שמעלים האמנויות הגדולות האלה, היא לעולם לא לעצמה, שאז העניין שהיא הייתה מעוררת היה מוגבל ביותר.
משאה ומתנה עם הזולת, הוא שמעניין. סוג הקשרים שהיא יוצרת עם הזולת וסוג הקשרים שהזולת יוצר איתה, הוא שמעניין.
איזה רגשות היא מרעיפה על זולתה ואיזה רגשות הזולת מרעיף עליה, עוצמת הרגשות והאופן בו הם מורעפים, הם שמעניינים.
התפתחות הקשרים הבינאישיים דרך הים הסוער של הקונפליקטים, הוא שמעניין.
יכולתה לצאת מעצמה ולהתעלות מעל עצמה, או חלילה,
לשקוע במגבלות של עצמה… המאבק הפנימי הזה שלה עם עצמה,
הוא שמעניין. צורת התמודדותה עם מציאות מורכבת, הוא שמעניין.
כל מי שקורא דו"חות איבחון הכוללים תיאורי אישיות שנכתבים ע"י פסיכולוגים ויועצים למטרות של איבחון וייעוץ –
ככל שהוא קורא יותר דו"חות שכאלה כך הוא יוכל יותר להתרשם שהעניין הלא-מקצועי שהם מעוררים; נניח, העניין האנושי, הספרותי ואף הרכילותי–
הוא כמעט אפסי!
ומדוע? משום שהתיאורים הללו הם בעצם סקיצה, כמעט מכאנית, של מספר תכונות ושל קונפליקט אחד או שניים..
כשהדו"חות הטובים שביניהם מראים אי אלו קשרים הדדיים בין אותן תכונות ומצביעים על אי אלה קשרים משוערים בינן לבין התנהגותו של האדם.
באותה המידה לא מעלים עניין מיוחד גם שיחות של אנשים אודות תכונותיהם ותכונות זולתם.
אולי בתחילתן, שיחות כאלה הן מאד מעניינות, כאילו הן באות לפצח איזה נעלם… אך בהמשכן, הן חוזרות על עצמן, כפי שחוזרים על עצמם, כמו תוכי, כל התיאורים והתכונות הפסיכולוגיים, בניתוחים של האסטרולוגים, הגרפולוגים, הפסיכולוגים וכל שאר המאבחנים והיועצים למיניהם, המתפרסמים בעיתוני סוף השבוע, בשבועונים ובפורומים.
אם אכן, זה כך, אז מנין נובעת אצלנו הדעה הקדומה על האישיות, מורכבותה ועומקיה הכמעט אינסופיים?
ננסה להתעמת עם תחושת העומק והרוחב של האישיות שלנו על ידי ניסוי מחשבתי קטן.
נתרכז רגע וננסה לתת לעצמנו תיאור מילולי של אישיותנו ונראה מה יעלה בחכתנו.
מה אם כן עלה?
האם באמת עלתה מפת תכונות תלת מימדית רחבה וגדולה, או שעלתה מפת תכונות חד מימדית רזה
וקטנה !?
אולי יש מי שחושב שהזמן לא הספיק לו…
או שהעיתוי לא התאים לו…
שייבחר את העיתוי הכי מתאים ושייקח את כל הזמן שבעולם ואז יראה האם לא חזרה אותה תוצאה דלה ?
נראה לי, שעכשיו, אחרי שחווינו בצורה בלתי אמצעית את הפער הבלתי מובן בין מפת האישיות הרזה לבין הרגשת העולם הפנימי העמוק, נהיה הרבה יותר מוכנים לוותר על אשליית האישיות, או לפחות לצמצם אותה.
אך החידה בעינה עומדת.
יש מי שניסו לפתור את החידה ע"י מושג "העצמי".
"העצמי" הוא ישות נפרדת מהאישיות ומתכונותיה וכאשר חווים את העצמי חווים את העומק הפנימי.
אך מה מהותה של הישות התיאורטית הזאת שנקראת "העצמי"?
האם הישות הזאת פותרת לנו את החידה או שהיא רק משנה את שם החידה?
אם לסכם; כי אז, מה שאנחנו מרגישים בפנימיותנו,
קרוב לוודאי, איננו אישיותנו.
זהו אולי ההד החוזר של האהבה שאנו רוחשים ליקרים לנו.
זהו אולי גם ההד של המוטיבציה והמאמץ העצום בהשקעה
לשמור ולממש את הערכים המהותיים שלנו.
זהו אולי גם המשקע שנוצר בתוכנו מהתמודדותנו האינסופית להישרד, להתפתח, לחיות…
זאת אולי גם הילת הכיסופים שלנו למשמעות.
זהו אולי גם שביל החלב הפנימי של התקווה.
זאת אולי גם תחושת הרוחני שבתוכנו,
הנשמה שבקרבנו,
חלק אלוה
ממעל.
אהבתיאהבתי
נפלא מאוד, פנחס
תודה!
אהבתיאהבתי
שאלות על השיעור במורה נבוכים :
"אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו : בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין" – (רמב"ן על בראשית א' א')
"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל אלא הכל היה ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות כמבואר אצלינו בענף הא' בחקירה הראשונה. והנה אז צמצם את עצמו אין סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית וכו'.. – (דברי האר"י ז"ל בעניין הצמצום מספר עץ חיים שער א' ענף ב')
שלום ניר מה שלומך?
ברשותך, התעוררו אצלי שאלות על הטקסטים שהבאת
ופשוט הרגשתי צורך לשתף ואני אשמח לשמוע מה דעתך
ע"פ דברי הרמב"ן הנ"ל: בתחילה, ברא אלוהים את השמים ואת הארץ.
התחלה לפי מה שאני מבין זה מושג שמציין את הנקודה הראשונית בציר הזמן.
ואם אני רוצה לשאול מה היה לפני הנקודה הראשונית הזו? אז אני שוב נמצא בציר זמן.
ולמה לא נאמר שאני יכול לשאול כל הזמן מה היה לפני?
למה לא נאמר שיש אינסוף זמן? מה מונע ממני לחשוב שיש אינסוף זמן?
ואם יש אינסוף זמן, אולי אפשר לבאר שכוונתו של הרמב"ן במילה – תחילה היא לתאר את המציאות שלנו. כלומר התחלת המציאות שלנו.
אבל אז אם נאמר כך אז יוצא שהבורא שעליו הרמב"ן מדבר הוא כבר "צמצום" כיוון שהוא בורא ולא נברא, כלומר הוא כבר מוגדר להיות משהו מסויים ולא משהו אחר ואז אם נאמר שהוא ברא משהו אז ממילא הוא גם נמצא בתוך ציר זמן ואז יוצא שכן שייך לומר שיש אצלו לפני הבריאה ואחרי הבריאה וזה הבורא שהרמב"ן מדבר עליו, כלומר "צמצום" של הבורא.
וזה גם הקושי שמתעורר אצלי בדברי האר"י ז"ל : "וצמצם האור ההוא ונתרחק אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית, ואז נשאר מקום פנוי ואויר וחלל רקני מנקודה אמצעית"
לפי התיאור של האר"י ז"ל הבורא צמצם את עצמו אל צדדי סביבות הנקודה האמצעית כדי שיהיה מקום לעולם.
נניח שאני מבין את הכוונה בצמצום.
מאיפה פתאום הוא החליט לצמצם? ובכלל הוא עשה את זה עם רצון? הרצון הכריח אותו? אז אם כן אז הוא לא היה יכול לבחור אחרת.. ואם כך אז הוא מוגבל ואיך יתכן לומר על אלוהים שהוא מוגבל?
ובכלל..הצמצום הזה, לכאורה לא הגיוני שהרי הבורא לא יכול להיות נפרד משום דבר ולכן לא יכול להיות שיש מקום שהוא לא נמצא בו ואם כן איך שייך לומר שהבורא סילק את עצמו לצדדין הרי מחוייב שהוא נמצא גם בצדדין?
ואם כן אז בכלל יש קושיה עוד יותר חזקה שאם יש אלוהים אז איך יתכן בכלל שאני קיים או שמשהו קיים?
הרי כדי להיות קיים אני חייב להיות נפרד מאלוהים אבל אם נאמר שאני נפרד מאלוהים אז יוצא שאלוהים הוא לא אינסופי כיוון שיש מקום שאותו הוא לא ממלא בשלמות שזה אני?
ואולי אפשר ליישב את זה באופן שכל מה שכתבו הרמב"ן והאר"י ז"ל זה דווקא על אלוהים שנמצא ב"צמצום" כלומר על אלוהים שנפרד ממני שיש אצלו רצון ותכנית ומחשבה, אבל "אלוהים האמיתי" הוא באמת כל המציאות כולה ובכללה גם אני ובכללה גם הרצון שלי להרגיש אהוב ומוגן ושיש לי אבא שאוהב אותי וכו" ופעם אני בוחר לומר שאני אלוהים ולוקח אחריות על מעשיי ופעם אני בוחר לפנות לאבא שבשמים שיעזור לי כשאני מרגיש חלש ובכל פעם אני בוחר באיזו פרספקטיבה להסתכל לפי מה שטוב לי.
אלא שמהצד שאלוהים הוא המציאות כולה ולא "צמצום" באמת יש פרדוקס של איך יתכן שיש משהו בכלל שקיים חוץ מאלוהים? ולזה אין תשובה.. ואולי התשובה היא בכלל השאלה?
ממש שמח לקחת חלק בשיעורים הללו
אני אשמח לפרסם אותם בקרב העולם
תודה רבה :))
רועי רחימי
אהבתיאהבתי
נגעת בנקודות מאוד נכונות ומרכזיות.
העברתי את התגובה שלך, ואת מה שכתבתי על זה. למקום המתאים.
כאן זו רק הודעה חד פעמית על התחלת השיעור.
בבלוג שמוקדש לשיעור תהיה רשימה על כל שיעור כך שיהיה מקום לדיון בתגובות על כל שיעור.הקישור לבלוג של השיעור הוא זה
https://shiurmorehnevochim.wordpress.com/
שם ברשימה על שיעור 0001 בתגובות, תמצא את התגובה שלך ואת מה שהיה לי לכתוב עליה
אהבתיאהבתי
ניר היקר
אני הרבה מאוד זמן עוסק בפילוסופיה (העתיקה ימי הבינים והעת החדשה) וקבלה (זוהר ומפרשיו רמ"ק האריז"ל רמח"ל רש"ש הרב קוק)
גמעתי הרבה מאוד ספרים, עד עתה.
חבר המליץ לי להיכנס לאתר שלך, ומאוד הופתעתי, הבהירות שיש לך לא מצאתי במקום אחר.
השילוב בין הפילוסופיה העתיקה לקבלה, הדיוק וההבנה בדבריהם, ועל הכל בצורה מאמינה באלהי ישראל, ממש הפליא אותי.
תמשיך עוד ועוד להפיץ את האור והמחשבה העולמית והיהודית, ורבים עוד ייהנו מאורך הגדול.
אהבתיLiked by 1 person