מתוך התכתבות
בטחון והשתדלות הוא אחד מהנושאים הגדולים ורבי הפנים, שכמעט כל לימוד עוסק בזווית כלשהי שלו.
לפי המו"נ, בעקבות אריסטו, הטבע הוא הגילוי הכי מושלם ומאיר של הבורא. הטבע הוא גילוי של האידיאות, שהן סדר של חכמה. ויש בו חוקיות וסיבתיות. זה מה שמכנים בקבלה ספירת חכמה, וזה הסדר והחכמה של עולם הספירות, שהוא הגיוני ודבר נובע מדבר, והטבע הוא השתקפות של זה. השכל שלנו משיג חכמה שיש בה מהלך וחוקיות, וזו הדרך שלנו לדעת את הבורא ולאהוב אותו, כמ"ש בפרק ב' מיסוה"ת, שיתבונן בברואיו ומעשיו הגדולים הנפלאים. בחכמה האלוהית יש יופי, והיא מעוררת יראה, כמ"ש שם.
ההשתדלות בעמקה, היא נטילת חלק בטבע שהוא גילוי היופי של החכמה האלהית, ומזה האהבה והיראה. היופי של הטבע מונח בסיבתיות, איך כל דדר הוא סיבה לכל דבר ותוצאה מכל גדר. סדר וארגון מושלמים. וכך היבול נובע מסיבת החרישה והזריעה.
הרמב"ם בחלק ב מהמו"נ מביא את שיטת אריסטו וקורא לה שיטת קדמות העולם, שאומרת שהבורא הוא שכל וכל הבריאה היא על דרך חיוב שכלי (ואין בכלל מקום לרצון אלהי פשוט שהוא מעל כל סיבתיןת וחוקיות וממילא מעל כל אפשרות השגה) . באמת זו שיטת אבן רושד בפרשנות אריסטו, שחולק על אבן סינא שפירש כהרמב"ם.
על אבן רושד חלקו ה"מדברים", קנאי הדת, המוסלמים ובעקבותיהם הרס"ג וכמעט כל חכמי ישראל בזמן הרמב"ם ועד ימינו (מלבד חכמי הקבלה האמיתיים). הם אומרים שהבורא מתגלה כרצון עליון פשוט וחופשי, שלא משועבד לשום סיבתיות או חוקיות. כלומר הטבע הוא חושך שמסתיר את הבורא, ורק הנס, שמעל כל הבנה ושכל, מגלה אותו.
לפי זה מעשי הבורא אינם יכולים להיתפש כלל. אין בכלל דעת אלהים. אין שום סדר והרמוניה, שום חכמה. אין אידיאות, והתורה היא סדרה שרירותית של פקודות שאין לאדם יכולת הבין. רק לבצע באופן עיוור. היחס אל האלוה הוא בלי הבנה וממילא בלי אהבה. היחס הוא רק כניעה. אללה הוא אכבר. הכי גדול וחזק, ואנו מוחקים אל עצמנו ושכלו מול הציות העיוור לו. כמו שרואים באסלאם הקנאי וברוב הגישות היהודיות החרדיות בדורות האחרונים.
הרמב"ם לימד את הסוד העמוק מאוד, שהוא משרשי התורה, שהצד שהבורא הוא שכל, וכל הבריאה היא מערכת שכלית של חכמה, וממילא סיבתיות וחוקיות וסדר והרמוניה ויופי, שמקורם באל ומאפשרים השגה אנושית בו ואהבה אליו, כל זה אינו סותר את התגלות הבורא כנעלה מכל חכמה וסיהתיות ופועל ברצון חופשי לגמרי מעל תפישת שכל אנושי.
הרצון החופשי שאינו נתפש הוא ספירת כתר, והסדר הכלח ספירת חכמה. והחכמה היא כלי של הכתר. היא כמו גוף לו והוא כמו נפש לה.
זו הפרשנות של אבן סינא באריסטו, והיא האמיתית כמו שיש להוכיח. ולפי זה יש צד שבו הכל מחודש כל רגע ורגע בלי שעבוד לסיבתיות. כלומר הכד נשבר כי כרגע זה מה שהבורא רצה ברצונו החופשי בלי קשר לכך ששנייה אחת קודם הוא היה בנפילה. וכעת יש לי יבול כי הבורא רצה, בלי קשר לחרישה וזריעה. הכל נס. לפי זה העולם אינו קדמון אלא נברא.
בחלק שני של המורה נבוכים דן באריכות האם העולם קדמון, הכל מערכת שכלית, ספירת חכמה, וכאבן רושד, או נברא, הכל הוא רצון חופשי שמתחדש.ברגע זה לא כתוצאה משום דבר שהיה קןדם או כתוצאה מהגיון כלשהו, וגם לא צדק כלשהו. וחנותי את אשר אחון. רצון פשוט.
השכל של ההמון, שזה אנחנו, לא יכול להכיל ששני הצדדים אמת גמורה, ללא סייג, ןשני הצדדים משלימים זה את זה, זקוקים זה לזה, נובעים בעמקם זה מזה. לכן לפי ההמון צריך בחור צד אחד. או רציונליזם קיצוני שאצלו אין מאומה מלבד שכל, והבורא הוא שכל, והיקום מערכת מחוייבת. וממילא תמיד היתה כמו שהיא בהכרח. או קנאות דתית בהמית ועיוורת שלפיה אין בכלל שכל.
האמת היא שהעולם גם קדמון וגם נברא ואין סתירה. ולהיפך, זו אמת אחת שלמה שאי אפשר בלי שני צדדיה.
איך אפשר להבין שזה לא סותר? המו"נ מאריך בזה בפרקי הנושא של קדמות מול בריאה (ומה שכתב בחלק א' על המדברים הוא הקדמה לזה). וזה שייך גם לדיון על שלילת התארים שהוא הקדמה לזה. הדברים עמוקים מאוד מאוד ואינני יכול לקצר אותם.
מצד החכמה ההשתדלות מחוייבת. כי סדרי הטבע הם גילוי חכמת הבורא, ובטבע יש חוקיות סיבתית.
אם מישהו חלה והרופאים אמרו נואש, ואיזה רב ברך ובדרך נס הבריא, בימינו רואים בזה גילוי נוכחות אלהית. לפי הרמב"ם זה לא מגלה כלום, איזה אלוהות ראיתם, מה אתם יודעים עליה? ואם משהו מת בדרך נס זה יגלה שהאל אכזר? אולי. איננו משיגים בו כלום.
לפי הרמב"ם אם הרופאים יעשו מלאכתם היטב, כלומר השתדלות,. ומכח זה החולה הבריא, כדרך הטבע, פה נתרגש לראות נוכחות אלהית. איזה כלי חכמה מפוארים ניתנו לרופאים, וכמה הטבע יפה חכם ועמוק שיש בו רפואות כאלה.
יש סיפור עממי. אדם טבע בלב ים, ובאה ספינה להציל, והוא מבקש מהבורא תציל אותי אתה, ואז בא נניח מסוק וכן הלאה. וכו'. בסוף הוא טובע למוות, ובא בטענה למה לא באת להציל אותי, והבורא משיב שלחתי לך ספינה ולא רצית שלחתי מסוק ולא רצית, מה עוד אעשה (לבורא עצמו הרי אין יד גשמית שיוכל בעזרתה למשוך אותו). כלומר העומק שהטבע הוא התגלות ישירה של הבורא, יותר בגלוי מכל נס. הטבע זה הבורא עם אפשרות להכיר אותו, כי הטבע הוא החכמה האלהית, וחכמה אפשר להשיג (בדרך עמוקה שמלמד המו"נ א' פרקים נ' עד ע' בשלילת התארים. לא בדרך פשוטה של מדע מודרני או של התבוננות אמנותית). נס זה גילוי כח עיוור בלי אפשרות להכיר (לכן המו"נ עמל לבאר שגם לוחות הברית ומה שכתוב בהן זה טבע ולא נס).
.
שואלים, אם הכל מהבורא, למה צריך לחרוש ולזרוע כדי שיהיה לחם. התשובה היא מאותה סיבה שקיים טבע עם חוקים. החרישה והזריעה הם חלק מכלל 2םהטבע. והטבע עניינו לגלות את חכמת הבורא בדרך של חכמה, שהיא מהלך של סיבתיות וסדר. ובאמת מי שמתבונן היטב בכל עניין של השתדלות, ימצא בו יופי נפלא ודעת אלהים. כמו בכל עניין טבעי. אדם יכול להתבונן ביחסים שלו עם הפרנסה והעבודה. מהיכן התחיל, לאן התקדם, כיצד זה בנה אותו, גרם לו להתפתח ממצב של נער למצב של כבר. כמה דעת ובינה זה הוסיף בו. כמה הקשיים בעניין הכלכלי לימדו והצמיחו. חיברו למציאות. מילאו תעצומות וכח. בנפשו יביא לחמו. פועל עולה על עצים גבוהים ומסכן את נפשו כדי להתפרנס. כמה עומק ופלא יש בדברי חז"ל שאמרו גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.
מה שהבורא אמר לאדם "בזעת אפיך תאכל לחם" אינו נקמה ועונש להרע לו. אלא דרך תיקון.
הטבע הוא רצון הבורא, וההשתדלות, המלאכה, מחברים את האדם לטבע. יש בזה יופי וטוב נפלאים ועמוקים מיני ים. מי שלא עושה את ההשתדלות, המלאכה, בכל ליבו ונפשו וחכמתו ועומק עיונו, מפסיד את חייו. נשאר זרע שלא צמח.
.
.
התפישה שכל המציאות היא גוף חי שלם כללי, וכל עצם נפרד הוא איבר בו (כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב), היא התפישה של ספירת החכמה, שיש סדר וחוקיות. ולפי זה מוכרחת ההשתדלות. הלב מוכרח לפעום והריאות לנשום והכליות לנקות את הדם, ובלי זה הכל ישתבש.
הצד של בטחון הוא הצד שהכל נעשה ברצון פשוט של הבורא, שהוא לא משועבד לשום סיבתיות והגיון וסדר כלשהו, ולא למה שהיה רגע מקודם. וזה לא צד סותר להשתדלות כמו שספירת כתר אינה סתירה לספירת חכמה אלא הכתר הוא הנשמה של החכמה, הצורה שלה. וכאמור להבין איך זה לא סותר, אחרי שהרמב"ם הקדיש לזה אריכות רבה במו"נ, והמו"נ הוא הספר הכי מקוצר שיש, אין שם מילה אחת מיותרת, כמ"ש בעצמו, אינני מתיימר לנסות לקצר או לסכם או לתמצת את ההסבר שלו. אדרבא, צריך הרבה הקדמות להבין את ההסבר שלו, שמבוסס על הבנה עמוקה ביחס בין חומר לצורה ועוד עניינים שחסרים בהשכלה שלנו, אחרי שננטשו כבר מאות שנים על ידי חכמי ישראל וחכמי האומות כאחת.
.
.
.
.
המשך, בעניין מה שהחכמה והרצון החופשי (ספירת חכמה וספירת כתר) אינם סותרים:
עוד משל, אם הרופא אומר שהסיבה למחלה מסויימת היא שרשרת סיבות ותוצאות גופנית, זו אמת גמורה. אבל זה לא סותר.שמקור החולי הוא בעניין רוחני כלשהו.
עוד משל, יותר עמוק. סופר יכול לכתוב סיפור שהוא מציאותי לגמרי, מבחינה זו שכל דבר סיפור העלילה מתפתח בדיוק מוחלט לפי הסיבתיות החומרית או הרוחנית. אין שום דבר פנטסטי,בסיפור, רק ריאליה מדוייקת מכל הבחינות. ועדיין פשוט שכל דבר, עד.הפרט הכי קטן, לא מוכתב מראש מכח שרשרת הסיבה-תוצאה, אלא הוא לפי רצונו הפשוט של הסופר באותו רגע. והסופר חופשי לרקום את העלילה בלי שום אילוץ.
יש פרק באריסטו שקושר את זה עם המקרים. למשל אם אדם תפש את האוטובוס בשבריר השנייה האחרון, וישב במקרה ליד.פלונית. ישתלשל מזה בית נאמן בישראל. ואם במקרה הגיע שנייה אחר כך, לא ייבנה אותו בית נאמן.
המדענים אומרים שמקרה כגון אם תפס את האוטובוס, רק נדמה לנו כמקרה. באמת זה ניתן לחישוב מראש אם היינו יודעים בדיוק את כל הנתונים. לשיטתם גם גשם ניתן לחיזוי בדייקנות מוחלטת אם היינו יודעים עד הפרט האחרון את כל הנתונים והחישובים.
אריסטו טוען שמקרים כאלה לא ניתנים לחיזוי בשום אופן, גם לא עם המחשב הכי חזק שיכול להיות שיכות לחשב את כל הנתונים. כי זה באמת חופשי. זה קורה לא כתוצאה מסיבה ותוצאה אלא ברצון אלוהי חופשי לחלוטין, שלא נקבע מראש כלל, ומסתתר בדברים שנראים לנו מקריים.
כך הסופר חופשי להחליט אם הזוג יתחתנו בהחלטה חופשית של הסופר לפי רצונו החופשי, שמוסווית במקריות של לתפוס את האוטובוס ברגע האחרון או לא. וכל פרט הכי קטן בחיים יש בו צד מקריות ששם מסתתר הרצון החופשי. המקריות היא האפשרות שהרצון והסדר הסיבתי יהיו ביחד בלי שהם סותרים. יש כמובן עוד הרבה ללמוד בסתירה לכאורה הזו, זה לא רק העניין של מקריות. זו רק זווית אחת.
.
.
.
.
המשך, בעניין היחס בין שם אלהים לשם הוי"ה:
לגבי הסתכל בתורה וברא את העולם, זה אחד הנושאים הכי מרכזיים, איך המציאות נגזרת מהשרשים הרוחניים, איך היא מעידה עליהם וכו'. זה כמעט כל מה שבכלל יש ללמוד. ויש בזה פנים רבות מאוד.
רק בקיצור,
למשל מסך המחשב שלך יש בו מנורות בצבע אדום ירוק כחול. ממילא כל מה שאתה רואה הוא רק שלושת הצבעים האלה, כי אינך יכול לראות אלא רק את המנורות שיש.
אבל בחוש אתה רואה על מסך המחשב עולם ומלואו, סרטים שנראים כמו המציאות, ב 16 מליון צבעים. אתה לא רואה בחוש רק 3 צבעים. ובאמת אתה כן רואה בחוש רק 3 צבעים. אלה שני סוגי תפישה. השכל (שרואה את המנורות) והדמיון (שרואה את הסרט עם כל הצבעים). .
או למשל אפשר להעמיד את המניעים של בני אדם על חסד צדקה ומשפט. לא חשוב בדיוק להבין, זה רק דוגמה.
אם תנתח למה אדם עשה משהו, או שהוא רצה להיטיב, או שהוא רצה להעמיד דברים על הצדק והיושר, או רצה להרוס כדי לתקן. הכל לפי הבנתו כמובן. גם היטלר רצה להיטיב על ידי ניקוי האנושות מיסודות חולים, לדעתו. ימח שמו.
במציאות אתה רואה אינספור מניעים שונים ומורכבים מאוד לפעולות בני אדם. לא רק חסד צדקה ומשפט. אבל כולם בשורש זה הרכבות משלושה עקרונות, כמו שבמסך הכל זה הרכבות של 3 צבעים.
להבין את היסודות האידאיים, לראות איך הכל הוא רק מעט עקרונות, נותן הבנה ומשמעות למציאות. משם מגיעים בסוף לראות שהעקרון הכי עליון הוא אחד. גילוי אחדות ה'. או האהבה או הטוב. (שוב, לא אכנס לכל זה בדייקנות, זו רק דוגמה). אם מסתכלים רק על אינספור הפרטים זה נראה מקרי ושרירותי, חסר משמעות.
התורה אומרת ומגדירה את המנורות הצבעוניות. האידיאות. העולם זה הסרט שרואים על המסך. הם לא אותו הדבר במובן הפשוט.
.
.
אני מפנה כאן לתגובה הארוכה, שיש בה עוד בירור יסודי בזה.
.
.
.
.
תוספת בעניין יראה. מהתכתבות אחרת:
אם נניח הבן שלך אוהב אותך מאוד מאוד, אבל הוא מתייחס אליך כמו אל חבר בגיל שלו. החבר הכי טוב ואהוב. לא תוכל לקיים איתו יחס בריא ואמיתי של אהבה באופן כזה. אתה מוכרח שבנוסף לזה הוא גם יתייחס אליך כאל מי שיודע יותר, מנוסה יותר, חזק יותר, סבלני יותר, וותרן יותר בטוח יותר. בקיצור גדול יותר. שהוא ירגיש שהוא תלוי בך, שאתה מפרנס אותו. ושאם אתה אומר שמוכרחים לעשות משהו אז הוא מקשיב. אם אתה קובע שעוברים דירה לעיר אחרת, אתה לא תסבול שהילד יגיד אבל אני קובע שנשארים פה כי יש לי חברים פה ואין לי חשק לעבור. הוא חייב לשמוע לך כי הוא בכלל לא יכול להבין את השיקולים שלך. אתה מצפה שהוא יגיד אני מבקש שנישאר, קשה לי לעבור, אבל אם בכל זאת אתה אומר לו לצערי אין ברירה וחייבים לעבור, הוא יקבל את זה בהשלמה. רוב הילדים מתנהגים כך באופן טבעי. זה יראה.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
שלום ניר
זה כל כך יפה. גם הצורה איך שאתה אומר את זה. נפלא. אבל אם כך הם פני הדברים, ניתן אולי לשאול אז איך רבי שמעון לא עבד? למה הוא עשה ככה? למה הוא לא התחבר לטבע דרך העבודה? היה לו דרך אחרת?
תודה רבה
דוד
לעיל רשימה 78 הבאתי את המקורות מהרמב"ם על ניסים, ואני סומך על מש"כ שם.
.
במורה נבוכים א ס"ו:
"והלוחות מעשה אלהים המה, ר"ל שמציאותם טבעית לא מלאכותית, כי כל הדברים הטבעים יקראו מעשה ה', המה ראו מעשי ה', וכאשר זכר הדברים הטבעיים כלם מצמח ובעלי חיים ורוחות ומטר וכיוצא בהם, אמר מה רבו מעשיך ה', ויותר מופלג מזה היחס אמרו ארזי לבנון אשר נטע, בעבור היות מציאותם טבעית לא מלאכותית אמר שהשם נטעם, וכן אמרו והמכתב מכתב אלהים, וכן אמרו מכתב אלהים הוא, כבר באר יחס המכתב ההוא לשם איך הוא באמרו כתובים באצבע אלהים, ואמנם אמרו באצבע אלהים, הוא כמו שאמר על השמים מעשה אצבעותיך, אשר התבאר שהם נעשו באמירה, בדבר ה' שמים נעשו, הנה כבר התבאר לך כי הכתוב ישאיל למציאות הדבר לשון אמירה ודבור, ושהדבר ההוא בעצמו אשר נאמר עליו שנעשה בדבור, נאמר עליו מעשה אצבע, כן אמרו כתובים באצבע אלהים, דומה לאמרו כתובים בדבר אלהים, ואלו אמר בדבר אלהים היה דומה לאמרו בחפץ אלהים, כלומר ברצונו וחפצו.
אמנם אונקלוס נטה בזה הענין על פירוש זר ואמר כתיבין באצבעא דה', שהוא שם אצבע דבר אחד מצטרף לשם, ופירש אצבע ה' כמו הר ה' ומטה ה', רוצה בזה שהוא כלי נברא חקק הלוחות ברצון השם,
ואיני יודע מה הביאו לזה, והיה יותר קרוב מזה כתיבין במימרא דה', כמו שאמר בדבר ה' שמים נעשו, היתכן מציאות הכתב בלוחות יותר מופלא ממציאות הכוכבים בגלגל, כמו שזה ברצון ראשון לא בכלי עשאם, כך יהיה זה הכתב הכתוב ברצון ראשון לא בכלי, וכבר ידעת דבר המשנה עשרה דברים נבראו בין השמשות ומכללם הכתב, מורה על היות הענין המוסכם עליו אצל המון העם שמכתב הלוחות כשאר מעשה בראשית כולו," עד כאן לשונו.
אפילו המכתב הוא טבע.
בתורה מדובר הרבה על אותות ומופתים וניסים שמלמדים אותנו על האמונה בבורא. מזה משמע שהטבע הרגיל, מה שכד נשבר כשנופל על הקרקע, או מים מתחממים מהאש וכל כיו"ב, זה לא מגלה ומעיד על אמונת הבורא כמו האותות והמופתים והיד החזקה וחציית ים סוף וכל כיו"ב.
במקום אחר הארכתי שיש מדרגות שונות בעניין של טבע. יש טבע שמגלה ביותר על הבורא של הטבע, ויש טבע שמגלה באופן מוסתר יותר.
הרמב"ם אומר שההשגחה היא לפי מדרגת חכמת האדם. לטיפשים אין השגחה אלא הם מסורים ביד המקרה. במקום אחר הוכחתי בלי ספק שגם לפי הרמב"ם הכל נעשה בידיעה ורצון וכוונה והחלטה מתוך בחירה של הבורא על כל פרט הכי קטן. עד יתוש שבטבור הארץ, וכל כנף זבוב.
השגחה פירושה שהבורא מגלה לאדם על הקשר בין מה שקרה לבין ההתנהגות של האדם. בהשגחה העונש מלמד את האדם על החטא ועל דרכי תיקונו. הטוב שקורה מלמד על ערך המצווה שהאדם עשה, ונובע ממנה. להימסר ביד המקרה פירושו שהאדם לא יודע למה קרה לו מה שקרה לו. וזה כי הוא טיפש ולכן אינו יכול לדעת. חוסר השגחה, להימסר ליד המקרה, אינו התעלמות מצד הבורא אלא עיוורון מצד האדם.
למשל לפי המדע, הצלחת היבול תלויה רק בסוג הקרקע, בהשקייה ודישון וכל כיו"ב. אם מישהו עשה הכל לפי המדע יבולו יצליח בהכרח לפי הטבע (בהגדרה טבע פירושו חוקים מוכרחים). אם רואים שלא הצליח זה כי פעל שם חוק טבע אחר שלא ידענו, וכגון שהיו ביצי מזיקים נסתרות בקרקע או כל כיו"ב.
לפי המדע של האוניברסיטה לתת חלק מהיבול לעניים לא מועיל להצלחת היבול.
כשהתורה אומרת שמי שנותן חלק לעניים יבולו יצליח, זה חוק טבע. כי זה נברא בששת ימי בראשית וזה פועל בהכרחיות תמיד, אצל כל אדם ובכל מקום בלי שום יוצא מהכלל. אלא אם כן פועל חוק טבע אחר שלא ידענו (וכגון שנותן לעניים כדי להתייהר וכיו"ב שמפעיל כח טבע להקטין היבול)
הטבע שצדקה מועילה ליבול זה טבע שמגלה את ההשגחה. היבול התרבה כי נתן צדקה. מתגלה הקשר בין מה שקרה לסיבה הרוחנית שלו. זה טבע שהחכמים חיים בו. כי לחכמים יש השגחה. גם אצל הטיפשים זה קיים אבל עיניהם טחו מלראות שזה טבע. הם אוחזים כעמדת המדע באוניברסיטה שהכל מסור ליד המקרה. אצלם אם הרב אמר לתת צדקה ואז היבול התרבה למרות שהיו מעט מים, זה נס שחורג מהטבע. כלומר זה לא קורה בהכרח תמיד לכל אחד, זה לא חלק ממעשה בראשית השלם. זה חריג מהטבע, שלפעמים קורה ולפעמים לא, בלי חוקיות, וממילא בלי חכמה והשגה ולימוד. מיסטיקה.
.
.
יש מקרים שהמדע עצמו לא כופר בשתי מדרגות הטבע. למשל מי שחולה בסרטן חמור או כיו"ב, לפי ספרי הרפואה סיכוי ההחלמה תלוי בכל מיני עניינים טכניים מקריים של כימיה וכיו"ב. אבל כמעט כל רופא מנוסה שמטפל בחולי סרטן אומר בתורת וודאי שאם יש לחולה בחירה בחיים, בכח רצון חזק, זה משפר מאוד את סיכויי ההחלמה שלו.
אצל חולי סרטן לרוב החיים זה לא שרשרת עינוגים ומילוי תאוות. אם הם בוחרים להלחם על חייהם זה מהכרת הערך העצמי של החיים וגם אם הם רצופים בייסורים. זה עניין של השגחה גלויה שזוכה לו החכם. להכיר את ערך החיים זו חכמה גדולה. וזה מעלה את החולה ממדרגת טבע שנראה כמו מסור ליד המקרה, למדרגת טבע שמגלה את הקשר בין מה שקורה לעבודת הבורא.
רבי שמעון לא ניסה לבטל את עניין ההשתדלות. הוא ברח מהרומאים ולא אמר שאשאר במקומי והקב"ה יגן עלי מהם. הוא רצה לשמור על הבגדים ולכן פשט אותם, ולא אמר שיישאר בבגדיו והקב"ה יעשה שהבגדים יישארו מגוהצים ויפים. צמח לו חרוב והוא אכל חרובים. לא שחי בלי אוכל, או מאכילת חול, או שנעשה לו לחם או חרובים יש מאין.
הוא לגמרי חי בדרך של השתדלות מלאה, בתוך הטבע. רק היה חכם ורצה לחיות במהלך של טבע שמגלה השגחה, טבע של חכמים. ולא טבע שנראה כמסור ביד המקרה, שהוא ההסתכלות על הטבע של הטפשים.
בטבע של חכמים הצלחת היבול תלויה במתן צדקה וכיו"ב, ולא בחרישה וזריעה. רפואה תלויה בבחירה פנימית אמיתית בחיים, ולא בתרופות.
כמובן זה עד גבול מסויים. צדקה תועיל ליבול אם לפחות הונח גרעין באדמה וירד קצת גשם. צדקה לא תועיל שיווצר לחם מהאוויר על השולחן.
זה משום שהטבע הפשוט, ה"רגיל", הידוע גם לטפשים, הוא כלי שמחזיק את הטבע העליון שמגלה על הבורא. היחס ביניהם כמו בין גוף לנפש, כלי ואור.
הטבע של לוחות הברית לפי הרמב"ם במו"נ א' ס"ו הוא כמו טבע הכוכבים. זה מיוסד על מש"כ במורה נבוכים ב י"ט שדרך סידור הכוכבים ברקיע מגלה בהכרח על גילוי רצון אלוהי חופשי של הבורא. זה מדרגת הטבע המגלה בגילוי ברור ומוכרח על הקשר החי של האדם עם בוראו. וזה דווקא מהתבוננות בכוכבים ולא בהתבוננות בדברים שבארץ ואכמ"ל ובהערות על מו"נ שם הארכתי.
.
.
מה שיש שתי מדרגות בטבע, יוצר בעיה. למשל נניח שיש חכם, שמכח חכמתו אצלו יש השגחה, כלומר הוא חי במדרגת הטבע של השגחה. אצלו חוק הטבע שצדקה מועילה ליבול. הוא משליך קצת זרעים גרועים בקרקע זיבורית, רק כדי שיהיה כלי, ואז נותן צדקה רבה בלב טהור וזוכה ליבול כפול מאה משכניו.
השכנים טפשים ואצלם הטבע שהיבול תלוי בכמות ההשקייה והדישון וכו. והם רואים שהוא מצליח למרות שאינו משקה הרבה. הם לא יכולים לראות שזה טבע, ולכן אצלם זה נס במובן ההמוני. לפי האמת נס זו מדרגה שקיימת בטבע. כמו שבתורה יש פשט ודרש גם בטבע יש הסתכלויות שונות. לפי ההמון נס זה משהו מקרי, בלי חוקיות, שהוחלט הרגע ולא מששת ימי בראשית. אם יש נס זה אומר שאין די בטבע, הטבע לא שלם, וזה אומר שאין בטבע גילוי אלוהי.
נס לפי ההמון זה כישוף. משהו זר. גם אם זה כישוף שהוא "לבן", טוב, שבא מברכה של הצדיק "שלנו", ולא מצדיק נוצרי או מוסלמי שאז נאמר שזה כישוף "שחור" מכוחות טומאה (בלי שיש שום הבדל מהותי בין הכישופים). הצדיק שחי לפי מדרגת הטבע הגבוהה של השגחה, גורם נזק לסביבתו שרואים בזה כשפים.
לכן המהלך של רשב"י היה טוב במערה ובעייתי כשיצאו ממנה. לכן אמרו שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. זו לא פסילה הלכתית של המהלך, רק כשמדובר ברבים, ולא לבד במערה, צריך שזה יעלה בידם, כלומר ישתלב עם העולם הרחב של ההמון הטיפש, בהרמוניה, בשלום, בלי לשרוף.
יש בזה הרבה עומק, יש להבין איך הדברים משתלבים, במה זה תלוי, למה צריך שישתלבו, מה זה מוסיף לצדיק שהם משתלבים. מה בדיוק עמדת רבי ישמעאל כנגד רשב"י. זו עניין ארוך.
זה שייך גם לכך שבתוך כל אדם, גם חכם כשלמה המלך, נמצא תמיד גם אדם המוני, טיפש. לכולנו יש נפש בהמית. אנחנו גם ילד, גם בהמה. התורה לפי פשוטה אומרת שלבורא יש גוף, או לפחות רגשות אנושיים. ובמורה נבוכים אומר על זה דיברה תורה כלשון המי אדם. כלומר כלשון ההמון. אם ההמוניות קיימת בתורה, והתורה היא אמת צרופה, חותמו של הקב"ה אמת, הרי גם ההמוניות יש בה צד אמת. ככלי לחכמה, לא כשליט. לכן צריך גם לפעול לפי התפישה ההמונית, שהיבול תלוי בחרישה ולא בעשיית מצוות. כל זה צריך ביאור גדול ואין כאן מקומו.
לענייננו המסקנה שגם רשב"י סבר שיש ללכת עם הטבע ועם ההשתדלות. המחלוקת היא על מדרגות שנמצאות בתוך המושגים של טבע וחוקיות והשתדלות. ועל היחס בין המדרגות האלה, כמה מקום לתת לכל אחת. לא חלילה שמישהו סבר חלילה שיש לנסות לצאת מגדרי הטבע.