65 – שכל ורצון בגילוי האלוהות

זו רשימת המשך לרשימה הקודמת. היא באה כהרחבה למה שהתייחסתי לתגובה של י. ד. על הרשימה הקודמת. וכהמשך לנושא של שלילת התארים במורה נבוכים. זו התייחסות לשאלה שהכל שואלים, אחרי ששללנו את כל התארים מה נשאר?

 י. ד. כתב בתגובה:

נראה לי שבאותה מידה שלהגיד אלוהים משתנה זה תואר חיובי, גם להגיד אלוהים לא משתנה זה תואר חיובי.

.

.

זה מה שכתבתי ביחס לתגובתו:
אתה צודק ושם את האצבע על הנקודה. התוכן של שלילת התארים הוא שמחשבה אנושית לא תופשת כלל באלוה עצמו, ויש לנו הרבה דברים שמונחים בירכתי התודעה, מגילאים שונים, ברמות נפשית שונות, ברמות מודעות שונות, שחשבנו אודותיו בעצמו. שלילת התארים באה לעקור ולנקות את כל זה, בניקוי שורש. לחפש בנר בכל פינה ולבער כל דמיון כזה. כי כל דמיון כזה זה לא האלוה האמיתי אלא משהו דמיוני בדוי שאנו מתייחסים אליו כאל אלוה, וממילא שייכים לביטויים קיצוניים מלאים דם… (אני מתייחס לדיבור שהיה על כופרים שחייבים השמדה נמרצת).
לומר שהוא לא משתנה זה גם מחשבה אודותיו בעצמו, מה זה חשוב אם זה חיובי או שלילי. היה צריך לומר שהשאלה האם הוא משתנה או לא היא נעלה מתפישתנו ואין לנו שום אמירה על זה.

רק שבאמת השלילה לא עד כדי כך עקבית. יש דברים שכן אנחנו תופשים על האלוה עצמו.
באופן טבעי התודעה שלנו היא מרחב שמתחיל ונגמר באופן המציאות שאנחנו מכירים ילדותנו, במובן של המושג "נמצא" שאנו מכירים וגדלנו איתו, ובכל מושגי המחשבה שאנו מכירים מילדותנו. לרוב לא עולה על הדעת כלל לשאול את השאלה האם יש מעבר לזה, ולפעמים יש גם התנגדות טבעית אם שומעים מישהו שמדבר על כך שאולי האופקים האלה הם לא סוף דבר, כאילו זו סתם התפלספות חסרת ממש. לכן אנו בונים מושג של אלוהות שהוא בתוך האופקים שמוכרים לנו. אלוהות כזו היא מוגשמת לגמרי בשלב הפרימיטיבי, אלוהים נתפש כאיש גדול וחזק מלא פעלולים פירוטכניים ויכולות של גיבור על הכי חזק בסביבה. אם אנחנו כבר מודרניים ומתוחכמים אז ההגשמה מתוחכמת ומעודנת יותר ועטופה במילים רציונליות ותרבותיות. שלילת התארים יוצאת בעיקר נגד אלוהים כזה.
יש משל שנמצא כבר בספר יצירה, על סופר שכותב דמויות בסיפור שלו. הדמויות נמצאות וחיות בדמיון של הסופר. המובן של "נמצא" אצל הדמויות האו להיות דמות שנמצאת בעלילת הסיפור. לדמות מאוד קשה לתפוש שהספור של הסיפור בעצמו, אצלו המובן של "נמצא" שונה לגמרי. מעצם אופן המציאות של דמות בסיפור היא לא יכוללה לתפוש כלל את המובן של "מציאות" לגבי הסופר. אבל אם היא מתעלה מאוד היא יכולה לתפוש רק שיש מציאות של הסופר והיא שונה לגמרי. זה המובן של נמצא ולא במציאות שכתב במו"נ א' נ"ז (כלומר אני כן תופש ששייך אצל הבורא בעצמותו משהו שאפשר לכנות אותו במילה "נמצא", רק שזה לא המובן של מציאות שאנחנו משתמשים בו לגבי המציאות שלנו). מה שהדמות יכולה לתפוש לגבי הסופר בעצמו, הוא כמעט שום דבר, אבל רק "כמעט". הרי לא מדובר באתאיזם ממש, ולא באגנוסטיות. התפישה של הרמב"ם היא דתית, וזה מבוסס על תפישה של אלוהות, ויש מובן למילה הזו ויש מספיק מידע חיובי כדי לבסס חיים על קשר איתה. חלק ממה כן אנו תופשים בעצמותו של האל שהוא לא כלול בתוך רובד המציאות שלנו, ושיש רובד מציאות אחר שמציאותו שייכת לשם, ושם זה משהו שהוא נצח ולא משהו שתחת זמן ותנועה והשתנות. אנחנו לא באמת מבינים ברור ומלא את המילה "נצח" אבל מספיק מבינים כדי שתהיה מילה כזו בשפה שלנו. וברור שנצח זה לא כמות גדולה של זמן ששואפת לאינסוף אלא אופן מציאות שהוא מחוץ לקטגוריית הזמן כמו שמשוואה מתימטית היא מחוץ לקטגוריות תפישה של מלוח או ירוק.

תפישה חיובית על עצמותו של הבורא מותנית בכך שהיא מודעת לכך שאופקי המציאות והמחשבה ה"רגילים" שאדם שלא עמל בחכמה בטוח שהם סוף דבר, הם לא המרחב המושגי שבו מותר לפעול. הלגיטימציה היא רק אם מבינים שיש אופקים רחבים מעבר למה שאנו מכירים. השלילה עדיין היא מרכיב מרכזי בתפישה. "נצח" זה לא משהו שיש בו התחלפות ושינוי ותנועה וכו', זו תפישה על המציאות שאין בה את החלקיות וחד הצדדיות של המבט שלנו. מה זה כן קשה לומר ברור, יותר מדברים על מה זה לא. ובכל זאת יש איזשהי תפישה חיובית מה זה נצח.
הבורא הוא מעל המציאות שלנו, הוא במציאות של נצח. ושם אין שינוי. לכן לא שייך שיהיה שינוי בבורא. אלה אמירות חיוביות על הבורא. הן לגיטימיות בגלל שהם לא כבולות לאופקי המציאות האנושיים הפשוטים של זמן ותנועה וחלל. והן יותר שוללות מאשר מחייבות, אע"פ שבהחלט אתה צודק שיש כאן אלמנט כלשהו של אמירה חיובית.
החלק שבו כן מדברים על הבורא באמירות חיוביות הוא "סודי". כי צריך מישהו שדעתו רחבה ויש בו גדלות מוחין כדי להבין שחומר זמן תנועה חלל וכיו"ב הם לא מושגים מוחלטים אלא רק מאפיינים של רובד מציאות מסויים אחד ויש עוד רבדים רבים של מציאות. רוב האנשים ישתבשו אם יתחילו לדבר איתם על זה. או שיבינו לא נכון, או שיחשבו שזה הבלים חסרי ממש וכו'. לכן שומרים את זה בסוד, והדברים מובנים מכח רמזים ולא נאמרים בפירוש. השאלה ששאלת היא אחד מהרמזים שמכוונים אותנו לכך שכן יש גם אמירות חיוביות כלפי הבורא. זה אזור מאוד מסוכן, כי צריך לדעת את הגבול. מאוד קל לחזור ולצייר איש גדול גיבור על, שהוא כל כך גדול שאפילו הוא מעל גבולות של זמן וחלל. את המושגים של מציאות שהיא ברבדים אחרים אפשר להבין שזה כמו המציאות שלנו רק "יותר" מכל מיני בחינות, וזו שוב הגשמה שבאה מדעת לא בשלה ולא רחבה מספיק.

למשל אם אומרים לילד בגיל 12 שיש זקן מאוד מאוד חכם ועמוק. אז הילד ישאל במה הוא כל כך חכם, מה הוא יודע שאני לא יודע. הוא יכול לפתור תרגילים הכי מסובכים בחשבון? הוא מצליח תוך חצי שעה להגיע לשלב האחרון במשחק המחשב שלי? אין דרך לענות על זה חוץ מאשר כשתגדל תבין.
התארים החיוביים שכן מדברים עליהם, ובאופן שבו מדברים עליהם, יש להם מובן משמעותי ומתקבל רק ברמה של חכמה שלעומתה אנשים רגילים הם כמו ילד לעומת זקן. הם לא תארים או אמירות חיוביות באופן שהשכל האנושי משתמש בו בדרך שימושו הרגיל. זה דורש הרבה עמל של לנסות להתבונן בדברים שהם מחוץ להרגל הטבעי של השכל, מחוץ ליכולות המוכרות הרגילות שלו. וזה גם לא באמת תארים חיוביים שבאמת תופשים משהו על מהותו של הבורא בעצמו. אף אחד לא מבין באופן חיובי מה זה נצח, גם גדולי החכמים יודעים לומר מה זה לא. אני יכול לומר שנצח זה משהו שמחוץ לכל הגדרה של זמן, כמו שהמספר שתיים הוא מחוץ להגדרה של מלוח או ירוק, כי הוא לא חומר. אבל עשיתי כאן משחק מילים, אין לי באמת הבנה מה המילים האלה אומרות. אני לא יכול לתפוש שיש "חוץ" למושג של זמן. התפישה האמיתית שלי שמושג הזמן הוא אבסולוטי, תמיד יש זמן, הזמן תמיד עובר. אי אפשר להבין שיש מציאות שבה הזמן לא עובד ואין בכלל זמן. אני רק אומר במילים את השלילה של הזמן ממושג הנצח, אבל אני לא מבין את זה. במו"נ א' נ"ט הוא אומר שההבדל בין מדרגות החכמים הוא עד כמה החכם יכול לשלול ושתהיה לו הוכחה על השלילה שלו. הוכחה אצל הרמב"ם לרוב הכוונה הבנה ממשית. מי שמבין באמת מה הפרוש של המילים שנצח זה מחוץ לזמן, שבמציאות של נצח לא שייך זמן, הוא חכם עצום. החכם הגדול לא תופש שום דבר חיובי על הנצח, אבל כמו בשאלה שלך, לדעת שנצח הוא מחוץ לקטגוריית התפישה "זמן" זו גם ידיעה חיובית. יש בה תוכן שהאלמנט הדומיננטי בו הוא שלילי, יותר תופשים שזה מחוץ לגדרי זמן ופחות תופשים אז מה זה כן, ועדיין יש כאן אלמנט של תפישה חיובית, שהרי יש משהו שאנחנו כן יודעים על הבורא עצמו, שהוא מחוץ לגדרי הזמן ושהוא בנצח ושם אין שינוי.
מהחכמים האלה קיבלנו שיש לנו ידיעה חיובית על הבורא שהוא לא משתנה, כי הוא קיים במציאות של נצח ושם לא שייך שינוי. אנחנו מנסים להתאמץ להבין את זה עד כמה שביכולתנו הדלה, ובינתיים עובדים עם זה כנתון שקיבלנו מאלה שאנו מאמינים שהם יודעים מה שהם אומרים. בכל העניינים האלה אין לי בהירות, רק גישושים. אני מנסה לחשוב וללמוד, אבל לא שיש לי מערכת מסקנות קוהרנטית ברורה. זה מקצוע מאוד קשה ארוך ועמוק ואני רק מתחיל ו"ירוק".

.

.

עד כאן בתגובות.

רציתי לומר עוד משהו על האופנים של תפישה חיובית בבורא מעבר למה שכתבתי ברשימות מקודם.

במטאפיזיקה ספר אפסילון פרק ג', שעסקתי בו באריכות בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, אריסטו אומר שהטבע אינו דטרמיניסטי, גם בלי התערבות אדם.

הטבע פועל לפי חוקי טבע הכרחיים. גם מה שנראה מקרה הוא לא באמת מקרה. למשל אם זורקים מטבע ואומרים שבמקרה הוא נפל על צד זה או זה, זה לא באמת מקרה. אם היה מידע מדוייק לחלוטין על כל אטום במטבע, ועל כל כח פיזיקלי שפעל עליו, היה אפשר לחשוב מראש על איזה צד הוא יפול.  אם היה לנו מידע מדוייק לחלוטין על כל אטום ביקום ועל כל כח שפועל עליו, היה אפשר לחזות בבטחון ודיוק מוחלטים מתי יירד גשם, איפה וכמה, וכן כל דבר שנחשב מקרה. המקריות היא דמיון שקיים רק בגלל שאין לנו יכולות חישוב כאלה.  זו גישה שנקראת דטרמיניזם. אם יש מידע מדוייק ומלא באופן מוחלט על כל אטום וכל כח בטבע, אפשר לחזות את העתיד בדייקנות. כי הכל פועל לפי חוקים מדוייקים שניתנים לניסוח מתימטי, והכל קורה בדרך של סיבה ותוצאה, על פי חוקי הטבע, ואין אפשרות שמשהו יסטה מזה. כל מה שנדמה לנו כעתיד בלתי צפוי ודברים שקורים במקרה זה רק כי אין לנו מידע כזה.

במערכת פשוטה יותר עובדה שאפשר לחזות בדייקנות מה יקרה. אם בונים מערכת של מעלות ומורדות וגלגלי שיניים וכו', ומגלגלים לשם כדור בגודל ומשקל ידועים ובמהירות ידועה, אפשר לחזות באופן מדוייק את העתיד, לאן הכדור יגיע ואילו אבני דומינו הוא יפיל בדרך וכו' (מה שייתכן שיפול מטאוריט וישמיד את הכל זה שייך למערכת הרחבה שמחוץ לניסוי ולכן יש להתעלם מזה). ממש כמו שאפשר לחזות את העתיד במערכת כזו אפשר גם לחזות אותו בכל היקום, אם המידע יהיה מספיק מדוייק. מה ההבדל?

המחלוקת הגדולה והמדוברת מאוד סביב שאלת הדטרמיניזם סובבת סביב האדם. האם לאדם יש יכולת לבחור בחירה חופשית עצמאית בלי ששום סיבה קודמת מכריחה אותה. מי שסובר שלאדם יש באמת בחירה חופשית, אם כן מעשי האדם בטבע מכניסים גורם בלתי צפוי גם למערכת של הטבע הפיזיקלי, וכל גורם משפיע בתגובות שרשרת על כל המערכת, וזה שובר את האפשרות לחזות את העתיד.

 

אריסטו בפרק הנ"ל אומר אמירה מרעישה שאין לה אח ורע בהגות לפי מה שידוע לי. הוא טוען שהטבע אינו דטרמיניסטי גם בלי התערבות האדם בו. גם לולא התערבות אדם בעל בחירה אי אפשר לחזות את העתיד אפילו אם כל המידע המדוייק נמצא בידינו. יש דברים בטבע הדומם, הפיזיקלי, שבאמת קורים בלי שום סיבה ולא לפי שום חוק. לא רק בגלל שהחישוב של הסיבות והחוקים מורכב מדי כמו בהטלת מטבע או חיזוי מזג אוויר, אלא גם אם נדע את המידע באופן מוחלט עדיין הדברים קורים במקרה, בלי שום חוק. גם לא כתוצאה של תהליך כלשהו, או חלק מתהליך כלשהו, אלא בפתאומיות, בלי שום תהליך. לאירוע כזה, שהוא חריגה מחוקי הטבע שלא על ידי התערבות אנושית, המדע המודרני יקרא בזלזול "נס". מבחינתם בטבע הפיזיקלי לא קורים ניסים, אף פעם לא ראינו שפתאום משהו נופל למעלה במקום למטה וכיו"ב. הכל פועל תמיד בדיוק מתימטי מוחלט.

אנחנו לא יכולים לזהות את האירועים שעליהם אריסטו והמדענים המודרניים חולקים, כי אין לנו מידע מדוייק מספיק שלפיו אפשר לחשב מה אמור לקרות ואז לראות שזה לא קורה כך אלא אחרת. למשל ירד גשם לא צפוי. אנחנו אומרים שירד במקרה. הפיזיקאים המודרניים אומרים שאם היינו יודעים בדייקנות מוחלטת על מיקומו של כל אטום ביקום וכל כח שפועל על כל אטום היינו יודעים לחזות מראש בוודאות האם יירד גשם כזה או לא. אם מה שקרה בפועל לגבי הגשם היה סותר את התחזיות המדוייקות המדעיות אז זה בוודאי נס, ואם זה מתאים לתחזיות אז זה טבע פשוט ומוכרח וניתן לחישוב מראש. כיוון שאין לנו מידע מדוייק כזה, אין לנו דרך לדעת אם זה נס או טבע. אריסטו טוען שכך הניסים האלה מסתתרים מעינינו, ואנו קוראים להם מקרה ואיננו מבחינים בקיומם.

בשנים האחרונות התחילה להתפתח במדע המודרני תיאוריית הכאוס, שמנסה להתמודד עם סימני שאלה לגבי המחשבה שהכל פועל בדייקנות כמו שעון משוכלל בלי שום סטייה ולכן ניתן לחישוב מדוייק מראש. מתברר שרמה מוחלטת של דיוק במידע על מצב החומר והכוחות הפועלים עליו היא בלתי אפשרית באופן עקרוני וזה ניתן להוכחות מתימטיות. וחוסר הדיוק המוכרח גורם בהכרח לחוסר אפשרות לצפות מראש מה יקרה, כי סטייה קלה כשהיא חוליה בשרשרת מאוד ארוכה ומורכבת יכולה לגרום לסטיות גדולות בתוצאות. וממילא יש מימד של מקריות אמיתית במציאות הטבעית. מה שבמודלים סגורים אפשר לבנות מערכת של כדורים וגלגלי שיניים ששם ידוע מראש בוודאות לפי חוקי הפיזיקה והמתימטיקה מה תהיינה תוצאות עתידיות של פעולה, באמת הפעולה כל פעם נותנת תוצאות אחרות באופן מקרי. רק שההבדל בין התוצאות הוא קטן מאוד ואי אפשר למדוד אותו. במערכות גדולות ההבדלים כבר גדולים. כל זה הוא מדע שהוא לגמרי בחיתולים ובגישושים ראשוניים, ואני לא מסתמך על זה אלא מביא את זה רק כאילוסטרציה לדברים.

.

.

אי אפשר לומר שדבר שקרה במקרה קרה מאליו סתם כך, בלי שום סיבה ובלי שום משמעות ובלי שום תהליך. באופן ספונטני טהור. כך מבואר בפירוש מהמורה נבוכים ב' י"ט, שכותב שמה שכוכבי השבת מפוזרים בשמיים בלי סדר, במקריות גמורה, הוא הוכחה גמורה על התגלות הרצון האלוהי. שאם לא כן מה קבע שהכוכב יהיה בדיוק במקום הזה דווקא ולא סמוך לו. המדע של ימינו אומר ששום דבר לא קבע את זה, זה סתמי וחסר משמעות לגמרי, זה פשוט קרה מאליו ומה שהיה יכול להיות אחרת ובכן לא היה אחרת אלא כך, ואם היה אחרת היינו שואלים גם אז מה קבע שהוא דווקא כך.

בחלק א' פרק ע"ד כתב (תרגום שוורץ):

"דרך חמישית24
היא דרך ה"ייחוד". את הדרך הזאת הם מעדיפים מאוד מאוד. עניינה חוזר למה שביארתי לך בהנחה העשׂירית שלהם. שכן הוא מכוון את מחשבתו אל העולם כולו או לאיזה חלק מחלקיו שהוא רוצה ואומר: זה אפשר שיהיה כפי שהוא בתבניתו ומידתו וב"מקרים" אלה הנמצאים בו, ובזמן הזה ובמקום זה אשר הוא נמצא בהם25. ואפשר שיהיה גדול יותר או קטן יותר או שונה מן התבנית הזאת או נושׂא "מקרים" אחרים כלשהם, או שיימצא26 לפני זמן הימצאו27 או אחריו או במקום אחר מן המקום הזה. ייחודו בתבנית מסוימת או במידה או במקום או ב"מקרה" מסוים או בזמן מיוחד28, למרות שמה ששונה מכל זאת הוא אפשרי – כל זה יהיה אפוא ראיה ל"מייחד" בוחר אשר רצה באחד משני האפשריים29. הצורך של העולם כולו או של חלק כלשהו מחלקיו למייחד הוא אפוא ראיה להיותו מחודש, שהרי אין הבדל בין שתאמר: "מייחד", או "פועל", או "בורא", או "ממציא", או "מחדש", או "מתכוון". בכולם מתכוונים למשמעות אחת.

כך הם לומדים לקח מפרטיו של העולם כולו, עד כדי כך שבראותם פרחים בעלי צבעים שונים הם מתפלאים וראיה זו מתחזקת בעיניהם. הם אומרים: זאת היא אותה אדמה ואותם מים. ובכן בגלל מה פרחים אלה צהובים ואלה אדומים? התהיה כזאת אם לא על-ידי מייחד? והמייחד הזה הוא האל. העולם כולו צריך אפוא למי שייחד את כולו ואת כל חלק מחלקיו באחת מן האפשרויות31. כל זה מחויב כאשר מקבלים את ההנחה העשׂירית32.
יתר על כן, חלק מן הטוענים לקדמות העולם אינם חולקים עלינו באשר ל"ייחוד", כפי שנסביר33. כללו של דבר, בעינַי זאת היא הדרך הטובה ביותר. יש לי עליה דעה, שעוד תשמע אותה34."

בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית הארכתי לבאר למה אי אפשר לומר לפי הרמב"ם וגם לפי אריסטו שמקרה קרה סתם כך, לא בגלל שום דבר. אלא בהכרח אם חוקי הטבע לא קבעו שיהיה דווקא כך, וזה לא תוצאה של שום תהליך, מוכרח שיהיה משהו אחר שהכריע, ייחד, שיהיה דווקא כך ולא אחרת, וזה רצון הבורא שהוא מעל חכמת הבורא, כי חכמת הבורא היא בדרך של חוקיות קבועה ויחסי סיבה ומסובב, ורצון הבורא הוא חופשי לגמרי ולא פועל בדרך של חוקיות ולא לפי שום יחסי סיבה ומסובב.

.

.

במורה נבוכים ב מ"ח כתב:

"דע כי הסבות הקרובות כלם אשר מהם יתחדש מה שיתחדש, אין הפרש בין היות הסבות ההם עצמיות טבעיות, או בבחירה, או במקרה, ור"ל בבחירה שתהיה סבת המתחדש ההוא בחירת אדם, עד שאפילו היתה הסבה רצון אחד משאר בעלי חיים, שזה כולו ייוחס להשם בספרי הנביאים, ויתירו על הפעל ההוא בלשונות שהשם פעלו, או צוה בו או אמרו, ובא באלו הדברים כלם לשון אמירה ולשון דבור ולשון צווי ולשון קריאה ולשון שליחה, וזהו הענין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק, והוא שאחר שהשם לפי מה שהונח והתיישב, הוא אשר העיר הרצון ההוא לבעל חי ההוא שאינו מדבר, והוא אשר חייב הבחירה ההיא לחי המדבר, והוא אשר המשיך הענינים הטבעיים על מנהגיהם, והמקרה הוא ממותר הענין הטבעי כמו שהתבאר, ורובו משותף בין הטבע והרצון והבחירה, 

והנה כבר התבאר לך איך יסופר על הזדמן הסיבות, הזדמנו על אי זה דרך שהזדמנו, והיו סיבות בעצם או במקרה או בבחירה או ברצון הכל בשווה…"

"סיבות עצמיות טבעיות", או "בעצם", הכוונה לפי חוקי הטבע. בחירה היא סיבה שנובעת מבחירה חופשית של האדם. רצון הוא מכח רצון של בעל חיים, שהוא לא משועבד לחוקי הטבע הפשוטים הידועים הפיזיקליים, כמו חוקי ניוטון, אמנם הוא בתוך חוקי הטבע אבל היא חוקיות אחרת. כמו אדם שכעת בוחר לאכול חביתה ולא ביצה קשה. ויש גם מקרה כסיבה הפועלת מאורעות במציאות, שאינו סיבה שנובעת מבחירה או רצון של בעל חיים, וגם לא מחוקי הטבע. וזה לקוח מאריסטו ומבואר כאן שהרמב"ם פירש שמקרה הוא סיבה בפני עצמה והוא לא רק חוקי טבע שהם מורכבים מכדי שיתבררו לנו, והוא נחשב סיבה. (בפיזיקה ספר ב פרקים ד-ו דן במקרה כסיבה לאירוע שזה חידוש להחשיבו כאירוע. למשל אם אדם הלך לשוק לקנות ירקות, ובדרך פגש במקרה מישהו שחייב לו כסף וגבה ממנו את הכסף. לפי אריסטו זה אירוע שסיבתו היא המזל. יש שחלקו עליו ואמרו שזה לא אירוע כלל, לא קרה כאן שום דבר. מה שקרה הוא שהאדם הלך לקנות ירקות ולזה יש סיבות טבעיות, ואירוע נוסף שבעל החוב בא לשוק לקנות ירקות וגם זה מסיבות טבעיות. מה שהם נפגשו זה לא אירוע שקרה במציאות שיש לבקש לו סיבה ולומר שסיבתו היא המזל הטוב של גובה החוב (ושמא גם המזל הרע של משלם החוב). בוודאי מדע הפיזיקה של ימינו לא יחשיב את הפגישה המקרית כאירוע שיש לחפש לו סיבה במדעי הפיזיקה, כי זה אירוע רק מבחינתו הסובייקטיבית של המלווה, שלפי מוסכמות החברה מגיע לו כסף ולפי רצונו הוא רוצה את כספו, וכל זה הוא עניינים סובייקטיביים פסיכולוגיים חברתיים שאינם קיימים בטבע האובייקטיבי הפיזיקלי המתימטי הדומם. לפי אריסטו זה אירוע בטבע ויש לו סיבה בטבע, וכיוון שכאן הסיבה יכולה להיות רק המזל זה מוכיח שמזל הוא גם מהסיבות הפועלות בטבע. זהו משום שלפי אריסטו האדם הוא הקהל של הטבע, והטבע כולו אינו אלא הופעה לפני הקהל הזה. למשל מה שלפי הטבע עצם הוא דבר שיש לו התפשטות תלת מימדית וכמות ואיכות, זה רק משום שכח הדמיון של האדם תופש דברים באופן כזה. כח הדמיון הוא מה שהיה בהתחלה והטבע נולד בהתאמה אליו. כמו שהקהל היה מקודם ואז הבמאי של הסרט עשה את הסרט בהתאם לכלי תפישת הקהל. זה מבואר באבן סינא בפירוש ואריכות, עיין בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית החל מרשימה 63). וכל הטבע חי ואין חילוק בים מאורעות בפסיכולוגיה או החברה האנושית למאורעות בטבע הדומם המת ה"אובייקטיבי". לכן גם לפי המדע השמש מסתובבת סביב הארץ, למרות שכתוב באריסטו שהוא הסתכל על התנועה כיחסית ואמר שאפשר באותה מידה גם לראות שכדור הארץ סובב סביב השמש, וכמו שהבאתי דבריו בזה במק"א (כמדומה שהוא בהקדמה שלישית או חמישית לביאור על מורה נבוכים). אמנם במטאפיזיקה ספר אפסילון לא מדבר בדווקא על אירועים כמו היתקלות בבעל חוב (ולא מדובר על "מזל" שיש בו הערכה חיובית סובייקטיבית של מי שקרה לו המקרה, כמו מי שהתמזל מזלו למצוא אוצר, והיא יוצרת את היותו מאורע, אלא על מקרה שהוא אירוע נייטרלי בטבע הדומם) אלא בכל מה שיכול להתחדש בטבע שהוא יכול להתחדש גם מכח מקרה ולא בהכרח מכח חוק טבע. לגבי מה שבעלי חיים נולדים מרקב שהתחמם בלי שנולדו מהורים, אריסטו כותב שכל בעלי החיים האלה יכולים להיוולד גם מהורים ולפי חוקי הטבע, ויכולים גם להיוולד מכח המקרה בלי הורים. אצלנו זה מה שנקרא נס, ולפי אריסטו ניסים קורים, אבל בזמננו הם לא קורים בגלוי וכמו שאיננו ראויים להשגחה ולנבואה. ממה שהרמב"ם כאן מעתיק דברי אריסטו שמקרה נחשב סיבה בפני עצמה בטבע, מבואר שהרמב"ם ידע שאריסטו מודה בניסים נסתרים ובהנהגת רצון הבורא את הבריאה, ברצון חופשי שהוא מעל השכל. ומה שהציג דעת אריסטו ככופר ברצון וסבור שהבורא מתגלה רק בשכל, זה רק דעת הפילוסופים האריסטוטליים של תקופת הרמב"ם, ויש לזה טעם ואכמ"ל. (ומה שכתב במו"נ ב כ בעניין המקרה אינו סתירה למה שכתבתי ואכמ"ל, ועוד ששם אינו עוסק בדעת אריסטו עצמו אלא בשיטה שייחסו לו הפילוסופים בזמן הרמב"ם שהיא שיטה אחרת לגמרי משיטת אריסטו בעצמו)

.

.

ברשימה הקודמת הבאתי את המשל של הסופר והדמויות שהוא חשב עליהן, שכתובות בספר שהוא כתב. זה המשל הכי עמוק שיש לנו בעניין השגת האלוהות. בתחילת ספר יצירה ממשיל את הבורא למי שכותב סיפור, והעולם הוא הספר שבו כתוב הסיפור.

במשל הזה נמצאת ההבחנה בין מישורי מציאות שונים, המציאות של הדמויות היא במישור מציאות אחר מזה של הסופר, וזה שכתב הרמב"ם הלכות יסודי התורה שהבורא יודע את עצמו בלבד ומזה הוא יודע את כל הנבראים שכולם נסמכים לו בהווייתם. בלי המשל הזה אין שום התחלה של פשר לדברי הרמב"ם האלה.

זה גם הביאור למה שכותב הרמב"ם לגבי השאלה של ידיעה ובחירה, אם הבורא יודע הכל מראש, איך יש בחירה חופשית. פעם שמעתי ראיון עם עמוס עוז, הוא סיפר שהוא הרהר ובאה אליו בהרהור אחת הדמויות של הסיפור שהוא עסק בכתיבתו, ואמרה שהיא מתגרשת, למרות שהוא לא הסכים היא עמדה על זה והוא היה מוכרח לכתוב שהיא התגרשה. סופר אמיתי הדמויות שלו חיות ועצמאיות. לכן הקורא מקבל חוויה של מציאות חיה ודמויות חיות.

אבל למרות העצמאות שהסופר מאפשר לדמויות, ברור שהאופן בו הסופר יודע מה קורה בסיפור שונה לחלוטין מהאופן שבו הדמיות עצמן יודעות מה קורה. הדמויות יודעות רק את ההווה שלהן, רק את אותו רגע בעלילה. הסופר רואה את כל העלילה בהיקף אחד. לדמויות אין דרך לתפוש אופן כזה של ידיעה.

.

.

נניח שהסופר מחליט לכתוב סיפור ריאליסטי לגמרי. שכל מה שקורה בו הוא לחלוטין הגיוני ושכלי וכפוף לחוקי הטבע. אין שום מימד של פנטזיה ושום אירוע שהוא לא אמין ולא משכנע. סיפור שיישמע בדיוק כמו סיפור חיים אמיתי שהיה יכול לקרות במציאות הרגילה. עדיין הסופר יכול להחליט על כל דבר שקורה בסיפור כרצונו, ולפתח את העלילה בדיוק כמו שהוא רוצה. הסופר לא משועבד לחוקי הטבע ששולטים בסיפור שלו, ויכול בבת אחת גם לשמור על אמינות מלאה של העלילה וגם לכוון אותה בדיוק כמו שהוא רוצה.

בספר דעת תבונות של הרמח"ל מדבר בזה, על יסוד תורת האר"י ז"ל. הוא מבאר שיש שתי הנהגות, יש הנהגה שבה יש בחירה חופשית והאנשים בחטאיהם מקלקלים, ויש הנהגה עליונה יותר שבה אין עוד מלבדו והכל בדיוק לפי רצונו של הבורא ואין שם בחירה חופשית ולא שום קלקול. המשל של הסופר והדמויות בסיפור מקרב מעט יותר לכשכלנו את העניין הסתום הזה.

הדרך של הסופר לעשות זאת היא על ידי המקרים. אפשר לכתוב שהבחור פיספס בשנייה אחת את האוטובוס שבו נסעה הבחורה, והוא לא ימצא אותה יותר והרי לנו טרגדיה קורעת לב. ואפשר לכתוב גם שהבחור רץ מהר וברגע האחרון הספיק לעלות לאוטובוס והיה מקום פנוי לצד הבחורה ועכשיו כבר יש להם עשרים ושש נכדים. שתי האפשרויות נראות לגמרי כפופות לחוקי הטבע. המדענים יאמרו שאם היה לנו מידע מדוייק על כל אטום ביקום וכל כח שמופעל עליו, היינו יכולים לחזות מראש האם הבחור יספיק לעלות על האוטובוס (נתעלם כעת מהבחירה החופשית של בני אדם). המדענים חושבים באופן שכל המציאות מתחילה ונגמרת רק במציאות הטבעית החומרית המוכרת. אין מישורים אחרים של מציאות. הסופר מחייך בינו לבין עצמו, המדענים הם בעצמם גם דמויות בסיפור שלו, ואין להם שמץ מושג על זה. מבחינתם אין סיפור ואין סופר והכל הוא רק הספר בלבד, והוא לא ספר אלא מציאות טבעית שכפופה לחוקי הטבע באופן מוחלט.

דרך מקרים כאלה הסופר יכול לשלוט בעלילה ולכוון אותה כרצונו, והדמויות עצמן לא רואות איך הוא קובע הכל בעצמו אלא מבחינתן הכל הוא לפי חוקי הטבע.

הנושא של מקרה מדובר אצל אריסטו באריכות רבה, בהרבה מקומות, וניכר היטב עד כמה זה מרכזי אצלו, למרות שהוא מצניע את העניין וכמו שכתב במו"נ א יז שגם אפלטון ואריסטו נהגו בדרך של חכמי התורה להצניע כל עניין פנימי.

.

.

רוב החכמים מלבד הרמב"ם הרמב"ן והאר"י ז"ל הסתבכו הרבה בשאלה של איך יש בחירה חופשית וגם ידיעה מראש של הבורא, כיוון שלא הכניסו למהלך המחשבה שלהם את העניין של שני מישורי מציאות שונים, כמו ההבדל במציאות בין הספור לדמויות בסיפור. וכמובן זה יסוד גדול בכל הנושאים שנוגעים לדעת אלוהים.

.

.

הבריאה והטבע הם שכליים. כלומר הכל הוא סדר, סדר עם משמעות, הרמוניה, יופי. סדר שאומר הרבה דברים כשמתבוננים בו. חוקי הטבע והמתימטיקה הם העקרונות של הסדר הזה. השכל שלנו מותאם לגמרי לסדר הזה, הוא העתק שלו. המושכלות קיימות בשכל האנושי בכח מלידה, והלימוד הוא הוצאתן אל הפועל על ידי התבוננות במציאות שמחוץ לשכל.

המדע המודרני תמה מאוד איך ייתכן שהעולם תואם לשכל האנושי ומובן על ידו. למשל קטע ממאמר על מייקל עטיה המנוח (שיש אומרים שהוא גדול המתימטיקאים הבריטים מאז ניוטון):

"עטיה המשיך בסדרה ארוכה של שיתופי פעולה עם מתמטיקאים ופיזיקאים מובילים, ולא חדל מכך אפילו בערוב ימיו. לפני כשלוש שנים, לדוגמה, הוא פרסם מאמר עם נוירוביולוג, שבדק אילו חלקים "נדלקים" במוחם של מתמטיקאים כשהם רואים "משוואה יפה". התברר שאלו אותם חלקים במוח שמתחילים לפעול כשאנו מאזינים למוזיקה יפה או מתבוננים ביצירות אמנות. התברר שהשטן צדק – בנשמה שלנו יש גם גיאומטריה.

"אני מאמין ברעיונות חדשים, בקִדמה. חשבתי הרבה על אמונה לאחרונה. אם אתה דתי – ואני אינני כזה – אתה מאמין שאל כלשהו יצר את העולם. למדענים יש אמונה משלהם. הם מאמינים שהיקום פועל בצורה הגיונית ומנסים למצוא את חוקי הטבע. אבל למה בכלל יש שם חוקים? זה המקום של האמונה עבור המדענים. זה שימושי, זה מעשי, יש אינספור ראיות התומכות בכך. אבל עדיין, בסופו של דבר זה לא רציונלי, אלא עיקר אמונה בפני עצמו". (מייקל עטיה, ריאיון משנת 2013).

.

.

התבוננות בסדר הזה מביאה לאהבה ויראה, כמו שכתב בהלכות יסודי התורה פרק ב:

"האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם."

.

הבריאה לא מעידה שום דבר על הבורא בעצמו, אין שום ידיעה שאפשר לגזור ממנה על הבורא עצמו. אנחנו יודעים רק שהוא זה שברא אותה, אבל לא יודעים מכח הבריאה שום דבר נוסף עליו עצמו. אם רואים שיש בבריאה חיים, טוב, חסד ורחמים, יופי, חכמה, וכל כיו"ב, זה רק מתאר את הבריאה, זה לא מעיד שהבורא בעצמו רחמן או טוב או יפה או חכם וכו', רחמן וכל כיו"ב זה מושג אנושי וכל שיוך שלו לבורא עצמו בכל דרך שהיא זו כפירה גמורה. לכן רחמן נקרא "תואר פעולה", ולא תואר של הבורא עצמו. אנו חיים רק עם הבריאה, וכל מה שיש לנו זה רק הבריאה, ואם הבריאה מעוררת בנו אהבה זו האהבה שלנו, ואין לנו שום מחשבה ושום עסק על הבורא מצד עצמו כמו שהוא בעצמותו אלא רק בבריאה. ואנחנו אוהבים את מי שברא את הבריאה רק בגלל שאנחנו אוהבים את הבריאה. באמת אין הבדל בין אהבתנו את הבריאה לאהבתנו את הבורא, כי כל יחסנו אליו הוא רק שהוא ברא את הבריאה הזו, ויותר מזה היא לא מעידה עליו שום דבר. לכן אין בו בעצמו שום דבר שיקשור אליו את אהבתנו, וכיוון שהבריא הלא מעידה עליו כלל זו בעצם אהבת הבריאה, רק כיוון שהוא הכתובת לשאלה מי ברא את הבריאה הזו, האהבה מיוחסת אליו.

בביאור על מורה נבוכים בהערות קצרות על הסדר על פרק כ' ביארתי באופן פשוט את עניין תארי הפעולה והבאתי את המקורות מהרמב"ם על זה.

זה מה שכתוב שאהבת הבורא היא רק על ידי תלמוד התורה. התורה היא העתק של הבריאה, הסתכל בתורה וברא את העולם. לימוד תורה אמיתי הוא גם לימוד העולם. כשלומדים סוגיית כיבוד אב ואם לא צריך רק ללמוד את הכתוב אלא גם ללמוד את יחסי לאבא שלי ואמא שלי המציאותיים. אין אפשרות לאהוב את הבורא בעצמו, כי אין לנו שום מושג על זה, אנחנו אוהבים את העולם שהוא ברא, את החיים שהוא המקור שלהם, את התורה שהוא נתן, וכיוון שידוע לנו שהוא מי שממנו באו הדברים האלה אנו אומרים שהאהבה שלנו לדברים האלה היא אהבה אליו כמקור שלהם, בלי שנדע עליו שום דבר כלל. זה כמו שאני אומר לאשתי אני אוהב את היום שנולדת בו. אינני יודע שום דבר על אותו יום, אבל משם היא באה ואותה אני אוהב אז ממילא אני אוהב את היום בלי לדעת אותו.

כל זה הוא הגילוי האלוהי שנקרא שכל. שכל עניינו הוא מערכת מסודרת, הבורא ברא מערכת מסודרת, והשכל שלנו רואה אותה.

.

יש מישור אחר של גילוי אלוהי. הוא נראה כלפי חוץ שונה לגמרי. הוא נקרא רצון. לפי הקבלה שכל זה ספירת חכמה, שמשם מתחילה המציאות. רצון הוא ספירת כתר שאינה נתפשת כלל ולפעמים משהו ממנה נתפש ואז זה בדרך של ספירת דעת.

יש מהקדמונים האריסטוטליים (באריסטו עצמו מבואר בהרבה מקומות לא כך, אבל הוא הצניע את זה מאוד) שאמרו שאי אפשר לייחס רצון לבורא. כי רצון מופעל מהדבר אותו רוצים, רצון משתנה, מה שרוצים אותו הוא חסר, וכו' וכו'. אנו מייחסים רצון לבורא, אבל זה בהכרח רצון חופשי לחלוטין, שלא מושפע משום סיבה, שום דבר לא משפיע עליו, לא חסר לו שום דבר. הוא לא רוצה משהו בגלל שכך וכך, למשל בגלל שזה חסר או שיהיה יותר טוב אם זה יהיה או משום סיבה שהיא. הוא רוצה נקודה. המהות עצמה מתגלה בדרך של רצון.

רבינו יונה בשערי תשובה ג' י"ז כותב יסוד עצום ונורא:

"ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה. כמו מעלות הבחירה שנאמר (דברים ל) ובחרת בחיים. ומעלות תלמוד תורה שנאמר (דברים ו) ודברת בם. ומעלות לכת בדרכי ה' שנאמר (שם כח) והלכת בדרכיו. ומעלות התבונן בגדולת ה' שנאמר (דברים ד) וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ודוד אמר (תהלים יד) ה' משמים השקיף על בני אדם לראות היש משכיל דורש את אלהים, ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם שנאמר (דברים ח) וזכרת את כל הדרך ונאמר (שם) את ה' אלהיך תירא. ומעלות האהבה שנאמר (שם ו) ואהבת את ה' אלהיך ומעלות הדביקות שנאמר (שם י) ובו תדבק. לכל אחת מהנה כמה מדרגות כאשר יתבאר בעז"ה. ובעבור מעלות האלה נברא האדם שנאמר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ומה תקות הנברא אם לא ישים עמל נפשו ועיקר עסקו בדברים שנברא בעבורם:"

יש להתבונן אילו מעלות עצומות מדובר בהן כאן. והראשונה שבהן היא הבחירה. לכאורה הבחירה היא פחיתות, מי שהוא שלם בטובו ושכלו עושה את האמת בהכרח, כמו המלאכים. יש מדרגה של שלמות האדם ששם כבר אין לו בחירה והוא עושה את הטוב ממילא. כמו שכתב בספר התניא והתבאר הרבה גם בספרי רבי צדוק הכהן ועוד הרבה, המדרגה של להיות כגרזן ביד החוצב בו. ברמב"ן כתב שהבחירה התחילה רק אחרי חטא אדם הראשון, לפני כן הוא היה כמו מלאך שעשה את הטוב בהכרח, כי לא היה לו יצר הרע. הבחירה היא משום שיש יצר הרע, ולמה זה מעלה כל כך עליונה.

אלא שמדובר בבחירה שהיא מרצון שהוא לגמרי חופשי. כמדומני שאצלנו אין בכלל בחירות כאלה. אם אני בוחר חביתה ולא ביצה קשה זה נובע ממשהו במצב העיכול וחילוף החומרים בגופי שגורם לי להשתוקק דווקא לזה ולא לזה. אם אני בוחר לאכול ברוקולי ולא סוכריות זה לרוב כי חינכו אותי להתגבר על התאוות ולאכול מה שבריא, או שאני מפחד ממחלות וכאבי שיניים וכו'. ואם אני בוחר בסוכריות וודאי זה להיות עבד לתאווה, או כתוצאה מכך שלא לימדו וחינכו אותי. וכן גם לתת צדקה וכל כיו"ב נובע מחינוך וחברה ופחדים ותאוות וכו' וכו'. בחירות שמתקבלות בעקבות ניתוח שכלי אינן חופשיות באמת. השכל משועבד לחשוב שאחת ועוד אחת זה שתיים. המו"נ אומר שאם אדם בוחר שלא לכרות את ידיו ולא לעקור את עיניו זו לא נחשבת בחירה חופשית, כי זה כמו שהשכל תמיד יחשוב שאחת ועוד אחת הן שתיים.  בחירה חופשית באמת היא גילוי של רצון שהוא חופשי כמו הרצון האלוהי, שהוא לא נובע משכל, ולא משום סיבה. רצון פשוט לגמרי. רצון כזה הוא גילוי של המהות העצמית הפשוטה שהיא גרעין המציאות במובן הכי עמוק שיש ביכולת אנוש להשיג. מה שמעבר לתפישת שכל, ועמוק ואמיתי עוד יותר מכל מה ששכל יכול להשיג.  הרצון הזה הוא בהגדרה החיים עצמם, וממילא כל מה שהוא בוחר הוא גילוי עצמותם של החיים. מה שכתוב "ובחרת בחיים", הכוונה העמוקה היא ובחרת מתוך הרצון הפשוט החופשי, בלשון המודרנית "התחברת" לרצון החופשי הזה שבך, ואז ממילא הבחירה היא בחיים כי הרצון הזה הוא השורש הכי עליון של החיים. ההתחברות הזו היא המובן העמוק של תשובה, וכל מה שנובע ממנה הוא חיים. אדם בדרך כלל מנותק לגמרי ומנוכר לגמרי לרצון הזה. השעבוד לרגשות, סבך האינטרסים מכל הסוגים והרמות, הרעש המתמיד של גירוי ותגובה לגירוי, הפעילות המעשית, הכל מסתיר את קיומו של רצון חופשי פשוט ונקי לגמרי שנמצא אי שם בסוף העומק של העומק, לא מובן ולא נתפש בשכל ולא מורגש ברגשות.

הרצון משתנה, גם הרצון האלוהי משתנה. זו הגדרת הרצון. השינוי הוא לא משום סיבה ולכן אין זה שינוי בבורא ולא סתירה לנצחיות.

המציאות במדרגת ספירת החכמה מיוסדת על חוק הסתירה. החוק הזה אומר ש A=A. כלומר כלב זה לא חתול וחתול זה לא כלב. המספר שלוש הוא לא המספר ארבע, והמספר ארבע הוא לא המספר שלוש. מספר לא יכול להיות בעת ובעונה אחת גם שלוש וגם ארבע וגם כל מספר אחר וגם להיות חתול וגם בנק וגם צבע מסויים וגם קבוצת כדורגל. כשאין חוק הסתירה הוא כן יכול. ספירת כתר היא מעל ספירת חכמה, היא לפניה בסדר ההוויה, בה עדיין אין את חוק הסתירה. בלי חוק הסתירה אי אפשר לדבר על שינוי כלל. שינוי זה שמשהו היה כך והשתנה להיות אחרת. בלי חוק הסתירה אין בכלל "כך". שום דבר הוא לא משהו מסויים, לכן לא שייך לומר שהוא השתנה להיות משהו אחר. זה לא מובן, וכתוב שספירת כתר היא לא משהו שאפשר לתפוש. בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, וקצת גם בביאור על מורה נבוכים, כתבתי על זה באריכות בכמה מקומות. אפשר לחפש בתגיות את המילים שכל ורצון, וגם חכמה וכתר. לא כתבתי איך אפשר להבין את זה, כי אי אפשר, אבל הרבה דברים מסביב שמנסים לדייק קצת יותר מה בדיוק אי אפשר להבין ומה סביבו כן אפשר, וקצת לימוד באריסטו רמב"ם וקבלה במה שכתבו על זה.

.

.

שכל וחיים אלו מילים נרדפות, כמבואר במו"נ א' פרקים נ"ג ונ"ח, (וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072b

"Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality")

.

כל דבר בבריאה הוא חי (מה שכתוב באריסטו ומו"נ שדוממים אינם חיים, יש צד באריסטו שגם צמחים לא נקראים חיים. כמו ש"מדבר" זו מדרגה של חי שהמאפיין שלה הוא כח המחשבה, גם "חי" זו מדרגה של חי, שהמאפיין שלה הוא שהוא נזון וגדל. יש חיים שאינם ניזונים וגדלים והם חיי הדוממים. אבל יש להם נפש הרגשה ודעה (מה שכתוב שאינם מרגישים, בלשון ימי הביניים 'מרגיש' היינו שהוא קולט בחושים מידע חושי מהחוץ). בביאור על מורה נבוכים הארכתי בזה במאמר על חייהם של הדוממים.  וכל דבר בבריאה הוא שכל. כל דבר רואה לפי מה שהוא. החומר רואה חומריות, העין החומרית שלי רואה רק את תואר הפנים של מי שאני מביט בו. העין הנפשית הרגשית שלי רואה אם יש במבט שלו עצב או שמחה וכיו"ב. השכל העיוני שלי הוא אותה עין חומרית עצמה במישור מציאות מופשט יותר, והוא רואה מושכלות בדרך של ראיית עין. העין שלי היא חומר ששוכנת בו נפש ששוכן בה שכל מופשט. אלה פנים שונות, מישורי מציאות שונים,  של אותו עצם. אם אני אומר למישהו 'אל תספר לי שאתה לא עצוב, אני רואה את העצב בעיניים שלך, בכל שפת הגוף שלך', זו חוויה של ראיה בדיוק כמו שאני אומר 'אל תספר לי שעכשיו לילה, אני רואה את השמש בשמיים', וכן כמו שאני אומר 'אל תספר לי ששתים ועוד שתיים הן שלוש, אני רואה שהן ארבע'. זו אותה חויית ראיה כי זו אותה עין ממש, אלה רק מישורים שונים של פעולתה. שכל פירושו עין. "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל".

לשון הסתכלות שייך לשורש של שכל, ומזה השם יסכה שעניינו ראייה. וכמובן הלשון לעיין, שכל עיוני, הוא מלשון עין.

כל דבר רואה במישור שלו, החומר רואה את החומר, הרגש רואה את הרגש, השכל המופשט רואה את הישויות המופשטות. האבן רואה את האבן. לא בראיית חוש כמו אצלנו אבל בראיה משלה. ובאבן יש מישור נוסך למישור החומרי, היא קיימת כי היא אידיאה, צורה, ומשם היא גם רואה יותר מאשר רק חומר. אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. הם יעידו על האדם בדין של מעלה, קורות ביתו של אדם מעידות בו.

.

.

כל זה הוא הקדמה לכך שגם רצון רואה רצון. רצון הוא גם אופן של מציאות. הרצון החופשי שלי הוא המציאות שלי, במישור מציאות מאוד עמוק ונעלם, בגרעין הכי הפשוט ראשוני ועליון, שהוא המקור של כל מה שמתחתיו. הרצון שלי רואה את הרצון האלוהי.

אבות ב ד: "עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך". יש הרבה מאוד קושיות עצומות ודיוקים על המשנה הזו, לא אאריך, הביאור העמוק הוא מה שאנו מדברים כאן. הרצון האנושי הוא יישות, מציאות, עצמות פשוטה של קיום פשוט. העצם הזה הוא כמו אנטנה שקולטת בעצמותה את הרצון האלוהי. וכמו שבשכל יש אחדות המשכיל והמושכל, כשרצון משיג רצון יש התאחדות רצון ברצון. זה הנושא של המשנה.  זו כבר אהבה שהיא עם הבורא עצמו, לא רק דרך בריאתו ותורתו. זה המקום שבו באמת אפשר לגעת במה שכתבתי ברשימה לעיל על כך שהמציאות של הנברא היא עצמה המציאות של הבורא, כמו שמציאותן של הדמויות במוחו של הסופר היא מציאותו של הסופר. נקודת התאחדות המציאות היא גם נקודת התאחדות הרצון, כי הרצון הוא הגרעין הכי פשוט של המציאות. הקליטה של האנטנה הזו היא על ידי ביטול הרצון. שמביאה להתאחדות הרצון. ביטול הרצון זו ספירת מלכות שהיא שם אדנ"י, ועניינה אדנות הבורא ושעבוד האדם כלפיו. הכנעה גמורה. יד עבד כיד רבו כי רצון עבד כרצון רבו. ומשם נתפח לספירת תפארת שהיא הווי"ה, הוויית הנברא היא הוויית הבורא.

הרצון האלוהי מתגלה ופועל בבריאה באופן נסתר, דרך המקרים. מהנושאים המרכזיים במורה נבוכים השאלה של קדמות העולם מול בריאת העולם. בעומק אין ביניהם סתירה, כמו שהארכתי בכמה מקומות להראות שזה מוכרח, והבאתי גם דברי האבן כספי שכותב כך. אלא שמצד החכמה העולם קדמון ומצד הרצון הוא נברא. העניין של הרצון האלוהי עובר ברובד נסתר, "תת קרקעי" לאורך כל המורה נבוכים, והוא מסודותיו העיקריים.

עיין בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 66 בביאור עניין זה, מהקטע שם שכותרתו (נביעת המציאות המוחשית מהמציאות האידיאית). וגם בביאור על מורה נבוכים בהקדמה 7 כתבתי בזה בדרך קצרה ופשוטה יותר, ושם גם הבאתי את דברי האבן כספי.

הרצון הזה, העובדה שהמקרים מכסים על פעולת וגילוי הרצון הזה בעולם, הוא לא שייך לרובד הפשוט של המחשבה האנושית. המחשבה הרגילה לא יכולה באמת להבין רצון שאין לו שום סיבה. אם לא חסר לך שום דבר כלל, ולא יעלה על הדעת שום שינוי במצבך שיעשה לך יותר טוב ממה שעכשיו, ואין בתוכך שום משהו שהוא בכח ושואף לצאת אל הפועל (הרי אצל הבורא אין שום דבר בכח), ולא שייך בך שום חסרון של שום דבר, לא חומרי ולא רוחני, אז למה שתרצה משהו? למה שלא תהיה שבע רצון ומסופק? לא בחינם היו חכמים גדולים שחשבו שאי אפשר לייחס לבורא רצון, כי אם לא חסר לו שום דבר, והכל אצלו ממומש בפועל, לא מובן למה שהוא ירצה משהו, ומה הוא כבר יכול לרצות, יש לו הכל. רצון פשוט, כגילוי פשוט של מהות ועצמות, זה לא נתפש במחשבה אנושית רגילה.  שלילת התארים עניינה הוא לנקות כל שייכות בין דעת אלוהים למחשבה ה"רגילה" של בני אדם. זה גם תהליך הכרחי להתחלה של יכולת לקבל בשכל את האפשרות של רצון חופשי באמת, כי זה צריך שכל שמשיג שהאופקים של המחשבה האנושית הם לא מוחלטים, שיש מעבר להם, אע"פ שאי אפשר ממש לראות שם, לפחות משיגים שיש שם משהו שמעבר. עבודת שלילת התארים היא מבוא להשגה של הרצון האנושי את הרצון האלוהי, וזו כבר השגה חיובית בעצמותו יתברך. גם כאן "עצמותו" היא רק מצד הנבראים ולא מצידו, וזה כבר עניין מאוד מופשט והארכתי בו יותר בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית בכמה מקומות ולא כאן המקום לזה.

.

.

במורה נבוכים א ס"ט כתב:

"וכן יתחיב תמיד בכל תכלית מתחדשת עד שיגיע הענין לרצונו לבד ית' לפי אחת מן הדעות כמו שיתבאר – עד שיהיה המענה באחרונה כן רצה ית'; או לגזרת חכמתו לפי דעת אחרים כמו שאבאר – עד שיהיה המענה באחרונה כן גזרה חכמתו ולזה יגיע סידור כל תכלית אל רצונו ואל חכמתו לפי שתי הדעות האלה אשר התבאר לפי דעתנו שהם עצמו ושאין רצונו וחפצו או חכמתו דברים יוצאים חוץ לעצמו – רצוני לומר שיהיו זולת עצמו. ואם כן הוא ית' תכלית כל דבר האחרון; ותכלית הכל גם כן – ההדמות בשלמותו כפי היכולת – והוא ענין רצונו אשר הוא עצמו כמו שיתבאר. ובזה נאמר בו שהוא תכלית התכליות:"

ההידמות בשלמותו הוא ההליכה בדרכיו, והוא התאחדות עם רצונו שזה התאחדות עם עצמותו.

.

.

בהלכות תשובה פרק ה כתב:

"שמא תאמר: והלא הקדוש ברוך הוא יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה. ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק – אי אפשר שלא יהיה צדיק, ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע – הרי לא ידע הדבר על בוריו?

דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה, אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו, כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר: "כי לא יראני האדם וחי", אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקדוש ברוך הוא כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו."

יש כאן סתירה, הוא אומר שאין כח באדם להשיג עניין זה כמו שאין בכוחו להשיג אמיתת הבורא. משמע שאין שום שייכות לשכל אנושי שיהיה לו מבוא להבין בעניין זה ואין טעם לנסות ללמוד את העניין הזה. אבל הרי כתב שתשובת דבר זה ארוכה מארץ מידה וכמה עיקרים תלויים בה וצריך אתה לידע ולהבין בדבר זה. הרי מבואר שיש כאן הרבה מה ללמוד. אלא דווקא על בוריו אין אדם יכול להשיג, כלומר עניין זה כן יכול להיות מושג, אבל לא בדרך שהשכל רואה אותו נוכחו ומקיף אותו ויודע כל מה שיש לידע בו.

הוא מפנה לפרק ב', הן ההלכות ט' וי' שהבאתי שהבורא יודע רק את עצמו ומזה יודע את הברואים שהכל נסמך לו בהווייתו. וידיעתו את עצמו היא כמו עין שרואה את עצמה, וזה מה שכובת בכמה מקומות שהוא ודעתו אחד ואין דעתו דבר שמחוץ לו, זו אינה ידיעה של הסתכלות כלפי חוץ אלא הוויה שהיא בעצמה ידיעה. ומבואר מכאן מה שכתבתי, שעניין זה של ידיעת הבורא את עצמו הוא לימוד רחב מיני ים לאדם ויש בו עיקרים גדולים והררים רמים, ולכן מדבר הרמב"ם על אופן ידיעתו של הבורא, ואם לא היה לאדם שום שייכות לזה למה בכלל לדבר על זה. ולימודו של עניין גדול זה הוא לא באופן של הבטת העין נכחה לראות מה שמחוץ לה, שזה אופן של ידיעה על בוריו של הדבר, אלא באופן שכתבתי שהוא התאחדות בלי ידיעה על בוריו של הדבר, בלי שאפשר להקיפו ולהגדירו במילים.
(ועיין עוד בזה במו"נ ג כ)

.

.

.

שוב אני חוזר, קריאה של מה שאני כותב כאן מוכרחה להיות רק קריאה בעלמא, סתם סיפור שלא שייך לשום דבר במציאות ובחיים. אם חושבים שמבינים זה רק בנייה של דמיון כלשהו. כל אחד יכול להבין לפחות כמו שהבנתי ומן הסתם אף יותר, רק שכדי להבין צריך ללמוד. צריך להקדיש לפחות כמה שנים של לימוד יומיומי מאומץ של כמה שעות ביום של אריסטו ורמב"ם. זה תהליך, שינוי, גדילה. אי אפשר לשנות את השכל והנפש בקריאה של מאמר, זה מוכרח להיות תהליך ארוך ועמוק שדורש התמסרות. כמו שכותב המו"נ חלק א פרק ה, ושם לב-לד, בלי זה ההבנה בהכרח תהיה רק דמיונות ולא יהיה אפשר להבחין בהבדל.

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 65 - שכל ורצון בגילוי האלוהות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על 65 – שכל ורצון בגילוי האלוהות

  1. פינגבאק: 14 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים לט-מב | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן

  2. פינגבאק: 17 הערות קצרות על הפשט של מורה נבוכים לפי הסדר – חלק א פרקים מח-נא (מאמר על שמיעה וראייה) | ביאור על מורה נבוכים מאת ניר שטרן

  3. פינגבאק: 78 – ניסים והשגחה מול טבע וחכמה. שיטת הרמב"ם בניסים והתערבות הבורא (ביאור יסודי). רצון ושכל. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  4. פינגבאק: 81 – איפה כתוב באריסטו שיש גילוי של רצון חופשי של הבורא בבריאה, שיש ניסים ושהעולם נברא ולא קדמון | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s