25 – משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא (על הגלות).

ראיתי בבלוג של דרור בורשטיין רשימה יפה מאוד על המשנה הזו (סוטה מט א, וכל הסוגיא שם), וכתבתי שם תגובה והיא התארכה אז חשבתי להעתיק אותה גם לכאן.

 

סוטה מט א:

"משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא". אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני [אל תִּשְׁנֶה] "ענווה", דאיכא אנא [שיש אותי]. אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני "יראת חטא", דאיכא אנא.

.

"אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני [אל תִּשְׁנֶה] "ענווה", דאיכא אנא". הלשון "לא תתני" משמעה שצריך לתקן את נוסח המשנה ולמחוק את המילים משמת רבי בטלה ענווה. ונשמע קצת תמוה שלזה התכוון רב יוסף.
נוסח המשנה קשה מצד עצמו גם לולא שרב יוסף היה מעיד שהוא עניו, הרי בזמן כתיבת המשנה, לפני רב יוסף, היה אפשרי שבדור כלשהו בעתיד יקום מישהו עניו (ועובדה שלבסוף קם רב יוסף), ואיך המשנה יכולה לקבוע מראש שזה לא יקרה לעולם עד סוף כל הדורות (וכן לגבי יראת חטא).

אם למשל מישהו יאמר משמת בטהובן (סתם זרקתי שם) בטלו המלחינים, ויש נער שיושב על הגדר של בית הספר ופורט כמה אקורדים, ושילוב של אקורדים מצא חן בעיניו והוא משמיע את זה לחברו, הנער יכול לומר: אל תאמר מתו המלחינים, הנה אני מלחין. אמנם באמת זה לא סותר לדברי ההיסטוריון הדגול של המוזיקה, שיאמר לאותו נער: ביחס לבטהובן אתה לא נקרא מלחין. כי בטהובן היה חוליה משמעותית בהיסטוריה של האנושות כולה, ככלל, ואותו נער מלחין באופן פרטי רק בד' אמותיו ואמות חבריו.

העניין והעבודה של הגלות, שהיא מוות והתפוררות וגם לידה מחדש ותיקון. כל מה שחיצוני נהרס, כל מסגרת, כל מה שקולקטיבי. אין יותר מלכות ובית ועד וחכמים ו"אמת" שהכל מכירים בה, ואפילו אין באמת משפחה (אויבי איש אנשי ביתו). הכל מתכנס לנקודה אחת קטנה מאוד, רועדת כמו נר יחיד בסערת חורף, באמצע המקום האישי של האדם הפרטי הבודד. הכל מתפורר לנקודות כאלה של אנשים בודדים פרטיים שכל אחד מהם יש לו את המלכות שלו והאמת שלו ובית הועד שלו והשפה שלו ואפילו בני משפחתו יש לכל אחד מהם את האמת שלו והם לא שומעים בקולו ולא באמת יודעים מה בליבו, אלא מחפשים את עצמם בכוחות עצמם. הקשר של האדם לאלהיו, לעצמו, לא עובר יותר דרך שום דבר כללי ומוסכם (ומה שכן קיים כללי וממוסד, מלמדת המשנה שיש להתייחס אליו כאל מזוייף. בית הוועד לא ייסגר אלא הוא נשאר כממסד של בית וועד, אבל רק מבחוץ הוא בית וועד ובפנימיותו הוא זנות). גם הטבע כבר לא מאיר פנים לבני האדם, כי גם זה קולקטיבי. מהעבודה של נגיעה אמיתית באותה נקודה פרטית בתוך עצמו, יכול אחר כך להיווצר מחדש שיתוף דעת של בני אדם כשכל אחד יש לו יסוד משל עצמו והוא לא נגרר, יכולה להיבנות מסגרת חיצונית שלא תהיה רומסת את היחיד אלא מחיה אותו.

הגמרא לדעתי מדברת על השינוי שקורה בעולם עם תחילת הגלות הרביעית, העמוקה והקשה ביותר, שעדיין אנחנו בה. כל מה שקולקטיבי מתפורר ונהרס. משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, הכוונה בהיסטוריה האנושית (או היהודית), כעם, כקולקטיב, כבר אין יותר אנשים שענוותם ויראתם הם "מוסד", מגדלור, שכל העם נשען עליו. המשנה יכלה לקבוע את זה בוודאות, כי היא ראתה שהעם מתפורר וממילא בלי עם לא ייתכן שיקום ה"עניו הלאומי". זו תקופה שנסגרה, העולם משתנה. כבר אין ענוותנים של כולם, כמו שכבר אין בזמננו מלחין אחד שכולם מעריצים. יש הרבה אנשים פרטיים. ועל זה רב יוסף ורב נחמן באים לומר שמה שעושים כפרטים בודדים יש לו ערך, אין לבטל אותו לגמרי, המשנה אמרה שבטלה ענווה רק מהצד, מהכאב, של מי שהכיר את המצב שבו עוד לא הכל התפורר. אבל לא צריך לקרוא את זה כביטול גמור, כי מצידנו הגולים זה מה שיש לנו בגלותנו, ומזה תצמח הגאולה העתידה.

 

מודעות פרסומת

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 25, 25 - משמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא, על הגלות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s