(התייחסות לתגובה של י. ד. ברשימה קודמת)
.
לפי הרמב"ם (באגרת לרבי עובדיה הגר ועוד מקומות בהקדמות המשנה ומו"נ, וכמו שמתחייב משיטתו הכללית לא לקבל שום דבר שהוא סגולי ו"מעל השכל", לא במצוות וממילא גם לא בגדר של "עם ישראל") כשאומרים "עם ישראל" מתכוונים תלמידי ישראל, תלמידיו של יעקב אבינו, שהם תלמידי אברהם אבינו שכתובי במסכת אבות. שהרי תורת יעקב היא בירור של תורת אברהם.
במסכת שבת ס"ב א' נאמר "קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן ". כל קבוצה שיש לה מאפיין מהותי ששייך לעיקר צורתה נקראת "עם". אין "עם הג'ינג'ים" כי זה לא מאפיין מהותי. השעה של אדם לגבי אחדות הבורא ואחדות הבריאה איתו היא כמובן הדבר הכי מהותי. וכמ"ש בתחילת המו"נ שהשכל, הדעת, הוא גרעין המהות של האדם. בזמננו מזהים את המילה "עם" עם "לאום". לאום במובן שאנו משתמשים במילה זו (היא קיימת במקרא במובן אחר) זו יישות שנוצרה בהגות של הלאומיות באירופה מזמן המאה השמונה עשרה ויסודה בהגות של הרומנטיקה הגרמנית, ושותפים לה הרבה לאומים שדרשו עצמאות והקימו מדינות לאום.
לפני נח בני האדם הושחתו לגמרי בדעותיהם. נח החזיר את הדעה האמיתית על בורא אחד, ומי שאחז בדעה הזו אחרי המבול נקרא בן נח, כלומר תלמיד של נח. מי שאחז כמו נח היה בן נח ומי שהתנגד וסבר שאין אחדות בעולם לא היה בן נח. ז' מצוות בני נח מגדירות איך מתנהג, או מה צורתו, או הביטוי המעשי של דעותיו, או מה שהבורא מחייב אותו (יש הרבה חקירה ללמוד מה בדיוק הגדר של ז' מצוות בני נח. אני כובת בקווים מאוד כלליים בלי לדייק). מי שאוחז כדעתו של נח ומקיים את המצוות שקשורות לדעות האלה הוא בן נח וחסיד אומות העולם.
(יש שימוש אחר של המילים "בני נח" לומר על צד השלילה שאינם מבני אברהם אבינו, כלומר אינם מתלמידיו. ואז לפעמים יתכן שקוראים לכל מי שאינו מבני אברהם אבינו "בן נח", גם אם הוא רשע גמור ולא הולך בדרכו של נח)
יש הבדל בין התפישה של אחדות הבורא ואחדותו עם הבריאה, בין נח לאברהם. זו סוגיא מאוד עמוקה ומפורטת. שניהם היו צדיקים גמורים ושניהם השיגו את הבורא באופן אמיתי, ובכל זאת יש הבדל. באופן מאוד מאוד כללי וגס אולי אפשר לומר שהתפישה של נח היתה יותר "בעל בייתית", יותר רגועה ומיושבת בעולם החומרי. ואילו אצל אברהם זו תפישה של מסירות נפש, להשליך עצמו לכבשן האש, ללכת מארצו אל מקום רחוק לא נודע, מקום של להתקדש לעבודת ה' בלי סייגים. הוא עשה עקדה של בנו, הסתובב בכל העולם לפרסם את דעת הייחוד. הפקיר את ביתו לכל אורח וכו'.
בהלכות יסודי התורה בארבעת הפרקים הראשונים שהם עיקר דעת האל שבני אדם מחוייבים לה, לא הזכיר כלל עניין של ישראל, ומשמע שזה שייך לכל אדם. בפרק החמישי הוא מדבר על מסירות נפש וקידוש השם ושם הוא אורמ ישראל. ישראל זה יעקב שלימד את תורתו של אברהם, שיש בה מסירות נפש וקידוש השם. כמובן בכל זה יש עוד הרבה תוכן ואריכות ועומק, אני משרטט קווים מאוד גסים ושטחיים וכלליים.
בזמן מתן תורה, העולם היה מבורר. כל מי שהאמין בתורתו של אברהם על אמונת הייחוד באופן גבוה ומוחלט של מסירות נפש וקידוש השם, להקדיש את כל כולו לעבודת הבורא, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, בא להתקבץ תחת דגלו של אברהם אבינו שהלך בין כל האומות וכל מי שקיבל דבריו הצטרף אליו (אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. לא מדובר על גירו הלכתי של מילה טבילה וקרבן וקבלת מצוות שהרי זה היה לפני מתן תורה, אלא על הגיור המהותי של קבלת הדעה האמיתית). מבואר מזה ש"עם ישראל" הוא אלה שנקבצו סביב אברהם , הוא לקט של כל מיני עממים מכל קצוות העולם שלא עברו גיור הלכתי אלא רק קיבלו דעה. ואחר כך כל אלה עמדו לפני הר סיני והקב"ה כרת איתם ברית, שהיא חוזה מחייב ומשהו כמו חתונה, ונתן להם תרי"ג מצוות.
מה שאומרים שישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, ולא ידח ממנו נידח וכו', זהו מכח אותה ברית הר סיני. כאמור בני הרבה לאומים נכנסו לברית הר סיני מכח שקיבלו דעת יעקב אבינו. לא מכח מוצא גנטי (הרי אז עוד לא היתה ההלכה של בן לאם יהודייה). ומכח הדעה שלהם שהיא התמסרות מוחלטת לבורא ואחדותו הוא כרת איתם ברית שנצרבה בנשמותיהם. ברית זו התאחדות ממש. כמו בין בעל לאשה שנאמר בהם "והיו לבשר אחד" ומבחינה רוחנית זה ממש כך. אותה ברית שנשמותיהם נחתכו והשתנו ונבראו להיות משהו חדש, משפיעה על צאצאיהם שהם המשך של נשמותיהם. בן הוא כמו ענף של נשמת אמו או אביו (במקרה של הר סיני אמו). זו לא סגולה שמעל השכל אלא עניין טבעי שהוא אמנם ברובד גבוה רוחני של הטבע.
בזמן הסבא מקעלם מישהו גנב תפוחים בשוק וזה היה זעזוע נורא לקהילה. הסבא אמר על זה שזה לא יכול להתחיל סתם כך. סבא שלו הביא בספריו חידושי תורה ולא ציין מי המקור שלהם, אבא שלו לא החזיר ספרים שלמד בהם למדף, והנכד כבר יצא גנב ממש. זה עניין טבעי. כמובן באופן הרבה הרבה יותר עמוק יש השפעה בדרך כמו זו על צאצאי אותם שעמדו בהר סיני. ולכן מכח זה גם אם איבדו את החכמה והדעה של אחדות הבורא, חזקתם שיגיעו לזה מתישהו כי יש משהו במציאות הרוחנית של נשמתם שכבר נצרב בזה. לכן גם אי אפשר לברוח מהברית ולהחליט שהיא לא מחייבת אותי. הרי להכנס לברית היה עניין תפוח, כולם הוזמנו ומי שרצה נכנס לברית. אם כן מסתבר שגם לצאת מהברית יהיה עניין פתוח. אבל זו כמו חתונה, שלהכנס זה פתוח אבל לצאת לא. כי אחרי ההחלטה החופשית להכנס לזה, משם יש בזה התמסרות מוחלטת משני הצדדים שגורמת להם לאבד את מציאותם הקודמת להיווצר מחדש כבשר אחד (כמובן להבין איך זה שייך לאלוהות נבדלת מחומר שלא יתכן בה שינוי, זו סוגיא עמוקה בפני עצמה, ולעת עתה אפשר להסתפק בכך שנאמר "כביכול".). ואחרי התמסרות והתאחדות כזו כבר צד אחד לא חופשי לצאת. הוא בכלל לא קיים יותר באופן הנפרד שהיה לו לפני החתונה. ברית קשור לשורש של בריאה, זו כמו בריאה חדשה. כיוון שהברית הזו מאוד מאוד עמוקה, היא אל רק על מי שעמד שם שאינו יכול לצאת, אלא כיוון שברובד מאוד מאוד עמוק הבנים הם ענף לנשמה של אבותיהם ואמותיהם, הם לא יכולים להשתחרר מהשייכות שלהם לברית הזו.
מהברית נוצר קיבוץ של בני אדם שלא יכול להשתחרר משייכות לאותו קיבוץ, וממחוייבות לקיים את ההסכם של אותה חתונה של מעמד הר סיני, וזה יצר מציאות של קהילה שמחוייבת לחיות ביחד בקיום תרי"ג מצוות, וזה מה שאנו מכירים כ"עם ישראל". לצאת אי אפשר אבל להכנס לברית הזו כל אחד יכול מכל עם ובכל זמן. במהות הכניסה לברית של כל אחד בכל זמן היא בכך שהוא מתעלה מההשגה של בן נח (וכל שכ של עובד ע"ז) ומגיע להשגה של בן ישראל לגבי אחדות הבורא בעולם. אם הוא לא יודע שיש מעשה הלכתי שקשור לזה שהוא טבילה מילה וקרבן וקבלת מצוות, גיור הלכתי, ומחוסר ידיעה לא מקיים אותו, זה לא קובע את המהות שהוא גם עם ישראל ובן ישראל. הוא כמו הפרידות הטובות שהקב"ה אמר שיש לו בין האומות, נעמה העמונית ורות המואביה. בעולם המבורר שהיה אז (שכל בני דעתו של יעקב התקבצו לקהילה של עם ישראל וחיו תחת הברית בקיום מצוות) ההשגחה גרמה שהן תצטרפנה לקהילה של הסוברים כדעת יעקב אבינו. בימינו שיש הרבה יהודים מלידה שלא סוברים כיעקב אבינו, ויש הרבה בני אומות אחרות שכן סוברים כך ואין להם בכלל מושג שהדעה הזו שייכת ליעקב אבינו ותלמידיו, כלומר לעם ישראל, ושהיא כתובה בתורת ישראל, אין אפשרות להוציא מאומות העולם את הפרידות הטובות ולהביאן לעם ישאל. ומקווים שהעולם יתברר שוב בביאת המשיח ואז כל הקוראים בשם השם יתקבצו ביחד.
.
.
כל אלה שלא התקבצו סביב אברהם ולא רצו לקבל תורה בהר סיני (כל אומות העולם הוזמנו למעמד הר סיני וקבלת התורה, גם מזה מבואר שמעמד הר סיני היה שייך לכל מיני לקט עממים שונים בלי גיור הלכתי שרק קיבלו את הדעה, לא פחות ממה שהיה שייך לבנים הגנטיים של משפחת יעקב), בהכרח לא הסכימו לדעת אברהם. כי העולם היה מבורר, הכל ידעו מי סובר מה ולאיזו קבוצה כל אחד שייך.
חלק מהם חלקו מכל וכל על הדעה שיש אל אחד נבדל ומשגיח. אלה הרשעים עובדי ע"ז. וחלק מהם לא חלקו מכל וכל על הדעה של אברהם, רק סברו בעניין זה כמו נח ולא כמו אברהם. הם לא אחזו מלהיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, להתרומם מעל הטבע ולחיות במדרגות של מסירות נפש וקידוש השם ולהיות תלמידים של עקדת יצחק ולחיות ככבשה בין ע' זאבים וכו'. הם אחזו כשיטה ודעה שרצון הבורא לחיות נורמלי ורגוע ומיושב בעולם החומרי, ועדיין להאמין באחדות הבורא. אלה בני נח. איתם הקב"ה לא כרת את ברית מעמד הר סיני, שהיא כמו חתונה שמחייבת התמסרות מוחלטת ולקיים "עזה כמוות אהבה רשפיה רשפי אש וכו'" וכו', אבל הוא ביחסים טובים איתם ומצידו דרכם לגיטימית וטובה ומקובלת.
האינדיבידואליות היא עניין מודרני. בעולם העתיק אנשים חיו בשייכות לקהילה, ראו את עצמם כאיברים של המשפחה והקהילה. היתה דעה של המשפחה, של האב הראשון של המשפחה, של הקהילה, של בני אזור מסויים עם צביון אתני משותף וכו'. אברהם אבינו מרד בדעה של המשפחה שלו וזה היה מעשה מאוד מאוד יוצא דופן וראוי לציון. התורה וחז"ל מדברים על זה הרבה מאוד. זה לא היה כמו היום שכל מתבגר מורד בדעת משפחתו.
לכן אחרי שהכנענים סרבו לקבל דעת אברהם אבינו ולא התייצבו לדגלו, מסתמא זו נשארה דעת אותה הקהילה והתורה אומרת להכרית אותם ולא לבדוק אחד אחד מה דעתו. והיא מדברת בהכללה על עם צדיק ועם רשע ועל בני נח.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
תודה רבה עשית הרבה סדר בבלאגן.
כמה שאלות נוספות:
א. מה עניינו של יצחק ומדוע דעת זקנים בעלי התוספות טוען שהוא כנגד ברכת מחיה המתים?
ב מה בירר יעקב ואיך זה קשור לכך שמיטתו שלמה?
ג. מדוע משה רבינו לא קיבל את בית אל כבית אלוהים כמו שאמר יעקב ואמר: המקום אשר יבחר השם בספר דברים)?
אהבתיאהבתי
אלה שאלות עצומות. אלה היסודות של התורה ויש עוד ועוד בחינות וזוויות ועניינים למצוא בזה. אכתוב משהו קצר בלי יומרה שזה ממצה את העניין.
הבחינה של אברהם היא שהקב"ה רוצה שהמציאות תהיה קיימת ומשפיע מטובו שיהיה קיום. ומזה נובע חסד, שהוא השפעת שפע של מציאות.
אמנם לא מבורר עדיין היכן תתגלה אחדותו ית' שאין עוד מלבדו ואין שום דבר חוץ ממנו. אם קיים משהו מלבד הבורא הרי הבורא כבר לא אחד מוחלט מושלם ופשוט ובלתי מוגבל. הגבול שלו הוא היכן שמתחילה מציאותו של מה שאיננו הבורא, ולא יתכן שיהיה לו גבול.
את זה בירר יצחק, שחי במציאות של אהבה גמורה. על האהבה נאמר עזה כמוות אהבה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. אהבה זו הכרה שהמציאות שלי כמשהו פרטי עצמאי אין לה קיום, היא מתאפסת ומתה, אני נשרף באש של ההתאחדות עם מה שאני אוהב, להתאחד איתו בגדר של ברית שהיא כליון מה שקיים בעצמו ובריאה חדשה באופן של ביטול והתאחדות והתמזגות כמו טיפה שמתמזגת עם הים וחדלה מלהתקיים כטיפה. יצחק נשאר תמיד על המזבח, הוא נשאר הבן הנעקד. הוא התעוור שם מדמעות המלאכים ונשאר עיוור שחשוב כמת. דרך קיומו היא של מסירות הנפש על קידוש השם, שמוכיחה שאין מציאות של קיום מחוץ לבורא ולכן הקיום הוא באופן של להיות נשחט כל הזמן.
לפי זה הקיום של יצחק היה צריך באמת להיות חדל. הבורא לא היה צריך לשלוח איל אחר ולומר אל תשלח ידך אל הנער. היה צריך לשחוט למעשה את יצחק כדי לברר שאין שום מציאות מחוץ לבורא. וזה נס כמו הסנה בוער באש ולמרות זאת איננו אוכל. כך למרות שיצחק חי בדרך של בוער באש הוא לא חדל לגמרי להתקיים, וזה הברכה על הנס של מחייה המתים. הוא מת ובכל זאת הוא חי ברגע המיתה עצמו בחיים של מסירות נפש ולא מת לחלוטין, וזו עומק הברכה של מחייה המתים שהיא על ההווה על כל מי שחי כך ולא רק על נס תחיית המתים של העתיד.
אנו חיים ככבשה בין שבעים זאבים. מספרים על החפץ חיים שמישהו התקרב להקשיב לו בתפילתו ושמע אותו מתחנן זכני להישרף על קידוש שמך. זו לא אהבת מוות אלא זו הבנה מה הפירוש של חיים. חיים של התמסרות באהבה מוחלטת עד ביטול והתאחדות ודבקות גמורים.
.
מכל זה עדיין לא מבורר איך בכל זאת לחיות. מה מחזיק את יצחק בחיים, למה לא להישרף ממש לגמרי ולמות ולקדש את אחדות הבורא ותו לא. איזה ערך יש לחיים חוץ מקידוש השם וביטול מוחלט אליו. למה אומרים כתבנו לחיים מלך חפץ בחיים וכו'. הרי עדיף למות על קידוש השם.
מאברהם יצא ישמעאל כיוון שלא התבררה כל צרכה גילוי אחדות הבורא ומסירות הנפש על קידוש שמו וכאילו יש ערך למציאות הנבראים בפני עצמם ונובע מזה החסרונות של ישמעאל. ומיצחק יצא עשיו כיוון שעוד לא התברר איך כן לחיות ונשאר הערך של המוות בלי מיתוק שזה עשיו שהוא על חרבך תחיה.
ויעקב בירר איך אפשר גם זה וגם זה. זה עניין עמוק מאוד, שלא יכול להיות מובן עד תומו. יעקב בירר וגילה שיש ערך עצמי בחיים ובקיום הנבראים ולא רק בשריפתם על קידוש השם לגלות אחדותו, ועדיין יסוד כל הקיום הוא המסירות נפש וגילוי אחדות השם. בפשטות היכולת לקבל כעובדה פשוטה שזה לא סותר, ואפשר גם וגם, אפילו שאיננו מבינים איך ייתכן שזה לא סותר, זה הבירור שבירר יעקב. להכיל את הסתירה, לקבל את זה כעובדה פשוטה בלי להבין. בתמימות. לא מתוך טפשות ופתיות אלא להיפך, מתוך גודל החכמה של בחינת גדלות מוחין, שיש מקום בשכל להכיל את הסתירה כמו שהיא ולא ליפול בגלל שזה נראה סותר.
.
.
לגבי המקום של בית אלהים לא חשבתי שזה מחלוקת בין יעקב למשה, אלא שזה כמו שהקב"ה אמר לאברהם לך לך כו' אל הארץ אשר אראך, ולא אמר לו לארץ כנען. שהעניין הוא שמחוז החפץ אליו הולכים הוא הבורא ית' בעצמו ולא שום מקום על פני הארץ.
בני ישראל במדבר היו רחוקים משם וזה היה בשבילם מחוז חפץ, מקום שאיפה וכיסופין. ולכן נאמר שמחוז החפץ הוא הבורא לבדו. מה שהוא אומר. לא חשוב מה הוא יגיד, הוא יגיד מה שהוא רוצה ואנו אין לנו אלא רצונו בלבד ולא אכפת לנו איפה המקום. החשיבות היא משום שהוא אומר ולא משום המקום בעצמו, לכן הפסוק מדבר על המקום כעל המקום אשר ה' יבחר, ולא על מקום מסויים עם שם כאילו יש לו חשיבות משל עצמו. וכן אברהם לא היה חשוב להיכן ילך, כי החשוב הוא שזו הארץ אשר הבורא מראה אותו, כי הוא הולך אל רצון הבורא מה שלא יהיה רצונו. כיוון שזה העיקר זה מה שכתב הפסוק. אולי הוא בכלל לא ידע לאן הוא הולך עד שלא הגיע, אבל בכל אופן בוודאי לא היה חשוב לו כלל לאן הוא הולך, כי הוא רק הולך אחר ה'. זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר. הולכים אחריו כצאן אחרי הרועה שלא אכפת להם לאן הולכים אלא מבחינתם חשוב רק שזה יהיה אחרי הרועה.
יעקב כבר היה שם ולא הלך לשם כאל מחוז חפץ ושאיפה, לכן אצלו היה המקום ידוע וגלוי.
אהבתיאהבתי
איזה כיף לשאול שאלה ולקבל תשובה.
בעניין בית אל לפחות לפי הפשט נראה שיעקב סבר שבית אלוהים נמצא בלוז ולא בירושלים, ומכאן טעה ירבעם לשים את העגלים בבית אל. במאמר מוסגר בהרבה עניינים נראה שירבעם סבר שאהרן ובניו חלקו על משה – הן בעגלים, הן בשמות שנתן לבניו נדב ואביה והן בענין בית אל. ואז עולה השאלה מה סברמשה?
אם תוכל הרחיב באיזה פוסט כיצד חזרת בתשובה. ברשת מסתובב איזה קובץ קוח שלך שממנו עולה שלמדת בתיכון ליד האוניברסיטה וסיימת עם ממוצע טוב. ומסקרן אותי איך עשית את המעבר כזה. מבין השיטין עולה שהיית מרקסיסט וכנראה פצפיסט עם הסתייגויות מהלאומיות. היום נראה שאתה פחות אנטי ועדין מעניין לשמוע את הדברים מזוית המבט שלך.
אהבתיאהבתי
בעניין ירבעם כל העניין חדש לי ונשמע מעניין, תודה.
לא הייתי מרקסיסט או פציפיסט, אלא התחנכתי בהשקפה של הרב ש"ך לגבי הציונות והלאומיות. שמקורותיה ברב מבריסק, והרב ש"ך אמר שבזה הוא סובר כמו ויואל משה.
זה ביקורת בכלל על העניין של לאומיות שהרבה עמים הורגים ונהרגים רק בשביל עצמאות לאומית, שיהיה הדגל והבול והשם שלהם בדווקא על מוסדות השלטון. וזה משתמש באותו כח נפש כמו של קנאות דתית. ויורת גרוע אם מערבבים את זה עם הדת.
ועוד עניין מיוחד בעם ישראל שלדעתם הגלות היא עבודה שצריך לעבוד כדי לתקן, ועיקר העבודה היא להבין שחטאנו ומגיע לנו עונש הגלות ולכן להתמסר בהכנעה ולחכות שהקב"ה יחליט שסבלנו די ויסלח לנו ויגאל אותנו בעצמו כמו שהבטיח ע"י הנביאים. ולקום לקחת גורלנו בידינו בלי לחכות לסליחה וגאולה זה מרד.
כמו בן שחטא לאביו מאוד ואביו גירש אותו מהבית כדי שילמד להבין במה טעה וישוב. הבן וודאי צריך לשבת בחוץ בהרכנת ראש ולפשפש במעשיו ולשוב ולחכות למחילה מאביו האוהב שוודאי מציץ עליו מהחלונות. ושי הבטחה שהוא לא עוזב אותנו וכשנשוב כראוי הוא ישיב אותנו וישלח משיחו ויגאל. ואם הבן בא על דעת עצמו בכח ובלי רשות לתוך הבית של אביו ושובר את הדלת ואומר זה ביתי ואני נכנס וגר, זה מרד באביו.
אהבתיאהבתי
נראה לי שהתוספת של הגל לתיאור הלאומי המודרני בכל זאת באה ממך ולא מהרב שך והרב מבריסק.
הנה קטע מהמהר"ל ספר "נצח ישראל" פרק כה:
"וזאת תשובתנו על דבר זה; מה שאין האומה הזאת באהבה האחד עם אחיו, הוא עצם הגלות, שהפריד השם יתברך את חבור שלהם, וחלקם והפיצם. ומאחר שחלקם והפיצם, דבר זה גורם גם כן שיהיו מחולקים בדעתם. שאם לא היו מחולקים, לא היה מקויים בהם הפיזור והפירוד – אותם שהם אחד, ולב אחד להם. ואם יש להם לב אחד ביחד, אין כאן פיזור בין האומות. כי מה שיש להם לב אחד, הוא מחבר אותם יחד, וגזירת השם יתברך שיהיו מחולקים."
הגאולה לפי דבריו זו החזרה של הלב האחד לעם ישראל. במילים אחרות חזרתה של הלאומיות אל עם ישראל כמו שראינו עם הנערים החטופים ולאחר מכן בצוק איתן שהרגישו כיצד לב אחד פועם בכל עם ישראל.
אהבתיאהבתי
חשבתי לא להגיב כדי שתוכל להישאר זה שאמר את המילה האחרונה, אבל ראיתי שאני רוצה להיות זה שאומר את המילה האחרונה…
המהר"ל מדבר על אהבה ולב אחד ועל זה אין מי שחולק כמדומני. אתה אומר שזה עניין הלאומיות.
אכן לדעתי בלי ספק יש בלאומיות צד של גילוי לב אחד ואהבה וכמו שאמרת.
אולי אני טועה, אבל המילה "לאומיות" מעוררת אצלי בין היתר גם אסוציאציות של דיבורים קשים נגד אנשים שנתפשים כ"שמאלנים", חסידי בית המשפט העליון ועיתון הארץ וארגון בצלם, בלי לנסות כאדם אל אדם להרגיש את ליבם ואת כוונותיהם ורגשותיהם ולהקשיב אולי יש תערובת של נקודות משכנעות בטיעונים שלהם ויש גם מה ללמוד מהם ולא רק לרחם עליהם ולהתפלל עליהם שתיפקחנה עיניהם העיוורות (לדעתי אצל כל אדם יש תערובת של נקודות משכנעות וכאלה שאינן משכנעות, ואין אדם שתמיד צודק בכל דבריו, ולכן יש טעם להקשיב זה לזה).
באותה מידה ממש גם המילה "שמאל" מעוררת אצלי אסוציאציה של בוז ושנאה מראש לכל מי שמוגדר ימני או דתי (שמייד הוא פשיסט או גזען או קנאי חשוך משיחיסט וכו'), וגם זה בלי הקשבה של אדם אל אדם.
לדעתי אין דבר כזה דעות של מחנה מסויים, ובטח לא רגשות של מחנה מסויים. מי שמדקלם דעות בגלל שהן של מחנה מסויים והוא שייך לאותו מחנה, זה בעיני כצפצוף הציפור בעלמא. ואם הוא שונא או אוהב דברים או אנשים בגלל שייכותו למחנה הוא בעיני שטוף מוח שאנושיותו נמחקה.
אם בוחנים אנשים פרטיים מה הם באמת מרגישים וחושבים, יש אנשים מכל המחנות כאלה שאני מכיר ומאמין להם לגמרי שמעשיהם באים מאהבה ממשית והם משוכנעים שדרכם תועיל ותמנע חורבן, ויש להם נימוקים שאי אפשר לבטל את כולם מראש ברגע אחד.
להתייחס לאדם רק לפי מה שהוא משייך את עצמו או שמשייכים אותו למחנה מסויים, לדעתי זה לבד כבר ההיפך מאהבה ומלב אחד. לאהוב פירושו לראות אותו כמו שהוא, וכמו שהוא זה לא המחנה שהוא משייך את עצמו אליו. קודם כל הוא אדם, יש לו פנים, יש לו אמא, יש לו לב ושכל, יש לו דעות ומחשבות ורגשות משל עצמו. גם אם הוא החליט שהוא חלק ממחנה מסויים, לאומי או שמאל, לא לפי זה אשפוט אותו. כי אני לא מייחס משמעות אמיתית להשתייכות כזו. לטעמי לרוב היא באה בגלל מקום לידה, משפחה, חברה, מקום מגורים, או לפי בית ספר או תנועת נוער, או כל מיני כוחות נפש לא מעובדים וכו'. מעטים האנשים שבאמת שקלו באופן חסר פניות את כל חבילת הדעות והרגשות שמכונה "ימין" או "שמאל" ועשו בחירה אמיתית אותנטית מושכלת מתוך עצמם, ויצא שבחרו כחבילה שיטתית את כל חבילת הדעות של ימין או שמאל ולא עירבבו נקודות מכאן ומכאן או הוסיפו דעות מקוריות. (רוב אלה שחושבים עצמאית יש להם הרבה ספקות והתלבטויות ושינויי דעה והרבה זוויות מבט, ואין אצלם חבילה שיטתית אחידה של דעות שנקראת ימין או שמאל.). כיוון שהבחירה לאיזה מחנה להשתייך היא בהרבה מקרים לא בחירה מושכלת באמת, אני לא מייחס לה חשיבות, ואני מקשיב לדעות של אותו אדם שהן דעות שהוא באמת חשב עליהן בעצמו (תמיד אפשר למצוא כאלה מבין הדעות שמקורן בדקלום של דעות ה"מחנה"). לרוב אחרי שיחה עם אדם חכם ועמוק שהוא ימני אני יוצא יותר ימני או לאומי משהייתי, ואחרי שיחה עם אדם כזה שמאלני אני יוצא יותר שמאלני. כי אני יכול לזהות נקודות משכנעות גם פה וגם פה.
אם האסוציאציה שלי מוטעית, ולאומיות פירושה יחס אוהב אנושי מכבד מקשיב פתוח לקבלה ונותן אמון גם עם שמאלנים, אז אני מסכים איתך בהחלט.
אבל אם "לאומיות" זה אומר לחשוב מראש בשנאה שהשמאלנים הם עוכרי ישראל בוגדים וכו', הרי זה לא האהבה והלב אחד שהמהר"ל מדבר עליהם. לב אחד אין פירושו דעה אחת, און הצהרה של כותרת על אמונה דתית ממוסדת אחת. זה הרבה יותר עמוק. זה להגיע אל הגרעין העמוק של האדם, אל ליבו ממש, שהוא הרבה הרבה מעבר לדעות על פוליטיקה בטחון ניהול סכסוכים דת במובן הממוסד וכו'.
מספרים על החפץ חיים שהלך עם תלמידים ופגשו בחור ישיבה שהפך לקומוניסט, והחפץ חיים אמר לתלמידיו שהוא הצדיק מכולם כאן, כיוון שבאמת ליבו לדאוג לפועלים העניים והמסכנים. ואמרו לו אבל הוא קומוניסט, והוא השיב שכתבו עץ החיים בתוך הגן, כלומר באמצע הגן, ולא בצד הגן. כי אם היה בצד הגן נניח בצפון, היו אומרים הדרך היא כלפי צפון. אבל אחרי שהוא באמצע, מי שמדרום הולך אליו צפונה ומי שמצפון הולך אליו דרומה ואין כיוון אחד ודרך אחת.
וכעין זה שאלו את החפץ חיים מה דעתו על החסידים, והוא השיב שנאמר שבעולם הבא שואלים: נשאת ונתת באמונה וכו', ולא שואלים האם היית חסיד או מתנגד.
ההשתייכות למחנה מסויים היא לא מעצם מהות האדם. לכן מי שרוצה לאהוב בני אדם באמת לא צריך בכלל להסתכל על זה.
המהר"ל אמר מילים יפות וטהורות שאין בהן שום מחלוקת ולא שייכות לשנאה כלפי אף אחד. הוא דיבר על אהבה ועל לב אחד. אתה מתרגם את המילים האלה למילה לאומיות. השאלה האם התרגום הזה מוסיף משהו או גורע. אם באמת לאומיות לא כרוכה בשנאה לאף אחד בגלל השתייכותו למחנה כלשהו, אז פירושה אכן כמו שאמר המהר"ל לב אחד ואהבה. (אמנם אז השאלה אם התרגום הזה חידש משהו שלא ידענו). ואם בלאומיות כרוך גם שנאה מראש, עקרונית, לאנשים ממחנות אחרים, הרי זה לגמרי לא מה שהתכוון אליו המהר"ל.
שמעתי פעם מי שפירש את המהר"ל הזה על החסידות. שדרך הבעש"ט מלמדת אהבה ולב אחד, וזה מה שנאמר במהר"ל. ולכן לימוד תורת הבעש"ט תקרב את הגאולה. פירוש נאה ומתקבל לכאורה.
אמנם לפי זה יוצא שכל המתנגדים הליטאים, תלמידי הרב ש"ך ויתד נאמן ודומיהם שאומרים שחב"ד זו עבודה זרה, החילונים, השמאלנים וכו' וכו' כולם מרחיקים את הגאולה, והם עוכרי ישראל שלא זכו לאור אהבת ישראל שלימד הבעש"ט.
וביותר יש לשאול, נניח שנקבל שרק תלמידי הבעש"ט הם אוהבי ישראל המקרבים את הגאולה, האם הכוונה גם לחסידי הרב ברלנד, ואם כן הנלחמים נגדו הם עוכרי ישראל ואם לא אז הוא עוכר ישראל. והאם זה נאמר על חסידות בעלז (ואז חסידות מכנובקה עוכרי ישראל) או על מכנובקה (שאז בעלז עוכרי ישראל), האם זה נאמר על התולדות אהרן או על התולדות אברהם יצחק. על הסאטמר הזה או על אחיו. או שכל תלמידי הבעש"ט כגון תולדות אהרן וסאטמר שהם אנטי ציונים ומשתתפים בכנסי אש"ף ומבקרים באירן כולם עוכרי ישראל למרות שהם תלמידי הבעש"ט, והמהר"ל דיבר רק על תלמידי הבעש"ט הציוניים, וכו' וכו' וכו'.
עולה מזה שיש סכנה בלשייך את דברי המהר"ל לקבוצה מסויימת של אנשים. הרי כל אדם מעצם היותו אדם מסוגל לאהוב ולהיות בלב אחד (או לבחור שלא לאהוב). אז למה לא להשאיר את זה כך, פתוח לכולם.
אהבתיאהבתי
יש בלאומיות צד של אוניברסאליות הקשור לתפיסה המערבית של "השונה הוא השווה". זהו אוקסומירון פילוסופי אך עדין הוא נכון. אנחנו שונים (עמים שונים, דתות שונות) אבל שווים בזכויות שלנו. ימין זה הקצנה של השונות. שמאל זוהי הקצנה של השוויון. החכמה היא להחזיק את שני חלקי המשפט בלי לוותר על השונות או על השיוויון. עם ישראל שונה משאר העמים אך גם שווה להם בכך שיש לו מדינה כמותם. הלאומיות לא באה להדיר אלא להכליל עוד ועוד עמים. לכן אינני מפחד מהלאומיות. אני מכבד ימניים ואני מכבד שמאלנים. אלו אופציות שצריך לחשוב עליהם ולבחור ביניהם (כמובן בהתאמה למציאות). קשה לי לכבד אנשים שטוענים שהיהדות צריכה לחסל את עצמה בנישואי תערובת (זה חוסר קבלה של השונות היהודית משאר העמים), אבל כאופציה של התמודדות עם העולם השמאל הישראלי הוא לגיטימי לגמרי.
אני קראתי את המהר"ל בעקבות דרשות הרב שג"ר בספר "ביום ההוא דרשות על חגי אייר". אינני יודע אם החסידות זה לב אחד. נדמה לי שההתנהלות שלה היא מאד פרטית. כל קהילה חסידית לעצמה בלי ראיית הכלל. קשה לומר אם מדינת ישראל היא כללית אבל יש בה מימד של קבלה שהוא מאד מאד חריג. המדינה איננה רק של אנשי שלומנו. יש כאן חרדים אנטי ציונים, קומוניסטים אנטי ציונים, ערבים אנטי ציונים ועוד ועדין המדינה מספיק גדולה וחזקה להכיל את כולם. כל הענווה בעולם הדתי לא מגיעה לסולייתה של הענווה של מדינת ישראל שאיננה עושה מעצמה עניין ורק באה לשרת את העניין היהודי. אני מבין את הלב האחד כגישה המושתפת של כלל היהודים אשר ביחד פועלים בעולם. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת. תודעה זו נפגעה ברצח רה"מ רבין אבל עדין המדינה קיימת והדמוקרטיה קיימת. ויש רגעים שאתה מרגיש כיצד לב אחד פועם בכולם. אלו רגעים בודדים ולרוב אנו נמנעים מהם כדי לבסס את הפרט אבל הם קיימים.
באשר למרקסיזם זו הייתה יריה באפלה לאור ההשוואה שעשית ליהדות עם הקומוניזם (נדמה לי שרק מרקסיסט לשעבר יכול לראות בכך משהו חיובי). אם טעיתי, מחילה.
(אני מאד נהנה כאן, אני מתפרץ לדלת ואז מגלה שהיא פתוחה)
אהבתיאהבתי
אני גם נהנה לקרוא את דבריך, ולומד מהם דברים חשובים.
אהבתיאהבתי