בעניין הגישה החרדית לתורה ומצוות

מכתב שכתבתי בעניין זה לידיד:

אנסה לכתוב לך מהדברים שבליבי כעת, אלה דברים קשים וקיצוניים, אבל מה אעשה שזה מה שיש כעת בליבי.

בשערי קדושה מרבי חיים ויטאל (חלק א שער ב) כתב:

והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע, והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד:

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק:

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל. והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם:

.

.

.

ובכוזרי כתב:
אלה וכל הדומים להם הם החקים השכליים. אך הללו אינם כי אם הצעות והקדמות לתורה האלוהית הקודמות לה בטבע ובזמן אשר בלעדיהן לא תתכן כל הנהגה בכל חברה מחברות בני אדם, עד כי גם חברת שודדים לא יתכן שלא תקבל שלטון הצדק בדברים שבינם לבין עצמם – בלא זה לא תתמיד חברותם. רק כאשר המרו בני ישראל עד שהתחילו להקל במצוות השכליות ובדרכי ההתנהגות אשר אין כל חברה יכולה להתקיים בלעדיהן כאשר לא יוכל היחיד להתקיים בלא ספוק צרכיו הטבעיים מאכל ומשתה ותנועה ומנוחה ושנה ויקיצה, ועם זה החזיקו עוד בעבודת הקרבנות ובדומות לה מן המצוות האלוהיות השמעיות, הודיעם האלוה כי הוא היה מסתפק בפחות מזה באומרו להם מי יתן ושמרתם את המצוות אשר החברה הפחותה והשפלה ביותר מקבלת עליהם, והן הצדק וההטבה לזולת וההודאה לאלוה על חסדו כי התורה האלוהית לא תשלם כי אם לאחר שלמות החקה החברתית והשכלית, ובחקה זו כבר נכללו מעשי הצדק וההודאה על חסד האלוה, ואיש החסר כל אלה מה לו כי יביא קרבנות או יקים מצוות השבת והמילה ודומיהן אשר השכל אינו מחיבן ואף לא דוחן, הלא הן המצוות שנתיחדו בהן ישראל כתוספת על המצוות השכליות ועל ידן הגיעה אליהם מעלת הענין האלוהי" (מאמר שני, מח).

ועיין עוד במשך חכמה שמות פר' בשלח ד"ה והמים להם חומה.

.

.

.

במשנה ברורה סי' קנ"ו הביא (בעקבות המג"א שם) מקצת מהמצוות שלא מובאות בשולחן ערוך, העתקתי רק מקצת מדבריו להראות באופן כללי על אילו עניינים מדובר שם:

כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט וישלח לו ברכה במעשה ידיו
הגאוה והכעס יתרחק מהם עד קצה האחרון וכמו שאמר התנא מאד הוי שפל רוח וכן בכעס הזהירו חז"ל הרבה עליה
שלא ימצא בעסקו שום גזל ותרמית
מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו [ובפני שונאיו אסור שלא יבואו לספר בגנותו] ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו לפיכך המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעוה"ב
אהבת הגר שנתגייר
השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך
והמכה את חבירו והמחרפו אינו עובר בלאו זה אלא הוא עובר משום לא יוסיף להכותו ובחירוף עובר משום לא תונו איש את עמיתו ואם הכלימו בזה עובר ג"כ משום לא תשא עליו חטא
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות אפילו הם עשירים גדולים וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן עובר בל"ת
לא ינהג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להן הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים אחד יתום האב ואחד יתום האם.
יש עון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא לשון הרע והוא המספר בגנות חבירו אף שהוא אמר אמת
שלא להחזיק במחלוקת שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו [סמ"ג ל"ת קנ"ז]. הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור
שלא להכשיל תם בדרך והיינו שלא ליתן לו עצה שאינה הוגנת לו שנאמר ולפני עור לא תתן מכשול. יזהר מליצנות וחניפות וכן ירחק משקר בתכלית הריחוק
הוי דן את חברך לכף זכות
צונו להדמות לו יתעלה כפי היכולת והוא והלכת בדרכיו וכבר נכפל זה הצווי ואמר ללכת בכל דרכיו ובא בפירושו [סוטה י"ד] מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו' וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' תלכו ובא בפירושו שר"ל ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם עכ"ל. ועוד יש הרבה מצות תדיריות עשין ולאוין הנזכרות בכל ארבעה ספרי השו"ע וימצא אותם המעיין כל אחד במקומו ועוד יש הרבה והרבה שלא הובאו בהשו"ע ונמצאים בספרי מוני המצות הרמב"ם והסמ"ג והחינוך [וביותר בספר חרדים כי הוא קיבץ מכל הראשונים הקודמים לו בהמצות הנוהגות למעשה בזמן הזה] ונכון מאד שילמוד אותם כל אדם ויהיה בקי בהן ועי"ז יהיה ביכולתו לקיימן וכמו שאחז"ל על הפסוק וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם זכירה מביאה לידי עשייה דאם לא ידע אם היא מצוה כלל מה יזכור לקיימן.

.

.

.

בתנ"ך כמדומני שמספר העמודים המדברים על המצוות השמעיות, כלומר כגון אלה שמוזכרות בשולחן ערוך, שהן החוקים שאינם מובנים מעצמם בשכל אנושי וכגון שעטנז ובשר בחלב, הוא לא יותר מחלק אחד ממאה. כל השאר מדבר על עניינים שרגילים לקרוא להם מוסר כמו בנביאים, או סיפורי צדיקים או ענייני יראת שמיים וחייהאמונה שבלב כמו משלי ותהילים, או אהבת הבורא והאדם (דהיינו האשה) כמו שיר השירים, או בין אדם לחברו כמו במגילת רות, וגם בחומש הרוב הוא בעניינים כאלה שנקראים בכלליות ענייני מוסר ומחשבה ויראת שמיים או ענייני אגדתא וכיו"ב.

השתרשה ביהדות תפישה, שההלכות הנזכרות בשולחן ערוך הן הבסיס, הן הגוף עצמו של היהדות. כל ענייני מוסר ויראת שמיים ואהבת הבורא וכל ענייני בין אדם לחבירו וכו', הם מעלות ומדרגות, שייתכן שהם מאוד חשובות, אבל זה בא רק אחרי הבסיס העיקרי שהוא קיום השולחן ערוך.
למשל קודם כל רוצים שאדם יהיה שלם בגופו, שלא יחסרו לו ידיים או רגליים או עיניים או אזניים חלילה, רק אחר כך דואגים שיהיה אדם טוב וחכם וכיו"ב. מי שמחלל שבת ואוכל חזיר וכיו"ב, נתפס שחסר לו בגוף היהדות עצמה, חסר לו בגופי תורה, הוא פרש מדרכי ציבור ואין לו שום התחלה של יהדות כלל. מי ששומר בדקדוק את כל סעיפי השו"ע אבל יש בליבו שנאת חינם או גאווה או חסרה לו יראת שמיים בדברים שמסורים ללב, לא מתייחסים אליו באותה חומרה. אומרים שבאמת הוא צריך להשתפר ולעבוד, אבל עדיין לא שמים אותו באותה מדרגה עם מחללי שבת ואוכלי חזיר ובועלי נדה וכיו"ב.
אפשר בצדק לומר שיש כח מיוחד, חשיבות ובסיסיות, בכל דבר שהוא מעשי בגוף, והוא קודם לדברים שבלב. אבל בענייני בין אדם לחבירו וגם בענייני יראת שמיים בלי ספק יש הרבה מאוד עניינים מעשיים לגמרי, על כל צעד ושעל.
.

.

עם כל כמה שבעלי המוסר וגדולי החסידות עוררו וזעקו כל ימיהם על עניין זה, עדיין לא עלתה בידם. עדיין מושרש חזק מאוד בלב שהחובה העיקרית כלפי היהדות, הקיום העיקרי שלה, זה קודם כל לשמור שבת ולאכול כשר ולשמור טהרת המשפחה וכיסוי ראש וללכת לבית הכנסת ולהניח תפילין ולצום ביוה"כ ולא לאכול חמץ ולא לאכול שרויה בפסח למי שנוהג כך וכל כיו"ב. ומי שמקיים את זה הוא כבר יוצא ידי חובה מבחינה דתית באופן הכי בסיסי. יש לו את המינימום הנדרש. זו המסגרת, וקודם כל מוכרחים שתהיה מסגרת, שיהיו כלים בסיסיים להכיל, שיהיה את הגוף עצמו. כל מה שנוגע לענייני מוסר ויראת שמיים ומידות זה התוכן והרוח, זה בא אחר כך, אם יש – מה טוב, ואם חסר אז מתישהו ננסה לשפר, אבל זה לא כמו שחסר בקיום ההלכות של השולחן ערוך.

המצוות של ענייני מוסר ויראת שמיים וכו', מבוארות באריכות רבה בתנ"ך, ומעט מאוד במשנה ובתלמוד. והטעם שלא דיברו במצוות אלה במשנה ואחר כך בתלמוד ובספרי הפוסקים ההלכתיים, הוא משום שהיה אז מובן מאליו שקודם כל לומדים תנ"ך. והפירוש של המצוות האלה מוטל על כל אחד באופן אישי ומיוחד לו למצוא כיצד הן נוגעות לחייו האישיים, הלימוד וההבנה בהן הוא באופן פשוט ואישי כל אחד לפי תפישתו, ושייך בהן הסיפורים והשירה והאריכות הפשוטה והלבבית של התנ"ך בעניינים אלה, ולא שייך בהן כמעט דרך המשא ומתן ההלכתי הלמדנית ודרשנית ומפולפלת ונסתרת וגבוהה שנוהגת במצוות השמעיות שנדונות במשנה ובתלמוד.

לדעתי ההרגשה שדווקא המצוות של השולחן ערוך הן הגוף והן המסגרת והן דווקא התנאי הראשוני והבסיסי של היהדות, זו עיוות וטעות. אין לזה שום מקור, זה לא כתוב בשום מקום. בשערי קדושה שהבאת ובכוזרי מבואר שזה להיפך. הבסיס, ההתחלה, המסגרת, הכלי שהוא בבחינת הגוף, זה דווקא המידות והאנושיות והבין אדם לחברו והמוסר הבסיסי והדרך ארץ הבסיסית. זו הקומה הראשונה, קומת הבסיס, להיות קודם כל בן אדם, והמצוות של השולחן ערוך הן הקומה השנייה, התוספת, הן הקדושה היתרה של המעלות העליונות והמדרגות הגבוהות. זה כתוב בעשרות ומאות מקומות בפירוש גמור, כל לומד שליבו ישר יראה את זה מיד. אין טעם להכביר ציטוטים, מי שלא רוצה לראות מישרין לא יועילו לו גם אינספור פסוקים מפורשים ככל שיהיו.
נשאלת השאלה למה קרה ההיפוך הזה ומה תרופתו?

רבי ירוחם מדבר הרבה על יצר הרע שהוא קורא לו "אצטלא דרבנן". מי שמרגיש שהוא לובש בגדי תלמיד חכם, שהוא אדם בעל מעלה רוחנית, מייד נופל ברשת היצר הרע הכי חמורה וקשה מכל מצודות היצר הרע.

פגישה אמיתית, חיה, נוגעת, שיש בה קרבה וחיים אמיתיים וחיבור אמיתי וחום ואהבה, עם הבורא, מוכרחה להתחיל בדברים הכי פשוטים של החיים. בענייני הגוף, באוכל וכיו"ב, ביחסים עם בני המשפחה, באהבה איתם, במגע איתם, בעניינים הכי פשוטים ובסיסיים, בפרטים הכי קטנים, ברגעים הכי קטנים, בכוחות הנפש הכי פשוטים ויסודיים ורגשיים וחוויתיים. לא בחכמה הגבוהה ובמילים גבוהות ותיאוריות משוכללות, אלא דווקא ברגשות הכי יסודיים ובסיסיים בקומת האדם. הרובד שנקרא חומרי או גשמי. שם האדם באמת נוגע במה שמחוץ לו, אם זה אדם אחר או הבורא. שם יש את החום והמגע והיחד האמיתי וזרימת החיים עצמם. כל מה שמעל זה, שמופשט יותר, שכללי יותר, שניתן להגדרה וסיכום וכתיבה, הוא רק תוספת להשלים ולשכלל ולספר, אבל הוא לא הפגישה עצמה עם האל, הוא דברים שבאים רק אחריה.
זה מה שפירשו על "סוף מעשה במחשבה תחילה", שסוף בחינת המעשה, הקצה הכי גשמי של הגשמיות, שם דווקא מונחת ה"מחשבה תחילה", שהיא רצון הבורא להיות טוב לברואיו ולהיות בקשר אהבה איתם, שזו הנקודה הראשונה של הבריאה.

יצר הרע הכי גדול הוא יצר הרע של עבודה זרה. היום לא משתחווים לפסלים, אבל כבר אמרו שזה לא אומר שבאמת אין בקרבנו את היצר הזה.
יש כתות שמציעות לאנשים מעשים שנותנים תחושות של קדושה וקרבה לאל. ללבוש בגדים לבנים, לטבול ולהיטהר, להשתחוות למשהו, להקריב לו דברים ולהביא לו מתנות, לעשות מעשים שמטהרים ומכפרים וגורמים לקדושה. ואחרי עשיית המעשים האלה האדם מרגיש קדוש וטהור ורוחני ומואר ונעלה ומופשט מהעניינים האפורים המכוערים והקטנוניים כמו כסף ותחרות חברתית וכל מיני תאוות ולחצים ומשכנתא ודוחו"ת חנייה וכאבי אזניים של הילדים וכו' וכו'.
אם יכריחו אותו באמצע טקס הטהרה המקודש העליון לעסוק בתלונות של השכן מלמטה על נזילה בצנרת, הוא יכעס או לפחות יהיה קצר רוח.
כולם רוצים תחושה של מגע כלשהו עם הרובד האלוהי של העולם. המגע האמיתי הוא דווקא בלעסוק כמו שצריך בתלונות של השכן על נזילה בצנרת. אבל היצר של עבודה זרה רוצה לעקור את האדם מהמגע האמיתי, ומציע זיוף קל ומושך ונוצץ בדמות טקסי טהרה וקדושה ואור רוחני גבוהים ומרגשים. זה קיצור דרך, במקום לעבוד מההתחלה, מהכי קטן ובסיסי, ורק אחרי שיש שם תיקון אמיתי לקצור את פירותיו בהשגות יותר מופשטות ומוארות, הולכים ישר אל האור הבוהק. בלי לעבוד מקודם את כל העבודה השחורה הנדרשת. בלי להזיע ולכתוש את עצמו במכתש ולבדוק את עצמו היטב כראוי כמו שכותב בתחילת המסילת ישרים בשער הזהירות.
וככל שאדם עוסק יותר באור גבוה וכו', כך בהכרח הוא פחות נמצא בדברים האמיתיים של החיים, והוא פחות "בן אדם".
ברוב הכתות האלה מתגלים לבסוף מעשים מכוערים של ניצול והתעללות וכיו"ב בחומרה שאינה מצוייה באנשים סתם.

לדעתי היצר הרע הזה עצמו הוא הסיבה לעיוות שחל ביהדות בדורות האחרונים. לעניות דעתי בתקופת הראשונים עדיין היהדות היתה בריאה, והעיוות הזה קרה רק אחר כך בהדרגה, ובדרכים אחרות במקומות שונים.

אני עצמי, וכן כל מי שהכרתי מקרוב די הצורך לחוות דעה בעניין זה, לא יכולתי להימנע מהשפעת קיום המצוות עלי באופן כזה.
יש כח עצום בציצית ותפילין. בקריאת שמע ובתפילת שמונה עשרה בכוונה, ובברכות בכוונה, ובלימוד גמרא בעיון. בשמירת כשרות ושבת וטהרת המשפחה, בחגים וצומות, בנתינת צדקה, וכל כיו"ב. זה ממלא את הנפש בתחושה חריפה ומתוקה ומאירה מאוד של קדושה וקרבת הבורא.
התחושה הזו מזוייפת לגמרי, אין בה תערובת אמת ושקר אלא היא כולה שקר. אין לי ספק בכך, כיוון שראיתי מעצמי ומכל מי שהכרתי, שככל שהתחושה הזו חזקה יותר, כך האדם הוא פחות אבא טוב ובעל טוב ושכן טוב וחבר טוב. הוא פחות מתחשב, פחות חייכני ואמיתי ורגיש, נוכחותו פחות מביאה איתה שמחה אמיתית פשוטה ולבבית וחמה. הוא אולי נזהר מאוד בכל ענייני בין אדם לחברו וכו', אבל זה בצורה למדנית, או בצורה של צדיק שעושה מעשי צדיקות ומצווה. זה לא חי וטבעי ושמח בפשטות חמה ונוגעת ואנושית באמת. זה תמיד מלאכותי וחלול מבחינה רגשית.
מסופר שהסבא מסלובודקה כשהיה חולה וזקן היה לו בחור ששימש אותו. הוא ביקש מהבחור כוס מים. אחר כך שאל את הבחור למה הביא לו כוס מים. הבחור ענה שיש מצווה והדרת פני זקן ומצוות חסד וכו'. והוא אמר לבחור אתה אכזרי. בשביל להביא ליהודי זקן שמבקש כוס מים, אתה צריך להגיע עד לכך שכתוב בספר כך וכך. זה לא קורה אצלך באופן מיידי וטבעי בלי לחשוב על מה כתוב בספר? ואם זה יהודי חסידי אז הוא היה חושב שצדיק פלוני היה נוהג כך או זוכים לאור כלשהו אם עושים כך. זה אף פעם לא חי פשוט וטבעי וישר ומיידי.
אצל אנשים שאינם דתיים, למרות שכמובן אינם מושלמים, יש הבדל עצום, כרחוק מזרח ממערב, בעניין הזה. אני רואה ברור מאוד שככל שאדם עוסק יותר בתורה ומצוות כך הוא יורד באופן חריף מאוד במדרגתו כבן אדם. וזה בעיני הוכחה ברורה לכך שכל רגשי הקדושה שאנו טועמים בתורה ומצוות הם שמחת עבודה זרה בלבד. כשהעבודה לאל מקצרת את הדרך ועוקפת את החלק האמיתי, אין מגע אמיתי חם ונוגע וקרוב באמת, יש ריגוש כביכול רוחני שאין בו את המגע הפשוט החם באמת. הוא זר, ויש בו את מילוי היצר של עבודה זרה שיש בו סיפוק עצום והנאה עצומה.

.

.

.

מי ששומר את כל השולחן ערוך בדקדוק, הרבה פעמים עובר על ההלכות שמפורשות בפסוקים מפורשים רק שאינן סעיף במשנה ברורה, כל יום עבירות לאין שיעור, גם בדברים מעשיים לגמרי. בדיחה יהודית ישנה מאוד אומרת שאם היה כתוב בהגהת הרמ"א "ונהגו שלא לגנוב", היו נזהרים בזה הרבה יותר מאשר אם זה כתוב בעשרת הדברות. הוא עובר בדרך כלל כל יום יותר עבירות ממה שעובר חילוני ויותר חמורות. אבל כל המצוות שחילוני מקיים, כגון להגיע בזמן לגן לקחת את הילד, או לא להשליך לכלוך ברחוב, או להתייחס כראוי אל אשתו וילדיו, וכל כיו"ב, בגלל שהן דברים שמובנים בשכל אנושי לא נחשבות כמעשה דתי, ודווקא מצוות של החרדי בגלל שהן דברים שהשכל לא מבין, כגון בשר בחלב ותפילין, נחשבות כמעשה דתי.
וכבר דיבר בזה בחריפות ובאורך במורה נבוכים וגם בחובת הלבבות שזה לגמרי להיפך, ככל שהמצווה יותר מובנת ויותר באה מהשכל של האדם עצמו, כך היא יותר מצווה דתית ויותר עבודת הבורא ודבקות אמיתית בו והליכה בדרכיו. החילוני מקיים יותר מצוות ומקיים אותן בדרך יותר מובחרת, ובכל זאת החרדי מסתכל עליו כעל חוטא ופורק עול ורשע, ולכולם ברור שהחרדי הוא כאן מי שדתי ויהודי כראוי, ולא החילוני.

.

.
בדקתי היטב בעצמי, וכן בכל מי שהכרתי, ומצאתי שאצלי ואצל כל מי שאני מכיר, אין שום דרך שבעולם לקיים הלכות השולחן ערוך בלי שמייד ישתלט יצר העבודה זרה באופן בלתי נמנע. ובהכרח יעקור את האדם מלהיות אנושי וחי ופשוט וטבעי וחם ונוגע בקרובים לו וטוב אליהם באמת ולא רק באופן מלאכותי ומאולץ וחלול ובעיקר מנותק ומנוכר, כמו שעושים המקיימים עניינים אלה מסיבות דתיות. כל כך כח רוחני חזק יש למצוות האלה, וכשאין בסיס מספיק הן סוחפות באופן שאי אפשר לעמוד בפניו.

זכור לי שבתחילת דרכי כחוזר בתשובה, התקרבתי לרב גדול שהיה מגדולי המשגיחים המוסריים בישיבות הליטאיות. הוא היה רב מפורסם מאוד וידוע כצדיק עצום, ובמיוחד מצטיין במידות טובות ובבין אדם לחברו, והוא הטיף הרבה מאוד בעניינים אלה (לא מדובר ברב וולבה). אז הייתי בניתוק מהמשפחה, הייתי יתום מאב, והוא היה לי במקום אבא והייתי קשור אליו רגשית מאוד, ומדבר איתו במשך יותר משנה כל יום כמה פעמים. באופן פתאומי ומיידי הוכרחתי לעבור דירה למקום מרוחק, זה נודע לי ביום חמישי, וכבר במוצאי שבת הייתי צריך לעבור דירה.
בשבת ניגשתי לאותו רב כדי להיפרד, הוא לא ידע שאני עובר דירה, ואמרתי לו ברגש רב שכבר במוצאי שבת אני עובר דירה. הוא ענה לי בפנים חתומות, בכמעט נזיפה: "בשבת לא נפרדים", וחזר מייד ללימודו.
עד עכשיו אני זוכר את זה בכאב.
איך אדם רגיש וחכם ועמוק ובעל לב ובעל נפש, שכל ימיו עוסק במוסר ובענייני בין אדם לחברו, ומתאמץ להיות הכי עדין ורגיש ומדקדק ומהדר בזה, יכול להיות כל כך גס ואכזרי? ולטעות כל כך בדברי תורה. הרי לפגוע רגשית ככה זו עבירה על כמה וכמה לאווין מהחמורים ביותר שבתורה, וכל זה רק עבור דקדוק שלכל היותר הוא מדרבנן, ושאף אדם אינו יודע אותו לא מקפיד עליו, וקרוב לוודאי שאינו הלכה מחייבת הלכתית. והרי היה יכול לומר בהארת פנים וברגש, איננו יכולים כעת להיפרד כי לא נפרדים בשבת, אבל מותר לי לומר לך שאתה יקר לי וכו' וכו'. בעולם החילוני רק אדם גס ורשע מאוד היה יכול לנהוג ככה.
אין לי ספק שזה בגלל העניין של "אצטלא דרבנן", שהוא רב ולמדן וצדיק ועובד השם. ותחושת הסיפוק הרוחני והאור והקדושה ו"קרבת ה'" המזוייפת והמתוקה שהעיסוק שלו בעבודת ה' וצידקות נתנו לו, סימאו את עיניו וערלו את ליבו. זו לא גאווה במובן הפשוט, הרב היה ענוותן ועבד על ענווה כל ימיו, ואני מאמין שבאמת לא היתה בו גאווה במובן הפשוט. מה שערל את ליבו היה העבודה זרה, התחושה של רוחניות ואור, של מגע עם משהו אלוהי, עם אור אלוהי. זו התמכרות. זה כמו מכור לסמים שמאבד צלם אדם לגמרי וגם אי אפשר להסביר לו מה לא טוב אצלו. וזה כמו שאמר הנביא שמי שעובד לעץ ואבן יהיה בעצמו כמו עץ ואבן בלי לב ואינו שומע ואינו רואה. כמוהם יהיו עושיהם.

.

כחרדי עבדתי כיועץ למשפחות בענייני זוגיות וגידול ילדים. אי אפשר לתאר את גודל הזוועה והכיעור שמתרחשים בחדרי חדרים, ומוסתרים בקפידה ובכל מחיר. אין השוואה בין מה שקורה בעולם החילוני לבין מה שקורה בעולם החרדי בענייני משפחה וילדים ובכלל בין אדם לחברו. אם החרדים בעצמם היו יודעים מה קורה הם היו בעצמם מפרקים מייד את החברה החרדית. זה סדום ועמורה ממש. כמובן לא אצל כולם, יש הרבה מאוד אנשים יקרים וטובים ואנושיים מאוד בעולם החרדי. אבל אם מסתכלים על הממוצע, על כמות המקרים וחומרתם, העולם החילוני אנושי וטוב כרחוק שמיים מארץ לעומת העולם החרדי. למרות שכלפי חוץ זה נראה להיפך, כי אצל החילונים הרבה פחות טורחים להסתיר ולהכחיש, ואצל החרדים לא רק שמסתירים, אלא גם עובדים קשה להעמיד חזות חיצונית כאילו אצלם הכל טהור וקדוש ויפה ועושים תעמולה מתמידה גם בתוך המחנה, בכיוון הזה.

למשל, פגיעות מיניות בילדים קטנים נפוצות הרבה יותר ממה שנדמה. גברים חרדים הרבה פעמים נמצאים בתסכול מיני חמור בגלל שהיחסים בתוך המשפחה הרבה פעמים לא בריאים. היה ילד אחד שהכרתי שנפגע מינית מהמלמד בתלמוד תורה. דיברתי עם ההורים, משפחה חשובה ומיוחסת של בני תורה, הם לא נרעשו מאוד מזה, הכי חשוב היה להסתיר, שלא ייצא קול על המשפחה ויפגע בשמה הטוב ומעמדה. הילד ישכח, מה כבר קרה לו. זה לא נראה להם נזק גדול. פניתי לגדולי תורה מפורסמים, הם גם לא ראו בזה סוף העולם. עדיף ככה מאשר שהמלמד ייכשל באשת איש ואז יהיה דין של אסורה לבעלה ובועלה וכו' ותהרס משפחה. הם לא חשבו שהילד נהרס. הוא יגדל וישכח. זו רק עבירה של זרע לבטלה וממילא מן הסתם הוא יעבור על זה בדרכים כשלהן. הם לא ראו הכרח להעביר את המלמד מתפקידו לגמרי, ולכל היותר שקלו להזהיר אותו. כיצד ייתכן עיוורון כזה למה שקורה לנפשו של הילד? מהיכן זה מגיע? הרי מדובר באנשים עדינים וחכמים ומתכוונים לטובה בכנות ולב שלם בלי ספק.
או מה שקורה לילדים למשפחות תורניות חשובות שלא רוצים או לא יכולים להתמיד בלימוד. דברים כאלה לא ייתכנו כלל אצל אנשים רגילים בחברה החילונית.
או כשנלחמתי במקרים שהלעיטו צעירים בתרופות פסיכיאטריות כדי שיילכו בתלם וישמעו בקול הוריהם ומחנכיהם. ההורים והרבנים לא הבינו מה כל כך נורא בזה. לא ראו בכלל מה זו נפש ומה הם חיי נפש. הכרתי נער ששמו אותו במקום שבלי ספק הזיק לנפשו בצורה קיצונית, כשניסיתי לזעוק על זה הרבנים אמרו שיותר חשוב שלא יחלל שבת מאשר בריאותו הנפשית. חילול שבת זה לנצח נצחים, ובריאותו הנפשית זה רק בעולם הזה. כיצד תיתכן אכזריות כזו?

.

.

יש דוגמאות כעין אלה לאין מספר, יכולתי לכתוב ספר שלם רק על זה. לאחרונה ראיתי את הסרט זמן פוניבז', המתאר את חיי הבחורים בישיבה ונעשה על ידי בוגר הישיבה. כמה בחורים מתארים כיצד אין להם עם מי לדבר, כיצד הם בודדים, והאוירה היא כזו שלא שייך לדבר עם בחורים אחרים על רגשות כלשהם. אחד מהם אומר שבחור שמגיע לישיבה נהפך לזאב, הכוונה לזאב בודד, ששורד ומתחרה ושותק. הבחורים שדיברו מייצגים משהו כללי. התורה הרי אמורה להשפיע על לומדיה להיות אוהבים ואהובים, נעימים ומרבי שלום, אנושיים וטובים, חמימים ורכים וטובים ורחמנים זה לזה, הרבה יותר מאשר לו לא למדו. וכיצד ייתכן שיש ללימוד התורה והמוסר ותפילה ושמירת הלכה ברמה גבוהה מאוד בהתעמקות מסירות והתמדה רבה השפעה הפוכה באופן קיצוני כזה (ובסרט לא דובר כלל על המחלוקות הנוראות בין ה"שונאים ל"מחבלים", ובין ראשי הישיבה לבין עצמם, והמעשים הנוראים שנעשים בעקבות זאת).
בוודאי החרדים מטבע ברייתם אינם פחות טובים. הם אנשים כמו כולם. שמירת ההלכות והלימוד הם הם שגורמים להם את זה. וזה מכריח שהלימוד ושמירת ההלכה נעשית בדרך של עבודה זרה ולא עבודת הבורא באמת, שגורמת לאדם להידמות לבורא ולהיות כמוהו רחום וחנון וותרן וסלחן ואוהב וחם ומאיר כו'.

לקיים בלי להבין, זה יחס של זרות וניכור, של עבודה זרה. המצוות השכליות שבין אדם לחברו, פשוט להיות איש טוב, אבא ובעל וחבר טוב, כמו שכל אדם מבין גם אם הוא חילוני או נכרי, זה קיום מצוות עם הבנה, שהוא יחס של חיבור ואהבה וקרבה בין מי שמצווה למי שמקיים. כמו שאמר הלל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך זו כל התורה כולה, והשאר הוא רק פירושה. וכן מבואר במורה נבוכים בעומק ואריכות. החרדים לוקחים רק את החלק של לקיים בלי להבין, רק את המצוות כמו בשר וחלב וחזיר ושבת וכו', ומוותרים על המצוות המובנות. לוקחים רק את לימדו הגמרא שהוא בעצם לימוד בלי להבין שום דבר. מי שלומד מסכת שבת לא מבין יותר מה היא שבת ממי שלא למד אותה. הוא רק יודע לחלק חילוקים דקים מה נחשב מלאכת מכה בפטיש ומה נחשב מלאכת בונה. אבל מה עניין שבת באמת מבחינת החיים הוא לא לומד להבין. וכן אם לומד מסכת קידושין הוא לא מבין יותר מה זה איש ואשה ואהבה וחיבור ומשפחה וכו'. וזנחו לגמרי את לימוד התנ"ך שמדבר אל האדם בפשטות באופן מובן וברור על החיים והאהבה והמוסר והאמת ועבודת האל וכו' וכו'. ונעשה שכל עבודתם היא בלי להבין, מתוך יחס נפשי בעומק הנפש של זרות וניכור ופחד  ולחץ ודיכוי החיים. אין צמיחה ושמחה אמיתית וחיים מלבלבים באמת. כי יצר העבודה זרה השתלט, בגלל שעוסקים באור בוהק ומסנוור, ואין כלים מתאימים להכיל אותו, הוא מעורר בהם את יצר העבודה זרה בתוקף נורא שאי אפשר לעמוד בפניו.

כמובן יש הרבה חרדים שהם בני אדם נפלאים וחמים וטובים מאוד, אבל זה למרות שהם חרדים ולא בגלל זה, הלב הטוב והאופי הטוב שלהם מגן עליהם מההשחתה שהחיים החרדיים גורמים. יש גם לא מעט חרדים שיודעים לשים גבולות בקיום המצוות ולימוד התורה באופן שזה מגן עליהם חלקית מפני הנזק שבזה לנפש ולאנושיות.

הדברים ברורים בעיני כי ראיתי בעצמי שככה זה משפיע עלי. במשך שנים רבות נדדתי בין זרמים שונים ביהדות החרדית, חיפשתי במקומות רבים וגישות רבות ורבנים רבים, ניסיתי כך ואחרת ושוב ושוב, ברצינות וכנות ועמל רב וקרבנות גדולים. שטחתי את מצוקתי לפני גדולי תורה רבים מזרמים שונים, ובפני אנשים חרדים בעלי לב ונפש וחכמה וביקשתי עצה ועזרה, וניסיתי בכל כוחי להקשיב וללמוד.  ולמרות שראיתי את ההשפעה המזיקה על הנפש והאנושיות והשכל הישר, ראיתי שאינני יכול למנוע אותה.

.

מההתמכרות הזו לעבודה זרה, באה התפישה המסולפת שההלכות של השולחן ערוך הן היסוד, והן הן גופי היהדות, ולהיות בן אדם טוב במובן האנושי הפשוט זה רק מעלה עליונה שאולי זוכים לה בהמשך הדרך, ובכל מקרה לא זה מה שקובע אם אדם נחשב דתי או חילוני מבחינת היהדות.

.

יש אפילו מי שחושב שלכתחילה לפי היהדות חשוב הקיום המעשי ולא מה שבלב, שהיא כביכול "דת מעשית". זה אכן הגיע לידי כך, מרוב חושך וחורבן, והתפישה הדתית החרדית אכן מסתכלת בעיקר על הקיום המעשי, וחיי האמונה והלב נדחקים לצד. אבל חז"ל אמרו רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב), ואמרו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה וכו', והתורה מצווחת על זה בפסוקים לאין מספר, ולמשל דברים פרק י': וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ

והרי יסוד היהדות הוא קריאת שמע, ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך. וכל הנביאים צווחו על זה וכל ספר תהילים לא מדבר כמעט על הקיום המעשי, וגם לא שיר השירים, וכו' וכו' וכו'.

כיצד ייתכן שאנשים מלומדים ונבונים מאוד שהקדישו את כל חייהם ללימוד התורה ברצינות ומסירות נפש טועים להתעלם ממאות פסוקים מפורשים לגמרי, אם לא שיצר העבודה זרה הבוער מסמא את עיניהם?

.

.

* * *

.

.

אדם שמוגדר חברתית כחילוני, מחלל שבת ואוכל חזיר וכו', על פי רוב הוא יותר דתי וחרדי ומקיים מצוות מבחינת התורה והיהדות מאדם שמוגדר חברתית כחרדי, גם בלי להשתמש בעניין של תינוק שנשבה שמלמד עליו זכות שאיננו יודע כי לא לימדו אותו.
כי החילוני יש לו פחות עסק בעבודה זרה, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וממילא האנושיות הפשוטה הטבעית שלו פחות מושחתת, ופחות מתקלקל טוב הלב הטבעי שלו, ויותר קל לו לבחור בטוב במובן האמיתי הפשוט, לתת כוס מים לאדם זקן לא בגלל שכתוב כך בספר כלשהו אלא פשוט מהרגש האנושי הבסיסי. וממילא הוא מקיים יותר מצוות בסיסיות ועיקריות של גופי תורה, יותר בכמות ויותר באיכות, וממילא הוא היהודי והחרדי הכשר, יותר ממי שקורא לעצמו כל היום בשמות אלה בלי שבאמת יש מאחרי המילים תוכן אמיתי. לא כתוב בתורה ללבוש בגדי חרדים או כיפה או ציצית ולומר על עצמו שהוא דתי וחרדי וצדיק ויהודי ומצביע למפלגה חרדית וכו'. כתוב והלכת בדרכיו להיות חנון ורחום, להיות טוב ועושה חסד ורחמים, ואמר הנביא למה לי רוב זבחיכם וכו' וכו'.

וממילא החילוני יש לו את רוב המצוות העיקריות ויש לו את קיום התורה ועבודת הבורא. יהדות זה לא תנועה לאומית, זה רק יחס כלפי בורא העולם והאדם. אין הבדל אם הוא קורא לעצמו יהודי או לא, או מבדיל את עצמו מעמים אחרים או לא, או משמר מסורת עתיקה כלשהי או לא או שומר על עמו מהתבוללות או לא וכל כיו"ב.

.

.

יש רבים שאומרים שאכן הגישה הליטאית המקובלת קיצונית מדי ומובילה לתופעות מעין אלה, ולכן יש ללכת בגישה רכה יותר, מקילה יותר, מאוזנת יותר, מעורבת עם הבריות יותר, מדגישה יותר את הצד של דרך ארץ ודרכי נועם ואנושיות וטבעיות וכו'. כמובן אינני מכיר את כל הדרכים שנוקטות בגישה מעין זו ואינני יכול לחוות דעה על מה שאינני מכיר. מה שכן הכרתי מגישות כאלה, לא מצאתי בהן טעם. התרשמתי שהם אכן פחות שקועים בעבודה זרה ופחות ניזוקים ממנה, אבל לא הבנתי מה הם מרוויחים בכך שהם מקיימים את ההלכה בצורה מקילה וגמישה ופשרנית. את ההלכה כמו שהיא כתובה בשולחן ערוך לרוב אינם מקיימים, ההלכה לא סובלת פשרות וחצאי דברים וקיום שטחי של "בערך" או "לפי הרגש" או "בהתאם לערכים הומאניים" וכיו"ב. יש גדרים מאוד מדוייקים, שכדי לדעת אותם צריך ללמוד הרבה מאוד ולדקדק היטב ולהתמסר לזה. ואם לא מדייקים היטב בדקדוק נמרץ, לפי גדרי ההלכה בשולחן ערוך נחשב  שלא מקיימים כלל. מי שמגדיר את עצמו כשומר שבת, אבל לחתוך ניירות טואלט לפני השבת, או לדקדק איך מכינים תה או איך פותחים בקבוק, נראה לו מוגזם וקיצוני ואת זה אינו עושה, לפי ההלכה הוא מחלל שבת גמור, בדיוק כמו מי שנוסע במכונית או מדליק אור. להמציא "הווי יהודי" בדוי של חיקוי שטחי וחלקי של הצורה החיצונית של שמירת ההלכה, אינני מוצא בזה טעם.

ולא ראיתי שהם מגיעים למדרגה של קיום אמיתי של המצוות השמעיות (אלו שאינן מובנות בשכל אנושי פשוט ונקראות חוקים, כגון שעטנז ובשר בחלב ושמירת שבת וכיו"ב), שכדי לקיים אותן שלא בדרך של עבודה זרה צריך לבנות קרבה נפשית אל הבורא כך שהקיום לא יהיה מתוך חוסר הבנה וניכור ופחד (אפילו אם הוא רק ברבדים הנפשיים העמוקים ביותר), שיהיה באמת חי וטבעי, ונובע טבעי וחי ושמח מתוך הנפש ברבדיה עמוקים הפנימיים, ולשם כך צריך שתהיה אמונה חיה בבורא ובתורה ברבדים האלה, מה שקוראים בעלי המוסר אמונה חושית. עבור התורה, וכך לדעתי בכלל בחיים האנושיים בעיני כל אדם שעיניו בראשו, האדם עצמו הוא הרבדים הכי בסיסיים ופשוטים ועמוקים, ומה שנקרא "פרימיטיביים", של הנפש. מה שקיים שם זה האדם, ולא מה שקיים בשכל החיצוני האינטלקטואלי. מי שמחליט בשכל האינטלקטואלי שיש בו אמונה בבורא, וחושב שמה שקורה ברבדים העמוקים של הנפש הוא רק עניין של "מדרגה" ולא זה מה שקובע אלא מה שהוא מוציא בשפתיו, טועה טעות גדולה. בפיו ובשפתיו כיבדוני וליבו רחק ממני. זו לא תוכחה על חסרון במדרגה אלא על כך שאין מאומה, אין אמונה ועבודת ה' כלל אם אינה בליבו באמת, והכל רק מהשפה ולחוץ.

ממה שראיתי היה נראה לי שהם מקיימים את המצוות גם כן בדרך של עבודה זרה, כמו החרדים, רק מודעים לכך שיש בזה סכנה ובעיה, ולכן מצמצמים בקיום המצוות ומנסים לעשותן ככל האפשר בשטחיות וקלילות ופשרנות. ולעניות דעתי מוטב להניח לקיום המצוות כל עיקר, מאשר לנסות ללכת בדרכים כאלה.

גם מי שלא מגדיר את עצמו כרפורמי, ממה שראיתי דרכים מעין אלה נובעות מאותו כח נפשי של הרפורמה. לא רוצים לוותר על קיום המצוות מסיבות לאומיות או תרבותיות או סתם כי רוצים להיות מוגדרים ככשרים וחיוביים מבחינה דתית,

או כדי לפטור את עצמם מחיפוש נוקב וכאוב ואמיתי בנוגע לדרישות הנפשיות ולכיסופים הנפשיים שלהם בנוגע לאמונה, ורוצים לסדר לעצמם מסגרת שמקובלת גם על אנשים אחרים שתתן להם אישור שהם "בסדר" מבחינה דתית ותעשה להם סדר בתחום המסוכסך והקשה הזה.

ומצד שני מרגישים בצדק שקיום של השולחן ערוך בדרך החרדית הבלתי מתפשרת מסוכן לחיוניות הנפשית הבריאה שלהם, ובוחרים בפתרון של לבדות יהדות בגרסה קלה ומרוככת, שבעיני הוא קל ולא אמיתי.

* * *

במכות דף כ"ד, דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה כו', בא דוד והעמידן על אחת עשרה כו'.  בא ישעיהו והעמידן על שש דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע.

בא מיכה והעמידן על שלש דכתיב: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך.

בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה.

ורש"י פירש: והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו.

ולא מובן למה לא היו יכולים לקיים את כל התרי"ג, הרי אנחנו מקיימים את כל התרי"ג ולא קשה לנו?
ולמה אם אדם שומר את כל התרי"ג מצוות, או אפילו רק שש מצוות, הוא לא יכול לזכות, כי אינו צדיק מספיק, ואם ישמור רק מצווה אחת אז הוא יוכל לזכות אפילו שאינו כל כך צדיק. הרי לכאורה להיפך, ככל ששומרים יותר מצוות ככה יותר זוכים, ועל ידי שמירת המצוות נעשים יותר צדיקים, וככל שישמור יותר מצוות כך יהפוך ליותר צדיק?
אם מעיינים היטב ברש"י הזה, כתוב בו לגמרי ההיפך ממה שאנחנו מחונכים עליו כדבר הכי בסיסי שהמצוות ככל שמקיימים יותר מהן מוסיפות כח וצדיקות יותר.
אלא בהכרח כתוב כאן מה שאמרו זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המוות, או ישרים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ועוד הרבה מאמרים כיוצא. מי שאינו צדיק ומקיים יותר מצוות ממה שהבסיס האנושי שלו יכול לשאת, המצוות הופכות לו לסם המוות, על ידי שהן נהפכות לעבודה זרה. ואז מוטב לו שלא לקיים אותן כלל.
זו בוודאי פשוטה של גמרא זו, והיה על גדולי הראשונים המפרשים על הדף או הפוסקים להתייחס לסוגיא זו ולפרש אותה אחרת אם לדעתם אין הכוונה כאן ממש לחדול מקיום ההלכות, והיה עליהם לצעוק ולהרעיש ולהזהיר שלא יפרשו את הסוגיא כפשוטה. ובאמת כל גדולי המפרשים והפוסקים שתקו בעניין זה.
מצד שני כמובן אם הפירוש האמיתי בסוגיא זו הוא שאנחנו שאיננו צדיקים כמו הקדמונים צריכים לחדול מקיום ההלכות, היו כל בני ישראל חדלים מלקיים את ההלכות, והעובדה ששמרו על קיום ההלכה מוכיחה שלא סברו שכך הפירוש של סוגיא זו.

יש אחד מהתנאים שסבר הלכה ומורין כן כמו סוגיא זו, ואחר כך אומות העולם יסדו על בסיס דמותו (אחרי לא מעט סילופים) דת, ששאר התנאים לא קיבלו אותה כענף כשר של היהדות.
לדעתי הטעם שהתנאים האחרים השאירו סוגיא זו כהלכה ואין מורים כן, הוא משום שעם ישראל סחוף ודווי בגלות קשה, ונודד ומתפזר ממקום למקום, ואם לא היו מקפידים על שמירת ההלכות היו מאבדים את הזהות שלהם כיהודים ונטמעים באומות העולם. ומי בכלל יכול לקיים את ההלכה האחת שהסוגיא מחייבת, צדיק באמונתו יחיה, הרי גם לזה אין מדרגתנו מגעת, ואם ממילא לא מקיימים שום דבר ואין שום עבודת הבורא אמיתית, יותר טוב שישארו עם שמירת המצוות החיצונית הניכרת שהיא משונה מדרכי שאר האומות, ולכן דווקא זו השמעית ולא השכלית, וזה יאחוז אותם כציבור מובדל עם זהות מוגדרת. אבל אם יש יחיד בעל מדרגה שרוצה באמת לעבוד את הבורא, ולא כעבודה זרה, הסוגיא הזו מורה לו את הדרך, ולכן לא אמרו בשום מקום חשוב וקדמון שאינה להלכה או שאינה כפשוטה.

כעת בחיי אני משתדל ללכת לקיצוניות ההפוכה כמו שכותב הרמב"ם, אחרי שהתמכרתי לעבודה זרה וניזוקתי קשה בגלל זה, ואני משתדל לחזור בתשובה, אני משתדל לא לעסוק כלל בענייני לימוד ותיאוריות ורוחניות ותורה ומצוות וכל כיו"ב. ואני גם לא מעוניין כלל להשפיע על אנשים ללכת בדרכי, וכל שכן אנשים דתיים. בכלל כל מה שהוא "דרך", או כל תיאוריה ושיטה מלומדת שהיא, לא דווקא יהדות או דת בכלל, אם זה לא סתם חיים פשוטים וטבעיים של האדם בעצמו, בעיני זה שייך לתחום העבודה זרה. התורה אצל רבותינו הראשונים, וגם אצל חלק מהאחרונים וגדולי החסידות, אינה דרך או שיטה. הם אומרים דברים מפנימיותם, לפי השגתם באותו רגע ובאותו מקום של החיים, ואחר כך אומרים דברים אחרים, והכל זה נביעה מהחיים ולא הגדרת שיטה או דרך כלשהי. אומרים על הביטוי ים התלמוד שהוא כמו ים שכל מי שעובר בו לא משאיר דרך כבושה להולכים אחריו. אבל קשה לסרב לך, לכן ניסיתי לכתוב מה שבליבי כעת, ואני מקווה שזה לא יזיק יותר מדי…

.

.

.

אני מעתיק כאן מה שכתבתי בתגובה, כי חשוב לי שלא ידלגו על זה:

לגבי "אותו תנא"…  אני לא מתכוון שאני בדווקא אוחז ממנו או משיטתו, וגם אין לי ידע אפילו מועט מה בדיוק הוא אמר, ומה מהדברים המיוחסים לו מקורו ממנו ומה הוסיפו אחרים. אני גם לא מתעמק בזה כי אין לי כעת שאיפה למצוא מישהו ללכת בדרכו הקבועה והמסויימת בדווקא. הזכרתי אותו רק כי ניסיתי קצת לדמיין מה היו יכולים להיות הלכי הרוח במציאות שעליהם מעידה הסוגיא הזו במכות. חשבתי, אם החברה הדתית אז היתה כמו היום, ורבינא ורב אשי קובעים סוגיא כזו בתלמוד, איך הציבור אמור להגיב על זה? למה לא צעקו כל תלמידי החכמים געוואלד? ואם הפירוש שאני שומע בסוגיא אינו נכון למה לא היתה דרישה מייד לבאר את הדברים כראוי כדי שלא יבוא אפיקורס כמוני ויפרש אותם שלא כהלכה. וחשבתי אולי העובדה שבין התנאים היו גם אנשים כמוהו, מחזקת קצת את ההרגשה שהתרחשו שם דברים מורכבים ולא היתה אחידות דעה בנושאים האלה.

לגבי השאלה האם אני מתכוון שאין לקיים את המצוות הבסיסיות, קראתי פעם שחכם אחד כתב שכמו שמי הנחל סבורים שהם קובעים את כיוון זרימתם, אבל באמת פני השטח של הגבעות הם אלה שקובעים את כיוון זרימת המים, כך מה שקורה בעמקי הנפש, הוא זה שקובע את מהלך המחשבות, למרות שהן סבורות שהן קובעות זאת בעצמן. כמו למשך צייר שבונה תמונה של נוף, זה לא באמת תיאור מדוייק של הנוף כמו שהוא, אלא עשוי כדי להיות ראי להלכי נפש פנימיים ורגשיים. אני עובר כעת תהליכים נפשיים, ומה שאני כותב הוא שיקוף שלהם, זה לא הבעת דעה מגובשת וברורה עם ביקורת להיות מאוזן ולשקול את כל הצדדים. גם אם זה מנוסח כמו משנה סדורה ודעה ברורה, זה לא כך. כעת המערך הרגשי שלי נמצא בנקודה כזו שככה נראים לי הדברים וכעת זה מה שיש לי לומר רק כדי לבטא את רגשותי ומצבי הנפשי העכשווי. אני לא מנסה לנסח דרך ולהעמיד הגות כלשהי עם אמירה מאוזנת ואחראית ומדוייקת. אני לא מנסה לנסח שום דרך אלא רק לשתף הלך נפש ותהליך פנימי נפשי שהוא דינמי ומשתנה מעת לעת, וכל אחד יקח מזה רק מה שדעתו מקבלת ויתקן את הדברים שיהיו נכונים בשבילו כפי שיקול דעתו .חשוב לי מאוד שככה יתייחסו לזה.

.

אני עוסק כעת בנסיון להשתחרר מדפוסים נפשיים שיסודם הוא מתקופות ילדות מוקדמות, ואי אפשר להאשים בהם את החברה החרדית, רק שעל הבסיס הרעוע הראשוני שלי, התלבש עניין שקיים לענ"ד כתנועה נפשית כללית ציבורית בציבור החרדי, וזה העצים את הבעיה הנפשית האישית שלי.

ראיתי שגם אחרי שהפסקתי להגדיר את עצמי כשייך לחברה החרדית ושיניתי את הלבוש, המשכתי להתנהג בדפוסים האלה. זה קשור לשאיפה לרוץ קדימה ברוחניות והשגות ומדרגות, בכל תחום שהוא, בלי לשתף בהתקדמות את כל הרבדים של הנפש והחיים, בעיקר את אלה הארציים והגשמיים וה"אנושיים" יותר, שכלול בהם גם היחסים למשפחה וכל בין אדם לחברו במובן הטבעי הפשוט החי,  וכו'.

וזה קשור גם לפן אחר של אותה מטבע עצמה, הזדהות וחוויה פנימית שאומרת שהעצמי האישי שלי נקבע בהתאם לתבנית קבועה שמקורה מבחוץ, ברצונות של אנשים אחרים, בתמונה קבועה מראש על איך אני אמור להרגיש ולחשוב ולהתנהג, בהסתגלות פנימית למה שמצופה ממני ותחושה שההענות למה שמצופה הוא העצמי האמיתי שלי והציפיות האלה כאילו נובעות מתוכי וכאילו הן העצמי האמיתי שלי. מה שמסתיר ממני את העצמי האמיתי האותנטי שלי וחוסם את זרימת החיים וחיוניות הלשד שלהם והשמחה האמיתית הטבעית שלהם והיכולת להתחבר לקרובים אלי בצורה טבעית חיה ושמחה.

בתהליך הזה היה חשוב לי להגדיר את הדעה העכשוית שלי על החברה החרדית שהכרתי והושפעתי ממנה, אבל כמובן בגלל שזה כלי בעבודה פסיכולוגית עצמית ולא הגות שמנסה להיות מדוייקת וקובעת הלכות, ייתכן שחטאתי בקיצוניות יתר וכו'.