רבי משולם דאפיירה היה משורר ותלמיד חכם מבני חוגו של הרמב"ן, והיה בקשרים באופן אישי עם מוריו של הרמב"ן בנסתר רבי עזרא ורבי עזריאל.
כתבתי הצעה להבין קצת יותר את שירו היפה "לי רננה ציפור".
לקריאת השיר נא להכנס לקישור:
אצל חכמי ימיה"ב, לדעתי עדיין אין מי שחולק על היסוד שרואים גם בחז"ל, שעבודת השם פירושה עבודה להיות כמה שיותר חי. חיים זה לא שאלה של או חי או מת, אלא אפשר להיות חי יותר או חי פחות.
מקובלת אצל חכמי ימיה"ב החלוקה לדומם צומח חי מדבר (ובכוזרי הוסיף מדרגה חמישית שקרא לה ישראל). החיוניות של מדרגת "חי" היא מה שמשותף לאדם ולבעלי החיים. חוויית החיים שיש באכילה, משגל, שינה, אלימות, ושעשועים מסויימים ששייכים במהותם גם לבע"ח.
החיוניות של מדרגת מדבר היא בחוויית החיים שיש באהבה נפשית, שיחת ידידים ואהבתם, נגינה ושירה, פילוסופיה ומדע וכו'.
מי שאצלו חוויית החיים של מדרגת חי מועצמת ומרכזית בעולמו, זה יכול להרחיק אותו מעיסוק בחוויות החיים של מדרגת מדבר, ובכך לפגוע במידת חיוניותו הכללית, כיוון שהחוויות של מדרגת מדבר יש להן יתרון שהם מזוקקות וחריפות בדרכן יותר. אריסטו יאמר שמי שכל ימיו נהנה רק ממאכלים טעימים ולא זכה לעונג שבהשגת מושכלות, לא ראה מאורות של חיים ועונג מימיו.
מצד שני מי שמדכא את חוויות החיים של מדרגת חי (או אפילו רק שוכח ומזניח אותן) ועוסק רק במדרגת מדבר, ואין לו חוויה חזקה באכילה ומשגל וכו', יהפוך לאדם יבש וחיוור וחסר "דם" וחום טבעי וספונטניות וכיו"ב, וגם זה פוגע באופן אנוש ברמת החיוניות שלו, והופך אותו גם כן בהכרח גמור לאדם חסר לב ובבחינות מסויימות רע לב, ולכן אם שוגה בזה הוא מאבד את הכל, ואין כאן המקום להאריך בזה ובמק"א הארכתי (באמת צריך גם לא להזניח את מדרגת צומח ודומם ולא אאריך בזה כאן).
אלה שני סוסים שכל אחד מושך לכיוון נגדי, ואי אפשר לוותר לא על זה ולא על זה ולכאורה זה גורם למצב של סתירה שאי אפשר לפתור. (זה הנושא של הויכוח בין רבקה ליצחק לגבי יעקב ועשו, שכדי לזכות לברכה צריך לדעת לשלב בלי סתירה את הקול קול יעקב ואת הידיים ידי עשיו) .
יש דרך אחת נכונה לשילוב הזה שמביאה לשילוב הרמוני של שתי המדרגות, לשלום ביניהן. העניין הוא לדעת לטעום בעניניים של מדרגת מדבר את חוויית החיים עצמה של מדרגת חי. למשל בישיבות אומרים שצריך שיהיה "געשמאק" בסברא. המילה היידית הזו היא מילה שאומרים כשנוגסים בחתיכת בשר עסיסית שיש בה טעם. אותה חוויה עצמה צריכה להיות כשמסבירים סברא. בחז"ל נאמר שכשביטלו את יצר הרע של עריות ביקשו לחזור בהם מזה, כי אז התבטל גם התענוג של סוגיא. ואמרו עד שאתם מגרמים עצמות אצל אביי בואו לאכול בשר שמן אצל רבא ועוד הרבה. הגאון מוילנא היה אוכל כזית לחם יבש, ושאלו אותו אתה הרי נגד סיגופים, והוא אמר שזה לא סיגוף אלא הוא טועם את טעם התבשילים הטובים בלימוד שלו, ולכן גם כוחו הפיזי חזק באופן מפליא למרות שזה מאכלו. ויש לאין מספר כעין זה.
הבעל שם טוב ותלמידיו קראו לזה העלאת התאוות והחשיבו אותו כיסוד גדול בעבודה. הם חידשו מונחים ודגשים, אבל באופן צנוע ובמונחים אחרים העניין הזה הוא גרעין יסודי גם בקבלה המוקדמת וגם בחז"ל.
אותו יחס מורכב שיש בין מדרגת חי למדרגת מדבר, יש גם בין מדרגת מדבר למדרגת ישראל. מדבר הוא חוויית החיים האנושי הארצית של תבונה וסקרנות טבעית ומדע ואמנות וידידים ואהבה נפשית ושירה וכו'. ישראל הוא מדרגה של דביקות עילאית ומוחלטת בבורא. למי שעוסק בקבלה ובהתעלות רוחנית להשיג דביקות עילאית, יש סכנה שידכא, או אפילו רק ישכח ויזניח, את כוחות החיוניות של מדרגת מדבר, ואז הוא ישמיט את הבסיס לחיוניות שלו, לשמחת החיים ורעננותם ועסיסיותם, ויאבד אותה. כמו אילן שצמח לגובה ושרשיו קטנים ויבשים.
לפי זה אציע עוד רובד של פירוש לשיר שלנו.
המשורר אצלנו, הוא אדם שעוסק בקבלה ובהתעלות רוחנית בשאיפה לדבקות עילאית של מדרגת ישראל. הוא חווה התעוררות נפשית של רצון לעסוק במדרגת מדבר, להנות מהטבע, מאהבה, משירה ונגינה. זו הציפור שריננה.
היא נדה ליום הפרוד (שורה 5) כי כשהוא עבר לעסוק בדבקות דתית הוא נטש אותה ויש געגועים. בשורות 7-8 הוא כותב שהיא מסתתרת, פעם מודעת פעם מתנכרת. מצד אחד גם היא מבינה שהדבקות היא עילאית וצריך לוותר על הנאת הנגינה הארצית, אבל מצד שני היא גם לא יכולה לוותר ומתגעגעת. וכאמור את הצורך הזה אסור להזניח וכל שכן לדכא ויש לקבלו מתוך שלום ואהבה כי הוא חלק אורגני מקומת האדם ורבדי חיותו.
הציפור טומנת בחובה הזמנה לקשר עם ידידים לעיסוק בתענוגות אנושיים ארציים של אהבה שירה וידידות וכו'. חוויית החיים של מדרגת מדבר כרוכה בגרעינה עם קשרי ידידות כאלה וסותרת את המצב הנפשי של בדידות.
לדעתי לא מדובר שמישהו באופן קונקרטי הזמין אותו למסיבת רעים (זה נוגע להצעה שיש לי לגבי קריאת סיום השיר).
בשורה 15, קורה העניין המרכזי של השיר. הוא מתייחס באהדה לציפור ולהזמנת הידידות ולא יכול לגרש אותם, אבל הוא רוצה לעסוק בדבקות בבורא. כאן מועמד הקונפליקט שבמרכז השיר ונוצר המתח.
הפתרון הוא בדרך של העלאת התאוות. הוא מצייר את הקול הקורא לו לעסוק בדבקות בבורא, כחוויית חיים שיש בה את אותו טעם שיש בחוויית החיים הארצית האנושית של מדרגת מדבר. כמו שלבן ישיבה יש בסוגיא טעם של סטייק עסיסי, כך באותו קול רוחני הוא טועם טעם של חוויית אהבה רכה ונשית וכמעט אירוטית. יש הרבה מאוד בקבלה וגם בחז"ל על הדמיון בין החוויה של הידבקות בבורא לחוויות אירוטיות, והפירוש של חז"ל לשיר השירים, (ובעצם גם הפירוש של עורכי התנ"ך שהכלילו אותו כספר קודש), הוא אולי המקום הכי מודגש של העניין הזה.
הוא קורא ל"ידידים", שהם משל לתשוקה שהתעוררה בו לחוויית החיים של מדרגת מדבר, שעבורו היא ירידה ממדרגת ישראל, לחזות בנעימות התמונה האירוטית ("בחן שפתיה", "חודרת", וכו'). כלומר הוא לא מגרש אותם, לא שולל אותם, אלא מראה להם שאת חוויית החיים שהם מכירים ומציעים, יש אותה עצמה גם במדרגה הגבוהה יותר של דבקות. הוא מזמין את כוחות החיים האלה לעלות למדרגה היותר גבוהה כי גם שם יש את מה שהם מחפשים וטועמים, וכך הוא מעלה אותם לשם בלי לדכא או לזנוח ולהחליש אותם.
רק אחרי ההעלאה, אז מותר גם לומר ביקורת על המדרגה הנמוכה יותר. אם מיד הוא היה משמיע את הביקורת לפני שהראה לכוחות החיים האלה שיש טעם אירוטי המספק את צרכיהם גם ברוחניות הדתית הגבוהה, הם היו מתקפלים ונסוגים נזופים ונכלמים וכך הוא היה פוגע בחיוניותו הכללית כאדם שלם עם כל רבדיו. אחרי שהוא חיבר אותם ונתן להם את שלהם, כעת הביקורת רק תגרום להחזיק אותם במדרגה הגבוהה ותבסס אותה ותמנע נפילה למדרגה הנמוכה. לכן אחרי ההעלאה הוא משבח את גבהות המדרגה של דביקות וגם אומר ביקורת על המדרגה הנמוכה יותר. אחרי שחיבר אותם אל המקום הגבוה בהראותו להם את נעימות החוויה האירוטית שבו, והם באו לשם מרצון ושמחה, הוא מעצב מחדש את חוויית החיים שהכוחות הנמוכים יותר מכירים, ומלמד אותם את שבחי הזוך והטהרה והזיקנה הענווה והתשובה וההתבודדות וכו'. כדי למצוא על ידם עוד מהטעם האירוטי בצורתו הגבוהה, כדי לשמח יותר, ולא כדי לדכא ולהכביד.
אחרי כל הטפת המוסר והביקורת על המישור הארצי, היה אפשר לחשוש שכוחות החיים האנושיים פשוטים וטבעיים ירגישו חולשה ודכאון וכובד. אבל בגלל שהוא באמת העלה את התאוות כראוי ולא סתם דיכא אותן והעמיס עליהן כובד, אז אדרבא, החיוניות הטבעית האנושית הארצית רק פורחת ומתחזקת ושמחה יותר אחרי שהכניסו אותה לבית המדרש. וזה לדעתי מה שהוא כותב בחמשת השורות האחרונות בשיר. למרות הזקנה שהיא סמל למדרגת הדביקות באל, שנראית בעיני בעלי המדרגה הנמוכה כחולשה וקדרות, הוא זוכה לחיות עזה יותר מקודם, ברוק ברק, כוכב וכו'.
לדעתי הגביר עמרם הוא מורה דתי רוחני, והוא מקדיש לו את התעוררות החיוניות החדשה שהוא זכה לה כתוצאה מהעלאת התאוות. והוא חותם "לי ריננה ציפור כו'", כלומר אותה ציפור של התחלת השיר כעת מרננת ושמחה שבעתיים כשהיא הועלתה למדרגה של עבודת הדבקות, כי לא הרגתי אותה בגלל כובד דתי וקיצוניות דתית, אלא העליתי אותה והענקתי לה תוספת חיים על ידי המדרגה הגבוהה של דביקות באל, ורינונה לא פסק והוא ממשיך גם כעת.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 