37 הרכבה שכוניית והרכבה מזגיית, ומזה יסוד לעבודת האדם לקנות שייכות לשכל עיוני

אני מעתיק כאן קטע ממה שכתבתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 60. (הרשימה שם עוסקת בקריאה מדוקדקת של הפרק האחרון מספר זתא של המטאפיזיקה של אריסטו).

שם יש מהלך עמוק ומורכב וארוך מאוד (המהלך עצמו מתחיל מרשימה 58 שם, והקדמה לו יש ברשימה לפניה, מספר 57.), אני מעתיק משם רק קטע אחד ומשמיט את הדיון בלשונו של אריסטו. לכן לא הכל יהיה מובן היטב. הקטע שייך למה שדיברתי לעיל רשימות 24, 32, ו 34, על הנפש, ומוסיף להן הבנה. לכן אני מעתיק אותו לכאן.

(שם גם התבאר ששכל עיוני וכח הדמיון שניהם עין שרואה את המציאות עם האידיאות שבה. ההבדל הוא כמו שביאר במורה נבוכים א ע"ג בהקדמה העשירית. הדמיון רואה את הצורה ואת החומר בראיה אחת, הוא לא יכול לראות שיש כאן צורה לחוד וחומר לחוד, הכל אצלו אחד (ביארתי באריכות איך כח הדמיון רואה אידיאות לעיל כאן). ואילו השכל העיוני יכול לראות זאת. למשל אני יכול לראות על אדם את שמחתו או יגונו. בעיניים, בפנים, ביציבה, בכל צורתו כאחד. השמחה היא משהו מופשט, אידיאה. הראיה החומרית והנפשית הן פעולה אחת ממש. בימינו אין אצלנו יכולת להשתמש בשכל עיוני. הקדמונים מספרים ששכל עיוני יכול ממש בחוויה של ראיה ישירה ובלתי אמצעית להסתכל על האדם השמח ולראות את השמחה שבו ולראות שהיא לא רק השמחה של ראובן זה שבחומר הזה, אלא לראות ממנו את השמחה כאידיאה כללית מופשטת מחומר ושייכת לכל. ומזה הראיה של השכל העיוני יכולה להתפתח לראות אידיאות שהן בכלל לא בחומר. וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז':

"לעולם אין אתה רואה גולם בלא צורה או צורה בלא גולם אלא לב האדם הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה

…

והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין.")

.

.

 

מכאן הקטע שמועתק מעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 60:

…

… עד כאן למדנו שהעין של כח הדמיון, שההסתכלות שלה חומרית, רואה גם היא את הצורות. היא הרי שואלת: 'למה האבנים הן בית' (או בניסוח שיותר מוכר לנו, אם כי פחות מדוייק כמו שעומד על זה אריסטו כאן באריכות, 'מה עושה את האבנים לבית' .השאלה הנכונה של תפישת כח הדמיון היא 'למה' למרות שרגילים לומר 'מה'), ומשיבה 'צורת בית שיש בהן'. וכמו שהארכתי באדם חי חלק ג' איך כח הדמיון רואה את הצורות.

הצורה היא לא התואר החיצוני (העיצוב החיצוני, הצורה החיצונית, מה שהמצלמה קולטת או תוכנת מחשב יכולה לזהות). למשל יש סכינים עם תואר חיצוני שונה מאד זו מזו. סכין גילוח וסכין מנתחים וסכין ציידים וכו'. לכולם צורה אחת שהיא המהות של הסכין, מה שעושה אותו לסכין (או למה הברזל הזה הוא סכין), וזה שהוא חד באופן שיכול לחתוך.

 

מורה נבוכים א' א':

"כבר חשבו בני אדם, כי צלם בלשון העברי יורה על תמונת הדבר ותוארו, והביא זה אל הגשמה גמורה, לאמרו: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ (בראשית א, כו).

וחשבו שהשם על צורת אדם ר"ל תמונתו ותארו, והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. וגם ישימו השם נעדר, אם לא יהיה בעל פנים ויד כמותם בתמונה ובתאר, אלא שהוא יותר גדול ויותר בהיר לפי סברתם, והחמר שלו גם כן אינו דם ובשר.

זה תכלית מה שחשבוהו רוממות בחק השם.

אמנם מה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמות, והעמיד האחדות האמיתית (אשר אין אמת בה אלא בהסרת הגשמות), הנה תדע המופת על כל זה בזה המאמר, אבל הערתנו בזה הפרק הוא לבאר עניין צלם ודמות.

ואומר, כי הצורה המפורסמת אצל ההמון, אשר היא תמונת הדבר ותארו, שמה המיוחד בה בלשון עברי "תאר". אמר: יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו), מַה-תָּאֳרוֹ (שמואל א כח, יד), כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ (שופטים ח, יח). ונאמר בצורה המלאכיית: יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד… וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ (ישעיהו מד, יג). וזהו שם שלא יפול על הש"י יתברך כלל חלילה וחס.

אמנם צלם הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו, מאשר הוא הנמצא ההוא אשר העניין ההוא באדם, הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז). ולכן נאמר צַלְמָם תִּבְזֶה (תהלים עג, כ), כי הבזיון דבק בנפש אשר היא הצורה המינית, לא לתכונת האיברים ותארם."

.

וכן ברש"י על בראשית כט יז:

וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה.

רש"י:

""תאר" – הוא צורת הפרצוף. לשון (ישעיהו מד) יתארהו בשרד קונפא"ס (בלע"ז צירקעל (בעברית מחוגה))

"מראה" – הוא זיו קלסתר"

.

.

אמנם בתפישה החומרית של כח הדמיון הצורה המהותית נתפסת באופן דומה לתפישה של התואר. התואר לא קיים כלל בפני עצמו. אם היה כד עם עיצוב אמנותי מיוחד והכד נשבר, העיצוב בטל מהמציאות. אבל זה לא מוכיח שהעיצוב הוא 'משהו' שקיים בנפרד מהחרס של הכד (אני לא מדבר על הרעיון במחשבתו של המעצב, אלא על מה שקיים במציאות של החפצים הדוממים). כי העיצוב הוא לא 'משהו', הוא רק אופן מסויים של מצבו של החומר. למשל אם חפץ פונה מצפון לדרום, ומסובבים אותו שיפנה ממזרח למערב, הכיוון שאליו פונה החפץ לא יהיה קיים אם יישבר החפץ, אבל זה לא מוכיח שהכיוון קיים בפני עצמו כ'משהו'. הוא רק מצב של החומר.

כח הדמיון מצד עצמו בלי השתתפות שכל עיוני תופש את האידיאות באותו אופן כמו את התואר. לכן המורה נבוכים היה צריך להאריך שתואר וצורה הם עניינים שונים.

בתפישה המטריאליסטית, וכן הוא במדעי הטבע, החיים, הנפש, הם תכונה של הבשר. כשאדם מת החיים מפסיקים להתקיים וכאילו לא היו. הם לא קיימים בפני עצמם. ממש כמו שהעיצוב של הכד הסיני היפה מפסיק להתקיים כשהכד נשבר. זו תפישה שהשתלטה כי זו דרך הראיה של כח הדמיון שכולנו פועלים בעיקר איתו, והוא מרד בשכל העיוני ושם את עצמו כמי שיודע מה אמת ומה לא.

זה עומק מה שאריסטו כתב שלפי התפישה של הדמיון הצורה היא מאפיין של החומר. יש חומר ולמה הוא סוס כי יש בו צורת סוס. צורת ה'סוס', המהות הסוסית שבו, נתפשת כמאפיין של הבשר (היא לא מאפיין ממש גם לפי הדמיון, כי צורת הסוסיות גם לפי הדמיון היא מהות הדבר שיש כאן, ולא רק חומר יש כאן. זה שונה מהצבע החום של הסוס או ממידת גובהו שאלה באמת רק מאפיינים, רק מצבים כלשהם של החומר). צורת הסוסיות נתפשת כמו קווי התואר של הבשר, כמשהו שמעוצב בחומר וממילא אם החומר נשבר זה בטל ופוקע כמו בועת סבון.

.

.

אמנם כשמסתכלים על הברות ביחס לצלילי העיצורים מהן הן מורכבות, אי אפשר לראות את הצורה כמו תואר של החומר.

ההברה "בא" לא יכולה להיתפש רק כמצב של הצליל "א" והצליל "ב". יש צליל של "בא" שהוא צליל אחר, חדש.  גם מנגינה היא לא רק מצב של צליל בודד של כל תו.

כמו כן בשר מורכב מאש ועפר (אריסטו כאן מתעלם מרוח ומים שגם כן נכללים אבל במשקל קטן יותר). אי אפשר לתפוש את הבשר כמצב של אש ועפר.

.

המיוחד באותיות שצורתן היא ההברה, וכן באש ועפר שצורתם היא הבשר, הוא שהסדר שהצורה מסדרת את החומר הוא בסדר של הרכבה מזגיית.

יש הרכבה שכוניית והרכבה מזגיית. הרכבה שכוניית היא שהדברים המורכבים הם רק שכנים זה לזה, רק עומדים זה לצד זה, ולא משתנים. כמו למשל תערובת תיבול לגריל, שהיא דבר עם שם לעצמו, אבל היא רק תערובת של פפריקה כמון וכו', שלא שינו את מהותם בגלל ההרכבה.

גם מה שהאבנים מורכבות להיות בית, זו רק הרכבה שכוניית, כל אבן שומרת על צורתה כמו שהיתה מקודם. האבנים הם החומר של הבית. לבית יש צורה. הצורה היא בסדר שהאבנים מסודרות. הסדר מאחד את האבנים להיות בית אחד. האיחוד של האבנים נעשה בדרך של העמדתן זו לצד זו בסדר של צורת הבית, בלי שהאבנים עצמן הופכות להיות משהו אחר.

אש ועפר הם החומר ממנו עשוי הבשר. צורת הבשר מאחדת את האש והעפר על ידי שהיא מסדרת את האש והעפר בסדר שתואם לצורת אדם. אמנם זה לא כמו שצורת הבית מאחדת את האבנים על ידי שהיא מסדרת אותן לצורת בית, כי באש ועפר, האש והעפר מתמזגים בהרכבה מזגיית. אחרי ההרכבה כבר אי אפשר לראות לא אש ולא עפר בצורתם הגולמית, גם לא במיקרוסקופ הכי משוכלל. לעומת האבנים שעדיין אפשר לראות אותן בצורתן הגולמית, וכן את התבלינים בתערובת התבלינים, אם נעזרים בזכוכית מגדלת.

לדוגמה המהר"ל בנצח ישראל פרק ג' כותב שערימת גרעיני חיטה הם הרכבה שכוניית של החיטים לערימה, ועיסה (בצק) הוא הרכבה מזגיית של הקמח עם המים. הבצק הוא דבר חדש עם אופי חדש ולא רואים בו את הקמח והמים עם האופי שהיה להם לפני ההרכבה.

דוגמה להרכבה מזגיית הוא פרד שנוצר מסוס וחמור והוא בעל חיים חדש שיש לו אופי מסויים משלו.

בשו"ת תשב"ץ חלק ב' סימן ד' כתב:

"וחכמי הרפואה ידעו דבר זה בשקול דעתם שהדבר ידוע ממחקרם שההרכבה המזגיית לא נשאר במורכב צורה מצורת כל אחד מהנפרדי' שהורכב זה המורכב מהם אלא יש לו צורה חדשה ופנים חדשו' באו לכאן כהרכבת הסגנבין שאין בו מצורת הדבש והחומץ כלום אלא מזג חדש הוא שנקנה לפי שאין בו חלק יהי' כלו חומץ וחלק כלו דבש אלא כל חלקיו הם מורכבים [עיין גם במורה נבוכים ב' א' לגבי הסכנג'בין].

וכן האיברים הפשוטים כגון הבשר והדם והלחו' והעצמו' שהם מורכבים בלי ספק מהיסודות אין בהם שום טבע מטבע הנפרדי' שהורכבו מהם אלא טבע חדש לפי שאין בהם חלק שיאמר עליו זה חלק אינו דומה לשאר החלקים ודומה לשאר החלקי' ודומה לנפרדים שהורכבו מהם.

וההרכבה השכוניית אינה כן אלא ישאר המורכב מטבע הנפרדים שהורכב מהם בכל חלק מחלקיו ודומה לכלל החלקי' כהרכבת המרקחות שהדברים הנפרדים שהורכבו מהם כל אחד עומד בעצמו ונשאר בו טבעו ומזגו.

וכמו האיברים הכליים כגון הידים והרגלים והחוטם והעינים והאזנים וכיוצא בהם שהם מורכבים מאברים פשוטים ויש לכל חלק מחלקיהם מזגו וטבעו הראשון [כששוק וירך מורכבים לרגל, השוק נשאר בצורת שוק והירך בצורת ירך] ואין בו טבע הכלל ולא מזגו שחלק מהיד אינו יד וחלק מהרגל אינו רגל. …

ודקדוק זה אף על פי שלא אמרוהו חכמי תורתנו אמת הוא. ורבינו הרמב"ן ז"ל כתבו בחדושי חולין בפ' גיד הנשה וז"ל אמר שידוע בדקדוקי הלשונות כי כל האברים דומי החלקים [הומיאומרי] החלק והכל שוים בשמותם כל בשר אדם ובהמה נקרא בשר וחתיכה נקרא בשר וכן הגיד, אבל באברים הכליים מקצתם אין שמם נקרא עליהם היד בשלימותה נקראת יד וחלק ממנה אינו יד עכ"ל רבינו ז"ל ואמת ויציב וטוב ויפה הדבר הזה וכפתור ופרח הוא."

.

.

לפי ההסתכלות של כח הדמיון קיומו של החומר הוא הנתון הראשון, אמנם רואים שמה שיש הוא עצם בעל מהות, והשאלה היא למה יש לו מהות, והתשובה היא בגלל הצורה שיש בו. הצורה הופכת את החומר לדבר אחד מסויים שיש לו מהות, מכח שהיא משליטה סדר בחומר, ויותר מדוייק היא מרכיבה מהחומר סדר, ובזה היא מאחדת אותו. הסדר יכול לסדר את חלקי החומר זה ליד זה ואז הם בהרכבה שכוניית, כמו שצורת הבית מרכיבה מהאבנים סדר של צורת בית. (ליתר דיוק הצורה מרכיבה מהאבנים סדר שהוא התואר החיצוני של הבית המסויים הזה, התואר יש בו ביטוי של הצורה. התואר של הבית המסויים הזה יש בו עיצוב מסויים של קירות וגג, שהם הצורה המהותית של 'בית' שהוא דבר שתכליתו להגן מחום וגשם. בכל הבתים יש עיצוב כלשהו, מיוחד לאותו בית מסויים, של הצורה הכללית שהיא מה שמגן מחום וגשם, בתרגום לעקרון כללי של תואר משהו עם קירות וגג, ומזה מתפרטים התארים האינדיבידואליים של כל בית. הצורה של דבר מלאכותי נגזרת מהתכלית, התכלית היא הגנה מחום וגשם, מזה נגזר שהגדרת בית, צורתו המהותית, היא דבר שיכול להגן מחום וגשם. מזה נובע עקרון כללי לכל הבתים של תואר חיצוני שהוא קירות וגג, ומזה כל בית מסויים יש לו תואר משלו איך קירותיו ואיך גגו. וכן סכין, תכליתו לחתוך, ומזה נגזר שצורתו המהותית היא דבר שיכול לחתוך. ומזה נגזר עקרון כללי של תואר חיצוני שהוא ברזל בצורה מחודדת, ומזה מתפרטים התארים האינדיבידואליים של כל סכין פרטית לעצמה, איזה צורת ברזל חד מסויימת יש לה.).

מה שהצורה מרכיבה מהחומר סדר אפשר גם שיהיה על ידי מיזוג חלקיו זה בזה בהרכבה מזגיית. צורת בצק מרכיבה מהמים והקמח עצם שהוא בצק. צורת פרד מרכיבה מהסוס והחמור פרד

.

כשרואים בית אפשר לשאול למה האבנים האלה הן בית, ולהשיב כי יש בהן צורת בית. אמנם כשרואים בצק אי אפשר לשאול למה המים והקמח האלה הם בצק, ולהשיב כי יש בהם צורת בצק.

כשרואים פרד אי אפשר לשאול למה הסוס והחמור האלה הם פרד, ולהשיב כי יש בהם צורת פרד.

כשרואים בשר אי אפשר לשאול למה האש והעפר האלה הם בשר, ולהשיב כי יש בהם צורת בשר. וכן אי אפשר לשאול למה ה"א", וה"ב" האלה הם ההברה "בא", ולהשיב כי יש בהם צורת "בא".

אי אפשר לשאול כי לא רואים בבשר אש ועפר (ולא בבצק מים וקמח ולא בפרד סוס חמור). ולא שומעים בהברה "א" בפני עצמו ו"ב" בפני עצמו.

צורה שמסדרת חומר בהרכבה מזגיית, אי אפשר להסתכל עליה כמו על תואר של החומר. אי אפשר לומר שהיא כמו מצב של החומר, וכגון כמו מיטה שיכולה להיות ראשה לדרום או ראשה למזרח. במיטה זה לא צורה ולא מהות, זה רק מקרה של החומר.

צורת הבית שמורכבת מאבנים, אפשר לומר שזה רק מצב של האבנים, כמו שמיטה יכולה להיות במצב שראשה לדרום או ראשה למזרח, האבנים יכולות להיות מסודרות בשורה אחת או בערימה או בסדר של בית. ואפשר להזיז את האבנים מסדר כזה לסדר אחר ובחזרה, כמו שאפשר להזיז את המיטה.

אמנם יש הבדל, שמיטה שהזזנו את הכיוון שלה בכל כיוון עדיין היא מיטה. אבנים כשהזזנו את הסידור שלהן חדלו מלהיות בית. אבל אפשר לראות את זה כמו שכד שנשבר העיצוב היפה שלו חדל מלהתקיים. התואר היפה של הכד הוא רק סידור של החומר. מה שבאמת קיים, במובן הראשוני והאמיתי והשלם הוא החומר, והצורה היא מאפיין שלו. יש מאפיין מקרי כמו הצד אליו פונה ראש המיטה, ויש מאפיין מהותי כמו אופן סידור האבנים בבית שבלי הסידור הזה הבית לא יהיה בית.

אבל בצורה שמתלבשת בחומר על ידי שמרכיבה אותו בהרכבה מזגיית, כמו שצורת הבשר מסדרת את החומר שמרכיב אותה, האש והעפר, אי אפשר לראות שהצורה היא רק מאפיין של החומר. הצורה גרמה שבכלל חדל מכאן החומר של אש ועפר ונולד משהו חדש לגמרי. לכן כאן בהכרח רואים שהצורה היא משהו בפני עצמו, היא בעצמה דבר.

.

לשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה ד ב:

" ומפני שהם יסודות לכל גופים שתחת הרקיע ימצא כל גוף וגוף מאדם ובהמה וחיה ועוף ודג וצמח ומתכת ואבן גולמו מחובר מאש ורוח ומים ועפר וארבעתן יתערבו ביחד וישתנו כל אחד מהם בעת העירוב עד שימצא המחובר מארבעתן אינו דומה לאחד מהן כשהוא לבדו ואין במעורב מהן אפילו חלק אחד שהוא אש בפני עצמו או מים בפני עצמן או ארץ בפני עצמה או רוח בפני עצמה אלא הכל נשתנו ונעשו גוף אחד וכל גוף וגוף המחובר מארבעתן ימצא בו קור וחום לח ויבש כאחד אבל יש מהם גופים שיהיה בהם חזקה מיסוד האש כמו בעלי נפש חיה לפיכך יראה בהם החום יתר ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד הארץ כמו האבנים לפיכך יראה בהם היובש הרבה ויש מהן גופין שיהיה בהן חזקה מיסוד המים לפיכך יראה בהם הלח יתר ועל הדרך הזה ימצא גוף חם יתר מגוף אחר חם וגוף יבש יתר מגוף אחר יבש וכן ימצאו גופים שיראה בהן הקור בלבד וגופים יראה בהן הלח בלבד וגופים יראה בהן הקור והיובש כאחד בשוה או הקור והלח כאחד בשוה או החום והיובש כאחד בשוה או החום והלח כאחד בשוה לפי רוב היסוד שהיה בעיקר התערובת יראה מעשה אותו היסוד וטבעו בגוף המעורב."

.

.

הנפש האנושית אפשר לראות שהיא והגוף הם בהרכבה שכוניית. הגוף של אדם חי הוא בשר (קודם דיברנו על צורת הבשר שהחומר שלה הוא אש ועפר. כעת אנו מדברים על צורת אדם שהחומר שלה הוא בשר), כשהאדם מת הנפש נפרדת ונעלמת, מה שנשאר הוא אותו בשר שהיה כשהיה חי. אותו בשר עצמו בלי שום שינוי. השינוי הוא רק בהיפרדות הנפש, אבל הבשר עצמו כחומר של האדם לא השתנה כלל במותו.

אמנם האמת היא שהנפש והגוף מורכבים בהרכבה מזגיית. בשר ששורה בו נפש רק נראה כלפי חוץ דומה לבשר המת, אבל הוא דבר אחר לחלוטין במהותו. מה שהבשר של החי לא נרקב זה לא בגלל שהנפש כל הזמן שומרת את הבשר שלה מרקבון כמו שמקפיא שומר. אלא בגלל שבשר חי הוא עצם אחר ומהות אחרת לגמרי. גם הנפש כשהיא בבשר היא עצם אחר מנפש מופשטת. והבשר והנפש מורכבים, מותכים זה בזה, בהרכבה מזגיית שיוצרת משניהם משהו חדש לגמרי שהוא אחד גמור (כמו התכת נחושת ואבץ ליצור את המתכת פליז, או לישת קמח ומים ליצור בצק). באדם חי אין חלוקה אמיתית בין בשר לנפש. ועל דרך שהרפואה החדשה מסתכלת על האדם כעל "גופנפש". הבשר הוא מדרגה מסויימת בנפש. למשל אומרים תענוגות הבשר, הבשר מתענג על דברים. הבשר החי יש בו עצמו הרגשה, הוא רובד של הנפש.

אם מסתכלים כך כבר אי אפשר להסתכל כמו המדע והמטריאליזם כאילו האדם מציאותו היא לפני הכל הבשר, והנפש היא משהו ערטילאי ולא באמת קיים באופן ממשי גמור כשלעצמו, הוא כמו תופעות של הבשר כשהוא במצב שנקרא חי, כמו מאפיינים שלו. לכן הם תופשים שכשהאדם מת נפשו מיד חדלה מלהתקיים כמו צורת כד כשהוא נשבר. כמובן גם אצלנו כמעט כל התודעה שלנו תופשת כמוהם. אנחנו בני אותה תרבות וגם לנו אין שכל. עיקר ההבדל הוא שאנו מחונכים להאמין קצת לספרים הקדמונים שאומרים שאין לנו שכל.

.

.

אריסטו הראה לנו בפרק זה את המבט של כח הדמיון על האידיאות. הוא כתב בתחילת הפרק שזה נעשה כדי שנוכל לקבל מבט ברור על תפישת מציאותן של אידיאות מופשטות מחומר.

הוא הראה שהדמיון תופש לפני הכל את החומר, ואת האידיאות הוא יכול לתפוש רק כמאפיין של החומר. תפישה כזו היא מה שנקרא שכל משוקע בחומר, וצורות משוקעות בחומר, וגם נקרא מושכלות בכח ולא מושכלות בפועל.

אלפראבי בספר השכל והמושכלות (עיין בזה לעיל רשימה 10), כתב שהתחלת השגת האדם היא בצורות משוקעות בחומר. צורה משוקעת בחומר נתונה למקרי החומר. אם האילן נשרף אז צורת האילן נשרפת, אם הוא נשבר היא נשברת, אם הוא אחד היא אחת. זה האופן של הסתכלות כח הדמיון שרואה את הצורה כמו מאפיין של החומר.

הצורה במצב כזה היא מושכל בכח, והשכל שמשועבד לדמיון ולא פועל בעצמו, הוא שכל בכח. הצורה באופן שהדמיון תופש אותה היא פוטנציאל לתפישה שכלית מופשטת של הצורה, לכן היא מושכל בכח, מושכל פוטנציאלי. האדם במצב הזה עדיין אינו מאוחד בפועל עם המציאות (שזה איחוד עם מי שברא אותה וכתב את עצמו בה, וזה חיי נצח של הנפש וזכיה לעולם הבא)

השכל העיוני מפשיט את הצורה מהחומר, והופך אותה למושכל בפועל, ואז הנפש של המושכל נפרדת ונעשית מופשטת מגוף, ובזה השכל עצמו נעשה שכל בפועל, שכל מופשט שנבדל מהגוף, והוא מתאחד עם המושכל.

אריסטו אמר שאנו במדרגה של שימוש בכח הדמיון ולא שייכים למדרגת שכל עיוני. אנו רואים את הצורה כמאפיין של החומר, והוא מבאר את החקירה שעל דרך זו. חקירה פירושה האופן שבו התודעה נפגשת עם העולם. התפישה הראשונית במציאות, המושג 'נמצא', 'יש'. לא מדובר על חקירה ארוכה עם שלבים. ואז הוא אומר שהחקירה הזו של כח הדמיון לא יכולה להשיג אידיאה מופשטת מחומר. והוא מוסיף שלהשגת אידיאה מופשטת מחומר צריך חקירה שהיא באופן אחר (לפי תרגום טיילור).

החקירה באופן האחר שהיא זו שיכולה להשיג אידיאות מופשטות, היא לא חזרה לחקירה של השכל העיוני שיכול לראות ישר אידיאות מופשטות, וכלשון הרמב"ם בפרק ד' מיסודי התורה הלכה ז'. כי את זה כבר אריסטו אמר שאיננו יכולים לעשות. אנו מדברים במילים של שכל עיוני ובאמת מגשימים ומבינים אותן כחומר גמור, ומשתבשים בלי להרגיש. אומרים סוס ומבינים סוס גשמי, ואז מוסיפים לו את המילה 'כשלעצמו', ועדיין מבינים סוס גשמי רק בתוספת שכלול לא ברור כלשהו, כמו שכתב אריסטו על זה לעיל באירוניה.

אלא הוא מבאר כאן חקירה שלישית. לא המבט הישיר הצלול של השכל העיוני שרואה את הצורה המופשטת כמו שרואים עצם. ולא המבט המשוקע בחומר של כח הדמיון, אלא משהו אמצעי. בין זה לזה. משהו שיש לנו כח ללכת בו, והוא כמו סולם שיעלה אותנו מההסתכלות החומרית אל כיוון השכל. על החקירה האמצעית הזו הוא הבטיח בתחילת הפרק שהוא יבאר אופן חדש של חקירה שבו יהיה אפשר גם לנו לקבל מבט צלול על האידיאות המופשטות.

המבט הזה הוא ההסתכלות על צורות שמלובשות בחומר בדרך של להרכיב אותו בהרכבה מזגיית. המוזיקה היא כך. היא מרכיבה תווים בודדים למנגינה, וזה לא כמו אבנים שמרכיבות בית. המנגינה היא נפש שקיימת. לכן אמר הגר"א שניגון הוא מהדברים שמחזירים את האדם בתשובה, והחתם סופר אמר שהיה מוותר על חלק מהתורה שלו כדי להיות בעל כשרון מוזיקלי. ועבודת בית המקדש היתה מלווה בשירת הלויים, ודוד המלך היה מתעורר לעבודת הבורא לקול ניגון הכינור הידוע שלו.

גם סיפור מרכיב את המילים הרכבה מזגיית לסיפור, וציור מרכיב כתמי צבע הרכבה מזגיית לציור. לכן מי שמבין ורגיש יכול לחוש חוויה מאוד נעלה מול יצירות אמנות שהן גדולות באמת. אין מילים לתאר את החוויה. מי שמרגיש מבין. אנשים לפעמים אומרים שזה מרומם ומאיר, כמו חוויה דתית אמיתית. כי שם הצורה מאירה לנו לא כמאפיין של החומר אלא כנפש בפני עצמה.

העיקר בזה הוא היחס שלנו לנפש שלנו ושל הסובבים אותנו. האמנות של החיים, היא האמנות הגבוהה והאמתית ביותר. האם אנו רואים בנפש מאפיין של הגוף, או משהו שקיים בעצמו. כתבתי בזה בבלוג אדם חי רשימה 24 בחלק השני של הרשימה (יש בתוך הרשימה כותרת מודגשת: חלק שני – דברים כללים בעניין הנפש), עיין שם היטב כי יש שם ביאור היטב על כוונת אריסטו כאן, שהוא בגדר ספרן של בינונים, וזה הנתיב שבו אנחנו יכולים להתקרב אל דעת אלהים, שהיא תכליתנו וחובתנו בעולמנו ועולם הבא שלנו.  (ועיין שם גם ברשימה 34 בפירושו של רבי ירוחם על המשנה אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו)

.

.

(כאן הושמט חלק)

.

.

 

בלשון:

Since that which is compounded out of something so that the whole is one, not like a heap but like a syllable

הקריאה תהיה כעת מה שאמרתי שיש חקירה שבה כח הדמיון יכול להגיע לראיית צורות מופשטות, זהו משום שעצם שמורכב מחומר באופן שהכל יהיה אחד, ההרכבה היא לא בדרך של ערמה אלא בדרך של הברה.

.

בדרך כלל כשאריסטו מדבר על ערימה כוונתו לחומר שלא מאוחד על ידי צורה כלל. אבל זהו משום שלרוב לצורה שהיא בעלת אופי של חומר, וכגון בשר, הוא מעדיף לקרוא חומר ולא צורה. בשר הוא כמו ערימה, אין לו צורה מוגדרת. כאן הוא מדבר על בשר כעל צורה, ואומר שהוא צורה שהחומר שלה הוא אש ועפר. היה אפשר לחשוב שהבשר מורכב מאש ועפר בדרך של ערימה, כלומר הרכבה שכוניית, כמו שבית מורכב מאבנים. אבל באמת הוא מורכב כמו הברה ולכן רואים שצורת הבשר היא צורה מופשטת שקיימת בפני עצמה.

לפי זה מקריאת לשון אריסטו עולה שכל צורה המלובשת בחומר היא בדרך של הרכבה מזגיית. כי הוא לא אומר שיש חלק מהצורות שהן בהרכבה מזגיית ומהן נלמד להסתכל על צורה כמציאות מופשטת שקיימת באופן ריאלי בפני עצמה. אלא הוא אומר דבר שמורכב ממשהו כך שהכל הוא אחד, הוא כמו הברה ולא כמו ערמה. משמע שכל דבר הוא כך.

ואכן יש כאן סוד ובאמת כל דבר הוא כך וגם מה שלא נראה כך. בבשר ובהברה ברור שהמשהו, העצם, מה שיש, מורכב מאש ועפר, או מצלילים יחידים, בדרך של הרכבה מזגית.

אבל בגוף האדם זה לא ברור. היה אפשר לחשוב שהרכבת הגוף הנפש היא שכוניית, ואז הגוף החי והגוף המת הם אותו עצם בדיוק. רק מי שמעמיק לראות יוכל לתפוש שהגוף החי הותך עם הנפש לדבר אחד ממש והוא כבר לא בשר וגוף באותו מובן של הגוף המת, זה רק שיתוף השם. (הגוף החי והמת שניהם נקראים באותה מילה, אבל הם שני דברים שונים לגמרי. כמו שמעיין מים וגם איבר הראיה שניהם נקראים 'עין'. שניהם משתתפים בשם אחד למרות שהם שונים לגמרי)

גם עץ של אילן חי ועץ כרות הם שני עצמים נפרדים לגמרי, כי הצורה של האילן מתיכה את הצורה שלו, נפשו, ואת החומר שלו, לדבר אחד חדש לגמרי שהוא ה"אילן". שם זה עוד יותר קשה לראות. מי שרואה את זה יש לו מה שנקרא "אצבע ירוקה", הוא מצליח לגדל צמחים ויש לו גינה לתפארת בלי שהוא יכול להסביר למה. הוא תופש את נפש הצמח, הוא "לוחש לצמחים".

אם אני מבשל פלפלים ממולאים, התפישה שלי היא שיש לחוד פלפל, לחוד אורז, ולחוד בשר קצוץ ולחוד רוטב. ואני מרכיב אותם הרכבה שכוניית וגם אחרי הבישול הם רק זה ליד זה. מי שיש לו יד של בשלן אמיתי, תופש את האמת שיש כאן הרכבה מזגיית. פלפל ממולא זה לא פלפל ואורז ובשר ורוטב. בבישול כל המרכיבים פסקו מלהתקיים והותך מהם דבר חדש לגמרי ואחר מהמרכיבים, שהוא "פלפל ממולא", ויש לו נפש. כי הוא צורה שנתפשת כמשהו שקיים בפני עצמו, זה לא רק סידור של המרכיבים או מאפיין שלהם. אנשים כאלה כל מה שיבשלו יהיה חוויה מיוחדת לאכול, חוויה נפשית, שפה רגשית שפורטת על נימים עמוקות, ולא יוכלו להסביר למה. יאמרו שזה כשרון או "יד", יד של טבח. אצל אמא הלב הרחום שלה מאחד את כל המרכיבים של האוכל למשהו חדש שונה מהמרכיבים, בעל נפש, בהרכבה מזגיית, יש שם צורה מופשטת של רחמי אם, וזה טעם שרק באוכל של אמא יש.

.

אפשר כך לעבור דבר דבר, ונראה שכל דבר שנראה לנו שצורתו מאחדת את חומרו על ידי שמרכיבה אותו בהרכבה שכוניית, בעומק זו הרכבה מזגיית. אפילו אבנים שמסודרות להיות בית, זו לא הרכבה שכוניית כמו אבני לגו (אבני לגו לא באמת יוצרות צורה מהותית חדשה כשהן מורכבות, אלא רק תואר בדמות משהו אחר. בית מאבני לגו הוא רק תואר של בית ולא צורת בית, כי צורת בית היא משהו שאפשר להתגונן באמצעותו מחום וגשם, לכן הרכבת אבני לגו היא באמת שכוניית). לבית יש נפש. יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם. ולאבנים יש לב רק בגלל שזה העצם החדש שהותך מהחומר והצורה ביחד, שהוא הכותל. גם מכח הבנייה וגם מכח כל הדמעות שנשפכו עליהן האבנים פסקו מלהיות אבנים והותכו בהרכבה מזגיית לעצם חדש שהוא הכותל המערבי, ופסקו מלהיות אבנים כל עיקר והן כעת רק כותל.

כמו שבהרכבת מימן וחמצן להיות מים, המימן והחמצן פסקו לגמרי להיות מה שהם והכל הוא כעת רק מים.

המרכז של העבודה הזו הוא מה שביארתי בבלוג אדם חי רשימה 24 ו 34 בדברי רבי ירוחם על ההתייחסות לנפש.

ההיקף הוא כמו שאני מתאר כאן על גינון ובישול וכך בכל דבר ודבר. החיים יכולים להיות מסע של גילוי איך כל דבר הוא לא הרכבה שכוניית אלא מזגיית, ומזה האדם יכול לצמוח לצאת מהשקיעות שלו בחומר ובהדרגה להתפתח להיות שייך להתחלה של שכל עיוני.