לגבי שמירת ההלכה המעשית, הרבה שאלו אותי על זה, וביותר לאחרונה. מצד אחד בכתיבה אני כותב כמי שסבור שיש לקיים את ההלכה, ומצד שני אינני מקיים בעצמי, והדבר יוצר בלבול אצל הקוראים בעניין החשוב הזה. לכן חשבתי שנכון להסביר. כדי להסביר כראוי צריך לספר סיפור לא קצר.
אכתוב כאן את המסקנה, אני סבור שיש לקיים הלכות מעשיות והייתי מקיים בעצמי אם הייתי יכול, רק שאינני יכול. כשאני אומר את זה לאנשים, זה לא משכנע. איזו מחלה או סיבה יכולים לגרום שאדם שרוצה לקיים מצוות לא יוכל לקיים אף אחת מהן אף פעם. יש נכים וחולים מכל הסוגים, חלקם מתפללים בבית תפילה קצרה בשכיבה, לא צמים וכו'. אבל לא שמענו שלא יקיימו באופן כללי את כל המצוות בכל הזמן.
אני לא חושב שיש סיבה להסתיר עניינים אישיים ואין מה להתבייש בהיותנו אנושיים ולא שלמים. זה לא מה שמעניין אותי לעשות ולכן אני לא מרבה בזה, אבל כאן נראה לי שיש צורך בזה.
.
כתבתי על כל זה יותר עמוק ופנימי ואישי וארוך, ברשימה 227 בבלוג הזה.
וגם ברשימה קודמת כאן.
,
מילדותי ונעורי, הרגשתי שיש בתוכי כאב נפשי מאוד חריף, ובלתי מוסבר, כאילו לא תלוי בשום דבר ואין לו שום סיבה. כאילו נפשי מרגישה מדקרות סכין ואין סכין.
כתבתי אז לידיד, שאני מרגיש כמו שועל שהדליקו לו את הזנב והוא רץ מבוהל והיסטרי אחוז כאב בלתי נסבל, ולא מבין למה הבערה לא נשארת מאחוריו אלא באה איתו לכל מקום שהוא.
זה הוביל לנסיון התאבדות רציני, בערך בגיל 17, שרק ב"נס" או מקרה רחוק, ניצלתי ממנו.
אחר כך חזרתי בתשובה, והרגשתי שהכאב הפסיק. הרגשתי כמו אדם חדש, שקעתי בלימוד, אחר כך הקמתי משפחה. החיים היו מלאים ויפים.
אחרי משהו בערך כמו 15 שנה, אותו כאב ישן שב לחלחל בתוכי, בהדרגה. היו לי אז כבר כלים של טיפול נפשי. ניסיתי להכיר את הכאב הזה, להתידד איתו, להקשיב לו, להתייחס אליו. חיפשתי דרכים לטפל ולהרגיע. עשיתי הרבה שינויים בדרך חיי, נתתי לעצמי הרבה חופש. שום דבר לא הועיל. אז כבר לא הייתי יותר בקשר אישי קרוב לרב וולבה ואל היה לי עוד עם מי להתייעץ. (אחרי כמה שנים של קרבה אישית והיות תלמיד מקשיב, התרחקתי מהרב וולבה. הרגשתי שיש משהו בדרך שבה הוא חי את תורתו שנראה לי "מרחף", מנותק מהמציאות הפשוטה הריאלית.)
משכתי בכח הרצון למרות הכאב. ככל שאני דחפתי גם הוא דחף והתחזק. הגעתי למצב שלא יכולתי ללמוד בלי חברותא. היה לי קשה להתרכז. הכאב התכסה בשכבות של בדידות ופחד. היה לי חלום חוזר. אני בתוך הבית, לבד, הדלת של הבית סגורה, ואני רואה שהידית של הדלת נעה. מישהו מבחוץ מנסה להכנס. אני לא בטוח שהדלת נעולה, ושהיא חזקה די הצורך. אני רץ למנעול, מנסה לנעול אותו, להחזיק את הדלת. מהצד השני יש משהו לא ברור, שותק לגמרי. והתעוררתי בבהלה נוראה. אחר כך הבנתי שמה שהיה בחוץ זה אני. הכאב.
כחמש שנים סחבתי בכח רב, וכל הזמן נעשה יותר ויותר קשה לסחוב. בסוף הכאב הכריע אותי. הגעתי למצב שנתתי לגוף פקודה לקום מהמיטה והוא לא קם. בכיתי. לא רציתי שהילדים יראו אותי במצב כזה. זה לא עבר. הרגשתי שאני מוכרח לקחת הפסקה, חופש. חשבתי שאחרי כשלושה שבועות של מנוחה אוכל לחזור הביתה ולהמשיך.
יצאתי מהבית. כל פעם כשניסיתי לחזור הביתה חזרתי לאותו מצב של משבר. כל כמה שהתארכה תקופת המנוחה לא היה שום שיפור. באותו רגע שחזרתי הביתה מייד חזרתי לאותו מצב של חוסר מוחלט של יכולת לתפקד. הבנתי שאני מוכרח לעזוב את הבית לתמיד. היו לי אז שישה ילדים. הקטנה בת שלוש בערך. זה מה שגרם לי להמשיך בכל מחיר, במאמץ של כח רצון כביר. אבל אחרי שהתמוטטתי שום דבר לא היה יכול לגרום לי להיות יכול להמשיך.
.
אחר כך חייתי בבדידות גמורה כשנתיים וחצי. הבנתי שאני מוכרח להפסיק לברוח מהכאב. זה כמו אריה שרדף אחרי וברחתי ממנו בפחד היסטרי. והחלטתי להפסיק לברוח, לסובב אליו את הפנים, ולומר לו אני כאן, בוא תטרוף אותי.
אם יש כאב חזק, אפשר לחוות אותו, להרגיש אותו עד תומו, לכאוב אותו כולו. ואז הוא חולף והאדם יכול להמשיך הלאה. לפעמים הנפש לא יכולה להרגיש את הכאב בכל עוצמתו. זה קשה מדי או מפחיד מדי. לפעמים יש סיבות אחרות שאי אפשר. כמו למשל בקרב אם חבר נופל לידי, אני לא יכול להתפנות לכאוב את מותו ומוכרח להמשיך להילחם ולדחות את האבל לזמן שאפשר. ולפעמים לא מגיע זמן כזה, והכאב נשאר סגור בתוך קופסת שימורים כזו, מחכה לזמן שיחוו אותו. הוא יכול לחכות גם עשרות שנים. זה מה שנקרא טראומה. בינתיים לסחוב את הכאב הסגור הזה גובה מחיר גדול. מכביד, לוקח כוחות חיים, אנרגיה, גורם לבעיות בתפקוד הרגשי וגם המעשי, פחדים, סיוטים, חרדות, ועוד. כדי להתמודד עם טראומה פחות חשוב להבין את מקור הכאב ולנתח מה קורה, יותר חשוב לאפשר לו לצוף ולהשתחרר ולהכאיב, ואז לכאוב אותו בכל עוצמתו, להרגיש אותו. לא ברורה לי סיבת הכאב שלי. אחרי טיפולים שעשיתי נראה שמקורו מאוד מוקדם, בינקות המוקדמת, לידה ואולי אפילו הריון. יש לפעמים כאבים כאלה שעוברים בתורשה, בדרך של אפיגנטיקה.
.
הבנתי שהכאב הזה מנהל לי את החיים. הוא מניע אותי לברוח ממנו. החוויה של לאבד הכל, את המשפחה, התורה, כל מה שהרגשתי שהוא חיי, היא קשה. הבנתי שאם אבנה שוב את חיי על היסוד של לברוח מהכאב, שוב הכל יתמוטט לי, ולא יכולתי לשאת את המחשבה על כך. הרגשתי שאני לא יכול להיות לבד, בלי תעסוקה ובלי קשרים. אני מוכרח למצוא זוגיות, ולעשות משהו. אבל הבנתי שאני מוכרח בכל זאת להיות לבד, כדי שאם אחפש לי זוגיות ותעסוקה, זה לא יהיה בגלל הפחד מלהישאר לבד עם הכאב.
אז נשארתי לבד עם הכאב, שנתיים וחצי, לא עשיתי כלום (בחלק מהזמן ההוא כתבתי את "תלמוד מוסבר ומאמרים", כי אי אפשר ממש לא לעשות שום דבר כל היום. היה נראה לי אז שכנראה כך אחיה עד סוף חיי, והכנתי לי תכנית לכתוב על כל התלמוד ואחר כך על המורה נבוכים, מה שהיה אמור למלא די הרבה שנים), לא יצאתי מהבית, לא דיברתי עם אף אחד. והרגשתי את הכאב מאוד חזק. למדתי קצת להבחין בין הפחד מהכאב לבין הכאב עצמו. קצת לקבל את הכאב כעובדה שאי אפשר לשנות, אין לאן לברוח. להשלים עם המצב, לקבל אותו. לשחרר את הלחץ לברוח מזה או לתקן את זה.
.
הקושי הנפשי, הכאב, היו עצומים. הם גרמו לי להחליט להתאבד. באמת כבר החלטתי, וכבר היתה לי תוכנית ברורה. לשכב על פסי הרכבת לפנות בוקר, מחוץ לעיר במקום שלא עוברים אנשים, במקום שיש סיבוב ואין לנהג הקטר שדה ראיה, ולקחת הרבה כדורים שגורמים לאבדן הכרה, ואז כשרכבת הבוקר תגיע אהיה מוטל על הפסים ללא הכרה.
כל יום חשבתי שאדחה את זה למחר. ככה החזקתי כל פעם יום אחד.
בהתחלה היתה לי בחירה לשחרר את הכאב ולתת לו לצוף ולהשיג אותי. אחרי שהוא עשה את זה, כבר לא יכולתי להשתחרר מהכאב ולא יכולתי לעשות דברים כדי לברוח ולהסיח את הדעת.
המצוות מאוד עזרו לי להרגע מהכאב. מאוד מאוד אהבתי לקיים את המצוות. תפילה, תפילין, ציצית, ברכות, שבת וכו'. זה האיר לי מאוד. הרגשתי כמו חי ממש, פיזית, את הנוכחות של הבורא בעולם, לידי. מאיר, קרוב, אוהב, טוב, חי. זה היה מרגיע ומחמם ומיטיב. זה גרם לי להפסיק להרגיש את הכאב. אבל הכאב לא נרפא, הוא רק חיכה, אורב בפינתו. הבנתי שחלק מהמניע שלי לקיים את המצוות הוא לברוח מהכאב. אם זה היה מרפא ממש אז בוודאי זה טוב. התורה אמורה להיות רפואה. אבל זה לא היה ריפוי, הכאב נשאר במלוא תקפו. זה היה רק מקלט מהכאב. והרגשתי שאני לא יכול יותר לחיות במקלטים. בסופו של דבר הכאב חודר לתוכם והכל נהרס לי.
החלטתי גם שלא אחפש זוגיות כל זמן שחלק חשוב מהמניע לזה הוא הרצון למצוא מקלט מהכאב, לברוח מהבדידות.
כשהמצוות כבר לא היו מקלט מפני הכאב, הן הפכו לנטל על הנפש. היא זעקה שבמצב של כאב כל כך קיצוני, כשקשה להחזיק יום אחד עד ההתאבדות, כשכל מה שמאפשר להחזיק הוא הנחמה שמחר אתאבד, אי אפשר שתהיינה שום דרישות מהנפש. שאף אחד לא יגיד לה מה לעשות, שלא תצטרך להתייחס לאף אחד, שלא תהיה חייבת לאף אחד שום פעולה, לא פעולה פיזית וגם לא פעולה של תנועה נפשית או יחס נפשי. שלא תהיינה ממנה שום ציפיות, שאף אחד לא יסתכל עליה בכלל. כך גם לגבי יחסים עם בני אדם. מצד אחד הם משמחים ומסיחים דעת ויש בהם מקלט מהכאב. אבל אם כבר אין עניין של מקלט מהכאב, והוא מתפרץ בכל עצמתו, אז היחסים עם בני אדם הופכים לעול קשה. אי אפשר לסבול שום יחס, שום ציפיה. כדי להתייחס לאדם מסויים אני צריך לגייס בשביל ההתייחסות קצת כוחות נפש. לתת לו משהו, איזשהו יחס, נתינה כלשהי, איזשהי התחשבות בו. ולא היה לי את זה, לא היה לי מאיפה לתת, כל נתינה כזו היתה כמו לסחוט לימון שכבר סחוט לגמרי. לכן נמנעתי מכל יחס. את הקניות הזמנתי, כי לא יכולתי לדבר עם המוכר.
אז הרגשתי שכדי שיהיה לי סיכוי להתגבר ולצאת מזה, אני מוכרח להפסיק לגמרי עם קיום מצוות. הנפש ביקשה אוויר לא מוגבל, מרחב לא מוגבל, שקט מוחלט, שיעזבו אותה בשקט, שלא יתייחסו אליה והיא לא תתייחס לשום דבר ולאף אחד. שלא ירצו ממנה כלום, והיא לא תרצה כלום מאף אחד. רק ללקק את הכאב. כל יום היה סיכוי לא מבוטל שאתאבד. זה היה פיקוח נפש גמור מיידי מבחינה זו. וזה היה גם פיקוח נפש לטווח ארוך, לגבי הסיכוי לבנות לטווח ארוך מצב יותר שפוי ונורמלי, שיאפשר בנייה של חיים, עם זוגיות ותעסוקה ויכולת לדבר עם בני אדם.
.
מאז הכאב קצת נרגע, הפחד ממנו קצת נרגע. הגעתי למצב שאני לא משועבד רק לבריחה היסטרית ממנו. עברתי טיפול משמעותי ועמוק בפסיכותרפיה גופנית שמאוד הועיל לי. נבנים אפילו קצת יחסים איתו והקשבה לקולו, מה הוא בכלל רוצה. הכרה בכךך שזה חלק ממני שהוא מפוצל, זר ומנוכר, מהחלק העיקרי המודע של האישיות שלי. זו רק התחלה קטנה, עדינה ושברירית. הגעתי למצב שאני יכול לחפש זוגיות לא ממניע עיקרי של לברוח מהבדידות והכאב, ומצאתי טוב ב"ה. חזרתי למצב שאני יכול לעבוד, ואחר כך יכולתי לשלב וגם לחזור ללמוד במקביל לעבודה. יכולתי לחדש את הקשרים עם הילדים. אבל הכאב לא נרפא באמת. זה בכלל לא דבר שיכול להרפא. לומדים לחיות איתו, להסתדר איתו. כמו מישהו על כסא גלגלים, שלומד להתנהל עם הנכות ולא מחפש לרפא אותה ולהיות בריא גמור. הבנתי שהתקווה להרפא מזה לגמרי רק מלחיצה ומחמירה את המצב. זה חלק ממני שצריך להתחבר בחזרה אלי, להתאחות איתי, לא להעקר ממני ולהיות מגורש ומושמד. ולא סביר לצפות לאיחוי גמור באופן שכבר לא יכאב.
לפני כן פניתי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, וגם הייתי מאושפז. לא מצאתי בהם הרבה תועלת (מלבד שהם נתנו לי אישור רשמי שאני לא חולה בשום מחלת נפש שהם מכירים ויכולים לאבחן, וגרשו אותי בבושת פנים מהאשפוז בטענה שזה לא מקום לגרושים שלא יודעים מה לעשות עם החיים שלהם. מבחינתם הדיאגנוזה שלי היא "בריא לגמרי", לא כל אחד יש לו אישור רשמי על זה. בכל זאת הם הציעו לי כל מיני תרופות, ניסיתי את רובן ולא הועילו לי, וחלקן הזיקו.)
המסלול של חיי, היכולת לקיים את המטלות שכרוכות במבנה של חיי כעת, בתפקוד בזוגיות ועבודה, בנוי על אותו חופש של הנפש, שפנויה לטפל בעצמה, לחבק את כאביה, להיות רכה עם עצמה. להמעיט ככל האפשר בתחושה שהיא מופעלת על ידי משהו חיצוני לה שמכתיב לה איך לפעול, מעשית או רגשית. אני זקוק להרבה מאוד שקט, פרטיות, מנוחה, להרגיש חופש גמור. לפרוש למנוחה כל פעם שאני מרגיש צורך. החופש הזה שאני בונה, מאפשר לי לעשות דברים של זוגיות ועבודה וכו' שבונים לי את החיים. אני מרגיש שאם אקבל עלי מחדש עול מצוות, חלק מהקיום הוא גם עול (להסתכל בשעון מתי זמן קריאת שמע או מתי לעצור הכל ולהתפלל מנחה, לקרוא קריאת שמע גם במצב שאין לי שקט נפשי ורצון ואנרגיה לעשות את זה, שמירת שבת כמובן היא הרבה עול, וכו' וכו'.), זה יקח הרבה מהכוחות הנפשיים שאני משתמש בהם כדי לבנות לעצמי את היכולת לתפקד באופן מינימלי שדרוש לזוגיות ועבודה. הכל עדיין שביר.
כמה פעמים כששאלו אותי אמרתי שלחיות כחרדי גרם לי למחנק נפשי. זה לא נכון. אם לא היה לי את אותו דכאון וכאב שהיו לי עוד לפני שנעשיתי חרדי, ייתכן שלא היה לי קשה לחיות כחרדי. אחרי שהנפש כבר היתה פצועה מקודם, מסיבות שלא קשורות כלל לחרדיות ולמצוות, הפצע הזה גרם לה שהיא זקוקה להרבה מאוד שקט וחופש ומנוחה נפשית, ובמצב הזה החיים החרדיים היו עמוסים ותובעניים וגרמו לי להרגשה שהם לא אפשריים לי מבחינה נפשית.
.
.
ההפסקה של קיום המצוות גרמה לי לראות הרבה דברים שלא יכולתי לראות כל עוד קיימתי אותן. אי-הקיום נותן איזשהו חופש מחשבה והסתכלות. לרוב מי שיש לו חופש כזה בגלל שאינו מקיים, זה משום שהוא כופר בחיוב לקיים מצוות, אבל אצלי אין שום כפירה כזו, חלילה, ולכן יש לי נקודת הסתכלות נדירה של מי שמצד אחד מאמין לגמרי במצוות מעשיות ומצד שני לא מקיים אותן. על חלק מההסתכלויות האלה כתבתי במקומות אחרים, יש כאן בבלוג רשימות ישנות שעוסקות בשאלה למה אני לא מקיים מצוות, ושם עסקתי בקצת דברים שהתבררו לי אחרי היציאה מהמסגרת החרדית ומקיום המצוות המעשי.
נוצר אצלי יחס אחר למצוות. נאמר שכל מי שחשב לקיים מצווה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה.
(קידושין מ א:
מחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה)
אין דבר כזה "כאילו", מי שאין לו אז אין לו. (אומרים בשם הגר"ח מבריסק שאין נעבעך אפיקורס (אין אפיקורס מסכן, כלומר שמשום שהוא לא אשם באפיקורסות שלו ייסלח לו), מי שאין לו את החכמה של עיקרי האמונה המציאות שלו היא שהוא בהמה ולא אדם, וגם אם הוא לא אשם בזה, וגם אם הוא חביב ורצוי מאוד ויש מקום לסלוח לו ולרחם עליו, זה לא מועיל, שהרי גם החמור לא אשם בזה שהוא חמור לא אדם וזה לא יועיל לו לזכות כמו אדם, גם אם הוא חמור מאוד טוב שמאוד רוצה וממש לא באשמתו לא הצליח). אלא בהכרח הכוונה היא שבאמת יש כאן אופן מסויים של קיום, של חיבור למצוות. הרי אומרים לפי הפסוק "ונשלמה פרים שפתינו", שבתפילה, או בלימוד סדר קדשים והלכות קרבנות, זוכים לשכר שיש בקיום מעשי של מצוות קרבנות, כי זה אופן מסויים של קיום. זה לא הותר לכתחילה למי שיכול לקיים באופן מעשי, אבל אם נאנס אז לפחות יש לו את האופן הזה. מצד אחד הוא חסר את מעלת הממשות, שאין למעלה ממנה ולכן לכתחילה אסור לקיים מצוות רק על ידי שלומדים אותן, אבל מצד שני יש בו שלמות שאין בקיום ממשי. אומרים שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, היינו עשאה בשלמות גמורה, שהרי במחשבתו היה לעשותה בשלמות גמורה, וחוסר השלמות שיש לנו בקיום המצוות הוא רק מצד החומר. יוצא שהרווחתי מכל זה שאני אולי היחיד בדורנו שמקיים את כל המצוות כמו הגדולים והצדיקים הקדמונים שקיימו אותן בשלמות גמורה.
.
אחרי שכבר יצאתי מהמסגרת החרדית נפקחו עיני לראות הרבה דברים שלא יכולתי לראות כשהייתי בפנים. זה חיזק אצלי מאוד את הביקורת על הדרך החרדית, שהיתה גם כשהייתי חרדי אבל קיבלה זווית ראיה אחרת כשיצאתי. אני מרגיש כעת שגם אם אוכל פעם לקיים מצוות, בוודאי לא ארצה לעשות זאת בדרך חרדית, וגם לא בשום "דרך" אחרת, אלא רק באופן עצמאי.
.
.
.
.
חלק שני – דברים כללים בעניין הנפש
תוספת שכתבתי לאחר זמן מה.
הרבה זמן הייתי בטוח שתינוקות נולדים כשהם בריאים ושלמים מבחינה נפשית, וכל השריטות מתחילות רק מפגיעות הסביבה לאחר הלידה.
זה נשמע הגיוני. לכאורה הטבע, הבורא, לא ייצרו תינוק פגוע נפשית והוא יוולד כך. למרות שמבחינה גופנית יש תינוקות רבים שנולדים עם בעיות בריאות רבות ושונות.
אחרי שנים של עבודה כמטפל בתינוקות רכים, השתכנעתי שזה לא כך. ראיתי שוב ושוב תינוקות עם פגיעות נפשיות רציניות, באופן שאין שום הבנה איך זה יכול להיגרם כתוצאה מהסביבה (כלומר ההורים, הרי לא מדובר בילדים שגדלו ביערות בתקופת הפרטיזנים. בגיל הזה בעיקר האמא או היחסים בין אמא לאבא.). אם זה היה פעם או פעמיים ושלוש, הייתי אומר שהסביבה פגעה באיזה אופן שאינני יכול לראות ולהבין. אבל לאורך הזמן והסתכלות מעמיקה ובוחנת בהרבה מקרים, הגעתי למסקנה ברורה שיש פגיעות נפשיות שנמצאות בתינוק עצמו ולא מכח סיבה חיצונית, הוא נולד איתן. אינני יודע להסביר את זה, וגם לא חשוב לי במיוחד לדעת.
יש לזה השפעה מאוד גדולה על הגישה לטיפול נפשי, על עצמי ועל אחרים. כשיצאתי מנקודת הנחה שהפגיעה הנפשית נולדה מסיבה חיצונית בשלב מסויים של החיים, לרוב שלב מוקדם, חיפשתי למצוא את מה שפגע. חשבתי שיועיל לטיפול אם נדע מה פגע, מה היתה המכה שעשתה את הפצע. אז ניגע בזה, נוציא את זה החוצה, נחבק את זה, נקרין שם חום ואהבה, נבדוק איך המנגנון של הפגיעה פעל, איך הסיבה הפוגעת התפרשה מבחינה נפשית, מה המסקנות הנפשיות שהנפש הסיקה מזה, איך ניתן לעשות חשיבה רגשית מחדש באופן מודע כדי ללמוד להרגיש כלפי זה אחרת, לחפש איך להסתכל על הפגיעה אחרת (לפעמים יש גם צד של צמיחה בגללה וכיו"ב), אולי אפילו לסלוח או לפחות להשלים או להבין למה זה קרה, וכו' וכו'. לכן הקדשתי הרבה מאוד זמן ומחשבה ומשאבים כדי לחפש מה פגע. בדרך של פסיכואנליטיקה, בדרך של פסיכותרפיה גופנית שמחפשת ברקמות מכווצות בגוף זכרונות של פגיעה שנאצרו ברקמות, רקמות שהתקשחו ונעשו שריון כתוצאה מפגיעות נפשיות בעבר, ועוד.
יש מקרים בהם הסיבה ידועה. אדם שהיה בסדר גמור ואחרי קרב או פיגוע או פגיעה מינית התחיל לסבול מבעיות אופייניות לסוג כזה של פגיעה.
לאחרונה התחלתי לחשוב שכאסטרטגיה (גישה) טיפולית זו לא אסטרטגיה יעילה כל כך. אני מעדיף כעת לצאת מנקודת הנחה שהפגיעה היא עובדה, נתון. אם אני בא לטפל בקטוע רגליים מה זה חשוב אם הוא נולד כך או שנפגע בתאונה אחר כך. כרגע זה נתון שקיים וכך יש להתייחס אליו.
אני חושב שגם במקרים שסיבת הפגיעה ידועה זו גישה עדיפה. יש שני אנשים שהיו באותו קרב וכל אחד יצא ממנו אחרת לגמרי מבחינה נפשית. הפגיעה היא אף פעם לא רק מהקרב. הקרב מפעיל מכה נפשית חזקה מאוד על הנפש. כל סדק שהיה בנפש נפתח לקרע גדול ,שהוא באותו כיוון שהיה הסדק, ואצל כל אחד זה יכול להיות בכיוון אחר לגמרי. נפש גמישה אולי מתכופפת בקלות חזק אבל חוזרת מהר למצבה הקודם, בעוד נפש קשוחה ו"חזקה" מחזיקה הרבה עד שנשברת לגמרי. זו דוגמה מאוד פשטנית וסכמטית, במציאות זה הרבה הרבה יותר מורכב וחמקמק. לעולם זה לא רק הסיבה הידועה שפגעה, אלא היא רק גורם אחד בתוך עוד הרבה גורמים אחרים, שקשה מאוד לראות את המפה של כולם באופן מסודר.
לכן כעת לעצמי לפחות (אני לא מטפל באחרים כעת), אני מעדיף לא לחפש את הסיבות ולא לעסוק בזה, אלא להסתכל על ההווה ולראות איך אפשר להתייחס למצב שקיים, בלי לנסות להבין למה הוא קרה אלא להתייחס כנתון. לפעמים יש מקום לברר למה זה קרה כי יש סיבה שגורמת לזה והיא פעילה עדיין ואם לא יהיה בה שינוי היא תמשיך לפגוע. משהו לא בריא בדרך החיים, ביחסים וכו'. אבל זה לא מרכז העניין.
.
.
.
קצת דיבור ביקורתי על גישות בחברה החרדית
בדברים כאלה יש אצלי כעס ועלבון ותחושת פגיעה, ואני לא אובייקטיבי וכותב לא תמיד מאוזן והוגן. אני לא מתיימר לשפוט כאן את החברה החרדית במשפט צדק, אני סתם פורק חוויות סובייקטיביות אישיות שלי. גם מדובר כאן בתקופה של לפני 20-30 שנה והרבה השתנה מאז.
.
לגבי הכאב הנפשי שלי, נתקלתי בשתי גישות עיקריות בין הרבנים והיועצים שדיברו איתי על העניין.
גישה אחת טענה שבכלל אין דבר כזה נפש. אותו רב שהסביר לי את הגישה אמר שהבורא ברא את האדם לקיים מצוות. הציפור בנויה באופן הכי מותאם לעוף, והדג לחיות במים. כך האדם מותאם לקיום מצוות. הנפש מפריעה לקיים מצוות, יש לה סיבוכים ורגשות ודרישות וצריך להתחשב בה וכו'. לכן לא יתכן שהבורא ברא בנו נפש. מה שכתוב במקורות על נפש מדבר על שכל בלבד. הנפש בהכרח היא אשליה שעושה היצר הרע כדי לעכב מבעדנו לקיים מצוות. לכן במקום להתייחס לנפש וכו', צריך פשוט להתעלם מכל זה בכח ולעסוק בקיום מצוות שזה מה ששובר את היצר, וכשיישבר היצר כל העניין של נפש יתפוגג ויתברר שהכל היה אשליה של היצר.
לא רבים בציבור החרדי אומרים בניסוח קיצוני כזה שאין בכלל נפש, הרוב בכלל לא יודעים לנסח את ההשקפה הזו ופועלים מכוחה באופן לא מודע ולא מושכל. במקומות שהייתי ובתקופה שהייתי, לדעתי זו היתה ההשקפה השלטת.
אחרי שהוכשרתי על ידי הרב וולבה לעבודה כפסיכולוג ויועץ נישואין, התחלתי לעבוד תחת השגחתו והכוונתו. עבדתי עם נוער וזוגות, ונתקלתי במקרים של פגיעות מיניות בילדים קטנים.
אז הדעה המקובלת היתה שיש להתעלם ולשתוק. כדי לא לפגוע בשם של הילד (בתדמית), של אחיו שצריכים להשתדך, בכל המשפחה, בקהילה. נלחמתי על זה מאוד בחריפות. זעקתי אבל הרי הילד פגוע מאוד. לא הבינו על מה אני מדבר. דיברתי על זה הרבה עם רבנים רבים וגם עם חלק מגדולי הדור. הסברתי וחלקם ניסו באמת ובכנות להבין מה אני אומר. אמרתי שזו פגיעה כזו שאם זה היה בגוף האדם היה מת מייד. הנפש יכולה לשאת פגיעות שהיו הורגות את הגוף, והאדם ממשיך להסתובב כאילו הוא חי אבל מבפנים הוא מת. שבור, מרוסק. לכן זו רציחה. אפשר להשתקם בהליך של שנים ארוכות, עם הרבה מאוד השקעה וטיפול ורצון ונשיאת ייסורים קשים מאוד, וזה אף פעם לא יהיה שלם וחלק כמו שהיה.
הם אמרו אנחנו לא רואים במציאות את הפגיעה שאתה מדבר עליה. הילד ממשיך להתנהג כמו קודם. הוא לא בוכה ולא צועק. מאיפה אתה יודע שכואב לו. הוא קטן ולא מבין. אמא שלו מלטפת אותו בראש, והמלמד מלטף במקום אחר. הוא לא מבין את ההבדל, בשבילו זה אותו דבר. הוא ישכח את זה אחר כך והכל יהיה כרגיל. אמרתי להם, הוא בשכל לא מבין את ההבדל, אבל נפשו בהחלט מבינה ומרגישה את ההבדל. הם הסתכלו עלי במבט תמה. מה זה "נפשו מבינה". אם הוא לא מבין אז הוא לא מבין. איפה שמענו שהוא לא מבין אבל נפשו מבינה, האם הוא ונפשו אלה שני דברים שונים?
זו אותה גישה שביטא אותו רב שידע להתנסח בדייקנות וחריפות ומקוריות אמר ש"אין דבר כזה נפש".
בעצם לדעתם גם אם הוא גדול או אם זו אשה גדולה שפגעו בה מינית, אין כאן באמת פגיעה. נכון זה לא נעים, אדם מעדיף שיעשו איתו דברים כאלה מרצונו, אבל אם לא רצה אז מה הבעיה. בעקרון זה נעים, בכל מקרה זה לא כואב. אז היה רגע לא נעים, נו, עוברים הלאה. מה הסיפור הגדול. לכל היותר זה כמו שמישהו גנב לך את הארנק ונהנה מהכסף שלך נגד רצונך. אז הוא נהנה מהגוף שלך, באמת מרגיז ומעליב ומשפיל. אבל אדם יכול להתגבר על זה. בשביל זה לא מפרקים משפחה וכו'.
חלק מאותם הורים ורבנים שטענו שהילד בכלל לא נפגע כי הוא לא מבין, או שזה בכלל לא פוגע, עברו בעצמם בילדותם או צעירותם פגיעה מינית. הגישה הזו שאין דבר כזה נפש גורמת להתרגל לחיות בלי קשר למה קורה בתוך הנפש. החיים הם תפקוד אחד ארוך, ולא עוצרים למותרות של יצר הרע, כמו להרגיש או להסתכל מה קורה בפנים. כמו חיילים במסע כומתה, סוחבים, ממשיכים, הולכים, לא נופלים. אם תתחיל להסתכל מה הנפש אומרת לא תצא מזה. היא תתחיל לצעוק קשה לי, כואב לי, אני עייפה וכו' ואז לא תוכל להמשיך לתפקד. פשוט ממשיכים הלאה וזהו. עם הזמן מתרגלים לא להרגיש. לכן לאותם רבנים והורים לא כואב מה שעשו להם בילדותם, ולכן הם יכולים לקבוע בוודאות וסמכות שבאמת זה לא דבר שפוגע.
לכן אמרו לי שאני מתמכר לעצת היצר, שאני חלש, שאני לא מקשיב לרבנים. הם זיהו שיש לי נטיה לעצמאות וקשרו את זה עם שלטון היצר, והדיבור על כאב נפשי היה חלק מהעניין של השתלטות היצר הרע עלי. לשים לב לכאב נפשי אלו מותרות שעובד ה' לא יכול להרשות לעצמו. אנו חיילים בצבא ה'. חייל ביחידה מובחרת שבא למפקד באמצע פעילות מבצעית ואומר שיש לו כאב נפשי, הוא חייל חלש ולא ממושמע.
זה קשור גם לאמירה החרדית הנפוצה שהילדים מגדלים את עצמם. אם אין דבר כזה נפש אין פגיעה בכך שלא מקדישים יחס אישי ומשמעותי לילד. הילד הרי ממשיך לתפקד גם בלי יחס כזה, זה מוכיח שיחס כזה מיותר, הוא לא צורך אמיתי.
יש לי ילדה שהיא כבר בת כעשרים, ואסור לי לפגוש אותה וכבר שנים לא ראיתי אותה ואולי לא אכיר אותה. היא הייתה כבת שלוש כשעזבתי את המשפחה. הם שאלו את הרב אלישיב והוא אמר שכיוון שיש אפשרות שתהיה השפעה רוחנית שלילית עליה מכך שיש לה אבא שהוא לא חרדי, נכון להתנתק. אמרתי שזה פוגע בה נפשית, ונלחמתי על זה. נכנסו שוב לרב ושאלו לגבי הטענה של פגיעה נפשית. הוא השיב לפי דבריהם (אני לא אחראי על אמיתות המסירה) שאם פעם אחת הילדה תטלטל מוקצה בשבת בגלל ההשפעה שלי, זה חשוב ריבי רבבות פעמים לאין שיעור יותר מכל פגיעה נפשית אמיתית או דמיונית. כי זה לנצח נצחים, ואילו פגיעה נפשית היא רק לשבעים שנה שהם שום דבר לעומת הנצח.
גם זו גרסה מתוחכמת לגישה שאין דבר כזה נפש. כי אם יש הרי זה כמו שאם נאמר שכדי שבחור לא ישפוך זרע נכרות את ידיו. נשאיר לו רק גדם כדי להניח תפילין ותו לא. כך גם נעשה לבחור שעישן בשרותים בשבת. או שנכרות את שפתיו שלא יוכל לעשן. אם הוא לא שומר עיניים נעקור את עיניו, והוא ילמד תורה משיעורים או קלטות. אם הוא הולך לבית המרזח נכרות את רגליו וכן הלאה. אף אחד לא סבור כך (חוץ מאותם חסידי גור וויז'ניץ ועוד קצת אחרים שנותנים תרופות פסיכיאטריות במינונים מופרזים מאוד כדי למנוע מצעירים עצמאיים לנטות מהתלם. ואפילו הם לא ממש יכרתו רגליים). לא צריך לדון למה באמת לא סבורים כך, זה פשוט לחלוטין וכל חרדי יוקיע כמטורף פושע את מי שיכרות רגליים מסיבה כזו ויכלאו אותו. והרי יש כאן את הטיעון של הרב אלישיב שרגליים זה רק לשבעים שנה שעוברות מהר מאוד, והעבירה היא לנצח נצחים ולכן יותר חשובה (רגליים זה גשמיות והעבירה שנמנעה זה רוחניות).
אלא פשוט שאסור לפגוע בדבר שהוא מעצם מציאותו של האדם, אפילו אם זה רק גשמיות ודבר שבטל אחרי שבעים שנה. ולא יעלה על הדעת לפגוע בזה גם אם המטרה למנוע חטאים. אפילו אם יש חשש שילד ילך לבית של חברו או למועדון של המסיון בלי רשות ושם ילמדו אותו להתפקר לגמרי, והוא יאבד את כל העולם הבא שלו ויהיה כופר גמור, לא יכרתו לו את הרגליים בגלל זה. כי רגליים זה חלק ממנו. אם כך גם הנפש היא חלק ממנו ואסור לפגוע בה כדי להציל את האדם מחטאים. לנתק ילדה מאבא שלה, שהיא הכירה וזוכרת ואהבה מאוד, ויודעת שהוא קיים ומתגעגע, ומסתכל עליה מרחוק בשמחה משפחתית, מבחינה נפשית זה כמו לכרות איבר. אלא ששוב מסתתרת כאן הגישה של אין דבר כזה נפש. זו גישה זוועתית, ששייכת רק לחברות החשוכות ביותר בהיסטוריה האנושית. זה איבוד צלם אדם, שקיעה בחומרנות בהמית נוראה, מטריאליזם (מה שבאמת קיים זה רק החומר), שהוא הכפירה הגדולה ביותר בבורא עולם. ובוודאי זה איבוד של כל שייכות לרוחניות, לטוב, לעדינות, ללב, וכל מה שהיהדות החרדית מתהדרת בו. מקיימים את העניין של נפשיות ורגש ולב חם וכו' כששרים בטיש שעות, והאשה מחכה לבד בבית בליל שבת, ובזה הסתיים כל העניין המורכב הזה וחוזרים לפשטות המכאנית של תפקוד גופני רובוטי.
.
.
.
גישה אחרת שמעתי מרבנים יותר מפותחים ו"מודרניים", והיא פחות נפוצה בציבור הרחב, כי יש בה עומק פילוסופי. היא אמרה שיש בחירה חופשית לאדם. לכן אתה יכול לבחור האם להיות קרבן לכאב הנפשי שלך או להחליט שאתה מתגבר עליו. בחירה נובעת מרצון. אם יהיה לך רצון חזק לצאת מזה ולהרגיש טוב ולתפקד, אתה תבחר בזה, וכיוון שלאדם יש בחירה אתה באמת תהיה כמו שבחרת. אם אתה עדיין סובל ומסכן ולא מתפקד, זה בגלל שהרצון שלך חלש, או שנוח לך להיות קרבן לכאב ואתה מרויח מזה משהו ולכן אתה בעצם בעומק שלך בוחר בזה.
אותו רב הסביר שגם אם נתייחס למחלת נפש כאל מחלה אמיתית", נניח שיש משהו כימי במוח שגורם למחלת הנפש והיא באמת מחלה של ממש, עדיין אפשר לבחור איך להתייחס לזה. הבחירה שלנו לא יכולה לשנות את הנתונים, אבל היא יכולה לשנות איך אנחנו מתייחסים לנתונים וזה מה שחשוב. אם קר בחוץ זה נתון. אבל יש לי בחירה האם לומר קר לי מאוד ואני לא יכול לעשות כלום, או לומר אכן קר לי אבל זה לא ימנע ממני לעשות כל מה שאני יכול ולא להיות קרבן של הקור. יש מי שביום קר מתכרבל בשמיכה ולוקח יום חופש, ויש מי שביום קר יוצא החוצה כרגיל ועובד כל היום כפועל בחוץ, ואם שואלים מה נשמע הוא עונה הכל מצויין. הקור הוא נתון אבל מה אני עושה זה עניין של בחירה ורצון. היו אנשים במלחמה שהיו פצועים קשה אבל סחבו את חברם על הגב קילומטרים. זה מוכיח שאם אני פצוע כמוהם ואומר אני לא יכול לתפקד רק עניין של רצון והחלטה ובחירה.
גישה כזו שמעתי מרוב הרופאים הפסיכיאטריים בשרות הציבורי ובמרכזים לבריאות הנפש (שם מכובס לבית חולים לחולי נפש, או בלשון העם בית משוגעים). אחד מהם אמר לי, כל מה שהחולים צריכים זה לקבל בעיטה בתחת ולהתחיל לתפקד ואז הכל יסתדר.
לדעתי הגישה הזו היא גרסה מתוחכמת של הגישה הקודמת שאין דבר כזה נפש. הרי בבית חולים רגיל, אף אחד לא חושב שצריך ללכת לאנשים חולי לב, חולי סרטן, חולי צהבת או סכרת או שפעת או שבורי עצמות או מחלימים מניתוח וכו', לתת להם בעיטה ולומר להם יש בחירה חופשית, ובמלחמה אנשים במצבכם תיפקדו כרגיל ואם כך גם אתם יכולים לבחור שאתם מרגישים טוב וקומו מהר על אחד לעבודתו, לאף אחד כאן לא נרשום אישור ליום חופש. זה בכלל לא עולה על הדעת ולא צריך להסביר למה. אם רופא יאמר כך לחולה מייד יפטרו את הרופא וכולם יתפלאו עד כמה מפלצת יכול רופא להיות.
אם נפש היא דבר שקיים כמו שהגוף קיים, ויכולות להיות לה בעיות בריאות כמו שלגוף יכולות להיות בעיות בריאות, והיא יכולה לכאוב כמו שגוף יכול לכאוב כשנשברת עצם (רבינו יונה אומר שכאב נפשי יכול לכאוב חזק כפול שבעים יותר מכל כאב של הגוף), אם כן לומר לחולי נפש אתם יכולים לבחור ואז לתפקד, זה בדיוק כמו לומר לחולי גוף כך. וכאן שמעתי באזני שפסיכיאטרים אמרו כך באופן מאוד בוטה וגס לחולים ואף אחד לא הגיב. התלוננתי על רופא אחד כזה שאמר לי כך בגסות ובדיבור מכוער, ומי שאחראי לטפל בתלונות על רופאים אמר שהרופא אמר שלדעתו זה לטובת החולה ואי אפשר להתערב בשיקול מקצועי שלו במיוחד אם זו דעה שמקובלת על רופאים רבים אחרים.
הנפש מקבלת מעמד כזה ויחס כזה כי לא רואים אותה, היא שקופה. אנחנו מטריאליסטים, מושפעים ומקבלים רק מה שעין הבשר רואה.
.
.
.
עוד גרסה לעניין של "אין דבר כזה נפש"
היתה תקופה, כשעוד הייתי צעיר, שכמעט לא היו לנו הכנסות, וכבר נולדו כמה ילדים. לקחתי כל חודש גמ"ח, הלואה של 300 דולר עם שני ערבים. לפעמים יותר מגמ"ח אחד.
רב ידוע וגדול ששאלתי אמר לי שאם יש לי בטחון בקב"ה אני לא צריך להיות מודאג מזה. הפרנסה בידיו.
הראיתי לו מכתב מחזון איש שכתב שאסור לקחת הלוואות, ומי שיש לו בטחון יאמר אם הקב"ה לא נתן לי פרנסה אז לא אוכל ואהיה במחסור ועוני עד שיתן לי (קצת לחם ומים ואיזשהו מחסה אפשר למצוא). לקחת הלוואות ולחיות יפה זה השחתה של אצילות הנפש והיפך הבטחון, ואסור לבן תורה לעשות כך. הרב אמר לי שזו מדרגה גבוהה ואיננו במדרגה הזו. אמרתי שאם אני לוקח בידיעה שאין לי מאיפה להחזיר זה גזל גמור. והוא השיב שאם יש לי בטחון בבורא עולם זה לא נקרא שאין לי מאיפה להחזיר. הוא יחזיר בשבילי.
הגעתי למצב שסך החובות התקרב ל 50,000 דולר. בלי שום גב כלכלי או רכוש וכו'. כל יום מייד בסוף סדר שני עד חצות הסתובבתי בין הגמ"חים לגלגל את החובות. היו הרבה שכבר לא הסכימו להלוות. חברים שחתמו שוב ושוב על ערבות כבר היססו מלחתום. היה קרוב היום שבו לא אוכל למצוא מהיכן לקחת כדי להחזיר ואצטרך לומר למלווים שאינני מחזיר. הרגשתי הכרח לעבוד בערב אחרי שני סדרי לימוד כדי להרויח משהו. אמרו לי שאסור לעשות דבר כזה בלי אישור של גדול ושלחו אותי לרבי חיים קנייבסקי.
הוא לא הסכים בשום אופן שאעבוד בערב, כלומר אלמד מתשע בבוקר עד שבע בערב, ואז אלך לעבוד. אפילו לא בהגהת תפילין ומזוזות שלמדתי. הוא הכיר מישהו שהכיר אותי ועל סמך זה אמר שאני מוכשר ויכול לגדול בתורה ופרנסה זה לא דבר שצריך לעכב אדם מללמוד תורה. הפרנסה משמיים. שאלתי שוב ממכתב החזון איש וממה שאם לוקחים בלי שיכולים להחזיר זה גזל, והוא ביטל את השאלות במחי יד, וחזר הכל בסדר, אתה תלמד והקב"ה יעזור.
אז אמרתי לו כמעט בדמעות, שאני לא במדרגה הזו. אני נשבר נפשית מהמצב הזה, אני נכנס לחרדות ושום התחזקות רוחנית לא מרגיעה אותי, אני מרגיש בבירור שאם לא אעבוד אכנס למשבר נפשי בגלל זה. זה כבר לא תחזית לעתיד אלא משהו שכבר מתחיל, לכן בעצם הגעתי לכאן. הוא כעס ואמר שכל זה שטויות גמורות ועצת היצר והבלים טפשיים, ושאשב ואלמד בלי לפחד משום דבר והכל יהיה בסדר. סמכתי עליו, נרגעתי, חשבתי שזה כמו ברכה ורוח הקודש ושאם הוא אמר שיהיה בסדר אז בטוח יהיה, והנה עובדה שכבר נרגעתי והכל באמת בסדר. ולא היה שום דבר בסדר.
.
ועיין עוד בזה לקמן רשימה 32
ועיין גם לקמן רשימה 34, בעיקר בפירוש של רבי ירוחם על המשנה אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 