ברשימה על דיני גרמא עמי הגיב:
שלום ניר
לא קראתי הכל, אבל תמיד כשאני קורא אותך אני מגלה צורת חשיבה מיוחדת במינה, שמבררת שכל מה שהיה נדמה כמושכל ראשון ממש אינו כזה.
אני רואה ציור תמים שכשאדם שותל עץ בחצר שלו אין כאן שום דבר מזיק ומאיים במעשה שלו, אבל בזרק חץ ותריס בידו ובא אחר ונטלו, הציור שמצטייר הוא של סכנה גדולה מאד, של כלי שנועד ונוצר להרוג מתקרב למישהו, ושהאדם שנטל את התריס עושה מעשה רצח, כי הרי האיום והסכנה של חץ מתקרב קיים ברגע זה מול העינים, וכל מה שהוא מוגן ושמור זה מחמת התריס, והאדם שבא ועושה מעשה ונוטל את ההגנה הוא ממש רוצח אותו. למה הוא פטור (בגמרא מבואר שגם היורה וגם מי שנטל את התריס פטורים, מזה שאמרו רבותא שאפילו אם היורה עצמו הסיר את התריס ג"כ פטור). הרי אפילו אם נניח שמה שסיבב את הריגתו אירע ממילא, למשל סלע נופל במורד ההר ולמטה נמצא אדם ויש מעליו תקרה שמגינה ובא אדם ומסיר את התקרה והאיש נהרג, זה נראה בעינים מעשה של רצח. ורק אם נכנס לחילוק של שכל דברי אז נאמר שיש הבדל אם האדם יצר במעשהו את האיום ואת הנזק, או אם האיום היה קיים ממילא והאדם רק הסיר את ההגנה ובעצם "רק" גרם לו למות, ושיש לפרוט את כללות המעשה לפרטים ולהסתכל על מעשה נטילת התריס כפרט בפני עצמו ללא קשר אל החץ המתקרב.
עד כאן לשונו.
*
היי עמי,
ההערות שלך משמחות אותי(:
זו אכן נקודה דקה שדורשת תוספת ביאור.
העניין של ראיית צורה בשכל עיוני צריך להבדיל אותו מהעניין של רגש שמתעורר מול הצורה.
זה לא מנותק לגמרי מרגש, גם החלקים של רגש באדם משתתפים בזה, אבל עדיין זה עניין של התבוננות לראות מה לפניו ולא הסתכלות להבחין איזה רגש מתעורר בו מכח מה שלפניו.
בסנהדרין ל"ז ב' נאמר שאם אדם רואה את ראובן מחזיק חרב בידו ורץ אחרי שמעון, ורואה את ראובן ושמעון שניהם נכנסים לחורבה ריקה, ואז האדם נכנס גם הוא לחורבה אחריהם, ייתכן שרק כמה שניות אחריהם, ורואה שם את ראובן עומד כשהחרב שבידו שותתת דם ושמעון מוטל על הארץ דקור ומפרפר. אותו אדם אינו יכול להעיד שראובן רצח את שמעון.
והטעם הוא שהוא יודע שראובן רצח את שמעון אבל הוא לא ראה שראובן רצח את שמעון, ועדות צריך שתהיה על ידי ראיה.
מבחינה רגשית האדם חווה רגש כמו מי שראה רצח. אבל הוא לא ראה מראה של רצח. המראה זה חפץ, כמו ציור או פסל, ואם לא ראה בעיניו מראה כזה אין כאן צורה שנקלטה בעינו של העד, שתפעל מה שצורה בכוחה לפעול. ומה שיש כאן רגש או ידיעה אינו מאומה.
זה כמו למשל שבעולם הקדום אם לא היה פריון בבית, שלא נולדו ילדים, היו עושים פסל קטן שמסמל צורת פריון. אשה עם רחם ודדים גדולים. והפסל הזה היה בכוחו לפעול שיהיה פריון בבית. כי צורה של פריון התלבשה בחומר והתלבשות צורה בחומר זה חיים וחיים הם כח פעולה, ונעשה שהפסל הזה עצמו פועל שיהיה פריון. וצריך לזה דווקא חפץ של פסל שלם עם רגליים וידיים ודדים ורחם.
מה שהתורה לועגת לעובדי עבודה זרה שהם פסלים של אלילים מעשה ידי אדם עץ ואבן, עיניים להם ולא יראו וכו', הכוונה היא שאע"פ שלצורה יש כח לפעול, והיא אכן פועלת, אם הקב"ה שהוא הצייר של כל הצורות ירצה למנוע מהם פרי בטן לא יהיה להם פרי בטן גם אם יעשו פסלים כחול הים. ואם ירצה הקב"ה לתת להם פרי בטן הוא יתן גם אם לא יעשו פסלים. ולא כמו אמונת עובדי עבודה זרה שלא הכירו שיש אל אחד מעל כל האלילים שהכל תלוי רק בו, והם חשבו שאכן פרי הבטן תלוי בעשיית הפסל בלבד ולא בשום דבר אחר.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 