בעקבות שיחה מאתמול עם מגיד שיעור לבחורים בישיבה בנושאי חינוך.
תמיד התפלאתי על מה שנאמר על משה רבינו כשהקב"ה אמר לו לגאול את ישראל. הוא ניסה להתווכח ולהיות עניו ולשאול שאולי ראוי שאהרן יהיה המנהיג. ואפילו התעקש על זה.
הוא הרי ראה בסבלותם, השתתף בכאב מאוד. המצב היה קשה מנשוא.
אם נניח הייתי באמצע המחנה הכי זוועתי בשואה כשכל רגע נרצחים ומעונים והקב"ה היה אומר לי שהוא שולח אותי להושיע ומבטיח שיצליח בידי. האם הייתי מתווכח ומתמהמה ונכנס לדקדוקי ענווה, או מייד רץ כחץ מקשת להציל?
כשאנחנו רואים מצוקה וכאב נפשיים של מישהו יקר, או של תלמיד, מייד אנחנו מתמלאים בתנועה נפשית של לעשות משהו כדי לעזור. לתת עצות, לדחוף לכיון מסויים, לבחירה מסויימת.
משה נבחן בסבלנות שלו עם הצאן, ולכן נבחר.
רבי ירוחם דיבר על כך שאם הולכים יד ביד עם תינוק קטן, יש בזה אתגר לסבלנות. העבודה הנדרשת היא כל כך לצאת מעצמי וכל כך להכנס להיות איתו, שהשעון הפנימי שלי שקובע את קצב התנועה שנוח לי, מעצמו יתאים את מהירותו לזו של התינוק, ומעצמי אלך בקצב של התינוק בלי שאצטרך להשתמש במשאבי הסבלנות שלי כדי להתמודד עם הרצון הכמעט גופני שלי ללכת בקצב שלי.
יש לו גם סדרת שיחות על וירא בסבלותם, ועמו אנכי בצרה, שם הוא מעמיד את זה כיסוד עבודת האדם.
כשמייעצים למי שבמצוקה נפשית, כשמעלים רעיונות מה לעשות, עושים את זה לפי עצמי, לפי הבחירות שלי, הדעות שלי, זווית הראייה שלי.
אצל משה נאמר וירא בסבלותם. הקב"ה אומר עימו אנכי בצרה.
זו השתתפות בלי תנועה של רצון לעשות. רק להיות, רק לראות. להקשיב בשתיקה משתתפת וחמה ונותנת לב. אבל רק להקשיב ולהיות. בלי להכניס את עצמי. לצאת מעצמי ולהיות איתו.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 