בכל דבר יש נקודת אמצע, שהיא בחינת שבת.
מהאמצע יש התפשטות בשישה כיוונים: ימין-שמאל, קדימה-אחורה, למעלה-למטה.
האמצע אינו יכול להיות מושג בפני עצמו. הוא לא תופס מקום, אינו נע, אין לו גוון או משקל או או שום תואר, אין לו שום הופעה החוצה.
מה שרואים, מה שבכלל קיים הוא רק מה שמתפשט לצדדים, החוצה. התנועה, השאיפה, העשייה. ההגשמה, המימוש, הדיבור.
כשם שמצווה לשבות בשבת, כך מצווה לעבוד בששת ימי המעשה, שנאמר ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. השבת בפני עצמה היא נשמה בלי גוף.
אבל דרך העשייה והרצייה והדיבור ניתן להבחין בשקט שבפנים, כמו דרך אספקלריא. ובלא זה הכל הוא גוף בלי נשמה. ריק. רץ ללא תכלית וטעם כפרפור זנב לטאה שהוא כבר מת ורק עדיין אינו יודע זאת. להבחין בכך שהכל כבר נמצא בפנים, ושום דבר לא חסר. אין צורך ללכת לשום מקום. לא בשמיים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה ולא מעבר לים כו', כי אם בפיך ובלבבך לעשותו. הכל כבר יש, הכל נאמר מעצמו ונעשה מעצמו מכח מה שכבר יש בלב. כמו נביעת מעיין חי. בעונג צרוף מלא ושקט ונצחי, של הוויית החיים עצמם ותו לא. שקט הנובע מתוך שקט. עומק לפנים מעומק. לא ברעש ה' ולא באש, כי אם בקול דממה דקה.
חיים שיש בהם תחושת טעם, משמעות, שלא צריך כל הזמן לחפש משהו שחסר, לברוח מהריק, לרוץ בלי סיבה, הם חיים המיוסדים על אותו שקט ומלאות עצמית. זה כמו עץ שחווה את חיבורו לאדמה. והיה כעץ שתול על פלגי מים.
.
.
כמובן זה לא דבר שאפשר לבטא במילים. אולי בניגון קצת יותר אפשר. בתנועת המוזיקה אפשר להבחין כמו דרך אספקלריא באותו שקט שהוא המעיין ממנו הכל נובע, הנשמה, השלום, האור.
באך התחיל את יצירותיו הגדולות מקטע שבו העטיפה של החיצוניות שקופה ודקה וקלה ככל האפשר, והשקט של הפנים ניבע דרכה באור יקרות וקפאון. הוא מציג בהתחלה את הנקודה הפנימית של הנשמה והשקט שממנה הכל נובע והיא החיים המפכים בכל. שנדע בהמשך העשיר בגוונים ותנועה וצורות לחפש לשמוע את אותה התחלה של נקודת השקט שהיא הלב של הכל ולכל יש ערך וטעם רק כי הוא הולך ומגלה אותה יותר ויותר. מצד אחד יותר מתרחק ממנה מאשר ההתחלה, אבל מצד שני מאפשר יותר תפישה ונגיעה וגילוי.
כל ההתפתחויות שאחר כך מראות שאפשר להלביש את יסוד השקט גם בתנועות חזקות וצבעוניות, לפעמים גם סוערות ורמות קול. וככל שהחיצוניות עשירה ונעה ויש בה רעש, כך הדממה שניבעת ומשתקפת מגלה יותר מסודה העמוק.
.
הקטע הראשון מהפסנתר המושווה (אני מצרף ביצע של רוזלין טורק, שמכל הפסנתרנים ששמעתי רק היא תפשה לאמיתו את העניין המדובר כאן):
אדם חי - האתר של ניר שטרן 