337 – חיפוש רוחני לעומת טיפול פסיכולוגי

מתוך מכתב לאדם שחשב שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי, וכתבתי לו שלהתרשמותי הבעיה אצלו רוחנית ולא פסיכולוגית.

הערה חשובה:

כל מה שאני כותב על טיפול, מתייחס רק לאדם אחד מסויים ורק ברגע מסויים בחייו. למישהו אחר אולי הייתי כותב משהו שונה לגמרי, ואפשר שגם מנוגד וסותר. אין כאן שום כלל. אני משתף כי אפשר ללמוד מזה באופן כללי אבל לא כי זו עצה שמתאימה לכל אחד. כלומר יש לקרוא את זה כלימוד כללי של התחום ולא כעצה כלל.

.

החזון איש כתב:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"

זה נשמע כמו בעיה פסיכולוגית, אבל להיפך, זה תיאור של האדם השלם.
זה מה שמפריד בין האדם לבהמה. זה מידת אמונה.
מצד אחד זה כח כביר מאין כמוהו, צעקה כל כך רמה שלא מאפשרת בכלל לחיות. החידה מלפפת, הוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, מה לו ולחיים, נפשו סחרחרה ואבלה וכמהה.
מצד שני זה הקול הכי חלש ועדין, שומעים אותו רק בשעת השקט חופשי מרעבון תאווני. זה בא מעדינות הנפש. אפשר להעביר חיים שלמים בלי לשמוע את זה ולכאורה כל בסדר גמור. לומדים, מתחתנים, עובדים, והכל מתנהל בלי שנפשו סחרחרה ואבלה. כי לא היתה לו שעת השקט כזו.

יש בעלי חיים נבונים, אם נמצא את השימפנזה או הדולפין הכי נבונים ונדע ללמד אותם, נגיע ליכולות מפתיעות. אבל הכל יהיה עם מבט לספק צרכים ולברוח מסכנה וכאב. הם אף פעם לא ירימו עיניים למעלה ויתמהו על חידת העולם.  לקבל חום ורוך ואינטימיות וידידות, לרכוש חכמה שעושה אותי יותר רואה סביבי ויותר חזק ומתמצא, כל זה עדיין הוא לספק צרכים. המבט אל חידת העולם לא משרת אותי בשום צורה. הוא מעצים את הבדידות, עוקר אותי מהחיים, מביא איתו ייסורים. לשאול על חידת העולם זה לא צורך, זה עצם המהות.

החזון איש לא מדבר על מישהו שלמד משהו, שקנה חכמה כלשהי. הוא מדבר על הכח שמניע את האדם ללמוד ולחפש חכמה. המניע בא עוד לפני. זה לא התבוננות חכמה, זה נטיה שבאה מהמקום העדין שבנפש. זה עצם המהות הפנימית כמו שהיא. זה האנושית בעצם, במובחן ממה שאנחנו בעלי חיים כמו כלבים ופרות.
אם אדם פועל מכח הכמיהה אל החידה וזה מניע אותו לחפש חכמה, זה סוג אחר לגמרי של חכמה. זה לא לשלוט בחכמה, לא להגדיל איתה אל יכולתי לראות. זה להתמסר, לשרת ולעבוד. להיות כמו תינוק שיונק משדי החכמה. כמו כלב שלוקק מהים. לא כמו מישהו שעשה תואר שלישי וכעת הוא דוקטור.

אני מרגיש את הכח הזה בוער בך. כמו הסנה שבוער ואיננו אוכל. זה הכח שבך שמבקש להוציא אותך מגדר של בעל חיים מפותח ולהיות באמת אדם. זה הדבר הכי בריא, הכי ההיפך מ"בעיה". הבעיה היא אם אדם לא זוכה להיות נרגש ונדהם והחידה לא מלפפת את ליבו ומוחו עד שהוא כמתעלף. זו שלמות. הכח הזה קיים בכל אדם 'בכח', ורק מעטים זוכים להוציא אותו לפועל, ההוצאה לפועל היא השלמות האחרונה של להיות אדם. זו התכלית של מציאות האדם.

כל טיפול שמטרתו לאזן, להשקיט, לאפשר להתנהל, להרגיע, לדעתי אינו יכול להועיל. כי מי שנגע בדרך אל השלמות האנושית לעולם לא יוכל לחזור לחיות בשור אוכל עשב. גם לא לעשות צעד אחד לכיוון של שור רק כדי שהחיים יהיו נעימים יותר. כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו.

.

הסיבה שבכל זאת יש כאן בעיה, לדעתי היא כי החיפוש אחר החידה לא יכול להיעשות לבד.
.

.
במהר"ל נתיבות עולם נתיב התורה פרק ו' כתב:
לפי מה שהתורה היא השכל העליון שהוא נבדל מן האדם ושכל האדם עומד בגוף האדם שהוא גשמי, ולכן צריך האדם אל הכנה שיקנה השכל הנבדל. וזה שיהיה קנין התורה בחבורה שעל ידי חבורה קונה השכל הנבדל, ואין דומה אל החכמה שהוא מתחכם מעצמו שאותו שכל עומד בגשם ואינו שכל נבדל, רק השכל שהוא נקנה בחבורה השכל הזה נבדל לגמרי מן הגוף:
וזה אמרם בפרק הרואה (ברכות ס"ג ע"ב) הסכת עשו כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה.
כדר"י בר חנינא דאמר ר"י בר חנינא מאי דכתיב חרב אל הבדים ונואלו חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה.

.
ולא עוד אלא שמטפשין, כו'.  ולא עוד אלא שחוטאים כו',
וביאור זה, כי השכל עומד בגוף וצריך שיהיה שכל נבדל מן הגוף, ואם הוא לומד תורה על ידי החבורה שכל אחד מוציא שכלו אל אחר ואחר מקבל אותו, ואצל האחר שקבל מן חבירו הרי אצלו הוא שכל נבדל שהרי לא היה עומד בו עד שבזה הוא נעשה שכל נבדל.
ועוד כאשר נושאים ונותנים ביחד, הרי השכל הזה אינו שכל פרטי של יחיד ואם כן הוא שכל שהוא נבדל כאשר הוא נבדל מן היחיד הפרטי. ולכך מעלת השכל הזה שהוא שכל נבדל מן האדם, כי אין השכל גובר על הגוף להיות שכל נבדל כי אם כך, למה הדבר דומה לשנים שהם מתאבקים זה עם זה, אם נצחו מוטב ואם לא נצחו אותו האחד שכנגדו נצח אותו, וכן השכל שהוא עומד בגוף אם רוצה האדם להוציא את השכל אל הפועל ולא היה לו זה והגוף נצח השכל, אז נעשה מוטבע בגוף לגמרי כי הגוף היה גובר עליו. ואם לא היה עושה זה נתקלקל עד שקנה הטפשות, וזה שאמר ולא עוד אלא שמטפשין, שנתקלקל השכל לגמרי על ידי זה כי נעשה השכל שבו מוטבע בגוף לגמרי. ועוד יש לדעת כי אם לא למד כלל היה קונה דבר שהוא קרוב אליו ויכול להבין אותו בקלות ולא היה מקבל סכלות, אבל כאשר רוצה להשכיל והרי כאשר עוסק בד בבד אינו שכל נבדל רק שכל עומד בגוף, ובוודאי מטפש כי אינו יכול להתחכם כל כך. ודומה למי שאינו חכם אם אינו מבקש להתחכם יותר מדאי רק כפי ערך חכמתו יכול לדעת ולהבין, אבל כאשר רוצה להתחכם בדבר שאינו שייך לו בודאי מטפש כי יוצא מן השכל. ואחר טפשות זה נמשך עוד טפשות עד שהוא טפש גמור, וזה שאמר ולא עוד אלא שנקרא חוטא הוא כי חוטא בשכל שקלקל אותו ולכך חוטא הוא נקרא. כלל הדבר שאי אפשר שיקנה האדם השכל הנבדל, רק כי כאשר מקבל זה מזה ונושא ונותן זה עם זה, עד שהתורה שהיא על דרך זה שכל נבדל לגמרי וזהו נקרא שכל לא דמיון ואי אפשר לפרש יותר:

.

בפרק במה אשה (שבת ס"א ע"א) אמר רבי ירמיה אמר ר"א שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה הקדוש ברוך הוא מצליח להם שנאמר והדרך צלח אל תקרי והדרך אלא וחדדך ולא עוד אלא שעולין לגדולה שנאמר צלח יכול אפילו שלא לשמה תלמוד לומר על דבר אמת יכול אם הגיס דעתו תלמוד לומר וענוה צדק ואם עושים כן זוכים לתורה שנתנה בימין שנאמר ותורך נוראות ימינך רב נחמן בר יצחק אמר זוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה עד כאן. פירוש כי שני תלמידי חכמים שהם מחדדין זה את זה קונין שכל יותר עליון ממה שהוא ראוי לאדם מצד עצמו אם היה לומד ביחידי כמו שהתבאר. ומפני כך אמר שהם מצליחים, כי מפני שהם קונין שכל עליון על ידי חדוד שלהם ומגיעים אל מדריגה השכלית שהוא הצלחה העליונה יותר ממה שראוי לאדם בעצמו, על ידי שהיו מחדדין זה את זה ולכך הקדוש ברוך הוא מצליח להם גם כן, כמו שהם מצליחים בקניין השכל כך מצליחים במעשיהם. מטעם זה אמר גם כן שהם עולין לגדולה, שכאשר מגיעים לשכל עליון אשר הוא יותר ממדריגת האדם מצד עצמו על ידי שהיו מחדדין זה את זה, ובזה הוא עולה לגדולה גם כן כמו שהשכל הזה שהוא על ידי שנים מתעלה אל מדריגת שכלית עליונה לגמרי. וכאשר האדם עושה לכבוד עצמו של אדם, לא קנה מדריגה שהיא יותר עליונה ממדריגת האדם עצמו מאחר שהוא אינו עושה לשמה, רק כאשר עושה לשמה והתורה בעצמה יש לה מעלה עליונה לכך קונים מעלה והצלחה עליונה, אבל כאשר אינו עושה לשמה רק לכבוד עצמו אינו קונה מעלה יותר כלל. ואמר עוד דדוקא שאינו מתגאה שאם הוא מתגאה הרי הוא יוצא ממדריגה השכלית, שכבר התבאר במקומו שאין השכל ראוי לגסי הרוח עד שאמרו (קידושין מ"ט ע"ב) סימן לגסי הרוח עניות מאי עניות ומפרש עניות של תורה. ואמר שזכה לתורה שנתנה בימין, פירוש כי התורה נתנה בימין של הקדוש ב"ה שהתורה היא מתעלה על העולם לגמרי לכך נתנה תורה בימין כי הימין הוא מתרומם למעלה למעלה וכדכתיב (תהלים קי"ח) ימין ה' רוממה. וכבר בארנו כי מפני חדוד שלהם הם מתעלים אל השכל העליון, אשר אינו ראוי זה אל האדם שהוא לומד בהלכה ביחידי, רק אם למודו על ידי שנים שהם מחדדין זה את זה קונין השכל העליון ולכך הם זוכים לתורה שהיא מתעלה על כל, כלומר השכל הפשוט שהוא שכל התורה שהוא על הכל לדבר זה הוא זוכה. רב נחמן בר יצחק אמר שזוכים לדברים שנאמרו בימינה של תורה שנאמר אורך ימים בימינה, וכל זה מפני שעל ידי שהם מחדדין זה את זה השכל מתעלה למעלה עד שמגיעים אל המדריגה שמשם אריכת חיים. ודברים אלו עמוקים מאוד:"

עד כאן דברי המהר"ל.
.
על חוני המעגל נאמר, שבני ביתו לא הכירו אותו, ובבית המדרש אמרו לו שהוא מחודד כמו חוני אבל אינו חוני ממש. והוא התפלל וביקש למות ומת. כי או חברותא או מיתותא.

.

ובתענית ז' ב':
"אמר רבה בר בר חנה: למה נמשלו דברי תורה כאש שנאמר “הלא כה דברי כאש נאום ה’.”, לומר לך מה אש אינו דולק יחידי אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי"
אני מרגיש שאתה דולק יחידי. בגלל זה אתה נגמר. כמו ציפור שמנסה לצאת דרך חלון שיש בו זכוכית. רואה את השמיים, טסה מהר לשם, ומתרסקת לתוך זכוכית שהיא לא רואה.

.

.

על רבי יוחנן וריש לקיש, כשמת ריש לקיש רבי יוחנן נשאר לבד והשתבשה דעתו. והביאו לא חבר רבי אלעזר בן פדת. והוא לא היה מרוצה והתפללו שימות והוא מת. הוא אמר על רבי אלעזר שעל כל דבר שהוא אומר רבי אלעזר מביא לו הרבה מקומות שמוכיחים שזה כך. ואילו ריש לקיש היה מביא קושיות. כי חברות אמיתית היא לא כדי שיהיה יותר נעים, לא כדי לספק צרכים רגשיים, לא כדי לפתור בדידות של בהמות. אלא לשם שמיים, לבקשת האמת.
פעם קניתי עז, והיא בכתה כל הזמן ואמרו לי שאם היא תהיה לבד היא לא תחדל לבכות. גידלתי דגים, ודג לבד נעשה תוקפני ומת מהר, ורק בלהקה הם יכלו לחיות. סוג כזה של הפגת הבדידות לא יועיל לנו. הבדידות שמדובר בה היא לגבי מה שמבעיר אותנו מכח החידה. לא יעזור להצטופף ולהתחמם, זה רק יפריע. צריך שהחיפוש יהיה ביחד. המהר"ל לא מדבר על חמימות וחיבוק. להיפך.

.

לימוד של ספר כלשהו, לא עושה את העבודה. ההתחלה, הנגיעה בעדינות הנפש והבערה של החידה, הם מתוך האדם עצמו. וגם כל המשך הדרך היא של האדם עצמו, ממי שהוא, מהתודעה החד פעמית שלו, מהחיים החד פעמיים שלו, מכל סיטואציה שקורה לו. זה נמצא בתוך האדם, לא בספר.

.

כמו שכתב החובות הלבבות:
"יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ."
ספר כמו מורה נבוכים הוא רק הדלי לשאיבת המים, המים עצמם מונחים בלב אדם. לכן ספר לא יכול להיות תחליף לחבר, כי חבר נמצא איתי בתוך החיפוש ותהליך שאיבת המים. הספר הוא רק דלי שעומד על מדף ואני צריך לדעת מה לעשות איתו.

זה דבר שאני מרגיש שאנחנו יכולים לעשות ביחד. אולי תרגיש שזה שונה מטיפולים שכבר עשית ואולי לא, אני לא יודע מה היה בהם.

.

.

אולי מה שכתבתי קשור למכתב של קפקא שכתב:
"בכלל, לדעתי צריך לקרוא רק ספרים שצורבים ודוקרים. אם הספר שאנו קוראים אינו מעורר אותנו כמהלומה הניחתת על הראש, למה לקרוא אותו? כדי שיגרום לנו אושר, כפי שאתה כותב? אלוהים אדירים, הרי היינו מאושרים גם לולא היו לנו ספרים, וספרים הגורמים לנו אושר יכולנו, לו היה לנו צורך בהם, לכתוב בעצמנו. אבל אנחנו זקוקים לספרים הפועלים עלינו כמו אסון, ספרים המכאיבים לנו כמו מותו של מישהו שאנו אוהבים יותר מאשר את עצמנו, ספרים המעוררים בנו תחושה שגורשנו אל היער, הרחק מנוכחות אדם, כמו התאבדות: ספר צריך להיות גרזן המבקע את הים הקפוא בתוכנו: זו דעתי." (פרנץ קפקא, מכתבים, 27 בינואר 1903 ).