332 – בשאלה האם יש בעולם ובחיי האדם התפתחות, והאם יש עבודה של התפתחות.

מצד החכמה אין בעולם התפתחות ועילוי. לפי צד חידוש העולם הבריאה מגיעה מעל הטבע והשכל, וכל שאלה שנוגעת להתחלת הבריאה היא מעל השכל. לכן מצד הפילוסופיה, השכל, ייתכן שהעולם ייפסד וייתכן שהוא נצחי.
(לפי שיטת קדמות העולם הכל הוא רק גזירת השכל, והשכל קדמון כמו האלוה, ולכן בהכרח העולם יתקיים לנצח)
עי' בזה בביאור היטב במורה נבוכים ב' כ"ז.
.
.
מכיוון שהשכל (לפי צד חידוש העולם שהוא האמת) לא יכול להכריע האם העולם ייפסד או יתקיים לנצח, אנחנו שומעים מה התורה אומרת בזה, לא מצד החכמה שבה (כי אין לחכמה תשובה על זה) אלא מצד שפע הנבואה שהתגלה לנביא כהשפעה עליונה. נביא הוא ביסודו חכם, למדן, שמשתמש גם בכח הדמיון כמצורף לשכל, כמ"ש במו"נ ב' ל"ב. אבל אחרי שזכה לשלמות שופע עליו מלמעלה השכל הנקנה. כמ"ש בחלק א' סוף פרק א, ובחלק א' פרק י' ושם בפרק ע"ב על השכל הנקנה ועוד. וזו השגה שמגיעה לשורשי המציאות עד שבעינינו זה נראה כגילוי העתיד. וזה מעל השכל האנושי, גם העיוני.
הנבואה במקרא היא כזו (לכן יש חובה לשמוע לנביא, ואם נפל דבר אחד מדבריו הוא חייב מיתה). ממנה אפשר ללמוד גם מה שהשכל לא משיג.
(אמנם זה לא לימוד שכלי ואין לו ערך כשלעצמו אע"פ שהוא שופע מהאלוה. הערך של לימוד הוא לא בכך שיודעים את האמת אלא בכך שזה מדבק את כל כוחות האדם בחכמה דהיינו בבורא, על דרך אחדות השכל המשכיל והמושכל, ולכך צריך שהאדם יעמול בעצמו לשם שמיים ובכל כוחותיו, וגם שכל כוחותיו יהיו אחדים עם החכמה שהוא לומד, גם כוח הדמיון וכוחות הגוף, ללמוד ולקיים לשמור ולעשות, "וידעת היום" מצריך שיהיה גם "והשבת אל לבבך". ולכן התורה נכתבה בלשון בני אדם דהיינו ההמון, כלומר בכח הדמיון, לחבר גם את האדם מהצד הזה (כח הדמיון הוא הלב, והוא העיקר, רחמנא ליבא בעי (הקב"ה רוצה את הלב), ולכן בסוף מורה נבוכים אחרי שכתב שהשלמות האחרונה היא השגת דעת אלוהים, כתב שהשלמות האחרונה היא עשית חסד משפט וצדקה בארץ. השכל הנקנה הנאצל מלמעלה ברור שהוא אמת נעלה, אבל אין בו את כל אלה ולכן אינו עבודת הבורא והוא רק שכר ולא העבודה עצמה.  יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא.)
.
.
לפי הנבואה כתוב בבראשית א' א' שכל אשר עשה הוא טוב מאוד. כמו שהוא עכשיו. וכתוב שהעולם יתקיים לנצח, ומשמע כמו שהוא. עי' במו"נ ב' כ"ז שכך משמע מהפסוקים ופרשנותו להם.
לא כתוב, גם לא בנבואה, שיש בעולם התפתחות ותיקון. ומצד החכמה לא אכפת לנו אם העולם נפסד או נצחי ובטח לא אם מתפתח.
ביאת המשיח אינה דבר שכלי, ואינה יציאה מגדרי הטבע. יש נבואה שאומרת שבתוך הטבע וההיסטוריה יקרה גם מאורע של ביאת המשיח. אבל לא שיש תוכנית קוסמית שהכל מתפתח לקראת זה, או שזה תכלית העולם. זה התקרבות למצב של גן עדן שכבר היה בתחילה ולא משהו חדש שהתפתח. זו לא תכלית, כי זה כבר היה בזמן גן העדן.
.
.
העולם הבא קיים גם בהווה, אחרי שמשלימים את השגת חכמת הטבע זוכים לשכל מופשט וזה העוה"ב. זה לא סדר כרונולוגי אלא כך סדר השגת החכמה, שרק אחרי השלמת עמל החכמה של השכל המדבר שחוקר את הטבע והוא השכל בכח, מגיעים לשכל המופשט. כמו שכתוב בהלכות תשובה סוף פרק ח'. זה לא התפתחות של העולם או האדם. זה תיקון חטא אדם הראשון.
עמל האדם הוא ששכלו הדברי, הטבעי, שהוא בכח, ייצא אל הפועל בהגעה לשכל עיוני מופשט. נראה שגם לפני החטא היה צורך בתהליך הזה, אם כי הוא לא הצריך עמל קשה. זה לא התפתחות, לנצח קיימים פרפרים שבוקעים מגלמים, יוצאים מהכח אל הפועל. זה טבעם הקבוע ולא התפתחות.
.
.
.
החשיבות של הסוגיא הזו מוטלת אצלי בספק.
זה לא עניין לימודי שכלי, ומה אכפת לי אם כך או כך. כמ"ש שאין טעם להאריך ללמוד סוגיית המשיח, כי אין בזה עבודה ויראת שמיים וקניין חכמה. כשיבוא הוא ילמד אותנו מה שאנחנו צריכים לדעת. ולא הכל אנחנו צריכים לדעת. אם תחסר לנו ידיעה על מה שאינו עבודה ויר"ש וקניין חכמה, מה כח הנפש שמעורר אותנו לרצות לדעת את זה? בשביל סקרנות אפשר להציץ לחלון של השכנים או לשמוע חדשות.
.
.
.
.
המשך:
לגבי השאלה האם יש התפתחות בעולם ובאדם, אני מבין את דבריך [שיש בזה חשיבות לעבודה]. קצת חששתי בזה לחינוך של הרב קוק שצריך להבין את מהלכי ההיסטוריה ועניינים כלליים של העולם, ולא רק את העבודה האישית שבה אנו מחוייבים, לכן הערתי בחריפות על גבולות העיסוק בעניין. אבל יש כאן גם עבודה אישית.
.
.
בסוף הלכות שמיטה ויובל כתוב:
"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים"
משמע שהתכלית היא להיות כמו שעשאו אלוהים, שזה לעמוד על מה שהוא, וכמו שהוא נברא, ולא להתפתח.
.
מה שאדם מתחיל כילד, ומתקדם עד השגת מעשה מרכבה, זו לא התפתחות אלא יש באדם עניין מיוחד לו שלא דומה לשאר הטבע וגם לא לעולם השמיימי, שהוא בכל מהותו יוצא מהכח אל הפועל, בשכל וממילא במהות. היציאה הזו היא עצם מהות האדם וטבעו. כל אדם מתחיל מאותו מקום ומתפתח לאותו מקום וכך אדם אחרי אדם בכל דור וכולם עושים אותו מסלול, אין התפתחות כללית של כל המין האנושי. במו"נ א' א' באמצע אומר שהאדם הוא צלם אלוהים בשכלו הטבעי, הצורה הטבעית. ובסוף אומר שהאדם הוא צלם אלוהים בשכל המופשט העיוני.
.
.
באמצע פרק א' הוא כותב:
"אמנם 'צלם' הוא נופל על הצורה הטבעית, ר"ל על העניין אשר בו נתעצם הדבר והיה מה שהוא, והוא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, אשר העניין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית. ומפני ההשגה הזאת השכלית, נאמר בו: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (בראשית א, כז)."
ברור שהאדם נקרא צלם אלוהים מרגע לידתו. ומדובר כאן בשכל הטבעי שאדם נולד איתו, הוא הכח המדבר.
.
.
בסוף הפרק שם כתב:
"וכאשר ייוחד האדם בעניין שהוא זר בו מאד, מה שאין כן בדבר מן הנמצאות מתחת גלגל הירח, והוא ההשגה השכלית אשר לא ישתמש בו חוש ולא מעשה גוף ולא יד ולא רגל, דמה אותה בהשגת הבורא אשר אינה בכלי, ואם אינו דמיון באמת, אבל לנראה מן הדעת תחילה. ונאמר באדם מפני זה העניין, ר"ל מפני השכל האלוהי המדובק בו, שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהשם יתברך גוף שיהיה בעל תמונה."
כאן ברור שמדובר בשכל העיוני המופשט שאדם רוכש בעמל החכמה ולא נולד איתו. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ד' ז' שבתחילה אדם לא רואה צורה בלי גולם, ואז לב האדם מחלק שיש בעצם גולם וצורה, ומזה מגיע לסוף ההלכה שם לראות את הצורות שאין להם גולם, ומדובר על ראיה דהיינו שכל עיוני שיודע את המופשט על דרך שהעין רואה, ועד שאינו רואה את הגולם כלל (למשל אם אדם מתרגל לכך שיש על עיניו משקפי שמש הוא חדל מלראות את משקפי השמש בעצמן למרות שהן חוצצות, וכך אדם לא רואה את החומר כלל למרות שהוא קיים וחוצץ).
.
.
.
הביאור, ורואים את זה מעוד מקומות ברורים (למשל א' ע"ב בדיון במה האדם הוא עולם קטן), שהשכל המדבר הטבעי והשכל העיוני המופשט, הם אותו שכל עצמו. השכל הדברי מתפתח להיות לשכל מופשט, יוצא אל הפועל. צלם אלוהים בפועל זה בשכל המופשט שנקרא שכל בפועל. אבל השכל הדברי הוא גם צלם אלוהים כי מונח בו שבכח הוא השכל העיוני, והשכל העיוני הוא רק מימוש שלו, יציאה שלו אל הפועל, התפתחות שלו עצמו, ולא משהו חדש לגמרי. כלומר אדם מטבעו הוא שכל וצלם אלוהים, וזה עניין שאין בו התפתחות. ומהלידה כבר האדם צלם אלוהים כי גם תינוק יש בו בכח לשכל מופשט.
.
.
בחטא חל באדם קלקול, והוא מנסה לתקן. אבל זה כמו שחולה מנסה להבריא, זו לא התפתחות אלא נסיון לחזור למצב שהיה מקודם שהוא המצב המהותי שממנו התחלנו. לא התפתחות.
.
גם העולם כולו תכליתו לחזור לגן עדן, שזו שלמות שהעולם כבר היה בה והיא טבעו מבריאתו, ונפל מזה מכח החטא, וכעת מנסים לחזור. להבריא ממחלה זו לא התפתחות, כך גם לחזור לגן עדן זה הבראה ממחלה לחזור למצב הבריא שהיה בו ונברא בו.
.
בחז"ל מדובר בכל מקום על תיקון, ולא זכור לי כעת בשום מקום שמדובר בו על התפתחות. תיקון זה רק לחזור למצב הראשון. לחזור למצב שבו האדם נברא. האדם נברא שלם ויש בו הכל והוא בכלל מה שנאמר עליו "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד", ולא צריך להתפתח מזה לשום מקום. אם חטא העבודה היא רק לתקן ולחזור למקום שהיה בו.
.
.
כתוב "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד."
"טוב" כאן פירושו לפי המורה נבוכים כלשון בני אדם כך רציתי שיהיה. אם אדם בונה בית הוא אומר בסוף הבית יצא 'טוב', כלומר יצא כמו שרציתי שיהיה. בשבת אומרים ויכל אלוהים את כל מלאכתו אשר עשה  כו', השביתה, הסיום, זה לא בגלל שברצון חופשי לא מובן הוחלט לעצור כאן, ומבחינתנו זה במקרה, והיה יכול להמשיך לברוא ולעצור במקום אחר. אלא משום שהעולם הגיע לשלמות. כשהעולם נשלם מעתה כל המוסיף גורע, ולכן כילה מלאכתו. כלומר לא חסרה התפתחות בעצמו של העולם, הוא כבר מושלם כמו שהוא.
.
.
במורה נבוכים ג' י"ג, ושם ג' כ"ה, כתב שאין לעולם תכלית, אלא תכליתו היא רק כך גזרה חכמתו או כך עלה ברצונו. והתכלית הזו לא נודעת לבני אדם כמו שכתב שם. כלומר מצד ידיעת בני אדם הם אינם יודעים שיש תכלית לעולם, ובלי תכלית אין תוכנית של התפתחות ואין עבודה של התפתחות.
.
.
.
בקהלת רבה נאמר:
""ראה את מעשה האלהים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו": בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו, "ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך, ולא עוד שאת גורם מיתה לאותו צדיק. [כלומר משה רבינו]
משל משה רבנו למה הדבר דומה? לאשה עוברה שהיתה חבושה בבית האסורים, ילדה שם בן, גדלה שם ומתה שם, לימים עבר המלך על פתח האסורים, כשהמלך עובר התחיל אותו הבן צווח ואומר אדני המלך כאן נולדתי, כאן גדלתי, באיזה חטא אני נתון כאן איני יודע. אמר לו, בחטא של אמך. כך במשה, כמו שכתוב (בראשית ג כב): "הן האדם היה כאחד", כתיב (דברים לא יד): "הן קרבו ימיך למות"."
זה נמצא הרבה בחז"ל, אזהרה לא לקלקל. כלומר צריך לשמור את הדברים כמו שהם, כי הם מושלמים, ורק צריך לא לקלקל. לא צריך להתפתח.
.
.
.
.
ובנדה ל' ב':
"מה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, […] והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך. תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שמסר תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך"
כל מקום שאני מנסה לחשוב שמדבר בנושא הזה תמיד אלה דיבורים בכיוון של לא לקלקל, או אם כבר קלקלת אז תתקן. אבל בכל מקום משמע שהעבודה היא שהדברים יעמדו על מה שהם בשעת בריאתם ולא צריך להתפתח משם למשהו אחר.
זה חשוב מאוד. אם מנסים "להתפתח" האדם נעקר מעצמו. הוא שואף להתפתח ולא מצליח כי אין שום דבר יותר טוב ושלם ממה שהוא עכשיו בעצמותו. והוא עסוק בלעזוב את מה שהוא וללכת החוצה למקומות אחרים ובזה מקלקל ומתנתק ויוצא לחיצוניות. העבודה של לתקן או לא לקלקל, היא כלפי פנים, האדם מעמיק לברר מי הוא באמת, מה שורש הווייתו, והוא חותר לחזור לשם. כמו שבסוף הלכות שמיטה ויובל שהאדם רוצה להיות כמו שעשאו האלוהים, שזה מי שהוא כבר כעת, רק שיש כוחות שמוציאים אותנו מעצמנו, עוקרים אותנו ממי שאנחנו באמת כעת, והעבודה היא להתנגד להם ולהישאר ישר כמו שנבראתי.
באנושות בכללה במהלך ההיסטוריה אני לא רואה התפתחות חיובית. מה שיש ענייני מוסר שלא היו פעם, כמו שלילת העבדות או התפתחות פמיניזם וכל כיו"ב, ומה שיש מדע משוכלל, זה הכל בגדר המפורסמות וכח הדמיון ואין בזה חכמה אמיתית של שקר ואמת שהיא התיקון. זה מרחיק מהחכמה של שקר ואמת. הרגישות של בין אדם לחברו שבזמננו התפתחה, יש בה עירוב של אשמה ומוסכמות ו"פוליטיקלי קורקט", לא תמיד זה אהבה אמיתית כנה של תפישה בכך שיש משהו כללי נשגב שגורמת לנו לאהוב באמת את הזולת מתוך ראייה שלו ולא ראיית עצמי. מצד שני יש כן דברים שיותר טובים בזמננו, למשל שאין עבודה זרה. אבל יש דברים שמצד כוחות הנפש הם עבודה זרה כמו ההתמכרות לכסף, ואיתו לצריכה ומותגים וכל כיו"ב, שהתגברה. ושלטון בזוי ושקרן יותר ממה שהיה פעם. אני רואה קצת שלילי מדי ויש גם צדדים חיוביים נוספים במציאות של עכשיו,  אבל לדעתי אי אפשר לשקול שהכף מכריעה לטובת המציאות של היום, אלא זה מורכב ויש פנים רבות ואף אחד לא באמת יכול להכריע האם בזמננו יש התפתחות חיובית או לא. יותר הנראה שאין בהיסטוריה התפתחות כלל, אלא יש מצבים משתנים לכאן ולכאן כמו מטוטלת, ובסופו של דבר אין שינוי מהותי לאורך זמן בבחינה כללית. וכאמור לא צריך לנסות לעשות שינוי כזה וממילא אי אפשר לעשות אותו. פרה לא רוצה לנסות להיות סוס, היא לא צריכה וגם לא יכולה. עבודתה היא לחתור לתקן את טבעה כפרה להעמיד אותו על מכונו כמו שנברא בלי עיקומים וסילופים. שוב, העבודה היא כלפי פנים ולא כלפי חוץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s