316 – על שורש התורה. על עבודת השם והמוסר. לימוד ספרי מוסר

מתוך מכתב

לשון הכותב:

"קראתי את הקטע הבא בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית (רשימה 3):

"יש מזה לקח גדול. אם יש אדם שלא עיין בשכלו היטב עד שיצטייר בנפשו ממש ולא יהיה אצלו רק מילים (מו"נ א' נ': "דע, אתה המעיין במאמרי זה, כי ההאמנה אינה העניין הנאמר בפה, אבל העניין המצוייר בנפש, כשיאמינו בו שהוא כן כמו שיצוייר.), הרי מה שהוא מבין מצד עצמו הוא שטובת עצמו היא שיקח לעצמו משל אחרים. הסיבה שאינו עושה כך היא רק משום שחינכו אותו ולימדו אותו שיזכה לשבח מהסביבה אם יתנהג וידבר בדרך של הטבה לזולת ומניעה מלהזיק לאחרים. אדם כזה יהיה מבחינה נפשית מדולדל חולה כבוי ומושחת בתוך תוכו גם אם הדבר לא יתבטא כלפי חוץ, כיוון שכולו שקר, ותמיד הוא עושה ההיפך ממה שהוא באמת רוצה.

על זה נאמר אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד. ראשית רפואתו של אדם כזה היא להכיר בכך שרצונו הוא לטובת עצמו ולכפור במוסר השקר החברתי. לשם כך יש חוקי מדינה שוטרים ועונשים, שימנעוהו מלהזיק לאחרים, אבל הוא מצידו צריך להכיר בטבעו האמיתי וברצונו האמיתי ולפרוק מעליו שקר המוסר החברתי.

אחר כך אם ירצה ויזכה ללמוד ולהיות מלתמידי אברהם אבינו יזכה, ואם לאו לאו. ואם מטבעו אינו מוכשר ללימוד שכלי, הוא יכול לדבוק בחכם בדבקות יתירה עד שיאצל עליו מנועם הליכות החכם וירגיש בזה בעומקו טעם אמיתי של הנאה וירגיש שיש לו תועלת עצמית מזה גם אם לא יבין למה. ואם לא יאבד. ויש לכל אחד בחירה חופשית ותהום פעורה מתת לכל אחד. וחינוך בדרך שדומה לאילוף חיה רעה בקרקס, שמלמדים אותו להתנהג בהטבה לאחרים ומניעת היזק להם בלי שמבין באמת למה הוא עושה כך, לא מועיל לאדם במאומה אלא רק מעקר ומסרס ומעוות ומרקיב את הנפש. חינוך נכון הוא רק ללמד את התלמיד לחשוב.

זה לא אומר שהורים צריכים להרשות לילד להזיק להם ככל העולה על רוחו, אלא לתועלת עצמם כל זמן שהם נפגעים מהתנהגות הילד נכון שיענישו אותו כראוי כדי להגן על עצמם ממנו, וכך ידע שגם כשיגדל חוקי החברה והמדינה מגינים על האנשים מנזק ומענישים את מי שמזיק. זה חינוך שמלמד שכל אחד מגן על התועלת של עצמו וגם ההורים מגנים על עצמם, ולא חינוך שמלמד שהילד צריך לוותר על תועלת עצמו בעבור תועלת אחרים בלי שהוא מבין למה כדאי לו לעשות כך."

.

רדיקלי מאוד, אבל גם מאוד מסתבר. בגלל הקיצוניות וגודל המהפכה שבדבר אני רוצה לחדד את העבודה. לפי מה שהבנתי, השאיפה היא להגיע להשתחררות מוחלטת מכל ציווי ומוסר חיצוני. להצליח להכיר ברצונות הטבעיים שהם באמת אגואיסטיים לחלוטין במהותם, תוך מודעות לסדר החברתי ולמחירים שהוא יכול לגבות ממני אם אפגע באחר. רק לאחר מכן ניתן להתפכח ולהבין שדווקא הביטול והענווה הם הטובה הגדולה ביותר שאני יכול לבקש לעצמי.

.

השאלה נוגעת לשלב ההתחלתי של ההשתחררות מהמוסר החיצוני – אם אני לוקח את האמירה הזאת ברצינות מוחלטת, אז לכאורה כל זמן שעוד לא החכמתי באמת, ובמקום שבו אין סדר חברתי חזק שיעניש אותי, אני אמור באמת לרצות לעשות ככל העולה על רוחי גם אם זה מזיק לחברה. אני שואל במלוא הכנות, האם האמירה היא שאני אמור לשאוף למצב כל כך אותנטי וטבעי שבו אם ברור לי שהחברה לא תוכל להזיק לי כי אין סדר חברתי אני צריך למלא את רצונותיי האישיים על חשבון אחרים?

.

כתבת מספר פעמים על האשה שלא לקחה כסף שהודפס כי 'הוא לא שלה' ועל המדרגה הגבוהה שלה. אם אני לא רוצה לפגוע באחר, אני יכול לעבוד על עצמי שזה בגלל שאני באמת השגתי אמת מסוימת שבסוף כולנו קשורים וגוף אחד וכד' ובעצם אני פועל מכח מוסר חברתי חיצוני. אז האם באמת עליי לשאוף לשחרר את המוסר כפי שאני חווה אותו כרגע, ברמה כזאת שאנצל אחרים כשאין חשש סכנה מהסדר החברתי?

.

לכאורה זו השלמת המהלך המתבקש ממה שכתבת. קשה כל כך לקבל את זה, השאלה אם קשה לי לקבל את זה מכח הכרה אמתית באיזשהי אחדות של הנבראים, או רק מכח הפנמה של ציווים חברתיים חיצוניים מוסריים שמכבים את כוחות הנפש כפי שהיטבת לתאר."

.

.

.

.

זה מה שכתבתי:

אתה צודק שהמסקנה היא שאם אתה במקום שהחברה לא תעניש אותך, אין שום סיבה שלא תעשה כאוות נפשך גם אם זה לפגוע במישהו אחר.
אבל אתה מרגיש שזה קשה לך. במצבים קיצוניים זה ממש קשה ביותר עד שזה בלתי אפשרי. אם הלכת לאיבוד ביער גדול ויש איתך ילדה בת חמש שכל הזמן מדברת וזה מעצבן, אתה יכול לחנוק אותה כדי לקבל קצת שקט, ואתה לא רואה שאתה מסוגל לעשות דבר כזה.
אני לא מאמין שהקושי שלך הוא רק בגלל שהוטמעו בך מוסכמות חברתיות חיצוניות. אין לי ספק שיש בקושי שלך גם משהו שנובע באופן אמיתי מהעצמיות שלך, מהאנושיות האמיתית שלך.

בציור הקיצוני של יער כל אדם לא ירצח את הילדה רק בשביל שקט. גם כל אדם יתאמץ מאוד להציל אותה ויקריב הרבה בשביל זה. חוץ ממעטים שרואים בהם חולי נפש, פסיכופטים, שאין אצלם אנושיות.
ברור שיש כאן משהו פנימי אמיתי, אבל ברור גם שזה מעורב במוסכמות חברתיות שהטמענו. בדברים האלה תמיד יש תערובת. כולנו בינוניים, לא צדיקים גמורים. העבודה היא ללמוד את התערובת, לנסות לברר אותה.
.
במסילת ישרים כתב בשער הזהירות:
"הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובעניניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעור באפלה.
[…]

בשעת מעשה שלא יעשה שום מעשה מבלי שישקול אותו במאזני זאת הידיעה. ושלא בשעת מעשה שיעלה לפניו זכרון כלל מעשיו וישקול אותם כמו כן במאזני המשקל הזה לראות מה יש בם מהרע למען ידחה ואתו, ומה מן הטוב להתמיד בו ולהתחזק בו. ואם ימצא בהם מן הרע, אז יתבונן ויחקור בשכלו איזה תחבולה יעשה לסור מן הרע ההוא וליטהר ממנו.

ודבר זה הודיעונו חכמינו זכרונם לברכה באמרם (ערובין יג, ב): נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואיכא דאמרי ימשמש במעשיו. ותראה ששני הלשונות הם שתי אזהרות טובות ומועילות מאד. כי הנה הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצות ה' וחקיו, כי כל אשר ימצא מאלה יבערם מן העולם. אך המשמוש היא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בענינם איזה פניה אשר לא טובה או איזה חלק רע שיצטרך להסירו ולבערו. והרי זה כממשמש בבגד לבחון הטוב וחזק הוא או חלש ובלוי כן ימשמש במעשיו לבחון תכונתם בתכלית ההבחנה עד שישאר זך ונקי. כלל הדבר: יהיה האדם מעיין על מעשיו כולם, ומפקח על כל דרכיו שלא להניח לעצמו הרגל רע ומדה רעה, כל שכן עבירה ופשע. והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו, ויקבע עתים ושעות לזה שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול, כי רב התולדה הוא.

[…]

כן הדבר הזה: מי שעדיין לא משל ביצרו, הוא בתוך השבילים, לא יוכל להבחין ביניהם. אך המושלים ביצרם שכבר הגיעו אל האכסדרה, שכבר יצאו מן השבילים וראו כל הדרכים לעיניהם בברור, הם יכולים ליעץ למי שירצה לשמוע, ואליהם צריכים אנו להאמין. ואמנם מה היא העצה שהם נותנים לנו? בואו חשבון, בואו ונחשב חשבונו של עולם, כי כבר הם ניסו וראו וידעו שזה לבדו הוא הדרך האמיתי להגיע האדם אל הטובה אשר הוא מבקש ולא זולת זה.

כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו): פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג, מ): נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'"

.

.

כדאי מאוד ללמוד את כל דבריו שם במידת הזהירות, בכל מילה יש חכמה עצומה. במצבנו מספיק לנו ללמוד את מידת הזהירות ואין צורך להמשיך הלאה, כי זה סולם ועוד לא קנינו את השלב הראשון.
החידוש הגדול שהוא מעמיד את זה כדרך חיים. זה לא משהו שפעם אחת לומדים או פעם אחת מתקנים. אלא זו דרך חיים לכל החיים, כל יום, וכל רגע. לכן אמרו בעלי המוסר שצריך ללמוד את זה כל יום שוב ושוב. כי זה כמו אבנים שחקו מים, כדי שמים יוכלו לחרוץ חריץ באבן צריך הרבה זרימה במשך שנים. 

.

הסיבה שלימוד המוסר כל יום נזנח, היא כי הוא משעמם ומעיק ולא מביא לתועלת. הסיבה שהוא משעמם היא כי קוראים קטע כמו זה, "מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא", ולא יודעים בכלל מה הפירוש "מעשים טובים" ו"מעשים לא טובים". בחור בן ישיבה נניח, מה הוא כבר עושה רע? הוא לא גונב או רוצח, וגם לא מפסיד קריאת שמע או תפילה במניין ולא מחלל שבת, התפילין שלו יקרים ומוגהים היטב, דיבורו בנחת עם הבריות, וכו' וכו'.

גם מי שלא בחור ישיבה מה הוא כבר עושה רע. הוא לא מניח תפילין כי הוא חילוני, אבל הוא נזהר לא להעליב אנשים ולא לזהם את כדור הארץ והוא מתאמץ למען צדק חברתי וחיזוק המוחלשים וכו', וכך כל אחד לפי מקומו וחינוכו. אפילו עבריין ממשפחת פשע חושב שהוא טוב כי הוא דואג למשפחה ועושה כמצוות אביו וכו'.

בדוגמא של בחור ישיבה, הוא מפרש שהכוונה לפקח על מעשיו היא לכוון יותר בברכות ותפילה, להתמיד יותר בלימוד, ללמוד הלכות שבת עם כל הפרטים הכי קטנים ולהתחזק בזה, הכי גרוע זה לשבור את המידות הרעות, לחנוק עוד יותר את כח החיים שבו שמהרהר בעריות וכיו"ב, וכו' וכו'. הדברים האלה זה כמו לסחוט לימון שהוא כבר סחוט עד הסוף. הוא עמל בדברים הקשים האלה הרבה יותר ממה שבאמת יש לו כח נפשי לזה, זה כבר מעיק ומייבש. כעת המסילת ישרים צועק עליו שכל כמה שהוא מתאמץ עדיין צריך להתחזק עוד יותר, ולסחוט מעצמו עוד כח שאין לו. אז בלי ספק שהוא ירצה להתחמק מהלימוד המעיק הזה.

.

.

אמנם כל עיקר התורה, השורש, הוא ואהבת לרעך כמוך, שזה אומר לאהוב את עצמו לא פחות ממה שהוא אוהב אחרים. שאת מה שהוא שונא לעשות לאחרים שלא יעשה לעצמו. מפרשים את זה שבלי ספק אני אוהב את עצמי באהבה הכי גדולה, וכתוב כאן שאתאמץ לאהוב את חברי לא פחות מזה. האמת היא שאני לא אוהב את עצמי בכלל, ואני לא יכול לאהוב אחרים יותר ממה שאני אוהב את עצמי, כך שאין בי אהבה אמיתית כלל.

.

בהקדמת חובות הלבבות כתב:

"יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ." (יש שם המשך לזה שכדאי ללמוד)

.

בקידושין ל' ב' נאמר:

"נמשלה תורה כסם [תרופה] חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי [מוגלה].

כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: (בראשית ד, ז) "הלא אם תטיב שאת", ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ". ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר: "ואליך תשוקתו", ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר, "ואתה תמשל בו."

תנו רבנן: קשה יצר הרע שאפילו יוצרו קראו רע, שנאמר: (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו"

אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום, שנאמר: (בראשית ו, ה) "רק רע כל היום".

ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו, שנאמר: (תהלים לז, לב) "צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו" ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, שנאמר: "אלהים לא יעזבנו בידו"

תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע". אם אבן הוא נימוח, שנאמר: (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" ואומר, (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים.""

.

מבואר מכל זה שיש יצר הרע שהוא לא עצם האדם אלא אוייב חיצוני לו, והתורה לא עוסקת באדם עצמו אלא היא רק מסירה את האוייב והאדם נשאר כמו שהוא נברא, וזו התכלית, שהאדם יהיה ישר כמו שנברא.

.

כמו שכתב במורה נבוכים ב' ל':

"ממה שצריך שתדעהו – מה שבארוהו ב'מדרש'; וזה שהם זכרו שה'נחש' – נרכב ושהוא היה כשיעור גמל ושרוכבו הוא אשר השיא את חוה ושהרוכב היה סמאל. וזה השם הם יאמרוהו סתם על ה'שטן'" עיין שם כל המשך הדברים בזה.

.

ובסוף הלכות שמיטה ויובל כתב הרמב"ם:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי, והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים. ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד ע"ה אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"

משמע שאדם כזה הגיע לתכלית השלמות האחרונה, ואין למעלה ממעלתו, הוא לא רק קודש אלא קודש קודשים, והלשון הזה היה בבית המקדש על המעלה הכי גבוהה, וכן אמרו שהכל קודש ושיר השירים קודש קודשים שהוא במעלה העליונה.

לא כתוב שהאדם הזה למד תורה, והרמב"ם פסק בהלכות סנהדרין שאסור לנכרי ללמוד תורה. אלא מעלת האדם הזה הוא שהוא הולך ישר כמו שעשאו האלוהים ופרק מעל צווארו את עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני אדם.

כל מה שאנו מדברים הוא תוצאה מחטא אדם הראשון שאז התחדש באדם יצר הרע. החטא היה שהוא תופש את המציאות לפי המפורסמות (כמו שכתב במורה נבוכים א' ב'), לפי מה שכולם אומרים, המוסכמות החברתיות, החינוך, המשפחה, התרבות, כל אידיאולוגיה למיניה, כל שיטה מוסרית או שקוראים לה פילוסופיה שהיא תוצר של הגות ולא בחינת המציאות במישרין, כל מה שחיצוני. זה יצר הרע, זה עול החשבונות הרבים, שזה ההיפך מהיושר של תפישת אמת ושקר שבו הוא נברא. כל התורה וכל העבודה הוא להשתחרר מעול החשבונות הרבים ולחזור להיות ישר כמו שנברא.

לכן התורה אוניברסלית, כי היא לא אומרת לאדם לעשות שום דבר, היא רק אומר לו תהיה אתה, תהיה מה שאתה. כלומר התורה לא אומרת מה כן, אלא רק מה לא. אל תיעקר ממה שאתה, אל תיכנע לכוחות חיצוניים שעוקרים אותה מעצמך, שהיא האנושיות האמיתית שלך, שזה הבאר שכתב החובות הלבבות.  כל מי שהוא אדם יש לו שייכות לציווי הזה. אם אדם הוא מה שהוא, אנושי, ביושר, אז יש לו מזה לבד את כל החכמה וכל השלמות ולא צריך שום דבר אחר. לא שזה מביא לשלמות אלא זה עצמו השלמות. מלפפון הוא צדיק גמור, הוא נברא להיות מלפפון, והבורא אמר על זה: "וירא אלוהים כי טוב", כלומר זה מה שרציתי כמו שפירש המורה נבוכים, הוא צריך להיות מלפפון והוא עושה את זה בנאמנות ושלמות, ולא מאפשר לשום כח חיצוני לשכנע אותו להתחפש לעגבניה. מה שהוא עצמו זה לא אמור להביא אותו לאיזו שלמות, זה לבד השלמות.

.

לבני אדם יש כח חיצוני שעוקר אותם מלהיות אדם. הכח הזה בכללותו, נקרא המפורסמות, זה שרשו. זה שורש היצר הרע.

בשבת ק"ה ב' נאמר:

""לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" – איזהו אל זר שיש בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע"

ורש"י שם:

"בך – משמע בקרבך. שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף"

זה לא מתחיל מלהשתחוות לפסל, אלא מכחו הזרות הפנימי שיש בתוך האדם, אחרי שהכח הזה משתלט על האדם סופו שהוא ישתחווה לפסל כביטוי חיצוני של מה שבתוכו.

.

כח הזרות הפנימי שהוא יצר הרע, הוא מה שהתחדש בחטא עץ הדעת, ששם התחדש יצר הרע, והוא מתבטא בהרבה דרכים של זרות, אבל השורש הראשוני שלו לפי המורה נבוכים א' ב', זה "המפורסמות".

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, בן חורין מהמפורסמות.

.

.

בהלכות עכו"ם פרק ב' כתב הרמב"ם לפי דברי חז"ל בכמה מקומות:

"מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר. הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: "מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם". וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם. והוא עיקר כל המצות כולן."

העיקר הוא להשתחרר מכח הזרות. עבודה זרה לא מתחילה בהשתחוויה לפסל אלא מכח הזרות שבתוך האדם, ההשתחווייה היא רק תולדה. הרמב"ם הפליג מאוד כמה זה העיקר של כל התורה. כל התורה זה רק להתשחרר מהאוייב החיצוני, ולהישאר כמו שהוא. ישר, כמו שנברא. יותר מזה לא מבקשים, יותר מזה זו עבירה, כל המוסיף גורע. לא ישאלו למה לא היית הגאון מווילנא אלא ישאלו למה לא היית מיכאל.

.

.

מצד אחד זו עבודה מאוד קשה, אבל זו עבודה שממלאת את האדם בחיים ושמחה. כל זמן שהאדם לא פועל מכח עצמותו שלו הוא לא ימצא משמעות וסיפוק ומלאות ושמחה בחייו.

מזה למדנו שכשבחור ישיבה לומד מסילת ישרים הוא צריך לבוא חשבון על כך שהוא לומד יותר מדי, מכוון בתפילה יותר מדי, חונק הרהורי יצר המין יותר מדי, וכו'. שהוא עצמו הולך לאיבוד בתוך כל זה, שזה לא מים שהוא שואב מהבאר העמוקה שבתוך ליבו שלו. וזה כבר לא לימוד משעמם ומכביד ומייבש. על זה צריך ללמוד מוסר כל יום בשפתיים דולקות. שוב, העניין הוא שזה צריך להכנס להיות דרך חיים קבועה לכל החיים, כל יום לפשפש ולמשמש במעשיו ולא לחדול לעולם.

.

פעם הייתי לומד חצי שעה ביום מוסר בשעה קבועה, היום אני לא עושה את זה, אבל לא נטשתי את העקרון אלא אני מתרגם אותו ליישום מעשי בדרך שמתאימה לי, ואולי לכל בני דורנו הדרך של רבי ישראל לא מתאימה כבר כפשוטה, אבל אפש רלקיים את זה בדרכים אחרות. זה עניין שחייב להיות בפיקוח מתמיד, אם לזמן קצר מרפים החיצוניות מייד משתלטת. זו מלחמה עזה שלא נגמרת. רגע אחד של היסח דעת והאוייב כבר משתלט. זה כמו לרכב על נמר כמו שאמר הסבא מקעלם. פה אין מקום להרמוניה ואורגניות וכו', אלא לקרב חזיתי אכזרי ועז. ככה תיארו הקדמונים את מלחמת היצר.

אבל עם כל העזות של המלחמה, היא צריכה להעשות בחכמה, בפיקוח, בפשפש ומשמוש, כלומר להבחין היטב מה אמיתי ומה לא, לברר את התערובת. האדם נברא טוב, לפני חטא עץ הדעת כולו היה טוב בשלמות. אחר כך הוטל ערבוב, הטוב לא חדל מלהתקיים, הוא רק עורבב בזוהמה. אם אעשה רע נגד מוסר הכליות שלי, מה שבא מתוך עצמי באמת, הטוב שבי, זה חטא עוד יותר ממה שאעשה דברים מכח חיצוני זר לי. לכן אי אפשר לשנות למעשה את ההתנהגות כל זמן שלא זכינו לבירור התערובת. כל פעולה טובה שלנו יש בה גם צד של טוב אמיתי, ולכן אסור לחדול מלעשות אותה בגלל שאנו מזהים שיש קול חיצוני שכופה עלינו מבחוץ לעשות אותה. כי הקול החיצוני רק מתערבב ולא שהוא לבדו פועל. צריך ללמוד להבחין, להתבונן. אם זוכים לזה ממילא העניין משתנה לטובה. התורה היא תבלין ליצר הרע, אם אבן הוא נימוח. היא התחמושת וכלי הנשק במלחמה הגדולה. כלומר עזות המלחמה היא שהיצר הרע לא רוצה שנסתכל עליו, המלחמה העצומה והחזקה היא בכח כן להסתכל עליו. אבל מספיק רק להסתכל, זה לבד עושה את השינוי, לא צריך למעשה לרצוח ילדות.

.

.

הנכרי נאמר עליו בסוף הלכות שמיטה ויובל שהוא זוכה כי "נשאו ליבו והבינו מדעו". זה שורש לימוד התורה, שהיא מים שהחכם שואב מתוך עומק ליבו. "הבינו מדעו" זה שהוא למד להכיר את אמיתת עצמותו, להכיר את היושר של מהותו כמו שנברא, ללמוד לראות את ההבדל בין זה ובין עול החשבונות הרבים שביקשו בני האדם. זה לימוד התורה לאמיתה. התורה היא נובלות חכמה של מעלה. תורת משה עם תרי"ג המצוות היא גילוי מצומצם, נובלות, של החכמה העליונה. הצמצום הזה הוא כדי להעמיד אומה שכולה עובדת את ה' כאיש אחד, וצריך לדבר גם אל פשוטי העם ולהעמיד סדר חברתי. התורה ליחידים היתה אצל אדם הראשון ומתושלח ונח ושם ועבר ואברהם ועוד צדיקים יחידים. והתורה שלהם היתה להבין מתוך עצמם איך להקשיב לאמיתת עצמם, להכיר את היושר שבו נבראו ולהפריד בינו ובין עול החשבונות הרבים. החשבונות נקראים "עול" הם מכבידים וחונקים. התורה היא עץ החיים, היא משחררת ומחייה ומשמחת. בלי תורה זה לא יצליח, וזה נקרא תורה.

הכלל, האומה, עשויים מפרטים. לפני הכל הפרט צריך לתקן את עצמו כפרט, ורק אז הוא מוכשר להיות מרכיב באומה הכללית. כלומר לימוד פנימיות התורה, התורה של יחידים שנמצאת כבר אצל אדם הראשון, צריך להיות לפני לימוד תורת משה עם תרי"ג מצווותיה שהיא הכניסה של הפרט לאומה.

לכן בספר שמלמד את תרי"ג המצוות שנאמרו בהר סיני, הקדים בתחילתו את הלכות יסודי התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שהם ההתחלה. והם מועתקים מאריסטו כי זו תורת היחידים שהיתה לפני משה רבינו ושייכת לכל אדם בעולם ואין לישראל שייכות אליה יותר מלאחרים.

וכמו שכתב בפתיחת המורה נבוכים:

"הלא תראה כי השם יתברך כשרצה להשלימנו ולתקן ענייני המוננו בתורותיו המעשיות אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות, תחילתם השגתו יתברך כפי יכולתנו אשר לא יתכן אלא בחכמת האלהות."

זה יסוד עצום בתורה, כולה עומדת עליו, והוא נשכח ונהפך בזמננו. חושבים שהתורה יסודה בקיום המצוות, לדתיים קוראים "שומרי שבת", אבל כאן כתוב שבלי שיהיה מקודם מעשה מרכבה אין קיום מצוות ואין שמירת שבת. המצוות הן רק "אחר" דעות שכליות.

ועוד כתב שם בהקדמה:

"ואיני רואה שאחד משלימי הדעות יחשוב כי דברי תורה הרמוז אליהם הנה אשר הערים בהבנתם בהבין ענייני המשלים, הם משפטי עשיית סוכה ולולב ודין ארבעה שומרים וכל הדומה להם. אבל הכוונה היא הבנת העמוקות והסתומות בלא ספק."

הרמב"ם הרי לא היה איש אגדתא ומוסר ומחשבה ומקר אופילוסופיה שרחוק מעמל סוגיות ההלכה שבגמרא, אדרבא, הוא הגדול ביותר מבין עמלי הסוגיות ההלכתיות, ועד היום העיון הלמדני בהלכה מתבסס על הרמב"ם יותר מאשר על כל קדמון אחר מאז התלמוד, והוא פוסק ההלכה הכי גדול ובמשפטי עשיית הסוכה ושומרים כולנו שותים את מימיו, והוא הקדיש את רוב חייו ואונו לזה. והוא זה שאומר לנו שההלכה באה רק אחרי מעשה מרכבה, לא בעת ובעונה אחת אלא אחרי. כמובן שמבחינה כרונולוגית לומדים קודם הוויות אבי ורבא, פשט, ורק אחר כך מעשה מרכבה, מעשה מרכבה לא מתאים לצעירים. גם צעירים מלמדים אותם לעבוד לשם קבלת פרס ולא מתחילים עם לשם שמיים. זה מצד הסדר הפדגוגי, אבל מצד הסדר האמיתי של הדברים מעשה מרכבה קודם. במורה נבוכים דימה את זה שלא נותנים לתינוק בשר. אבל באמת המזון העיקרי הוא בשר, התינוק לא יכול להתנהל לפי הסדר האמיתי כי הוא חלש, לא נשלמו כוחותיו, לכן מעקמים את סדר הדברים כדי שיתאימו לחולשתו וחוסר שלמותו. הבעיה היא כשכמתבגרים צריך לשנות את דרך ההסתכלות ואת זה לא עושים.

.

.

כתבתי את העניין הזה לפני כמה שנים בקיצור כאן.

.

.

.

.

עוד בזה:

לשון השואל:

רציתי לשאול לגבי ההסתכלות שתארת שהיא היא העבודה לפי מה שהבנתי מדברך.
אם מקדישים זמן מיוחד להתבוננות הזאת, אז מאיפה מתחילים? מה הם 'חומרי הגלם' שאותם אנו בוחנים ומנסים לזהות שם את הקולות החיצוניים?
(האם זה מה שעושים בטיפול הפסיכולוגי בעצם? לכאורה נשמע שזאת עבודה שאדם יכול לעשות גם עם עצמו)
כאשר ישנה סיטואציה, אני יכול להבין את העבודה של לנסות להיות מודע יותר לקולות השונים שדוחפים אותי בפעולה וזאת עבודה בפני עצמה. אבל נשמע מדברי המסילת ישרים ומדברך שניתן וצריך לעשות את העבודה הזאת גם לא בתוך סיטואציה נתונה.
אשמח לשמוע יותר על מה וכיצד יש להסתכל ולהתבונן כאשר אין סיטואציה קונקרטית.

.

.

מה שכתבתי:

הרב וולבה אמר שהטיפול הפסיכולוגי מחוייב כי זה עבודת ה'..

המוסר הוא בעצם עבודה פסיכולוגית, ספרי מוסר היו בכל הדורות, עוד הרבה לפני רבי ישראל סלנטר. הם לא ספרי חכמה ולא ספרי הלכה, אלא ספרים שעוסקים בעבודה פסיכולוגית.
"וידעת היום והשבת אל לבבך". הם עוסקים לא בידיעה אלא בהשבה אל הלב.
גם התפילה היא עבודה כזו, וגם עבודת הקרבנות היתה כזו. ברמב"ן מבואר עבודה פסיכולוגית שלמה סביב הקרבת הקרבן.
כמו בכל תחומי התורה, הגדולים של כל דור מבינים את הנקודה העמוקה, ומנסחים אותה מחדש בנאמנות למקור אבל בלבוש ושפה שמתאימים לאותו דור.
בתנועת המוסר זה ממש התקרב למושגים של פרויד. רבי ישראל מסלנט דיבר על הכוחות הכהים והבהירים, הכוחות הכהים זה הלא-מודע, הכהה שלא רואים אותו, והם מנהלים את הרגשות והפעולות, וכדי שהרגש והפעולה יהיו לפי רצון הבורא, נכונים בריאים ושמחים, צריך לעבוד על הלא מודע, ללמוד להכיר אותו.
תלמידי רבי ישראל עד רבי ירוחם פיתחו מאוד את החכמה הזו ובנו מערכת ידע פסיכולוגית עמוקה וענפה ועם נסיון מקצועי מצטבר. המשגיחים היו פסיכולוגים גדולים ועל זה הם עבדו עם הבחורים.
נכון שזה דבר שעושים באופן עצמאי, אבל צריך לשם כך לרכוש גישה וידע התחלתיים ואת זה עושים במסגרת טיפול פסיכולוגי, כמו שצעיר בהתחלה לומד מרב ואחר כך יכול ללמוד באופן עצמאי. הטיפול מיסוד של פרויד לרוב נכשל בזה כי אצלם האדם הוא רע מיסודו והדחפים שלו חייתיים ומכוערים, ורק המוסכמות החברתיות מונעות ממנו מלהית רוצח קניבל. הרב וולבה דיבר הרבה שיש באדם לא רק תת-מודע אלא גם על-מודע, כח חיים נעלה, שהוא המעיין שממנו שואבים את הריפוי והחיים והיושר. רק באופן כזה העבודה הזו היא עבודת ה'.
העבודה בעיקר היא הסתכלות על סיטואציות מסויימות שקורות. השכל תופש כללים, אבל כאן עוסקים בלב, ברגש, וזה עוסק ביחס אל מקרים פרטיים. אחרי הרבה מקרים נבנית תמונה ואז השכל מסתכל עליה וזה גם חלק מהעבודה. כל דבר בסוף צריך להגיע לחיבור של שכל ורגש ביחד.
.
.
.
הרמב"ן על ויקרא א' ט':
"ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו כו'"
ה"מחשבה" שמדובר בה כאן אינה מחשבת חכמה ולימוד אלא המניע לפעולה המעשית, ואלה כוחות הנפש שהפסיכולוגיה עוסקת בהם, כי האדם בהשקפה ראשונה, בלי התעמקות והתבוננות, לא מודע לטיבם האמיתי.
.
גם בנביאים יש הרבה כמו זה. למשל בישעיהו כ"ט:
"יג וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. יד לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. טו הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵיהוָה לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יוֹדְעֵנוּ."
ליבו רחק ממני, בלב האנשים לא חושבים שה' רואה אותם. אלה מחשבות שהאנשים לא מודעים להן, זה בעולם הלא-מודע שהפסיכולוגיה עוסקת בלהכיר אותו.
.
.
או ישעיהו נ"ח:
"א קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. יא וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. יג אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר."
.
"וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע…"
הם מתנהגים כאילו הם דורשים את ה' וחפצים לדעת את דרכיו, כמו אנשים שעושים צדקה ומשפט ולא עוזבים את ה', אלא חפצים קרבתו. והם שואלים למה ה' לא מקבל את הצום שלהם.
לא כתוב שהשאלה שלהם היא שקר במודע. גם למי הם ישקרו? הם משקרים רק לעצמם ולבורא, אין מישהו אחר ששואל וצריך לשקר לו. כלומר הם בטוחים שהם אומרים את האמת, הם מסתכלים על עצמם ומשוכנעים שהם חפצים לדעת את ה' ולהתקרב לאלוהים. השאלה היא אמיתית, הם באמת לא מבינים למה לא עונים להם.
והנביא אומר להם:
"הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם."
הם באמת לא ידעו את זה. זה חידוש שהנביא מחדש להם. וזה משום שהם לא הכירו את הנפש שלהם לעמקה, עם הרבדים הלא-מודעים שבתוכה. לא מדובר כאן על חכמת התורה להבין יותר טוב את הסוגיות הכתובות, וגם לא על החכמה הפנימית של מעשה מרכבה. את החכמה הזו יש להם וזה מה שגרם להם להיות בטוחים שם הצדיקים ולא להבין למה לא עונים להם. חסר להם בהכרת כוחות הנפש.
היה לי תלמיד-חבר, שחזר בתשובה. כשהוא היה בצבא הוא היה ביחידה מובחרת של מסתערבים, שתפקידם הי הלהכנס לכפרים עויינים ולעצור שם מבוקשים. הם היו צריכים לתפוש את המחבלים בידיים ממש, בלי נשק ובלי תגבורת. ואימנו אותם להיות אלימים מאוד, באימונים הם נלחמו זה בזה בידיים חשופות באופן שהכל מותר מלבד נזקים בלתי הפיכים, ומי שלא היה תוקפני כל הצורך סילקו אותו. הוא היה מתאגרף מקצועי, וגדל בלי מסגרת של משפחה מתוקנת בשכונת פשע מהאלימות שיש בארץ.
למדתי איתו בכולל ליטאי מובחר, והוא אמר שההרגשה של אלימות באוויר בכולל היא אלימה יותר מכל מה שהוא נפגש איתו בחייו. הרגשתי בדיוק למה הוא מתכוון. לא היינו יכולים להיות שם ולמדנו בבית כנסת של זקנים תימנים שהיה ריק במשך היום.
התחרות של האינטלקטואלים זה בזה, להוכיח מי יותר חכם, דרך הויכוח שלהם, צורת הדיבור. ואלה אנשים שהיו בטוחים לגמרי שאין מי שיורת צדיק מהם בכל העולם. עליהם נאמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע. אני מכיר מקרוב מאוד אברך כולל שהוא חרדי מאוד אדוק ונאמן בכל ליבו לדרך הליטאית, ולומד בכל כוחותיו במסירות נפש ממש, רק שמבחינה אינטלקטואלית הוא לא מחודד מאוד. כמה משפילים אותו וכמה בדידות הוא חש. הוא אדם נפלא, ומשתתף מאוד בחיי הבית וגידול הילדים. בסוף אחרי שכלו כל הקיצין הוא עבד חצי יום ולמד רק חצי יום. בגלל זה סילקו אותו מהכולל ואת ילדיו ממוסדות החינוך, והוא עבר נידוי חברתי והשפלה. הוא לא חוזר בתשובה אלא גדל בבית מאוד חרדי אבל אמריקאי.
האברכים שמתנהגים כך בטוחים שהם צדיקי אמת.
.
כשהייתי חרדי הבת שלי כשהיתה בכיתה ד' יצאה עם כל המחזור וכמדומני שבידח עם עוד מחזור או שניים של גילאים קרובים. הבת שלי לבשה לטיול לבשה גרביונים שהסתיימו למעלה אבל לא היו מחוברים שם זה לזה, כי הכשרים לא כובסו. המחזור יצא לטיול שנתי, ובדרך בארוחת בוקר נערכה בדיקה והמנהלת הרימה את החצאיות ומצאה את הגרביונים הטרפים. המנהלת אמרה לפני כל המחזור שכולם יחכו כעת בנקודת העצירה עד שהבת שלי בליווי מורה תחזור הביתה ותיקח משם גרביונים שמחוברים מלמעלה. הבת אמרה שאין לנו כאלה נקיים, לכן נכשלנו בעבירה הזו, ואז המורה אמרה שהיא תיקח אותה לקנות. כל המחזור של הבנות הביט בבת שלי בבוז עמוק וטינה על העיכוב שהיא גורמת. בדרך הבת שלי נשברה ופרצה בבכי לא נשלט. החזירו אותה הביתה עם תוכחות חריפות להורים ולה. והיא לא השתתפה בטיול ולא יכלה להגיע לבית הספר כחודש ונשארו לה צלקות מזה שנים רבות אחר כך. אני מכיר את המנהלת והמורות היטב, והן משוכנעות בלי צל של ספק שהן עשו את רצון הבורא באמת ובתמים.
לי ברור שההתנהגות הזו נובעת מכך שהנפש של אותן מורות מרגישה שהן מתאכזרות אליה. כשהנפש של אדם מרגישה שהוא מתאכזר אליה, זה גורם לה לנטייה להתאכזר לאחרים. היה חסר כאן טיפול פסיכולוגי, שיגרום למורות להבין מה באמת קורה להן בתוך הנפש, לא היה חסר ללמוד עוד סוגיות בתורה.
על זה הנביא אומר:
"הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם."
.
.
עבודתל השם, שבזמננו היא מה שנקרא טיפול פסיכולוגי לא נועדה רק לחסוך מהמטופל כאב וקושי, אלא להפוך אותו לאדם יותר טוב. יותר טוב לעצמו ומשם גם לאחרים. להפוך אותו לאדם יותר חי, על ידי שכל כוחות נפשו יהיו מחוברים זה לזה ויזרמו בכולם החיים. להיות חי לא מכריח להיות עם פחות כאב וקושי והתמודדות. לא באים לפתור בעיות כדי שיהיה קל. באים לחבר את כל הרבדים כדי שיהיה חי, גם אם זה לא בהכרח גורם שיהיה יותר קל. זה כן מוסיף לחווית המשמעות והמילוי, ולהרגשה שהכל לטובה, לשמחת חיים עמוקה ששמחה לא רק כשקל ונוח ונעים, אלא שמחה בחיים עצמם בכל צדדיהם.
.
.
.
.
עוד על מוסר ו"אלטרואיזם"
לא התכוונתי לשלול את הגישה האלטרואיסטית, רק את העשייה בלי רצון אמיתי פנימי אלא מכח השפעה חיצונית כלשהי.
זה שאתה מזהה בין השתיים שם מונחת השלילה של הגישה האלטרואיסטית, אבל אין הכרח שתהיה זהות כזו.

אם אדם תופש שכל אדם הוא פרט שקיים לעצמו, ואין מציאות כללית של גוף כלשהו גדול וכללי שאנחנו איברים שלו, אז למה באמת שאוותר על משהו משלי למען מישהו אחר? זה לא הגיוני ולא טבעי. חתול וכלב לא יוותרו על האוכל שלהם למען חתול אחר, גם אם הוא רעב יותר. אני לא בטוח שאם חתול יתן משלו עצמו לאחרים נתפוש אותו כחתול נעלה מבחינה מוסרית. יותר מסתבר שנחשוב שמשהו אצלו פגום. יש היום פסיכולוגים של כלבים. המוסכמות המוסריות החיצוניות שלנו אין להן תוקף אוניברסלי והן לא חלות על חתולים, ושם חוזרת התפישה הטבעית ההגיונית ה"נורמלית" שמה פתאום שחתול יתן משל עצמו. למה שאני אהיה שונה מחתול?
אם אני תופש שכל יצור חי את חייו שלו כבעל חיים פרטיים ומציאות פרטית, אז באמת אני חתול משוכלל בלבד, ואין שום סיבה אמיתית פילוסופית שהמוסר שלי יהיה שונה. אז האלטרואיזם הוא כח חיצוני משעבד ומכבה, ולמה לנהוג בו?
במשפחתון ראינו שאם ילד מצא צעצוע על הרצפה ומשחק בו, וילד אחר מתחיל לבכות שהוא רוצה גם לשחק, ההורים אומרים לילד שהצעצוע אצלו: תתחלק איתו, תראה, הוא בוכה, תן לו גם. בהסתכלות שלנו, ראינו שהילד שהצעצוע בידו אם הוא באמת נותן כדי להיות ילד טוב ולרצות את ההורים, הוא מרגיש קורבן, מסכן. משהו בו נפגע, נרמס, הוא נכבה קצת. הילד שקיבל את הצעצוע לא מכיר תודה, לא נעשה חבר יותר טוב של מי שנתן לו, אלא להיפך, חוגג את נצחונו ומרגיש שהוא על הגובה והשני הושפל. הוא חווה שהוא הצליח לנצח בזכות מניפולציה מוצלחת על ההורים, ולומד שהפשע משתלם, גם מצד שהצעצוע אצלו וגם מצד שהוא על הגובה והשני הושפל. ההורים פוגעים בילד שלהם כי הם לא יכולים לסבול שהילד שלהם לא יתאים לאיזשהו ציור אידיאלי יפה, שהוא שקרי והרסני.
.
.
 מגיל מסויים מתפתחת אצלנו תפישה שהקיום של היחיד לא נגמר רק ביחידותו. מבוגרים מדברים על הערך הקדוש של חיי אדם וגם אם הם אתאיסטים קיצוניים הם יאמרו "ערך קדוש", בלי שום יכולת להסביר מה זה ערך ומה זה קדוש. הם יצילו אדם תוך סיכון עצמם, גם בלי שום מוסכמה חברתית חיצונית. מכח מאוד פנימי ואמיתי. הם יעזרו בסתר למישהו חלש גם בלי שמישהו יידע מזה. זה דברים שכמעט כל אדם עושה במידה מסויימת באופן אמיתי לגמרי. יש סיפורי גבורה על חיילים שהקריבו את עצמם למען חבריהם בקרב, על מכבי אש שמסכנים את עצמם, וכו'. יש גם מעשים יומיומיים של נתינה והקרבה שהם אמיתיים מאוד. זה נפוץ ונמצא אצל אנשים מכל הרמות והרקעים וכו'. זה מתחיל באזור גיל הדעת, גיל 12-13. לפני כן מאוד נדיר שזה אמיתי. התפישה שיש משהו כללי שמחבר אותנו, שכולנו רקמה אנושית אחת, היא לא נדירה ולא דורשת דת או חכמה יתירה.
במהפכה הצרפתית הסיסמה היתה חירות שוויון אחווה, וכל העולם המערבי קיבל את זה כיסוד. זה בעצם מה שקוראים לו דמוקרטיה, ואם רוב העם נגד הערכים האלה אומרים שהשלטון הוא לא דמוקרטי למרות שרוב העם בחר בו. הערכים האלה הם לא מוסכמה חברתית, כי הם היו מרד במוסכמות שהיתו עד אז, הם פירוק של הסדר החברתי שהיה מוכר אז, שהיה תשתית לחיים חברתיים המשותפים, המוסכמה החברתית היתה ערכים כמו המעמד העליון של המלך, של האצולה, של הממסד הדתי. הם אלה ששלטו במשאבים הציבוריים גם הערכיים, והם אלה שהשליטו סדר, והמוסכמות המוסריות שירתו אותם, ונתפשו כמוסריות באמת כי בלעדיהן לא היה אפשר לקיים חברה מסודרת והעולם היה נעשה ג'ונגגל (מה שבאמת קרה אחרי המהפכה הצרפתית עד שהמלוכה שוב חזרה לשלוט). מי שמסר את נפשו על המהפכה הצרפתית (החיילים הרגו בהם) לא חונך לערכים שעליהם הוא נלחם, הוא חונך לגמרי להיפך, אלה היו ערכים שהם נגד המפורסמות. מאיזה מקור הגיעו הערכים האלה לנפש של העם המתקומם (בזמננו רואים למשל את המהומות באירן שאנשים מוסרים נפש נגד השלטון, ויש הרבה דוגמאות. דוגמאות שקורות עכשיו יותר קל לחוש באופן בלתי אמצעי את הלך הרוח שמפעילה אותן)? זה בא מבפנים. לכן הם ניצחו. החיילים היו מונעים מרצון של שמירת הסדר הישן, שלא היה סדר מלהיב מבחינה ערכית אלא עניין של אינטרס בלבד, הערכים שלהם היו רק מפורסמות. המהפכנים לא היו מונעים ממניע חומרי אלא מרוח נאצלה שנבעה מבפנים (כמובן לא כולם), וזה כח מנצח.
.
יש אפשרות שמבחינה כלכלית יותר רווחי שהאציל יהיה בעל כל האדמות, והעם יעבדו אצלו בזול, והוא יתעשר מאוד, וזה יעלה את רמת החיים הכללית במדינה ובסוף כל הפועלים ירוויחו. ואם זה ינוהל בערכים של חירות אחווה שוויון זה לא יהיה יעיל כלכלית. זה לא מעניין, הערכים האלה לא נובעים ממקור כלכלי. למה שאני כפרט אלחם כדי להיות שווה לפרט אחר, למה שלא אלחם כדי להיות מעליו? למה שאלחם למען אחווה, הוא לא אח שלי? למה אלחם על חירות שהיא גם חירות שלו, למה שלא אלחם על החירות האישית שלי בלבד ואת האחרים ארצה לשעבד תחתי? יש כאן התנוצצות אמיתית של הכרה שיש משהו כללי שכולנו איברים שלו, וכולנו אוהבים אותו, רואים בשייכות אליו ערך, משמעת, תכלית. זה אלטרואיזם. נערה שרצה מול חייל אירני שיכול להרוג אותה או לעשות דברים גרועים ממוות, ואף אחד לא יזכור את שמה ולא יקים לה אנדרטה. היא מכירה בערך של חופש כערך של חיים שמחוברים למשהו נעלה, שהוא מעל האינטרס הפרטי של מישהו. החיבור למה שמעל, הכללי, מותנה בחופש. האיברים יפעלו את פעולתם הנכונה בגוף רק אם לא יהה שום כח זר שמשעבד אותם לעשות משהו אחר. הפעולה הנכונה לפי סדר הגוף זה ה"קול הפנימי של האיברים" והם חייבים להיות חופשיים להקשיב לו ולפעול על פיו. הלב כל הזמן פועל בעמל רב לא למען הפרטיות שלו כלב, והקול שמפעיל אותו ומשעבד אותו לעבוד כל כך קשה, לא משעבד אותו אלא משמח אותו ונותן לו משמעות. קול אחר הוא מחלה.
בגלל שמה שמכריחים ילד לתת צעצוע שלו בלי שהוא רוצה (הוא לא רוצה כי הוא לא בשל להשיג בצעמו מציאות כללית), נקרא "אלטרואיזם", אני לא אוהב את המילה הזו ולדבר האמיתי מחפש שם אחר. יש תרבות של "פוליטיקלי קורקט" שלוקחת ערכים אמיתיים פנימיים של חיבור למה שנעלה, ומזייפת אותם להיות "מפורסמות", וניזונה מהדמיון בין הדברים והקריאה להם באותו שם. אני שומע במילה "אלטרואיזם" משהו כזה.
.
.
חז"ל אמרו שחסידה עושה חסד ובכל זאת היא עוף טמא כי היא עושה חסד רק עם בנות מינה. אני לא בטוח שכל מי שמסר את נפשו במהפכה הצרפתית גם התנגד לשיעבוד שחורים, לפחות לא באותו להט. אפשר להאמין בלב שלם בחירות שוויון ואחווה אבל לא לגבי שחורים כי הם לא כמונו.
יש באדם בפנים, כמניע הכי עמוק והכי קדוש, כיסופים להשתייך למשהו חי כללי. בקשת אמת, כיסופים לבורא וכיו"ב וגם כל שם חילוני שקוראים לזה שהוא לא פחות טוב. זה מקור הערכים האמיתיים. הלאום, המעמד, האידיאולוגיה, המולדת, וכיו"ב דומים לחיים כלליים. הם זיוף של החי הכללי שיש אליו כיסופים מהטבע הכי אמיתי ופנימי של האדם. הסימן לזה הוא כמו חסידה שעושה חסד רק עם בנות מינה, בנות עמה, בנות האידיאולוגיה שלה, וכו'.
יש בזה מדרגות. למשל יש שכנים בקומות תחתונות שלא רוצים לשלם לעשות מעלית כי הם לא ישתמשו בה, והם מתארגנים להילחם על שלהם נגד הרוב מהקומות הגבוהות שרוצה שכולם ישלמו בשווה על מעלית. לפעמים גם בהתארגנויות כאלה נכנס איזה להט של משמעות והתלהבות ו"עקרונות" ו"ערכים". ודיירי הקומות התחתונות לא מרגישים כפרטים שכל אחד נלחם על הכסף של עצמו, אלא כקבוצה שכולם למען אחד ואחד למען כולם. וזה כבר מתחיל לקבל צבע של אלטרואיזם. הם מחליפים את הקבוצה בכיסופים לאלוהות. ויש "טוב למות בעד ארצנו" ועוד הרבה אופנים שונים ומשונים שהכח של הכיסופים לחיים כלליים נעשה מזוייף. זה עניין מורכב מאוד ודק מאוד בחיים המעשיים. כמעט תמיד ז התערובות של זיוף ואמת. משהו באמת מזוכך ונקי לגמרי הוא נדיר מאוד, ומחייב להתבונן על מעשיו לפשפש ולמשמש.
.
.
הבאת את הזוהר שאומר שהמתפללים הם כמו כלבים עזי נפש שאומרים הב הב לנו מזונא, וסליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים. הטענה נגדם היא לא משום שחסר להם אלטרואיזם שמשיג שכל אדם חי את חייו הנפרדים. אם הם יצעקו תן לראובן מזון וסליחה וכפרה וחיים זה יהיה אותו דבר. ואין שום אפשרות שיצעקו דבר כזה, לא יתכן שהם יחשיבו את חיי ראובן יותר מאשר את חיי עצמם. אם הם מתפללים על קרוב משפחה חולה זה גם בשביל עצמם. הטענה נגדם שאין להם השגה בחיים הכלליים, שהם לא מבקשים להתחבר לחיים הכללים, ולצאת מהקטנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s