298 – דיון הלכתי על דולה (תומכת לידה) שאינה אחראית ומסכנת תינוקות, ודיון כללי על מפתח ללימוד ההלכה, מהי ההלכה, ומה מקומה בעבודת הבורא.

מתוך מכתב

השאלה היתה לגבי דולה (תומכת לידה) שאמרה לנשים ללדת לבד בבית, אפילו בלי מיילדת מוסמכת, וגם במצבים שיש סיכון מיוחד והרופאים אומרים שיש הכרח בהשגחה רפואית וקרבה לציוד רפואי, והשואל שמכיר אותה אומר שההתנהלות כל כך לא אחראית עד שקרוב לוודאי שמתישהו יקרה משהו לתינוק. וטענתה היא מכח "אמונה". השאלה אולי יש חובה לדווח עליה כדי למנוע את המעשים שמסכנים חיים של תינוקות.
.
.
.
.
זה מה שכתבתי:
לגבי הדולה.
מבחינה רגשית אני לגמרי איתך. זה מפחיד ומסוכן, בוודאי הייתי משתדל להרחיק ממנה כל יולדת שאני מכיר. אם זה פורט על רגשות של "אמונה" זה רק יותר גרוע, כי אנשים נמשכים ל"אמונה" וזה מקל לעשות עליהם מניפולציות, לסלף באופן פרוע כזה את המושג של "אמונה" רק מחמיר את הפשע.
.
מבחינה שכלית, וגם הלכתית, לדעתי אסור לדווח עליה, ואין עליך אחריות כאן.
.
בבבא קמא יש ד' אבות נזיקין, וגם נזקין שנלמדים מצירופים שלהם, כמו בור המתגלגל וכיו"ב. ויש שם איסור מהתורה להזיק וחיוב תורה בתשלומים לפי הרבה דינים. ובבבא בתרא בנזקי שכנים כתוב שאם אדם נטע עץ סמוך לגבול חצרו והשרשים ילכו ויזיקו לבור של חברו, זה שייך לדיני נזקי שכנים ולא לאבות נזיקין של בבא בתרא. נזקי שכנים לא ברור שיש בהם איסור תורה, ולא תמיד יש בהם חיוב לשלם את הנזק, וגם אם כן זה לפי דינים אחרים, נזקי שכנים לא מוגדרים כתשלומי נזק אלא כהגבלת זכויות שימוש בקרקע, כי במקום שיש לך שכנים זכויות השימוש בקרקע הפרטית שלך מוגבלות מכח שגם לשכנים יש זכויות שימוש בקרקע שלהם ולפעמים זה סותר, כמו שאחד רוצה לחפור בור בתוך שלו סמוך למצר והשני רוצה לנטוע עץ בתוך שלו סמוך למצר (יש גם עניין של נזקי שכנים בגיריה דיליה, אני לא נכנס לפרטי הסוגיא). רבי חיים שאל, שלנטוע עץ ששרשיו יזיקו לבור של חברו זה נלמד מאבות נזיקין של בבא קמא, בור התגלגל או צירוף כיו"ב, ולמה זה נדון בדיני שכנים ולא בדיני מזיק של בבא קמא. והסביר שלנטיעת עץ אין צורת מעשה מזיק.
.
זה יסוד גדול בהלכה, שהוא מפתח להרבה סוגיות. לא מדובר כאן על כוונה (מי שמדליק אש בחצרו כדי לבשל חייב בלי ספק אם הלכה ברוח והדליקה את של חברו, למרות שוודאי התכוון רק לבשל), אלא על צורת המעשה. זה כמו שיש הלכה בהלכות סת"ם שאם יש וא"ו קצת ארוך, וקשה להחליט אם זה נו"ן סופית או וא"ו ארוך, שואלים ילד, ומה שהוא אומר זו ההלכה. הילד מתרשם מצורת האות באופן בלתי אמצעי, פשוט, לכן עדיף ילד, כי מבוגר כבר עושה חשבונות ושיקולים.
.
.
אם אדם פשוט, ילד, רואה אש פתוחה בחצר של מישהו, שהודלקה בכוונה לבשל, בלי שמירה ראוייה, נדלקת אצלו מנורה אדומה, זה דבר שצורתו כשל דבר מסוכן. אם אדם רואה שתיל של עץ, זה לא נתפש כצורה של דבר מסוכן. אמנם בשיקול שכלי שרשי העץ מסוכנים לא פחות מהאש, והם דבר שהולך לתוך של חברו ומזיק שם, ומזיק לא פחות מהאש, אבל בתפישה הפשוטה של הצורה לעץ אין צורה של דבר מסוכן ולכן הוא לא מחייב שמירה ומי שלא שמר לא נחשב פושע לעניין חיוב תשלומי נזק.
.
.
ההלכה היא לא מקצוע פילוסופי אלא עניין מעשי, המעשה שייך לכוחות הנפש שבהם אנו תופשים את הצורות המשוקעות בחומר. כלומר אם יש כלב קטן לבן ארוך שיער, וכלב אחר גדול שחור וקצר שיער, כל תינוק מיד יודע ששני הכלבים הם אותה חיה, ואם יש ארנב או טלה שאחד הכלבים דומה יותר לו ברוב המאפיינים מאשר לכלב האחר, עדיין הארנב הוא חיה אחרת והכלבים הם אותה חיה. יש חלוקה מדעית למינים שבנוייה על מי מתרבה עם מי, וכל מיני מאפיינים מדעיים, אבל ילד לא יודע מכל זה, הוא תופש רק את המאפיינים החיצוניים הפשוטים, וזה מברר לו בלי ספק, ולכל הילדים בשווה, מה הוא אותה חיה ומה הוא חיה אחרת (זה קורה גם מפעם אחת שילד רואה בתמונות בעל חיים שאינו בסביבתו, זה לא תהליך של הכללה והפשטה אלא תפישה מיידית מפעם ראשונה. הארכתי בזה מצד המציאות ברשימה 48, ובתלמוד מוסבר ומאמרים על סוגיות סימן א' הארכתי בזה מצד ההלכה והבאתי עוד הרבה דוגמאות מסוגיות הלכתיות, ועיין גם תלמוד מוסבר על בבא קמא ג' א' ועל בבא מציעא ב' א'). גם בעלי חיים תופשים את זה.
אבן סינא מביא דוגמה מתיש שרואה נקבה ורוצה לבוא עליה, הרי הוא לא בדק באיבריה המוצנעים, מניין לו שזה לא זכר, אלא הוא תופש את הצורה, שהיא לא רק התבנית החיצונית אלא המהות והחיות.
וכן עכבר יודע שמנץ יש להיזהר אבל שקנאי לא מאיים עליו למרות שהוא יותר גדול, ולא צריך לזה התנסות (גם אם זה ידע שנובע מהתנסות שעברה מדור לדור, עדיין איך העכבר יודע לזהות אם זה שקנאי או נץ, יש שקנאים וניצים בכל מיני צבעים וגדלים וכל מי זנים כמו שיש כלב פודל וכלב דוברמן, והעכבר לא עושה ניתוח מדעי או בודק מי מתרבה עם מי), אלא הוא תופש את הצורה של בעל החיים ואחרי שהוא יודע את הצורה הוא יודע אם זה זכר או נקבה, אם זה יכול לעוף או לא, אם זה מאכל טוב או לא, או אם זה מסוכן או לא, כל כיו"ב.
קראתי בנעורי על ניסוי שעשו עם אמבות, יצורים חד תאיים שקרובים לחיידקים. יש להם ריסים על קרום התא, אם יש גרגר מזון מיקרוסקופי, הריסים נעים באופן מסודר ומקרבים את האמבה למזון שלה והיא עוטפת אותו ומעכלת אותו. לקחו שני גרגירים באותו גודל ומרקם וצבע, אחד מזין את האמבה והשני לא מזין אותה, נניח חתיכת פלסטיק (שאין לה ידע נסיוני מצטבר שזה לא למאכל, כמו שאולי רכשה ידע על גרגירי חול וכיו"ב). האמבה שוחה לכיוון של מה שמזין, ולא שוחה לכיוון של מה שאינו מזין. איך היא יכולה לדעת? רואים שאפילו ביצורים כאלה יש תפישה של צורת הדבר. הצורה זה מהות, ולדבר שמהותו מזון יש צורה אחרת, למרות שהשכל לא יכול לעמוד על זה וזה לא מתבטא במשהו חיצוני מובהק.
תינוקות שחסר להם סידן, אוכלים קליפות מהצבע שנשר מהקיר (בתקופה שהצבע היה סיד אמיתי שיש בו סידן ולא משהו פלסטי אקרילי), איך הם יודעים ששם יש את מה שחסר להם?
.
ההלכה לא מנסה להביא אותנו לתפישה מופשטת באלוהות, בשביל זה יש אגדתא וסוד. אלא היא בונה את החיים הארציים, החומריים, חיי עולם הזה, בדרך נכונה של בניין, שזה רק בסיס להתעלות להשגה מופשטת באלוהות שהיא התכלית והיא חיי העולם הבא.
("דרך נכונה של בניין" יכול להתפרש כפשוטו, שזה כדי שהחיים יהיו בריאים והסדר החברתי בריא ואז האדם פנוי ללמוד על האלוהות המופשטת, ויש ברמב"ם מקומות שזה מנוסח כך, שזה כמו מי שכואב לו הראש או שיש גנבים בביתו וזה מפריע לו לעסוק בדעת אלוהים, זו הסתכלות של חולין על ההלכה. לפי זה אם ימצאו דרך חיים אחרת שמבטיחה בריאות וסדר חברתי, זה יכול להחליף את ההלכה ואולי להיות יותר טוב מההלכה. אבל אפשר להבין, ויש לזה רמזים חזקים ברמב"ם, שההלכה היא דרך חיים חומרית שהיא צלם של הסדר האלוהי הכי גבוה של גילוי האלוהות בבריאה, כמו צלמי טחוריכם במורה נבוכים א' א' שזה המובן של האדם הוא צלם אלוהים, והיא גורמת שיחול בנו העניין האלוהי, וכמו שכתבו הכוזרי והר"ן בדרשותיו סי' י"א שההלכה זה לא כמו חוק אזרחי שבא רק לסדר את החברה והבריאות, והר"ן ביאר שבשביל זה יש דין מלך. כלומר עצם מה שהצורה החומרית מכוונת לפי היסודות של הגילוי האלוהי המופשט העליון, על דרך שהגוף החומרי של האדם מכוון כך (כמ"ש רש"י בדברים כ"א כ"ג, וכן ברש"י בראשית א' כ"ו-כ"ז שכתב שם ממש להיפך מהמורה נבוכים א' א' ובעצם כתוב שם לפי פשוטו שלבורא יש גוף, והכוונה העמוקה בו שהגוף החומרי של האדם, אפילו גווייתו המתה, מסודרים לפי סדר הגילוי האלוהי העליון).
יש שאלה מה המשמעות של הדמיון הזה, ומה זה מוליד למעשה. הרי לקיים הלכות שלא לשמה אין לזה שום ערך לולא שהיה עניין של מתוך שלא לשמה בא לשמה, ועל חובות האיברים אין עולם הבא כמו שכתב החובות הלבבות שהרי הן לא מלמדות השגה בבורא שהיא חיי העולם הבא, אז מה התועלת במצוות האיברים הגופניות גם אם הן מכוונות לפי העניין האלוהי. ונראה שכשלעצמן באמת אין להן ערך, וכמו שכתבו חז"ל בפירוש בהרבה מקומות. אבל אחרי שאדם זוכה להשגת המושכלות האלוהיות של דעת אלוהים, אז הקיום של המצוות המעשיות נעשה לו כלי שמחזיק את זה, כלי לאור, לא רק באופן של חולין שלא כואב לו הראש ואין לו גנבים בבית, אלא הגוף עצמו מתאחד בדרך נעלמת של זיווג שיש בו התבטלות ממש, בדבקות של דעת אלוהים, בגלל שהוא מסודר לפי צלם היסודות המופשטים של דעת אלוהים מכח שהוא מקיים את ההלכות האלוהיות, ועל דרך שכתב בסוף המורה נבוכים על חסד משפט וצדקה, ואז עמל ההלכה מפסיק להיות עם בחירה ועם אני רוצה לאכול חזיר רק מה אעשה שהבורא אסר עלי, אלא זה נעשה ל"והלכת בדרכיו" מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. שהגוף מתבטל אל השכל המופשט האלוהי ונעשים אחד ממש ואז רגליו מוליכות אותו לבית המדרש מאליהן ואז כבר אין בחירה, כי הבחירה היא רק אחרי חטא עץ הדעת ובתולדה ממנו כמו שכתב הרמב"ן).
בכל אופן לפני שהשגנו דעת אלוהים ההלכה וודאי עוסקת בחיים החומריים שלנו, והחיים הארציים תשתית הדעת שלהם היא תפישה בצורות כמו של תינוק או כל בעל חיים. לפי תפישה כזו אנו בוחרים עם מי להתחתן, איך להתנהג ולבנות יחסים עם מי שהתחתנו איתו, באיזה מקצוע לעסוק, איפה לגור, וכן הלאה, ובאמת כל החיים הארציים מבוססים על זה (קוראים לזה בשפה המודרנית אינטואיציה, או רגש, או נטיית הלב, אבל זה עניין מאוד ברור ומוחלט והחיים תלויים בו, ובשפה העתיקה זה נקרא תפישה בצורות), ולכן ההלכה באמת עוסקת כמעט רק בזה.
.
.
למשל בשניים אוחזים בטלית שיחלוקו, התוספות שואל מה זה שונה מספינה בנהר שראובן טוען שהיא שלו וגם שמעון טוען כך ושם ההלכה כל דאלים גבר (עיקרה הוא שבית הדין אומרים שאין להם פתרון והם מושכים ידיהם מהדין וזה נשאר כאילו אין כאן בית דין). ומבארים, וכך כתבו גם בבבא בתרא פרק ג' בסוגיא של נסכא דרבי אבא, שאם אדם אוחז בממון יש לזה דין עדות שהממון שלו. ובטלית כיוון שהם אוחזין זה כמו שזה הביא עדים שהיא שלו ויש סיבה לפסוק דין שהיא שלו, ובאמת פוסקים שהיא שלו. רק שגם לחברו יש עדים ופוסקים גם לחברו, וזה כמו שיש חבית יין שהדין הוא שכולה של ראובן וכולה של שמעון, וכל אחד מהם פותח ברז וממלא כלי שלו בכוונה למלא את כל היין שבחבית לכלי שלו, וכשזה מגיע לחצי מהחבית היין נגמר.
זה מאוד מוקשה, אם אנחנו מסתכלים במשחק כדורסל, שחקן א' מסר את הכדור לשחקן ב', אז כעת אנחנו עדים שהכדור שייך לשחקן ב', השחקן מסר בחזרה וכעת אנו עדים שזה שייך לשחקן א' וכן הלאה. העניין כאן שאם למשל היינו מבקשים מילד שיצייר שהכדור שייך לראובן, הוא יצייר שראובן מחזיק את הכדור בידו. אותיות קדומות מבוססות על ציורים, ויש כתבים כמו הסיני או המצרי שיש ציור גם למילים, אם היו צריכים ציור שמציין בעלות, מסתבר שהיו מציירים שהאדם מחזיק את החפץ בידו. כלומר זו צורת הדבר, כמו שילד רואה שצורת האות היא וא"ו ארוכה או נו"ן סופית.
.
.
זה נוגע גם לדיני גרמא. אם רוח העיפה כלים מהגג והיו כרים מתחת, ובא מישהו והוציא את הכרים ובגלל זה הכלים נפלו על קרקע קשה ונשברו, מי שהסיט את הכרים פטור מהלכות נזק. או ברוצח אם זרק אבן ישר על הראש של מישהו והוא מת זה רוצח, אבל אם זרק אותה ישר למעלה והיא נפלה ישר למטה על ראשו של חברו וחברו מת, הוא פטור מדין רוצח, גם אם היה חישוב מדוייק של המסלול שזה יפול בוודאות על ראשו וימית אותו, וגם אם זה היה בכוונה לרצוח. ולכאורה אין לזה שום הסבר הגיוני למה יש לפטור בגרמא, ולא ידוע לי שאחד הראשונים ביאר את השאלה הזו או בכלל שאל אותה. (במשפט אזרחי חילוני אין מקום כלל לחילוקים בין גרמא למעשה שלם, ובכל זאת לא שאלו על זה. אלא זה שוב עניין של צורת המעשה, שאצל הראשונים היה פשוט ונהיר שזה יסוד ההלכה, ובמשפט האזרחי לא מתחשבים בצורת המעשה אלא מסתכלים רק על התוצאה המעשית, ולכן הראשונים לא הקשו מהמשפט האזרחי על ההלכה), במקרים של גרמא חסר בצורת מעשה מזיק או מעשה רציחה ולכן פטור. נניח שאותו מכון שממציא מכשירים לשימוש בשבת בהיתר מדין גרמא, ימציא רובה שהורג בגרמא (הרובים המצויים הם גיריה דיליה ולא גרמא, אבל בקלות אפשר לעשותם כך שהם יהיו גרמא ברורה לכל הדעות), והיה מותר להלכה להרוג עם זה אנשים, וכל העולם יהפוך לג'ונגל של כנופיות פשע בהיתר הלכתי, המלך יאסור על זה שלא מן הדין בגלל צורך השעה (כל שלטון יש לו דין מלך כמו שמוכח ברמב"ם הלכות מלכים א' וכמו שביאר שם יד המלך), אבל להלכה זה תמיד יישאר מותר (ולא כמו מי שטוען שבגלל שינויים כאלה יש לתקן את ההלכה שתישאר לפי כוונתה שאסור להרוג, ואולי בימיהם להרוג בגרמא היה יוצא דופן אבל כיוון שאצלנו אם כל רובה רגיל היה גרמא, לא לזה התכוונו בהלכה. ובאמת לצורך תיקונים כאלה יש דין מלך, וההלכה לא משתנה בגלל דברים כאלה).
.
.
יש עוד הרבה מאוד סוגיות שמבוססות על היסוד הזה, בכל מקצועות ההלכה, כמעט כולן מבוססות על זה.
רבי ירוחם אמר שהתורה היא פירוש על האדם, כמו שרש"י הוא פירוש על הגמרא. לאדם יש ראיית צורות באופן בלתי אמצעי, וההלכה היא בעיקרה הניתוח של זה. למשל החזון איש שואל בהלכות מוקצה שפטיש נקרא כלי שמלאכתו לאיסור וגם להיתר כי שוברים בו אגוזים, ומנורת נפט לא נחשבת כלי שמלאכתו להיתר משום שאפשר לצור אותה על פי צלוחיתו. ומבאר שמאנינות הנפש שיש דברים שאדם עושה בנפש חפצה וכמו לשבור אגוזים עם פטיש, ויש דברים שהנפש לא חפצה בהם כמו לצור פי צלוחיתו במנורה (כבוייה כמובן). זה נקבע לפי "אנינות הנפש" אין כאן עניין של חישוב שכלי, וההלכה נקבעת לפי זה. וכך בכל נושא. בלי זה אין מפתח להבנה למדנית בסוגיות. וזה לא תלוי בכוונת הלב של העושה הפרטי במקרה הפרטי, כי דברים שבלב אינם דברים (רק אם הם דברים שבליבו ובלב כל אדם, כלומר הכוונה ברורה לפי מה שהמעשה מעיד עליה ולא לפי מה שבפועל העושה התכוון באמת. למשל מי שמכר כל נכסיו כדי לעלות לארץ ישראל, ולא אמר תנאי במכירה, ובסוף לא עלה לארץ ישראל, אפשר שהתנאי קיים והמכר מתבטל, אבל לא בגלל שהוא בעצמו התכוון לתנאי הזה, אלא כל אדם שמוכר כל נכסיו יש לו סיבה וכוונה מיוחדת לעשות דבר כזה, ולכן המעשה מעיד בצורתו על הכוונה. אבל אם המעשה לא מעיד בצורתו, גם אם מאמינים בוודאות שהוא התכוון כך וכך, הכוונה לחוד לא משפיעה על ההלכה. מחשבה לחוד זה כמו נפש בלי גוף, מצד אחד זה העיקר, הרי מי שמת אז מתחילים עיקר חייו בעולם הבא בקיום הנפש, אבל מצד המבט של העולם הזה הוא לא קיים בלי גוף, לא מעלה ולא מוריד, במתים חופשי, אשתו מותרת ויורשיו יורדים לנכסיו ואחרי שנה הוא נשכח מלב)).
.
.
באמת היסוד של רבי ירוחם רחב יותר מהעניין של צורות. למשל הוא הביא את סוגיית הגמרא שמצד פרשנות התורה אין הכרעה מה הם כפות תמרים לעניין מצוות לולב, ויש שתי אפשרויות, ואנו מכריעים לפי האפשרות של ענפים שלא פוצעים את הידיים, כי דרכיה דרכי נועם. כלומר דרכי נועם זה יסוד להכרעה הלכתית מהתורה גם בלי צירוף שום מקור אחר לתוקף ההכרעה. למה שזה יהיה כך? אלא אותו 'אדם' שהתורה היא פירוש סביבו, הוא האדם הטבעי האנושי, וכיוון שהתורה היא פירוש עליו היא לא יכולה לרמוס אותו, כמו שרש"י לא יכול לאנוס את סוגיית הגמרא לפרשנות מאולצת שלא נשמעת באמת מתוכה. לכן בכל מקום שיש סתירה בין ההלכה לדרכי נועם אנושיות טבעיות, בידוע שלא למדנו נכון את הסוגיא וצריך לחזור וללמוד אותה עד שלא תהיה סתירה כזו. כמובן גם זה דורש למדנות, כי אם אדם יאמר שלא יתכן שהתורה תאסור עליו לשתות קוקה קולה, כי בידוע שקוקה קולה הוא טעם החיים, והוא באמת חווה כך בכל רגשותיו וליבו, החקירה הלמדנית תגלה שההרגשה הזו לגבי קוקה קולה אינה מהטבע האנושי האמיתי. נתתי דוגמה מאוד פשוטה, אבל יש דוגמאות מאוד מורכבות ודקות. למשל כתבתי בזה לגבי החובה להגן על תינוקות מפני הרצון של האם להפיל, שמאוד קשה להבחין שם מה הוא באמת תפישת הטבע האנושי הפשוט האמיתי.
.
.
הצד השכלי שבהלכה עניינו להסיר את העיוותים מהתפישה הישרה הפשוטה הבלתי אמצעית בצורות, לזקק את זה, עד שזה יהיה במקום הנכון ובסדר הנכון. כאן התיקון הגדול והיסודי וההכרחי שיש בלמדנות ההלכתית. לפעמים נדמה לנו שאנחנו תופשים צורה, וההלכה מראה לנו שבאמת החלק שבנו שיודע לתפוש צורות תופש משהו אחר, וכאן היה גורם שעיוות את זה. העיוות יכול לנבוע מהרבה צדדים וסיבות. לפעמים השכל השטחי, הרציונלי, מתערב; למשל בשיקול שכלי שטחי נטיעת עץ על גבול חצרו זה בדיוק אותו דבר כמו הדלקת אש, ואז ההלכה מודיעה שנטיעת עץ אין לה דין אבות נזיקין של בבא קמא, ובזה היא מלמדת אותנו לסלק את השפעת השכל השטחי במקום שאין נכון לו להכנס לשם. או בשניים אוחזין בטלית השכל השטחי לא רואה באחיזה בדבר עדות על בעלות, ולכן לא יודע לחלק בין טלית לספינה בנהר, וההלכה מודיעה לו שזה לא המקום שלו לפעול אלא יש לראות את הכח שתופש צורות איך הוא מסתכל על זה.
.
.
אותה דולה אני חווה מאוד ברור כמוך שהיא עושה מעשה פשיעה בשמירת התינוקות ומסכנת אותם. השאלה הלמדנית האם זו תפישה מזוקקת בצורה האמיתית הפשוטה של הדבר, או שזה רגש חזק אבל מושפע ממה שהמורה נבוכים א' ב' קורא לו המפורסמות, כלומר דברים שאמיתתם היא מכח תרבות ומוסכמות חברה, שכך יאמר כל אדם ברחוב, וכיו"ב עניינים שאין להם שום בסיס אמיתי. לדעתי אחרי העיון אותה דולה לא עושה מעשה שיש לו צורת מעשה מזיק מצד אמיתתו הפשוטה. ברוב התקופות ורוב התרבויות נשים ילדו בלי פיקוח רפואי או מיילדת מוסמכת, רק נעזרו באמא ודודה או סבתא. לידה היתה נתפשת כדבר מסוכן אבל לא שהמיילדת או הסבתא מסכנות את היולדת, אלא הסכנה היא בלידה מצד עצמה, ולמרות הסכנה הלידה היא דבר טוב ושמח. זו התפישה הפשוטה. אחרי שהרפואה המערבית התפתחה, היא גורמת לנו לראות בלידה בלי פיקוח רפואי מעשה היזק, אבל זה כבר נובע משיקול רציונלי או ממוסכמות, זו לא התפישה הפשוטה של תפישת הצורות של ילד (בבחינת אשר עשה האלוהים את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים). כאן צריך להשתמש בשכל למדני כדי להבין את החילוק הזה, כי בחלק הפשוט שלנו אנחנו בזמננו כן רואים שזה מעשה היזק, כי התרבות שלנו של התפתחות המדע והרפואה שיבשה את היכולת שלנו לראות את התפישה הפשוטה בצורות.
.
.
למעשה אחרי שאין כאן צורת מעשה מזיק, אין רשות לפגוע בה בשום צורה כדי להגן על התינוקות, כי היא לא נחשבת כמסכנת את התינוקות. יש לתינוק אמא ואבא, הם מחליטים בבחירה החופשית שלהם איך לנהוג, וזו רשותם, ואותה דולה מחליטה על הבחירה שלה מה לומר להורים וזו רשותה. הם לא חייבים לשמוע לה.
מותר לנו רק לנסות ללמד ולנמק למה זה לא נכון, ללמוד את הסוגיא מה היחס בין אמונה להשתדלות, מה התוכן של מצוות מעקה, מה פשט הרמב"ן במה שכתב על רופאים, וכל כיו"ב. כמו בכל מחלוקת, גם אם אתה בטוח שאתה צודק אתה יכול רק להתווכח ולנמק ולא לפגוע במי שאתה חולק עליו רק כי הוא סובר משהו מוטעה לדעתך. מותר רק אם יש השלכות מיידיות ומובהקות וישירות של הטעות שלו שמזיקות לאחרים, שזה נחוץ כדי שתצטייר כאן צורת היזק, אבל כאן זה לא המקרה.
.
.
.
פעם היה לי מקרה דומה, בצעירותי, אברך אמריקאי ראה שאני מעשן, ואמר שאני חובל בעצמי ולפי ההלכה הוא צריך למנוע ממני לעשות את זה, והתחיל לנדנד לי על זה ולהציק ולא יכולתי להפסיק אותו. ושאלתי את הגאון רבי מענדיל אטיק על זה והוא השיב שלא כל דבר זה חובל בעצמו. רק אחרי המחקרים ודעות הרופאים זה נכנס לתודעה שזה נזק ממש מסוכן, אבל זה לא ישיר, אף אחד לא קרה לו כלום מסיגריה או שתיים, רק אחרי הרבה זמן זה מצטבר. למשל הרמב"ם כתב שחצילים זה רעל, זה לא אומר שאם הרמב"ם ראה מי שאוכל חצילים הוא היה כופה אותו בכח לחדול כמו חובל בעצמו או ממית את עצמו. אפילו שהרמב"ם היה בטוח שזה מקצר את החיים. זה לא צורת מעשה של חובל בעצמו, אחד מהדברים שצריך כדי שתהיה צורה כזו היא שזה יהיה מיידי וישיר, לא משהו שמצטבר לאורך שנים רבות. (למעשה עלה להלכה שמותר לי להכות את אותו אברך, מצד ספר החינוך במצוות הקם להרגך, או מצד שמצווה להוכיח את חברו עד שיכהו, ועוד שיקולים הלכתיים. אחרי שאמרתי לו את זה הוא הפסיק להציק)
.
.
.
.
.
מכתב המשך,
לגבי דרך הלימוד של גמרא בעיון ודרך הלימוד של בריסק
לגבי לימוד גמרא, עשו לי פעם הכרה עם שיטת הרבדים. מצד המסורת של לימוד הגמרא אין לזה מקום, כי אנחנו לומדים רק את תורתו של עורך התלמוד. ברור שהתושבע"פ נמסרה ונלמדה על ידי הרבה דורות וחכמים לפני עורך התלמוד, העורך למד את מה שנמסר לפניו ואת דעות החכמים, ופירש את הכל לפי הבנתו. יש בתורת כל הדורות והחכמים סתירות במסירה ובהבנה, העורך איחד את כל הסתירות שקיבל מקודמיו על ידי שחלק מהדברים דחה וחלק פירש לפי דרכו וחלק פירש בדוחק. הלשון של התלמוד מנוסחת לפי עורך התלמוד, והניסוחים שלה אם מדייקים בהם ומעמיקים בהם היטב בעמל גדול, מקרבים אותנו להבנה העמוקה הלמדנית של העורך בסוגיות. אם אנחנו מוצאים שמשוקע בתלמוד מקור עתיק שהיה קיים לפני עורך התלמוד, הניסוח שלו שמוביל להבנה שלו עדיין הוא לפי עורך התלמוד לבדו. אין לנו איך להגיע להבנה העמוקה של מי שקדם לעורך התלמוד בלי הפרשנות של עורך התלמוד. באמת לנו אי אפשר כלל להגיע להבנה למדנית של התלמוד בלי פירוש של אחד הראשונים, לרוב זה רש"י ולפעמים הרמב"ם (האחרים דנים בשיטות שונות ובסוגיות רוחב,  ולא מפרשים את הגמרא לפי שיטתם כאילו יש רק אותם ואת הגמרא. כמו שרש"י והרמב"ם עושים).
יש הבנה "רגילה" והבנה "עיונית". כשמדובר בהבנה רגילה, כמו למשל שלומדים באקדמיה או בשיעור דף יומי לבעלי בתים, אפשר להגיע גם להבנה של מקורות שקיימים בגמרא לפני העורך. אני רק לא יודע למה זה מעניין. בכלל לדעתי, גם רבי חיים מבריסק ובנו הגרי"ז והחזון איש ורבי עקיבא איגר ואחרים שהם חוט השדרה של מסורת הלמדנות התלמודית, לא התעניינו בסריקת רוחב של כל מיני שיטות ראשונים, וממילא גם לא בסריקת כל מיני מקורות של חז"ל. יש שיטה אחת של עורך התלמוד, ואם מגיעים בה להבנה אחת שהיא באמת עמוקה ומאירה ועיונית, למה צריך יותר מזה.
ההבנה העיונית של למדנות הגמרא מגיעה להסתכלות ששייכת לצורות, בהתבוננות בלתי אמצעית, פורצת את המציאות החומרית. יכול להיות שבלי זה יהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע להבנה במורה נבוכים או קבלה בלי להגשים.
אני מעתיק כאן דברים שכתבתי בהערות על ספר הריפוי:
"לפי אריסטו יש סוג, ויש מינים בתוך הסוג, ויש דברים שהם מה שמבדיל בין מין למין בתוך הסוג. למשל הסוג הוא 'חי', וכל בעלי החיים הם מינים בתוך החי. אם יש סוס לבן וסוס שחור, אנו אומרים שהם מאותו מין, כי הצבע אינו דבר שיש בו כדי להיות המבדיל שבין מין למין. מה שמבדיל את מין האדם משאר המינים הוא הדיבור. נניח שרק אדם מכל בעלי החיים הולך על שניים, אבל אם האדם לא היה מדבר ההליכה על שניים אין בה לבדה כדי להיות דבר שמבדיל בין מין למין.
איך אני יכול לדעת איזה דבר יש בו כדי להיות מבדיל בין מין למין, ואיזה דבר אין בו כדי להיות מבדיל. כתבתי בזה בביאור על ספר הריפוי של אבן סינא פיזיקה ספר א' פרק י', ואעתיק לכאן:
.
הסוסיות שבסוס והכלביות שבכלב מושגים כהבדלים שמעמידים צורה שעומדת לעצמה כצורה, לעומת צבע השיער שלא מושג כמעמיד צורה של בעל חיים חדש אלא כמקרה של אותו בעל חיים. ההבחנה הזו נובעת מהתבוננות ושיקול דעת, לשקול את משקלו של ההבדל, האם הוא קובע מין או שהוא רק מקרה באותו מין. אני מסתכל על כלב לבן ועל כלב שחור ועל חתול, מה אומר לי שהכלביות והחתוליות מעמידים מין נפרד, וצבע השיער לא. אין לזה תשובה מנומקת, בשכל יש משקל, לכן אומרים שאדם שוקל בדעתו ואז מחליט. משקל השכל מודד שהכלביות שוקלת מספיק כדי לקבוע מין, וצבע השיער שוקל פחות ולכן אינו קובע מין שמעתי סיפור על רבי שלמה היימן, שהיה לומד בחידושי רבי עקיבא אייגר, ורבי עקיבא אייגר היה שואל קושיות גדולות והרבה פעמים הניח אותן בצריך עיון ולא ניסה לתרץ כי הקושיא יותר חשובה מהתירוץ. ויש מקומות שכתב צריך עיון, ויש מקומות שכתב צריך עיון קצת, ויש מקומות שכתב צריך עיון גדול. ואיך הוא ידע כמה גדולה הקושיא לפני שמצא תירוץ והבין מה היה הקושי שמנע מלראות את התירוץ. אלא היו לו מאזניים בשכל, והוא היה מתבונן בקושייה ושוקל אותה במאזני השכל, וקובע לה משקל מדוייק. ורבי שלמה רצה ללמוד את היכולת הזו לשקול.
החזון איש דיבר הרבה על העניין הזה של משקל. הוא אמר שפסיקת ההלכה היא אחרי שכבר שאלנו את כל השאלות על כל שיטה משיטות הפוסקים שהיו לפנינו, ותירצנו את כולן. אי אפשר לפסוק הלכה בגלל שיש קושיא על שיטה מסויימת של אחד המפרשים, כי אותו מפרש שאמר את השיטה בלי ספק כבר ראה את הקושיא וכבר תירץ אותה היטב, אחרת לא היה אומר מה שאמר. ואם לא מצאנו תירוץ זה בגלל שאנחנו קטנים ממנו ולא ירדנו לסוף דעתו. אלא הפסק הוא אחרי שכל הקושיות על כל שיטת פסיקה אפשרית בסוגיא מתורצות, וכל שיטה עומדת היטב ומתאימה לסוגיא היטב. ואז החכם שוקל במאזני השכל שלו את השיטות השונות לפרש את הסוגייה, ושוקל שזו שוקלת שני קילוגרם וזו שוקלת שלושה קילוגרם ולפי זה הוא מכריע את פסיקת ההלכה. וזו החכמה האמיתית, שהיא לא חשבונות והיקשים ודיוקים, אלא היא התבוננות ועיון בלתי אמצעי. החזון איש כתב שזוהי חכמת שלמה, כלומר החישובים וההיקשים הם רק כלי שימושי, אבל באמת לדעת, לא מגיע מחישובים והיקשים אלא מתפישה בלתי אמצעית.
באופן זה החכם מתבונן בבעלי החיים, ושוקל מהו הבדל שיש בו די משקל לקבוע את המהות והצורה של בעל החיים, ומה שוקל פחות והוא רק מקרה. אם לא היינו מוצאים שום בעל חיים שהולך על שתיים, היה אפשר לשאול, למה אנו אומרים שהגדרת האדם היא חי מדבר, ולא חי הולך על שתיים (אריסטו לפעמים אומר שהגדרת אדם היא חי הולך על שתיים, אבל זה רק לצורך דוגמה בשביל הדיון, וזו לא ההסתכלות האמיתית שלו)). באמת אין תשובה חישובית מילולית לשאלה הזו, התשובה היא רק במשקל מאזני השכל, התבוננות ישירה בלתי אמצעית שלא על ידי חישובים ונימוקים. כמו הידיעה של האקסיומות, המושכלות הראשונות. גם תינוק יודע שכלב לבן קטן וכלב שחור גדול הם אותה חיה וארנב הוא חיה אחרת למרות שיש לו צבע כמו לאחד הכלבים ועוד מאפיינים כמו גודל או אורך שיער שאולי הם רבים מהמאפיינים המשותפים לשני הכלבים. משקל השכל שיודע שהכלביות יותר מהותית והצבע או הגודל יש גם לתינוק וגם לבעלי החיים."
.
.
.
בהבנה הרגילה איננו יודעים לומר למה צבע שיער לא קובע מין נבדל אבל הסוסיות של הסוס כן קובעת מין נפרד מהחמוריות של החומר. זה מחייב התבוננות. התבוננות פירושה הסתכלות של השכל באופן בלתי אמצעי, ישיר ופשוט ומיידי. כמו שהשכל רואה את האקסיומות, למשל שאם א'=ב', וב'=ג', אז א'=ג'. אין שום חישוב והיקש ולוגיקה שמלמדים אותנו את זה. השכל לא יכול להוכיח את זה או לנמק או לומר מאיפה הוא לומד את זה. זו תפישה ישירה שכך האמת הלא-חומרית. זו דוגמה קלה מאוד שלכל אדם יש אותה, אבל כשמפתחים את זה, זה הכח שמאפשר לנו להשיג א הצורות לאמיתתן כשהן מופשטות, דרך המבט על דבר חומרי.
הלמדנות בגמרא עושה את החשבונות והחישובים, ומגיעה לקושיות שאין להן פתרון פשוט, או לדיוקים חסרי הסבר וכיו"ב. ואז אחרי שהכל כבר טחון ומחושב ומדוייק מבחינת החישובים, מגיעים לאפשרות לעיון מופשט ישיר, והוא מגלה את הסברא המופשטת העמוקה, שעומדת ביסוד העמוק של הסוגיא, ומאירה את הדברים עד שכבר אין סתירות וקושיות.
הלמדנות הזו מחייבת מסורת. רבי חיים סולובייצ'יק החזיר את המסורת של הראשונים, ליתר דיוק הרמב"ם. הוא לא חידש שום דבר אלא להיפך, החזיר עטרה ליושנה. הוא אמר על עצמו שהוא רק לומד גמרא עם רמב"ם. הוא מבין את הרמב"ם לפי איך שהרמב"ם כתב ולמד והבין בעצמו. רבי חיים לא ממציא שום שיטה חדשה. יש "ראשונים" ויש "אחרונים". זה לא רק הבדל היסטורי. אצל הראשונים המסורת של דרך לימוד העיון, של היכולת להגיע לסברת העומק המופשטת שמאירה את הסוגיא, היתה צלולה וברורה. אצל הארחונים זה הלך והתעמעם, והתרבו חישובים של כל מיני חשבונות טכניים, כמו תרגילי מתמטיקה, בלי ידיעה איך מתבוננים לסברא העמוקה. כמובן שגם באחרונים זה היה, ברבי עקיבא איגר, במגן אברהם וט"ז, ואחרים. אבל זה לא היה באותה בהירות ועומק וצלילות כמו בראשונים. רבי חיים החזיר את דרך הלימוד לדרך הלימוד של הראשונים. הוא לא היה יכול פשוט ללמוד כמו עוד אחד מהראשונים, כי כדי להאיר דבר שדעך, צריך לעורר את השלהבת לאור יותר בהיר וגדול. לכן המהלך שלו נראה מחודש ומאוד מושך, וכל עולם התורה שאחריו לא רק שקיבל שיש דרך רבי חיים והיא לגיטימית, אלא נעשה שרק דרכו היא הדרך הישרה לילך בה וכל הישיבות למדו לפי המהלך שלו כאילו אין שום אפשרות אחרת. אחרי שלומדים את רבי חיים מגיעים לראות את העומק שבראשונים, בלעדיו אפשר ללמוד אותם פשוט ולא להבחין שזה לא הרובד שבו הם כתבו. לכן בשבילנו הוא המפתח להכנס לשערי הלמדנות העיונית.
יש כאן עניין בעייתי, רבי חיים לא מובן כלל. ממש בכלל לא. לדוגמה יש דיון על מי שקידש עובר (על הצד שהוא נקבה). לפי הרמב"ם הקידושין תופשים, למרות שאי אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם. אני מעתיק את לשון רבי חיים על זה (הל' אישות ז' ט"ז):
"ואשר נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת כל שהוכר עוברה הקידושין תופסין בהעובר ומתקדשת מיד, ואינו צריך לומר לכשתלד, כי אם דהקדושין תופסין ונגמרין מיד, אלא דעובר כיון דלא חשוב אשה ע"כ חלוק דינו, דאע"ג דנתקדשה וקדושיה כבר נגמרו מ"מ אין בהעובר דין מתקדשת ואישות, ורק דכיון דהקידושין כבר חלו עליה א"כ כשתולד הרי יש בה האישות שמכבר, וע"כ אין זה שייך לדבר שלא בא לעולם, דלא נאמר דין דבר שלא בא לעולם אלא היכא דמעשה הקידושין צריך להיות לאחר זמן, אבל המתקדשת מיד שפיר הוי דבר שבא לעולם. ואין לומר דמשום זה גופא דלא הויא אשה ואין בה דין מתקדשת משום זה גופא לא יהיו הקידושין קיימין ולא יהיו תופסין בה הקידושין, דזה לא נאמר אלא היכא דמדינא אין תופסין בה קידושין כמו עריות וגויה ושפחה, ואז לית בהו מחמת זה גם דין תפיסת קדושין, משא"כ בעובר דאין חסרון בהתפיסת קידושין ורק דדינה הוא דגם בעת שהיא מקודשת מ"מ אינה בכלל אשה, ע"כ שפיר אמרינן דזה אינו מגרע כלל דין תפיסת קידושין שבה, וע"כ תופסין בה קידושין והרי היא מתקדשת, ואימתי שתהא חזי שיהא בה דין אישות, יהא בה האישות קיימת ממילא, כיון דהרי היא מקודשת ועומדת."

תלך לכל הלמדנים והרבנים שאתה מכיר, ותשאל מה הכוונה באמירה שהעובר תפשו בה קידושין אבל מכל מקום אין בה דין מקודשת ואישות. איך אפשר שהיא תהיה מקודשת אבל בלי דין מקודשת, מה בכלל הפשר של מילים כאלה. גם אם יישבו על זה חודשיים לא יבינו. אולי אחרי חצי שנה של להיות עם זה כל הזמן בריכוז עילאי עד כאב (זה מה שלקח לי להבין את הקטע הראשון שלי בתורת בריסק).

בחורים שלומדים את זה בישיבה ברור שלא מבינים מזה כלום, ולומדים מזה לומר מילים חסרות פשר. כשהתחלתי את דרכי בלימוד, למדתי עם בחור שנחשב עילוי גדול. למדנו על דין שטר, והיתה קושיא חזקה על עניין בדיני שטרות. הוא אמר אז נאמר שבשטר הזה יש דין כתיבה ודין חיוב אבל אין בו דין שטר ולכן נאמר על זה את מה שמוקשה לנו. עשיתי עוד חשבון בפשט הסוגיא והראיתי שעדיין הקושיא לא מיושבת, אז הוא אמר בא נראה, אולי נאמר שיש בכל שטר גם דין שווה כסף, וכאן נחלק את הדין הזה וכך נפתור את הקושיא. הבחור בכלל לא עמל כל הצורך בניתוח הפשט והחשבון והדיוקים והקושיות, והמציא שטויות מוחלטות שאין לו שום מושג מה הן אומרות. רבי חיים עמל חודשים רבים עד שהגיע לחילוק מהסוג הזה, והוא ידע בדיוק איך זה צומח ולמה זה מוכרח ולמה זה באמת הפשט הישר מצד עצמו ולא רק משהו שאומרים כדי לתרץ קושיא. מספרים שהוא ישב לבד בעזרת נשים, בלי ספרים, הסתכל על נקודה אחת בקיר, כך בלי תנועה מהבוקר עד אמצע הלילה, עד שהיה נופל עם הכסא כי נרדם. הכוונה שהוא אל עשה חישובים אלא התבונן, ניסה להסתכל באופן ישר על התוכן הלמדני של ההלכה.  מי שפותח ספרים, ודן עם החברים, הוא עוד בשלב של בירור הפשט וזה רק הכנה ללימדו ולא הלימוד עצמו.
רבי ברוך בער ליבוביץ, בעל ספר ברכת שמואל, שהיה התלמיד של רבי חיים, היה באספת רבנים מכל אירופה על גזירת השחיטה. הרבנים דנו על רשב"א קשה, וכל אחד אמר איזו סברא או קושיא ונעשה דיון ער. רבי ברוך בער עמד בצד, שאלו אותו מה דעתו על הרשב"א. הוא אמר הרשב"א זה לא פוטבול, אני לא יכול לזרוק סברות לכאן ולכאן. רק אחרי שאהיה חולה במשך שבועיים על הרשב"א הזה אולי יהיה לי משהו לומר עליו. הוא אמר שלפני שהגיע לרבי חיים היו לו קרונות רכבת מלאים חידושים יפים, הוא היה מוכר כעילוי עצום. וכשהגיע לרבי חיים שרף הכל, ואם יש לו כמה דפים בודדים שכתב בדרך של רבי חיים הוא שמח בהם יותר מכל החידושים ההם. כי יש אנשים עם שכל חריף וזריז שיכול לעשות חשבונות מבריקים מכל המקומות בש"ס. אבל זה לא יותר מאלוף שחמט, או פיתוח תורת היחסות, זה לא מוביל להתבוננות במופשט ולדבקות בבורא.
.
.
יש כאלה שלא הבינו את רבי חיים וחשבו שהוא זה שכותב שטויות ולא שהם לא מחוברים למסורת הלמדנות העתיקה ולא יודעים להבין, ולכן תקפו ודחו אותו. לגבי סדר הלימוד בישיבה, אני לגמרי מסכים שזה לא מתאים ללימוד לרבים לכל הבחורים, וצריך ללמד את זה רק לבחורים מיוחדים בני עלייה מיוחדים ורק תחת הדרכה צמודה (ודא עקא שאין מי שיידע להדריך). אחרת זה משחית כל חלקה טובה, כמו שכבר דיבר על זה החזון איש.
.
.
לדעתי המקור היחיד שכדאי לעמול בו הרבה הוא הספר של רבי חיים על הרמב"ם, אם יש כח אפשר במקביל לגשת לברכת שמואל לראות עוד, שוב, כי הברכת שמואל לא כותב רק את המסקנה המזוקקת אלא גם את הדרך וזה מוסיף, אמנם יש בו גם דברים תמוהים, ולא כמו רבי חיים שאצלו הכל סולת מנופה בי"ג נפה. היו לו רק שני תלמידים, אחד הוא רבי ברוך בער מחבר ספר ברכת שמואל, והשני הוא בנו של רבי חיים, רבי יצחק זאב (הגרי"ז, הנקרא גם רבי ועלועל'ה). לטעמי אני מעדיף את רבי ברוך בער, רואים מהספר שלו את העמל והזיעה והאש, החתירה, והוא לדעתי יותר עמוק. כתבתי ביאור על כל ספר ברכת שמואל על בבא קמא, הוא מביא שם גם מתורת הגרי"ז. ברכת שמואל מאוד קשה לקריאה, כי אלה ניסוחים שבאים מהתבוננות ולא מחישובים של שכל מילולי. למשל הצייר סזאן אמר שלפני שהוא מצייר נוף הוא לומד את הגיאולוגיה של הנוף ואז מצייר אותו. מאוד קשה להבין מה הוא אומר, הוא לא חופר באדמה אלא רק מסתכל מבחוץ, והוא לא למד שום גיאולוגיה ולא יודע על זה כלום. כשמסתכלים בציור רואים שהוא מחפש להפשיט את הצורה המופשטת מהצורות החיצוניות, לזה הוא קרא גיאולוגיה. התבוננות היא בשתיקה. זה אחרי החישוב שהוא במילים. אם רוצים לומר משהו על התבוננות אפשר רק לרמוז, ורק מי שבעצמו התבונן יוכל להבין את הרמז. מי שלא התבונן וקורא את ברכת שמואל המילים תהיינה בשבילו סתומות מאוד. כמו הדוגמה שהבאתי מקודם מרבי חיים. ברכת שמואל אולי פחות ברור מרבי חיים, הוא מכניס את המאמץ והחיפוש לכתיבה, בעוד שרבי חיים כותב רק את המסקנה הסופית המזוקקת.
רבי שמעון שקאפ זו דרך אחרת (כך גם אמרו עליו אצל הגרי"ז ורבי ברוך בער). הוא למד מרבי חיים אבל לא מגיע לרובד המופשט באמת. יש רבי נפתלי טראפ שהוא עמוק אבל להתחלה לדעתי צריך להתרכז ברבי חיים ואולי להוסיף רק ברכת שמואל, רק אם זה תורם ולא מבלבל. יש את הרוגוצ'ובר אבל גם זה לא לשלבים ראשוניים. גם אם לומדים את החזון איש אחרי רבי חיים, מוצאים בו הרבה אור של עיון, והוא גם מוסיף לימוד של חישוב הפשט היטב כבסיס חיוני להתבוננות (שלא כמו החזון אישניקים שלקחו את לימדו החזו"א לפשטנות קיצונית בלי העמקה בעיון, ולדעתי בלשון החזו"א עצמו רואים שזה לא באמת כך.)
.
.
לא נעים לי לומר, אבל אני לא מכיר מי שמסביר את רבי חיים לאמיתו לפי עומק העיון, מלבד מה שכתבתי בזה בעצמי. יש בלוג שנקרא קבוצת לימוד תלמוד עם ניר שטרן, יש שם כמה קטעים שעוסקים בביאור דברי רבי חיים. למשל יש כאן דוגמה טובה (זה מה שהבאתי לגבי קידושי עובר). אפשר להסתכל בבלוג ההוא ולמצוא עוד.  גם ב"תלמוד מוסבר ומאמרים" בעיקר בבבא קמא יש על קטעים של רבי חיים, צריך לחפש שם. ושם יש קישור לביאור מפורט על כל פסקה, על ספר ברכת שמואל על בבא קמא.

2 מחשבות על “298 – דיון הלכתי על דולה (תומכת לידה) שאינה אחראית ומסכנת תינוקות, ודיון כללי על מפתח ללימוד ההלכה, מהי ההלכה, ומה מקומה בעבודת הבורא.

  1. תודה, אבל לכאורה ברגע שכתבת דבר כמו "כי התרבות שלנו של התפתחות המדע והרפואה שיבשה את היכולת שלנו לראות את התפישה הפשוטה בצורות", ערבבת את כל הקלפים. הרי תמיד אפשר לומר על כל דבר ש"התפיסה שלנו התקלקלה" ואז מה זה מה בכלל אומר "תפיסה בצורות" אם אפילו את התפיסה בצורות אפשר להנדס. אכן, ברוב התקופות האישה ילדה בבית לבד, אבל ברוב התקופות רבות מהלידות הסתיימו במוות של התינוק, האישה או שניהם. האמנם ראיה בלידה אירוע מסוכן היא המצאה של התקופה המודרנית?

    • כתבתי שמה שהלידה מצד עצמה היא אירוע מסוכן זה היה תמיד, אדרבה פעם זה היה הרבה הרבה יותר מסוכן.
      הנושא הוא האם אדם שמונע השגחה רפואית ליולדת הוא עושה מעשה של פגיעה בתינוק. הרי כל שנה, ואף פחות, מתחדשות טכנולוגיות רפואיות מצילות חיים. נניח שיש איזה מוניטור קוונטי דיגיטלי רובוטי שהשבוע הכניסו לשימוש, שמוריד לפי המחקרים הרבה מאחוזי התמותה אצל יולדות. והוא יקר ונדיר. ואני אומר ליולדת שהיא לא צריכה לחפש את זה, ויהיה בסדר גם בלי זה, כמו שהיה עד לפני חודש. האם אפשר להגדיר אותי כרוצח תינוקות שצריך לשלוח לכלא, כי המכשיר החדש באמת מקטין את אחוזי התמותה. ועוד חודש כשימציאו מכשיר יותר משוכלל אז מי שלא ישלח את היולדת לזה הוא יכנס לכלא כרוצח תינוקות.
      אפשר "להנדס" את התפישה בצורות, ואכן יש הרבה מאוד גורמים שמשבשים אותה. זה לא מיוחד לעולם המודרני, בעולם הקדום היו לא פחות דברים כאלה. למשל בחטא העגל, לפי איך שחז"ל למדו את הפרשה, בני ישראל תפשו צורות עליונות, ולא היו טפשים או פרימיטיביים, וחשבו שהעגל הוא צורה של גילוי אלוהי שראוי לעבוד אותה גם לפי התפישה של אברהם אבינו. גם לפי המונותיאיזם של אברהם יש עניין של משכן שהוא מקום מיוחד להשראת שכינה ושם משתחווים ואולי גם העגל הוא עניין דומה. אבל אם מתעמקים בהתבוננות ועיון היטב אפשר להגיע לראייה מזוקקת שמצליחה לצאת מהשיבושים ולתפוש את הצורות באופן נקי משיבושים. זה עמל גדול.
      .
      .
      לפי אריסטו יש סוג, ויש מינים בתוך הסוג, ויש דברים שהם מה שמבדיל בין מין למין בתוך הסוג. למשל הסוג הוא 'חי', וכל בעלי החיים הם מינים בתוך החי. אם יש סוס לבן וסוס שחור, אנו אומרים שהם מאותו מין, כי הצבע אינו דבר שיש בו כדי להיות המבדיל שבין מין למין. מה שמבדיל את מין האדם משאר המינים הוא הדיבור. נניח שרק אדם מכל בעלי החיים הולך על שניים, אבל אם האדם לא היה מדבר ההליכה על שניים אין בה לבדה כדי להיות דבר שמבדיל בין מין למין.
      איך אני יכול לדעת איזה דבר יש בו כדי להיות מבדיל בין מין למין, ואיזה דבר אין בו כדי להיות מבדיל. כתבתי בזה בביאור על ספר הריפוי של אבן סינא פיזיקה ספר א' פרק י', ואעתיק לכאן:

      .
      הסוסיות שבסוס והכלביות שבכלב מושגים כהבדלים שמעמידים צורה שעומדת לעצמה כצורה, לעומת צבע השיער שלא מושג כמעמיד צורה של בעל חיים חדש אלא כמקרה של אותו בעל חיים. ההבחנה הזו נובעת מהתבוננות ושיקול דעת, לשקול את משקלו של ההבדל, האם הוא קובע מין או שהוא רק מקרה באותו מין. אני מסתכל על כלב לבן ועל כלב שחור ועל חתול, מה אומר לי שהכלביות והחתוליות מעמידים מין נפרד, וצבע השיער לא. אין לזה תשובה מנומקת, בשכל יש משקל, לכן אומרים שאדם שוקל בדעתו ואז מחליט. משקל השכל מודד שהכלביות שוקלת מספיק כדי לקבוע מין, וצבע השיער שוקל פחות ולכן אינו קובע מין שמעתי סיפור על רבי שלמה היימן, שהיה לומד בחידושי רבי עקיבא אייגר, ורבי עקיבא אייגר היה שואל קושיות גדולות והרבה פעמים הניח אותן בצריך עיון ולא ניסה לתרץ כי הקושיא יותר חשובה מהתירוץ. ויש מקומות שכתב צריך עיון, ויש מקומות שכתב צריך עיון קצת, ויש מקומות שכתב צריך עיון גדול. ואיך הוא ידע כמה גדולה הקושיא לפני שמצא תירוץ והבין מה היה הקושי שמנע מלראות את התירוץ. אלא היו לו מאזניים בשכל, והוא היה מתבונן בקושייה ושוקל אותה במאזני השכל, וקובע לה משקל מדוייק. ורבי שלמה רצה ללמוד את היכולת הזו לשקול.
      החזון איש דיבר הרבה על העניין הזה של משקל. הוא אמר שפסיקת ההלכה היא אחרי שכבר שאלנו את כל השאלות על כל שיטה משיטות הפוסקים שהיו לפנינו, ותירצנו את כולן. אי אפשר לפסוק הלכה בגלל שיש קושיא על שיטה מסויימת של אחד המפרשים, כי אותו מפרש שאמר את השיטה בלי ספק כבר ראה את הקושיא וכבר תירץ אותה היטב, אחרת לא היה אומר מה שאמר. ואם לא מצאנו תירוץ זה בגלל שאנחנו קטנים ממנו ולא ירדנו לסוף דעתו. אלא הפסק הוא אחרי שכל הקושיות על כל שיטת פסיקה אפשרית בסוגיא מתורצות, וכל שיטה עומדת היטב ומתאימה לסוגיא היטב. ואז החכם שוקל במאזני השכל שלו את השיטות השונות לפרש את הסוגייה, ושוקל שזו שוקלת שני קילוגרם וזו שוקלת שלושה קילוגרם ולפי זה הוא מכריע את פסיקת ההלכה. וזו החכמה האמיתית, שהיא לא חשבונות והיקשים ודיוקים, אלא היא התבוננות ועיון בלתי אמצעי. החזון איש כתב שזוהי חכמת שלמה, כלומר החישובים וההיקשים הם רק כלי שימושי, אבל באמת לדעת, לא מגיע מחישובים והיקשים אלא מתפישה בלתי אמצעית.
      באופן זה החכם מתבונן בבעלי החיים, ושוקל מהו הבדל שיש בו די משקל לקבוע את המהות והצורה של בעל החיים, ומה שוקל פחות והוא רק מקרה. אם לא היינו מוצאים שום בעל חיים שהולך על שתיים, היה אפשר לשאול, למה אנו אומרים שהגדרת האדם היא חי מדבר, ולא חי הולך על שתיים (אריסטו לפעמים אומר שהגדרת אדם היא חי הולך על שתיים, אבל זה רק לצורך דוגמה בשביל הדיון, וזו לא ההסתכלות האמיתית שלו)). באמת אין תשובה חישובית מילולית לשאלה הזו, התשובה היא רק במשקל מאזני השכל, התבוננות ישירה בלתי אמצעית שלא על ידי חישובים ונימוקים. כמו הידיעה של האקסיומות, המושכלות הראשונות. גם תינוק יודע שכלב לבן קטן וכלב שחור גדול הם אותה חיה וארנב הוא חיה אחרת למרות שיש לו צבע כמו לאחד הכלבים ועוד מאפיינים כמו גודל או אורך שיער שאולי הם רבים מהמאפיינים המשותפים לשני הכלבים. משקל השכל שיודע שהכלביות יותר מהותית והצבע או הגודל יש גם לתינוק וגם לבעלי החיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s