296 – על נבואה וחכמה. על דיבור באמצעות שתיקה.

מתוך מכתב

החכמה היא כלי קבלה לנבואה. אמנות גדולה דומה לנבואה כי היא השראה עליונה שמתלבשת בפעולה על כח הדמיון שהוא הכח שמשיג את היופי, הוא זה שחווה את הצבעים או המנגינות. אנשים יכולים להגיע מאמנות או מוזיקה לחוויה שהם מתארים כדתית, חוויה של מעל ומעבר למציאות הרגילה, משהו רוחני, אור, יופי עליון. אם תחשוב על זה היטב, תראה שאתה יכול להגיע לחוייה כזו באמנות רק אם אתה ניגש לאמנות עם כל השכל שבך. אם תשכח מכל השכל ותבוא טיפש, לא תוכל לחוות את האמנות בצורה כזו. אדם אטום, סתום, מה שקוראים "נעל", מחוספס ומגושם בלי שום אינטילגנציה, יכול להסתכל על יצירות האמנות הכי מופלאות, ולא לראות שם כלום. או לראות משהו שיכול להיות נעים לאוזן או מרקיד, אבל לא נשגב. הוא לא יראה שם משהו שלוקח אותנו אל המופשט.
.
אם לומדים מוזיקולוגיה או ציור וכו', זה לימוד שכלי, והוא הכנה להשראה האמנותית שמבוססת בעיקר על הדמיון. הוא סולם לעלות מהשכל אל הדמיון. הוא נותן כלים שכליים כדי שהאדם יהיה לו כלי קיבול להשראה ולרשמי הדמיון. הדמיון צריך להיות מפוענח במידה מסויימת. כלב לא יתרשם משום יופי, הוא יכול לראות את השקיעה הכי יפה, שמי לילה עם כוכבים, אולי ירח מלא יגרום לו לילל מולו, הוא יכול להיות מושפע כי יש לו חושים. אבל הוא לא יחווה יופי של השראה, של משהו נעלה. כי הוא טיפש, אין לו שום כלים לפענח שכוכבי לילה זה דבר עם יופי, אז אין לו כלי לקלוט את היופי.
.
המורה נבוכים הוא הכנה לנבואה כמו שלימוד מוזיקה באוניברסיטה הוא הכנה לנגן או לחוות שמיעת ניגון. משתמשים בשכל כדי להתכונן לנבואה. טקסט של מורה נבוכים אנחנו קוראים בשימוש בשכלנו. טקסט כמו יחזקאל פרק א', חזון המרכבה, איננו יכולים לקרוא בשכלנו. אנחנו יכולים להתפעם ממנו כמו משירה, אבל זו שירה שאיננו מבינים, הכל הוא רק אווירה וצבע מסויימים, והכל אותו דבר. איננו מבינים את השירה המיוחדת שיש בכל פסוק בפני עצמו, וזה גם לא לוקח אותנו לשום מקום. אם קוראים רק את יחזקאל, גם אחרי אלף שנה לא יהיה לנו מושג של הבנה בזה, וזה יישאר יפה וסתום כמו בהתחלה. המורה נבוכים מסביר בשכל על מה יחזקאל מדבר (בשבעת הפרקים הראשונים של המורה נבוכים חלק ג'. ושם זה שכלי אבל רמוז, וצריך ללמוד הרבה כל שאר חלקי המורה נבוכים כדי לקבל מושג איך להתחיל לפענח את הרמזים האלה. התחלה קטנה של זה, רק לדוגמה קטנה מהכיוון של דרך הלימוד, כתבתי בהערות קצרות על סדר הפשט של המורה נבוכים על הפרקים האלה.). זה לא מחליף את יחזקאל, כמו שהרצאה יפה על וריאציות גולדברג של באך או על עבדול ווהאב או על הציורים של ואן גוך או אמנות השטיחים הפרסיים העתיקים, לא מחליפה התרשמות ישירה מהיצירה. אבל זה גורם שכשמתרשמים מבינים ממה מתרשמים, כמו שהרצאת מבוא טובה יכולה לפתוח את ההבנה כשמסתכלים על ציור ולגרום לרמה אחרת לגמרי של חווייה אמנותית בשעת ההתרשמות. (נדיר עד מאוד שהרצאה על יצירת אמנות תהיה טובה, בקושי אחד מאלף. כמעט תמיד רק מקשקשים מסביב ולא נוגעים באמת בתוכן. אבל במקרים הנדירים שזה לעניין, זה לדעתי מוסיף הרבה מאוד. יש בלוג של דרור בורנשטיין בשם מתחת לשולחן שחלק מהרשימות שם על ציורים גרמו לי לחוות בהם משהו שלא הייתי חווה בלי הרשימה שלו. גם אני ניסיתי את כוחי בזה כאן).
.
.
.
לגבי ספירות איך ראית אחת עשרה? אולי כוונתך לכתר ודעת שאם סופרים את שתיהן זה אחת עשרה. אבל דעת זו לא ספירה בפני עצמה. היא אופן של השגה בספירת כתר. סופרים את שתיהן כספירה אחת. כל מה שאנו מדברים על 'כתר' זה 'דעת', כי הכתר הוא מעל החכמה והדיבור בו אינו במילים אלא בשתיקה. יש פסוקים כמו "לך דומיה תהילה". "לא ברעש ה' כו' כי אם בקול דממה דקה". "אימרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה". ויש עוד. בחז"ל אמרו מילה בסלע שתיקה בתרי. כלומר שתיקה שווה כפול מהדיבור. והרי ששתיקה אינה סתם לא לדבר, היא אמירה, והיא אמירה ששווה יותר ממה שניתן לומר במילים. רואים שיש שתיקה שמדברת. ובחז"ל יש עוד הרבה על שתיקה. כתר זה מה שמדברים עליו רק בשתיקה. והוא רק רומז לכיוון האין סוף כי האין סוף עצמו גם בשפת השתיקה אינו מושג. על מה שמדברים על 'כתר' במילים זה לא באמת השגה בכתר, שהיא מעל המילים, אלא זה 'דעת', שהיא דיבור על הכתר במטרה להתקרב לחיבור אליו, והחיבור עצמו הוא בשתיקה. זה קצת דומה למשל של אמנות, שכל הדיבורים על אמנות באים לקרב אותנו לשמוע באמת את מה שהאמנות אומרת, והשמיעה באמת היא בשתיקה. מול ציור גדול או מוזיקה גדולה, המצב שלי הוא של 'שותק'. לא סתם לא לדבר, אלא שתיקה פנימית, שתיקה שהיא מעשה פעיל של פתיחת התודעה לרובד שהוא מעל המילים. שתיקה היא להיות מקבל, היא הדרך לקבל השראה עליונה. היא עבודה גדולה ופנימית. זה לא רק להשתיק את המחשבות המילוליות שלא יטרידו. גם כשאני מסתכל לתוך העיניים של אהובתי, או נוכח בלידה, או יש רגעים של יחסי אישות גופניים שיש בהם משהו גם מעל הגוף, או עומד מול זריחה מופלאה, או נוף קסום, או נוכח בלידה, או עומד ליד מיטת אדם שמחזיר את נשמתו לבוראו מול עיני, ועוד רגעים, ששם אנו שותקים. וזו שתיקה עם משמעות, אנו מתחברים למשהו, חיבור זה דיבור, זו שתיקה שמדברת. היא לא ריקה ומשעממת כמו שתיקות פשוטות שהן לא חיבור ולא שום פעילות משמעותית.
.
משתמשים בשכל עצמו כדי לטפס בסולם שמעלה אותנו אל מעל השכל המילולי, אל שפת השתיקה. השכל עצמו הוא המסלול והמדרגות של ההתעלות אל מעל השכל. לכן המורה נבוכים הוא ספר שכלי והוא גם סולם לנבואה.
.
.
.
.
מה שכתבת שכל ישראל זכו לנבואה במעמד הר סיני, גם מי שלא היה חכם גדול, הרמב"ם שואל את השאלה הזו. זו שאלה גדולה ואתה מדייק היטב וצודק שהיא אכן סותרת למה שהרמב"ם מלמד על הנבואה.
הוא מדבר על זה במורה נבוכים ב' ל"ג. כתבתי על זה בהערות קצרות על סדר המורה נבוכים כאן. קיצור הדברים הוא שהעם שמעו את הקול של הנבואה שמשה שמע, היה קול נברא שהוא השגת הנבואה עצמה ואותו כולם שמעו, אבל העם שמעו רק קול, משהו כגון קול שופר, ולא ידעו לפרק אותו למילים מובנות, ורק משה הבין איך לפרק מהקול הזה מילים בעלות משמעות. זה ההסבר של הרמב"ם לכך שמי שלא היה חכם השיג נבואה. וזה כמובן תמוה.
.
ההסבר הוא שבמעמד הר סיני הם היו כאיש אחד בלב אחד, וזה לא סתם שהיו אנשים נפרדים שחושבים אותו דבר כמו שאצלנו קורה לפעמים. נניח אם מפלגה מנצחת בבחירות אז הפעילים המסורים שהתאמצו מאוד פוצחים בריקוד כאיש אחד בלב אחד. אלא זה ממש איש אחד. אם למשל אני מדבר עם בן אדם, הכליות שלי, העצמות, הריאות והעיניים הרגליים וכו', כולם שומעים את קול השיחה, אבל רק המוח יודע מה מדברים. הכליות שומעות את אותו קול שהמוח שומע, כי הן אותו גוף, אבל אין להם יכולת להבין מה אומר הקול הזה. בשבילם זה כמו שתינוק או כלב ישמעו שיחה. הם שומעים את הטון והאינטונציה, זה נותן השגה כלשהי. אם אתה שומע סיני מדבר סינית, אתה יכול מהטון שלו להרגיש משהו ממנו. אומרים שהחפץ חיים נשא נאום מעומק הלב לשר הפולני שרצה לגזור לאסור את השחיטה, החפץ חיים דיבר ביידיש והשר לא הבין את השפה, אבל אמר שהוא הבין הכל, כי מה שיוצא מהלב נכנס ללב. אבל בכל זאת אם השר היה שומע שיעור תורה של החפץ חיים הוא לא היה יודע  מה למדו. האיברים כל אחד לפי יכולתו ומעלתו ספגו משהו מהקול, אבל לא הבינו מה מדברים. רק המוח הבין. משה הוא המוח של אותו "איש אחד", והעם כל אחד הוא איבר כלשהו מאותו "איש אחד". גם את הקול הם השיגו רק בגלל שהיו "איש אחד" ממש והיו איברים של אותו "איש אחד" שקיבל את הנבואה. אבל אם איש מהעם היה שומע את הנבואה לבדו, הוא לא היה שומע כלום ולא משיג כלום.
.
.
.
.
.
על ההגדרה של "עם ישראל"
אלו דברים שכבר כתבתי כמה פעמים. בכל אופן נשאלתי וכתבתי שוב, ואני מעתיק כאן:

"אצל הרמב"ם אין שום דבר מיוחד ב"עם ישראל". מה שכתוב "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" הוא מבאר שהיה אצלם מסורת ותרבות של לימוד ואולי זה יוצר כשרון לזה. כמו למשל ששחורי העור יש להם מסורת של הצטיינות בכדורסל או ריקוד ויש בהם כשרון מיוחד לזה. בלהזיז את הגוף הם מעל העמים האחרים. זה לא אומר שזה מהותי אצלם והם נבחרו על ידי האלוהים לעניין זה ואף אחד לא יזכה לזה כמוהם. כל אחד יכול ללמוד להיות כמוהם ולהגיע לרמה שלהם, והם יכולים לרדת מהרמה שלהם.

.

.

במורה נבוכים ב' סוף פרק י"א הרמב"ם אומר שעם ישראל כבר איבד את העניין הזה של עם חכם ונבון, וכבר אין לו שום יתרון על שום אומה אחרת. הרמב"ם תמיד מדבר על אדם ועל חכמה שאלה דברים אוניברסליים לגמרי. שני המורים המובהקים שלו שלמד מהם את כל תורתו הם יווני וערבי. המקסיקאים לא פחות מוצלחים מיוונים וערבים או כל אומה. כל מי שמחובר למשהו שרשי יותר, יש לו יותר שייכות לחכמה ויש יותר מה ללמוד ממנו. זו בכלל לא שאלה.

..

במשנה תורה בסוף הלכות שמיטה ויובל כתב הרמב"ם:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד עליו השלום אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:"

.

בילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד' (חלק ב', על נביאים ראשונים, עמ' שנ"ג) כתוב:

"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"

.

בבא קמא דף ל"ח עמוד א':

"רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: (ויקרא יח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול".

.

.

.

.

יש מקורות רבים, גם בפסוקים, שמדברים דברים קשים נגד הגויים.

אברהם הלך לכל העמים שקיימים ולימד את כולם את ההסתכלות שלא כל דבר בעולם חי בחיים נפרדים משלו, ויש לו את הכוחות שלו באופן עצמאי (זה ההסתכלות של עבודה זרה), אלא הכל הוא נביעות שונות מחיים כלליים אחדים שהם כל החיים של כל המציאות החיה. הכל הוא כמו איברים והחיים של כל האיברים נובעים מהגוף האחד שכולם איברים בו.

.

מי שהסכים לזה הלך אחרי אברהם והצטרף לכל בני כל הלאומים שהלכו אחריו ונהיו תלמידים שלו. והם נקראים בני ישראל, כי תלמידו של אדם נחשב בנו. וכמו שמבאר הרמב"ם באגרת לעובדיה הגר, שגר יכול לומר "אלוהינו ואלוהי אבותינו". כי הוא בן של אברהם יצחק ויעקב כיוון שהוא תלמיד שלהם.

מי שהתנגד למה שלימד אברהם נשאר מחוץ לעם שהלך אחריו. ונעשה בירור, שכל מי שהסכים ללימוד של אברהם היה מבני ישראל, כלומר נספח אליו כתלמידו, וכל מי שאינו מבני ישראל אלה רק אנשים שכל אחד ואחד מהם החליט להתנגד לאברהם.

אברהם התהלך בין כל האומות והיה שם כמו מגנט שמושך את גרגרי הברזל מבין האבנים הקטנות שמעורבות בהם.

כתוב שהקב"ה אמר שבכל אומות העולם שמחוץ לישראל יש רק שתי נשים שמאמינות בלימוד של אברהם, והן צריכות להצטרף לעם ישראל. אלה היו רות המואביה שהתגיירה ונעמה העמונית שיש איתה עניין מיוחד. הרי מפורש שמלבד שתי אלה כל אחד ואחד מבני אומות העולם היה מי שהתנגד ללמיוד של אברהם.

הלימוד של אברהם הוא גם מקור החסד. רבקה אמנו נחשבה כמאמינה בלימוד של אברהם לא בגלל שנבחנה על המורה נבוכים, אלא כי שאב המים לגמלים בזריזות מיוחדת. כי אם כולנו חיים אחדים, כולנו איש אחד בלב אחד, אנחנו עוזרים זה לזה בכל הלב. אם אין חיבור שכל החיים הם ממעיין אחד, אז למה שאעזור למישהו, ויוצא מזה סדום.

.

גם צניעות, היא כבוד לחיים, חיבור בין איש לאשה הוא מקור של חיים, ולכן הוא נעשה בדרך כבוד, לא באופן זול וגס ובראש חוצות. כי החיים האל ההם המקור הכללי העליון של כל מה שחי, לכן יש לכבד אותם. אם החיים זה גרגרי חיים בתפזורת, למה לכבד אותם.

.

אצל אומות העולם צמחה תרבות שבה היו אכזריות וגסות וכיעור וכיוון שהם גדלו בתוך זה מינקותם היה קשה מאוד שיבינו את האמת דבדברי אברהם. מי שהבין תמיד מוזמן להצטרף.

.

לכן יש ביטויים קשים בגנות אומות העולם בתנ"ך ובחז"ל. כל הביטויים האל המתייחסים למצב של בירור, שכל מאמיני אברהם מבוררים לצד אחד וכל המתנגדים מבוררים לצד שני.

.

אחר כך בא סנחריב ובלבל את כל האומות, ונפל בלבול גם בבירור שבין ישראל לעמים. בזמננו הכל מעורב, יש באומות העולם אנשים שבהחלט מכירים בחסד ובאחדות הרוחניות שבעולם, והם לא מצטרפים לעם ישראל, כי אינם יודעים שום דבר על זה. ויש בתוך עם ישראל אנשים שבמהותם הם רשעים גמורים, אפילו כמו עמלק ממש, והם נחשבים כאילו הם חלק מעם ישראל. ביציאת מצריים כחלק מהבירור האנשים האלה נשארו במצריים, או מתו במכת חושך. רק עשרים אחוז מבני ישראל יצאו ממצרים (יש בזה כמה דעות, אני לא נכנס לפרטים). ואחר כך במדבר היה עניין של ערב רב, שהיה שם חסרון בבירור.

העניין של הבירור הזה שייך לעמקי קבלת האר"י, אבל הוא גם מתואר כפשוטו באגדתא.

.

המאירי כתב שבזמננו בטלים כל דברי הגנאי של התורה וחז"ל על הגויים, כי בזמננו כבר אין בירור, ולכן כשמדברים על אומות העולם לא מדובר בפראי אדם אכזריים שמתנהגים כמו סדום ועמורה. אלא הם אומות מתוקנות, כי יש בתוכם הרבה אנשים שכן מאמינים בלימוד של אברהם. וגם אצלנו לא כולם מאמינים, ואין הבדל מהותי בין מה שנקרא היום ישראל ובין אומות העולם.

.

כל מי שמאמין בלימוד שלימד אברהם, הקב"ה רצה לכרות איתו ברית, היא ברית מעמד הר סיני. הברית הזו במהותה היא משולה לחתונה. כל עניין מהותי יש לו מעשים הלכתיים שמקבעים אותו בעולם המעשה.

.

כמו שכתב במורה נבוכים ב' ל"א:

"וכבר ידעת מדברי שהדעות – אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח – לא ישארו"

.

לכן כמו שמהות השבת היא להאמין בבריאת העולם, וקבעו על זה מעשים הלכתיים כדי שזה יוחזק במשך השנים ולא יישכח, כך יש מעשים הלכתיים גם לברית. לברית עם אברהם המעשה ההלכתי הוא חיתוך העורלה, כלומר ברית מילה. המעשה של ברית הר סיני הוא טבילה מילה וקרבן (היום לא צריך קרבן כי אין בית מקדש, ונשים כמובן לא שייכות במילה ומצוותן היא רק טבילה). מי שבזמננו מבין שהתוכן של התורה איננו תוכן שקשור ללאום או תרבות כלשהם, והמצוות המעשיות אינן העיקר בה, אלא כל כולה הוא רק לומר לאדם להיות מי שהוא, בלי לדרוש ממנו שום דבר, רק לדעת שהבורא אחד, ומחליט שהוא שייך לזה, הוא כבר נכנס לברית במהותו. רק צריך את המעשה ההלכתי. מי שאמא שלו יהודיה המעשה ההלכתי שאמא של אמא וכו' שלו עשו בהר סיני בזמן משה רבינו, נחשב לו שהוא בעצמו כבר עשה אותו ולא צריך לעשות מחדש. ומי שאימו לא יהודיה צריך לעשות מחדש את המעשה ההלכתי של הכניסה לברית הר סיני.

המעשה ההלכתי לא חיוני לכניסה לברית. מי שלא עשה ברית מילה מסיבה בריאותית וודאי הוא בתוך הברית גם בלי המעשה. כך גם מי שלא עשה מעשה של ברית מילה כי לא ידע שצריך, הוא בתוך הברית, רק יש לו עניין הלכתי, שיש הלכה שהוא מחויב בה מבחינה הלכתית וצריך לקיים את החיוב ההלכתי כמו שצריך לקיים כל הלכה. המהות של הברית עצמה לא תלויה בקיום הלכה. כמו שאם אני מודה לבורא על המזון שלי, אמירת ברכת המזון ההלכתית לא מבטלת את העובדה שאני אדם שמודה לבורא. ואמירה הלכתית לא תעשה ממני אדם שמודה לבורא אם אין לי הודאה אמיתית בלב. וכן שבת עניינה להאמין בבריאת העולם, והמעשה ההלכתי הוא מעשה הלכתי בלבד ולא קובע לבדו אם האדם מאמין בבריאת העולם או לא. אם האדם מאמים בבריאה במהותו הוא שומר שבת, רק חסר לו פרט הלכתי לעשות את המעשה המחוייב הלכתית שצריך כדי לתת קביעות לאמונה זו. 

.

.

.

בקיצור מבחינת הברית של הר סיני אין הבדל בין כל העמים. חלק מהנכרים הם כבר בתוך הברית במהותם, רק חסר להם לקיים הלכה כמו תפילין לעשות את המעשה ההלכתי של הברית. וחלק מהיהודים אינם בברית כי אינם מאמינים במה שלימד אברהם, והם עושים רשע, ומה שאמא שלהם יהודיה לא אומר שהם חלק מעם ישראל, כי הבירור התערבב. רק אם הם ישתנו ויאמינו במה שאברהם לימד, ובזה יהפכו לבני ישראל, אז הם הרוויחו שאינם צריכים מילה וטבילה כי מה שאמא של אמא שלהם עשתה מועיל להם. העניין של נולד לאם יהודיה זה הבדל רק בפרט הלכתי קטן וחסר משמעות.

בפולקלור של כל העמים יש סיפורים איך דווקא הם העם הכי נעלה, ויש עמים שמקצינים את זה גזענות ופשיזם. העם היהודי לא שונה, וגם הוא המציא פולקלור כזה. כל מה שמדברים על "נשמה יהודית", "הנקודה היהודית", "הלב יהודי" וכו', זה הכל המצאות של שקר והבל. אין לזה שום מקור בחז"ל או בחכמת הקבלה. דברים כמו שבני ישראל הם רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, מדובר על תרבות שהתפתחה אצלם. אברהם יצחק ויעקב היו אנשים בעלי עוצמת השפעה רוחנית כבירה. כל מי שהיה תלמיד שלהם ספג גם את הצד המעשי שנובע מהדעות שלהם, וזה הפך לתרבות ומסורת ואופי של העם, ותינוקות גדלו על זה מחלב אמם. אבל זה אל משהו מהותי, בוודאי לא גנטי (אם יהודיה זה לא עניין גנטי, אם באילן היוחסין יש לי קו של אמא של אמא של אמא עד יעקב אבינו, אבל כל שאר האילן כולו נכרים, יוצא שיש לי מליונים רבים של אבות ואמהות נכרים מול פחות ממאתיים סבתות יהודיות, ומבחינה גנטית הגנים היהודיים הם פחות ממליונית אחוז מהגנים שלי. כך שבלי ספק לא מדובר כאן בעניין גנטי. יש גנטיקה של העם היהודי כעם, מה שנוצר בהיסטוריה מתלמידי אברהם אבינו "עם", פשוט קהל עם מכנה משותף היסטורי או תרבותי כלשהו, כמו עם הצוענים וכיו"ב, ולהם יש קווי דמיון גנטיים ביניהם כמו שלצוענים יש, כי שני עמים אלה לא התחתנו עם עמים אחרים, אין לזה שום קשר לתורה ובורא עולם והר סיני ושום דבר משמעותי.

.

.

התורה מתאימה לכל אדם בעולם, לפי מה שכתב במורה נבוכים:

מורה נבוכים ב' ל"ט:
"כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה [להיות שווה הכוונה להיות מאוזן, בלי שום נטייה לשום דבר קיצוני] ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים", וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים, וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת"
האיזון הוא להיות כמו שהוא, לא לצאת ממה שהוא, ולכן זה הכי קל.
.
.

ושם ג' כ"ט:

"ומה גדלה תועלת כל מצוה שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמתית, והוא שיש לעולם אלוה בורא כל אלו, והוא שצריך שיעבד ויאהב ויירא, לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמתי לא יצטרך בקירוב אליו ולהגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל, רק אהבתו ויראתו לא דבר אחר, והם התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'"

.
.
ושם ג' מ"ג:

"כי התורה תדמה בטבע תמיד ותשלים הענינים הטבעיים"

.

.

ושם ג' מ"ז:

"ואומר שזאת תורת השם אשר נצטוה בה משה רבינו והתיחסה אליו, לא באה רק להקל העבודות והטורחים, וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול, אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם, ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלהיו, ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלהינו, כתוב בתורה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, זאת היתה עבודתם לאלהיהם ומעבודיתיך בכיוצא בזה לשרוף בן יונה או מלא כף סולת, ולפי זה הענין הוכיח השם אומתנו בעת מרותה עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה כי, ונאמר עוד בזה הענין, המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמר עמי רדנו לא נבא עוד אליך, ר"ל אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה. וכבר קראנו השם יתעלה ואמר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגו', כונת אלו הפסוקים כולם ענין אחד. זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך"

.
.
עיקר התורה היא פשוט להיות מי שאני באופן מאוזן, לא להיתקע בקצוות, וכך להיות כמו שאני במהות העצמית שלי. התורה שוללת עיקומים ודברי טורח והוראות לפעולות של טורח. היא רק מבקשת להעמיד את האדם כמו שהוא על אמיתתו שלו.
.
.
בחובות הלבבות כתב:
"יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ"
כלומר החכמה אינה נמצאת בתורה אלא בלב כל אדם, מכל העמים. אם האדם מאוזן, בתנועת המוסר קראו לזה שהאדם נמצא בתוך עצמו, בחכמות כמו טאי צ'י וכיו"ב אומרים שהאדם נמצא במרכז שלו, ב"סנטר", לא מופעל על ידי כוחות שעוקריםאוטתו מהמרכז שלו, אז משם הוא שואב בעצמו את החוכמה מתוך הבאר שבליבו. התורה כולה רק מבקשת להעמיד את האדם במרכז שלו. אחר כך הכל כבר יש לו מעצמו.
כוונתי בזה שהתורה היא לא תורה לאומית כלשהי. מקסיקני יכול לומר מה לי ולתורה של היהודים, אני לא יהודי וזה לא העם שלי ולא המסורת שלי ולמה שאצטרף למשהו שזר לשורשים שלי. אבל באמת התורה היא אוניברסלית לגמרי, ולא דורשת שום דבר. בזמננו היא נמצבעה בצבעים לאומיים ועירבבו בין אכילת געפילטע פיש וחבישת כיפה ואהדה למדינת ישראל ובן שייכות אמיתית לתורה שאין לה ולא מאומה עם כל עניין כזה.
כשאברהם הגיע לשבטים בדואיים או לאסקימוסים ולימד על אחדות האל, הוא לא רצה שהם ילבשו כיפה וישירו זמירות שבת במבטא יידיש. או יאכלו חריימה ויתפללו שמונה עשרה בהגייה ספרדית. הוא רק רצה שילמדו שהאל אחד וישארו עם התרבות והמנהגים והמסורת שלהם.
(מסופר שבישיבה של רבי ברוך דב ליבוביץ הגיע תלמיד מקהילה נידחה ורחוקה מאיזור של קוזקים, והתלמיד לבש חולצה אדומה וכובע מוזר והיתה לו חגורת כדורים סביבו ורובה תלוי עליו. והרב הקפיד שישמור על המסורת שלו ושאף אחד לא יעיר לו ולא ינדה אותו או יגחך עליו. מאוד קשה לנו להתעלם מהחיצוניות ומהיצר של קבוצתיות של מי שדומה לנו, שממנו שנאת זרים וגזענות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s