295 – על העמל להתעלות למדרגה יותר גבוהה, ועיון מעמיק בעניין הבחירה החופשית

מתוך מכתב

נדמה לי שאני מבין מה שאתה מבטא, היה לי הרבה שנים קושי עם זה.

ההלכה עצמה מדברת על זה הרבה.
בבראשית רבה ח' ה' נאמר:
"בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. […] חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות, שלום אומר אל יברא שכולו קטטה.
מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ זהו שכתוב (דניאל ח): "ותשלך אמת ארצה", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה שלך [כנראה הכוונה חותמו של מלך, כי חותמו של הקב"ה אמת], תעלה אמת מן הארץ! זהו שכתוב: (תהלים פה) "אמת מארץ תצמח""
.
.
כתוב שהקב"ה לא בא בטרוניה עם בריותיו. הכוונה שהוא לא דורש שום דבר שקשה להם. המורה נבוכים אומר שלקיים את התורה זה הדבר הכי קל שיכול להיות.
יש משל של המגיד מדובנא, על הפסוק "לא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל". אדם בא עם סחורה מארץ רחוקה בספינה. והלך לביתו מייד אחרי שעגן בנמל, והמטען נשאר בספינה. הבן שלו הלך לספינה להביא את המטען של אביו. האב ראה אותו מגיע לבית וסוחב איתו משהו כבד. האב אמר זה לא המטען שלי, טעית. אני הבאתי יהלום אחד, זה לא כבד. אם "יגעת בי" אז זה אומר ש"לא אותי קראת", טעית בכתובת, אתה קורא למישהו אחר. לקרוא לי לא מצריך שום יגיעה.
.
.
מורה נבוכים ב' ל"ט:
"כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה [להיות שווה הכוונה להיות מאוזן, בלי שום נטייה לשום דבר קיצוני] ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים", וכבר ידעת שענין 'צדיקים' – שוים, וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת"
האיזון הוא להיות כמו שהוא, לא לצאת ממה שהוא, ולכן זה הכי קל.
.
.
ושם ג' כ"ט:
"ומה גדלה תועלת כל מצוה שתצילנו מזאת הטעות הגדולה ותשיבנו אל האמונה האמתית, והוא שיש לעולם אלוה בורא כל אלו, והוא שצריך שיעבד ויאהב ויירא, לא הם הנחשב בהם שהם אלוהות, ושזה האלוה האמתי לא יצטרך בקירוב אליו ולהגיע אל רצונו לדבר שיש בו טורח כלל, רק אהבתו ויראתו לא דבר אחר, והם התכלית בעבודה כמו שאני עתיד לבאר, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' וגו'"
.
.
ושם ג' מ"ג:
"כי התורה תדמה בטבע תמיד ותשלים הענינים הטבעיים"
.
.
ושם ג' מ"ז:
"ואומר שזאת תורת השם אשר נצטוה בה משה רבינו והתיחסה אליו, לא באה רק להקל העבודות והטורחים, וכל מה שאפשר שתדמה בקצתם שיש בו צער או טורח גדול, אינו רק מפני שאינך יודע המנהגים ההם והדעות הנמצאות בימים ההם, ראה ההפרש אשר בין שישרוף האדם את בנו לעבודת אלהיו, ובין שישרוף בן יונה לעבודת אלהינו, כתוב בתורה כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם, זאת היתה עבודתם לאלהיהם ומעבודיתיך בכיוצא בזה לשרוף בן יונה או מלא כף סולת, ולפי זה הענין הוכיח השם אומתנו בעת מרותה עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה כי, ונאמר עוד בזה הענין, המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה מדוע אמר עמי רדנו לא נבא עוד אליך, ר"ל אי זו מצות טורח היתה להם בזאת התורה עד שיצאו מכללה. וכבר קראנו השם יתעלה ואמר מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וגו', כונת אלו הפסוקים כולם ענין אחד. זאת היא הקדמה גדולה לא תסור משכלך"
.
הוא אומר שכל עניין התורה הוא להקל עלינו מהעבודה והטורח. במקום אחר הוא אומר שמה שכתוב בספר בראשית "וירא אלוהים כי טוב", הכוונה שזה יצא בדיוק כמו שהוא רצה. כל מאמץ, הוא כדי להזיז את הדברים מאיך שהם. והרי הוא רצה אותם כמו שהם. הדבר הוא כמו שהוא כשהוא באיזון, לא תקוע במשהו קיצוני שמשעבד אותו, אלא חופשי לנוע לכל צד ובסופו של דבר להישאר נאמן לאמצע, שזה מה שהוא כמוש הוא נברא.
אם מתאמצים לצאת מהדמיונות והתאוות הדמיוניות ולנוח על האיזון זה מאמץ שמטרתו המנוחה. התורה מדריכה אותנו במאמץ הזה כדי שנהיה במנוחה, שנהיה בני חורין, כלומר שנהיה מי שאנחנו.
בזמננו התפשטה הטעות הקשה כאילו צריך לתקן, להתעלות, להשלים את עצמנו, להתאמץ. צריך להחכים עד שמצליחים לצאת ממלכודת המוות והשקר הזו ולנוח. אצל תלמידי חכמים כל יום הוא שבת. הם זוכים לעולם הבא בחייהם, העולם הבא הוא מקום המנוחה והעונג, לא המאמץ. העולם הזה הוא מלא שקר ולכן יש בו מאמץ להתפכח מהשקר. והשקר הוא שבאמת צריך להתאמץ, שהמאמץ הוא תכלית ולא רק דרך להגיע למנוחה על ידי גירוש הדמיונות.
.
.
.
יש כלל הלכתי שאנוס (כלומר אין לו אפשרות) פטור מהמצווה. כתבתי על זה הרבה. חושבים במבט ראשון שזה סוג של פטור לחלשים. כמו חייל בסיירת שאם הוא חולה הרופא רושם לו פתק שהוא פטור. אז חייל משקיע לא מחפש פתקים כאלה.
אבל כשלומדים את זה היטב, רואים שהכוונה שונה לגמרי. הקב"ה לא בא עם הסטנדרטים שלו. הוא בא באהבה והבנה כדי לטפח אותנו. כמו שגננת באה לילדים בגן. היא דורשת רק לפי היכולות שלהם, ומה שהם לא יכולים היא לא תדרוש. ואוי ואבוי אם תהיה דרישה מילדים בגן כמו שדורשים ממבוגרים. שישבו בשקט ויקשיבו ואם מישהו יפריע יקבל עונש. זה הרס מוחלט של הילדים, זה אכזריות. הכלל של אנוס פטור, אומר שנלמד להסתכל עלינו כמו על תינוקות של אלוהים. הוא מודיע לנו בכלל ההלכתי הזה שהוא לא מבקש מתינוקות לעשות דברים של מבוגרים, כי הוא אוהב את התינוקות, מקבל אותם כמו שהם, רוצה שיהיו כמו שהם, מגדל אותם, לא בא להיות אלים ואכזרי אליהם. זה בא לצייר לנו את האלוהים בציור נכון. הוא גננת, לא פילוסוף אלוהי או מפקד בצבא. גם אם נהיה הכי חכמים בעולם עדיין לא נהיה יותר מתינוקות מולו. הנושא כאן זה רק צמיחה, אמת מארץ תצמח. תינוק לא צומח אם מעמידים אותו מול סטנדרט של מבוגרים.
.
.
הקב"ה לא מחפש "תוצאות" ולא "שלמות". אמרו "לא עליך המלאכה לגמור". ואם תאמר שאם מה שאני עושה הוא לא אלוהי ולא מוחלט ולא אמת שלמה וגמורה אז אין לו ערך, על זה אמרו "ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". תעריך את מה שאתה עושה ותמשיך בו, כי זה מי שאתה וזה החיים שלך וזה היכולות שלך ובשבילך זה הרבה, זה הכל, אף אחד לא ביקש יותר. יש בלי סוף סוגיות שעוסקות בזה. למשל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים. היה חכם שלמד רק יום אחד בשנה, והוא היה גם בכלל החכמים. ולא ביקשו שילמד יותר.
.
.
אתה בסך הכל מלפפון בגינה של אלוהים. תצמח כמו שמלפפון יודע ויכול, בקצב של מלפפון. תרגע, אוהבים אותך ככה, כמו שאתה. אף אחד לא רודף אחריך, לא מבקשים שתהיה עץ תפוחים.
.
.
אמרו במסכת מגילה:
"אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים.
כתוב בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה [אחריו]: עושה משפט יתום ואלמנה.
שנוי בנביאים (ישעיהו נז, טו) כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח.
משולש בכתובים דכתיב (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות"
.
הקב"ה אבי יתומים, הוא איתם בקושי ובסבל, בחסרון של הדברים הפשוטים, הם פותחים מקרר ואין שם חלב והוא אבא שלהם בתוך זה. הוא שוכן במדוכאים, בשפלי הרוח. אנשים פגומים, טפשים, הם סובלים בגלל טפשותם, כמו שכתב במורה נבוכים ג' י"ב שהסבל האנושי נובע מכך שהאנשים מאמללים את עצמם בגלל טפשותם. ושם הקב"ה שוכן. בחסרונות, בחולשה, בגשמיות. זה מוזכר בכל מקום שמדברים על גדולתו, שאף פעם לא נחשוב שאין קשב לחסרונות ולחולשה שלנו בגלל שהוא כל כך גבוה ומושלם.
.
.
.
ככל שעוסקים בזה רואים עד כמה כל התנ"ך וחז"ל וההלכה מלאים מהיסוד הזה, ומאירים אותו מזוויות רבות.
מי שחלש וחסר ומוטרד מזה שהוא גרוע וכולו חסרונות, זה חטא, כלומר טעות. ראשית זו יוהרה, הרי אנחנו בשר, ובשר כולו רימה ותולעה ורקב. ויותר עמוק בהבנת היוהרה זו, כי הוא לא מקבל את ענוותנותו של הבורא, אלא רק את גדולתו. אם תופשים שהבורא אין סופי, אז גם הדבר הכי מושלם ואמיתי ומוחלט וגבוה ונקי במאה אחוז, הוא אפס מוחלט מולו. וגם הדבר הכי חסר וגרוע הוא אפס מוחלט מולו. כלומר מצידו אין בכלל הבדל אם אנחנו הכי גרועים או הכי מושלמים וגבוהים. אני לא מתכוון שזה לא אכפת לו ושלא חסר לו כלום והוא לא צריך מאיתנו כלום. זה מובן מאליו. אני אומר שאחרי שהוא לא מבקש כלום ולא צריך כלום, נניח שהיה סתם שופט את המדרגה שלנו. נניח סתם כדי לרכל עם עצמו עלינו. פשוט לחלק ציון, בלי שיש לזה שום תוצאה והשלכה, הציון של משה רבינו והציון של האדם הכי נמוך וגרוע היה אותו ציון בדיוק. שניהם מקבלים אפס. כי מול האין סוף הכל הוא רק אפס. האדם כולו דובר שקרים ואם היה צריך לעמוד בסטנדרט של אמת אין מקום כלל לברוא אותו. גם לא את אברהם אבינו ולא את משה רבינו. גם הם נחשבים דוברי שקרים מול האלוהים.
מי שחושב שבאמת יש מעלה עליונה מושלמת ובאמתה או יכול להגיע לאמת השלמה, הוא חושב שמעלת הבורא אינה אין סוף אלא משהו סופי. אם מעלתו של הבורא 100, ואני הגעתי ל 1, אז אני רחוק כעת 99 מדרגות. ואם עליתי למדרגה 2 כעת אני רחוק רק 98 מדרגות. כלומר יש ערך אמיתי לעלייה שלי. ואז אני צריך להתאמץ לעלות.
.
.
זו טעות מרה לא להבין שהבורא הוא אין סוף, וכל מספר מולו הוא אפס. העלייה היא רק צמיחה, חיים.
נניח שמלפפון היה קטן והוא צמח ונעשה יותר גדול. אני יכול לומר לו, קודם לא הבנת אף מילה במורה נבוכים, וגם כמלפפון גדול עדיין אתה לא מבין אף מילה. אז היית אפס ועכשיו אחרי שגדלת נשארת בדיוק אותו אפס, בשביל מה בכלל גדלת, למה השקעת. התשובה של המלפפון היא שאם לא הייתי צומח הייתי מת, מפסיק להתקיים. אני צמח, אני קיים כמשהו צומח. כזה אני, החיים שלי הם גדילה. לא חשוב בכלל לאן אני מגיע עם הצמיחה שלי. לא עליך המלאכה לגמור. אתה לא צריך להגיע לשום מטרה, לא להשלים שום דבר. המלפפון לא נדרש לגדול עד שיבין מורה נבוכים. תגדל ודי, בלי להסתכל על זה. רגוע ושמח. איזהו עשיר השמח בחלקו.
.
.
.
.
בעניין הבחירה החופשית
מכתב נוסף שהוא המשך למכתב הזה
.
בעיני אפשר ללמוד הרבה ממלפפון. אין לו בחירה חופשית, אין לו שום ברירה חוץ מלהיות מלפפון. יותר קל אולי להסתכל על כלב למי שיש לו, וקצת קשוב לכך שיש לכלב תודעה ולא רק "אינסטינקטים" (מילה שהמציאו סתם, בלי משמעות). כי לכלב ברור שיש רגש ויש גם דעה ברמה מסויימת, ולא עולה על דעתו כלל הנושא של בחירה. הרמב"ם כתב שלכלב יש מידה מסויימת של בחירה. למשל אם הוא רעב ויש בשר במקום מסויים, אבל יש שם בסביבה נמר. הכלב מצד אחד מפחד מהנמר ומצד שני רוצה ללכת לתפוש את הבשר. והוא בוחר. יש כלבים אמיצים (או טפשים) שינסו את מזלם לתפוש את הבשר, ויש כלבים פחדנים (או חכמים…), כלומר הבחירה היא לא מובנת מאליה. אם כלב נמצא בעמדה שפעולת הרעב עליו ופעולת הפחד עליו שוות לגמרי בעוצמתן, לפי מה תהיה ההחלטה שלו? זה רמה מסויימת של בחירה. אבל ברור שזו לא הבחירה שמדובר עליה כשמדברים על בני אדם. הכלב גם לא תופש את עצמו כבוחר.
הפסוקים בספר דברים מגדירים את הבחירה של האדם שהיא בין חיים למוות. למשל:
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"
זה מוזר, אין כאן שני צדדים שווים. זה מובן מאליו שהבחירה היא בחיים, כל הטבע רוצה לחיות. כל חיה נאבקת בכל כוחה לחיות ולהתנגד למי שמנסה להמית אותה. גם תולעים וגם חיידקים ואפילו וירוסים שהם סתם כמה מולקולות, כולם נאבקים לחיות, וזה היסוד הכי מובן מאליו, שכל דבר רוצה לחיות לפני כל רצון אחר, זה הכי מהותי ועצמי. אין בכלל צד שני. אז מה הבחירה כאן? איך יש אפשרות שמישהו לא יבחר בחיים?
.
.
זה חידוש שקיים רק אצל האדם, שהוא יכול להיות מה שהוא באמת ויכול גם לא להיות מה שהוא באמת.
אין שום בעל חיים ולא צמח ולא שום דבר, גם לא מלאך, שיש לו אפשרות כזו.
אשתי פעם עבדה בהיי טק, ואמרה העבודה שלי הורגת אותי, זה בכלל לא מי שאני.
זה בכל המדרגות והדברים. יש מי שיאמר כל יום לאכול חביתה ולשתות נס קפה ולנסוע בטויוטה, זה בכלל לא אני. אני באמת אדם שאוכל דברים מעניינים, יקרים, כל יום משהו חדש, יינות שעולים אלף שקל לבקבוק, ונוסע בלמבורגיני. אז כדי להיות באמת מי שאני אני אעשה עסקים וארוויח ואממש את עצמי. אולי מה שהוא חושב זה לא מי שהוא באמת, ואפשר שכן.
יש הלכה מעניינת בהלכות צדקה. אוספים תרומות לקופת צדקה לתת לעניים. אם מגיע עני שאומר שכדי להרגיש חי הוא צריך מרכבה מפוארת ועבדים רצים לפניו, נותנים לו את זה מקופת הצדקה. אם אחריו יבוא עני אחר שרוצה רק פת לחם יגידו לו התקציב נגמר. כי לוקחים בחשבון שמי שאמר שהוא רוצה עבדים שירוצו לפניו אינו אדם מושחת שרוצה לנצל את הצדקה על חשבון עניים אחרים, אלא באמת זה צורך חיוני מבחינתו. והוא זה שיודע מי הוא באמת, מי אנחנו שנגיד לו. וכמובן אנחנו מכירים מצבים שכל זה רק דמיון. כשהוא יתעשר ויאכל מטעמים ויסע בלמבורגיני אחרי שבוע זה יימאס לו, וירגיש ריקנות, ויבין שאין לזה שום קשר למי שהוא באמת.
כלומר אדם לא יודע מי הוא באמת, הוא לא יודע אם הוא מלפפון או עגבניה. הוא יכול להתכחש למי שהוא באמת ובכך להרוג את מי שהוא באמת. על זה הבחירה. אם תשאל איך אדע מי אני באמת, התשובה היא שאי אפשר לדעת. אם תדע כבר לא תהיה לך בחירה. תהפוך למלפפון שיודע בלי שום ספק מי הוא באמת ומתנהג בהתאם ואין לו בעיות. בשביל מלפפון אלה חיים מושלמים ומספקים ואין שום צורך ביותר מזה. אבל אדם מהותו האמיתית, מי שהוא באמת, זה להיות מישהו שהוא תמיד בחיפוש, תמיד בבחירה. עובדים מהרגע להרגע.
.
כלומר כרגע אני צריך לבחור בין חיים למוות. משהו בתוכי אומר לי שלהיות חי זה רק אם אסע בלמבורגיני. א זו אמת אז באמת עד שלא אשיג מכונית כזו לא אהיה באמת חי מבחינה נפשית. אם זה היגררות אחרי דמיונות שווא בלי מבחן של אמת, אז אם אשקיע את זמני להתעשר ולקנות מכונית כזו זה יהיה הרג של החיים שלי, כי זה רק נדמה לי ולא באמת מי שאני.  אני צריך לבחור. אין לי שום דרך לברר מה האמת כאן. אפשר לומר אנסה ואז איווכח האם המכונית הועילה לי להיות חי או לא.
אבל לפעמים זה לא פשוט. למשל לבחור אם להתחתן עם מישהי. פעם היה לי ידיד קרוב מאוד שהיה גם כמו תלמיד, כשהייתי חרדי, היה לו חוש לאסתטיקה. הציעו לו שידוך, מישהי יפה בסגנון של דוגמנית. באופי היא היתה די קרירה, קצת אטומה, לא עמוקה כמוהו. לא היתה יותר מדי שפה משותפת. הוא שאל מה לעשות. כמובן שאמרתי שאני לא יכול לבחור במקומו. הוא בחר להתחתן איתה, והיה מאושר. אחרי שלוש שנים הוא אמר שברור לו שעם מישהי פחות "דוגמנית" הוא לא היה יכול לאהוב אותה והיה סובל ומתגרש, ועם אשתו היופי שלה מושך אותו, והוא לומד להכיר אותה מקרוב ולגלות מה יש בה בפנים בנפש, והוא אוהב את מה שהוא מגלה, והחיים המשותפים מאוד טובים.
.
לפי מה הוא בחר?
אין לו שום דרך לדעת אם זה סתם הימשכות אחרי השפעות חיצוניות דמיוניות, או "אגו" חיצוני להתגאות שאשתו כזו יפה, או שזה באמת מי שהוא. זה גם לא דבר שאפשר לנסות ולבדוק.
כמובן שאין כאן שיקול שכלי. השכל לא יכול לנתח דברים כאלה. הבחירה לא באה מהשכל. אדרבה, יש דעה שבשכל אין בכלל בחירה (ולכן גם אין מצוות על השכל). כי אם אני מברר כמה זה אחת ועוד אחת, והשכל מגלה שזה שתיים, הרי אין בחירה לבחור האם זה שתיים או שלוש. הרמב"ם מדבר על זה בשמונה פרקים פרק ב'. הוא מסיק שיש בחירה בשכל ולכן גם יש מצוות על השכל, אבל יש חולקים על זה ומאוד קשה להבין את זה. זה פשוט שהבחירה לא באה מהשכל.
.
יש משהו עמוק יותר מהשכל, זה המהות שלי בעצמותה. מה שמתכוונים כשאומרים "מי שאני". הבחירה היא בגלל שיש לי אפשרות לא לדעת מי אני ולחטוא למי שאני, להרוג את מי שאני, להתנהג כאילו אני משהו אחד למרות שבאמת אני משהו אחר.
הרב וולבה אמר שהוא רואה בעיני רוחו שכל האנשים הולכים כשהם מחזיקים בובה. וכשהם נפגשים כל אחד מושיט את הבובה שלו אל הבובה של חברו והבובות מדברות כמו בתיאטרון בובות. הבובה זה מי שאני חושב שאני.
אם אדם מחליט שהוא לא מסכים לחיות כשהבובה היא מי שהוא. יש שתי שאלות. האחת, לפי מה הוא יידע האם הבובה זה מי שהוא או לא, ומה הוא יכול לעשות כדי לצאת משלטון התדמית הזה, הרי זו תדמית שהאו בעצמו מאמין בה לגמרי.
נהשאלה השנייה מאיפה המניע שמניע אותו לנסות למרוד בשלטון הבובה? מה אכפת לו? נניח שהוא חושב שהוא אדם חכם וטוב ומעניין ומיוחד, עם תכונות יפות שהן א' ב' וג'. הוא מאמין בזה וגם האחרים כולם מאמינים בזה. אז טוב לו ונוח לו ולמה שיסכים לחשוב בכלל על זה. נניח שאני מדבר איתו, ואומר לו את משל הבובות של הרב וולבה. ומראה לו קצת סדקים בתדמית שלו. שואל אם אתה באמת חושב שאתה אדם כזה וכזה, איך יכול להיות שבעניין מסויים בפרט כלשהו, התנהגת כך וכך, זה סותר. נניח שהוא רואה שאני אורמ דברים של טעם, עם הגיון. יכול להיות שזה יעניין אותווהוא באמת ירצה לשמוע ולהתבונן על העניין הזה (נשים בצד את השאלה איך מתבוננים ולפי מה יודעים). למה הוא מתעניין? למה הוא לא זורק אותי מכל המדרגות כי אני מפריע להנאתו מהחיים?
יש באמת אנשים שכן יזרקו אותי ולא יהיו מוכנים לפתוח נושא כזה.
.
.
מי שכן מתעניין בנושא כזה, זו בחירה של "ובחרת בחיים". הוא בוחר להיות מי שהוא באמת, שזה הפירוש של חיים, ורוצה להשתחרר מתדמיות שקריות, שלחיות בתוכן זה מוות. ולשם כך הוא צריך להתעניין בנושא הזה. כתוב שרשעים בחייהם נקראים מתים. מוות זה לא להיות בקבר. צדיקים גם בקבר נקראים חיים. כאן הבחירה בחיים או במוות. הבחירה היא על ידי שהמהות שלי נוגעת השאלה של מי אני באמת, ורוצה למצוא מי אני באמת, לחיות לפי מי שאני באמת, שרק זה נקרא חיים. זה משהו שמונח בעצם המהות. מעל השכל. קוראים לזה הרצון הראשון, זה משהו שונה לגמרי מרצון במובן המקובל. זה לא שחסר לי משהו, שאני רוצה להשיג משהו, שאני פונה החוצה בדרך כלשהי. זה בלי שום תנועה ולא מחפש להשיג משהו או לקנות משהו או לקבל איזשהי תוספת. זה פשוט מי שאני כמו שאני.
שוב, רק לאדם יש אפשרות להיות לא מי שהוא אלא להיות משהו דמיוני שקרי. זה מה שקרה בחטא עץ הדעת, שקרתה שבירה בין תודעת האדם למציאות. והוא יכול לשקוע בדמיונות שקר ולאבד את הקשר עם המציאות. הוא יכול לאבד את מציאותו שלו. כלומר למות. ויש בחירה האם להישאר במצב של שקיעה נוחה בדמיונות בלי שום נכונות להתעסק עם הנושא הזה, או לחפש את האמת על מי שאני ואם אגלה שאני מלפפון אז אצמח כמו מלפפון ולא כמו עגבניה. ואני מואס באפשרות שאדמיין שאני עגבנייה בעוד שאני מלפפון ואחיה חיי שקר. שהם המוות. ויש מי שבוחר לא למאוס באפשרות שהוא לא באמת מי שהו אחושב שהוא. לא מפריע לו לחיות בשקר, כלומר למות.
זו לא בחירה שנובעת ממחשבה או משיקול דעת. אי אפש רלהסביר מאיפה זה מגיע. הרצון הראשון הוא חידה נעלמה, סוד, הוא בחינת האין סוף האלוהי. אנחנו מכירים אנשים מבקשי אמת ואנשים שרוצים להישאר משוקעים בדמיון. אז אפשר לא לראות בזה בחירה, אלא לחשוב זה מהותו כך וזה מהותו כך וכל אחד פועל לפי מהותו ובלי בחירה, כמו מלפפון.
אבל באמת אותו אדם עצמו אפשר שיהיה פעם כך ופעם כך. מספרים על אחד מגדולי בעלי המוסר שהיה מוכר קמח בשוק, אדם פשוט ורגיל. חי כך עד גיל ארבעים בערך, בלי חיפוש רוחני. ואז עבר בשוק אדם מיוחד מאוד (אני לא בטוח שאני מדייק בפרטים, שמעתי את זה מהרב וולבה לפני כמעט ארבעים שנה) הסבא מקעלם, והעיר לו הבגד שלך מלוכלך מקמח, והמשיך ללכת. ואותו מוכר קמח קם מייד והתחיל ללכת אחריו, והגיע לעירו וכתב משם מכתב למשפחתו שהוא מבקש סליחה אבל לא היתה לו ברירה, ולמד ונעשה מגדולי תלמידיו.
על רבי עקיבא מספרים חז"ל שעד גיל ארבעים נדמה לי, היה עם הארץ ואמר מי יתנני תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. ואחר כך נעשה רבי עקיבא, בהשפעת רחל אשתו.
ויש גם להיפך שאנשים מבקשי אמת גדולים מתו בעודם חיים. לפעמים זה בגלל שזכו לכבוד ונחו על זרי הכבוד והתחילו להנות מזה, ולהיות חלק מהמערכת ולחיות בשביל כבוד ומעמד, או כל מיני מהלכים שונים ומשונים, ולפעמים זו סתם בחירה פשוטה בלי שום סיבות.
.
כתבתי לך על רבי אלעזר בן דורדיא, שכל ימיו עסק רק בלחפש את הזונה הכי יקרה, ובשעת מעשה היא הפיחה ואמרה לו כשם שנפיחה זו יוצאת ואינה חוזרת כך אלעזר בן דורדיא אין לו חלק לעולם הבא. הרי זו לא פעם ראשונה שחווה נפיחה, והוא ידע היטב את החיים שיש בלרדוף זונות, זה לא היה חדש לו. פתאום קרה לו שהוא בחר. בלי סיבה.
כדאי לקרוא בלשון של חז"ל. זה במסכת עבודה זרה דף י"ז א'. מצאתי את זה עם ביאור:
"אָמְרוּ עָלָיו עַל ר' אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא, שֶׁלּא הִנִּיחַ זוֹנָה אַחַת בָּעוֹלָם שֶׁלּא בָּא עָלֶיהָ,שהיה שטוף כל כך בזנות. פַּעַם אַחַת שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה אַחַת בִּכְרַכֵּי הַיָּם וְהָיְתָה זונה זו נוֹטֶלֶת כִּיס (ארנק) מלא דִּינָרִין בִּשְׂכָרָהּ, נָטַל כִּיס דִּינָרִין וְהָלַךְ וְעָבַר עָלֶיהָ (לקראתה) שִׁבְעָה נְהָרוֹת כדי להגיע אליה. בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר כשהיו מתעסקים בענייני תשמיש, הֵפִיחָה רוח מאחוריה, אָמְרָה בתוך הדברים: כְּשֵׁם שֶׁהֲפִיחָה זוֹ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ, כָּךְ אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. כששמע את הדבר נזדעזע מאד, הָלַךְ וְיָשַׁב בֵּין שְׁנֵי הָרִים וּגְבָעוֹת, אָמַר: הָרִים וּגְבָעוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים. אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה" (ישעיהו נד, י). אָמַר: שָׁמַיִם וָאָרֶץ בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה" (ישעיהו נא, ו). אָמַר: חַמָּה וּלְבָנָה בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה" (ישעיהו כד, כג). אָמַר: כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים! אָמְרוּ לוֹ: עַד שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים עָלֶיךָ, נְבַקֵּשׁ עַל עַצְמֵנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (ישעיהו לד, ד).
אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי, הִנִּיחַ ראשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְגָעָה בִּבְכִיָּה עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ.
יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ר' אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּא מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
.
(יש לרבי ירוחם מאמרים על האמירה הנוקבת  "אין הדבר תלוי אלא בי")
.
.
למה פעמים רבות מקודם הוא היה במצב כמו זה ולא השתנה, ופתאום זה גרם לו לבחירה והוא השתנה באופן כל כך קיצוני? ברור שהוא בחר כאן בחירה חופשית ולא פעל לפי אילוץ כלשהו. לא היה לו שום אינטרס לבחירה הזו. אדרבה הוא מת בגלל זה ביסורי נפש.
.
המנגנון של הבחירה לא מובן לנו. זה וודאי לא שיקול שכלי. איך זה עובד? מה החלק שבאדם שהוא זה שעושה את הבחירה? איך החלק הזה יודע מה לבחור, ואיך הוא יכול לבדוק שהוא לא טועה? איך התהליך של הבחירה?
אין תשובות על זה ולא צריך לחפש. זה מעל יכולת ההבנה שלנו. צריך רק לקבל שיש בחירה. הבחירה היא בין חיים למוות. כלומר לחיות בהתאם למי שאני באמת, או להעקר ממי שאני באמת אל משהו דמיוני ולנסות לחיות לפיו וזה מוות. אם זכיתי לבחור לחיות לפי מי שאני באמת, אז זכיתי באפשרות לחיות כמו מלפפון. או יותר נכון פרח מופלא יפיפה ומיוחד וחד פעמי. פרח ממש לא צריך להאבק על זה או לבחור בזה. זה בא לו כמובן מאליו, אוטומטית. לי זה לא בא אוטומטית, אבל אם בחרתי אז הגעתי למצב של לפשוט להיות מי שאני ולא יותר. רבי צדוק הכהן מדבר הרבה על כך שהבחירה מביאה אותי למקום שבו אין בחירה. אם יצאתי מהדמיונות והתחברתי למציאות, לאמת, והיא בהירה לי וכבר אין מקום לבילבולים, אז כבר אין לי בחירה. נעשיתי מלפפון או פרח, יותר נכון מלאך. זה לא חשוב, כולם בריותיו של הקב"ה ואת כולם הוא רוצה ואוהב, אין הבדל.
.
.
לא צריך לפחד אם אני בוחר נכון או לא, ולא צריך להיות מוטרד איך אדע במה לבחור. הבחירה היא בחירה גם בלי זה. אנחנו לא פועלים באופן אוטומטי בשום דבר, אין לנו אפשרות כזו. כי בכל דבר איננו יודעים אם זה מי שאני באמת, ואין לנו איך לדעת, ובכל זאת צריך לעשות כך או אחרת ואנו בוחרים ממקום שהוא מעל האפשרות שלנו להתבונן בו. יש מי שזורם עם כל מה שקורה בלי לברר אם זה מי שהוא באמת, לא אכפת לו לברר, זה אדם שאינו במדרגת הבחירה. הבחירה היא מדרגה גבוהה. מי שמוטרד להיות מי שהוא באמת, שזה אכפת לו, הוא אדם שיש לו את מעלת הבחירה. אפילו שהוא לא יודע מי הוא באמת ואין לו מושג איך מבררים דבר כזה ואיך מבחינים בין שקר לאמת, כל זה לא חשוב (וגם אם היה חשוב זה בלתי אפשרי). חשוב רק אם זה אכפת לו. אדם כזה בכל דבר מנסה להיות אמיתי עם מי שהוא, בלי שיש לו איזשהם כלים לעשות את הנסיון הזה. בלי שיש לו דרך לדעת, הוא פשוט שואף לשם והשאיפה היא מה שגורם לבחירה, בדרך נעלמת. הבחירה היא מצב משתנה, כל רגע יש לו את הבחירות שלו.
לרב דסלר יש מאמר מפורסם על בחירה. הגישה שם פחות עמוקה, אבל הוא נוגע ביסוד חשוב. הוא כותב שפושע בוחר אם לרצוח או לגנוב. רב גדול ומכובד לא בוחר אם לרצוח או לגנוב, הוא בוחר בין דברים אחרים, דקים, למשל כמו שאמרו על רבן גמליאל שבאה אליו אשה לבית הדין לתבוע על עוול שעשו לה. והוא שתה כוס, ונתן לאשה להמתין עד שיסיים את שתיית הכוס ואז פנה אליה (כמדומני שיש גרסאות שזה היה ארוחה ואולי זה כך ברוב הגרסאות). ובגלל שהוא נתן לה לחכות נגזר עליו להיות מעשרת הרוגי מלכות שפשטו את עורו מעליו בעודנו חי. כלומר לכל אחד יש בחירה לפי המקום שהוא נמצא בו. וכשאדם עולה במדרגתו הוא פשוט מחליף את הצדדים של הבחירה לצדדים אחרים, אבל הוא לא מסיים לבחור, וכל אחד תמיד יש לו בחירה לפי מצבו, ואולי במצב של חברו אצלו אין שם בחירה (כמו שאין לרב חכם וצדיק בחירה אם לרצוח בשביל מאה שקל). הטעות של רב קדוש לא פחות קשה וחמורה מהטעות של רוצח. רבן גמליאל נענש יותר בחומרה ממה שרוצח היה נענש. (עונש בתורה זה לא במובן הפשוט, אלא הוא התנתק ממי שהוא באמת בבחירה המוטעית שלו, ובגלל זה לא ינק ממקור החיים האמיתי שהוא המציאות והאמת, כמו עץ שהרוח ניתקה את שרשיו מהאדמה, ולכן חדל מלהתקיים. עונש זה עוד נושא ארוך…)
.
.
אין בחירה חד פעמית, כל רגע אנו בוחרים מחדש. כי אף פעם איננו בוחרים את האמת והחיים וסוגרים את העניין. אמת מארץ תצמח, אין לנו קשר עם האמת המוחלטת, והבחירה שלנו היא לא הגעה לאמת ולחיים האמתיים בשלמות, זה מסע, צמיחה, מצב תמידי של חיפוש. אם הייתי יודע איך לבחור נכון, הייתי בוחר פעם אחת באמת הגמורה ומסיים את המסע שלי, הייתי מפסיק לצמוח. אבל אני אף פעם לא בוחר נכון. הבחירה במקרה הכי טוב היא לבחור משהו שהוא קצת פחות שקר ממה שהיה מקודם, צעד אחד לכיוון האמת אבל לא הגעה אליה. המקום שהבחירה הביאה אותי אליו, גם אם בחרתי בחיים ובאמת, יש בו גם כן טעות. אני יכול להגיע למדרגת רבן גמליאל ולטעות לסיים את שתיית הכוס. כשאני מבשיל להבחין בטעות שאני עכשיו בה אני בוחר שוב לנסות ללכת למקום עוד יותר קרוב לאמת, וכן הלאה ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה. אמת מארץ תצמח. היא שתולה בשקר וכל הזמן צריכה לצמוח כדי לא להיקבר למוות בתוך השקר, ועדיין שתולה בו כל הזמן.
.
.
כשהתחלתי היה לי רב, ושאלתי אותו הרבה שאלות, ופעם הוא אמר לי שכשנוסעים על אופניים לא צריך כל הזמן להסתכל על הגלגלים להבין איך הם מסתובבים, אלא מסתכלים קדימה ופשוט נוסעים. בבחירה אין דרך אחרת, אי אפשר להבין איך זה עובד, זה ממקור גבוה מדי. אבל עדיין אפשר לנסוע עם זה. העיקר רק לא לפחד כלל. גם באופניים המכשול זה רק הפחד ליפול וגם בחיים.
.
.
.
.
בשאלה האם במצוות או העבירות שלנו אנו משפיעים על הבורא
מתוך מכתב אחר לאדם אחר שנוגע בעניין קרוב.
המכתב שאל על הפסוקים  'צור ילדתך תשי' ו'תנו עוז לאלוהים' שיש בספרי קבלה שמפרשים את זה כאילו לאדם יש השפעה על האלוהים, במצווה הוא מחזק אותו ובעברה הוא מחליש אותו.
יש להוסיף שלפי הקבלה אומרים לפני מצווה "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה". כאילו אני מתקן את הפירוד שיש בין קודשא בריך הוא ובין בת זוגו השכינה היא ספירת מלכות. ואורמים שיש לומר תיקון חצות כדי להעלות את השכינה מעפרה ולבכות על צער השכינה. ועוד כיו"ב שמשמע שיש לאדם השפעה על האלוהות.
.
זה מה שכתבתי על זה:
זה עניין עדין מאוד.

אכן כיוון שיש צד שהבורא עצמו מתגלה בספירת החכמה לא כמופשט לחלוטין אלא כהעולם כולו, שהסדר שלו הוא צורה של אדם, אז אם אנחנו לא הולכים אחרי דמיונות שקר, אלא עומדים על המציאות האמיתית שלנו, ז המצב שבו העולם עומד על הסדר הנכון שלו ואז הוא מגלה את הבורא בגילוי יותר בהיר.  ויש לנו בחירה על זה, כלומר זה תלוי בנו.
אבל זה עוד לא אומר שאנו צריכים לעשות את זה בשביל האלהים, כדי שהגילוי שלו יאיר יותר. אין אפשרות לחשוב שהוא צריך או רוצה את הגילוי שלו, גם לפי הצד המצומצם והמוגבל. נשבר בנו משהו שגורם שיש לנו אפשרות להיות לא לפי אמיתתנו. וכיוון שאנו חלק בעולם, אם אנו בוחרים להיות לא לפי אמיתתנו אנחנו לא חלק מהאור שהעולם מאיר את גילוי הבורא. והעולם כולו הוא פחות גילוי, או אולי אפילו אינו גילוי כלל. כי אולי אין בגילוי עניין של פחות ויותר, אלא או גילוי מלא או בכלל לא, כי אין באלוה חלקים, ואין אצלו להיות בגילוי "חלקי". וזה גורם שאנחנו מנותקים ממנו, הכל הוא כבודו, ומלבד זה אין מציאות, ואנחנו רק צללים של מציאות בדויה ולא באמת נמצאים. הוא מצידו מהצד המוגבל שלו כדמו מראה אדם גם חדל מלהימצא כי הגילוי באופן הזה בטל. אבל המציאות שלו כאין סוף שלא תלוי בכלום כוללת את המציאות המוגבלת והיא מעליה. גם אחרי מה שכתב המורה נבוכים שגם הצד המופשט וגם הצד המוגש שניהם המופת עומד עליהם, שניהם אמת גמורה, עדיין בעיקרי האמונה אומרים באופן חד משמעי שלבורא אין גוף ואינו כחל בגוף, ולא אומרים שיש צד שהוא כן גוף. חכמה זה גוף כי זה הגדרות. זה חלק מהסתירה ששני הצדדים שלה אמת, אבל יחד עם זה יש צד אחד שרק הוא לבדו אמת. והוא הצד המופשט. לכן מה שהצד המוגשם בטל אצל הבורא ז הלא באמת ביטול כלל. הצד שהוא לבדו אמת הוא הצד המופשט ושם לא בטל ולא נחסר שום דבר. לנו אין את הצד המופשט הנצחי הזה, אם בטל הצד המוגשם אצלנו בטלה המציאות ואיתה מציאותנו שלנו. כלורמ להוסיף כח לאלוהים, לגרום שיתגלה כבודו, שיהיה עולם שמגלה את כבודו, זה לא משהו שעושים בשבילו.
מבחינת העבודה זה אומר שאין כאן סיבה נוספת ללחץ לעבוד קשה, בשביל הבורא כביכול. זה בעצם כפירה. יש רק סיבה אחת לעמול והיא לבחור בחיים שלנו, שנחיה אותם כאמיתתם ואז נהיה חיים ומה שזה עושה שיתגלה כבודו בעולם זה הפירוש של מה שאנחנו חיים. זה לא משהו שהוא זקוק לו. יש על זה הרבה מקורות מפורשים.
הרמח"ל מוסיף בזה, בדעת תבונות, שמצד הגילוי האלוהי, גם אם אנו חוטאים הגילוי קיים באותה מידה. ולכן החטא שלנו לא מבטל את גילוי כבודו אפילו לא בעולם המצומצם. אני לא מדייק בפשט בו, רק לוקח את כלליות הרעיון. הגילוי הוא שהבורא הוא מקור המציאות, החיים, האחדות שמתגלה בעולם. אם מישהו מתנתק מהבורא ובגלל זה מת כי אין לו יניקה ממקור החיים, זה מגלה שהבורא הוא מקור החיים באוהת מידה כמו שאם מישהו צדיק ויונק ממקור החיים וזוכה לחיים אלוהיים. העונש על חטאים זה בגלל שמי שמנותק מהמציאות אין לו מקור לקבל מציאות ולכן מציאותו בטלה. כך שהחטא והעונש מגלים שהבורא הוא מקור החיים בדיוק באותה מידה כמו שאם האנשים צדיקים וזוכים לחיים. ולכן בעצם החטא שלנו לא מבטל שום דבר מהגילוי שלו, והוא גורם רק לביטול מציאותנו ואל לביטול שום דבר אחר. לפי זה אין לפרש את הפסוקים שהבאת כמו שכתבת שיש לנו השפעה כלשהי על הבורא. הפירוש הזה לא מוכרח ולא מוסכם. אפשר גם לומר שהכוונה היא שזה רק נראה כאילו ביטלנו את הגילוי האלוהי. למשל אם אמא רוצה לגלות שהחלב שלה מחייה וטוב, והיא מניקה והתינוק מתפתח יפה, זה הגילוי שהיא רצתה. אם התינוק מסרב לינוק ומת, זה גם גילוי של היות החלב מקור חיים, אבל זה לא תפארתה של האם לגלות בדרך כזו. אם מישהו חטף את התינק והוא מת, עדיין הגילוי שהחלב הוא מקור החיים קיים, אבל בכל זאת יש טענה לאם על החוטף. זה נכנס לדקויות מאוד עדינות. וזה מסוכן כי בקלות אפשר לטעות כאן. נראה לי שיותר נכון לא להכנס לזה יותר מדי בשלב הזה.
.
.
יש צדיקים ומקובלים ואדמו"רים מהדורות האחרונים, שהיו קמים בלילה לבכות על צער השכינה, ועבדו עבודת ה' בתורה ומצוות ומעשים טובים לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, להעלות את השכינה מעפרה, לרומם אתץ השכינה ולהעלות אותה למקומה וכו' וכו'. אלה שטויות והבלים וכפירות באופן נורא.  לימוד קבלה למי שלא ראוי לזה יכול להיות מאוד מסוכן. הם גם מופעלים מבעיות פסיכולוגיות. הם כאילו עושים לא בשביל עצמם, הם לא אגואיסטים, זה הפעלה של מי שמחפש התגוננות מרגשי האשמה שמכרסמים בו. זה גורם לדכאון, מתח, עצבות, תחושת אחריות כבדה. כל החטאים הכי גדולים. זו לא עבודה בשמחה וטוב לבב , בשובה ונחת, כמו שכתוב על עבודת הצדיקים. אדם צריך לעשות כל דבר רק בשביל עצמו, בשביל העונג שלו. מה שאחרים מקבלים זה כי יש לו יותר, והיותר גולש מעצמו ומגיע לאחרים.
זה כתוב במורה נבוכים ב' י"א, שהבורא משפיע לשכלים הנבדלים, ומשם השפע יורד לגרמי השמיים ומשם לעולם של ארבעת היסודות. והוא אומר שהמשפיע לא משפיע בשביל התועלת של מי שמקבל ממנו. כי אז יוצא שהנכבד יותר הוא משמש לתכלית מי שנכבד פחות ממנו וזה אבסורד. אני מעתיק חלק מלשונו: "על דרך משל שיהיה איש יש לו מן הממון מה שיספיק בצרכיו לבד, שלא יוותר ממנו מה שיועיל ממנו לזולתו, ואחר יש לו מן הממון יותר לו ממנו מה שיעשיר אנשים רבים, עד שיתן לאיש אחד שיעור שיהיה בו האיש ההוא ג"כ עשיר, ויותר לו מה שיעשיר בו איש שלישי. וכן הענין במציאות שהשפע המגיע ממנו יתעלה להמציא שכלים נפרדים, ישפע מן השכלים גם כן להמציא קצתם את קצתם עד השכל הפועל, "
הנכבד משפיע לא לסיבת הבאת תועלת לנמוך ממנו, אלא כי הוא בעצמו כזה, הוא יש קורן, כמו השמש. השמש היא כזו שנובע ממנה אור וחום. אנחנו נהנים מזה אבל היא לא עושה את זה בשבילנו. כמו שהנכבד משפיע לא לתועלת שום דבר אחר חוץ מעצמו, גם לגבי עצמו זה לא תועלת אלא פשוט זה מה שהוא, כך גם לעניין להביא תועלת למי שמעליו. הנכבד לא זקוק לקבל תועלת מהנמוכים ממנו. אין דבר כזה שמישהו עובד אצל מישהו, שמישהו חייב משהו למישהו, כל אחד בן חורין ופועל רק את מה שהוא ולא משרת משהו חיצוני לו. אבן סינא מאריך בעניין הזה והרמב"ם לקח ממנו וקיצר. שם רואים יותר בבירור שזה כך. אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. בן חורין עושה את רצון עצמו, הוא לא עבד של אף אחד.
אין שום הבדל אם אני לומד או עושה מצווה לשם עצמי או לשם העלאת השכינה לייחד אותה עם קודשא בריך הוא או כל כיו"ב. העבודה לשם עצמי היא לבטל את קיומי הפרטי הנפרד ומתוך התבטלות לדבוק בבורא שכל המציאות היא רק שלו ואצלו.כל אני גואל את עצמי מהחושך הבדידות והפחד, ונעשה מאושר, אני חלק מהחגיגה השמחה של הגוף הקורן, של השמש, משתתף בשמחה העצומה הזו, על ידי ביטול עצמי. וזה עושה אותי מאושר ושמח, באוהת שמחה עצמה של השמש שחוגגת בשמחה את היותה כל כך יפה ומאירה ושופעת.
נניח שאני לא עושה בשביל עצמי, אינני "אגואיסט" ראוי לאשמה אלא אדם טוב שעושה בשביל זולתו. עדיין מה שאני אמור לעשות זה אותו ביטול עצמי, רק שזה לא עושה אותי מאושר כי יש לי מחסום פסיכולוגי מלהנות. אם רואים את הבעת הפנים של אותם "צדיקים" היא לא קלילה ומאושרת ומחייכת ושופעת שמחה חמה. ההבעה הכבדה שלהם היא הבעה של חוטאים.
"וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.  וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.  תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל. וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וכו'"
אם עובדים לא בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, זה היפך מעבודת ה' ומגיע מזה היפך מברכה, חלילה.
כשהייתי בתחילת דרכי, שמעתי שיחות מוסר מהרב המשגיח י.י. בורודיאנסקי. והוא דיבר לפני ראש השנה שהקב"ה יושב על כסא דין, ואמר זה לא הקב"ה שאנחנו מכירים. זה מידת הדין הקשה. ונבהלתי מזה מאוד וזה ערער אותי והייתי במצוקה. לא העזתי לא לקבל את דבריו כאמת גמורה. מרוב מצוקה הפסקתי לשמוע את המילים שלו, אולי חצי נרדמתי. ושמעתי את המנגינה של הדיבור שלו בלי לשמוע מילים, רק את ההטעמה, האינטונציה. כמו ששומעים מישהו שמדבר בשפה שלא מבינים. וזה היה נשמע כמו נביחות אגרסיביות קשות, מלאות אלימות ואכזריות. כמו נאום של דיקטטור חשוך ואכזר, ,שצועק על החיילים שלו. והמנגינה היא זו שגרמה לי לאבד את האמון בו, וזה מה שהציל אותי. כמו שהמנגינה מגלה את האמת יותר מכל דבר אחר, כך גם המבט והבעת הפנים. מה שהאדם אומר דברים מבריקים מבחינה אינטלקטואלית, והציבור מעריץ אותו כגדול הדור גאון וצדיק וקדוש, זה לא אומר שום דבר.
לכן צריך מאוד מאוד להיזהר מהרעיונות של לעבוד למען השכינה או הבורא וכיו"ב. אלה דברים שהם עוד יותר סוד מהסודות שמדברים בהם ספרי הקבלה, אין להם פשט, אין להם קריאה כמו שזה כתוב. יש להם רק סוד מאוד עמוק ומי שלא מגיע לזה בהכרח קורא את זה הפוך לגמרי.
.
.
.
.
על בחירה והשגחה. האם יש אמת אחת מוחלטת או שלכל אחד יש את האמת שלו.
מכתב נוסף:
השגחה זה שיח. הקב"ה רוצה ויודע וקובע ומחליט לפי רצונו וחכמתו כל תנועה של כל כנף יתוש, אבל אף אחד לא יכול לדעת למה הוא קבע שהיתוש יזיז את הכנף כרגע ולא עוד שנייה. לכן אנו יכולים להתייחס לזה כאל מקרה, אין לנו קשר עם זה. זה נקרא הנהגה. הוא מנהיג ומשגיח, אלה שני דברים.

הרמב"ם כותב שהשגחה יש רק לחכמים ולפי מדרגת חכמתם כך תהיה ההשגחה איתם. השגחה זה שהקב"ה מחליט שיקרו דברים בעולם, באופן שהדברים האלה יכולים להעביר מסר למי שזה קרה לו. אם קרה לי משהו אני מבין מזה שהקב"ה אומר לי משהו. השפה היא מידה כנגד מידה. למשל מספרים על רבי חיים מוולאז'ין שהקפיד מאוד שכל הממון שלו יהיה כשר לגמרי (כלומר שאין שום צד חשש שהוא השיג אותו שלא כדין, לא ביושר, גם מהבחינות הכי דקות). פעם הוא משך את המפה וכל כלי הזכוכית נפלו ושום דבר לא נשבר, הוא אמר שזה בגלל שהם נקנו ממון שהוא לגמרי כשר. זה השגחה, הקב"ה אמר כאן שבאמת הממון הזה כשר בשלמות. פעם הוא קנה גרזן, והיה ספק מאוד קטן אולי משהו בקנייה הזו לא היה לגמרי לפי הדין, בצורה הכי מחמירה. נדמה לי שהמוכר לא היה בטוח לגמרי שהוא רוצה לקנות ואז המוכר הוריד מהמחיר. ויתכן שליבו של המוכר לא היה שלם לגמרי עם העסקה במחיר הזה, למרות שהוא הסכים בפירוש והשתלם לו, משהו בתוכו היה לו קצת חבל, ואז העסקה לא לגמרי כשרה. משהו כמו זה. ורבי חיים החליט שזה מספיק כשר.  ואז הגרזן נפל לבאר וזה היה השגחה שהקב"ה אמר לו שבאמת העסקה לא מספיק כשרה. כלומר כל מה שקורה הוא שיח. מי שלא מספיק חכם ילך כאן לאיבוד. הרי אפשר לפרש בכל מיני דרכים והאדם יפרש לפי אינטרסים או פחדים או רגשי אשמה וכו' וכו'.  רק חכם יש לו שכל לפרש ביושר שכלי גמור ולהגיע לאמת מה זה בא לומר לו. לכן רק לחכמים יש השגחה.
.
השגחה זה מערכת יחסים, ובחירה חופשית היא הבסיס למערכת יחסים. אם יש לך שיח עם מישהו, והוא לא חופשי לומר מה שהוא רוצה, לנקוט באופן חופשי בדעה שלו, זה שיח עם רובוט, זה ריק מתוכן. לכן השגחה ובחירה הולכים ביחד, הם צדדים של אותו עניין שהוא מערכת יחסים שיש בה דיאלוג. בלי בחירה חופשית זה מונולוג. הדיאלוג מתנהל בין היתר בשפה של השגחה. זו שפה אישית שקורה בזמן אמת, זה יותר שיח מאשר שאני לומד תורה שניתנה לעם כולו לפני המון שנים. לימדו אמיתי מנס הלמצוא מה התורה אומרת לי אישית ברגע זה, ואז היא נעשית באמת שיח. דיבור אישי איתי. ורק בגלל שיש לי חופש להגיב לזה כרצוני יש טעם בלימוד. בלי חופש ובלי תגובה שלי מצידי, שיוצר דיאלוג, אז התורה יכולה להישאר בספר, זה אותו דבר. אני סתם חמור נושא ספרים.
.
.
.
לגבי לשמוע דברים מאנשים שונים, מכיוונים שונים, זה מעולה. זה מאפשר לך לפתח את מי שאתה. אומרים שמועיל להתפתחות של ילד שיש גם אבא וגם אמא, כי כל הורה אומר לילד דברים אחרים, ואז לילד יש מרחב להחליט לפי עצמו. לגבי אמת, זה מורכב, יש לאדם צורך לחשוב שמשהו הוא אמת מוחלטת שיש לה תוקף אובייקטיבי לכל האנשים, שכך זה המציאות עצמה. אם אומרים שהכל סובייקטיבי ולכל אחד יש את האמת שלו לפי נקודת המבט שלו, זה יוצר קושי תודעתי גדול. אנחנו לא בנויים ככה. אני למשל אומר לך "תסתכל על השקיעה", איזה יופי. אם אני צריך להחזיק בראש שאולי בעיניך שקיעה זה דבר מכוער, אולי בכלל אתה רואה משהו אחר, אני אל יכול ליצור שום קשר איתך, זה מפחיד אפילו. וזה עוד בעניין של טעם וריח. אם זה בקביעות על המציאות זה הרבה יותר בעייתי. אני לא יכול לסבול את האפשרות שאתה באמת רואה בשכלך שאחת ועוד אחת זה שלוש. אני אשתגע אם באמת אאמין בזה, זה יערער אותי.
אז אני מחליט שיש אמיתות מוחלטות אובייקטיביות, ואני בוודאות מאמין שזה כך. ועדיין אדם אחר יכול להחילט הכל אחרת ואצלו יהיו אמיתות אחרות שבעיניו הן מוחלטות. ואני נותן לו זכות קיום.
אם הקב"ה ישאל את החתולים אם לברוא כלבים, הם יגידו שכלב זה מיותר לגמרי בעולם. והכלבים יגידו כך על החתולים. וכל אחד בטוח שהדעה שלו היא אמת מוחלטת אובייקטיבית. הקב"ה מעל כל זה, הוא כולל את שתי האמיתות המוחלטות האובייקטיביות. הוא יודע להחזיק סתירות, הוא רחב מספיק. לכן גם אם בתור כלב אני לא יכול לסבול חתול מסויים וחושב שראוי להשמיד אותו, שכולו שקר מוחלט ורוע מוחלט, אני נכנע לעובדה שהוא קיים, כלומר הקב"ה ברא אותו, וחושב אולי הוא רוצה להשמיד אותי מרוב שכולי שקר ורשע בעיניו.
לומר שלכל אחד האמת שלו זה אומר שאין בכלל "אמת", יש נרטיב, חוייה סובייקטיבית, טעמים רגשות ואינטרסים שונים, ואין אמת שכלית. זה כיבוי השכל. השכל רואה שאחת ועוד אחת הן שתיים, בלי אינטרס ובלי רגש וזה לא נרטיב, וז הלא תלוי בתרבות או זווית ראיה צרה. אם אומרים שלכל אחד האמת שלו מכבים את השכל. השכל לא יודע להתמודד עם אפשרות שמישהו בשכלו באמת יראה באופן צלול שאחת ועוד אחת הן שלוש. השכל יהיה כפוי, מוכרח, לחשוב שההוא טועה. יחד עם זה לחשוב שבאמת עד הסוף באופן מוחלט מי שלא חושב כמוני טועה, זה גם טפשות. הדעה שלכל אחד אמת משלו והדעה שכל מי שלא חושב כמוני טועה באופן מוחלט, אלה שתי דעות שהן קצוות. שתיהן קטנות מוחין, צרות מוחין. אלה דעות ילדותיות. מי שמתבגר צריך ללמוד להכיל את שני הצדדים האלה ביחד. אם אני בטוח בדעתי בבהירות גמורה אז אני יודע שאני צודק באופן מוחלט, וביחד עם זה מי שאומר הפוך ממני אינו מוגדר כטועה. העולם רחב מספיק כדי שגם הוא יהיה צודק באופן מוחלט, יש מקום לכולם למרות שהאמת היא אחת ומחייבת ולא סובייקטיבית.
.
.
הדעה שלך תהיה נקבעת מהסתכלות שכלית שלך, וגם מבחירה שלך. זה בא ביחד. הבחירה היא העיקר וההתחלה, אבל השכל חשוב כדי שאדע במה בחרתי. ושאבדוק אם אין בבחירה שלי דברים שסותרים את שכלי (ואולי אז אבחר להאמין למרות שזה לא לפי השכל כמו שמוגדר בנצרות למשל, או לעזוב את מה שבחרתי ולבחור אחרת). כל מה שאתה מרגיש שמעשיר אותך, מזין אותך, מרחיב לך אופקים, עונה על חשק ועונג שלך, נותן לך כלים, אין שום סיבה שלא תלמד אותו. זה יכול להיות כל דבר. החופש זה החמצן של החיים והצמיחה.
יחסי רב ותלמיד מוכרחים להתבסס על חופש גמור. התלמיד אינו רכוש של הרב ולא חייב לו שום דבר. באותו זמן שהוא בחר לשמוע אז ראוי שיתנהג בכבוד, אבל אם נמאס לו מותר לו לעזוב כרצונו. הרב לא עשה לו טובה, החכמה שייכת לכולם, ומטבעה שהיא מכריחה לפרסם אותה וללמד אותה, ויותר ממה שעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק. לכן גם אסור לקחת תשלום בעד לימוד חכמה, והכרת תודה יותר מדי זה גם סוג של תשלום. גם הרב חופשי ואם אין לו חשק הוא לא חייב ללמד.
.
.
.
.
על תורת אברהם ותורת משה
מתוך מכתב אחר לאדם אחר:
"יש בחובות הלבבות הרבה על זה, בשער העבודה [על עבודה מכח ההערה השכליית שהיא מהתבוננות השכל האנושי שלנו, כמו אברהם אבינו, לעומת העבודה מכח ההערה התוריית, כלומר מכח שכתוב כך בספר התורה]. והממסד החרדי ממש העלים את זה.

החלק הפנימי של התורה הוא כולו תורת אברהם. ובמסורת הוא קיבל מאדם הראשון. תורת משה זה צמצום של התורה שתתאים לחיים של עם. חברה. שזה כולל את האנשים הפשוטים והנהגתם.
מצד תורת אדם הראשון, כל אדם הוא בן יחיד, הוא בעצמו כלל המין האנושי. התורה האישית שלו היא כל העולם. והיא בתוכו.
לפי המסורת ספר יצירה נכתב על ידי אברהם. אין בו שום דבר על מצוות או עם ישראל. גם לפי הפירוש האמיתי שעם ישראל זה מי שרואה את האחדות, ולא משהו אתני או גנטי או היסטורי.
על ספר יצירה המסורת שאברהם קיבל את זה מאדם הראשון. והרי נאמר שאברהם לא היה לו מורה או רב או ספר או נבואה. הכל בא מהכליות שלו. אז איך אומרים שאדם הראשון היה המורה שלו.
אבל באמת אדם הראשון לא לימד אותו שום דבר. כי אין בתורה מה ללמוד. היא רק להיות מי שאני, והחכמה היא בתוך ליבי, כמו מי באר. והחכמה לא אומרת שום דבר, רק מבטלת את הדמיונות השקריים.
למשל אדם חושב שהוא תרנגול, או שהוא המשיח. העבודה והריפוי הם רק ללמד אותו לראות שהוא לא הדברים האלה. ברגע שהוא יצא מהדמיון, לא צריך יותר שום עבודה או לימוד. שולחים אותו הביתה, הוא נרפא וכעת יכול להמשיך לחיות את חייו. כך גם התורה, היא פשוט הסתכלות על המציאות כמו שהיא. רואים עץ ואומרים זה עץ ולא עמוד, אני זה רק ניר, פשוט, כמו שכל דבר הוא רק מה שהוא, ואני לא המשיח ולא איזה אדם חכם וטוב כמו שמתחשק לי לצייר את עצמי לעצמי. למעשה יש כאן עבודה גדולה מאוד של שנים רבות, כי השקרים כל הזמן מתחדשים ומעמיקים. אבל באמת אני לא עושה שום דבר. כמו שניקוי חפץ ישן מכוסה אבק זו עבודה גדולה אבל זה לא מחדש שום דבר.
.
.
.
.
.
במעלת השאלה והטעות, ובסכנה שבמסקנה קבועה
מתוך מכתב אחר:
"זה נכון שהפסוקים לא הובאו במורה נבוכים סתם כך, ויש במה שעולה מהצירוף שלהם עוד רובד עמוק. 

אני לא לומד כך, כי הרי היה אפשר לעשות ליקוט פסוקים, ולמה כתוב כל הספר. לדעתי זה כתוב כדי להוביל אותנו מאיפה שאנחנו, למקום שממנו אפשר להבין את הפסוקים. כמו סולם. אם אני ניגש ישר לפסוקים, אני מרגיש שזה מדי חופשי לי, אני יכול לסדר את זה בכל מיני דרכים ולהבין את זה בכל מיני הבנות, ואני לא יודע איך לפסוע בתוך כל האפשרויות השונות. אם אני מתחיל מלימוד יותר פשוט, ללמוד את מה שכתוב בכל הרצף של הספר, לפני שאני ניגש לחשוב על הפסוקים למה דווקא הם ומה הרמז שבהבאתם, אז כשאני מגיע לפסוקים אני מרגיש שאני עומד כבר על שביל כלשהו, שכבר קיבלתי הנחות יסוד, הקדמות, ואז האור של הפסוקים יש לו כלי, הוא נכנס למסגרת כלשהי. ככה אני יותר חווה את התנועה שבלימוד, לא בגלל שדווקא ככה מגיעים לאיזו אמת "נכונה". למשל מי שנהנה מריצה, אתה יכול לשים אותו באמצע שדה בלי שום מסלול וכיוון והתמצאות, או לתת לו שביל שירוץ עליו. בסך הכל מדובר על חוויית חיים, הנאה עמוקה, לא על הגעה מנקודה א' לנקודה ב'. אבל באופי האישי שלי אם אין שום מסלול אני נעצר נבוך ומרגיש אבוד, אם יש מסלול מסומן אני רץ לארכו ונהנה. אז בשבילי ללמוד קודם את הפרק באופן פחות עמוק מהעיון רק בפסוקים, יש בזה מסלול, וללכת ישר לפסוקים שם אותי במקום שאני מרגיש פתוח מדי בשבילי. אבל זה יותר עניין של טעם אישי. גם כשיש מסלול מסומן כלשהו, זה משאיר הרבה חופש והרבה סימני שאלה.
.
אתמול כתבתי משהו על זה. (למישהו חרדי שמחפש את דרכו).
זה קטע ממה שכתבתי:
"הבעיה בחינוך החרדי הוא לא רק התוכן מבחינת אמונה, אלא לדעתי יותר דרך המחשבה עצמה, גם אם יהיה לה תוכן אחר.

.
כרגע, אני ניגש לשאלות של אמונה בשתי דרכים:

האחת היא לימוד התוכן של העניין, זה דבר שמבחינתי הוא תמיד בתנועה. התוכן עצמו לא יכול להיות "סגור", להגיע למסקנה שזו האמת וזהו, כי התוכן תמיד יותר גדול מאיתנו, אנחנו תמיד רק במסע. לא עליך המלאכה לגמור, מי שאותו אנחנו מבקשים רחב יותר מהכלים שלנו, מהיכולות שלנו להגדיר ולנסח, ואף פעם לא נגמור. יש רק תנועה ומסע ולא מסקנות.
.
דרך שנייה היא השתיקה. יש דברים שאם אני נותן להם מילה, גם אם זה רק בתוך עצמי, הם נעשים קטנים וסגורים וריקים. כי האמת היא דבר חי. לתת לה מילים זה כמו לנעוץ פרפרים עם סיכות בקופסה ולתת להם שמות לטיניים. מילה מצמצמת, והשתיקה יכולה להיות יותר חיה ורחבה. לדוגמה אם מטפסים בהר לראות נוף מיוחד, יש מי שכשמגיעים למעלה מייד מדברים: תראו איזה יופי, מדהים, רואים עד החרמון, מה זה ההר הזה שם וכו'. ויש מי שפורש לצד ויושב ושותק מול הנוף. ואם מישהו ישאל אותו תספר לי מה המחשבות שלך כעת, לא יהיה לו מה לומר. כי השתיקה היא לא רק כלפי האחרים אלא קודם כל בתוך עצמו.
.
כשחרדים מדברים על אמונה, תמיד אלה מסקנות סגורות וברורות, עם מילים מלאות בטחון, כמו מבוצרות. הם לא באמת מבינים את האמירות שהם אומרים, כלומר הם לא רואים מה המציאות שעומדת מאחרי המילים. אם היו רואים, המילים היו נעשות מהוססות, תמיד עם סייג שאומר כרגע זה מה שנראה, מחר זה יהיה מובן באופן חדש, או יתגלה כלא מובן כלל. לא מספיק להבין את הפירוש המילוני של המילים שאומרים. הבנה זה לראות מה המציאות שעומדת מאחרי המילים, שאליה הן מצביעות או רומזות.
.
בגלל שאמונה עוסקת במופלא, יהיו בה יותר סימני שאלה מסימני קריאה. כל סימן שאלה גורם לעלות למקום יותר גבוה שמשם רואים שיש עוד המון סימני שאלה. עוברים משאלה לשאלה, והמעבר הזה הוא עצם החיים. בחינוך החרדי מפחדים מסימני השאלה, וסוגרים על הכל בטיוח של סימני קריאה. סימן קריאה עוצר את המחשבה, הוא מסקנה. וגם מוריד את המופלא לארציות. כי המופלא צר לו המקום בתוך סימני הקריאה והוא נעשה ארצי. (אצל חרדים, לפחות בתקופתי, כמעט לא היה קיים המושג של אלוהים, זה לא היה משהו שדיברו עליו מחוץ לבית הכנסת. החוזרים בתשובה הכניסו את זה בשנים האחרונות. המעטים שכן דיברו על אלהים ואמונה – הצליל, המנגינה, של הדיבור היו כל כך פרוזאיים ובטוחים, בלי טיפת פיוט ושתיקה ורטט מול הנשגב הנעלם. זה לדעתי כי חונכו על הימנעות מסימני שאלה (או לכל היותר אלה שהסכימו שתהיינה שאלות, זה כי הן כלי להגיע לתשובות. אבל לחשוב שרק השאלות חשובות, והתשובות בכלל לא חשובות ואולי לא קיימות, שעצם החיים זה השאלות – לא התשובות. ששאלות לא בהכרח דורשות פתרון. זה רחוק מהגישה החרדית בדורות האחרונים)
.

אני רק משתף כאן בדרך האישית שלי. כמובן התכלית היא שכל אחד יגיע לדרך האישית שלו, שהיא חד פעמית ומיוחדת ורק הוא יכול לדעת אותה. אני לא בא לומר איך כן להתייחס לשאלות ולצורך להבין ולמצוא פשר ומשמעות. לכל אחד יש את המהלך שלו בזה. כל מה שאני כותב זה רק דוגמאות מהעולם האישי שלי להמחיש, והעניין הוא ללמוד לראות את האפשרויות להשתחרר מתבניות המחשבה החרדיות, לא רק מהתכנים. נניח שאני מחליט שי"ג עיקרי אמונה זה לא מה שאני מאמין בו, ואז אני נשאר ריק ואבוד ובודד ובלי משמעות. אם התחנכתי כחרדי אני יכול באופן אוטומטי לחשוב שכדי למצוא משמעות אני צריך לנסח לי את י"ג עיקרי האמונה שלי, אלה שבהם אני מאמין. אני בא לומר שיכולה להיות כאן טעות. יכול להיות שאני יכול להגיע לדעה שאמונה זה בכלל לא דבר שמתנסח בעיקרים כלשהם. אולי זה חי, נושם, נע, אולי זה זורם עם הזמן, כל רגע ונקודת החיים שלו. אולי אמונה זה דבר שנוגעים בו, או כמו נושמים אותו, אין לי י"ג עיקרי הנשימה ובכל זאת אני נושם. וזה לא בהכרח מחליף את המחשבה השכלית. אולי יש הרבה ביטויים לחיים שלנו – הבשר, הרגשות בכל מיני מדרגות שלהם, והשכל, ומשהו מעל השכל (מה שכתוב בשמונה פרקים בהתחלה על כוחות הנפש). לא יודע, כל אחד איך שהוא רואה את זה, השאלה האם אמונה שייכת לכח אחד מהכוחות האלה או לכולם. ואם לכולם איך זה עובד. אני סתם זורק דברים, ומביא דוגמאות מהמסע האישי שלי, כמובן מישהו אחר יכול לראות הכל אחרת לגמרי. כל הכוונה שלי היא לא לומר מה כן, אלא לראות שהגישה החרדית (בלי תלות בתוכן) היא בכלל לא מובנת מאליה, ולא בהכרח צריך לעבוד כך אוטומטית." (עד כאן המכתב ההוא)

.
.
אם מחפשים תשובות, מסקנות, אז מפחדים שטועים, וצריכים אישור. אבל אם מבינים שנניח שאגיע למסקנה ברורה ואמיתית ומוצקה שאין לערער עליה, ומוצאים עליה אישור, זה בתנועה תמיד. כי אני מקווה שמחר אתבגר, האופקים שלי יתרחבו, אחכים, מעצם מעבר הזמן. זקנה מזוהה עם חכמה, כי עצם מעבר הזמן הוא הדבר שהכי מחכים, יותר מכל לימוד ומכל מחשבה. ולפעמים גם בשבוע אני מרגיש שהזדקנתי מבחינת החכמה. זה לא עניין של מספר השנים בלבד, יש בבית אבות קשישים מאוד מטופשים. כי כאילו לא עבר עליהם הזמן. הם מתקוטטים מי יקרא קודם את העיתון. הרי חיית תשעים שנה, ראית שאתה מרוויח דברים ומפסיד דברים, הקמת משפחה, חווית דברים קשים, ראית כל כך הרבה דברים, אתה תיכף מת, מכל זה נשארת שהכי חשוב זה שהייתי קודם בתור לעיתון. האדם הזה לא הפנים את הזמן שעבר עליו.
כתוב על האבות לפני מותם שהם באו בימים. אדם "בא" לגיל שבו הוא נפרד לעולם, הוא עבר דרך עד שהגיע לנקודה הזו, הוא לא נפל אל שעת המוות שלו סתם כך משום מקום. והדרך היא הימים, הזמן, הוא בא מיום ליום ליום עד שהגיע ליום הזה. הוא חי את היום בכל יום. הוא מגיע עם מטען של אלפי ימים עליו. מה שחשוב לו הוא כבר לא דברים קטנים של ילדים. מה שהוא רואה זה כבר לא ראייה שטחית של ילדים. ככה יש לו גם ראייה על המוות, הוא לא נבהל ממנו, הוא עוד שלב בדרך, יום המיתה הוא עוד יום משרשרת כל הימים של החיים, הימים מחוברים, ובעולם הבא יש יום שכולו ארוך, הכל אותה שרשרת.
.
אם הכל בתנועה, והכל תנועה מסימן שאלה לסימן שאלה, אז הנושא של האם טעיתי מקבל מובן אחר. בטח שטעית. כולנו רק טועים. תמשיך, מחר תראה בעצמך שטעית, מזה תתיישר ותחכים, וכך שוב מחרתיים וכן הלאה. חלק מהתנועה זה לא לפחד לטעות, ועוד חלק הוא לגלות בעצמך את הטעויות, כי אז ההתקדמות שבגילוי הטעויות היא שלך, היא אתה.
.
.
הטעויות הן המזון שלנו. בתחילת מסכת בבא קמא קוראים לאדם "מבעה", וזה מלשון תפילה (בארמית). אפשר להחליף את המילה 'אדם' במילה 'מתפלל', אלה מילים זהות. ומתפלל זה מי שמבין שאין לו משל עצמו שום דבר. הוא כולו רק חסרון, לכן הוא בא לבקש, זו התפילה. להרגיש שאני נמצא, כניר, האדם המסויים הפרטי, זו טעות. רק הבורא נמצא ולי אין מציאות משלי כפרט. וכולי שקוע בטעות שיש לי מציאות משלי. אם אני מבין שהטעות הזו היא בעצמה טעות, כלומר הטעות שיש לי מציאות כאדם שנקרא 'ניר', היא בעצמה טעות, כי המציאות שלי היא רק בהתבטלות שלי אל הבורא, המציאות היא "עזה כמוות אהבה", היא כמו מוות כי היא ביטול העצמי. ביטול העצמי הוא מקור המציאות שלנו, הוא המזון שלנו, אם אני כל הזמן בגילוי כמה טעיתי, ויודע שהגילוי שהיום מאיר לי מחר יתגלה בעצמו כעוד טעות, הטעות גורמת שאני חווה את עצמי כבטל, וזו המציאות האמיתית, ההתבטלות. לכן מהטעויות מקבלים מציאות.
מאמיתות שהן מסקנה נופלים, כי זה גורם לדמיון כאילו יש בי משהו משל עצמי, יש בי חכמה ולו מעט, שהרי הגעתי למסקנה מוצקה. אם אני מרגיש חכם, שיש לי מציאות משלי נפרדת, אני מת, אני מתנתק מהבורא שהוא מקור המציאות. לכן התשובות הן רעל והשאלות והספקות הן חיים ומזון. זה שינוי תפישה עמוק ויסודי, ויש בתוכנו הרבה כוחות שמתנגדים לזה."
.
.
.
.
מכתב המשך:
"אני שמח שאתה מדייק, וכשחסרה נקודה אתה עומד על זה.
ברור שאתה צודק. לא הסברתי את עצמי.
אנחנו גם אחד עם הבורא ונמצאים במציאותו וחיים בחייו, וביחד עם זה אנחנו גם נפרדים וחיים חיים פרטיים אישיים שלנו. הנסיון הוא להיות באמצע, לא להיתקע בשום קצה. האמצע בין חם לקר זה לא פושר, אמצע זו לא בינוניות. אלא אמצע זו תנועה חופשית מקצה לקצה, מהכי חם להכי קר ובחזרה, מתוך בחירה, תנועה בין הקצוות שבה נמצאים החיים באמת, כי התנועה הזו היא הבחירה.
בשמונה פרקים הרמב"ם אומר שכל קצה זה חולי נפש, והבריאות זה האמצע. קצה זה כל מה שנתקעים בו בלי חופש תנועה. ואמצע זה התנועה של הבחירה פעם בזה ופעם בזה.

יש בדרך כלל צד אחד של הקצה ששם יותר נוטים להיתקע מאשר בצד השני. למשל ריבוי אכילה זה קצה שיותר נתקעים בו מאשר נטייה מופרזת לצום או קמצנות יותר נטים לזה מאשר פזרנות.
בנושא של לימוד, יש קצה שאומר שאני חכם ויודע לברר דברים עד סופם ואם אני משקיע מאמץ לימודי אני מגיע למסקנות שהן אמת יציבה וקבועה וסגורה. יש קצה הפוך, של לרחף בעולם הרוח של אחדות גמורה וביטול עצמי גמור, ולהיות מנותק מהרבדים הגופניים הטבעיים שלי ושל אחרים.

אני דיברתי נגד הקצה של לחשוב שיש לי כח להגיע לאמיתות מוחלטות סגורות שאין לזוז מהן. התכוונתי שבוודאי יש גם צד של תשובות ומסקנות, ואי אפשר בלי זה. כמו שכתבת יפה. רק במקביל עם כך שיש לי תשובות ומסקנות, אני גם יודע שהכל עוד יצמח ואראה דברים אחרת, ומבחינה זו הכל הוא רק שאלות, שיתבררו כשאצמח, והבירור הזה בעצמו יהיה שאלה מהבחינה שהוא עוד יצמח הלאה. אני מנסה לחיות עם שני הקצוות ביחד אפילו שהם סתירה, זה הרי תמיד חוזר שהעניין הוא לצמוח לגדלות מוחין ורוחב דעת שיכול להחזיק סתירה, בלי ללכת לאחד הקצוות שלה.

אם ניזכר בתקופה שהיינו ילדים או נערים או בוגרים צעירים בתחילת הדרך. היינו בטוחים שאנחנו יודעים דברים אמיתיים, ויודעים יותר טוב מההורים. כלומר בידיעה מוחלטת. יש קטנטנים שאמא אומרת אנחנו יוצאים, צריך ללבוש מעיל. והפעוט אומר לא צריך מעיל. או היא אומרת תיזהר, אם זה יפול זה יישבר. והוא אומר זה לא יישבר. הוא בטוח שהוא יודע יותר טוב מאמא, ושאין צורך לבדוק או לברר איכשהו, ואין טעם לבדוק מה אבא אומר על זה. אם אני מסתכל על זה היום ממרומי גילי, אני אומר איך הייתי טיפש. התחושה שלי היא שאז הייתי קטן וטיפש, היום אני כבר בוגר, מנוסה, יודע. התינוק או הנער אי אפשר לומר להם שבגלל שאני בן שישים יש לי נסיון ואני יודע דברים שהם לא יודעים. מה פתאום, הם יודעים יותר טוב. גם אם העולם הכיר בי כאדם החכם בעולם, שלמה המלך, עדיין הילד לא יסכים להקשיב לי בשום דבר. העניין הוא שאני לא מצליח להפנים שעוד זמן כלשהו אחשוב כמה צעיר וטיפש הייתי על מה שאני היום. אני מאוד מקווה שבגיל שמונים אחשוב איך בגיל שישים הדעת שלי היתה מצומצמת וילדותית, כמה לא ראיתי, איך לא היתה לי נקודת גובה להביט משם על המציאות, כמה לא ראיתי את המציאות, וכמה טפשויות הייתי בטוח שהם אמת גמורה.
אני עכשיו עובד כדי להגיע לתשובות ומסקנות, ואם אני מגיע אני שמח בזה ומרגיש שהחכמתי ושזה הזין והצמיח אותי. אבל במקביל אני רוצה גם לא ליפול לאשלייה שיש לכל תינוק שכעת השכל שלי הגיע למלוא כוחו. אני זוכר שבגיל 13 פתאום נפלה עלי "הארה", הרגשתי שאני כבר חכם כמו מבוגר ממש. סיימתי את שלב הילדות והשכל שלי בשל ובוגר ויכול לדעת כל דבר לא פחות מכל מבוגר.  כמו שזה מופרך וטפשי בגיל 13, זה מופרך וטפשי גם עכשיו. ועדיין זה אמור לא לקלקל לי את היכולת ללמוד בדרך של לחפש תשובות ולחיות מהאור שבתשובות.
ילד קטן חייב לסמוך על ההבנה של עצמו. אם הוא יגיד מה שאבא אומר, זה יהיה בשבילו סתם מילים בלי הבנה. הבנה יכולה להיות לו רק לפי המדרגה של עצמו, ולכן הוא מוכרח לחשוב לבד ולסמוך על ההבנה של עצמו. הוא לא מבטל כעת את ההבנה של עצמו, אבל יודע ומאמין שכשהוא יגדל ויגיע לגיל של אבא הוא יבין אחרת. בינתיים הוא לא מבין "אחרת", אבל ראוי שיהיה בהבנה העצמית שלו איזה סימן שאלה, משהו לא מוחלט וסגור."

2 מחשבות על “295 – על העמל להתעלות למדרגה יותר גבוהה, ועיון מעמיק בעניין הבחירה החופשית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s