292 – גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. מהו תלמוד תורה. דברים למי שמתחיל בלימוד. על החושך. חידושים גדולים בכלל של דיברה תורה כלשון בני אדם (ובירור בעניין כל האומר דבר בשם אמרו).

מתוך מכתב:

לשון הכותב:

"אֵין לְךָ מִצְוָה בְּכָל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד תַּלְמוּד תּוֹרָה אֶלָּא תַּלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן שֶׁהַתַּלְמוּד מֵבִיא לִידֵי מַעֲשֶׂה. לְפִיכָךְ הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂה בְּכָל מָקוֹם

מדוע דווקא תלמוד תורה היא המצווה החשובה ביותר?
מה עם שמחה? אהבת השם? צדקה המשפט וכו'?
מה הכוונה שהתלמוד מביא לידי מעשה הרי אין הכרח שהלימוד יביא לידי מעשה?
מה מקומו של הרצון והכוונה?"
.
.
.
.
זה מה שכתבתי:

"הרמב"ם כותב ומדגיש הרבה פעמים ש"תורה" אין הכוונה ללימוד פשט ההלכות, תרי"ג המצוות והסוגיות ההלכתיות הלמדניות שבתלמוד. הוא אומר שכל אלה עדיין מחוץ לארמון המלך, ומי שמתעקש שרק זה התורה אין בכלל מה לדבר איתו והוא כסיל.

.
.
אלא התורה לפי האמת היא כמו שכתבו חז"ל במדרש בראשית רבה א' א':
"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין [ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות [מחברות], ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין [דלתות]. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם"
.
.
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"
.
.
ובהלכות תשובה פרק י' כתב:
"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך. אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה"
.
.
ובספר המצוות מצווה ג' כתב הרמב"ם:
"מצות עשה ג – לאהוב את ה'

היא שציונו באהבתו יתעלה. וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה. וזאת היא האהבה המחוייבת.

ולשון ספרי [מדרש הלכה מאת חכמי המשנה]: לפי שנאמר "ואהבת את ה' אלהיך", איני יודע – כיצד אוהב את המקום? תלמוד לומר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. הנה בארנו לך שבהתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח."
.
.
בספר המצוות מביא מדרש חכמים בספרי שלאהוב את השם זה ללמוד תורה. אבל כתוב ברמב"ם ביסודי התורה, וגם בספר המצוות עצמו, שהדרך לאהבה היא להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים, כלומר להתבונן בעולם, להתבונן בטבע ובגרמי השמיים ובמלאכים (כמו שמפרט שם בהלכות יסודי התורה), ולא לשבת מול הספר וללמוד תורה.
.
.
הלשון בספר המצוות היא:
"וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו". מצוותיו ומאמריו זה ספר התורה, ופעולותיו זה העולם. כלומר הוא מאחד את שני הדברים.
רואים מכאן שהמושג "תורה" שמתייחסים אליו הוא במשמעות של בראשית רבה, שהסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר שהתורה והעולם הם אותו דבר. זה אותו ארמון. התורה היא כמו תכנית אדריכלית של הארמון, זה המחברות והפנקסים של האומן, והעולם הוא אותו ארמון עצמו שמבוצע בחומר. אברהם אבינו אל היה לו ספר ואל מורה ואל זכה לנבואה בתחילת דרכו, אלא התבונן רק בעולם ומזה ידע את כל התורה עד עירובי תבשילין (גם עירובי תבשילין יש להם סוד פנימי שהוא מתאים למציאות וזה לא רק כפשוטו. ומי שיודע את הפנימיות של זה מספיק טוב ובהיר יכול להגיע גם לפשט על פרטיו).
.
החובות הלבבות בשער העבודה מסביר, וגם ברמב"ם זה כתוב, שאפשר להשיג הכל רק מהתבוננות בעולם, רק שהתורה מקצרת את הדרך ומצילה מטעות. כמו כשמטיילים ויש מפה. לא מפסיק לראות את המסלול על המפה. כל היופי והתוכן הוא ללכת במציאות הפיזית. אבל המפה עוזרת להבין איפה אתה ומה הם פני השטח ולאן לפנות וכו'. עוד דבר הוא שכשמתבוננים בעולם רואים את פני השטח, את השטחיות. התורה מפנה את המבט לכיוון הפנימיות, כי בה נמצא רק עצם הדבר נקי, כמו שהוא לאמיתו, בלי כל הרעש והדמיונות והיסחי הדעת שמסביב.
.
.
תלמוד תורה שדיברו בו, הכוונה לדעת את המציאות כולה לאמיתה, ביושר שלה, בהבדלה מה הוא העצם האמיתי ומה הוא רעש של דמיונות והסחות דעת. למשל כתוב בתנ"ך שלאדם מספיק שתהיה מיטה כסא שולחן ומנורה. אחרי שיש כל כך הרבה פרסומות והרגלים של חברת השפע והצריכה, וקנאה ותחרות, אדם חושב שהוא מוכרח שיהיו לו חפצים לאין מספר, ועמל כל ימיו להשיג את הממון לזה. התורה יכולה ליישר את האדם מדברים כאלה. אבל מי שיש לו שכל יכול להתיישר גם בכוחות עצמו. וגם אפשר ללמוד בודהיזם שמיישר מבחינה זו.
זו דוגמה מאוד גסה וסכמטית, יש טעויות של סינוור מסיבת שטחיות המבט שהן הרבה הרבה יותר עדינות.
לדעת את המציאות כמו שהיא גורר גם עבודת השם לשמה. אם אדם יודע את האמת הוא מוכרח לפעול לפיה. מי שבאמת יודע את האמת למה אסור לגנוב, ממש בידיעה גמורה בהירה לגמרי, שחודרת בכל כוחות נפשו, לא יהיה מסוגל לגנוב. בלי שהוא קרא בתורה ובלי שהוא מפחד מעונש כלשהו. הספר החטא ועונשו מראה את זה בעמקות נפלאה.
.
.
וזה גורר גם רגש אמיתי. אם אני רואה אדם בוכה בגלל שקרה לו כך וכך, אני לא יכול לרדת לרגשותיו, אלא אני מדמיין את עצמי בסיטואציה שלו, ויודע מה אני הייתי מרגיש, ועל זה אני כואב. מי שזוכה לדעת את המציאות כמו שהיא באמת יודע מה אותו אדם מרגיש, איך שהוא מרגיש, לא מה אני הייתי מרגיש במקומו. גם את הרגשות שלי אני לא מכיר באמת. אולי גדלתי בבית תרבותי וחינכו אותי שבטהובן זה נפלא, אבל באמת אני כשלעצמי, באמת שלי, שונא את בטהובן, ולא אעיז להודות לעצמי. שוב, אלה דוגמאות מאוד מאוד גסות.
.
.
על צדיקים יש לשון מיוחדת, בנוח נאמר את האלוהים התהלך נוח. ובאברהם נאמר התהלך לפני והיה תמים. כשה' אמר לאברהם לך לך מארצך, רבי ירוחם אומר שלא נאמר לו לאן ללכת. הוא התחיל ללכת בלי לדעת לאן. והלך מתוך הקשבה למציאות. ברמה שטחית וגסה הכוונה שאם חם לו הוא הלך למקום שיש צל, ואם יש מקום שיש אויבים הוא הלך לצד אחר, וכך הלך אחרי המציאות, מתוך הקשבה והכנעה וכפיפת ראש. אומרים שהשביל יותר חכם מההולך בו. כמובן שמדובר בהקשבה הרבה יותר עמוקה ודקה. שנובעת מהכרת האמת של המציאות. זו הליכה עם ה', מתוך דבקות והתמסרות, בהכוונת ה', שהוא המציאות. אולי זה קשור לאינטואיציה שיש בזמננו שהיא היסוד למה שנקרא "מיינדפולנס".
.
.
כל זה נכלל בלשון "תלמוד תורה" שהכוונה בו הכרת המציאות כמות שהיא לאמיתה, שזה התורה עצמה. אדם שמכיר את עצמו לפי האמת העמוקה, העצמית, כמות שהיא לאמיתה באופן נקי וצלול, בשקט בלי רעבון תאווני, ואת כל הקרובים לו ואת כל המציאות שהוא חי בתוכה, מזה צומח הכל. וזה שמחה היחידה שהיא שמחה אמיתית. שקטה ושותקת אבל נוגעת עד העצם. ומזה יש כוונה ורצון.
.
כמו שכתב החזון איש:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"
זו הכוונה שתלמוד מביא לידי מעשה. לראות את החידה זה תלמוד תורה, כי זו אמיתתה של המציאות. וזה המניע הכי גדול לעשייה. כי מה לו ולחיים הנעימים האלה."
.
.
.
.
על הרשות למתחיל בלימוד לחדש חידושים. ועל החושך.
חלק אחר מאותה התכתבות. השאלה היתה על מי שרק מתחיל ללמוד ומתחיל לחדש שדברים האם אין זה נכון שיחכה עד שיקנה הרבה ידיעות. או לפחות שעד אז יבקש ביקורת על כל דבריו. הנושא שעליו היתה בקשה לחוות דעת שלי היה החושך.
.
 .
זה מה שכתבתי על זה:
.
"מה שכתבת על החושך בהחלט זה נכון. מה שכתוב בבראשית א' ב' והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, המילה "חושך" פירושה יסוד האש. כך כתב הרמב"ן שם והמורה נבוכים ב' ל'. כתוב ש"עולם" הוא מלשון העלם. החושך הוא החומר, והוא כמו האדמה שממנה הכל צומח. יש דוגמה בהירה לזה משיר של רחל המשוררת, בשם "עקרה", שם היא מציאת באופן מאוד חי ונוכח ומוחשי ילד שירי, כלומר ילד שקיים רק בשיר, ציור של ילד, או צורת ילד. ויש לו גם שם, אורי. הוא לא רק תיאור של ילד אלא ממש מציאות של ילד, כי זו יצירת אמנות ולא סתם דיווח פרוזאי, יצירת אמנות יש בה קסם שהיא מנכיחה את מה שמצוייר בה ומעניקה לו מציאות ממש, אע"פ שזה רק ילד של שיר ולא בשר ודם ממש. במציאות לא היו לה ילדים. המציאות היא שאין לה ילד וגם ידוע כבר שלעולם לא יהיה לה, זה חושך גמור ונורא של כאב שחור מזוקק, בלי תקווה ובלי קרן אור אחת.החושך הזה בעצמו יצר את הילד שקיים בשיר. החושך צייר את צורת הילד. צורת הילד שבשיר יש בה משהו שהוא יותר מילד בשר ודם. היא חודרת לעצם המהות של "ילד", יש בה משהו נצחי, ומשהו שמשותף לכל הילדים, לאור הפנימי, לחיים הטמירים, שיש בכל הילדים. ילד אחד חומרי לא מגלה את המהות הרוחנית העמוקה של 'ילד' כמו שמגלה הילד האמנותי שבשיר.
אמנם לא היה חסר ילד, לא היו געגועים לילד, ולא היה אפשר לכתוב ילד שירי, בלי שיש מציאות ממשית של 'ילד'. הרמב"ם אומר שמקיר לא נעדר שכל, אבל מטיפש כן נעדר שכל. כי העדר הוא העדר של משהו שהיה אפשר שיהיה. קיר לא מתגעגע לילד אבל אשה עקרה כן מתגעגעת, כי אפשר שיהיה לה ילד מציאותי.

יש משל בקדמונים על ילד שגדל לבד באי בודד. הוא לא ראה מעולם אדם וגם לא ראה את עצמו. בשלב מסויים יעלו בו געגועים להוריו, לבני אדם. הוא לא יצייר צורת אדם בדמיונו, אבל הגעגועים יציירו בו איזשהי תחושה כמו שמרגישים ככשומעים מילה חמה, ליטוף רך או כיו"ב. התחושות האלה לא ילמדו אותו מה זה אדם, איך נראה אדם, אבל הן כן מקור מידע על אדם. נודע שאדם זה דבר שיכול להפיק חמימות ורוך. כלומר ההעדר, הכאב, הריקנות, שהוא החומר והחושך, יש בו מקור מידע על מה שבאמת כן נמצא, על האלוהים, גם בלי שכתוצאה מזה אנו תופשים את מציאותו של הבורא כמו שהיא לאמיתה. כלומר כל האור שיש הוא רק מה שנולד מהחושך. מי שמפחד מהחושך ולא צולל לתוכו עד עמקו לא יזכה לאור. והאור תמיד כתוב על חושך, לא עומד בפני עצמו לבד.

.

.

קראתי על רבי חיים שמואלביץ, שלמד בישיבת מיר, והיתה הפסקת חשמל והיה חושך גמור. מי שלמד איתו אמר בהתפעלות "איזה חושך!". ורבי חיים אמר בלי התפעלות, אני כל הזמן ככה.

.

.

מה שדבר הוא פרי מוחך זה לבד כבר בסיס. בספר חובות הלבבות, בהקדמה, כתב:

"יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב: "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונה ידלנה", רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ.
ואני שאלתי אחד מהנחשבים מחכמי התורה במקצת מה שזכרתי לך בחכמת המצפון והשיב אותי, כי הקבלה תעמוד במקום העיון בזה ובמה שדומה לו.
אמרתי לו: אין זה ראוי אלא למי שאין בו יכולת לעיין, מפני מעוט הכרתו ורוחק הבנתו, כנשים וכקטנים וחסרי הדעת מן האנשים, אך מי שבכח שכלו והכרתו לעמוד על ברור מה שקבל, ועכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ובתורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו."

החובות הלבבות אומר שהחכמה נמצאת בלב, ומשם שואבים אותה כמו מים מהבאר. ואחד מהנחשבים בחכמי התורה לא הסכים עם זה, ואמר שצריך ללמוד את החכמה מהקבלה. אין הכוונה בחכמת הקבלה אלא בכל חלקי התורה שמקובלת לנו מהר סיני.
והחובות הלבבות בעצמו לא הסכים עם אותו חכם אלא אמר שללמוד מספר התורה, כלומר מהקבלה, המסורת, זה נועד רק לקטנים שאין להם דעת. אבל מי שיש לו שכל מחוייב לשאוב את חכמתו מתוך עצמו ואם התעצל בזה יתן את הדין. הוא מפתח את העניין הזה הרבה בשער העבודה. שהעבודה האמיתית המובחרת, שרק היא לשם שמיים, ורק היא מדבקת את האדם לבוראו, היא מה שהאדם עובד מכח השכל העצמי שלו ולא מכח מה שכתוב בספר התורה.

.

.
זו עבודה שלך, אני לא רוצה להתערב בזה יותר מדי. פעם למדתי וגם לימדתי ציור, וכל אחד יודע שמורה גרוע זה מורה שכל תלמידיו מציירים באופן דומה לו ובסגנון שלו. צריך לתת לאדם לפתח את סגנונו ודרכו, את הקול שלו. גם בתורה זה כך. אם יהיה לי משהו שאולי תורם, או קושיה חזקה, אז אכתוב, אבל כל זמן שאני לא רואה משהו שבאמת צריך הערה, יותר טוב שזה יישאר שלך. ותיקח על זה אחריות, אל תפחד. זה טוב שאתה מרגיש חוסר בטחון ושיש אולי דברים שאתה עוד לא יודע שסותרים את מה שאתה חושב. כל אחד מוכרח להרגיש כך כל הזמן. לפעמים מי שלומד הרבה זמן נוטה לשכוח את זה ולהתפתות להרגשה שהוא מוגן מטעות ויודע את הדרך, וזה מתכון בטוח לשקיעה בטעויות גמורות. "אשרי אדם מפחד תמיד", שבודק את עצמו תמיד, ותמיד מודע לאפשרות שכל המחשבות שלו הן טעות גמורה. ומתפלל ועמל מאוד ללמוד יותר ולדעת אם הוא במסלול הישר או שהוא נטה מהאמת לגמרי. זה נפלא שיש לך את זה, ואני מאחל לך שלא תאבד את זה גם כשתהיה מלומד גדול מאוד ותדע את כל הספרים ישר והפוך.

.

הרב של רבי ירוחם, שנקרא הסבא מקעלם, היה אומר שעדיף לחשוב לבד ולטעות מאשר להעזר במחשבות של מישהו אחר ולא לטעות. וטעות הכוונה לכפירה ממש, לא לאיזה פרט. והסביר שאם התרנגול ניקר בעוגה לא מענישים אותו, אבל אם נער נגס בעוגה של שבת מענישים אותו. וברור שעדיף להיות אדם ולהענש מאשר להיות תרנגול ולהינצל מעונש.

לקחת אחריות זה לדעת שאני מעז לחשוב לבד, ולכן אני יכול לטעות לגמרי, ואני מקבל על עצמי את התוצאות שיכולות לנבוע מזה. זה קשה ומפחיד, אבל אין דרך אחרת. וזה מההתחלה כך. אולי אתה מרגיש שעוד אין לך היקף ידיעות מספיק כדי לצעוד באופן עצמאי, ואחרי שתבנה בסיס תוכל לעשות זאת. אבל באמת גם לרמב"ם לא היה מספיק בסיס של היקף ידיעות מספיק כדי לצעוד לבד. התורה אלוהית, אין סופית, האמת האלוהית היא רחבה ממה שאדם יכול להקיף, כל אדם. אם למשל הבורא נמצא בגובה אין סוף קילומטר מעלינו, ויש אדם שעלה לראש האוורסט לגובה של שבעה קילומטר, הוא לא יותר קרוב. כי אינסוף פחות שבע זה עדיין אותו אין סוף. כך שכולנו אין לנו בסיס ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים. והשאלה אם אנו הולכים ישר או עקום לא תלויה בכמה בסיס ידע יש לנו, אלא בטהרת הלב ויושר פנימי ורצון אמיתי לדבוק בבורא מאהבה בלבד.

.

.
יש סיפור חסידי שהיה נער מה שנקרא היום בעל צרכים מיוחדים, ההיפך מחריף וידען, והוא נכנס לבית הכנסת בזמן תקיעת שופר, והתרגש, וצפצף במשרוקית שלו מעומק ליבו בכנות אמיתית. והבעל שם טוב אמר שזה מקובל ואהוב אצל הבורא יותר מכל התקיעות שעושים רבנים צדיקים וחכמים שמכוונים את כל הכוונות לפי הקבלה ומדקדקים בכל הלכות שופר. אם כבר יודעים את כל הלכות שופר אסור לדלג עליהן, כי אז זה כבר לא תמימות אלא תחמנות. אבל מי שלא יודע וליבו תמים וישר ונקי, זוכה לאמת לא פחות. ובאמת כולנו לא יודעים שום דבר וכולנו כמו אותו נער. לכן זה לא משנה אם אתה בכיתת ה"מתחילים" או בכיתת ה"מתקדמים", בתורה האלוהית אין חלוקה כזו. גם יש בהחלט אפשרות שאתה תבין משהו אמיתי שחכם גדול ומפורסם בכל העולם לא הבין. תורה זה לא כמו שאר מקצועות הידע שאם לא למדת מספיק אתה עוד לא יכול להיות רופא או מהנדס או עורך דין או פיזיקאי וכו'. בתורה אתה יכול להיות רב גדול כמו רבי יהודה הנשיא מתוך נקודה של אמת פנימית גם אם לא למדת כלום.

.

יש במסכת עבודה זרה סיפור על רבי אלעזר בן דורדיא. הוא היה אדם שלא למד שום דבר, וכל עסקו בעולם היה לחפש את הזונות הכי משובחות. והוא שמע שיש זונה הכי טובה בעולם, שנמצאת במקום רחוק מאוד וצריך לשלם לה שק מלא דינרי זהב, והוא טרח והגיע אליה, ובשעת מעשה יצאה ממנו נפיחה. והזונה אמרה לו כמו שנפיחה זו יוצאת ולא חוזרת, כך אלעזר אין לו חלק לעולם הבא. והדברים נכנסו לליבו, והוא בכה לילה שלם, מרצון לשוב מדרכו, ובסוף יצאה נפשו ומת מרוב בכי. ויצאה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
ורבי יהודה הנשיא התמרמר על זה ואמר שיש קונה עולמו בשעה אחת, ולא עוד אלא שנקרא רבי. רבי יהודה הנשיא היה גדול חכמי התורה והוא זה שחיבר את המשנה. והוא עמל שנים רבות בעמל הכי גדול לזכות לחיי עולם הבא, והנה אלעזר זה הקדים אותו וזכה בשעה אחת. התואר "רבי" לא מורה על היות האדם צדיק או ישר לב וכו', אלא על ידיעה בתורה בלבד. ורבי יהודה הנשיא נקרא "רבי" בלי תוספת, הוא היה זכאי לתואר הזה יותר מכל אדם כי הוא ידע תורה יותר מכל אדם. והוא הרגיש מקופח, אלעזר זכה לחיי עולם הבא כי ליבו ישר ונפשו נפתחה לבקש משמעות ותשובה, בסדר, אבל תורה הרי אינו יודע כלל, הוא ממש אנאלפבית (לפי התחביב שבו עסק יש גם לשער שלא היה חריף בשכלו), ואיך יתכן שהוא קיבל את התואר הכי גבוה שמיוחד למעלה של ידיעת התורה. אלא תורה זה לא כמות של אינפורמציה, ולא טכניקה של לימוד, ולא חריפות אינטלקטואלית, וגם מי שלא למד שום דבר יכול להשיג מבפנים נקודה פנימית בתורה שכוללת את כל הפרטים, כמו שכתב החובות הלבבות שהחכמה היא מעיין שנמצא בלב האדם, ואפשר לשאוב אותה משם בלי לדעת שום ספר, וזו ידיעת התורה במעלה הכי גבוהה שאפשר.

.

.

אני שמח לקרוא מה שאתה כותב ולכתוב אליך ככל יכולתי, ותמשיך לכתוב. אני רק מנסה להסביר שאני מרגיש שלא נכון שבכל פעם אתערב יותר מדי במהלך המחשבה שלך. בגלל שכביכול למדתי יותר זמן הדעה שלי יכולה להטיל צל על המחשבות שלך ולערער לך את הבטחון בעצמך. בהחלט יש לך יכולת שיהיה לך חלק גדול בתורה משל עצמך, חלק מקורי וחד פעמי שרק ממך הוא יכול לבוא לעולם, וזה צומח ומתפתח, וצריך לעזור וליישר ולטפח ולהזין, אבל גם לשמור מפני השפעת יתר.

.

.

.

.

.

דיברה תורה בלשון בני אדם

אני מצרף כאן קטע ממכתב אחר, לגבי דבריו של רבי יוסף אבן כספי, מהדור שאחרי הרמב"ם, לגבי דיברה תורה בלשון בני אדם.

"קראתי את המאמר "דיברה תורה כלשון בני אדם".

לגבי מה שהיה כתוב בו:
"בכך לשון התורה מתחלנת ומושווית ללשון ההמון, הלוקה פעמים רבות בחוסר דיוק, ולעיתים בטעות של ממש. כשר מפנה את תשומת ליבנו לכך שכספי משתמש בכלל זה לא רק כדי לחלן ולהוריד את לשון הכתובים מאיגרא רמא של לשון אלוהית מזוקקת ומוקפדת לבירא עמיקתא של לשון הדיוטות מחולֶנת וזורמת, אלא גם, ובעיקר, להסביר חריגות מהטבע המתוארות בתורה."

אם למשל יש משהו בגובה אין סוף קילומטר מעל הארץ, ואדם אחד עלה לפסגת האוורסט, הוא לא התקרב יותר, עדיין המרחק מהגובה נשאר אין סוף. כוונתי שלשון מזוקקת ומוקפדת אינה אלוהית יותר מלשון הדיוטות. המלאך הכי גבוה הוא דבר נברא מאמיתת הימצאו כמו שיתוש הוא נברא מאמיתת הימצאו. ושניהם בשווה הוא עצמו כהכרחי המציאות נבדל ונקי מהם.
המציאות הנבראת כוללת גם את הרובד החומרי הנמוך ביותר, כמו שרואים בעליל. ובהל' יסודי התורה ב' כתב:
"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ,קראתי את המאמר דיברה תורה כלשון בני אדם.
[ומפרט מה הם מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים:]
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, נחלק לשלושה חלקים: מהם ברואים שהם מחוברים מגולם וצורה-והם נהווים ונפסדים תמיד, כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות. כו'
[והרי שגם העולם החומרי של הוויה והפסד נכלל באותה מידה ב"מעשיו וברואיו הנפלאים כו'"כמו עולם גרמי השמיים ועולם המלאכים המופשט]

כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.

[…]
לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
.
.
ובמו"נ ג' י':
"ולזה ספר הספר אשר האיר מחשכי העולם ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד (בראשית א לא). עד שמציאות זה החמר השפל לפי מה שהוא, מחבור המחייב למות ולרעות כולם, כל זה גם כן טוב, להתמדת ההויה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה. ולזה פירש ר' מאיר והנה טוב מאד, טוב מות (בראשית רבה ט ה), לענין אשר העירונו עליו."
.
.
הבריאה על כל הרבדים שלה, עד הכי פשוט ו"נמוך", כולה היא באופן שהבורא נודע על ידי מעשיו, והיא רצונו. וכמו שאמרו במדרש רבה בראשית א' א' שהסתכל בתורה וברא את העולם. לכן אין להשאיר מחוץ לגילוי האלוהי את הדרגות הנמוכות ביותר, ולכן התורה בהכרח צריכה לכלול את לשון ההדיוטות הפשוטה. לשון זה לא רק הפירוש המילוני אלא לשון זה גם המטענים התרבותיים והחברתיים וההיסטוריים והיסודות הפילוסופיים של השומע. לפני מלחמת העולם השנייה 'מחנה ריכוז' היה מילה תמימה ונייטרלית שמתאימה גם לתנועת נוער, ההיסטוריה משנה את השפה, וכך גם כל דבר. זו עוד סיבה שאין דבר כזה לשון אלוהית, אין אפשרות למציאות של לשון בלי הפרשנות התלויה בזמן ומקום ותרבות ומנהגים וכו'.
אם רואים במלאכת ההגיון של אריסטו תיאור מדוייק של מבנה התודעה האנושית, בהכרח הלשון תואמת לזה, כי היא לעולם בהכרח רק אנושית.
.
.
מה שאין שפה אלוהית מוחלטת מזוקקת גם מכריח שצריך להבין את התוכן הפנימי ולנסח כל דור מחדש את התורה לפי השפה של אותו דור, להדיוטות בשפת הדיוטות של אותו דור, ולחכמים בשפת החכמים של אותו דור. הרמב"ם ניסח את התורה מחדש, בפירוש המשנה ובמשנה תורה להדיוטות ובמורה נבוכים לחכמים. ואמור היה שכל דור זה ייעשה מחדש על ידי חכמי אותו דור. זה מפיל את התפישות הפונדמנטליסטיות.
.
.
המאמר מראה את התפישה הכללית הזו בדוגמאות רבות עמוקות, מחודשות ומרחיקות לכת ומאירות עיניים ואפילו חתרניות אבל מאוד מבוססות. באמת תודה."
.
.
הדוגמאות שהתכוונתי אליהן:
רבי יוסף אבן כספי למד מהכלל שדיבר התורה כלשון בני אדם, שלשון התורה מבוססת על הלוגיקה של אריסטו.
התורה יכולה לבלבל בין לשון זכר ולשון נקבה כי דרך בני אדם לבלבל בזה.
כתוב בתורה בשבעים נפש וכשמונים את הפרטים זה לא עולה למניין שבעים, וזה כלשון בני אדם שלפעמים לא מדייקים במניין ו"מעגלים".
יש בחז"ל אמרה "דיברה תורה בלשון הבאי" (למשל חולין צ' ב', תמיד כח ב'), שיש בתורה גוזמאות, ויש ניסים שהוגזמו, וכל זה כי כך היא לשון בני אדם שמגזימים ואומרים דברי הבאי.
ביהושע ב' ז' כתוב שרדפו אחרי המרגלים ובאמת לא רדפו אחריהם אבל הם חשבו שרדפו אחריהם, והתורה כותבת לפי מחשבתם. או שכתוב על חנניה שהיה נביא שקר "ויקח חנניה הנביא" (ירמיה כ"ח י') כי ירמיה חשב שהוא נביא אע"פ שבאמת לא היה, והמקרא כתב לפי מחשבת ירמיה.
כתוב גם:
"למשל, כספי מפרש את ההבדל בין הפעלים 'נשל' 'שלף' ו'חלץ' בהתאם לריאליה שהייתה בזמן המקרא, ועליה למד בהיותו במצרים בראשית המאה הארבע־עשרה." מדובר בספרים של אבן כספי שעדיין הם בכתב יד ולא נדפסו ולכן אני לוקח מהמאמר. כאן אינני יודע מה בדיוק אמר אבן כספי על זה.
במורה נבוכים חלק ג' בטעמי המצוות כתב שהתור המתפרשת לפי הריאליה שהיתה אז, שהיא דת ה"צאבה".
.
.
.
.
בבלוג הנקרא קבוצת לימוד תלמוד שרובו מוקדש לעיון בתורת הגאון הרוגוצ'ובי, הבאתי מדברי הגאון בשאלה הידועה, שלפי ההלכה אם עובר מסכן את חיי אמו, הורגים את העובר כדי להציל את אמו בגלל שהוא נחשב כרודף. רודף פירושו שאם אדם רודף אחרי חבירו כדי להרגו, התורה מצווה להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף, ואם עובר מסכן את אמו הרי זה כמו שהיה רודף אחריה להרגה. אבל אם התינוק הוציא את ראשו, אע"פ שלא יצא כל גופו ואם ייצא כל גופו זוהי סכנה לאמו לא הורגים אותו. והטעם הוא משום שזה טבעו של עולם.
לשון הרמב"ם פרק א' מהלכות רוצח:
"אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה. בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם."
וקשה מאוד למה לא הורגים את התינוק כשהוציא ראשו משום שזה טבעו של עולם, שהרי גם מה שהעובר לפני שהוציא ראשו מסכן את אמו זהו טבעו של עולם, ובכל זאת הורגים אותו. ומה החילוק בין עובר להוציא ראשו.
הגאון הרוגוצ'ובר מסביר שבאמת לפי השכל הצרוף אין חילוק בין לפני שהוציא ראשו ובין אחרי שהוציא ראשו. וגדרי ההלכה הם לפי השכל המדוייק ולפי גדרי ההלכה אין לחלק. רק שבני אדם פשוטים מההמון לפי תפישתם אין להרוג את התינוק שהוציא כבר את ראשו בגלל שהוא מסכן את אמו, זה לא מתקבל אצלם. וגדרי ההלכה נקבעים גם לפי התפישה של ההמון הפשוט שאינה לפי השכל הצרוף, אם תפישת ההמון היא דבר ברור שכל ההמון כך תופש בלי ספק.
גם מה שאשה מותרת להינשא אחרי שבעלה מת, לפי הגאון הרוגוצ'ובי לפי השכל הצרוף אין מקום להתיר לה להינשא. כי קידושין לראובן אוסרים עליה להינשא לכל אדם אחר. והתורה חידשה שגט מראובן מתיר אותה הינשא, אבל לא חידשה שמותו של ראובן מתיר אותה. ומצד השכל אפשר שחלות הדין של קידושין על האשה יאסור אותה להינשא לאחר גם אחרי מות בעלה, וכמו שאם אדם הקדיש בהמה לבית המקדש ומת, הבהמה נשארת קדושה (יש מקום גדול להאריך בבירור גדרי ההלכה של קידושין אם זה דומה להקדש או שזה דומה לקניין, והעניין עמוק ומצריך לעיין היטב בסוגיא בקידושין י"ג ב', ושם ביארתי בעניין זה באריכות). לפי הגאון הרוגוצ'ובי אע"פ שגדרי ההלכה נקבעים לפי השכל הצרוף, ולכן מצד גדרי ההלכה אשה צריכה להיות אסורה להינשא לאחר מות בעלה, בכל זאת ההלכה היא שאשה מותרת להינשא אם בעלה מת, וזה משום שכך נתפש אצל המון העם, שאינם תופשים לפי השכל הצרוף. וזה נוגע גם לעניין עדות על מיתת הבעל שמתירה את האשה להינשא אע"פ שאינה לפי גדרי עדות של התורה אלא נחשבת עדות רק אצל ההמון לפי מנהגו ותפישתו.
זה לא אותו עניין כמו שכתב האבן כספי על לשון התורה, אבל יש כאן דמיון שרואים שכמו שלשון התורה היא לפי לשון העם הפשוט ואע"פ שהעם טועה ומגזים וכיו"ב, כך גם פסק ההלכה נקבע לפי תפישת ההמון הפשוט אע"פ שאינה תפישה שכלית צרופה ומעורב בה מכח הדמיון ורגשות הלב שמטים את הדין מדרך השכל. וזה בכללות עניין דומה, שהתורה יורדת עד לתפישת ההמון וכוללת בתוכה גם את תפישת ההמון, אם בלשון ואם בהלכה. ובאמת הוא אותו עניין כי לשון התורה הוא כמו הלכות התורה, והלשון וההלכה בתורה הם עניין אחד ממש, כי גם ההלכה היא דיבור הבורא אל בני האדם וגם הלשון של התורה היא דיבור אלוהי אל בני האדם.
.
.
.
.
בירור בעניין "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם"
בקיצור בעניין שנמשך משיחה על ההתכתבות הזו.
.
בתחילת שמונה פרקים כתב הרמב"ם:
"ודע, שהדברים אשר אומר בפרקים אלו ובמה שיבוא מן הפירוש, אינם עניינים שבדיתים מעצמי, ולא פירושים שחידשתים, אמנם הם עניינים מלוקטים מדברי החכמים במדרש ובתלמוד, וזולתם מחיבוריהם, ומדברי הפילוסופים גם הקדומים והחדשים; ומחיבורי הרבה בני אדם. ושמע האמת ממי שאמרה.ואפשר שאביא לפעמים מאמר כולו מספר מפורסם, בלשונו, אין בכל זה רוע. ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם ממני, שאני כבר התוודיתי בזה, ואף על פי שלא אזכיר: "אמר פלוני", שזאת אריכות אין תועלת בה. ואפשר שהיה מביא זיכרון שם האיש ההוא לחשוב, מי שאין לו חך, שהדבר ההוא נפסד ותוכו רע, לא יבינהו. מפני זה ראיתי שלא לזכור האומר. שכוונתי להועיל הקורא ולבאר לו העניינים הצפונים במסכת הזאת.".

.

אנו רגילים להבין שצריך להביא דבר בשם אומרו, כי זה כמו זכויות יוצרים או קניין רוחני, שיש לאומר זכות על דבר החכמה שאמר, ואם היתה זו זכות ממון היה צריך לשלם לו, ואם אינו עומד למכירה משלמים לו בהכרת טובה וכבוד, וכמו שאומרים בימינו שנותנים לו קרדיט.

אבל באמת לא זו הכוונה. לפי זה מה זה שייך להבאת גאולה לעולם. חז"ל לא אומרים שבחים סתם כך, אלא דבריהם תמיד מדוייקים בתכלית. ועוד שהמקור לזה הוא ממה שאסתר אמרה למלך אחשוורוש שנודע למרדכי שבגתן ותרש חשבו להרוג את המלך. ואמרה זאת בשם מרדכי ולא בשם עצמה, ומזה צמחה הגאולה של מגילת אסתר שניצלו ממחשבת המן הרשע. הרי שלא מדובר כאן על דבר חכמה אלא על ידיעת דבר שיכול לגרום לתועלת למי שיאמר אותו למלך (כי המלך ירצה להיטיב עמו), ואסתר לא ניסתה לקבל את התועלת הזו לעצמה אלא אמרה בשם מרדכי כדי שמרדכי יקבל את התועלת.

ידיעה שיכולה לגרום שהאומר אותה למלך יקבל טובה מהמלך, היא כמו רכוש או ממון. אבל אין על זה איסור גזל כי זה לא ממון בעין. וכמו שכתב הרשב"א בתחילת בבא בתרא, וספר העיטור, שרק על ממון בעין, כלומר חפץ הניתן למישוש שהוא הממון, יש איסור גזל. ולכן היה לפי הדין מותר לאסתר לקחת את הטובה הזו לעצמה ולומר למלך בשם עצמה. רק שקיום בריא של העולם הוא כמו חיים של גוף, שבו כל איבר יש לו את מה שנחוץ לו לפי המבנה הכללי של הגוף. ואם איבר שואב מאיבר אחר מזון או דם או כיו"ב, שלא לפי צרכי המערכת השלמה של הגוף הכללי, הוא גורם לחולי או מוות של הגוף. ובעולם לכל אדם יש ממון ושאר דברים לפי המבנה הכללי של העולם כולו, שהוא כמו איש אחד וכל הנבראים איברים בו, כמו שכתב במורה נבוכים א' ע"ב, ומי שמשנה את זה באופן לא טבעי, שלא בא מחיי הגוף הכלליים, מקלקל את העולם. ולכן מי שלא נוגע במוכן לחברו מביא גאולה לעולם, כלומר קיום וחיים, כמו הגאולה של מגילת אסתר שהיא הצלת החיים. ואסתר שהיה מותר לה לומר בשם עצמה, אמרה בשם מרדכי כדי לא לנגוע במוכן לחברו ובזה להביא גאולה לעולם.

.

.

במסכת אבות פרק ו' נאמר שהאומר דבר בשם אמרו הוא מקנייני תורה, ומביאים את הלימוד מאסתר. כי בתורה יש שני עניינים. יש את הכבוד שלומדי תורה מקבלים, והם נקראים מלכים ונוהגים בהם כבמלכים. מצד זה אין לומר דבר תורה בשם עצמו כדי לא לקחת משל חברו, וזה דומה לאסתר ומרדכי. וזה שייך ללימוד תורה לשמה, שבמה שאומר דבר בשם אמרו מוותר על מה שהיה יכול לקבל את הכבוד שהתורה מנחילה ללומדיה לעצמו (שהרי אין בזה איסור גזל), אלא לומד תורה לשמה.

.

בשמונה פרקים פרקים הקדים באופן כללי שהוא לקח דברים מחכמים אחרים, והרי כבר ויתר בזה לגמרי על כל הכבוד שיכול לבוא מהחכמה שבדברים. מצד התורה לשמה, עוסקים בה לא מתקוות תועלת כלשהי ולכן אין מקום להקפיד לומר דבר בשם אמרו, כי גם האומר וגם המביא לא אכפת להם מהכבוד.

ועוד שהאמת הצרופה אינה עניין שתהיה זכות עליה למגלה אותה. כמו למשל שאם גיאוגרף גילה שיש הר במקום פלוני, לא שייך שיהיו על הידיעה הזו זכויות יוצרים. הוא לא המציא או חידש או יצר משהו, כמו מי שיוצר מכונה מועילה או יצירת אמנות, אלא הוא רק גילה מה שכבר יש. וכן מי שגילה עניין במתמטיקה אין לזה שייכות לזכויות יוצרים כי המתמטיקה היא מציאות קיימת והוא רק גילה אותה ולא המציא וחידש אותה. וכך גם בחכמת התורה ובפילוסופיה, שהם רק גילוי המציאות הקיימת ולא יצירה או המצאה שחידש החכם. לכן על זה אין מקום להקפיד לומר דבר בשם אמרו, כי כמו שלא שייך על זה זכויות יוצרים של ממון, כך גם לא שייך על זה זכויות יוצרים בדרך של הענקת כבוד או קרדיט.

.

.

הרמב"ם באופן כללי ממעט לציין את מקור הדברים שהוא מביא מאחרים, וגם כשהוא מציין הוא עושה זאת בקרירות. הוא בדרך כלל לא מפליג בשבחים לחכם שממנו לקח את הדברים, ואם הוא אומר שבח לחכם יש לזה סיבה מיוחדת והשבח נאמר בדרך מדוייקת. באגרות שכתב יש לפעמים דברי שבח ותארים מופלגים ומליציים, כי זו היתה הדרך המקובלת והרמב"ם לא רצה לחרוג מהנימוס המקובל ולהעליב. אבל במה שכתב כספר ולא כאגרת שמכוונת לרב מסויים, הוא לא כותב שבחים בסגנון כזה.

הטעם בזה לעניות דעתי הוא כי טבע בני האדם ללכת אחרי חכם גדול בלי ביקורת ובלי מחשבה עצמית. וכמו שכתב במורה נבוכים ב' ט"ו:

"וזה – אמת בלא ספק, כי דעתו [של אריסטו] יותר קרוב אל האמת מדעותם לפי לקיחת הראיה מטבע המציאות; ואנחנו לא כן נחשוב כמו שאבאר. אבל כבר גברו התאוות על רוב הכתות ואפילו על הפילוסופים, וירצו לקיים שאריסטו באר זאת השאלה במופת. ואולי לדעתם אריסטו באר זאת השאלה במופת והוא לא שיער שעשה מופת עד שהתעוררו לזה אחריו.[…]

סוף דבר לא בדבר מאלו הדרכים אשר זכרנום בזה הפרק יתאמת דעת או יבוטל או יסופק בו.
ואמנם זכרנו מה שזכרנו לדעתנו שרוב החושבים שהם השכילו – ואף על פי שלא יבינו דבר מן החכמות – יגזרו על קדמות העולם קבלה ממי שהתפרסמה חכמתם האומרים בקדמותו, וישליכו דברי כל הנביאים בעבור שאין דבריהם בדרך הלימוד אבל בדרך ההגדה באלוה…"

.

תלמידי אריסטו עסקו רק בפרשנות לדברי אריסטו, ולא שאלו אם הם מבינים בעצמם את העניין כולו על דרך שאריסטו כתב. וכן בכל מקום שיש אדם חכם שרבים למדו מחכמתו, שעושים ממנו "דמות" כאילו הוא מרומם מעל כל בני האדם, וכאילו חכמתו על-אנושית, וכאילו הוא ה"סמכות", וכאילו אין מקום כלל להרהר אחר דבריו ואין מקום לחשוב באופן עצמאי ולשקול ולנסות להבין את עיקר העניין לבד. וזה נפוץ מאוד אפילו במקומות שמתיימרים להיות ביקורתיים ושכלתניים ומעודדי מחשבה עצמאית.

.

לכן לדעתי הרמב"ם לא דיבר על כך שהוא תלמיד מובהק של אבן סינא ולקח ממנו את כל דבריו בפילוסופיה והרבה מדבריו בתורה. כי אז היה נעשה שיטה ושושלת והיו אומרים שאבן סינא הוא החכם הגדול ויש רק לפרש אותו ולא להרהר אחריו (כמו שרואים אצל תלמידי רבי חיים מבריסק ובנו, או תלמידי החזון איש, או תלמידי רודולף שטיינר, וכל כיוצא בזה, שיש את המייסד של השושלת שהוא כמו קיבל את דבריו מפי הגבורה, ואת תלמידיו הראשונים שפיהם קדוש כפיו כי למדו אצלו עצמו וזה כמו לקבל מפי הגבורה, ואת הבאים אחרים שגם הם "סמכות" מוחלטת מכח שקיבלו את החכמה מרבותיהם, וכל קהל התלמידים הרחב רק עוסק בפלפול בפרשנות דבריהם ולא חושב כלל על השאלות הגדולות והיסודיות עצמן שעסקו בהם, ולא מברר עם עצמו מה דעתו שלו על אותן שאלות. בלי בירור כזה גם אין אפשרות להבין ולקבל את מה שהמורה אמר, האדם נעשה בהמה שהולכת בתלם ואין לו יכולת מחשבה כלל, לא לדעה עצמית וגם לא להבנת דברי רבו. והוא רק חוזר על המילים של רבו בלי להבין אותן). והרמב"ם רצה להשאיר את אבן סינא כמו עוד אדם בין שאר האנשים, אף שהיה חכם, ולא כמורם מכל אדם, ובאגרתו לאבן תיבון רק הזכיר שיש אדם שנקרא אבן סינא ויש מקום לקרוא את דבריו, ולא אמר שהוא החכם הגדול שממנו מקור החכמה, כדי שישארו התלמידים עצמאיים וחושבים בכוחות עצמם ושואלים על כל דבר, ולא מקבלים שום דבר משום חכם בלי שהתאמת בשכלם כראוי.

נפוץ בזמננו להרבות בתארים מופלגים על החכמים ולייחס להם רוח הקודש ועוד דברים מופרכים לגמרי, ולבנות מהם דמות דמיונית שאין לה שום שייכות למי שהם באמת, הכל כדי לספק את התאווה שתהיה לנו דמות שהיא "גדולה מהחיים", משהו כמו אלוהי שנותן בטחון, אליל בשר ודם.

.

.

ועוד שאם אדם מפליג בשבחים על המורה שלו, ומייחס לו את מה שהוא אומר, יש בזה לקיחת גדולה לעצמו באופן עקיף.

.

וגם לומר דבר בשם אמרו לרוב זה שקר. אני יודע בעצמי שיש אנשים קרובים אלי שאני אוהב ומעריך, שאני מדבר איתם ומתכתב איתם לעיתים קרובות במשך שנים, והם אומרים על עצמם שהם תלמידים שלי. ובאמת אם ישאלו אותם על דעתי בעניין כלשהו, ברור לי בלי ספק שהם יאמרו דברים שהם היפך גמור של כוונתי ויחשבו שלזה התכוונתי. אינני מעריך ואוהב אנשים לפי כמה מחשבותיהם דומות לשלי, וגם לא דווקא מכח הכוחות השכליים שלהם. וידוע לי מקרוב שיש תלמידים של החזון איש שלמדו איתו בחברותא שנים רבות והיו קרובים אליו וחביבים עליו, והתפרסמו בציבור כתלמידיו ונחשבים כמוסמכים לומר את דעתו, וידוע לי בעצמי ולא משמועה שאין שום קשר כלל בין מה שהם אומרים על החזון איש ועל דעותיו בעניינים שונים, ובין מה שבאמת הוא חשב באותם עניינים. אני מביא הרבה בשם הרב וולבה ורבי ירוחם וטוען שאני תלמיד שלהם, כי כך הבנתי מדבריהם וזה מונח אצלי כדברים שלהם, וגם נוח לי לתלות את דברי באילן גבוה, אבל קרוב לוודאי שזה גורם להם להתהפך בקברם, ואם היו יכולים לדבר היו מוחים בחזקה נגד היומרה הזו. כך שגם מצד זה עדיף לומר דבר ששמעתי מחכם בשם עצמי, כי קרוב לוודאי שלא הבנתי אותו ואני מסלף את דעתו.

אני מודיע בזה שאם מישהו הבין דבר מה ממה שכתבתי ורוצה לומר אותו, שיש לו רשות ממני לומר אותו בשם עצמו. ואדרבה, אני מבקש שיעשה כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s