289 – שורש העבודה הזרה, ואיך הוא התחלה הכרחית לעבודת ה'. תפישת העולם הקדום מול התפישה המודרנית

לשון השואל:

האם ייתכן כי הרמבם כיוון אותנו לחפש בתנך את ההקשר שבו נכתבו השמות המשותפים?
האם כמו בדוגמה שהבאת עם העין, אנו צרכים לחבר את כל המשמעויות של המילים המשותפות?
אם כך עלינו לחבר בין פסל עבודה זרה למהות האדם?

בתהילים לט ישנו איזכור מיוחד של המילה צלם:

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ-אִישׁ אַךְ-הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא-יֵדַע מִי-אֹסְפָם.

קראתי את תהילים לט ובהקשר זה האם צלם משמעותו מהות האדם?

.

.

זה מה שכתבתי בעניין זה:

"אכן זה עניין נכון וחשוב במורה נבוכים א' א',
העבודה זרה היא יסוד הכרחי לעבודת ה'. העבודה זרה וכשפים זה עולם שבו כל דבר אינו סתם גיבוב מקרי חסר משמעות של חומר דומם לגמרי, כמו שהמחשבה המערבית סבורה.
אלא כל דבר חי, לכל דבר יש משמעות, כל דבר הוא סימן למשהו, הכל מחובר ל"כוחות", וכן הלאה. זו תפישה שנובעת מהעם הפשוט, זה לא פילוסופיה של פילוסוף אחד שהשליט את זה על ההמון.  וזה קיים בכל התרבויות והחברות בכל המקומות, או שהיה קיים פעם, או שיש מקומות שעדיין שומרים על זה. זו תפישה ישירה, בלתי אמצעית, פשוטה, ראשונית, שהכל חי, שיש קשר בין דבר לדבר, שאפשר ליצור יחסים עם כל דבר, שיש רבדים שהם מעל החומר. הגשם זה לא סתם מולקולות של H2O, שהתאדו לאוויר, אלא יש משהו בטבע שהגשם תלוי בו ואפשר ליצור איתו יחסים. מקריבים לו מה שהוא מעוניין ואם הוא מרוצה הוא מעניק לנו גשם.

.

אמונה אמיתית מוכרחה להתחיל מהיסוד הזה. אחרת הכל הוא סתם מילים ריקות וחלולות, לא חשוב איך ננסח אותן. וגם אם נגיע לניסוחים הכי מדוייקים ואמיתיים זה עדיין יהיה סתם מילים חסרות חיים.

אריסטו נדמה לנו כטקסט רציונלי שאין לו שום עניין בכשפים ועבודה זרה וכיו"ב. כמו גם המורה נבוכים. אבל הם חיו בתקופה שהתפישה הזו, שהכל חי והכל מחובר לרבדים שמעל החומר ושעם הכל אפשר ליצור יחסים, זה מה שכל אחד ינק עם חלב אמו ואין שום אפשרות להעלות על הדעת שזה לא כך. חושבים שיש סתירה בין אריסטו למדע המודרני, למשל בכך שלפי אריסטו העולם מורכב מארבעת היסודות ולא ממולקולות ואטומים. אבל כשקצת לומדים רואים בלי שום ספק שאצל אריסטו ארבעת היסודות הם עקרונות רוחניים והם אופן של גילוי סוד המספר ארבע שכתב עליו במורה נבוכים ב' י', שגם שם הוי"ה הוא אופן של גילוי שלו (הכוונה למבנה של סוד מעשה בראשית, איך מהאחדות האין סופית השתשלשלה בריאה סופית, ואיך האלוהות נוכחת בבריאה שלכאורה לא משאירה לה מקום כי היא מוגבלת, ואי אפשר שאין סוף ינכח בתוך המוגבל. האחד הוא הבורא מצד עצמו כאחדות מוחלטת. שתיים זה יסוד השניות, הצמצום, האפשרות שיהיו נבראים. שלוש זה מלשון שלשלת שהיא חיבור, כי יסוד האחדות ויסוד השניות סותרים ומחריבים זה את זה, ושלוש הוא האפשרות שיתקיימו שני צדדי הסתירה ביחד. לכן יעקב הוא השלישי והוא האפשרות לחיות בגלות והוא מידת התורה שנאמר עליה במסכת שבת פ"ח א', שכל עניינה הוא המספר שלוש. ארבע הוא הזיווג, מלשון רביעה, כמו החלק הגופני של האהבה, שהוא לא משאיר שום דבר מחוץ לסוד קשר האהבה, אלא כולל בו הכל עד החלק הכי נפרד שהוא הגוף החומרי. ושם האחדות של האחד חוזרת להיות אחדות מוחלטת ופשוטה כמו האחדות הראשונה שהכל התחיל ממנה ובטל לגמרי יסוד השניות. בזיווג יש שבע מדרגות ולכן הרביעי הוא שבע וביחד הכל הוא עשר. אלה עשר הספירות, שיש לז המובן של מספרים. אני רק מזכיר בקיצור נמצרץ רק לצורך דוגמה על איזה סוג דברים מדברים כשאומרים עקרון רוחני)

.

המדע המודרני דוחה על הסף שיש קשר בין החומר וחוקי הטבע הפיזיקליים ובין עקרונות רוחניים. בפקולטה לפיזיקה יטענו מייד על הסברים כאלה לשאלות פיזיקליות שזה "לא הגיוני" ויסרבו לחקור אם זה מהלך מתקיים ומסביר שיש בו ממש. אצל אריסטו אי אפשר בכלל להעלות על הדעת שיש הפרדה בין החומר לעקרונות הרוחניים, ואם מישהו ירצה לחשוב על הפרדה כזו אריסטו יסרב לדון בזה כי ברור מראש שזה "לא הגיוני".

ההבדל היסודי בגישה מה נתפש כהגיוני וראוי לעסוק בו, בשורש שלו מונח בגישה לעבודה זרה. אצל אריסטו עבודה זרה זה העולם שנולדת לתוכו וגדלת בו וחיית בו וזו תפישת העולם הכי טבעית ובסיסית ויסודית שכל אחד מתחיל ממנה.

.

.

אם רואים בכל דבר "כח" ומשהו שמדבר ואפשר ליצור איתו יחס, היחס יהיה ביסודו לטובת עצמי, ולמה שלא יהיה כך? כל מה שיש בטבע מבקש את טובת עצמו, להשיג מזון והגנה וצאצאים ובריאות וכו', וגם אני כמו כל הטבע שבו החזק אוכל את החלש ודואג לטובת עצמו בכל דבר.

העבודה של אריסטו יושבת על הגישה הראשונית הזו, עוסקת בה. הוא מראה שכל הכוחות הרוחניים הם בשרשם כח אחד, הכל הוא חיים אחד, ולא גן חיות שיש בו ערב רב של דברים חיים. ואחרי שתופשים את זה, שהחיים שלי עצמי הם חיים אחד עם שורש החיים הכלליים, אז מתחיל מקום ליחס של אהבה אמיתית ולא של יחסים תועלתניים. וככה עולים בהדרגה ממישור העבודה זרה למישור הדעת הצרופה. מזקקים את התפישה של עבודה זרה, עד שהיא נעשית תפישה של אחדות, והאחדות המוחלטת בהכרח מופשטת מחומר לגמרי, כי החומר הגדרתו היא מה שמפריד בין דברים.

.

.

בעצם זה אומר שלפני שאני עובד על היותי מאמין באמונה הצרופה של אריסטו והרמב"ם, אני צריך קודם לעבוד על עצמי להיות עובד עבודה זרה, כי בלי עבודה זרה אני סתם דבר מת, מילים חלולות. העבודה הזרה היא להיות חי, שיכול לתפוש חיים בכל דבר. ומשם אני מטפס בסולם לתפוש שהחיים של העץ ושל האבן לא נפרדים ולא צריך לבנות מזבח לכל אחד מהם, אלא הם גילויים של חיים אחדים, והיחס הוא כלפי השורש האחד של החיים האלה שמקיפים הכל.

.

.

במורה נבוכים א' ע"ב כתב:
"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות […]
הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כו'"

המקור של זה בטימיאוס של אפלטון שכתב שהמציאות כולה היא בעל חיים אחד כדורי בצורתו, ושאל למה אין לו רגליים וידיים, וזה נמצא גם באריסטו. הם כתבו את זה כחידוש שהכל אחד ולא דברים שונים נפרדים. אבל יש כאן עוד חידוש – שהכל 'חי'. מאיפה הם יודעים שהמציאות האחת הזו היא דבר חי.

גם לפי הפיזיקה המודרנית מחפשים מודל אחד שיסביר את כל הכוחות בטבע, וכואב להם שהמודלים הקיימים לא מתאחדים למשוואה אחת יסודית. יש להם אינטואיציה לחפש שהכל הוא מציאות אחת, שחוקי המתמטיקה מאחדים אותה לאותה משוואה. אבל גם אם יצליחו למצוא תיאוריה פיזיקלית שמסבירה את כל התצפיות באופן קוהרנטי, שזה אומר שכל המציאות היא בתוך אותה מערכת, ובעצם המציאות אחת, עדיין הם לא יעלו על דעתם לומר שזה חי. יש הבדל בין 'אחד' ובין 'חי', והאחדות לא מוכיחה שהכל חי. מאיפה המקור של אפלטון לומר שהכל הוא חי. רואים גם מהטקסט בטימיאוס, שזה מובן מאליו אצלו. ובמדע המודרני מובן מאליו שהכל לא חי כלל. לכן חשיבה במתודה המערבית המודרנית (כוונתי מאחרי ימי הביניים, מזמן דקארט וחבריו) גם אם תגיע לתפישה שהכל אחד, ויאמרו שיש אלוה שהוא האחדות הזו, הכל עדיין רחוק מרחק מזרח ממערב, חושך מאור, כי העיקר שהכל חי הוא עוד יותר יסודי וראשוני מכך שהכל אחד. ואת העיקר שהכל חי אריסטו לא ניסה להוכיח, ולא דיבר בזה כמעט, בגלל שזה אצלו נקודת המוצא של כל אדם, וזה מובן מאליו. לכן לא מוצאים אצלו דיבורים על חשיבות העבודה זרה שתופשת שהכל חי, כי לא היתה יכולה לעלות על הדעת שיש כאן שאלה או חידוש.

.

.

.

במסכת מגילה י"ג א' נאמר שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. ובהלכות עבודה זרה ב' ד' הביא הרמב"ם דברי חז"ל וזה לשונו:

"מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן."

.

ובמורה נבוכים ג' כ"ט כתב:

"וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם [של פולחן העבודה זרה] היא שער גדול מאד בנתינת עילת המצוות כי תורתנו כולה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות.

למחותם מן הלבבות אמר "פן יפתה לבבכם וגו'" "אשר לבבו פונה היום וגו'" ולמחותם מן המציאות אמר "מזבחותיהם תתצו… ואשריהם תגדעון וגו'" "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה – כמו שהודיעו אותנו זכרונם לברכה בפרושם המקובל לאמרו ית' "את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה" – אמרו "הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". והבן זה:"

וזה תמוה מאוד מאוד. הרי כל המדע המערבי כופר בעבודה זרה, וכל האתאיסטים כופרים בעבודה זרה. ואיך אפשר לומר שמכח כפירתם בעבודה זרה הם מודים בכל התורה והנביאים. ובמרוה נבוכים ג' כ"ט כתב "והבן זה" כלומר שיש כאן עומק מיוחד.

אלא פשוט שהיסוד שהכל חי הוא דבר שלא עלה על הדעת מעולם אצל שום אדם שיכפור בו. זה כמו לכפור בזריחת השמש על הארץ. כל השאלה היא האם הכוחות החיים הם נפרדים ומרובים. מי שכופר בזה שהם נפרדים, הרי הוא מאמין שכח החיים הוא אחד בכל המציאות. וגם המציאות שלי עצמי היא אחת עם אותו כח חיים כללי. לכן רבקה שאבה מים לגמלים של אליעזר. האינטרס שלה כאדם פרטי נפרד הוא לחסוך בכוחה ואל להתאמץ בשביל אדם זר. אבל אחרי שתפשה שהכל הוא חיים אחד, וגם חיי הם לא שלי בנפרד אלא הם באותה אחדות, אז מכאן יוצא שכדי לחבר את חיי למקורם הכללי אני מתאחד עם חייהם של האחרים ורואה בחיי האחרים כמו שהם חיי שלי. ואהבת לרעך כמוך, כי באמת הוא אתה. וכמו שאמרו בירושלמי שנקמה היא כמו שאחרי שיד ימין פצעה את יד שמאל, תרצה יד שמאל לפצוע בחזרה את יד ימין. כלומר אני תופש את עצמי כאיבר באותו גוף חי אחד שבו גם ראובן הוא אחד. ולכן תועלת ראובן חשובה לי כמו תועלת עצמי.

אחרי שפשוט שהכל חי, אם כופרים בכך שאלה חיים של ישויות רוחניות נפרדות, אלא הכל אחד, זה לבד הוא עיקר כל התורה והודאה באמיתת כל התורה ודברי הנביאים. זה מה שאברהם לימד את העולם וזה התוכן הפנימי המהותי של כל התורה. כמו שאמר הלל לאותו גר שכל התורה על רגל אחת היא ואהבת לרעך כמוך, וכל השאר הוא רק פירושים לזה. זה העומק שנרמז ב"והבן זה".

לא דיברו על כפירה בעבודה זרה מנקודת מבט של תפישה מטריאליסטית אתאיסטית כמו של המדע המודרני, כי זה לא עלה כלל על הדעת. מי שכופר בזה הוא לא אדם כלל, הוא לא חי בעל כושר מחשבה שזה הגדרת האדם. הוא מת חושב, כמו שאמרו רשעים בחייהם קרויים מתים (והמורה נבוכים א' ז' קורא לזה שד). לכן אמרו שמין לא יכול לחזור בתשובה ונקרא מין כי הוא לא אדם אלא מין בפני עצמו.

.

.

באגרת הרמב"ם לחכמי מארשילייא, כתב בחריפות עצומה נגד האיצטגנינות, מה שנקרא היום אסטרולוגיה. וכתב שהכל שקר וטפשות. אנשים של זמננו מפרשים את זה שהרמב"ם היה רציונליסט כמו המדע המודרני, ומיאן בשטויות של מיסטיקה וכיו"ב. חכמי התורה שואלים הרי נאמר בחז"ל בכמה מקומות על אצטגנינות שהיא אמיתית, כמו שאמרו שאצטגנינות גדולה היתה לאברהם אבינו, והקב"ה לא אמר לו שכל זה שקר והבל אלא רק שיש משהו שהוא מעל אותה אצטגנינות.

ובאמת במורה נבוכים ב' סמוך לסוף פרק י"ב כתב שהעניין של גזירת הכוכבים, כלומר באסטרולוגיה, יסודו אמת.

אלא וודאי הכוונה בשלילת האסטרולוגיה היא כי אנשים לא יודעים איך זה לא סתירה ליסוד של הבחירה החופשית. וגם המניעים הנפשיים שלהם להתעניין בזה פסולים מאוד, וכיוון שיש בהמון מניעים נפשיים כל כך חזקים ומושחתים להימשך לזה, נפוצו שקרנים רבים שמשקרים כאילו יש להם ידיעה כלשהי בזה. כי לדעת את העניין לאמיתו מצריך חכמה כל כך עמוקה שרק בודדים זכו לה, אברהם אבינו, משה רבינו, וכיוצא בהם. ואדם שאינו במדרגה כזו בלי ספק למד משקרן או ששיקר בעצמו, כאילו יש לו ידיעה, כדי להונות את ההמון שנמשך לעניין בלי שום הבנה פילוסופית בו.

כלומר התפישה של העולם הקדום, שהכל חי, וכל מה שבעולם החומרי מושפע מכוחות רוחניים, היא אותה תפישה של הרמב"ם שהיה בן העולם הקדום שהעולם כולו חי בו עד ימי הביניים שהם סוף זמן האור של האנושות. הוא לא רציונליסט במובן המערבי המודרני.

.

.

דוגמה נוספת היא מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ב' י"א על מדעני האסטרונומיה של זמנו, שלמדו בספר של תלמי (פטולומיאוס). הם ערכו תצפיות במסלול תנועת השמש, והגיעו למסקנה שיש שתי דרכים להסביר את התצפיות האלה, האחת היא שהשמש מסתובבת במעגלים קטנים סביב ציר הסיבוב העיקרי שלה סביב הארץ, והשני שהסיבוב של השמש סביב הארץ מרכזו אינו במרכז הארץ. הם בחרו בדרך שמתאימה יותר לכללי ההגיון שחכמת האסטרונומיה מבוססת עליהם. הרמב"ם אומר עליהם שכמדענים לא מעניין אותם כלל מה במציאות היא הדרך שבה השמש נעה. כלומר אם ישלחו חללית שתצלם את תנועת השמש מקרוב ויראו בעין איך היא נעה, הם לא יטרחו לבזבז זמן להסתכל על הצילומים הלאה. זה לא מעניין ואין לזה שום חשיבות.

רואים מזה שהאסטרונומים המקצועיים, הנוכרים, שלא עסקו בדת או פילוסופיה או מיסטיקה כלשהי, אלא רק במדע האסטרונומיה, בתצפית על מסלולי הכוכבים ומציאת הסברים מתמטיים או פיזיקליים לזה, לא התעניינו מה קורה במציאות החומרית. ההסבר לזה רואים ממקומות לאין מספר, שהמדענים של העולם הקדום ראו במציאות החומרית דבר שמדבר, על דרך שאמרו חז"ל שבעשרה מאמרות נברא העולם. לא כחומר אילם שותק שהוא רק חומר מת חסר פשר ומשמעות. מציאות חומרית שאני תופש באופן פשוט וחווייתי, היא דיבור אלי. מציאות שאני צריך כלי תצפית לא טבעיים ואורגניים לאנושיות שלי, כמו טלסקופ או מיקרוסקופ, לא אומרת לי שום דבר.

למשל אם אני צופה בסרט קולנוע שיש בו תוכן, לא מעניין אותי בכלל איך האור של הפנס מקרין על מסך הבד. מעניין אותי רק מה שרצו להראות לי. הבמאי רצה שאראה דמויות אנושיות ועלילה, ואת זה אני רואה באופן פשוט, אינטואיטיבי וטבעי. ורק זה מעניין אותי. לפרק את הפנס שמקרין את השקופיות על מסך הבד ולראות איך זה עובד, זה לא רצו להראות לי, זה לא נתפש בכלים הפשוטים החווייתיים האינטואיטיביים שלי, כאדם על כל כוחות ההכרה שבו כולל הפשוטים, ואין לי שום עניין אם זה במציאות כך או אחרת.

כשאני מביא במסלול השמש אני רוצה לדעת מה זה אומר לי. כללי ההגיון של מדע האסטרונומיה מבוססים על דרך התפישה האינטואיטיבית של האדם. הם מחדדים לי את התמונה שאני רואה, שהיא סרט הקולנוע שיש בו אמירה. לשלוח חללית שתצלם איך במציאות השמש נעה לא משפיע על הדיבור של תנועתה אל האדם, ולכן זה לא מעניין כלל. בזמננו מדברים על הסקרנות המדעית כעל המניע של המדע. סקרנות זה למי שמשועמם, זה לא שונה במהות מלהציץ לחלון של השכנים. המדע של העולם הקדום לא היה מבוסס על סקרנות, אלא על צורך קיומי חיוני מהמעלה הראשונה, להקשיב למה שהמציאות מדברת. הפילוסוף של המטאפיזיקה (ובלשון אריסטו זה נקרא תיאולוגיה, חכמת האלוהות), מקשיב לכלל המציאות, מבקש את האמירה הכי כללית והכי משמעותית שלה. המדען מסתפק בלהקשיב הקשבה חלקית לחלק מצומצם של המציאות, ואל בהכרח לרדת לסוף המשמעות של האמירה אלא רק להגדיר מה נאמר. כמו מי שאומר בטקסט כתובות האותיות האלה והאלה, והוא מאפשר את הקריאה למי שרוצה לקרוא, בלי שבעצמו בהכרח מפרש את תוכן הטקסט לעמקו. החלקיות מאפשרת למדען להקשיב לכל פרט בתשומת לב מלאה. בלי הפרטים אי אפשר להשיג את הכלל. לכן אמרו שבבית המדרש של אריסטו התלמידים עסקו באיסוף עלים וחרקים והתבוננות בהם, וכמו שכתב אריסטו כמה ספרים ארוכים על ביולוגיה ומטארולוגיה וכיו"ב מדעים.

כלומר קודם תקרא את מה שכתוב כמו שהוא כתוב, טקסטואלית, ורק אחר כך תתחיל לפרש את זה. אבל גם המדען מחפש לפי דרכו מה הדבר אומר, וגילויים על המציאות שלא אומרים שום דבר, שהם לא קריאה של הטקסט כלל, אלא עיסוק רק באיזה דיו ואיזה נייר, זה לא מעניין גם את המדען.

המדענים של זמננו כשבאים להבין את אריסטו, מפרשים אותו מתוך נקודת מוצא שהוא מדען באותו מובן של המדענים בני זמננו. שהרי הוא מדבר על מדע. הם לא מבררים את העניין אלא בגלל שזו אותה מילה הם מייד, בלי ביקורת, מייחסים לאריסטו את המדע של זמננו. זו לא טעות תמימה. הרי המדענים יודעים שמילים מתפרשות באופן אחר אם הן על רקע תרבותי אחר. לפרש מיהל קדומה באופן אוטומטי על מה שבזמננו משתמשים במילה הזו, נקרא אנאכרוניזם, וזו טעות שהמדע מודע לה.

.

.

קראתי סיפור שרבי אלחנן וסרמן התייעץ עם החפץ חיים לגבי ויכוח עם הכופרים, והחפץ חיים אמר לו להימנע מויכוחים כאלה, כי אתה תשעים אחוז כופר ורק עשרה אחוז מאמין, והוא מאה אחוז כופר, ולכן צד הכפירה מרובה והוא יתגבר. והחפץ חיים ורבי אלחנן היו בעלי אמונה חושית וקרובים יותר מכל בני דורותיהם לאמונה חיה פשוטה וטבעית. אנחנו כולנו בני התרבות המערבית המודרנית. אי אפשר להימנע מזה. זו רוח כללית שמקיפה את כל האנושות. זה מעצב את יסודות התודעה מינקות, לא מועיל כלל לאסור לקרוא ספרים מודרניים וכיו"ב, כי זה נמצא בבסיס הרבה יותר עמוק וראשוני. אני לא משלה את עצמי שאזכה לתפישה כמו של בני העולם העתיק שפשוט אצלם שהכל חי. אני עמל מאוד לזכות רק לטעימה הכי קטנה ושטחית מזה בנקודה מצומצמת ביותר של תודעתי.

.

.

מי שלומד תנ"ך וחז"ל, ודובר עברית, נוטה לפרש את דברי התנ"ך וחז"ל לפי מה שהוא מכיר את העברית המודרנית שחידש אליעזר בן יהודה. ובאמת זה מקור לטעויות אין ספור וחלקן ביסודות הכי עיקריים. למשל בתרבות שלנו 'אדם רע' הוא אמירה של שיפוט מוסרי שלילי על אותו אדם. בתנ"ך 'רע' פירושו כמו רעוע, שבור, מנותק מהשלם. חולה. הפרות שיוסף חלם עליהן היו רעות. כלומר לא שמנות ובריאות. או אומרים מדוע פניך רעים היום, כלומר לא מפיקים הבעת בריאות ושמחה. המשמעות של שיפוט מוסרי מקורה בגרמנית ורוסית שהן הרקע התרבותי של העברית המודרנית המחודשת, ובמקרא אין משמעות כזו כלל. המילה 'מוסר' לא נמצאת במקרא וחז"ל במשמעות שמשמשת אותנו, כי אין אצלם כלל עניין של 'מוסר' כמו שיש בתרבות המודרנית שלנו. וכל כך הרבה מדברים על הצד המוסרי שמקרא ואין בכלל דבר כזה. יש אין ספור דוגמאות כאלה לאנאכרוניזם. בעולם העתיק כולו לא היה כלל מושג של 'מוסר' במובן המודרני, ולכן אם מתייחסים לזמנו ורקעו של הטקסט המקראי אין ספק שהוא מתפרש כך, כי בזמנו זה היה הפירוש המילולי הלשוני היחיד שקיים. לייחס לו מושגים שהתחדשו מאות שנים אחריו ולא היו קיימים בתקופתו זה מופרך בעליל. ההמון לא זהיר בנושא האנאכרוניזם ולכן מפרש את התנ"ך לפי העברית של זמננו, אבל מדענים רציניים מודעים היטב לטעות הזו ומפרשים את המקרא לפי המשמעויות הלשוניות של תקופתו. אבל אצל אריסטו המדענים לא נוהגים כך, וכל מילה יסודית מפרשים בלי ביקורת וחקירה לפי המשמעות של זמננו. כי יש להם התנגדות מראש, עזה באופן קיצוני, לתודעה של העולם הקדום, והם לא יכולים לשלול לחלוטין את אריסטו כמו ששוללים את סיפורי אלף לילה ולילה מבחינה מדעית. כי הם רואים שאריסטו ואפלטון הם עמודי החשיבה המערבית ואי אפשר בלעדיהם. וכמו שאמר ווייטהד שהוא מאבות הלוגיקה והפילוסופיה המודרניים שהפילוסופיה המערבית היא סדרה של הערות שוליים לתורת אפלטון. לכן הם מנסים לעקם את אריסטו כאילו הוא לא בן העולם הקדום אלא הוגה מודרני.

.

.

.

.

התפישה של עבודה זרה מתחילה בתפישה פשוטה שהכל חי (לשון המורה נבוכים א' ס"ג:

"כבר ידעת פרסום דעות ה"צאבה" [דת של עבודה זרה ששלטה בכל העולם בזמן המקרא] בזמנים ההם והיות בני אדם כולם אלא יחידים [כלומר מלבד יחידים (כאברהם, שם ועבר ועוד צדיקים מועטים מאוד)] עובדי עבודה זרה – רצוני לומר האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות [לוח שחקוקות עליו אותיות ונעשה לשם קמיע]. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה).

זה גורר נסיון ליצור יחס כדי שהכח החי יראה בי ידיד ולא אוייב. היחס התועלתי קשור לתפישה שהכוחות נפרדים, ואת זה באים לשלול. לכן לא מתעסקים בטכניקות של עבודה זרה. לא מתעניינים אילו כוחות יש בדיוק, כדי ליצור איתם יחסים עשו להם מיפוי, מי יותר חזק ומי כפוף למי ומה תחום האחריות והכח של כל כח רוחני. ועשו חקר עמוק וגדול איך בונים איתם את היחסים באופן שייצור מקסימום תועלת פרנסה והגנה בשבילנו. אולי גם חיפשו יופי ומשמעות בסיפורי האלילים, כמו שניכר מהסיפורים האמנותיים היפים של המיתולוגיה היוונית וגם של מיתולגיות אחרות שיש להן קסם ספרותי. כל זה לא לומדים והוא לא מעניין, כי אנחנו מחפשים את האחדות של כל הכוחות החיים. מול אותה אחדות אנחנו כן עובדים וחוקרים הרבה על איך בונים יחסים, מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית.

.

.

כתוב בתלמוד על גודל היצר לעבוד עבודה זרה, ואמרו על אחד החכמים של התלמוד שאם היה חי בדורות הקדומים היה מפשיל את חלוקו כדי לרוץ מהר לעבוד את העבודה זרה. כי ליצור יחס, חיבור, עם החיים האחדים שכוללים הכל, זה קשה, זו משימה גדולה, שדורשת הרבה מאוד עמל של לימוד והתבוננות. אבל ליצור יחס עם חיים של עץ אחד זה נגיש, קרוב. הצמא להתחבר לחיים שבבריאה הוא כמו צמא של רווק מבוגר להתחתן, יש שם הרבה בדידות וחושך ומצוקה. אם אפשר למצוא אשה שפשוט מייד מתחבקים ונצמדים ומתחברים ונהנים, משהו קרוב וידידותי ונגיש, זה מושך הרבה יותר מאשר לבנות מערכת יחסים עמוקה מאוד שמגיעה עד השורש של הלב ודורשת שנים של בנייה והשקעה מאומצת. האיסור העיקרי בעבודה זרה הוא על קיצור הדרך. כי זה מחבל בבניית הדבר האמיתי. אם למשל אדם יכול ללכת לזונה חביבה ונעימה ולהנות שם, בעצם אם מצידה זה לא משהו שפוגע בה, אין בזה רע מצד עצמו. למרות שהכוונה היא להנאת עצמו, מה בכך, מותר לבקש את הנאת עצמו. הבעייה עם זה שזה מחבל באפשרות לבנות מערכת יחסים עמוקה ששם מוסרים את כל הלב בלי סייג, ומבקשים את האחדות האמיתית שהיא מעל התועלת העצמית. אם אדם מרגיש שרק מערכת יחסים עמוקה ושיש בה מסירת הלב שלמה, היא תתן לו את הסיפוק האמיתי שהוא באמת רוצה, אז יחסים עם זונה יקלקלו לו, כי הוא תמיד יתפשר על זה כי זה יותר נוח וזמין. לכן יש איסור על עבודה זרה. והקב"ה כועס ומקנא על זה ביותר, כי זה תחליף לכל מערכת היחסים איתו. שאר העברות הן שגיאה בתוך מערכת היחסים איתו. למשל אשתו של אדם יכולה לכעוס אם שכח את יום ההולדת או יום הנישואין. אבל זה לא יהיה דומה למה שהיא תרגיש אם הוא ינהל יחסים עם אשה אחרת צעירה בעלת יופי חיצוני וקלה להשגה. כי לשכוח את יום ההולדת זה פרט בתוך מערכת היחסים, ובגידה עם אחרת זה בגידה במערכת היחסים כולה. אם אדם נאמן לאשתו, והוא מתעורר ומרגיש כשהוא רואה צעירה מזמינה עם יופי חיצוני, זה אומר שיש בו חיים של תשוקה, ואת זה הוא מפנה אל אשתו. אם הוא אדיש ויבש למראה צעירה עם יופי חיצוני, אז אין לו אנרגיית חיים ואין לו מה לתת לאשתו, והוא בכלל לא בן זוג. לכן עלינו כן להרגיש את התשוקה לעבודה זרה ועם כח החיים הזה לבוא אל האמונה באל אחד ועבודתו. אם עבודה זרה לא מעוררת בנו שום רגש, אנחנו לא פרטנר לשום מערכת יחסים דתית, גם לא האמיתית.
יש עוד איסור חמור בעבודה זרה, שבה היחס הוא של אהבה התלויה בדבר, אדם עובד את הצלם ואולי גם אוהב אותו, כי בסוף הוא חושב על מה אני כיישות פרטית מרוויח מזה. ואפש רלהתייחס כך אל הבורא האחד כל זמן שלא תופשים לגמרי מה הפירוש של האחדות הזו, שהיא אחדות גם עם המציאות שלי עצמי. אבל זה תלוי בגישה הבסיסית. אם תופשים את האחדות עד סופה ממילא היחס נעשה יחס של אהבה אמיתית, כי האני הפרטי שלי בטל מול האחדות.

צלם הטחורים שמדבר בו במורה נבוכים הוא פסל בצורת טחורים עשויים מזהב, אלה שעשו אותו חשבו שזה יגן עליהם מבחינה רוחנית מהכח הרוחני של הקב"ה שפוגע בהם ושולח להם את מחלת הטחורים. היה ברור להם שהן לקו בטחורים לא בגלל זיהום במזון או כל סיבה חומרית, אלא שיש כח רוחני חי ומתייחס ששולח בהם את מחלת הטחורים שיש בה מסר מסויים אליהם. את הפסל מזהב הם עשו בכוונה שיהיה צלם של אותם כוחות רוחניים שמגינים ממחלת הטחורים, ודרך הצלם הם יתחברו לאותם כוחות וינסו שהכוחות יאהבו אותם ויגנו עליהם. האדם הוא צלם אלוהים באותו מובן. הוא כמו פסל שמכוון כנגד הצורה הרוחנית של כח רוחני, במטרה להנכיח את אותו כח רוחני בעולם החומרי. כל ההבדל שהאדם הוא הצורה של כל המציאות, והוא צלם של כח רוחני שהוא כולל את כל המציאות. ואילו הכח של הטחורים היה כח שהוא לא אחד ולא כולל את כל המציאות. התפישה של צלם הטחורים היא מדרגה בסולם שמגיע עד התפישה שהאדם הוא הצלם של המציאות כולה.

.

.

.

.

.

לגבי מה שכתבת שכל מילה בתנ"ך צריך לחפש את ריבוי המשמעויות שלה ולאחד את כולן, זה נכון מאוד. זה כתוב בפתיחה, ובמורה נבוכים ב' כ"ט ובעוד מקומות. משמע שאין אף מילה בתנ"ך שאין לה יותר ממשמעות אחת, כי כל התנ"ך הוא משל. בפתיחה רואים שהעניין של משל והעניין של מילים משתתפות הוא אותו עניין. המובנים של המילה המשתתפת הם משל זה על זה. והתנ"ך, שכולו נקרא ספרי הנבואה, כולו משלים.
אבל לדעתי כאן באמת כדאי לא למהר עם זה. כי זה דורש הרבה מאוד ידיעה והבנה. אפשר מאוד בקלות להתבלבל וללכת לאיבוד עם זה. במורה נבוכים מדבר על לא מעט מילים משתתפות, ועדיף לדעתי בהתחלה ללכת בעקבותיו, ואחרי שמקבלים הרבה מיומנות וידיעה בזה, רק אז אפשר לנסות להתקדם לבד.

.

.

.
אכן הפסוק בתהילים ל"ט על צלם קשור לעניין של צלם אלוהים. אבל השאלה איזה קשר זה. יש דעות שונות בפרשים. יש דעה שצלם בתהילים כאן פירושו חושך. כי צלם אלוהים או צלמי טחוריכם יש בו ממד של חושך. כי צלם זה מה שמנכיח את הדבר הרוחני בעולם החומרי. אבל הנכחה כזו מסתירה את העובדה שהעניין הרוחני מופשט, ולכן היא מחשיכה את התפישה בו. צלם קשור גם למילה 'צל' (בלשון התנ"ך השורש יסודו בשתי אותיות, והאות השלישית נקראת 'צבע'. למשל קץ, קצץ, קצב, קצר, קצת, כולם בעניין חיתוך או סיום, שהאו עניין שתי האותיות ק' וצ'. האות השלישית היא פירוט מסויים של העניין הכללי. או למשל פר, פרה (כמו פרו ורבו), פרי, פרח, פרץ, פרת (שם הנהר), פרק. האותיות פ' ור' עניינן יציאה החוצה, או התפרקות מה שהיה גנוז בפנים שמתפרק כלפי חוץ. האות השלישית נותנת צבע מסויים של העניין של פרייה או פריצה החוצה.
יש גם קרבה בין השורש פ'ר', לשורש פ' צ'. פצה (מלשון פצה פה), פצע, הפציע, פצץ, ועוד. כי בעצם הפ' הוא השורש. פ' זה כמו פה של אדם שמדבר, זה יציאה החוצה של מה שבפנים. זה הקשר בין השורשים השונים שמתחילים בפ'. למשל פנים זה הכיוון שאליו האדם פונה, וזה יציאה החוצה של מהותו, כמו הדיבר והפה. כלומר השורש עצמו הוא אות אחת, האות השנייה נותנת לה צבע מסויים, והאות השלישית נותנת צבע נוסף עוד יותר מסויים. בדקדוק שהוא לפני הפשט הנגלה, אמרו הקדמונים ששתי האותיות הראשונות הן השורש והשלישית היא הצבע. בפנימיות האות הראשונה היא לבדה עיקר השורש.

אני מעתיק כמה פירושים על המילה צלם שבתהילים ל"ט. חלק מהמפרשים אומרים שזה אותו עניין כמו צלם אלוהים, ותראה כמה שונות הדעות של המפרשים בזה. זה כל כך עמוק ואפשר לראות בזה כל מיני צדדים ובחינות, ואחרי שאני רואה איך גדולי המפרשים לא מצאו דרך אחת סלולה בזה וחלקו מקצה לקצה, אני מרגיש שלי לבדי עם מיעוט הידע שיש לי בתנ"ך ובעומק הלשון שלו, עם כל הקפלים הניואנסים, אין סיכוי למצוא מהלך שיש בו ממש.

המפרשים על תהילים ל"ט:
רש"י
"אך בצלם" – בחושך. פירשו דונש לשון צלמות. ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט') ולא יתכנו דבריו.

.
אבן עזרא
אך – כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

ויש אומרים: כי בצלם – כמו: צלמות. והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

וטעם הצלם – מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

.
מצודות
מצודת דוד
"אך בצלם וגו'" – האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו
מצודת ציון
"בצלם" – מלשון צלמות וחושך
.
מלבי"ם
"אך בצלם יתהלך איש", משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגוויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א "יתהלך איש", שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, "אך הבל יהמיון" רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי "יצבור ולא ידע מי אוספם", כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:
ביאור המילות
"בצלם". כמו בצלם אלהים עשה את האדם:"

.

.

.

אני מפנה לתגובות שבאה בהם אריכות דברים בביאור מה שהעולם כולו חי, מה בדיוק מוכיחים מהתנועה הסיבובית של הכוכבים, ועל קושיות מניוטון על אריסטו.