289 – שורש העבודה הזרה, ואיך הוא התחלה הכרחית לעבודת ה'. תפישת העולם הקדום מול התפישה המודרנית

לשון השואל:

האם ייתכן כי הרמבם כיוון אותנו לחפש בתנך את ההקשר שבו נכתבו השמות המשותפים?
האם כמו בדוגמה שהבאת עם העין, אנו צרכים לחבר את כל המשמעויות של המילים המשותפות?
אם כך עלינו לחבר בין פסל עבודה זרה למהות האדם?

בתהילים לט ישנו איזכור מיוחד של המילה צלם:

אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ-אִישׁ אַךְ-הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא-יֵדַע מִי-אֹסְפָם.

קראתי את תהילים לט ובהקשר זה האם צלם משמעותו מהות האדם?

.

.

זה מה שכתבתי בעניין זה:

"אכן זה עניין נכון וחשוב במורה נבוכים א' א',
העבודה זרה היא יסוד הכרחי לעבודת ה'. העבודה זרה וכשפים זה עולם שבו כל דבר אינו סתם גיבוב מקרי חסר משמעות של חומר דומם לגמרי, כמו שהמחשבה המערבית סבורה.
אלא כל דבר חי, לכל דבר יש משמעות, כל דבר הוא סימן למשהו, הכל מחובר ל"כוחות", וכן הלאה. זו תפישה שנובעת מהעם הפשוט, זה לא פילוסופיה של פילוסוף אחד שהשליט את זה על ההמון.  וזה קיים בכל התרבויות והחברות בכל המקומות, או שהיה קיים פעם, או שיש מקומות שעדיין שומרים על זה. זו תפישה ישירה, בלתי אמצעית, פשוטה, ראשונית, שהכל חי, שיש קשר בין דבר לדבר, שאפשר ליצור יחסים עם כל דבר, שיש רבדים שהם מעל החומר. הגשם זה לא סתם מולקולות של H2O, שהתאדו לאוויר, אלא יש משהו בטבע שהגשם תלוי בו ואפשר ליצור איתו יחסים. מקריבים לו מה שהוא מעוניין ואם הוא מרוצה הוא מעניק לנו גשם.

.

אמונה אמיתית מוכרחה להתחיל מהיסוד הזה. אחרת הכל הוא סתם מילים ריקות וחלולות, לא חשוב איך ננסח אותן. וגם אם נגיע לניסוחים הכי מדוייקים ואמיתיים זה עדיין יהיה סתם מילים חסרות חיים.

אריסטו נדמה לנו כטקסט רציונלי שאין לו שום עניין בכשפים ועבודה זרה וכיו"ב. כמו גם המורה נבוכים. אבל הם חיו בתקופה שהתפישה הזו, שהכל חי והכל מחובר לרבדים שמעל החומר ושעם הכל אפשר ליצור יחסים, זה מה שכל אחד ינק עם חלב אמו ואין שום אפשרות להעלות על הדעת שזה לא כך. חושבים שיש סתירה בין אריסטו למדע המודרני, למשל בכך שלפי אריסטו העולם מורכב מארבעת היסודות ולא ממולקולות ואטומים. אבל כשקצת לומדים רואים בלי שום ספק שאצל אריסטו ארבעת היסודות הם עקרונות רוחניים והם אופן של גילוי סוד המספר ארבע שכתב עליו במורה נבוכים ב' י', שגם שם הוי"ה הוא אופן של גילוי שלו (הכוונה למבנה של סוד מעשה בראשית, איך מהאחדות האין סופית השתשלשלה בריאה סופית, ואיך האלוהות נוכחת בבריאה שלכאורה לא משאירה לה מקום כי היא מוגבלת, ואי אפשר שאין סוף ינכח בתוך המוגבל. האחד הוא הבורא מצד עצמו כאחדות מוחלטת. שתיים זה יסוד השניות, הצמצום, האפשרות שיהיו נבראים. שלוש זה מלשון שלשלת שהיא חיבור, כי יסוד האחדות ויסוד השניות סותרים ומחריבים זה את זה, ושלוש הוא האפשרות שיתקיימו שני צדדי הסתירה ביחד. לכן יעקב הוא השלישי והוא האפשרות לחיות בגלות והוא מידת התורה שנאמר עליה במסכת שבת פ"ח א', שכל עניינה הוא המספר שלוש. ארבע הוא הזיווג, מלשון רביעה, כמו החלק הגופני של האהבה, שהוא לא משאיר שום דבר מחוץ לסוד קשר האהבה, אלא כולל בו הכל עד החלק הכי נפרד שהוא הגוף החומרי. ושם האחדות של האחד חוזרת להיות אחדות מוחלטת ופשוטה כמו האחדות הראשונה שהכל התחיל ממנה ובטל לגמרי יסוד השניות. בזיווג יש שבע מדרגות ולכן הרביעי הוא שבע וביחד הכל הוא עשר. אלה עשר הספירות, שיש לז המובן של מספרים. אני רק מזכיר בקיצור נמצרץ רק לצורך דוגמה על איזה סוג דברים מדברים כשאומרים עקרון רוחני)

.

המדע המודרני דוחה על הסף שיש קשר בין החומר וחוקי הטבע הפיזיקליים ובין עקרונות רוחניים. בפקולטה לפיזיקה יטענו מייד על הסברים כאלה לשאלות פיזיקליות שזה "לא הגיוני" ויסרבו לחקור אם זה מהלך מתקיים ומסביר שיש בו ממש. אצל אריסטו אי אפשר בכלל להעלות על הדעת שיש הפרדה בין החומר לעקרונות הרוחניים, ואם מישהו ירצה לחשוב על הפרדה כזו אריסטו יסרב לדון בזה כי ברור מראש שזה "לא הגיוני".

ההבדל היסודי בגישה מה נתפש כהגיוני וראוי לעסוק בו, בשורש שלו מונח בגישה לעבודה זרה. אצל אריסטו עבודה זרה זה העולם שנולדת לתוכו וגדלת בו וחיית בו וזו תפישת העולם הכי טבעית ובסיסית ויסודית שכל אחד מתחיל ממנה.

.

.

אם רואים בכל דבר "כח" ומשהו שמדבר ואפשר ליצור איתו יחס, היחס יהיה ביסודו לטובת עצמי, ולמה שלא יהיה כך? כל מה שיש בטבע מבקש את טובת עצמו, להשיג מזון והגנה וצאצאים ובריאות וכו', וגם אני כמו כל הטבע שבו החזק אוכל את החלש ודואג לטובת עצמו בכל דבר.

העבודה של אריסטו יושבת על הגישה הראשונית הזו, עוסקת בה. הוא מראה שכל הכוחות הרוחניים הם בשרשם כח אחד, הכל הוא חיים אחד, ולא גן חיות שיש בו ערב רב של דברים חיים. ואחרי שתופשים את זה, שהחיים שלי עצמי הם חיים אחד עם שורש החיים הכלליים, אז מתחיל מקום ליחס של אהבה אמיתית ולא של יחסים תועלתניים. וככה עולים בהדרגה ממישור העבודה זרה למישור הדעת הצרופה. מזקקים את התפישה של עבודה זרה, עד שהיא נעשית תפישה של אחדות, והאחדות המוחלטת בהכרח מופשטת מחומר לגמרי, כי החומר הגדרתו היא מה שמפריד בין דברים.

.

.

בעצם זה אומר שלפני שאני עובד על היותי מאמין באמונה הצרופה של אריסטו והרמב"ם, אני צריך קודם לעבוד על עצמי להיות עובד עבודה זרה, כי בלי עבודה זרה אני סתם דבר מת, מילים חלולות. העבודה הזרה היא להיות חי, שיכול לתפוש חיים בכל דבר. ומשם אני מטפס בסולם לתפוש שהחיים של העץ ושל האבן לא נפרדים ולא צריך לבנות מזבח לכל אחד מהם, אלא הם גילויים של חיים אחדים, והיחס הוא כלפי השורש האחד של החיים האלה שמקיפים הכל.

.

.

במורה נבוכים א' ע"ב כתב:
"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות […]
הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כו'"

המקור של זה בטימיאוס של אפלטון שכתב שהמציאות כולה היא בעל חיים אחד כדורי בצורתו, ושאל למה אין לו רגליים וידיים, וזה נמצא גם באריסטו. הם כתבו את זה כחידוש שהכל אחד ולא דברים שונים נפרדים. אבל יש כאן עוד חידוש – שהכל 'חי'. מאיפה הם יודעים שהמציאות האחת הזו היא דבר חי.

גם לפי הפיזיקה המודרנית מחפשים מודל אחד שיסביר את כל הכוחות בטבע, וכואב להם שהמודלים הקיימים לא מתאחדים למשוואה אחת יסודית. יש להם אינטואיציה לחפש שהכל הוא מציאות אחת, שחוקי המתמטיקה מאחדים אותה לאותה משוואה. אבל גם אם יצליחו למצוא תיאוריה פיזיקלית שמסבירה את כל התצפיות באופן קוהרנטי, שזה אומר שכל המציאות היא בתוך אותה מערכת, ובעצם המציאות אחת, עדיין הם לא יעלו על דעתם לומר שזה חי. יש הבדל בין 'אחד' ובין 'חי', והאחדות לא מוכיחה שהכל חי. מאיפה המקור של אפלטון לומר שהכל הוא חי. רואים גם מהטקסט בטימיאוס, שזה מובן מאליו אצלו. ובמדע המודרני מובן מאליו שהכל לא חי כלל. לכן חשיבה במתודה המערבית המודרנית (כוונתי מאחרי ימי הביניים, מזמן דקארט וחבריו) גם אם תגיע לתפישה שהכל אחד, ויאמרו שיש אלוה שהוא האחדות הזו, הכל עדיין רחוק מרחק מזרח ממערב, חושך מאור, כי העיקר שהכל חי הוא עוד יותר יסודי וראשוני מכך שהכל אחד. ואת העיקר שהכל חי אריסטו לא ניסה להוכיח, ולא דיבר בזה כמעט, בגלל שזה אצלו נקודת המוצא של כל אדם, וזה מובן מאליו. לכן לא מוצאים אצלו דיבורים על חשיבות העבודה זרה שתופשת שהכל חי, כי לא היתה יכולה לעלות על הדעת שיש כאן שאלה או חידוש.

.

.

.

במסכת מגילה י"ג א' נאמר שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. ובהלכות עבודה זרה ב' ד' הביא הרמב"ם דברי חז"ל וזה לשונו:

"מצות עבודת כוכבים כנגד המצות כולן היא שנאמר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' ומפי השמועה למדו שבעבודת כוכבים הכתוב מדבר הא למדת שכל המודה בעבודת כוכבים כופר בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם שנאמר מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם וכל הכופר בעבודת כוכבים מודה בכל התורה כולה ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם והוא עיקר כל המצות כולן."

.

ובמורה נבוכים ג' כ"ט כתב:

"וידיעת הדעות ההם והמעשים ההם [של פולחן העבודה זרה] היא שער גדול מאד בנתינת עילת המצוות כי תורתנו כולה שרשה וקטבה אשר עליו תסוב הוא למחות הדעות ההם מן הלבבות וזכרם מן המציאות.

למחותם מן הלבבות אמר "פן יפתה לבבכם וגו'" "אשר לבבו פונה היום וגו'" ולמחותם מן המציאות אמר "מזבחותיהם תתצו… ואשריהם תגדעון וגו'" "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" ונכפלו שני הענינים האלה במקומות רבים; והוא היה הכונה הראשונה הכוללת לכל התורה כולה – כמו שהודיעו אותנו זכרונם לברכה בפרושם המקובל לאמרו ית' "את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה" – אמרו "הא למדת שכל המודה בעבודה זרה כופר בכל התורה כולה וכל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה". והבן זה:"

וזה תמוה מאוד מאוד. הרי כל המדע המערבי כופר בעבודה זרה, וכל האתאיסטים כופרים בעבודה זרה. ואיך אפשר לומר שמכח כפירתם בעבודה זרה הם מודים בכל התורה והנביאים. ובמרוה נבוכים ג' כ"ט כתב "והבן זה" כלומר שיש כאן עומק מיוחד.

אלא פשוט שהיסוד שהכל חי הוא דבר שלא עלה על הדעת מעולם אצל שום אדם שיכפור בו. זה כמו לכפור בזריחת השמש על הארץ. כל השאלה היא האם הכוחות החיים הם נפרדים ומרובים. מי שכופר בזה שהם נפרדים, הרי הוא מאמין שכח החיים הוא אחד בכל המציאות. וגם המציאות שלי עצמי היא אחת עם אותו כח חיים כללי. לכן רבקה שאבה מים לגמלים של אליעזר. האינטרס שלה כאדם פרטי נפרד הוא לחסוך בכוחה ואל להתאמץ בשביל אדם זר. אבל אחרי שתפשה שהכל הוא חיים אחד, וגם חיי הם לא שלי בנפרד אלא הם באותה אחדות, אז מכאן יוצא שכדי לחבר את חיי למקורם הכללי אני מתאחד עם חייהם של האחרים ורואה בחיי האחרים כמו שהם חיי שלי. ואהבת לרעך כמוך, כי באמת הוא אתה. וכמו שאמרו בירושלמי שנקמה היא כמו שאחרי שיד ימין פצעה את יד שמאל, תרצה יד שמאל לפצוע בחזרה את יד ימין. כלומר אני תופש את עצמי כאיבר באותו גוף חי אחד שבו גם ראובן הוא אחד. ולכן תועלת ראובן חשובה לי כמו תועלת עצמי.

אחרי שפשוט שהכל חי, אם כופרים בכך שאלה חיים של ישויות רוחניות נפרדות, אלא הכל אחד, זה לבד הוא עיקר כל התורה והודאה באמיתת כל התורה ודברי הנביאים. זה מה שאברהם לימד את העולם וזה התוכן הפנימי המהותי של כל התורה. כמו שאמר הלל לאותו גר שכל התורה על רגל אחת היא ואהבת לרעך כמוך, וכל השאר הוא רק פירושים לזה. זה העומק שנרמז ב"והבן זה".

לא דיברו על כפירה בעבודה זרה מנקודת מבט של תפישה מטריאליסטית אתאיסטית כמו של המדע המודרני, כי זה לא עלה כלל על הדעת. מי שכופר בזה הוא לא אדם כלל, הוא לא חי בעל כושר מחשבה שזה הגדרת האדם. הוא מת חושב, כמו שאמרו רשעים בחייהם קרויים מתים (והמורה נבוכים א' ז' קורא לזה שד). לכן אמרו שמין לא יכול לחזור בתשובה ונקרא מין כי הוא לא אדם אלא מין בפני עצמו.

.

.

באגרת הרמב"ם לחכמי מארשילייא, כתב בחריפות עצומה נגד האיצטגנינות, מה שנקרא היום אסטרולוגיה. וכתב שהכל שקר וטפשות. אנשים של זמננו מפרשים את זה שהרמב"ם היה רציונליסט כמו המדע המודרני, ומיאן בשטויות של מיסטיקה וכיו"ב. חכמי התורה שואלים הרי נאמר בחז"ל בכמה מקומות על אצטגנינות שהיא אמיתית, כמו שאמרו שאצטגנינות גדולה היתה לאברהם אבינו, והקב"ה לא אמר לו שכל זה שקר והבל אלא רק שיש משהו שהוא מעל אותה אצטגנינות.

ובאמת במורה נבוכים ב' סמוך לסוף פרק י"ב כתב שהעניין של גזירת הכוכבים, כלומר באסטרולוגיה, יסודו אמת.

אלא וודאי הכוונה בשלילת האסטרולוגיה היא כי אנשים לא יודעים איך זה לא סתירה ליסוד של הבחירה החופשית. וגם המניעים הנפשיים שלהם להתעניין בזה פסולים מאוד, וכיוון שיש בהמון מניעים נפשיים כל כך חזקים ומושחתים להימשך לזה, נפוצו שקרנים רבים שמשקרים כאילו יש להם ידיעה כלשהי בזה. כי לדעת את העניין לאמיתו מצריך חכמה כל כך עמוקה שרק בודדים זכו לה, אברהם אבינו, משה רבינו, וכיוצא בהם. ואדם שאינו במדרגה כזו בלי ספק למד משקרן או ששיקר בעצמו, כאילו יש לו ידיעה, כדי להונות את ההמון שנמשך לעניין בלי שום הבנה פילוסופית בו.

כלומר התפישה של העולם הקדום, שהכל חי, וכל מה שבעולם החומרי מושפע מכוחות רוחניים, היא אותה תפישה של הרמב"ם שהיה בן העולם הקדום שהעולם כולו חי בו עד ימי הביניים שהם סוף זמן האור של האנושות. הוא לא רציונליסט במובן המערבי המודרני.

.

.

דוגמה נוספת היא מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ב' י"א על מדעני האסטרונומיה של זמנו, שלמדו בספר של תלמי (פטולומיאוס). הם ערכו תצפיות במסלול תנועת השמש, והגיעו למסקנה שיש שתי דרכים להסביר את התצפיות האלה, האחת היא שהשמש מסתובבת במעגלים קטנים סביב ציר הסיבוב העיקרי שלה סביב הארץ, והשני שהסיבוב של השמש סביב הארץ מרכזו אינו במרכז הארץ. הם בחרו בדרך שמתאימה יותר לכללי ההגיון שחכמת האסטרונומיה מבוססת עליהם. הרמב"ם אומר עליהם שכמדענים לא מעניין אותם כלל מה במציאות היא הדרך שבה השמש נעה. כלומר אם ישלחו חללית שתצלם את תנועת השמש מקרוב ויראו בעין איך היא נעה, הם לא יטרחו לבזבז זמן להסתכל על הצילומים הלאה. זה לא מעניין ואין לזה שום חשיבות.

רואים מזה שהאסטרונומים המקצועיים, הנוכרים, שלא עסקו בדת או פילוסופיה או מיסטיקה כלשהי, אלא רק במדע האסטרונומיה, בתצפית על מסלולי הכוכבים ומציאת הסברים מתמטיים או פיזיקליים לזה, לא התעניינו מה קורה במציאות החומרית. ההסבר לזה רואים ממקומות לאין מספר, שהמדענים של העולם הקדום ראו במציאות החומרית דבר שמדבר, על דרך שאמרו חז"ל שבעשרה מאמרות נברא העולם. לא כחומר אילם שותק שהוא רק חומר מת חסר פשר ומשמעות. מציאות חומרית שאני תופש באופן פשוט וחווייתי, היא דיבור אלי. מציאות שאני צריך כלי תצפית לא טבעיים ואורגניים לאנושיות שלי, כמו טלסקופ או מיקרוסקופ, לא אומרת לי שום דבר.

למשל אם אני צופה בסרט קולנוע שיש בו תוכן, לא מעניין אותי בכלל איך האור של הפנס מקרין על מסך הבד. מעניין אותי רק מה שרצו להראות לי. הבמאי רצה שאראה דמויות אנושיות ועלילה, ואת זה אני רואה באופן פשוט, אינטואיטיבי וטבעי. ורק זה מעניין אותי. לפרק את הפנס שמקרין את השקופיות על מסך הבד ולראות איך זה עובד, זה לא רצו להראות לי, זה לא נתפש בכלים הפשוטים החווייתיים האינטואיטיביים שלי, כאדם על כל כוחות ההכרה שבו כולל הפשוטים, ואין לי שום עניין אם זה במציאות כך או אחרת.

כשאני מביא במסלול השמש אני רוצה לדעת מה זה אומר לי. כללי ההגיון של מדע האסטרונומיה מבוססים על דרך התפישה האינטואיטיבית של האדם. הם מחדדים לי את התמונה שאני רואה, שהיא סרט הקולנוע שיש בו אמירה. לשלוח חללית שתצלם איך במציאות השמש נעה לא משפיע על הדיבור של תנועתה אל האדם, ולכן זה לא מעניין כלל. בזמננו מדברים על הסקרנות המדעית כעל המניע של המדע. סקרנות זה למי שמשועמם, זה לא שונה במהות מלהציץ לחלון של השכנים. המדע של העולם הקדום לא היה מבוסס על סקרנות, אלא על צורך קיומי חיוני מהמעלה הראשונה, להקשיב למה שהמציאות מדברת. הפילוסוף של המטאפיזיקה (ובלשון אריסטו זה נקרא תיאולוגיה, חכמת האלוהות), מקשיב לכלל המציאות, מבקש את האמירה הכי כללית והכי משמעותית שלה. המדען מסתפק בלהקשיב הקשבה חלקית לחלק מצומצם של המציאות, ואל בהכרח לרדת לסוף המשמעות של האמירה אלא רק להגדיר מה נאמר. כמו מי שאומר בטקסט כתובות האותיות האלה והאלה, והוא מאפשר את הקריאה למי שרוצה לקרוא, בלי שבעצמו בהכרח מפרש את תוכן הטקסט לעמקו. החלקיות מאפשרת למדען להקשיב לכל פרט בתשומת לב מלאה. בלי הפרטים אי אפשר להשיג את הכלל. לכן אמרו שבבית המדרש של אריסטו התלמידים עסקו באיסוף עלים וחרקים והתבוננות בהם, וכמו שכתב אריסטו כמה ספרים ארוכים על ביולוגיה ומטארולוגיה וכיו"ב מדעים.

כלומר קודם תקרא את מה שכתוב כמו שהוא כתוב, טקסטואלית, ורק אחר כך תתחיל לפרש את זה. אבל גם המדען מחפש לפי דרכו מה הדבר אומר, וגילויים על המציאות שלא אומרים שום דבר, שהם לא קריאה של הטקסט כלל, אלא עיסוק רק באיזה דיו ואיזה נייר, זה לא מעניין גם את המדען.

המדענים של זמננו כשבאים להבין את אריסטו, מפרשים אותו מתוך נקודת מוצא שהוא מדען באותו מובן של המדענים בני זמננו. שהרי הוא מדבר על מדע. הם לא מבררים את העניין אלא בגלל שזו אותה מילה הם מייד, בלי ביקורת, מייחסים לאריסטו את המדע של זמננו. זו לא טעות תמימה. הרי המדענים יודעים שמילים מתפרשות באופן אחר אם הן על רקע תרבותי אחר. לפרש מיהל קדומה באופן אוטומטי על מה שבזמננו משתמשים במילה הזו, נקרא אנאכרוניזם, וזו טעות שהמדע מודע לה.

.

.

קראתי סיפור שרבי אלחנן וסרמן התייעץ עם החפץ חיים לגבי ויכוח עם הכופרים, והחפץ חיים אמר לו להימנע מויכוחים כאלה, כי אתה תשעים אחוז כופר ורק עשרה אחוז מאמין, והוא מאה אחוז כופר, ולכן צד הכפירה מרובה והוא יתגבר. והחפץ חיים ורבי אלחנן היו בעלי אמונה חושית וקרובים יותר מכל בני דורותיהם לאמונה חיה פשוטה וטבעית. אנחנו כולנו בני התרבות המערבית המודרנית. אי אפשר להימנע מזה. זו רוח כללית שמקיפה את כל האנושות. זה מעצב את יסודות התודעה מינקות, לא מועיל כלל לאסור לקרוא ספרים מודרניים וכיו"ב, כי זה נמצא בבסיס הרבה יותר עמוק וראשוני. אני לא משלה את עצמי שאזכה לתפישה כמו של בני העולם העתיק שפשוט אצלם שהכל חי. אני עמל מאוד לזכות רק לטעימה הכי קטנה ושטחית מזה בנקודה מצומצמת ביותר של תודעתי.

.

.

מי שלומד תנ"ך וחז"ל, ודובר עברית, נוטה לפרש את דברי התנ"ך וחז"ל לפי מה שהוא מכיר את העברית המודרנית שחידש אליעזר בן יהודה. ובאמת זה מקור לטעויות אין ספור וחלקן ביסודות הכי עיקריים. למשל בתרבות שלנו 'אדם רע' הוא אמירה של שיפוט מוסרי שלילי על אותו אדם. בתנ"ך 'רע' פירושו כמו רעוע, שבור, מנותק מהשלם. חולה. הפרות שיוסף חלם עליהן היו רעות. כלומר לא שמנות ובריאות. או אומרים מדוע פניך רעים היום, כלומר לא מפיקים הבעת בריאות ושמחה. המשמעות של שיפוט מוסרי מקורה בגרמנית ורוסית שהן הרקע התרבותי של העברית המודרנית המחודשת, ובמקרא אין משמעות כזו כלל. המילה 'מוסר' לא נמצאת במקרא וחז"ל במשמעות שמשמשת אותנו, כי אין אצלם כלל עניין של 'מוסר' כמו שיש בתרבות המודרנית שלנו. וכל כך הרבה מדברים על הצד המוסרי שמקרא ואין בכלל דבר כזה. יש אין ספור דוגמאות כאלה לאנאכרוניזם. בעולם העתיק כולו לא היה כלל מושג של 'מוסר' במובן המודרני, ולכן אם מתייחסים לזמנו ורקעו של הטקסט המקראי אין ספק שהוא מתפרש כך, כי בזמנו זה היה הפירוש המילולי הלשוני היחיד שקיים. לייחס לו מושגים שהתחדשו מאות שנים אחריו ולא היו קיימים בתקופתו זה מופרך בעליל. ההמון לא זהיר בנושא האנאכרוניזם ולכן מפרש את התנ"ך לפי העברית של זמננו, אבל מדענים רציניים מודעים היטב לטעות הזו ומפרשים את המקרא לפי המשמעויות הלשוניות של תקופתו. אבל אצל אריסטו המדענים לא נוהגים כך, וכל מילה יסודית מפרשים בלי ביקורת וחקירה לפי המשמעות של זמננו. כי יש להם התנגדות מראש, עזה באופן קיצוני, לתודעה של העולם הקדום, והם לא יכולים לשלול לחלוטין את אריסטו כמו ששוללים את סיפורי אלף לילה ולילה מבחינה מדעית. כי הם רואים שאריסטו ואפלטון הם עמודי החשיבה המערבית ואי אפשר בלעדיהם. וכמו שאמר ווייטהד שהוא מאבות הלוגיקה והפילוסופיה המודרניים שהפילוסופיה המערבית היא סדרה של הערות שוליים לתורת אפלטון. לכן הם מנסים לעקם את אריסטו כאילו הוא לא בן העולם הקדום אלא הוגה מודרני.

.

.

.

.

התפישה של עבודה זרה מתחילה בתפישה פשוטה שהכל חי (לשון המורה נבוכים א' ס"ג:

"כבר ידעת פרסום דעות ה"צאבה" [דת של עבודה זרה ששלטה בכל העולם בזמן המקרא] בזמנים ההם והיות בני אדם כולם אלא יחידים [כלומר מלבד יחידים (כאברהם, שם ועבר ועוד צדיקים מועטים מאוד)] עובדי עבודה זרה – רצוני לומר האמנת הרוחניות והורדת הרוחות ועשית הטלסמאות [לוח שחקוקות עליו אותיות ונעשה לשם קמיע]. והיה דבר כל מתפאר בזמנים ההם כולם אם שיתפאר שעלה בידו עיון ומופת הורהו שיש אלוה לעולם בכללו כאברהם או יתפאר שירדה עליו רוחניות כוכב או מלאך וכיוצא בזה).

זה גורר נסיון ליצור יחס כדי שהכח החי יראה בי ידיד ולא אוייב. היחס התועלתי קשור לתפישה שהכוחות נפרדים, ואת זה באים לשלול. לכן לא מתעסקים בטכניקות של עבודה זרה. לא מתעניינים אילו כוחות יש בדיוק, כדי ליצור איתם יחסים עשו להם מיפוי, מי יותר חזק ומי כפוף למי ומה תחום האחריות והכח של כל כח רוחני. ועשו חקר עמוק וגדול איך בונים איתם את היחסים באופן שייצור מקסימום תועלת פרנסה והגנה בשבילנו. אולי גם חיפשו יופי ומשמעות בסיפורי האלילים, כמו שניכר מהסיפורים האמנותיים היפים של המיתולוגיה היוונית וגם של מיתולגיות אחרות שיש להן קסם ספרותי. כל זה לא לומדים והוא לא מעניין, כי אנחנו מחפשים את האחדות של כל הכוחות החיים. מול אותה אחדות אנחנו כן עובדים וחוקרים הרבה על איך בונים יחסים, מבחינה רגשית וגם מבחינה מעשית.

.

.

כתוב בתלמוד על גודל היצר לעבוד עבודה זרה, ואמרו על אחד החכמים של התלמוד שאם היה חי בדורות הקדומים היה מפשיל את חלוקו כדי לרוץ מהר לעבוד את העבודה זרה. כי ליצור יחס, חיבור, עם החיים האחדים שכוללים הכל, זה קשה, זו משימה גדולה, שדורשת הרבה מאוד עמל של לימוד והתבוננות. אבל ליצור יחס עם חיים של עץ אחד זה נגיש, קרוב. הצמא להתחבר לחיים שבבריאה הוא כמו צמא של רווק מבוגר להתחתן, יש שם הרבה בדידות וחושך ומצוקה. אם אפשר למצוא אשה שפשוט מייד מתחבקים ונצמדים ומתחברים ונהנים, משהו קרוב וידידותי ונגיש, זה מושך הרבה יותר מאשר לבנות מערכת יחסים עמוקה מאוד שמגיעה עד השורש של הלב ודורשת שנים של בנייה והשקעה מאומצת. האיסור העיקרי בעבודה זרה הוא על קיצור הדרך. כי זה מחבל בבניית הדבר האמיתי. אם למשל אדם יכול ללכת לזונה חביבה ונעימה ולהנות שם, בעצם אם מצידה זה לא משהו שפוגע בה, אין בזה רע מצד עצמו. למרות שהכוונה היא להנאת עצמו, מה בכך, מותר לבקש את הנאת עצמו. הבעייה עם זה שזה מחבל באפשרות לבנות מערכת יחסים עמוקה ששם מוסרים את כל הלב בלי סייג, ומבקשים את האחדות האמיתית שהיא מעל התועלת העצמית. אם אדם מרגיש שרק מערכת יחסים עמוקה ושיש בה מסירת הלב שלמה, היא תתן לו את הסיפוק האמיתי שהוא באמת רוצה, אז יחסים עם זונה יקלקלו לו, כי הוא תמיד יתפשר על זה כי זה יותר נוח וזמין. לכן יש איסור על עבודה זרה. והקב"ה כועס ומקנא על זה ביותר, כי זה תחליף לכל מערכת היחסים איתו. שאר העברות הן שגיאה בתוך מערכת היחסים איתו. למשל אשתו של אדם יכולה לכעוס אם שכח את יום ההולדת או יום הנישואין. אבל זה לא יהיה דומה למה שהיא תרגיש אם הוא ינהל יחסים עם אשה אחרת צעירה בעלת יופי חיצוני וקלה להשגה. כי לשכוח את יום ההולדת זה פרט בתוך מערכת היחסים, ובגידה עם אחרת זה בגידה במערכת היחסים כולה. אם אדם נאמן לאשתו, והוא מתעורר ומרגיש כשהוא רואה צעירה מזמינה עם יופי חיצוני, זה אומר שיש בו חיים של תשוקה, ואת זה הוא מפנה אל אשתו. אם הוא אדיש ויבש למראה צעירה עם יופי חיצוני, אז אין לו אנרגיית חיים ואין לו מה לתת לאשתו, והוא בכלל לא בן זוג. לכן עלינו כן להרגיש את התשוקה לעבודה זרה ועם כח החיים הזה לבוא אל האמונה באל אחד ועבודתו. אם עבודה זרה לא מעוררת בנו שום רגש, אנחנו לא פרטנר לשום מערכת יחסים דתית, גם לא האמיתית.
יש עוד איסור חמור בעבודה זרה, שבה היחס הוא של אהבה התלויה בדבר, אדם עובד את הצלם ואולי גם אוהב אותו, כי בסוף הוא חושב על מה אני כיישות פרטית מרוויח מזה. ואפש רלהתייחס כך אל הבורא האחד כל זמן שלא תופשים לגמרי מה הפירוש של האחדות הזו, שהיא אחדות גם עם המציאות שלי עצמי. אבל זה תלוי בגישה הבסיסית. אם תופשים את האחדות עד סופה ממילא היחס נעשה יחס של אהבה אמיתית, כי האני הפרטי שלי בטל מול האחדות.

צלם הטחורים שמדבר בו במורה נבוכים הוא פסל בצורת טחורים עשויים מזהב, אלה שעשו אותו חשבו שזה יגן עליהם מבחינה רוחנית מהכח הרוחני של הקב"ה שפוגע בהם ושולח להם את מחלת הטחורים. היה ברור להם שהן לקו בטחורים לא בגלל זיהום במזון או כל סיבה חומרית, אלא שיש כח רוחני חי ומתייחס ששולח בהם את מחלת הטחורים שיש בה מסר מסויים אליהם. את הפסל מזהב הם עשו בכוונה שיהיה צלם של אותם כוחות רוחניים שמגינים ממחלת הטחורים, ודרך הצלם הם יתחברו לאותם כוחות וינסו שהכוחות יאהבו אותם ויגנו עליהם. האדם הוא צלם אלוהים באותו מובן. הוא כמו פסל שמכוון כנגד הצורה הרוחנית של כח רוחני, במטרה להנכיח את אותו כח רוחני בעולם החומרי. כל ההבדל שהאדם הוא הצורה של כל המציאות, והוא צלם של כח רוחני שהוא כולל את כל המציאות. ואילו הכח של הטחורים היה כח שהוא לא אחד ולא כולל את כל המציאות. התפישה של צלם הטחורים היא מדרגה בסולם שמגיע עד התפישה שהאדם הוא הצלם של המציאות כולה.

.

.

.

.

.

לגבי מה שכתבת שכל מילה בתנ"ך צריך לחפש את ריבוי המשמעויות שלה ולאחד את כולן, זה נכון מאוד. זה כתוב בפתיחה, ובמורה נבוכים ב' כ"ט ובעוד מקומות. משמע שאין אף מילה בתנ"ך שאין לה יותר ממשמעות אחת, כי כל התנ"ך הוא משל. בפתיחה רואים שהעניין של משל והעניין של מילים משתתפות הוא אותו עניין. המובנים של המילה המשתתפת הם משל זה על זה. והתנ"ך, שכולו נקרא ספרי הנבואה, כולו משלים.
אבל לדעתי כאן באמת כדאי לא למהר עם זה. כי זה דורש הרבה מאוד ידיעה והבנה. אפשר מאוד בקלות להתבלבל וללכת לאיבוד עם זה. במורה נבוכים מדבר על לא מעט מילים משתתפות, ועדיף לדעתי בהתחלה ללכת בעקבותיו, ואחרי שמקבלים הרבה מיומנות וידיעה בזה, רק אז אפשר לנסות להתקדם לבד.

.

.

.
אכן הפסוק בתהילים ל"ט על צלם קשור לעניין של צלם אלוהים. אבל השאלה איזה קשר זה. יש דעות שונות בפרשים. יש דעה שצלם בתהילים כאן פירושו חושך. כי צלם אלוהים או צלמי טחוריכם יש בו ממד של חושך. כי צלם זה מה שמנכיח את הדבר הרוחני בעולם החומרי. אבל הנכחה כזו מסתירה את העובדה שהעניין הרוחני מופשט, ולכן היא מחשיכה את התפישה בו. צלם קשור גם למילה 'צל' (בלשון התנ"ך השורש יסודו בשתי אותיות, והאות השלישית נקראת 'צבע'. למשל קץ, קצץ, קצב, קצר, קצת, כולם בעניין חיתוך או סיום, שהאו עניין שתי האותיות ק' וצ'. האות השלישית היא פירוט מסויים של העניין הכללי. או למשל פר, פרה (כמו פרו ורבו), פרי, פרח, פרץ, פרת (שם הנהר), פרק. האותיות פ' ור' עניינן יציאה החוצה, או התפרקות מה שהיה גנוז בפנים שמתפרק כלפי חוץ. האות השלישית נותנת צבע מסויים של העניין של פרייה או פריצה החוצה.
יש גם קרבה בין השורש פ'ר', לשורש פ' צ'. פצה (מלשון פצה פה), פצע, הפציע, פצץ, ועוד. כי בעצם הפ' הוא השורש. פ' זה כמו פה של אדם שמדבר, זה יציאה החוצה של מה שבפנים. זה הקשר בין השורשים השונים שמתחילים בפ'. למשל פנים זה הכיוון שאליו האדם פונה, וזה יציאה החוצה של מהותו, כמו הדיבר והפה. כלומר השורש עצמו הוא אות אחת, האות השנייה נותנת לה צבע מסויים, והאות השלישית נותנת צבע נוסף עוד יותר מסויים. בדקדוק שהוא לפני הפשט הנגלה, אמרו הקדמונים ששתי האותיות הראשונות הן השורש והשלישית היא הצבע. בפנימיות האות הראשונה היא לבדה עיקר השורש.

אני מעתיק כמה פירושים על המילה צלם שבתהילים ל"ט. חלק מהמפרשים אומרים שזה אותו עניין כמו צלם אלוהים, ותראה כמה שונות הדעות של המפרשים בזה. זה כל כך עמוק ואפשר לראות בזה כל מיני צדדים ובחינות, ואחרי שאני רואה איך גדולי המפרשים לא מצאו דרך אחת סלולה בזה וחלקו מקצה לקצה, אני מרגיש שלי לבדי עם מיעוט הידע שיש לי בתנ"ך ובעומק הלשון שלו, עם כל הקפלים הניואנסים, אין סיכוי למצוא מהלך שיש בו ממש.

המפרשים על תהילים ל"ט:
רש"י
"אך בצלם" – בחושך. פירשו דונש לשון צלמות. ומנחם פירשו צלם ממש כמו כי בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט') ולא יתכנו דבריו.

.
אבן עזרא
אך – כי ישתנה בצלמו מיום אל יום ומעת אל עת, כדמות הנהר המתהלך וצלמו עומד.

ויש אומרים: כי בצלם – כמו: צלמות. והנכון בעיני: כי האדם דומה לצלם וכאשר ישתנה הצלם כן ישתנה הוא.

וטעם הצלם – מערכות המשרתים וכוכבי עליון שלא יעמדו רגע אחד על מתכונת אחת וחכמי המזלות יודעים זה.

.
מצודות
מצודת דוד
"אך בצלם וגו'" – האיש הלא בחושך יהלך ולהבל וריק קובץ המון עושר רב כי הוא צובר ואינו יודע מי יאספם הבית כי פן ימות ואיש אחר יאספנו
מצודת ציון
"בצלם" – מלשון צלמות וחושך
.
מלבי"ם
"אך בצלם יתהלך איש", משיב לומר כי סוד הנפש ומדוע הורכבה עם הגוויה באופן זה, נגלה אצלו שהוא מצד שהאדם נברא בצלם אלהים, שהוא הציור של האלהות המנהיג את העולם הגדול, שכמו שהגוף הכללי שהוא העולם הגדול הוא ג"כ נתון תחת חקים טבעיים קבועים, ובו תתלבש האלהות להנהיג אותו בהנהגה בחיריית נעלה מחקי הטבע הקבועים, וידמה בזה עם העולם כנפש המנהגת את הגויה, כן ברא את האדם בצלמו, שגופו היא ציור העולם הטבעי עם כחותיו וחקיו הטבעים, ונפשו המנהגת אותו בכח החפשית והבחירה, היא ציור האלהות אשר בעולם, וכמו שהאלהים מושל על העולם ומשנה סדרי הטבע וחקיה הקבועים לפי רצונו הבחיריי הבב"ת, כן תוכל הנפש לשנות את טבעי גוייתה משפטיו וחקותיו הטבעיים ולברא א"ע בריאה חדשה להיות כבני אלהים, ולכן נתן בה התשוקה שהוא לבלתי תכלית שהיא מצד שרשה העליון שבזה תתנשא תמיד ממדרגה למדרגה ותתקרב אל האלהות ותלך מחיל אל חיל עד תראה אל אלהים בציון, ועז"א "יתהלך איש", שצריך שיתהלך תמיד אל שרשה שאין לו גבול, ולכן אין גבול לתשוקת הנפש, "אך הבל יהמיון" רק האדם מבקש חשבונות רבים ובכח התשוקה הזאת הנטועה בנפשו יהמה אל עניני הבל, לאסוף קנינים מדומים אשר אין בהם ממש מצד עצמם כי הם הבל, וגם לא יתקיימו בידו כי "יצבור ולא ידע מי אוספם", כי לבסוף יירשו זרים יגיעו:
ביאור המילות
"בצלם". כמו בצלם אלהים עשה את האדם:"

.

.

.

אני מפנה לתגובות שבאה בהם אריכות דברים בביאור מה שהעולם כולו חי, מה בדיוק מוכיחים מהתנועה הסיבובית של הכוכבים, ועל קושיות מניוטון על אריסטו.

4 מחשבות על “289 – שורש העבודה הזרה, ואיך הוא התחלה הכרחית לעבודת ה'. תפישת העולם הקדום מול התפישה המודרנית

  1. אני תמיד חשבתי שההנחה שהכוכבים חיים בטימיאוס נובעת מההנחה שגוף לא יתמיד בתנועתו ולכן אם הם נעים סימן שהם חיים. ואם המציאות היא נעה אז סימן שהיא חיה. ההנחה הזו הופרכה אצל ניוטון בחוקי ניוטון. כל גוף מתמיד בתנועתו אלא אם הוא נתקל בגוף אחר. ולכן כבר לא צריכים להנחה שהמציאות היא חיה כדי להסביר את תנועתה.

    אהבתי

    • עמדת כאן על נקודה חשובה שצריכה הבהרה (כדרכך).
      לכאורה יש סתירה גמורה ברמב"ם. במורה נבוכים א' ע"ב כתב:
      "דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל…
      […]
      וכמו שהחי אמנם הוא חי כולו בתנועת לבו, אע"פ שבו אברים נחים לא ירגישו, כעֲצָמוֹת והאליל [בתרגום שוורץ: הסחוס] וזולתם, כן זה המציאות כלו הוא איש אחד חי בתנועת הגלגל אשר הוא כדמות הלב מבעלי הלב, ואף על פי שבו גופים רבים נחים ומתים.
      הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ, או ארץ מבלתי שמים, או שמים מבלתי ארץ. וכמו שבאדם כח אחד יקשור אבריו קצתם בקצתם וינהיגם, ויתן לכל אבר מה שצריך שישמור עליו תקונו וידחה ממנו מה שיזיקהו; והוא אשר בארו אותו הרופאים ואמרו: הכח המנהיג גוף החי, והרבה פעמים יקראוהו טבע – כן בעולם בכללו כח יקשור קצתו בקצתו, וישמור מיניו שלא יאבדו, וישמור אישי מיניו גם כן מדת מה שאפשר לשמרם, וישמור גם כן קצת אישי העולם…"
      הוא כתב שיש בעולם גופים מתים, ואחר כך מייד כתב שהכל הוא חי.
      .
      .
      גם בהלכות יסודי התורה ג' כתב שיש גופים מתים בעולם:
      "ארבעה גופות האלו [ארבעת היסודות] אינם בעלי נפש ואינם יודעים ולא מכירים אלא כגופים מתים. ויש לכל אחד ואחד מהם מנהג שאינו יודעו ולא משיגו ואינו יכול לשנותו וזה שאמר דוד הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות אש וברד שלג וקיטור וביאור ענין הדברים הללוהו בני אדם מגבורותיו שתראו באש ובברד ובשאר ברואים שתראו למטה מן הרקיע שגבורתם תמיד ניכרת לקטן ולגדול."
      .
      .
      לגבי הכוכבים והגלגלים כתב בהלכות יסודי התורה שם:
      "כל הכוכבים והגלגלים כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם והם חיים ועומדים ומכירין את מי שאמר והיה העולם כל אחד ואחד לפי גדלו ולפי מעלתו משבחים ומפארים ליוצרם כמו המלאכים וכשם שמכירין הקדוש ברוך הוא כך מכירין את עצמן ומכירין את המלאכים שלמעלה מהן ודעת הכוכבים והגלגלים מעוטה מדעת המלאכים וגדולה מדעת בני אדם."
      לכאורה היה מקום לחשוב שאם הגלגלים חיים אז הכל חי, כי הכל תחת הגלגלים וכלול בהם וחלק מהם. אבל כתוב שרק הגלגלים חיים והיסודות מתים.
      .
      .
      גם במורה נבוכים ב' ד' כתב שהגלגלים חיים, ומשמע שדווקא הגלגלים ולא כל המציאות כאחד כמו שכתב במו"נ א' ע"ב:
      "אמנם היות הגלגל בעל נפש הוא מבואר עם ההשתכלות. אבל יחשוב השומע שזה עניין קשה להשיג, או ירחיקהו גם כן, להיות מדמה שאמרנו שהוא בעל נפש – שהוא כנפש האדם או החמור והשור. ואין זה עניין המאמר; אבל עניין המאמר, שתנועתו המקומית מורה על היות בו התחלה, בה יתנועע בלא ספק, וההתחלה ההיא היא נפש בלא ספק. ובאור זה, כי מן השקר שתהיה תנועתו הסיבובית כתנועת האבן הישרה למטה, או כתנועת האש למעלה, עד שתהיה התחלת התנועה ההיא טבע, לא נפש; כי אשר יתנועע זאת התנועה הטבעית, אמנם תניעהו ההתחלה ההיא אשר בו כשיהיה בזולת מקומו – לבקש מקומו, וכשיגיע למקומו ינוח; וזה הגלגל מתנועע במקומו בסיבוב. ולא מפני היותו בעל נפש גם כן יתחייב שיתנועע כן, כי כל בעל נפש אמנם יתנועע מפני טבע, או מפני ציור. רצוני באמרי הנה "טבע", לכוון אל הנאות ולברוח ממה שהוא בלתי נאות. ואין הפרש בין שיהיה מניעו לזה מחוץ, כברוח בעל חיים מחום השמש וכיוונו אל מקום המים כשיצמא, או יהיה מניעו דמיון; כי בדמיון מה שהוא כנגד ומה שיאות, יתנועע גם כן החי, וזה הגלגל לא יתנועע לברוח ממה שהוא כנגד או לבקש הנאות, כי מה שאליו יתנועע – ממנו יתנועע, וכל מה שממנו יתנועע – אליו יתנועע. ועוד, שאילו היתה תנועתו מפני זה, היה מתחייב שיהיה מגיע אל מה שיתנועע אליו וינוח. כי אם יתנועע לבקש דבר או לברוח מדבר, ולא יוכל למצאו לעולם, תהיה אם כן התנועה לבטלה. הנה זאת התנועה, אם כן, הסיבובית – תהיה בציור אחד, יחייב לו הציור ההוא שיתנועע כן. ולא יהיה ציור כי אם בשכל; אם כן הגלגל הוא בעל שכל. ואין כל מי שיש לו שכל שיצייר בו עניין אחד, ותהיה לו נפש בה יוכל להתנועע, מתנועע כשיצייר; כי הציור לבדו לא יחייב תנועה. כבר התבאר זה בפילוסופיאה הראשונה, והוא מבואר, שאתה תמצא מעצמך, שתצייר עניינים רבים ואתה יכול להתנועע אליהם, אך לא תתנועע אליהם בשום פנים, עד שתתחדש לך תשוקה בהכרח לעניין ההוא אשר ציירתו, ואז תתנועע להגיע אל מה שציירתו. הנה כבר התבאר גם כן, שאין הנפש אשר בה תהיה התנועה, ולא השכל אשר בו יצויר הדבר, מספיקים בהתחדש כמו זאת התנועה, עד שתחובר אל זה תשוקה לעניין ההוא המצויר. ויתחייב גם כן מזה שיהיה לגלגל תשוקה למה שציירהו, והוא הדבר האהוב, והוא האלוה יתעלה שמו. ובאלו הפנים אמר שיניע האלוה הגלגל; רצוני לומר, בהיות הגלגל כוסף להדמות במה שהשיג"
      .
      .
      הביאור בזה הוא לפי לשונו במו"נ ב' ד', שם כתב שהגלגלים חיים הכוונה שתנועותיהם אינן טבע. יש חלוקה של המציאות לדומם צומח חי ומדבר. לפי זה הצומח, וכל שכן הדומם, אינם חיים. ההגדרה של חיים כאן הוא תנועה עצמית רצונית, וגם יכולת השגה של הדבר מכח עצמו. טבע אינו כלול בהגדרה הזו של חיים, כלומר מה שהאבן נופלת למטה זו תנועה טבעית, והיא לא נחשבת תנועה שמגלה על חיים. ההגדרה של טבע לפי אריסטו (פיזיקה ב' א') הוא מה שיש בו התחלה של תנועה ומנוחה. הדוגמה שם היא מה שהעפר נופל למטה והאש עולה למעלה. הם נעים בתנועות אלה מצד הטבע, טבע פירושו שזה קבוע ולא ניתן לשינוי, זה לא תלוי בהם. 'חי' שהוא מעל דומם וצומח הוא מה שיש לו יכולת לנוע באופן שהוא משפיע על תנועתו בעצמו, כמו תנועת כל בעלי החיים (שהם נעים מכח שיש בהם השגה ותשוקה, הם יודעים איפה יש מזון ורוצים לאכול ומכח זה תנועתם), ולא שתנועתו קבועה מראש לפי טבע בלתי ניתן לשינוי כמו נפילת האבן, שזה לא תלוי כלל בתשוקה או השגה של האבן.
      .
      .
      הביאור בזה הוא לפי מה שכתב המורה נבוכים א' ע"ב:
      "וכמו שהחי אמנם הוא חי כולו בתנועת לבו, אע"פ שבו אברים נחים לא ירגישו, כעֲצָמוֹת והאליל [בתרגום שוורץ: הסחוס] וזולתם, כן זה המציאות כלו הוא איש אחד חי בתנועת הגלגל אשר הוא כדמות הלב מבעלי הלב, ואף על פי שבו גופים רבים נחים ומתים."
      .
      יש בגוף איברים שיש להם נפש משלהם וכח תנועה משלהם. למשל העין פועלת בגלל כח הראיה, שהוא כח חי, ונקרא נפש, ששוכן בעין, וזה כמו הייתה העין יצור חי שלם בפני עצמה. וכן הלב והריאות ואיברים בדומה לזה. לכאורה במבט שטחי היה אפשר לחשוב שהעין היא בריה בפני עצמה. היא נעה לכיוונים, מעפעפת, משנה את קימור העדשה לפי המרחק, ואת גודל האישונים לפי כמות האור. שאר חלקי הגוף לא מעורבים בכל זה, הנפש של כח הראיה שבעין היא זו שקובעת כמו מרצונה ומחשבתה שלה כמה אור יש וכמה צריך להגדיל או להקטין את האישון או כמה לקמר את העדשה לפי המרחק שרוצים להסתכל אליו, וכל כיו"ב, והמוח וכל שאר חלקי הגוף אין להם חלק בכל זה. זה כח חיים נפרד שמיוחד לעין. באמת יש כאן סוד, שמצד אחד החיים האלה הם חיי הגוף הכלליים ששווים בכל הגוף (עין שנעקרה כבר אינה עין כלל, כי הגדרת העין היא אחד מאיברי הגוף (כמו שכתב אריסטו ב"על הנפש", וגם היא לא תוכל להמשיך לחיות לאורך זמן), ומצד שני אלה חיים מוגבלים נפרדים של העין בפני עצמה. זו חזרה ברובד נמוך יותר על סוד מעשה מרכבה.
      .
      לעומת זאת העצמות והסחוסים אין להם שום השגה או פעולה נפרדת מכח עצמם. הם חיים, הרי העצמות גדלות עם התינוק, ואינן מתייבשות ומתפוררות כמו עצמות המת. אבל זה לא בא מכח מיוחד לעצמות, אלא רק ממה שהעצמות הן אחד עם הגוף הכללי, והחיות של הגוף הכללי מתפשטת גם בהן כי הן חלק ממנו. מה שהעצמות גדלות עם התינוק זה לא מכח העצמות אלא מכח הגוף הכללי, שכוחות החיים שבו משפיעים על העצמות, שנוטלות חלק באותן חיים כלליים, בלי שהעצמות בעצמן לוקחות שום צד בזה. זה המשל לדוממים. תנועת הדוממים היא מכח הטבע, הטבע הוא החיות של הגוף הכללי שהוא כל המציאות. הטבע הזה מפעיל את הדוממים בלי שהם מצד עצמם יש להם נפש או שכל או תשוקה נפרדים לעצמם. לכן פעולת הטבע עליהם היא בעל כרחם.
      יש הגדרה צרה של 'חי', לצד ההגדרות של דומם וצומח. ההגדרה הזו מגדירה ש'חי' הוא מה שיש לו השגה ותשוקה ותנועה מכוחו העצמי. כמו פעולת העין בגוף. מה שנע רק מכח הטבע שהוא החיים הכלליים בלי שיש לו נפש נפרדת משל עצמו, נחשב מת.
      אבל החלוקה הזו היא רק כשמסתכלים על כל חלק מהמציאות באופן נפרד. אם מסתכלים על המציאות כאיש אחד, האיש הזה חי, וכולו חי, וגם הדו ממים שבו הם חלק מחיותו הכללית כמו שהעצמות והסחוס הם חלק מהחיות הכללית של הגוף אע"פ שבמבט חיצוני הם מצד עצמם דוממים מתים.
      המציאות הכללית יש לה השגה כללית של כולה.
      מורה נבוכים ח"א בפרק נ"ג כתב:
      "ואשר תדעהו – כי ענין החכמה בו יתברך הוא כענין החיים להיות כל משיג עצמו חי וחכם בענין אחד."
      .
      ושם פרק נח:
      "וענין אמרנו 'לא סכל' – שהוא משיג – כלומר חי, כי כל משיג חי."
      (וכן הוא במטאפיזיקה של אריסטו חלק י"ב – במהד' העברית של ח"י רות נקרא חלק י"א, 1072
      Moreover, life belongs to God. For the actuality of thought is life, and God is that actuality)

      מטאפיזיקה למבדא פרק ז 1072ב בתרגום רות:
      "יוצא שהוא נמצא בהכרח; ומאחר שהוא נמצא בהכרח, הוא נמצא בבחינת טוב, ומבחינה זו הוא התחלה לתנועת כל הנמצאים. (ההכרחי הוא בעל מובנים שונים […. לגבי האל המובן הוא:] מה שאין לו האפשרות להיות אחר אלא נמצא הוא באופן פשוט).
      […]
      הפּוֹעַל (actuality) שלו הוא גם תענוג.
      [כאן יש קטע בו הוא מבאר שהאלוה משכיל בְּפוֹעַל את עצמו]
      ויש לו גם חיים. כי פּוֹעַל השכל הוא חיים, והאל הוא הפּוֹעַל ההוא. והחיים כשהם לעצמם הם פּוֹעַל, טוב ביותר ונצחי."

      כמובן שצריך ביאור גדול למה שכל וחיים הם עניין אחד, ולא אאריך בזה כאן.
      .
      מה שכתב במורה נבוכים ב' ד' שהגלגלים חיים, הכוונה שיש להם נפש משל עצמם, כמו לשור וסוס. והם לא צומח ולא דומם אלא 'חי'. וזה דיון מיוחד לגלגלים לחוד, לחדש שהם חיים כגלגלים נפרדים. כמו שלסוס יש חיי סוס. ויש על זה הוכחות מיוחדות מאופן התנועה של הגלגלים.
      מה שכתב במורה נבוכים א' ע"ב הוא הסתכלות על הבריאה כולה ביחד כאיש אחד. האיש הזה כולו חי כאחד, וכעת איננו מתחשבים האם יש לו חיים משל עצמו או האם הוא דומם ומתנהג על פי הטבע וחייו אינם נפרדים לו אלא הוא נוטל חלק בחיים הכלליים של הגוף.
      לגבי הנדון האם הגלגלים חיים כ'חי' נפרד, יש על זה הוכחות מתנועתם. לגבי מה שכל המציאות כולה היא איש אחד חי, אין על זה הוכחות. לזה התכוונתי זו עמדה יסודית שלא צריכה הוכחות.
      אריסטו ב"על השמים" 285א, מדבר על חיי היקום ושם כוונתו לחיים הכלליים (והוא מזכיר את שבע התנועות שאפלטון מזכיר באותו הקשר). וב"על השמיים" 292א הוא מדבר על החיים המיוחדים של הגלגלים (החילוק הזה הוא שטחי וכללי ויש הרבה לדייק ולהעמיק בלשונו שם ואכמ"ל).
      .
      .
      .
      אני מעתיק את הלשון היפה מאוד לטעמי בטימיאוס מאת אפלטון שמדברת על כך שהיקום כולו הוא איש אחד חי. שהוא כנראה המקור הישיר של המו"נ א' ע"ב (שלשונו דומה ללשון טימיאוס יותר מלשון אריסטו). הרמב"ם כתב באגרת שאפלטון הוא משלים ועמוקות, וזה ניכר כאן שהוא מדבר במשלים.
      לשון אפלטון בטימיאוס דף 30 (תרגום י. ג. ליבס):
      "טימיאוס: נאמר-נא, אפוא, מאיזו סיבה התקין המתקין את ההתהוות והכול הלזה. הוא היה טוב, והטוב — לעולם לא תיצר עינו בכל דבר שהוא. וכיון שלא היתה בו צרות עין, רצה שכל הדברים ייעשו במידת האפשר דומים לו עצמו; ובוודאי נצדק, אם נקבל דעתם של אנשים נבונים, שזאת היא הסיבה המכרעת שגרמה להתהווּת ולסדרי העולם. כיון שרצה, אפוא, האל, שהכל יהא טוב, ובמידת האפשר בל יהא שום דבר גרוע, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה: הוא הוציא מערבוביה זו והתקין בו סדר, מהיוַתו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר.
      ובהיותו טוב מכל, לא היה דינו, וגם עכשיו אין דינו, לעשות דבר שלא יהא נאה ביותר. על כן חשב ומצא, שבין כל מה שמטבעו נראה לעין, שום פועל חסר שכל לעולם לא יהא נאה מהמשכיל, אם תשווה את השניים בשלמותם; ושכל אי אפשר שיימצא במה שאין לו נשמה. מתוך שיקול זה הכניס, אפוא, שכל לתוך נשמה, ונשמה לתוך גוף, וכך התקין את הכול, למען יהא פעלו מטבע ברייתו נאה וטוב ככל האפשר. ועלינו לומר, אפוא, שעל פי ההסבר המתקבל על הדעת, נעשה העולם בדרך זו, בהשגחת האל, לחי בעל נשמה, ולפי האמת — משכיל.
      ולאחר שזה מובטח לנו, עלינו להשיב על השאלה שלפי סדר הדברים נשאלת לאחר מכן: מה היה אותו בעל חי שכדוגמתו הותקן העולם בידי מתקינו; אל-נא נעלה על הדעת שאינו אלא מין בין שאר מינים; שדיוקנו של מה שאיננו מושלם לעולם לא יהא נאה, לא כי, נגיד שהעולם הוא מעל לכל דומה לאותו חי, שכל שאר החיים, לפרטיהם ולמשפחותיהם, הריהם חלקיו. שהלה מקיף וכולל בתוך עצמו את כל בעלי החי המושכלים, כשם שעולמנו זה כולל אותנו ואת שאר הייצורים שנבראו בנראה. שכיון שרצה האל לעשותו דומה ביותר לאותו מושכל שהוא יפה ומושלם מכל הבחינות, יצרו בצורת חי אחד ויחיד נראה לעין, הכולל בתוכו את כל בעלי החי, בני מינו של הלה.
      וכי צדקנו, אפוא, בקראנו לו "עולם אחד", או היה עלינו לדבר על עולמות רבים, ואף מרובים עד אין מספר? יש לקרוא לו אחד, אם אמנם עלינו לקיים את מאמרנו, שהוא נוצר לפי הדגם שלו. שמה שמקיף את כל החיים המושכלים, אינו יכול להיות אחד משני בני זוג; שאילו כן, צריך שיהא חי שלישי שיקיף שניים אלו, והם יהיו חלקיו; ועולמנו היה צריך להיות דיוקן — לא של הללו, אלא של ההוא שמקיפם. לפיכך, למען יהא עולמנו דומה לחי המושלם מבחינת ייחודו, לא יצר היוצר שני עולמות, ולא מרובים עד אין סוף, אלא העולם הלזה היה והנו ויהיה אחד שאין שני לו.
      .
      .
      [הדיון שם ממשיך. דילגתי ואני מעתיק את ההמשך מדף 33]
      מטעם זה ומתוך אותו שיקול בנה את העולם מכל היסודות הללו בשלמותם [כל ארבעת היסודות הם בתוך העולם], למען יהא אחד, מושלם ופטור מזיקנה ומחלה.
      ונתן לו את הצורה ההולמתו והמקורבת לטבעו. שאותו חי המיועד לכלול בתוכו את בעלי החיים כולם, הולמתו הצורה המקפלת בתוכה את כל הצורות שישנן; לפיכך סיבבו ועשאו עגול וכדורי, כשהמרחק מאמצעיתו להיקפו שווה בכל מקום ומקום — היא הצורה המושלמת ביותר והאחידה ביותר; שכן ראה את האחידות יפה יותר מחוסר אחידות, לאין ערוך. ומבחוץ עשה את כל פני הכדור חלק לגמרי, מטעמים רבים. שכן לא היה לו צורך בעיניים, כיון שמחוצה לו לא נשאר דבר שיראנו; ולא היה צורך שישמע, באין דבר שיישמע. אף לא היה מסביבו אויר שהיה טעון נשימה; ולא היה זקוק לשום אבר בו יקלוט מזון או יפלוט אותו, לאחר שיעכלנו. שהרי שום דבר לא יצא ולא נכנס לתוכו משום מקום שהוא, כיון שלא היה דבר מחוצה לו; מיועד היה להיות ניזון מאבדנו שלו, ולפעול ולהיפעל מכל וכל בתוך עצמו ומכוח עצמו. שכן חשב מתקינו, שתהא בו מעלה יתירה לכשיספיק לעצמו, ולא יהא זקוק לזולתו.
      אף לא היה לו צורך בידיים, בהן יתפוש דבר-מה או יתגונן, או ברגליים או בכל אבר שעליו יעמוד; לפיכך לא ראה מתקינו לצייד אותו לריק באברים הללו. שכן ייעד לו את התנועה שהולמת את צורת גופו, והיא אותה התנועה מבין השבעה [יש שבע תנועות, וכמו שכתב גם אריסטו בעל השמיים, קדימה, אחורה כו' והשביעית היא הסיבובית], שמעל כולן שייכת לשכל ותבונה. לפיכך סובבו בלא שום שינוי באותו המקום עצמו ובתוך עצמו, וגרם לו שיתגלגל במעגל; את שש התנועות האחרות שלל ממנו כולן, ולא נתן לו לנוד בהן. וכיון שלשם סיבוב זה אין צורך ברגליים, יצר אותו בלא שוק ורגל.
      כל זה היה, אפוא, שיקולו של האל הקיים-לעד לגבי אותו אל שעמד לקום בזמן-מן-הזמנים; ולפיכך עשה אותו חלק ואחיד, כשהמרחק מהיקפו לאמצעיתו שווה בכל מקום ומקום: והוא גוף שלם ומושלם, כיון שהוא עשוי מגופים שלמים. ובאמצעיתו נתן נשמה, וגרם לה שתתפשט בכל כולו: ואף מבחוץ עטף את גוף העולם בנשמה; וכך התקין עולם עגול ומתגלגל, אחד ויחיד, אך מסוגל — בשל תכונתו הנעלה — להתרועע עם עצמו, ובלא שיצטרך לכל מכר וידיד אחר, די לו בו בעצמו.
      ואילו נשמה זו, אף כי הננו מאחרים אותה בסיפור המעשה ומתחילים רק עכשיו לדבר בה, — האל לא עשאה צעירה מן הגוף; שבחברו אותם יחדיו, לא היה מרשה שהזקן ייכנע למרות הצעיר ממנו; אלא כשם שבדרך כלל מצוי בנו הרבה מן המקרי והארעי, לקוי גם שיחנו באותו חסרון; אולם האל הקדים את הנשמה לגוף בהתהוותה, ועשאה ותיקה ממנו בסגולתה, למען תהא גברתו ותמשול בו.
      ואלה הדברים שמהם הרכיב את הנשמה, וזו דרך הרכבתם: בין אותה מציאות שאינה ניתנת להיחלק ועומדת תמיד בעינה ובין זו שמתהווית בגופים וניתנת לחלוקה הרכיב הוא צורה שלישית ואמצעית של מציאות, ממוזגת משתיהן; וכן, אשר לזהות ושוני, הרכיב גם כאן, לפי אותו כלל, מינים אמצעיים של זו ושל זה, בין אותה זהות ואותו שוני שאינם מתחלקים ובין אותה זהות ואותו שוני שמתחלקים בין הגופים. לאחר מכן לקח את שלושה האמצעים האלה ועירבבם יחדיו, וכו'."
      .

      בלשונו זה של אפלטון אין את ההוכחה לחיי הגלגלים מכך שהם נעים בתנועה סיבובית כמו שכתב במורה נבוכים ב' ד'. אין כאן שום הוכחה פילוסופית כלל שהמציאות כולה היא בעל חיים. זה נתפש כמובן מאליו, שאחרי שהבורא חי, בלי ספק שהוא ברא בריאה חיה.  

      אהבתי

    • תודה (:
      אוסיף כאן התייחסות למה שכתבת בתגובה האחרת. זה לשונך שם:
      "אני תמיד חשבתי שההנחה שהכוכבים חיים בטימיאוס נובעת מההנחה שגוף לא יתמיד בתנועתו ולכן אם הם נעים סימן שהם חיים. ואם המציאות היא נעה אז סימן שהיא חיה. ההנחה הזו הופרכה אצל ניוטון בחוקי ניוטון. כל גוף מתמיד בתנועתו אלא אם הוא נתקל בגוף אחר. ולכן כבר לא צריכים להנחה שהמציאות היא חיה כדי להסביר את תנועתה."
      חוקי ניוטון לא מסבירים שום דבר מבחינת המתודה המטאפיזית, הם רק מנסחים את הדבר בלשון מתמטית ומאפשרים לחשב אותו. כתבתי על זה ברשימה 290, בהתייחסות למה שהובא שם לפי מה שהבין הכותב מדברי הרב מיכאל אברהם. יש חילוק גדול בין להיות 'מובן' בתוך הדיסציפלינה של המתמטיקה או הפיזיקה ובין מה שנחשב 'מובן' לפי הדיסציפלינה הפילוסופית. שם בתגובה הבאתי כמה דוגמאות על זה שמבהירות את העניין היטב לענ"ד.
      המורה נבוכים מביא ראיה למה שהכוכבים חיים לא מעצם היותם נעים, אלא דווקא מכך שהם נעים בתנועה סיבובית, שהיא לדעתו תנועה לא טבעית, ואינה כתנועת האבן שנופלת בקו ישר למקומה הטבעית. התנועה הטבעית של האבן לא מוכיחה על האבן שהיא חיה בחיים פרטיים משלה באותו מובן של אדם או סוס. דווקא בגלל שתנועת הכוכבים מעגלית מוכח מזה שיש להם חיים משל עצמם. כמו שהבאתי בתגובה לעיל ממורה נבוכים ב' ד'.
      אריסטו והקדמונים לא הכירו את הניתוח של מכניקת ניוטון, שתנועת הירח סביב הארץ למשל היא צירוף של שני וקטורים ישרים, האחד וקטור ישר קדימה שזו התנועה הקצובה של הירח מכח מה שדחף אותו (אינרציה היא תמיד רק בקו ישר), והשני וקטור ישר למטה מחמת כח הכבידה (הכח הצנטריפטלי). מה שכח הכבידה משנה את הכיוון של תנועת הגוף ישר קדימה, והופך אותה לתנועה מעגלית, זו האצה, כי שינוי כיוון של תנועה למרות שהכח שבה ומהירותה לא משתנים זו האצה. ולכן הכח שמושך למרכז צריך להתחדש באנרגיה חדשה, והיא אנרגיית הכבידה שכל הזמן פועלת, ובלעדיה הגוף ינוע ישר (כמו שאם קושרים גוף לחבל ומסובבים, היד האוחזת בחבל משקיעה כח, ואם עוזבים את החבל, הגוף ינוע ישר קדימה ויחדל מהתנועה הסיבובית). כלומר גוף ינוע במעגל רק אם יש השקעת אנרגיה מחודשת שמושכת אותו לכיוון המרכז, ולא תיתכן תנועה מעגלית קצובה אינרטית לפי ניוטון בלי שיהיה כח כבידה או כח אחר שמושך למרכז. לפי אריסטו שהכל מקיף את הארץ, הרי אין די בכבידת הארץ להחזיק את השמש במעגל סביבו, וכל שכן אם לא יודעים כלל שיש דבר כזה כח כבידה. כלומר לשיטתו שאין כח כבידה אריסטו ראה בצדק הוכחה מהתנועה המעגלית לחיים וכח תנועה רצוני עצמי כמו של נפש שמניעה גוף, כלומר בדרך לא פיזיקלית-ניוטונית (ניוטון לא יכול להסביר בחוקיו תנועות חומריות בגוף חי).
      .
      .
      באמת מבחינה פילוסופית לא תיתכן אינרציה ניוטונית וגם לא כח כבידה, וזו הסיבה שמושגים אלה נעדרים מהפילוסופיה של אריסטו (התפרסם שלפי אריסטו קליע ממשיך לנוע אחרי שניתק מהדבר שדחף אותו, מכח הסבר תמוה מאוד כאילו האוויר שהיה מקדימה הולך לאחור ומשם דוחף. כבר הארכתי הרבה להראות שאריסטו עצמו לא סבר כמו ההסבר הזה, ויש לו הסבר עמוק שלעניות דעתי משכנע, ההסבר שלו מבוסס על מושג האנרגיה, אבל הוא מבין את האנרגיה בדרך שאינה זהה לגמרי לדרך של הפיזיקה המודרנית, אם כי לא רחוקה ממנה ואכמ"ל. אפשר לראות לגבי זה כאן:
      https://filedn.eu/l0r9Ikz4tyDXcVEcfDyYTuF/pCloud%20%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%99%20%D7%9E%D7%90%D7%AA%20%D7%90%D7%91%D7%9F%20%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%90/%D7%A0%D7%A1%D7%A4%D7%97%201%20%D7%9C%D7%A1%D7%A4%D7%A8%20%D7%94%D7%A8%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%99%20%D7%A4%D7%99%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%94%20%D7%90%20%D7%90%D7%99%D7%9E%D7%A4%D7%98%D7%95%D7%A1.docx
      )).
      .
      .
      כמובן שאנו רואים בעליל שגוף ממשיך לנוע לנצח אחרי שפעם אחת דחפו אותו (אם לא פועלים עליו כוחות אחרים כמו חיכוך או כבידה) בהתאם למשוואות של ניוטון, ואנו רואים בעליל שגופים נעים זה לכיוונו של זה בהתאם למשוואות של כח הכבידה. ניוטון רק ניסח בשפה מתימטית שכך אנו רואים, ואכן אין חולק שכך היא המציאות. לגבי השאלה מה ההסבר הפילוסופי של זה, איך מבינים את זה, ניוטון לא אמר מאומה.
      .
      .
      (העתקתי פעם ממקום שאינני זוכר כעת היכן הוא, שהביא מאיינשטיין ואדינגטון ששאלו מבחינת ההבנה הפילוסופית על חוק האינרציה:
      Einstein wrote:
      The weakness of the principle of inertia lies in this, that it involves an argument in a circle: a mass moves without acceleration if it is sufficiently far from other bodies; we know that it is sufficiently far from other bodies only by the fact that it moves without acceleration. (1988, p. 58)
      Eddington is even more pithy, and sarcastic to boot: “Every body continues in its state of rest or uniform motion in a straight line, except in so far as it doesn’t” (1963, p. 124)
      הטענה של איינשטיין היא שאין הוכחה שהקליע ממשיך לנוע בלי מניע חיצוני. אחרי שראינו שיש גופים שמניעים גופים אחרים מבחוץ (כגון כח הכבידה), אפשר שהאינרציה נגרמת בגלל מניע חיצוני לקליע, ולא בגלל שיש חוק שהקליע תמיד ימשיך לנוע בלי מניע כל זמן שלא יופעל עליו כח שמפריע לתנועה. אנחנו רק מניחים שהקליע נע מכח אינרציה כי לא מוכר לנו כח חיצוני שמניע אותו באופן כזה. התוכן הוא שאין הבנה לאינרציה, זו רק תצפית בלי שמוצאים בה הגיון, לכן כל הסבר לתצפית יכול להתקבל מבחינה לוגית, והבחירה בהסבר שיש חוק שהקליע ימשיך לנוע גם בלי מניע היא רק התרשמות של מה שנדמה כמסתבר.
      זה גם מה שאמר אדינגטון, שאם אנו זורקים קליע, ואם אין הפרעה, וכגון בחלל הריק, החוק של ניוטון אומר שהוא ימשיך לנוע במהירות קבועה ובכיוון קבוע, אבל באמת ייתכן שהוא פתאום יעצור מתנועתו בלי סיבה. כי הרי התנועה האחידה בלי מניע אין בה הגיון, היא לא נובעת מהוכחה לוגית או מהותית, הדבר היחיד הוא שראינו במציאות שהקליע ממשיך לנוע גם אחרי שהדחיפה חדלה. ובכן אם אין שום הגיון במה שהוא ממשיך לנוע גם בלי מניע, הרי אפשר גם שבלי הגיון הוא פתאום ייעצר. והרי אין לנו תצפית שלפיה אין בעולם שום קליע שלא נעצר פתאום. (האמירה שיש בגוף הנע 'אנרגיה קינטית' היא רק ניסוח נוסף לתצפית ולא הסבר))
      .
      הטענה שגוף בתנועה קצובה הוא כמו גוף במנוחה, גוררת הרבה מאוד בעיות בהבנה. השאלה הכי פשוטה וראשונית היא למה מסה אינרטית (התמדית) דורשת כח להאצה ולא דורשת כח לתנועה קצובה. בפקולטה לפיזיקה זו שאלה מאוד טפשית, הרי זה החוק הראשון של ניוטון שכל תלמיד תיכון יודע אותו. אבל מה שזה החוק של ניוטון רק אומר שזה ככה, ולא מסביר שום דבר לגבי ההבנה בזה. בכלל לפי ניוטון יש תעלומה מסתורית (זה לשון של פיזיקאים מודרניים) איך זה שהמסה ההתמדית שווה תמיד למסה הכבידתית, וזו תעלומה שהמדע המודרני פשוט משתומם מולה ואין לו שמץ מושג מהיכן להתחיל לחשוב עליה.
      .
      .
      כח הכבידה הניוטוני הוא מופרך לחלוטין, וכל הפיזיקאים המודרניים גם הם אומרים את זה. כי כח הכבידה פועל גם בחלל ריק, הוא לא צריך תווך ולא צריך נגיעה של הגופים המפעילים את הכח זה על זה. זה הכח היחיד בטבע שמתנהג כך. בגלים אלקטרומגנטיים גם אם אין להם מסה, יש להם אנרגיה שעוברת בחלל הריק והיא עצמה נוגעת בגוף שמתחמם או מואר. יש בהם חידוש שאנרגיה זה 'יש' שקיים בטבע גם אם אין לו שום מסה וכמו פוטון. אבל אם נחסום את החלל שבינינו לשמש בחסימה מתאימה אז האור והחום לא יגיעו אל כדור הארץ, ואילו כח הכבידה לא נחסם משום דבר. זה מראה שהגלים הם 'יש' מסויים גם בלי מסה, אבל כח הכבידה אין בו שום 'יש' שיוצא מהגוף המושך ונוגע בגוף הנמשך. לפי זה יש קושיה כבירה, נניח שכדור הארץ מושך את הירח בכח הכבידה שלו, איך הירח "יודע" שנמצא גוף שמושך אותו, ואיך הוא יודע איפה נמצא הגוף הזה? כעת הירח נע סביב כדור הארץ, אם נסלק את כדור הארץ הירח ינוע ישר. אם שום דבר מכח הכבידה של הארץ לא נוגע בירח, הרי לא חל שום הבדל בירח בין המצב שכדור הארץ היה שם ובין המצב שהוא סולק משם. ואם לא חל שום הבדל איך ייתכן שהירח שינה את כיוון תנועתו?
      ניוטון לא היה עיוור לשאלה הזו, רק שהוא היה פיזיקאי, ודי לו בכך שהוא הוכיח שזה באמת כך ומצא את המשוואות שלפיהן אפשר לחשב את זה. השאלות שאני מעלה אינן פיזיקליות ואין לפיזיקאי שום טעם לעסוק בהן. אבל בפילוסופיה אלה השאלות החשובות.
      לפי איינשטיין הקושיא גדולה עוד יותר, כי מייד כשמסלקים את כדור הארץ הירח ישנה את כיוון תנועתו, והאינפורמציה על סילוק כדור הארץ מגיעה לירח יותר מהר ממהירות האור. ולא רק גוף לא יכול לנוע מהר יותר מהאור אלא גם אינפורמציה לא יכולה לנוע יותר מהר מהאור.
      איינשטיין דחה את ההסתכלות של ניוטון והסביר שכח הכבידה הוא עיקום במרחב-זמן. וגם זה דורש כמובן הבנה. גם איינשטיין לא היה פילוסוף, הוא הסתפק בהבנה אינטואיטיבית ומכח זה הצליח לנסח משוואות שנמצאו מדוייקות יותר משל ניוטון. אם נבקש מאיינשטיין שיסביר לנו את ההבנה מהו עיקום מרחב-זמן, הרי מרחב הוא ריק ואין בו נקודות ייחוס, ואיך מבדילים בו בין ישר לעקום, ואיך ולמה מסה מעקמת את המרחב-זמן, הוא לא יוכל להסביר כך שנבין, כי בעצמו לא הבין את זה בהבנה פילוסופית, שמתיישבת על השכל, אלא רק מצא את המשוואות. שאלתי על זה פיזיקאי בעל שם עולמי, שאחד מהחוקים החשובים במכניקת קוונטים נקרא על שמו, וזה מה שהוא אמר, שכל הפיזיקאים כולל איינשטיין לא יכולים להסביר דברים כאלה כלל. זה לא המקצוע שלהם. הם עוסקים בתצפיות, מגששים איך לקשור את התצפיות במשוואות, ודי להם בזה. לפעמים אינטואיציה מבריקה כמעט נבואית עוזרת להם לסדר את התצפיות באופן חדש ולמצוא משוואות חדשות, וכמו העניין של עיקום מרחב-זמן, אבל זו לא הבנה סדורה שמתיישבת על השכל והלב. לכן אין בכוחה לדבק את האדם בבוראו, שזו תכלית המחקר היחידה שיש לה ערך.
      .
      .
      בתורת הקוונטים, שיש שני גופים שאחד מהם ירוק והשני אדום ואין הכרעה איזה מהם הוא ירוק ואיזה אדום, ורק אחרי שנצבע את האחד השני יקבל את הצבע הנותר, וכן גוף יכול להיות במקום לא מוכרע, ויש הרבה דברים שתלויים בתצפית, ומספר של גופים שנעו משתנה מאליו למספר אחר, ועוד ועוד, הפיזיקאים משתאים ומרוב תדהמה חוזרים ואומרים שוב ושוב ששום אדם לא מתחיל להבין את זה. בדיסציפלינה הפיזיקלית זה מובן היטב, כי זה מתאים למשוואות וניתן לחישוב (לפי הדרך המיוחדת של המשוואות הקוונטיות) ומתאים לתצפיות ואפשר לגזור מזה תחזיות על תצפיות שעד עכשיו נמצאו אמיתיות. פיזיקאי לא מבקש יותר מזה. רק שהפיזיקאים הם גם בני אדם. ההבנה הפילוסופית היא טבעית לאדם, זה הצלם אלוהים שהוא נולד איתו, וזה עצם היותו אדם ולכן רק זה מדבק אותו במושכל, ומצד זה הפיזיקאים לא יכולים להישאר אדישים והם משתוממים ביותר מול תורת הקוונטים. לחוקי ניוטון התרגלנו, והם דומים יותר לנסיון היום יומי שלנו, ולכן מי שלא חושב כראוי בכוונה ומאמץ לא משתומם מהם הרבה. אבל באמת יש בהם פלאים לא פחות מתורת הקוונטים.
      .
      .
      זו לא המסגרת לעסוק בשאלות האלה כראוי, כתבתי רק מעט מאוד גרגרים שטחיים בלי ביאור מספיק, רק להראות כיוון כללי ולהמחיש מעט על מה אני מדבר.
      לדעתי העניין דומה למה ששואלים שאלות מהמדע או ההיסטוריה על התורה. זו טעות כי זה ערוב דיסציפלינות. התורה אינה ספר מדע ואינה ספר היסטוריה. היא באה ללמד על הנוכחות האלוהית שבעולם, ומשתמשת לשם כך בהסתכלויות שנדמות כמדעיות או היסטוריות. זה כמו שאב מוכיח את בנו ואומר לו שאם יתגאה יותר מדי סופו יהיה כמו של פרעה. והבן ישאל את אביו האם ממצאי הארכיאולוגיה מאששים שפרעה היה דמות היסטורית. או שאם אביו יאמר לך אל הנמלה עצל, הבן יביא מחקרים זואולוגיים על כך שנמלים לא יותר חכמות מחרקים אחרים וכו' וכו'. זה לא זלזול באנשי המדע, פשוט אלה לא שאלות ממין העניין.

      ניוטון היה דתי ומיסטיקן אבל לא היה פילוסוף מטאפיזיקאי אלא היה פיזיקאי, גאון ומבריק שקשה לתאר, ועדיין רק פיזיקאי. (מטאפיזיקה אינה מיסטיקה כלל, היא מדע שכלי מדוייק יותר מהמתמטיקה (למשל האווידנציות שהלוגיקה מושתת עליהן, האקסיומות של הלוגיקה, כמו למשל שאם א'=ב', וב'=ג', אז א'=ג', זה נודע מהמטאפיזיקה (שהיא המדע היחיד שיודע לאמת משפטים כאלה) ולא מהלוגיקה, וזה יותר בהיר ומוצק מהלוגיקה.)

      אריסטו לא היה פיזיקאי אלא פילוסוף אלוהי. ספר הפיזיקה שלו אינו פיזיקה במובן שאנו משתמשים בו. הרמב"ם אמר שהפיזיקה של אריסטו זה "מעשה בראשית" שאמרו חכמים במשנה בחגיגה ואמרו עליו שהוא סוד. הוא עוסק בלבקש לראות את האלוהות, האין סוף, בתוך הטבע, כנובע פילוסופית מההתבוננות בטבע, שנתפש כמצע לגילוי אלוהות. כל ספר הפיזיקה חותר להגיע אל מה שכתב שם בספר ח', בהירות בעניין המניע הבלתי מונע, שהוא האלוה, והוא סיבת הסיבות. אין בפיזיקה של אריסטו שום מחקרים מלבד המחקר הזה. כל מילה שהוא כותב בספר מתחילתו היא רק צעד לכיוון המסקנה הזו. שום שאלה מדעית פיזיקלית שאינה חתירה להשגת האלוהות לא נדונה בספר הפיזיקה של אריסטו. מדובר בשני מקצועות שונים לגמרי, שחוקרים דברים שונים לגמרי. לכן להקשות על אריסטו מניוטון זו קושיה שאינה ממין העניין. כמו להקשות על ספר שר הטבעות מכח חוקי ניוטון או כל ערבוב תחומים כיו"ב.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s