285 – לט' באב. עניין המקדש ושורש ויסוד עבודת ה' שהיא עבודת הקרבנות שהעולם עומד עליה. ובעניין תיקון המידות והחומר.

לשון השואל:

רציתי לדעת איזה הסבר בשפה שלנו ישנו להסביר מהי אבלות ועל מה מתאבלים בתשעה באב?
לפעמים אני רואה שאני לא בצער ולא בוכה וזה פעם היה גורם לי להרגיש אשם. היום אני כל פעם פחות בטוח שאני צריך להרגיש אשמה על זה ועל דברים אחרים. מה היחס הנכון?

.

.

.

מה שכתבתי על זה:

יש הרבה בני תורה שבתשעה באב הולכים בעצבות גדולה. אין להם הבנה כלל מה זה באמת בית המקדש, ועל מה מתאבלים. מאוד יפה שאתה מנסה לברר את זה, ולא סתם רץ כמו כולם ישר להיות עצוב בלי לדעת על מה. אם לא יודעים על מה אין בזה שום עבודת ה' ושום עולם הבא. עולם הבא ביאר הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ח', ובהקדמת פרק חלק, שזה השגת דעת אלוהים. אם אתה מבין על מה האבל, והצום הוא מעשה שקובע את ההבנה הזו בעולם המעשי (כמו שכתב המו"נ ג' ל"ב שהמעשה הוא לחזק את פינת ההשגה של הדעת האמיתית) אז ההבנה היא עולם הבא. אבל להיות עצוב בלי לדעת למה אין בזה השגת דעת אלוהים וממילא שום עולם הבא.

.

וכמו שכתב בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי, שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא.

.

.

יש דרשנים שאומרים דברי חיזוק ובתוך דבריהם מעלים רעיונות שונים על מה בעצם אנו מתאבלים. לא כך לומדים תורה, שמעלים כל מיני ווארטים וחידודים ורעיונות יפים. יש שמקשרים לשנאת חינם, לאחדות, לגלות, לשואה, וכו' וכו'. חלק מהרעיונות יש להם שייכות עם משהו אמיתי. כשלומדים תורה באמת, כלומר ברצינות, הלימוד של סוגיות כמו שור שנגח את הפרה נחשב לימוד קל מבחינה עיונית, בסוגיות של שור שנגח את הפרה לא מעלים סתם רעיונות וקישורים לכל מיני דברים, אלא עמלים קשה מאוד ומעיינים וחוקרים ומדקדקים, מחפשים את לב הסוגיה, הגרעין העמוק שלה, על מה בכלל מדברים כאן, מה גדרי ההלכות. קל וחומר שעמל העיון הרבה יותר קשה ודורש עמל וריכוז וביקוש האמת כשלומדים ענין מהתורה על פי האמת.

.

העצבות של בחורי הישיבה הצעירים היא עניין פסיכולוגי, לכל אחד יש מצוקות נפשיות, והוא שואב משם עצבות וחושב שהוא עושה מצווה. כמו שחושבים שבפורים עושים מצווה להתהולל ולהשתכר בלי לדעת בכלל מה זה פורים. או שבחתונה או שמחת תורה "עושים שמח".

לשתות בפורים או לרקוד בחתונה זה מצווה, כי אנשים, בעיקר צעירים, יש להם צורך נפשי לשתות ולהתהולל לפעמים, ולרקוד. כמו שגם אצל החילונים שותים ורוקדים ונהנים וזה מצווה כי זה סיפוק צורך טבעי של הנפש. יש לצעירים לפעמים גם צורך נפשי להיות בדכאון, גם מתבגרים חילונים מסתובבים בדכאון גדול ונהנים מזה. מבחינה זו יש כאן מצווה, אבל זו לא אותה מצווה שכתובה להתאבל על ירושלים, או לשמוח בפורים או לשמח חתן.

.

.

.

.

כמובן שאינני יכול לנסות להקיף את כל הנושא של בית המקדש, זה מהעניינים המרכזיים בתורה בכל הרבדים שלה, ויש בו סוד הבריאה וסוד מעשה מרכבה וסוד צירוף אותיות וכו' וכו'. אני לא יודע בעצמי ובוודאי אי אפשר במסגרת כזו. אנסה לגעת רק קצת בהתחלת הסוגיה לפי הפשט.

.

במורה נבוכים ג' ל"ב כתב על בית המקדש והקרבנות:

"כשתתבונן בפעולות האלהיות, רצוני לומר הפעולות הטבעיות, יתבאר לך מהם ערמת השם וחכמתו בבריאת בעלי חיים והדרגת תנועות האברים ושכונתם קצתם לקצתם. וכן יתבאר לך חכמתו ותחבולתו בהדרגת ענייני כלל האיש ענין אחר ענין. והמשל בהדרגת תנועותיו ושכונת האברים – המוח. מה שלפניו רך מאד, ואשר מאחריו קשה מעט, וחוט השדרה יותר קשה ממנו, וכל מה שיתפשט יתקשה. והעצבים – הם כלי החוש והתנועה. והיה העצבים אשר הצטרך אליהם בהשגת החושים לבד, או בתנועה קטנה שאין בה טורח מעט, כתנועת העפעפים והלחי, נולדו מן המוח, והעצבים אשר הוצרך אליהם לתנועת האברים יצאו מחוט השדרה. וכאשר אי אפשר לעצבים מפני רכותם, ואפילו היוצאים מחוט השדרה להניע הפרקים, עשה השם יתברך תחבולה שיצאו בעצב חוטים ונמלאו החוטים ההם בשר ושִׂיב עורק. אחר כן יצא העורק מקצה העצב וכבר החל להתקשות ולהתערב עמו מן החבל חתיכות קשות, וישוב מיתר, וידבק המיתר באבר ויחובר בו ואז יוכל העצב להניע האבר על זאת ההדרגה. אמנם זכרתי לך זה המשל האחד להיותו הנגלה שבפליאות אשר התבארו בספר תועלות האברים אשר הם כלם מבוארות גלויות למי שהשתכל בהם בשכל זך.

וכן הערים השם ועשה תחבולה בכל איש מאישי בעלי חיים היונקים להיותו כשיולד בתכלית הרכות ולא יוכל להזון במזון יבש, והוכנו לו השדים להוליד החלב מפני שיזון במזון לח קרוב ממזג איבריו, עד שיתנגבו ויתקשו אבריו ראשון ראשון בהדרגה.

וכמו זאת ההנהגה בעצמה מן המנהיג ההוא יתברך באו דברים רבים בתורתנו, והוא שאי אפשר לצאת מן ההפך אל ההפך פתאום, ולזה אי אפשר לפי טבע האדם שיניח כל מה שהרגיל בו פתאום. וכאשר שלח השם משה רבנו עליו השלום לתתנו (שמות יט, ו) "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בידיעתו יתברך, כמ"ש ובאר (דברים ד, לה) "אתה הראת לדעת וגו'", (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות" וגו', ולהנתן לעבודתו כמו שאמר (דברים יא, יג) "ולעבדו בכל לבבכם", ואמר (שמות כג, כה) "ועבדתם את ה' אלהיכם", ואמר (דברים יג, ה) ואותו תעבודו". והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים, ולהשתחות להם ולקטר לפניהם. והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו – לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, והיה דומה אז כאלו יבוא נביא בזמננו זה שיקרא לעבודת השם ויאמר: "השם צוה אתכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהיה עבודתכם מחשבה מבלתי מעשה".

ומפני זה השאיר השם מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולעניינים דמיוניים שאין אמתות להם לשמו יתברך, וצונו לעשותן לו יתברך. וצוונו לבנות היכל לו: (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש", ושיהיה המזבח לשמו: (שמות כ, כא) "מזבח האדמה תעשה לי", ושיהיה הקרבן לו: (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ושישתחוו לו ושיקטירו לפניו. והזהיר מעשות דבר מאלו העניינים והמעשים לזולתו: (שמות כב, יט) "זובח לאלהים יחרם" וגו', (שמות לד, יד) "כי לא תשתחוה לאל אחר". והפריש כהנים לבית המקדש ואמר: (שמות כח, מא) "וכהנו לי", וחייב שייוחד להם מתנות על כל פנים שיספיקו להם מפני שהם עסוקים בבית ובקרבנותיו, והם מתנות הלוים והכהנים.

והגיע התחבולה בזאת הערמה האלהית שנמחה זכר עבודה זרה והתקיימה הפינה הגדולה האמתית באומתנו, והוא מציאות השם ואחדותו. ולא יברחו הנפשות וישתוממו בבטל העבודות אשר הורגלו ולא נודעו עבודות זולתם.

ואני יודע, שנפשך תברח מזה הענין בהכרח בתחלת מחשבה ויכבד עליך, ותשאלני בלבך ותאמר לי: "איך יבאו מצות ופעולות עצומות מבוארות מאד והושם להם זמנים, והם כלם בלתי מכוונים לעצמם אבל הם מפני דבר אחר, כאלו הם תחבולה שעשה השם לנו להגיע אל כונתו הראשונה. ואי זה מונע היה אצלו לצוות לנו כוונתו הראשונה ויתן בנו יכלת לקבלה ולא היה צריך לאלו אשר חשבת שהם על צד הכוונה השניה." שמע תשובתי אשר תסיר מלבך זה החלי ויגלה לך אמתת מה שעוררתיך עליו, והוא שכבר בא בתורה כמו זה הענין בשוה. והוא אמרו (שמות, יג) "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים" וגו', "ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" וגו'. וכמו שהסב השם אותם מן הדרך הישרה אשר היתה מכוונת תחלה, מפני יראת מה שלא היו יכולים לסבלו לפי הטבע, אל דרך אחרת עד שתגיע הכוונה הראשונה. כן צוה בזאת המצוה אשר זכרנו מפני יראת מה שאין יכלת לנפש לקבלו לפי הטבע עד שיגיע הכונה הראשונה, והיא השגתו יתעלה והנחת עבודה זרה. כי כמו שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחמר ובלבנים והדומה להם ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם ילידי הענק פתאום, כי אין בטבעו שיגדל על מינים רבים מן העבודות ומעשים מורגלים, שכבר נטו אליהם הנפשות עד ששבו כמושכל ראשון, ויניחם כלם פתאום. וכמו שהיה מחכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה, כמו שנודע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף מרחיצה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יולידו רך לבב, ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות, וכל זה היה במצות אלהיות על יד משה רבינו (במדבר ט, כג) "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה". כן בא זה החלק מן התורה בתחבולה אלהית עד שישארו עם מין המעשה המורגל, כדי שתעלה בידם האמונה אשר היא הכוונה הראשונה.

ושאלתך "אי זה מונע היה לאלוה מצוותנו כונתו הראשונה ויתן לנו יכולת לקבלה?" תחיב זאת השאלה השנית ויאמר לך ואי זה מונע היה לאלוה שינחם 'דרך ארץ פלישתים' ויתן להם יכולת להלחם ולא היה צריך לזה הסיבוב ב"עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה"? וכן תחיב שאלה שלישית – על סיבת היעודים הטובים אשר יעד על שמירת המצוות והיעודים הרעים אשר יעד על העברות ויאמר לך אחר שכונת האלוה הראשונה ורצונו היה שנאמין זאת התורה ונעשה ככל הכתוב בה למה לא נתן לנו יכולת לקבלה ולעשותה תמיד ולא היה עושה לנו תחבולה להיטיב לנו אם נעבדהו ולהנקם ממנו אם נמרהו? ולעשות הטובות ההם כולם והנקמות ההם כולם? – כי זאת גם כן תחבולה שעשה האלוה לנו עד שיגיע ממנו אל כונתו הראשונה – ואי זה מונע היה אצלו לתת רצון במעשי העבודה אשר רצה וריחוק העברות אשר מאסם טבע מוטבע בנו?:

והתשובה על אלו השאלות השלש וכל מה שהוא ממינם – תשובה אחת כוללת והיא שהאותות כולם אף על פי שהם שינוי טבע איש אחד מאישי הנמצאות אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל על צד המופת. ומפני זה השורש הגדול אמר "מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'" ומפני זה באה המצוה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו זאת הפינה במופתיה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית' אך הוא אפשר ונופל תחת היכולת אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה ולא ירצהו לעולם כפי הפינות התוריות; ואילו היה מרצונו לשנות טבע כל איש מבני אדם למה שירצהו ית' מן האיש ההוא היה בטל שליחות הנביאים ונתינת התורה כולה:

ואשוב אל כונתי ואומר כי כאשר היה זה המין מן העבודה – רצוני לומר הקרבנות – על צד הכונה השניה והצעקה והתפלה וכיוצא בהם ממעשי העבודות יותר קרובות אל הכונה הראשונה והכרחיות בהגיע אליה – שם בין שני המינים הפרש גדול והוא שזה המין מן העבודה – רצוני לומר הקרבת הקרבנות – אף על פי שהוא לשמו ית' לא חויב עלינו כמו שהיה בתחלה – רצוני לומר שנקריב בכל מקום ובכל זמן ולא שנעשה היכל באשר יזדמן ושיקריב מי שיזדמן "החפץ ימלא ידו" אבל נאסר כל זה עלינו והושם בית אחד "אל המקום אשר יבחר יי" ואין מקריבים בזולתו "פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" ולא יהיה כהן אלא זרע מיוחד – כל זה הענין – למעט זה המין מן העבודות ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא גזרה חכמתו להניחו לגמרי. אבל התפילה והתחינה היא מותרת בכל מקום וכל מי שיזדמן. וכן הציצית והמזוזה והתפילין וזולתם מן העבודות הדומות להם:

ובעבור זה הענין אשר גיליתי לך נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם והתחזקם להביא הקרבנות ובואר לכם שאינם מכוונים לעצמם כונה צריכה מאד ושהאלוה אינו צריך להם – אמר שמואל "החפץ ליי בעולות וזבחים כשמוע בקול יי? וגו'"; ואמר ישעיה "למה לי רוב זבחיכם? – יאמר יי וגו'"; ואמר ירמיה "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח – כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דברים או שמעתים ואמר איך יאמר ירמיה על האלוה שלא צוונו בדברי עולה וזבח – ורוב המצוות באו בזה? אמנם כונת המאמר הוא מה שבארתי לך וזה שהוא אמר שהכונה הראשונה אמנם היא – שתשיגוני ולא תעבדו זולתי 'והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם'; וזאת המצוה בהקרבה וכיון אל הבית אמנם היתה בעבור שתעלה בידיכם זאת הפינה ובעבורה העתקתי אלו העבודות לשמי עד שימחה שם עבודה זרה ותתקים פנת יחודי; ובאתם אתם ובטלתם התכלית ההיא והתחזקתם כמה שנעשה בעבורה והוא – שאתם ספקתם במציאותי "כחשו ביי ויאמרו "לוא הוא" ועבדתם עבודה זרה "וקטר לבעל והלוך אחרי אלוקים אחרים… ובאתם אל הבית וגו'" – ונשארתם מכונים אל 'היכל יי' ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים אל היכל יי ומקריבים הקרבנות אשר לא היו מכוונים כמה ראשונה:

ולי בפרוש זה הפסוק פנים אחרים והוא מביא הענין בעצמו אשר זכרנוהו והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחילת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים כי היא היתה לסיבה מבוארת גלויה – כמו שאני עתיד לבאר; ועוד שהמצוה היתה בארץ מצרים והמצוה הרמוז אליה בזה הפסוק ואמר 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' – כי תחלת צווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה – והוא אמרו לנו שם "אם שמעו תשמע לקול יי אלוקיך וגו' "שם שם לו חוק ומשפט חוגו'" ובאה הקבלה האמיתית "שבת ודינין במרה אפקוד" – והחוק הרמוז אליו הוא השבת והמשפט הוא הדינים והוא הסרת העול. וזאת היא הכונה הראשונה כמו שבארנו – רצוני לומר אמונת הדעות האמיתיות והוא חידוש העולם. וכבר ידעת שעיקר מצות שבת אמנם היא – לחזק זאת הפינה ולקימה – כמו שבארנו בזה המאמר. והכונה עוד עם אמיתת הדעות – להסיר העול מבני אדם. הנה כבר התבאר לך שהמצוה הראשונה לא היו בה 'דברי עולה וזבח' – אחר שהם על צד הכונה השנית כמו שזכרנו:

וזה הענין בעצמו אשר אמרו ירמיה הוא אשר נאמר בתהילים על צד ההוכחה לאומה כולה בסכלה אז הכונה הראשונה ולא היתה מבדלת בינה ובין הכונה השנית. – אמר "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך אלוקים אלוקיך אנוכי לא על זבחיך אוכיחך ועולותיך לנגדי תמיד לא אקח מביתך פר ממכלאותיך – עתודים". וכל מקום שנכפל זה הענין – זאת היא הכונה בו. והבינהו מאד והסתכל בו"

.

.

הרבה כבר הקשו על דברי הרמב"ם האלה. והרמב"ם במשנה תורה סוף הלכות מעילה כתב:

"ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול:

[…] קל וחומר למצוה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אמרו חכמים ליתן שמירה ועשייה לחוקים כמשפטים והעשייה ידועה והיא שיעשה החוקים והשמירה שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים.

והמשפטים הן המצות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן כגון איסור בשר חזיר ובשר בחלב ועגלה ערופה ופרה אדומה ושעיר המשתלח וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה שנאמר טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך ונאמר שם בענין כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני.

וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים שנאמר ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"

(יש שרוצים לגרוס "לפיכך אמרו חכמים שאף על עבודת הקרבנות העולם עומד" וזה שיבוש של מישהו שהוקשה לו למה העולם לא עומד גם על המשפטים ומכח זה שלח ידו להגיה ושיבש. ובמשך חכמה כתב כאן: "סוף מגילה אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ כו׳. ובירושלמי פרק בני העיר הלכה ו׳ אין העולם עומד אלא על הקרבנות." והרי חז"ל כתבו שרק על הקרבנות העולם עומד ולא גם על הקרבנות וגם על המשפטים. וכך ברוב המהדורות החדשות שכדי למכור את מקחם "מתקנים" את גרסת הדפוסים ובאמת הם משבשים את הנוסח)

.

.

שיטת הרמב"ם (למשל במורה נבוכים ג' כ"ה-כ"ו, וגם שיטת הרמב"ן כך) שגם בחוקים יש טעם שכלי, רק שהוא ידוע לחכמים הגדולים בלבד ולא להמון העם.

הטעם שכתב במורה נבוכים ג' ל"ב שהעתקתי הוא טעם שיובן רק לחכמים הגדולים ולא להמון, ולכן אינו מוציא את הקרבנות מכלל החוקים. לכן כתב בסוף דבריו במורה נבוכים ג' ל"ב: "והבינהו מאד והסתכל בו". וכידוע שבכל מקום שהוסיף "מאוד" כוונתו לרמוז שיש כאן סוד מיוחד.

.

.

בתחילת שמונה פרקים כתב:

"דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות, ייקראו קצת הפעולות ההן 'נפשות'. ויחשב בעבור זה, שיש לאדם נפשות רבות, כמו שחושבים הרופאים, עד שפתח ראש הרופאים ואמר, שהנפשות שלוש: טבעית, וחיונית, ונפשית. ופעמים ייקראו 'כוחות' ו'חלקים', עד שיאמר: 'חלקי הנפש', וזה השם ישתמשו בו הפילוסופים הרבה. ואינם מתכוונים באומרם 'חלקי', שהיא מתחלקת כהיחלק הגופות, ואמנם הם מונים פעולותיה החלוקות, אשר הן לכלל הנפש – כחלקים לכל המחובר מהחלקים ההם.

[…]

וכבר הקדמנו בזה הפרק, שדברינו אינם אלא בנפש האדם. כי כח המזון, על דרך משל, אשר לאדם, איננו כח המזון אשר לחמור ולסוס. כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית, והחמור ניזון בחלק הזן מן הנפש החמורית, והדקל ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לו. ואמנם ייאמר על כל אלו האישים 'ניזון' – בשתוף השם בלבד, לא שהענין אחד בעינו. וכן ייאמר על איש האדם ובעל החיים 'מרגיש' – בשיתוף השם בלבד, לא שההרגשה אשר בראובן היא ההרגשה אשר בזה הסוס, ולא ההרגשה אשר בזה המין היא ההרגשה בעינה אשר בזה המין האחר. אלא כל מין ומין מאשר לו נפש – יש לו נפש אחת זולת נפש האחר, ויתחייבו מנפש זה פעולות, ומנפש זה פעולות, ואפשר שתדמה פעולה לפעולה, וייחשב בשתי הפעולות שהן דבר אחד בעינו, ואין הדבר כן. ומשלו משל שלושה מקומות חשוכים, אחד מהם זרחה עליו השמש והאיר, והשני עלה עליו הירח והאיר, והאחר הודלק בו נר והאיר. הנה כל אחד מהם כבר נמצא בו האור, אבל סיבת זה האור ופועלו – השמש, ופועל האחר – הירח, ופועל האחר – האש. כן פועל הרגשת האדם הוא נפש האדם, ופועל הרגשת החמור – נפש החמור, ופועל הרגשת הנשר – נפש הנשר, ואין להם ענין יקבצם, אלא שיתוף השם בלבד. והשג זה הענין, שהוא נפלא מאד, יכשלו בו הרבה מן המתפלספים, ויחייבו מזה דברים מגונים ודעות בלתי נכונות."

העניין הנפלא מאוד כאן הוא שכל חלקי הנפש הם אחד גמור ממש. לגבי כח ההזנה נדמה לנו שהוא משותף לאדם ולחמור, שניהם רעבים, אוכלים, והמזון מזין אותם ונותן להם גדילה וכח לנוע וחום טבעי וכיו"ב, מה ההבדל? רק אם מבינים שכח ההזנה אינו עומד לעצמו, אלא הוא אחד באופן גמור עם כל שאר הכוחות, אז כיוון שהנפש המשכלת של האדם שונה מהנפש המשכלת של החמור, בהכרח אותו שוני מתקיים גם בנפש הזן וגם אם איננו רואים את ההבדל בהסתכלות שטחית, מי שיעמיק די הצורך יראה אותו. השוני של הנפש המשכלת יתגלה בנפש הזן עצמה, אם המבט בה יהיה עמוק די הצורך.

האדם הוא הסדר של כל היקום, גם ביקום יש צד של מציאות מופשטת וצד של מציאות מוחשית של חומר שניתן למישוש, ושני הצדדים האלה (ששייכים לחלוקה של נפש ובשר, צורה וחומר) הם אחדות אחת גמורה ופשוטה. הסוד כאן הוא שהאחדות הזו שבין המציאות הכי פשוטה ובין המציאות הכי מוחשית היא אחדות גמורה ופשוטה ומוחלטת כמו שהבורא עצמו מצד שהוא אין סוף הוא אחד באופן פשוט ומוחלט מכל צד בלי הרכבה כלל. זה סוד מעשה מרכבה איך יתכן שזו אחדות פשוטה כשאנו רואים שיש חומר ויש צורה, ובזה אנו לומדים כל ימינו ולא מגיעים לתכלית העניין, שכוחות בני אדם מקצרות לדעתו כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב, ולא אאריך בזה כאן כי רציתי לכתוב לפי הפשט.

הצד החומרי המוגבל הנפרד הוא הרקע שעליו מתגלה הצד המופשט האין סופי האחד, כמו הלבן של הנייר שעליו מתגלה צורת האות השחורה, כמו שאמרו חז"ל שהתורה נבראה לפני בריאת העולם באש שחורה על גבי אש לבנה. האור מתגלה על רקע החושך, וככל שהחושך חשוך יותר כך הגילוי בהיר יותר. כיוון שעניין הבריאה הוא גילוי (לא גילוי שפונה אל בני האדם אלא גילוי שלא מופנה לשום דבר ולא מגלה שום דבר אלא הוא גילוי מופשט, וכמו שהארכתי בזה בתגובה על השיעור במורה נבוכים שיעור 66 (ובעוד מקומות רבים)), הבריאה כולה היא באופן של אש שחורה על גבי אש לבנה (שהרי הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה א' א'). כלומר בדרך של חומר וצורה, נפש וגוף, שהם גם סותרים וגם אחדים לגמרי, בסוד מעשה מרכבה שהוא סוד הגילוי.

.

.

.

תיקון המידות.

יש שקר נפוץ שהיצר הרע ומלאך המוות מטעים בו את בני האדם, שאומר שאנו צריכים "להתעלות" ו"לתקן" את המידות הגסות הבהמיות שלנו.

אין שום אפשרות לעשות דבר כזה, ומי שמתאמץ יותר מדי הורג כוחות חיים בתוך עצמו ונמצא משרת של מלאך המוות. מי שמתייהר כאילו עלה בידו לפעול עניין כזה בהכרח בסופו של דבר נופל בחטא בהמי ביותר, כי החלק ה"בהמי" לא עוזב אותו ולא יעזוב אותו לעולם, ולא יועיל כל כמה שיפעיל כח רצון וכח הרג וחנק כלפי נפשו.

אלא העניין הוא כמו שאמרו חז"ל בבראשית רבה ל"ד:

הרשעים, הם ברשות לבם  כו', אבל הצדיקים, לבם ברשותם".

"לב" כאן הוא הצד הרגשי הפשוט של האדם, שהוא אמור להיות נשלט על ידי הצד השכלי. אם האדם מבין, וגם עשה עבודה גדולה ועצומה הנדרשת בזה שההבנה תושב אל ליבו פנימה, שהצד השכלי שלו והצד הבהמי שלו הם אותו צד עצמו, הם אחד גמור ממש, ומזדהה עם הצד הבהמי באותה מידה כמו עם הצד השכלי, אז עם עבודה של שנים רבות הוא זוכה ששני הצדדים מתאחדים, ואז כל אחד ממילא תופש את מקומו הראוי לו. ואז נעשה שליבו ברשותו, ליבו שומע אל שכלו מכח עצמו.

אם הצדדים נשארים מפוצלים מנותקים זה מזה, אז יש ביניהם מלחמה, ובמלחמה הזו אין שום דרך שבעולם לנצח את הצד הבהמי.

למשל אם יש משפחה שבה ההורים והילדים בכל הגילים חיים בהרמוניה ואחדות כראוי, הילדים מכבדים את ההורים ושומעים בקולם ברצון ואהבה, וההורים גם הם מכבדים את הילדים. כמה חכמה מבוגר יכול ללמוד מילד. במצב כזה כל אחד תופש את מקומו הראוי לו מרצונו ולא צריך להילחם זה בזה במלחמת חרמה להרוג ולאבד.

אם ההורים מתייהרים ולא מכבדים את הילדים ולא קרובים אליהם באמת כראוי, אז הילדים מורדים ונלחמים, וכל מי שגידל ילדים יודע שאין כח שבעולם שיכול לנצח אותם בכח.

מלחמת היצר הקשה האכזרית לחיים ולמוות, כמו שנלחמים באריה טורף, שהיא יותר קשה ממלחמה של צבאות אויבים, כמו שכתב החובות הלבבות, הכוונה בזה היא על המלחמה לא להתייהר מעל הצד הפשוט אלא לאמץ אותו לתפוש שהוא 'אני' לא פחות כלל מהצד המופשט השכלי שקורא לעצמו הצד ה'גבוה' וה'רוחני'. היצר הרע מסית להפרדה הזו, והמלחמה האכזרית נגדו היא לשמור על האחדות והאהבה ולא להיגרר למלחמה. מי שגידל ילדים יודע כמה מכשולים וניסיונות יש, שגוררים את ההורה להרגיש שהילד עושה משהו נגדו "דווקא", מתכוון להרגיז בכוונה. או מתוך טיפשות או מתוך רוע. וההורה כועס ונעלב ומעניש וכיו"ב, ומאבד את האחדות עם הילד ואת ההקשבה המחבקת אליו. אלה הניסיונות של היצר הרע, שצריך מאמץ כביר לא ליפול ולהיכשל בהם. אבל לתת לילד מכות אכזריות כדי לעקור ממנו את הרוע והעקשנות והטיפשות זה בוודאי נפילה ומכשול ולא שום הצלחה ולא שום תיקון. וילד כזה לעולם לא ייכנע, אלא יעזוב ויתנקם וימרר את חיי הוריו, ובצדק.

.

.

התורה היא לכל חלקי העם, כולל ההמון של האנשים הפשוטים. לכן תורה דיברה בלשון בני אדם (כלומר ההמון) כמו שכתב במורה נבוכים א' כ"ו ועוד מקומות. יש שרוצים לפרש בדברי המורה נבוכים שצד הפשט שבתורה הוא טעות גמורה. שהרי לפי הצד הזה יש לבורא גוף, או לפחות יש לו רגשות שזה כמו גוף. אבל הרמב"ם לא אומר את זה, הוא אומר שהתורה כן דיברה בלשון בני אדם, כלומר מה שההמון מבין מהפשט של התורה את זה התורה אכן דיברה. ואיך יתכן שהיא דיברה דברים של דמיונות המוניים?

.

.

ובמורה נבוכים ג' כ"ח כתב:

"ממה שצריך שתתעורר עליו הוא שתדע שהדעות האמתיות אשר בהם יגיע השלמות האחרון אמנם נתנה התורה מהם תכליתם וצותה להאמין בהם בכלל והוא – מציאות האלוה ית' ויחודו וידיעתו ויכלתו ורצונו וקדמותו – אלו כולם תכליות אחרונות לא יתבארו בפרט ובמוגבלות אלא אחר ידיעת דעות רבות. ועוד צותה התורה להאמין קצת אמונות שאמונתם הכרחית בתיקון עניני המדינה כאמונתנו שהוא יתברך יחר אפו במי שימרהו – ולזה ראוי שייראו ויפחדו ממרות בו. ואמנם שאר הדעות האמתיות בכלל זה המציאות אשר הם החכמות העיוניות כולם כפי רוב מיניהם אשר בהם יתאמתו הדעות ההם אשר הם התכלית האחרון אף על פי שלא צוותה התורה עליהם בפרוש כמו שצוותה על הראשונות צוותה עליהם בכלל – והוא אמרו "לאהבה את יי". וכבר ידעת מה שבא מחוזק המצוה ב'אהבה' "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכבר בארנו במשנה תורה שזאת ה'אהבה' לא תתכן אלא בהשגת המציאות כולו כפי מה שהוא ובחינת חכמתו בו; ובארנו גם כן שם הערת החכמים ז"ל על זה הענין:

והעולה בידינו מכל מה שהקדמנוהו עתה בזה ענין הוא – שכל מצוה, אין הפרש בין שתהיה מצות עשה או מצות לא תעשה, שיהיה ענינה להסיר העול או להעיר על מדה טובה מביאה לטוב החברה או נתינת דעת אמיתי שראוי להאמינו אם לפי הענין בעצמו או בהיותו הכרחי בהסיר העול או בלימוד מדות טובות – שהמצוה ההיא מבוארת העילה גלוית התועלת"

יש מהחוקרים שטענו שהאמונות שאמונתם הכרחית בתיקון ענייני המדינה הן שקר, שהתורה שיקרה להמון העם כדי להסדיר את החברה. זו אווילות מאין כמוה, וייסכר פי דוברי שקר. לא בגלל שהם כופרים, לא מרגיז אותי אם לאדם יש דעה משלו ואינה כדעת התורה או הרמב"ם, אלא בגלל שהם תולים את ההבלים שלהם ברמב"ם במקום לומר את דעותיהם מפי עצמם. ואם לא היו עיוורים לגמרי היו רואים שדעת הרמב"ם רחוקה מדעתם כרחוק מזרח ממערב.

.

.

אלא העניין בזה הוא שכל מדרגות המציאות הן אחד גמור, אע"פ שהם נראים כחלקים שבאים זה מעל זה, וכמו שחלקי הנפש הם אחד גמור אע"פ שהם נדמים כאילו זה כח גבוה יותר וזה כח נמוך יותר. ויש הכרח לתת מקום ראוי לכל מדרגות המציאות, שכל מדרגה תתקיים לפי עניינה ותקבל את המזון שמחייה אותה. כיוון שהמציאות עצמה היא כל המדרגות כשהן אחד, ממילא כולן אמת, ולכן כולן כתובות בתורה, ואף אחת מהן אינה שקר חלילה.

.

.

התפילה אינו מקום לשכל המופשט העיוני, כי לפי השכל העיוני המופשט הבורא אחד מוחלט ופשוט ונצחי ולא שייך בו שום שינוי, ואינו מתפעל משום דבר שמחוץ לו, ואין שום דבר מחוץ לו כלל. ובכל זאת פשוט שהתפילה היא עיקר גדול בעבודת האלוהים ובתורה, ובמורה נבוכים א' מ"א ומ"ה כתב בפירוש שהבורא שומע תפילה, ועונה למתפלל ומשנה את רצונו מכח התפילה. והרי שעניין התפילה הוא אמת גם לפי המורה נבוכים, ואע"פ שהוא סותר לגמרי את התפישה שהאלוה הוא מופשט לחלוטין ואין בו שום שינוי ולא שייך בו שום תואר וכיו"ב. הרמב"ם לא מפחד מהסתירה הזו, כי אלה שני צדדים שהם אחד ומה שאיננו יודעים ליישב בשכל איך הם אחד, זה שייך למה שאנו לומדים כמנוצחים, כמו שכתב במורה נבוכים א' ע"ב "ישתבח מי שנצחנו שלמותו" עיין שם היטב, ואנו מחזיקים את שני צדדי הסתירה ביחד ולא דוחים צד אחד שלה מפני הצד האחר. ויסוד היסודות ועמוד החכמות ושורש האמונה הכל הוא לידע שלא לדחות שום צד מצדדי הסתירה, בזה מונח הכל, ואין זולת זה מאומה.

.

במסכת סוטה ה' א' נאמר:

"אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים לבו כבשר. שנאמר: (ישעיהו סו, כג) "וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר ה'."

תפילה שייכת למה שהאדם הוא בשר. הסוגיות בסוטה שם מדברות על ענווה, וזה יסוד הענווה. האדם הוא המון, ילד, המון פשוט, ולא רק זאת אלא הוא ממש חתיכת בשר (בשיעורים על מורה נבוכים שיעור 46-48 הארכתי בעניין הגדול והעצום הזה). הענווה היא המקום הנמוך שאליו התורה זורמת כמו שמים זורמים למקום נמוך, וזה הבשר. על האדם חובה לעמול הרבה מאוד לתפוש שהוא חתיכת בשר. וכמו שאמרו שם חז"ל שאדם הוא ראשי תיבות אפר דם מרה, ובשר הוא ראשי תיבות בושה סרוחה רימה. או בושה שאול רימה. האדם הוא ליחה סרוחה והוא עפר ואפר.

מצד זה האדם אין לו מאומה, והוא תלוי בכל דבר בבורא, ומצד שהוא בשר מה שחשוב לו זה בריאות וכסף וכן הלאה, ואת זה הוא מבקש מהבורא כי הוא מבין שאין לו כח להשיג את זה לבדו. וזה עניין התפילה שהיא מצד הבשר, ואין לה מבוא מצד השכל העיוני שמשיג את הבורא כמציאות מופשטת של אחדות מוחלטת אין סופית שלא שייך בה שום שינוי. ויש לתת מקום להשגה השכלית ובאותה מידה יש לתת מקום להשגה שהיא מצד הבשר. כי האדם אחד והוא צריך מקום לכל הצדדים של האחד הזה, שלא יהיה מפריד, שהפירוד הוא החטא. ואין לפחד מכך שהשכל המופשט אומר שאין מקום לתפילה ולא לאמונת שכר ועונש, כי השכל המופשט הוא רק צד אחד של המציאות הרחבה שכולה אחדות מוחלטת, והצד של הנפש הבהמית והבשר הם לא פחות צדדים של אותה אחדות, וכאמור העיקר שהכל תלוי בו הוא היכולת לתפוש שיש סתירה ששני הצדדים שלה אמת ואינם מכריעים זה את זה אלא מתקיימים ביחד זה לצד זה בלי שצד אחד יהרוס את השני. כל פעם אנו נופלים מחדש לחשוב שצד אחד של הסתירה מערער לפחות במידת מה את הצד השני, ומנסים ליישב. וזו הטעות הגדולה ביותר.

.

.

בית המקדש ועבודת הקרבנות שייכים לעניין התפילה רק שהם עוד יותר מגושמים וחומריים מהתפילה. ולכן העולם עומד דווקא על הקרבנות, כי אם מחברים את הצד הכי "נמוך" ומגושם אל הצד הכי מופשט ועליון, בחיבור הזה העולם כולו נעשה אחד ומגלה כולו כאחד על האחדות האלוהית. ולכן על זה העולם עומד. זה הבריח שמחבר את כל המדרגות מהכי נמוכה עד הכי גבוהה, וסופן נעוץ בתחילתן כי הכל אחד. בלי החיבור של הצד הכי גשמי כל מדרגה היא חלק שעומד בפני עצמו, וזה סתירת קיום העולם, על זה כתוב "ונרגן מפריד אלוף" שמפריד את אלופו של עולם. ורק כשיודע לחבר את הכי בהמי וחומרי עם הכי מופשט, הוא קושר הכל בקשר אחד והכל נעשה אחד ורק בזה העולם מתקיים.

וזה עניין בצלאל שעשה את המשכן, וכמו שאמרו עליו חז"ל:

(ילקוט שמעוני פרשת כי תשא רמז שפט)

"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ"

כלומר הוא ידע לחבר את השמיים שהם הגילוי הכי גבוה עם הארץ שהיא הגילוי הכי חומרי, וזה על ידי האותיות שהן השורשים שמתגלים גם כאן וגם כאן, ומאחדות את הכל וזה העניין של מגדל בבל.

.

ובמדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ה:

"אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם (איוב לב) וכל הבינה שבבצלאל מנשמת שדי שנתן בו, ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה שהיה חכם בתורה, בתבונה שהיה מבין בהלכה, ובדעת שהיה דעתו מלאה בתלמוד, ובכל מלאכה כמשמעו". הוא צירף מלאכה כמשמעו, מלאכה פשוטה, אל החכמה העליונה. וכמו שאמרו שכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון.

.

ובמדרש שמות רבה פרשה מח נאמר שבצלאל תיקן את חטא העגל ואין כאן המקום להאריך בזה.

.

.

.

עניין המקדש הוא החיבור של הגילוי הכי גבוה ומופשט, של החכמה העליונה ביותר, עם החומריות הפשוטה המוחשית והבשרית ביותר. ועיין בזה במורה נבוכים א' ו' על עניין שיריעות המשכן עניינן חיבור, ואכמ"ל, ובשיעור על מורה נסוכים עסקנו בפרק הזה (אחרי פרק ב', שלא על פי סדר הפרקים).

.

.

הגלות נחשבת כמו מוות. במוות הנפש נפרדת מהגוף החומרי. בגלות איבדנו את מה שהנפש שלנו שוכנת בגוף חומרי, וזה עניין חורבן בית המקדש.

.

.

זו כוונת המורה נבוכים ג' ל"ב שהעתקתי מקודם. המציאות של האדם היא בשר באותה מידה ובאותה אמת כמו שהיא שכל מופשט עיוני. כדי לתת מקום לצד הבשר התורה קבעה את המקדש והקרבנות. זה מחייב את העבודה של איחוד, שכח הבשר וכח השכל המופשט לא יפגעו זה בזה, לא יהיו בתחרות, אלא יהיו מחוברים ל'אני' אחד שיש בו את שני הצדדים ביחד בשלום. האיחד הוא רק כשיש את השלום הזה. בלי השלום יש תחרות ושם כח הבשר הוא נפרד מכח השכל, וכשהוא נפרד הוא מנסה לשלוט על השכל להיות רשעים הם ברשות ליבם, ולתפוש את המקדש והקרבנות בתפישה שמנותקת מהשכל, כאילו הבורא צריך את זה, כאילו זה יתן לנו הגנה ופרנסה בלי שנהייה טובים באמת. מול הקרבנות השכל מתקומם, והבשר מנסה לשלוט בעניין הזה כי זה מקומו וזה מעורר את רגשותיו. והעבודה היא השלום, לתת מקום. לתפוש את המקום הנכון בכלל קומת האדם.

.

.

.

כוונת המורה נבוכים ג' ל"ב בטעם הקרבנות היא לפי מה שכתב הרמב"ן על ויקרא א' ט' בטעם הקרבנות:

"ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו, בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

.

ועל דרך האמת יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (פנחס קמג) ובסוף מנחות (קי) אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ' הקרבנות שלא נאמר בהם לא "אל" ולא "אלהיך" ולא "אלהים" ולא "שדי" ולא "צבאות" אלא יו"ד ה"א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך תלמוד לומר "אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה" (תהלים נ יב) לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת ת"כ (ויקרא נדבה פרשה ב מ"ה) רבי יוסי אומר כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו"ד ה"א, שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לרדות. אלו דבריהם ז"ל.   ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים אבל מצאנו "והעלית עליו עולות לה' אלהיך" (דברים כז ו) וכתיב "לחם אלהיהם הם מקריבים" (להלן כא ו), "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב" (שם ח), וכתוב במזמור הנזכר "זבח לאלהים תודה" (תהלים נ יד) ועוד כתוב (דהי"ב כט ו-ז) כי "מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני ה' אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל".

אבל הענין כלו מבואר בתורה שנאמר (במדבר כח ב) "את קרבני לחמי לאשי" ואמר (להלן ג יא) "לחם אשה" שהם לחם לאשה וממנו לאשים ואשה לשון אש ואמר ר"א אשה שם התואר וטעמו קרבן אש והוא תואר למלת הכל ובמנחה שאמר (להלן ב ב) "והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לה' " יהיה תואר לקומץ ואינו כן אבל אשה שם כמו אש ו"עולה אשה" כמו עולת אש ריח ניחוח לה' וכן כלם כי טעמם כמו "לחם אשה" (להלן ג יא טז) אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו כאשר הראה אותך בהר במתן תורה. והנה הקרבן במדת הדין, והזביחה לשם ה' לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם ה' לבדו, וזה טעם "עולה הוא" "אשה הוא" ולכך אמר הכתוב (להלן כא ו) "כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש" כי לאישי ה' קרבן אלהיהם ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לה' כי הכונה לה' לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (סנהדרין ס) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. ובתורת כהנים (ויקרא נדבה פרק ו ) לה' לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור "זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך" (תהלים נ יד) כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (שם מז ג) ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר "אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך" (תהלים נ ז ח) כאשר אמר אנכי ה' אלהיך (שמות כ ב). וזה טעם המזמור כולו שאמר "אל אלהים ה' דבר ויקרא ארץ וגו" (תהלים נ א) שהזכיר שם מלא על עולם מלא והזכיר בהם הקרבנות והוא שנאמר (ישעיהו ס ז) יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו יפאר בעלותם לריח ניחוח.   והנה "ניחוח" מן "נחה רוח אליהו על אלישע" (מלכים ב ב טו) "ותנח עליהם הרוח" (במדבר יא כו) וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר "ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל" כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות אמר "אם תעצרני לא אוכל בלחמך" (שופטים יג טז) שאם יעשה לו לחם, לא יקבל ממנו, כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה, לה' לבדו תעלנה, ותהיה לרצון על אשה ה' ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר וה' הטוב יכפר בעד."

מבואר בחלק הראשון של דבריו, שהוא קורא לו אגדה, שעניין הקרבנות הוא מסירת הבשר לבורא, לחבר את הבשר לבורא, בשפה של חיבור שהבשר דובר אותה, בכח הדמיון (מה שכתב שם על כח המחשבה, 'מחשבה' בלשון הקדמונים ברוב המקומות אין פירושה השגת השכל המופשט, אלא היא דמיון שעולה מצד הבשר).

ומה שכתב מצד הסוד, הוא שככל ששוקעים עמוק לצד הבשר, הריחוק מהאחדות הגמורה של ה' יתברך לבדו נעשה גדול יותר. ועבודת החיבור אל האחדות הצרופה הגמורה נעשית קשה יותר, וזה עניין מידת הדין שיש בקרבנות, והעבודה המיוחדת בהם לייחד אותם לה' יתברך בעצמו, השם המפורש, שהוא ההשגה הכי מופשטת שאפשרית לאדם, וכמו שכתב המורה נבוכים שהשם המפורש הוא עניין הכרחי המציאות שזה הגילוי הכי מופשט שהוא מצד האין סוף. ולא לסטות וליפול להשגות של כוחות שמשוקעים בחומר, שנטיית הבשר לתפוש את הבורא באופנים כאלה של עבודה זרה. הבשר מעמיס כח של ניתוק, ובעבודת הקרבנות שהיא מצד הבשריות הכי חומרית הנסיון הכי גדול, וזו עבודה עצומה להצליח גם שם לייחד את המדרגות כולן מהכי בשרית עד הכי מופשטת, שהיא עניין ה' יתברך לבדו ועל זה יוחד שמו המפורש בן ד' אותיות שלא שותף לשום דבר אחר, ולא כמו שמות אחרים שמשותפים גם לבעלי כוחות אחרים.

.

.

.

זה העניין של המקדש, וכיוון שנכשלנו שוב ושוב בחיבור הזה, ומכח המקדש נמשכנו דווקא לצד החומר ולא (ףף) ראינו שיש סתירה בין להביא קרבן ובין לחמוס אביונים, בסופו של דבר אחרי שלא שמענו לדברי הנביאים חרב הבית. ונעשינו כמו נפש בלי גוף, שזה עניין המוות. מה שאחרי המוות הוא העולם הבא, הכוונה שבעולם הבא אנו זוכים לקבל את האור של מה שהשגנו בעולם הזה, ליהנות בו. אבל כל חלקנו בעולם הבא הוא רק פרי עבודתנו בעולם הזה שהיא חיבור הבשר והשכלי. בעולם הבא אין בשר ושם אי אפשר לחבר את החיבור הזה ולכן אין שם עבודה, אלא הכל שם הוא רק לפי מה שהשגנו בעולם הזה. ואם אדם חי בעולם הזה בלי גוף בשר, הוא לא במקום של עולם הבא כי הוא בעולם החומרי ולא בעולם הזך העליון, ואין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא. לא שום שמחה ולא אור ולא עריבות. הוא כמו רוח רפאים שנמצאת בעולם הזה ואין לה גוף. "בְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְּמֵתֵי עוֹלָם."

מי שלא מבין את סוד האחדות של נפש ובשר, שהוא סוד החיים וגילוי האור האלוהי, לא יודע על מה הוא מתאבל בתשעה באב. כל העניינים שהדרשנים מדברים עליהם הם תולדות שונות של השורש הזה, ואפשר להבין אותם רק אחרי שרואים איך הם תולדות משורש העניין.

.

.

.

.

אני מעתיק ממכתב שקשור לנושא:

"לגבי תיקון המידות, קודם כל זה לא דחוף. יש דחף פנימי להתעסק עם זה מהר, אבל צריך לשאול מאיפה המקור של הדחף הזה. ביהדות במסורת של כל הדורות הקודמים, כל הנושא של תיקון המידות, איך שלא מבינים אותו, שייך רק למי שוותיק ולמד הרבה שנים והוא בעל מדרגה גבוהה בהבנה וידע. לא עלה על דעת אף אחד שמי שמתחיל ללמוד כבר יתעסק בזה. בטיפול פסיכולוגי אנשים באים במטרה לשנות דברים שמפריעים להם, בשינוי רדיקלי ומהיר. והחלום להשתנות מהר, להיות מישהו שאין לו את הבעיות והכובד והכאב והפחד וכו', הוא לא בריא. קודם כל צריך ללמוד לקבל את עצמך כמו שאתה, כולל כל מה שנראה בעיניך כחסרונות ובעיות, לאהוב את זה, להזדהות עם זה, לחבק, להקשיב. הנושא של שינוי הוא לא מה שאפשר להתחיל איתו, רק אחרי הרבה עבודה של קבלה עצמית כמו שאני, היכרות עם מה שאני, שיח עם זה, קשב ושלום וחיבוק לזה, אפשר לחשוב על שינוי. אחרת השאיפה לשינוי יסתתר בה שלילת חלקים מהעצמיות שלי. זה מה שאומרים על חוזרים בתשובה שהם נוטים "לרחף", הם כאילו מוחקים את הצדדים הבעייתיים שבנפש, משנים אותם, מתקנים אותם, ואז יש פנטזיה שאני מתוקן ורוחני והכל אצלי נפלא. אחרי כמה שנים החלק שהוכחש חוזר למודעות ודורש את שלו ואז הם נשברים. למדו כבר להדריך אותם שבשלב ההתחלתי לא צריך לחשוב על לשנות שום דבר.  מסילת ישרים נכתב לצדיקים יחידי סגולה שכבר למדו שנים רבות, זה לא ספר למתחילים. כך שכל השאלה איך להבין את הנושא אפשר לחכות איתה, רצוי לחכות איתה. כשתרגיש שתבין, אם לפי דרכי או בדרך אחרת משלך, אז תוכל לעשות מתוך הבנה ומתינות ואיזון."

2 מחשבות על “285 – לט' באב. עניין המקדש ושורש ויסוד עבודת ה' שהיא עבודת הקרבנות שהעולם עומד עליה. ובעניין תיקון המידות והחומר.

  1. פינגבק: 0067 – מורה נבוכים א י (המשך של המקורות על רצון וחכמה, שכתובים לעיל בשיעור 0065) | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן

  2. פינגבק: 0067 – מורה נבוכים א י (המשך קריאת המקורות על רצון וחכמה, שכתובים לעיל בשיעור 0065) | שיעור שבועי על מורה נבוכים – על ידי ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s