282- רצון וחכמה במורה נבוכים

מתוך מכתב:

היחס והשילוב של רצון וחכמה הוא הנושא המרכזי של המורה נבוכים וברוב השיעורים לומדים עוד משהו על זה.

.

.

הרצון שמדובר עליו כאן הוא לא ההיפך מפסיביות. המורה נבוכים ב' י"ח מדבר על זה. הוא אומר שם שהרצון שאנחנו מכירים ומדברים עליו, והרצון שהוא מייחס שם לבורא, הם מילים משותפות. מילה משותפת זו מילה אחת עם שני מובנים שונים לגמרי. למשל "עין" זה האיבר שרואה, וזה גם מעיין מים. בעומק מאוד יש חיבור בין שני המובנים, לכן יש מילה אחת משותפת להם (אין מחסור במילים, היה אפשר למצוא מילה נפרדת למעיין מים ולאיבר הראייה. הסיבה שמשתמשים באותה מילה לשניהם היא לא מקרית) אבל בהבנה פשוטה אין שום קשר בין המובנים. כך המילה "רצון" יש לה שני מובנים שונים בלי קשר ביניהם לפי הפשט.

.

אריסטו לפי הפרשנות של אבן רושד, אמר שאין בכלל רצון לאלוהים, אלא האלוה הוא רק שכל. כי רצון זה כשאני רוצה משהו שונה ממני. אפשר לרצות רק מה שאין לי, לא מה שיש לי. והקב"ה יש לו הכל אז מה יש לו לרצות. גם רצון זה לרצות לממש איזה פונטציאל, ואצל הבורא הכל כבר ממומש לחלוטין. גם רצון מכריח זמן, כי בהתחלה רציתי א' ואחר כך השגתי את א' ועכשיו אני רוצה ב'. זה מכריח ריבוי ושינוי. כל זה לא שייך אצל הבורא שהוא אין סוף מוחלט נצחי של אחדות פשוטה מכל צד בלי שום הרכבה ואין מאומה מחוץ לו. לכן לא שייך רצון אצל הבורא.

.

אריסטו במטאפיזיקה למבדא פרק ז', אומר שיש דבר שנקרא "הרצון הראשון". רק את הרצון מהסוג הזה מייחסים לבורא. זו נקודת הגרעין הכי עמוקה של המהות, שהיא מעל השכל. אין שום תפישה שכלית והגדרה והסבר לרצון הזה. ברצון הראשון אין שאלה של שינוי, כי שינוי שייך רק אחרי שיש שכל ויש הגדרות. השינוי הוא מא' לב', אז חייב להיות הגדרה של מה זה א' ומה זה ב'. מעל השכל אין בכלל שום הגדרה, אין א' שנפרד מב', אין שינוי ואין חוסר שינוי. כמו המספר שלוש הוא לא חם וגם לא קר, לא כבד וגם לא קל, הוא מחוץ להגדרות כאלה. כך הרצון האלוהי הוא מעל כל הגדרה אפשרית. ועדיין זה לא משהו ריק.

אין שם תנועה ואין אקטיביות, אלה מושגים שקשורים לרצון שאנחנו מכירים, של יציאה מהפוטנציאל למימוש. של פנייה למשהו שמחוץ לנו, רצון מלשון ריצה, לרוץ. אצל הבורא אין לאן לרוץ, אין ריצה, אין משהו חיצוני או לא ממומש.

.

.

זה מאוד קשה לתפוש, זה בלב העניין של מעשה מרכבה. זה נוגע לכך שהאין סוף הלא מוגדר בכלל, הוא סיבת המציאות של העולם המוגדר השכלי המוגבל. האין סוף הוא המצוי ראשון שממציא כל נמצא, כמו שכתב בתחילת הלכות יסודי התורה, הוא סיבת המציאות של הדברים המוגבלים. זה מבואר יותר במורה נבוכים ב' א' בעיון השלישי. וגם במורה נבוכים א' נ"ב בסוף, שהאין סוף הוא סיבת מציאות העולם בלי שזה תואר שמגדיר משהו על האין סוף, כמו שראובן בנה את החומה וארג את הבגד וחרש את הדלת. אם האין סוף הוא סיבת מציאות העולם הרי שהוא רוצה את העולם. הוא רצון. אבל הוא רוצה את העולם לא מבחינת שהעולם חיצוני לו וחסר לו, אלא מבחינת שהעולם לא נבדל ממנו ולא קיים כשלעצמו. כאילו הוא רוצה את עצמו. וכמו שנאמר על היותו חכם שהוא משיג את עצמו, כי אין מחוץ לו. גם חכמתון היא מכח שהוא סיבת מציאותה עולם והרי הוא יודע את העולם. אבל כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' ט'-י', הוא יודע את הנבראים מבחינת עצמו ולא מבחינת עצמם כמשהו חיצוני לו. חכמתו ורצונו זה אותו הדבר.

.

כמובן יש כאן סתירה, זה לא מתיישב, זה כאילו הנבראים גם מחוץ לו וגם הם הוא עצמו. הוא עצמו אחדות פשוטה מוחלטת מכל צד, ולא יתכן שיש בו הגדרות של כלב ושל חתול, שיהיה אפשרי שהוא חשב על כלב וחתול ורצה בהם והוא סיבת מציאותם. אבל גם לא יתכן שהכלב והחתול קיימים מחוץ לבורא, כי הוא אין סוף באחדות מוחלטת ואין שום דבר מלבדו.

זו הסתירה של מעשה מרכבה, לכן הוא סוד, הוא גם נקרא סוד הצמצום בשפה של האר"י.

.

אל תנסה להשתלט על הנושא הזה, או להבין אותו חלילה. זה הנושא העיקרי, בכל פרק כמעט מגיעים לזה, כל פעם רואים עוד זווית, וכל פעם מגלים עוד צד שבגללו זה לא מובן, וזו דרך חיים, זה מצב תמידי. זה לא משהו שיש לו פתרון ואפשר להמשיך הלאה. אנחנו מקווים לגדול עם זה, כמו שתינוק קוראים לו ספר אלף פעמים והוא במשך שנים שומע אותו וניזון ממנו וגדל עם זה.

.

.

לגבי השיעורים על הזוהר, זה תלוי רק מה מושך אותך ומאיר לך, ולא מעמיס עליך. לומדים לא בשביל להוסיף עומס בחיים. זה לא מה שיסדר לך בדרך קצרה את המצוקה של חוסר ההבנה של השכל והרצון.

.

.

.

.

מה שכתבת על ימי הבריאה שיש צד אקטיבי וצד פסיבי, ואולי זה קשור להבדל בין תרבויות המזרח. אני לא מספיק בקי בתרבויות המזרח, אבל בקריאת הפסוקים זה נכון. ימי הבריאה הם היציאה אל הפועל של האפשרויות שנבראו כולן ביום הראשון בנקודה של ההיולי. כמו שכתוב ברמב"ן על בראשית א' א'. ימי הבריאה הם הצטיירות הצורות של החכמה האלוהית בעולם, של הסדר והיופי האלוהיים, שכולם זה בבחינת החכמה ולא ברצון שבו אין סדר או הצטיירות או שום דבר שכלי. בצורות יש סדר יסודי של אקטיבי ופסיבי, זכר ונקבה, חומר וצורה. וזה קשור למה שהבחנת לגבי שלושת הימים הראשונים והימים האחרונים של מעשה בראשית.

.

.

.

בשיעורים על מורה נבוכים,,שיעור 64, כתבתי בבלוג של השיעור עוד על זה. זה הקישור:

https://shiurmorehnevochim.wordpress.com/2022/07/18/0064-מורה-נבוכים-א-י-נבואה-ניסים-מלאכים/

.

.

אחר כך כתבתי עוד בזה בבלוג של שיעור 65. בקישור הזה:

0065 – מורה נבוכים א י (מקורות יסודיים וחשובים על הרצון האלוהי)

שם כתבתי הרבה מקורות מהמורה נבוכים בעניין זה, עם ביאור היטב של המבנה והמהלך של הנושא.

.

.

.

.

האם הבורא מתגלה בעצמותו על ידי פעולותיו. האם הרמב"ם וחכמי הקבלה הם באותה שיטה. 

מתוך מכתב אחר לאדם אחר, ששייך קצת לזה:

הצד של הגילוי כאימננטי, הוא כולל את כל מה שנמצא, וכולו בשווה. זה מתחייב מהאחדות, לא ייתכן שיהיה משהו שהוא באמת לא אלוהות או מחוץ לאלוהות.

.
וכמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' י':

"לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו."
.
וכן שם בתחילת הפרק שיתבונן במעשיו וברואיו כו' משמע כל מעשיו וברואיו.
.
וכן הוא במו"נ א' נ"ד:
"דע – כי אדון החכמים 'משה רבינו' ע"ה ביקש שתי בקשות ובאתהו התשובה על שתי הבקשות. הבקשה האחת היא בקשו ממנו ית' שיודיעהו עצמו ואמיתתו; והבקשה השנית – והיא אשר ביקש תחלה – שיודיעהו תאריו. והשיבו ית' על שתי השאלות בשיעד לו בהודיעו אותו תאריו כולם ושהם – פעולותיו; והודיעו כי עצמו לא יושג לפי מה שהוא אלא שהוא העירו על מקום עיון ישיגו ממנו תכלית מה שאפשר לאדם שישיגהו; ואשר השיגו הוא ע"ה לא השיגו אדם לפניו ולא לאחריו:

אמנם בקשו ידיעת תאריו הוא אמרו "הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו'". – והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך' – מורה על היותו ית' נודע בתאריו כי כשידע 'הדרכים' – ידעהו. ואמרו "למען אמצא חן בעיניך" – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו' לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק. – וכבר יצאנו מכונת הפרק ואשוב אל הענין:

וכאשר בקש ידיעת התארים וביקש מחילה על האומה ונענה במחילתם וביקש אחר כן השגת עצמו ית' והוא אמרו "הראני נא את כבודך" – נענה על המבוקש הראשון – והוא 'הודיעני נא את דרכיך' – ונאמר לו "אני אעביר כל טובי על פניך"; ונאמר לו במענה השאלה השניה "לא תוכל לראות את פני וכו'". אמנם אמרו 'כל טובי' – הוא רמז להראות אותו הנמצאות כולם הנאמר עליהם "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד"; רצוני לומר ב'הראות אותם לו' – שישיג טבעם והקשרם קצתם בקצת וידע הנהגתו להם איך היא בכלל ובפרט. ואל זה הענין רמז באמרו "בכל ביתי נאמן הוא" – כלומר שהוא הבין מציאות עולמי כולו הבנה אמיתית קיימת (כי הדעות שאינם אמיתיות לא יתקימו) – אם כן השגת הפעולות ההם הם תאריו ית' אשר יודע מצידם."
מבואר שהראהו הנמצאות כולן והבורא נודע מצידם.
.
.
אם מדברים על מקום מסויים שיש בו שכינה או השגחה, לא יתכן לדבר על גילוי אימננטי, כי הגילוי האימננטי עניינו האחדות של הבורא עם הנבראים, והוא אחד עם כולם בשווה כי הוא ברא את כולם בשווה. לומר שבמקום שאין בו שכינה יש פחות גילוי אימננטי, זה כמו לומר שהקב"ה פחות ברא אותו. כי הקב"ה נודע על ידי פעולותיו, ואם הוא פחות נודע דרך פעולה מסויימת זו של בריאת המקום שאין בו שכינה, הרי שהמקום הוא פחות נברא, וזה לא שייך.
אלא בהכרח מדובר שהצד הטרנסצנדנטי מתגלה באותו מקום מיוחד שיש בו שכינה. וזה מאוד קשה כי הצד הטרנסצנדנטי לא שייך למקום פיזי מסויים, ולא שייך שבכלל יתגלה בעולם החומרי, שהרי הוא נבדל ונקי ממנו. יש סוד מאוד עמוק של שכינה, שכמו שרואים בא' י' שייך לזה גם נבואה, הוא אומר שם שגם שכינה וגם נבואה הם הכוונה במה שכתוב שה' ירד. זה בחינה של סוד מעשה מרכבה שאין כח באדם להבין, איך ייתכן שבעולם החומרי יש גילוי של האין סוף הטרנסצנדנטי. אבל יש – וזה השכינה והנבואה. והנבואה היא על דרך השגה נבואית באורים הנבראים.
.
[…]
אני לא טוען שהעצמות האלוהית מחוברת לעולם. חלילה, זה הכפירה של שפינוזה. זה סותר את עיקר האמונה שהבורא אינו גוף ואינו כח בגוף.

אני טוען שיש שני צדדים סותרים בהתגלות האלוהית, ואם הולכים רק אחרי אחד מהם בלי צירוף השני, טועים ביסוד האמונה. אחד הצדדים הוא שהעצמות האלוהית מחוברת לעולם, אבל וודאי העצמות האלוהית גם נבדלת לחלוטין. ובצד שהיא נבדלת לחלוטין אז העולם מחוץ לאלוהות ובאמת לפי צד זה העולם לא קיים כלל, כי פשוט ש"חוץ לאלוהות" סותר את מה שהבורא אחד פשוט באופן מוחלט. הרמב"ם לפעמים מדבר על בסיס צד אחד ולפעמים על בסיס צד שני ומסתיר מאוד לפי איזו הנחה הוא בונה את דבריו במקום זה. כמו שכתב בהקדמה על הסתירה מהסוג השביעי.
.
מה שהבאת מחלק ג' פרק כ"א לענ"ד זה פשוט חזרה על אותם דברים שכתב בהלכות יסוה"ת ב' י', ואני לא רואה שזה מוכיח משהו אחר.
.
מה שהבאתי מא' נ"ד, כוונתי למה שכתב:
"והסתכל מה שנכנס תחת זה המאמר מענינים נפלאים. אמרו 'הודיעני נא את דרכיך ואדעך' – מורה על היותו ית' נודע בתאריו כי כשידע 'הדרכים' – ידעהו. ואמרו "למען אמצא חן בעיניך" – מורה על שמי שידע האלוה הוא אשר ימצא חן בעיניו' לא מי שיצום ויתפלל לבד; אבל כל מי שידעהו הוא הנרצה המקורב ומי שסכלו הוא הנקצף בו המרוחק; וכפי שיעור החכמה והסכלות יהיה הרצון והקצף והקרוב והריחוק."
המילים:  "כי כשידע 'הדרכים' – ידעהו." באות לשלול את ההבחנה שעשית בין לדעת אותו ובין לדעת את פעולותיו. כי מהצד האימננטי אין הבדל וידיעת הפעולות הן ידיעתו עצמו. כי אין חילוק כלל בינו ובין פעולותיו, וכמו שכתב בא' נ"ג בקטע האחרון, שהוא כהקדמה לפרק נ"ד.
אי אפשר לאהוב אם יודעים רק על פעולותיו של מישהו ולא מכירים אותו עצמו. זה היסוד שהוא נודע על ידי פעולותיו, וזה מה שכתב בתחילת פ"ב של הלכות יסוה"ת, שיש צד בגילוי האלוהות שבו האלוה עצמו ופעולותיו הם אחד ולכן הוא עצמו נודע על ידי פעולותיו.

.

האם הרמב"ם וחכמי הקבלה הם באותה שיטה

לגבי השאלה האם הרמב"ם וחכמי הקבלה הם באותה שיטה, אין לי שום עמדה לגבי זה וזה לא אכפת לי. אני מנסה להבין את הרמב"ם רק לפי מה שכתב הרמב"ם, בלי דעה קדומה. אם נדמה לי שהבנתי משהו מהמורה נבוכים ואני מוצא קטע באריסטו, אפלטון, פלוטינוס, אלפראבי אבן סינא וגם מהברית החדשה או קונפוציוס או כל ספר אחר, אני מביא את הקטע אם לדעתי הוא מרחיב ושופך אור על ההבנה. אני לא טוען כלל ששיטת הרמב"ם היא השיטה של הברית החדשה או קונפוציוס, אלא אם יש אצלם ניסוח יפה ומאיר עיניים על נקודה אחת, שלענ"ד היא כוונת הרמב"ם בעניין אחד, אני מביא. קבל את האמת ממי שאמרה, ואפשר לקבל אמת על נקודה אחת גם אם לא מסכימים עם כל השיטה. גם אין בכלל דבר כזה שיטת הקבלה. אם מישהו אומר לי המקובלים סוברים כך וכך, אני שואל איפה ראית את זה כתוב? ואז הוא מביא קטע, ואני מנסה ללמוד את הקטע הזה, ותוצאת הלימוד היא בירור של הקטע הזה בלבד ולא של שום דבר יותר מזה, ואף פעם אין בירור של "שיטה". כי אין דבר כזה "שיטה", וגם לו היה אי אפשר לעולם לברר "שיטה" כי תמיד מוכרחים קטעים מסויימים לדחוק ולפרש בכפוף לקטעים אחרים שהם היסוד והעיקר של השיטה, ולפי מה תחליט אילו קטעים הם יסוד ועיקר השיטה ואילו קטעים צריך לכופף ולדחוק בגללם. לכן באותו אוסף מקורות אפשר תמיד שאחד יראה כאן שיטה כזו והשני יראה שיטה אחרת, וכל הוכחה שהאחד יביא השני יאמר לו שצריך את זה לדחוק כי עיקר השיטה סותר לזה. הלימוד מבחינתי הוא מסע, חיפוש, כל פעם צעד. כמו החיים. בעולם ובחיים אי אפשר להקיף את הכל במבט כולל, בכל גיל ובכל מצב זה מתגלה אחרת, וכך גם בלימוד.

.

[…]

אכן בעצמו הדבר אינו סתירה, מי שמשיג איך זה לא באמת סתירה זה מי שהשיג את סוד מעשה מרכבה. השכל האנושי לא יכול לפתור את הסתירה הזו, לכן רק אצלו זו סתירה, והוא כשכל שחסר את הכח לפתור מוכרח לעבוד עם זה כמו שעובדים עם סתירה, כלומר זה אפראט בהכרח אבל לא מצד עצם הדבר אלא מצד איך שבני אדם יכולים לעבוד עם זה. למרות שהמטרה הסופית היא לפתור את הסתירה. רק שזה לא פתרון שכלול בתוך כוחות בני האדם. לכן הכיוונים של פתרון הסתירה אינם כיוונים של עוד יותר מאמץ למדני וכיו"ב, אלא של אהבה והתאחדות ומיתת נשיקה וייחודים כמו שביאר במו"נ ג' נ"א, וכל כיו"ב, שהם עלייה מעל הגבולות של כוחות בני אדם ושכל אנושי. הם לא מיסטיקה כי הם לא עזיבת השכל ולא עמומים אלא הם דרכי השגה אחרות, כמו נבואה למשל שאינה מיסטיקה כי היא לא נוטשת את השכל ונדרש ממנה דיוק מוחלט (נביא שצדק ריבוא פעמים ופעם אחת לא באו דבריו הוא נביא שקר וחייב מיתה). הרמב"ם מדבר על דרכים כאלה בהרבה מקומות. למשל בהלכות יסודי התורה ד' סוף הלכה ז', במו"נ ג' נ"א, וכמובן זה שייך לנבואה כשהיא על דרך שפע מלמעלה כמ"ש במו"נ א' י' ועוד הרבה.

.

.

.

.

.

מתוך מכתב אחר לאדם אחר. התייחסתי למה שהאו דימה את הסתירה של מעשה מרכבה לקטבים חשמליים של סוללה:

"הדימוי לסוללה מאוד יפה.

שורש הקיום שלנו ושל כל המציאות נובע מסתירה, מצד אחד הבורא אחד פשוט גמור ומוחלט ואין עוד מלבדו, נצחי שלם בלי שום שינוי ותנועה, מצד זה הבורא הוא המציאות כשלעצמה של הכל שאינה משתנה כלל, ובעצם אין שום דבר מלבדו כלל.
ומצד שני הבריאה עם כל הריבוי והגיוון והתנועה והאש והסערה והחיפוש והבנייה וההתקדמות והחתירה להתקדם וכו'. זה הצד של מנהיג ומשגיח, שהוא מגיב אלינו, יש שיח איתו, מודד מידה כנגד מידה, שומע תפילה, מתייחס. בתנ"ך האל הוא הגיבור הראשי של העלילה הסוערת, הוא אוהב, מחזר, תובע, מתחנן, כועס, מעניש, וכואב לו בעצמו על העונש ומחזיר ברחמים רבים, ואפשר להתווכח איתו ולשנות את דעתו.
מי שאוחז מהצד המושלם הנצחי השמיימי של אין סוף מוחלט עוזב את הצד הסוער הארצי, ונשאר עם אלוהים שהוא מושג פילוסופי מופשט לגמרי. וגם חייו כאלה. ומי ששוקע לגמרי בצד הארצי החי הבוער והסוער, ושוכח שהאלוה מוחלט ואין סופי נשאר עם עבודת אלילים מגושמת בלבד.
כמעט אין שום הוגה שיודע לאחוז בשני הצדדים כאחד. הסתירה הזו מקבלת צורות בלי סוף, בכל דבר אם מעמיקים מוצאים שהיא ביסוד שלו. מהשאלות הכי גדולות עד העניינים הכי קטנים. הרמב"ם מלמד לא להיבהל מהסתירה, ולעולם להחזיק את שני הקטבים ביחד. המציאות והחיים זה במתח שבין הקטבים האלה, שם החשמל. והדימוי לסוללה מאוד מתאים כאן."



להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s