281 – על סמך מה אני מאמין בתורה

מתוך מכתב:

יש בזה שני מהלכים, מהלך של שכל ומהלך של רצון. במכתב כתבתי רק מצד המהלך של שכל. אחריו אעתיק דברים מצד המהלך של רצון.

זה לשון המכתב:

"במורה נבוכים ג' נ"ד כתב:
" אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם."
מדובר כאן בחכמה של שכל אנושי כמו שמבואר מההקשר שם.
.
.
ובפתיחה שם ובכל הספר מבאר שהחכמה האנושית, חכמת אריסטו, היא חלק עצמי בתורה והיא אחת עם התורה. למשל במורה נבוכים ב' י"א:
"ואלו הענינים כולם [על מה שכתב מהתחלת חלק ב', שהוא תמצית מהמטאפיזיקה של אריסטו לפי הביאור של אבן סינא, ולקוח כמעט מילה במילה מאבן סינא] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
.
.
ובפתיחת המורה נבוכים:
"אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין בחכמת הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו, והציקוהו פשטי התורה. ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינהו זולתו, מענייני השמות ההם המשתתפים או המושאלים או המסופקים, ונשאר במבוכה ובהלה. אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פינות התורה, או שיישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחרשכלו, אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו. ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו, ויישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות, והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ומבוכה גדולה."
והיינו שהמורה נבוכים עניינו שהוא מאיר את התורה עד שתהיה מובנת לפי חכמת השכל האנושי.

.
.
שוטטתי לא מעט בשדה הפילוסופיה. למדתי ביסודיות את ביקורת התבונה הטהורה מאת קאנט הגדול. וגם את ממשיכיו, והפנומנולוגיה, הרמן כהן, רוזנצווייג, ועוד, ביניהם גם קירקגור, שופנהאואר, את כל כתבי ניטשה ביסודיות, וגם מאוחרים כמו סארטר, לוינס, בובר, לאקאן, (מהמאוחרים די התאכזבתי, הטיעונים שלהם חלשים מבחינה פילוסופית). וגם את מה שהיה לפני קאנט, דיקארט, שפינוזה, פסקל, לייבניץ, יום, ברקלי ואחרים.
בכל אלה לא מצאתי מרווה לנפש.

.
אריסטו ואפלטון נראו לי בהתחלה תמוהים מאוד ולא רלוונטיים ומופרכים, אבל משהו טמיר בפנים בכל זאת משך אותי לעסוק בהם. עם העיסוק הלכתי והשתכנעתי באמיתת דבריהם מבחינה פילוסופית. במקומות אחרים ראיתי קושיות טובות, ותירוצים חלשים. אצלם ראיתי תירוצים ששכנעו אותי בחוזקם ובהירותם והכרחיותם. כלי המחשבה שלהם קרובים לכלי המחשבה של לימדו התלמוד בעיון, בסופו של דבר התלמוד נתכתב בתקופה שכלי המחשבה של אריסטו שלטו בכל עולם החכמה של כל האומות בלי שום ערעור.
זה לא נגלה לי בהשקפה ראשונה, כתבתי עשרות אלפי עמודים על זה, לנתח כל דבר ולהגיע בו לעמקו, לסברא, ולעיון העמוק, שהוא לא מה שנדמה בהשקפה שטחית של עיון ראשון. בהתחלה בבלוגים על המורה נבוכים ועל עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, ואחר כך בהערות על הספר רמיזות והערות מאת אבן סינא שתרגמתי וכעת יש חלק מספר נוסף של אבן סינא.

.

.

החכמה הפילוסופית של אריסטו היא היא החכמה שיש בתורה, וכמו שהמורה נבוכים מבאר את זה. (גם הוא מצריך לימוד מעמיק מאוד ואינו כמו שהוא נראה בהשקפה ראשונה שטחית). הפילוסופיה של אריסטו לא גוזרת בהכרח את מעמד הר סיני ואת תרי"ג המצוות, אבל היא כן גוזרת בהכרח שיש נבואה, וכמו שכתב במורה נבוכים ב' ל"ב שלפי הפילוסופים יש נבואה וזה בהכרח וזה בגדר נס אם מי שראוי לנבואה מכח עמלו לא יתנבא.  וזה מבואר עוד הרבה במורה נבוכים וגם באריסטו עצמו (כתבתי על המקורות באריסטו לרצון חופשי של האל וממילא לנבואה, כמו שמתבאר בשיעור על מורה נבוכים שיעור 64 שהנבואה והרצון החופשי של האל והניסים הם עניין אחד).

אחרי שמוכרח מהפילוסופיה שיש נבואה בהכרח, שהבורא מגלה בבריאה גם את רצונו החופשי ולא רק את חכמתו, והרמב"ם מבאר את נבואת משה רבינו שהיא מתאימה לנבואה שאמורה להיות בהכרח לפי הפילוסופיה, שהיא מאוזנת לגמרי, אז כבר אין סיבה דווקא להתעקש שיש נבואה שיש לה פוטנציאל להיות אמיתית, כלומר היא מאוזנת, ומתפרשת כולה בדרך ישרה לפי הפילוסופיה (כמו שמראה המורה נבוכים אם לומדים בו די הצורך, ולא רק בלימוד שטחי), אבל היא לא נבואת משה. וי ששתי נבואות מאוזנות לגמרי אבל הן שונות. ואת הנבואה האמיתית איננו מכירים. זה סתם התעקשות. אם ילמדו אותי תורה שאינה תורת משה והיא תתאים לשכל, כלומר לאריסטו, יותר מתורת משה, או בשווה לה, ותהיה מאוזנת לגמרי אבל תאמר דברים אחרים (שזה אולי סתירה), אז אאמין באותה תורה. אין לי שום בעיה עם זה.
.
.
תורת משה זה רק צמצום אחד של התורה. הרמב"ן בהקדמה לבראשית אומר שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה, והיא נקראת בלי חלוקת האותיות למילים, ואפשר לחלק את האותיות למילים בדרכים שונות.  יש תורת אדם הראשון, יש שבע מצוות בני נח, יש את התורה של שם ועבר, שם זה לא היה מעמד הר סיני ולא תרי"ג מצוות, וזה כן היה תורת האלוהים. חז"ל אמרו שהתורה שלנו היא נובלות חכמה של מעלה. אלפיים שנה לפני בריאת העולם נבראה התורה, כאש שחורה על גבי אש לבנה. ולא היו אז מעמד הר סיני ולא תרי"ג מצוות.
.
.
בזוהר כתוב ומבואר איך בפסוק הראשון כבר כתובה כל התורה, וזה בלי הר סיני ותרי"ג. וז המתרץ למה שבועות הוא חג מתן תורה, והרי רק י' הדברות נאמרו בו ושאר התורה נמסרה לא בשבועות. כי י' הדברות הן צמצום שכולל את כל התורה, והן שקולות ככל התורה כולה.
התורה של משה היא תורה שצומצמה ללבוש מיוחד שמתאים לעם שלם ששומר תורה כאיש אחד. כולל הקטנים והפשוטים. לכם התורה של משה דיברה בלשון בני אדם כי היא ניתנה לבני אדם פשוטים, כלומר לעם כעם שלם על כל מדרגותיו. ועם העם הזה נכרתה ברית הר סיני והיא נכרתה על התורה שצומצמה לעם.
.
.
ספר יצירה הוא ספר של אברהם אבינו, ונמסר לו מאדם הראשון, והוא כל התורה בדרך של יחידים בעלי מדרגה שדבקים באלוה בדבקות גמורה. ואין בו תרי"ג ולא הר סיני. והוא לא מתאים להינתן לאומה שלמה כי כמעט כולם לא יבינו, ואי אפשר לקיים חיי עם על ספר יצירה. אבל הוא לא פחות "תורה" מתורת משה.
ספר יצירה היה אצל הפיתגוראים, ומהם למד אותו אפלטון וממנו אריסטו. ואריסטו מדבר בו במטאפיזיקה ספרים מ' ונ'. שהם כתובים כמו ספרי קבלה. גם פרמנידס של אפלטון דן בזה וכתוב כספר קבלי. בשפה של הקבלה. יש לזה הוכחות רבות, אספתי חלק מהן ברשימה בבלוג.
אז אולי לפי הפילוסופיה של אריסטו מגיעים לתורה של בני נוח או של אדם הראשון, ולא דווקא לתורת משה ומעמד הר סיני ותרי"ג מצוות. זה לא עקרוני. לגבי השאלה המסויימת הזו באיזה צמצום של תורה עלינו להאמין, בשבי מצוות בני נוח או בתרי"ג המצוות של עם ישראל, אפשר להסתפק לגבי זה בהוכחות של הכוזרי. ומי שיישאר אחרי העיון הפילוסופי עם תורת ספר יצירה בלי תרי"ג וברית מעמד הר סיני, אם הוא זוכה להבין את החכמה העמוקה הזו של הבריאה והגילוי האלוהי שבה, סוד מעשה מרכבה (הרמב"ם כתב שהמטאפיזיקה של אריסטו היא מעשה מרכבה, כי היא החכמה של גילוי נוכחות האל שהוא אין סופי במציאות המוגבלת של הטבע), ולדבוק באלוה מכח זה, גם ברוך יהיה. וכמו שכתב במשנה תורה בסוף הלכות שמיטה ויובל, והרמב"ם מביא להלכה את הגמרא בסנהדרין שאסור לנכרי ללמוד תורה, אבל בסוף הלכות שמיטה ויובל לא כתוב שאותו נכרי שזכה למעלה הכי קדושה וגבוהה שייתכן, שהוא למד תורה. כי הוא לא למד את תורת משה אלא הבין מדעתו (כמו שכתב שם נשאו ליבו והבינו מדעו), או שלמד מאפלטון ואריסטו את תורת אדם הראשון שהיא גדר שונה של תורה ועליו אין איסור לנכרי ללמוד.
.
.
זה היסוד שלי לאמונה בתורה."
.
.
.
.
עוד דברים קרובים לזה כתבתי בתגובה על רשימה קודמת (רשימה 275):
"רבי ירוחם ממיר לימד שבעקרון לא אמורה להיות סתירה בין התרבות הכללית לתורה. הרמב"ם למד את התרבות הכללית של דורו, והתחלת הלכות יסודי התורה מהלכה א', יש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכו', כשלומדים את זה בעיון רואים שיש שם חידושים, ואלה חידושים של אבן סינא, והרמב"ם העתיק את זה מאבן סינא כמעט מילה במילה. ובמורה נבוכים הוא אורמ שאריסטו זה לא עניין זר מתורתנו, ולשונו שם חלק ב' פרק י"א:"ואלו הענינים כולם [כל מה שביאר מתחילת חלק ב' שהוא סיכום עיקרי המטאפיזיקה של אריסטו לפי הדרך שכתב אותם אבן סינא, ורובם כמעט מילה במילה לקוחים מאבן סינא] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
ומבואר שתורת אריסטו אינה זרה לתורתנו. ותורת אריסטו היא תרבות הגויים שבנויה על שכל אנושי, והתורה היא עניין אחד עם זה.
.

.
כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ד:
" אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות בלתי מבוארות בדרכי העיון נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם."
.

.
מבואר שם בפנים, ובכל הספר, ש"החכמה הגמורה" היא חכמת השכל האנושי והיא חכמת אריסטו, וזה התרבות הכללית של הגויים. חכמה בגויים תאמין. ומהתורה לחוד אי אפש רללמדו את החכמה הזו, כי היא כתובה בצורה לא מבוארת בדרכי העיון אלא רק בדרך של קבלה, מסורת שכתובה בפסוקים קצרים בלי ביאור עיוני. שאותו יש לקחת מחכמת השכל האנושי שהיא חכמת הגויים שיש אצלם שכל אנושי, ותכלית שלמות השכל האנושי היא אצלם, והיינו אריסטו.

.

.

לכן בעקרון כל דעה של שכל אנושי שהגויים אומרים, אם היא באמת לפי אמיתת השכל האנושי היא חלק עצמי מתורתנו. רק אפשר שהם טועים בעיון השכל האנושי, אע"פ שהוא מנת חלקם ויש להם כלים לזה. לכן יש מקום לברר את אמיתת דביריהם האם באמת היא מתאימה לשכל האנושי או שהם טעו בשיקול דעת השכל האנושי. הביקורת עליהם היא מצד העיון הפילוסופי של שכל אנושי, מצד החכמה שלהם. אם בביקורת הזו יוצא שהם טעו, מתקנים אותם לפי חכמת השכל האנושי, ואז מגיעים לחכמה האנושית הגמורה שהיא היא חכמת התורה באופן מבואר במופת ולא רק במסירה על דרך הקבלה שאינה מבוארת. כלורמ בדיון האם הגויים צודקים, אנו משתמשים בשכל אנושי, כלומר אנו באותו גובה איתם, יושבים לאותו שולחן דיונים ביחד איתם ודנים לפי אותה חכמה אנושית. אנחנו לא עליונים עליהם בגלל שקיבלנו תורה במסורת ונבואה, אלא מקשיבים להם כמו שמקשיבים לחכם תורני, שגם איתו מותר כמובן להתווכח ולחלוק. כי בתורה יש רק קיצור לא מבואר של חכמתם ומהתורה לחוד לא ניתן לדעת את החכמה הזו.

עמדה ששוללת כל דעה של נכרים מעצם העובדה שזה לא תורה, היא עמד שגויה שגורמת לאבדן החכמה מישראל, כי לא לומדים כלל לחשוב, לומדים רק לצטט פסוקים בלי באמת להבין, וכמו שכתב במורה נבוכים.
רבי ירוחם ליבוביץ' ממיר אמר שכל התורה היא מסביב לאדם (שמעתי מהרב וולבה), כמו שרש"י ותוספות הם מסביב לגמרא. אם לא מבינים את האדם לא יכולים להבין את התורה. בלי חכמת שכל אנושי, שהיא חכמת הגויים, יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם, ל אניתן להבין את האדם, ואז כל התורה מפסיקה להיות חכמה והופכת רק לציטוטי נבואה שאין להם ביאור שכלי."

.
.
.
.
מצד המהלך של רצון,
אני מעתיק מהשיעור על מורה נבוכים מספר 64 (העניין שם באמצע העיסוק בו, ויתברר יותר בשיעורים הבאים). מהסיכום שבאתר של השיעור שהקישור אליו כאן
:
"כתב במורה נבוכים ג' מ"ה:

"וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה שאם אין נביא – אין תורה; והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות המלאך "ויקרא מלאך יי" "ויאמר לה מלאך יי" – וזה הרבה מלספור – עד שמשה רבינו תחילת נבואתו היתה במלאך "וירא אליו מלאך יי בלבת אש". הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה."

.

.

הלכות יסודי התורה פרק ב':

"ומעלה עשירית [ממעלות המלאכים] היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה, לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם."

לפי דבריו במורה נבוכים ג' מ"ה אין נבואה אלא רק על ידי המלאכים הנקראים אישים. ולא שחלק מהנבואות הן על ידי אישים ואפשר גם שתהיינה נבואות מכח התבוננות במציאות בלי תיווך של מלאך. לפי דבריו במורה נבוכים ב' ל"ב הנבואה היא דרך של קניית חכמה, שהיא שלמות האדם, כלומר הוצאה לפועל של הפוטנציאל שהאדם נולד איתו וזה המגדיר אותו כאדם,  הוא השכל המדבר הטבעי, ואותה הוצא הלפועל של השלמות השכלית שייכת באותו אופן גם אצל הפילוסופים הסוברים שהעולם קדמון. והיא משתפת את כח הדמיון בהשגות השכל, והכל מושג בעמל קניית החכמה, בלימוד. ולפי זה אפשר שאדם יתבונן באותה חכמה שלמה על המציאות ויבין אותה לעמקה ויידע מזה דברים עליה שחכם רגיל לא יכול לדעת ונאמר שזו נבואה.

כנגד זה מתחד שלנו כאן שאין אפשרות כזו אלא רק על ידי מלאך שהמלאך דובר באדם ורק באופן כזה הנבואה.

.

.

במורה נבוכים ב' ו' מגדיר שמלאך הוא כל דבר בעולם, מהצד שהוא נאות לכוונת הבורא. כוונה היינו הרצון של הבורא עכשיו בדבר זה, כמו ההסתכלות של המדברים שהכל הוא בכוונה. יש צד שהרמב"ם ביאר בפירוש המשנה כמו שלמדנו (מובא המקור בשיעורים הקודמים) שה"כוונה" היתה רק בששת ימי בראשית, ומאז הכל מתנהל לפי חוקי הטבע ההכרחיים שנטבעו אז, בלי "כוונה" כל עת ועת על המאורע המסויים של עכשיו.

במורה נבוכים ב' ו' כתוב שכל דבר הוא בכוונה, כלומר ברצון של כל עת ועת, רצון מסויים חופשי של רגע זה על הדבר הזה, וכשהוא נתפש בבחינה הזו שהוא נולד מרצון בכוונה, אז כל דבר הוא מלאך. מלאך הוא העושה רצון השולח, וכל הבריאה עושה רצון הבורא ולכן הכל הוא מלאך.

במורה נבוכים ב' מ"ב בהתחלה, ומפורש בנרבוני שם (הבאתי בשיעורים הקודמים צילום מהנרבוני), כל המציאות היא אורים נבראים בלבד, והמציאות הקיימת היא רק חיקוי של זה.

אור נברא זה כמו לחלום את תווי פניו של ראובן וזה ראובן שקיים רק בחלום ולא במציאות. החולם לא ממציא יש מאין, אלא הבורא ברא השגה של תווי הפנים של ראובן, והחולם רואה את זה. אם המציאות היא רק גילוי רצון הבורא, א צריך שהיא תהיה קיימת "במציאות", אין מקום לזה, כל קיומה הוא בגילוי ההתגלות של הרצון שזה האור הנברא שהוא רק השגה בלי מציאות. ואת זה רואים הנביאים וזה מה שמחשיב את הנבואה לחלום, כי כמו בחלום רואים אורים נבראים ולא דברים שקיימים ממש במציאות.

בבראשית יח, תחילת פרשת וירא, הרמב"ן שם מקשה על דברי המורה נבוכים שייסד שכל השגת מלאך היא בחלום נבואי שלא קיים במציאות. ועיקר הקושיות הן שמדובר בסיפורים שלמים, ולחלק מהם יש השלכות במציאות כמו צליעת יעקב. ולפי הרמב"ם אכן המציאת של החלום הנבואי היא בדיוק כמו המציאות הרגילה, עם כל הפרטים ואריכות העלילה וכל הנפשות הפועלות, והיא יכולה גם לפעול במציאות הממשית ולהשפיע עליה, כי המציאות הממשית אינה אלא רק חיקוי של חלום הנבואה ואל עומדת בפני עצמה, וכיוון שהיא חיקוי יש דמיון גמור בין חלום הנבואה למציאות הממשית. זה התירוץ לקושיות הרמב"ן, והוא שאל אותן רק כדי שנגיע לתירוץ הזה שנחשב סוד שיש להצניעו מאוד (ולכן בלשון המורה נבוכים הוא רק רמוז וצריך את הנרבוני שאמר את זה בפירוש).

.

.

הרצון הראשון שמיוחס לבורא, מבואר במורה נבוכים ב' י"ח בדרך השני, שהוא לא רצון במשהו חיצוני או משהו שחסר. הרצון הז ההוא מעל הגדרות השכל, ולכן אין קושיא מכך שהוא משתנה. כי השינוי שלא שייך לייחס לבורא הוא שינוי של הגדרות, לא יתכן שהבורא ישתנה בדרך שא' משתנה לב'. כי א' זה משהו שהוגדר כא'. אבל אם אנו מעל ספירת חכמה ושם אין שום הגדרה, אין א' מוגדר שישתנה לב' מוגדר. גם אין קביעות שא' יישאר תמדי א'. זה שינוי שלא נחשב שינוי ולזה כוונת המורה נבוכים שם. והעניין של הרצון הראשון מבואר באריסטו מטאפיזיקה למבדא פרק ז' (אריסטו האמיתי סובר שיש צד של חידוש העולם ברצון חופשי אלוהי ולא כבעלי שיטת קדמות העולם שהרמב"ם מכנה אותה כשיטת אריסטו בחלק ב' של המורה נבוכים).

גם לאדם יש רצון ראשון, כמבואר באריסטו שם. הרצון של האדם משיג את הרצון של הבורא בדרך שמעל השכל. כמו שהבשר משיג שקר בחוץ, והרגש משיג שפני החבר מביעות רגש מסויים, והשכל משיג את המושכלות, כלומר כל דב רמשיג לפי מדרגתו, כך הרצון שהראשון שהוא מעל השכל, משיג את רצון הבורא בהשגה של רצון שמשיג רצון, וזה לא שכלי. גם לא חווייה מיסטית, אלא מהלך מיוחד, משם באה הבחירה האמיתית. זה הרמוז במשנה באבות עשה רצונו כרצונך.

רגילים ללמוד את המשנה שאני רוצה לקיים את המצוות שהן רצונו. אבל בקיום המצוות נאמר שצריך לומר שאני כן רוצה לאכול חזיר רק מה אעשה והתורה אסרה עלי. וביותר שהתורה היא רצון הבורא באופן קבוע, שאינו בר שיוני. כאן כתוב עשה רצונו כרצונך. כלומר תשנה את רצונו כדי שישתנה להיות רצונך שלך. כמו הענין של צדיק גוזר והקב"ה מקיים. שהצדיק עושה שינוי ברצונו של הבורא. מעביר ממידת דין למידת רחמים וכיו"ב.

אם הכוונה במשנה שאני רוצה לקיים מצוות, היה צריך להיות כתוב עשה רצונך כרצונו. אתה שולט ברצונך, ותשנה אותו כדי שיתאים לרצון הקבוע של הבורא שהוא התורה. אבל כתוב עשה רצונו כרצונך, אתה פועל על רצונו של הבורא, אתה עושה את מה שהוא ירצה.

באדם יש "רצון ראשון", שזה המהות שלו במובן הכי עמוק. מעל הנפש המשכלת. וגם אצל הבורא מה שנאמר שמשיגים רק ישות ולא מהות, הכוונה מהות שכלית שהיא הגדרה, באופן כזה אין לו מהות. אבל הרצון הראשון שלו הוא גילוי מהותו, במידה מסויימת, חלקית, עד כמה שניתן. בבחינת וראית את אחורי ופני לא ייראו. וזו לא מהות של הגדרה שכלית שמגבילה ולכן היא אפשרית בבורא. האין סוף שאין בו שום הגדרה, ולא שום מהות, הוא המצוי הראשון שממציא כל נמצא. כיון שמכוחו הנמצאים קיימים, כמו שכתב במורה נבוכים א' נ"ב בדרך החמישית שהבורא הוא סיבת המציאות וזו לא הגדרה עליו, כמו ראובן שבנה את החומה וחרש את הדלת וארג את הבגד, זה לא מגדיר כלום על ראובן, ותואר כזה שהוא רק סיבת מציאות בלי הגדרה שכלית של עצמותו, את זה יש לומר על הבורא כתואר חיובי. מזה יוצא בהכרח שהאין סוף יש לו בעצמותו רצון, שהרי הוא רצה שתהיה מציאות. זה אותו רצון ראשון שחפץ בקיום הנבראים, שהוא החיים. כתבנו לחיים מלך חפץ בחיים למענך אלוהים חיים. "למענך" זה הרצון הראשון האלוהי שחפץ בנבראים, כלומר חפץ בטוב, וזו בעצמותו וזה תואר חיובי. ואת זה משיג הרצון הראשון של האדם ולא השכל.

.

.

דברי החזון איש שהבאתי על החידה, הם לפני שיש איזשהי השג שכלית כלשהי. האדם רק נולד ואל יודע כלום ועוד לא השיג כלום ולא חקר כלום, וכבר נפשו נכספת. כיסופין זה רצון. מכח מה הוא רוצה? הוא לא יודע כלל מה הוא רוצה וכבר הוא רוצה. אלא זה הרצון הראשון שבו, שהוא קול שקט שבא מעדינות הנפש ונשמע רק בשעת השקט, למרות שהוא אומר דבר מאוד קיצוני וחזק. הכל מתחיל מהרצון הראשון, הבחירה האמיתית. רבינו יונה בשערי תשובה כותב שהמעלות הכי עליונות נמסרו במצוות עשה, והראשונה היא הבחירה. ממנה הכל מתחיל. זו בחירה מהשורש של האדם. לא משום סיבה חיצונית. גם אם לא חסר לו שום דבר. זה מהרצון הראשון שהוא השורש הכי נשגב וטמיר של עצמותו של האדם.

.

.

אעתיק שוב את לשון החזון איש, בתחילת ספרו אמונה ובטחון:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"

.

גם המורה נבוכים בפתיחה כתב מעין זה:

"אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, והוא שלם בדתו ובמידותיו, ועיין בחכמת הפילוסופים וידע ענייניהם, ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו, והציקוהו פשטי התורה. ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינהו זולתו, מענייני השמות ההם המשתתפים או המושאלים או המסופקים, ונשאר במבוכה ובהלה. אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פינות התורה, או שיישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו, אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו. ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו, ויישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות, והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ומבוכה גדולה."

כתוב שעלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו, בגלל ההרגל ומעוד סיבה, ש"עלתה בהאמנתו". איך עלתה בהאמנתו לפני העיון הפילוסופי? רק מה שהשכל רואה ברור זו אמת. כאן מדובר בלי העיון הפילוסופי. אלא זה מכח הרצון הראשון. ולכן זה מלווה בכאבי לב ופחד וכובד. שזו השפה של הרצון.

למשל מה שיעקב בחר ברחל ואל באחרת, זה מאוד נדיר שאהבה היא באמת מתוך בחירה, אבל אהבה כמו של יעקב היא מבחירה, וזה מכח הרצון הראשון, לא מחשבון שכלי כלשהו. ואיך ידע שהרצון הראשון שלו רוצה דווקא את רחל? כי כואב לו לחשוב שהוא לא יתחתן איתה. בכאב פנימי מוחלט, שטוב לו למות מאשר לוותר עליה. לכן אמרו שבת שבע היתה מיועדת לדוד מששת ימי בראשית, כי הרצון הראשון שלו בחר בה ונבחר לו לבוא באש ובמים מאשר לא לשאת אותה. בלי זה בוודאי הוא לא היה עושה מה שעשה לשלוח את בעלה למות במלחמה. הוא לא היה מושחת.

.

.

החידה של החזון איש היא כי הבריאה היא גילוי הרצון הראשון של הבורא, והרצון הראשון של האדם משיג שהבריאה היא גילוי רצון הבורא, ולכן מוכרח להשיג את הגילוי הזה לדעת מה הוא. השגה כזו של הבריאה היא הנבואה, והיא חלום כי אם הבריאה היא גילוי רצון הבורא לא צריך שתהיה קיימת במציאות, ואכן באמת אינה קיימת. קיים רק חלום. המציאות היא רק חיקוי של החלום. וזה השגת מלאך. ומצד ההשגה הזו יש כוונה של הבורא בכל עת ועת כמו שאמרו המדברים. רק שהמדברים ביטלו את הכלי של ספירת חכמה, והרמב"ם אומר שהרצון שוכן בתוך הכלי של החכמה ומסתתר בו ונגלה רק דרכו. כמו שנפש שוכנת בגוף ונגלית דרכו ומתגלה רק בתיווכו. לנסות להשיג את הרצון בלי תיוך החכמה זה הרס מוחלט, זה לבטל את מעשה בראשית, כי אין בזה גילוי וכל מעשה בראשית עניינו גילוי (לא גילוי אל בני האדם אלא גילוי מופשט שהוא לא פונה למשהו שמחוץ לבורא. עיין מה שכתבתי בזה בתגובה בבלוג של השיעור על מורה נבוכים על שיעור 66). כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א' (בסוף דבריו בשם תרגום ירושלמי) ש"ראשית" זה חכמה ובראשית זה בחכמה. מה שנברא הוא החכמה, עצם פעולת הבריאה היא החכמה, כלומר ספירת חכמה, שהיא השורש לכל חכמה שיש בעולם, עד חכמת הסנדלר לתפור נעליים."

.

.

הרמב"ם היה תלמיד של אבן סינא בעיקרי האמונה והעתיק ממנו את עיקרי האמונה של עם ישראל שמבוארים בתחילת הלכות יסודי התורה. אבן סינא כספר נבואה למד את הקוראן ולא את תורת משה. הרמב"ם כתב שהאסלאם אינו עבודה זרה ואינו סותר ליהדות ואפשר להתפלל איתם במסגד. וכבר העירו, שאמנם הקוראן אינו עבודה זרה, אבל הוא מינות, הוא כופר בנבואת משה ותורת משה, והכפירה הזו גרועה מעבודה זרה.

במקום אחר הארכתי והראיתי, שיש חילוק, מצד התורה כחכמה, אבן סינא ידע את אותה חכמה שהתורה היא מסירה שלה, והתורה כשבע מצוות בני נוח או שש המצוות של אדם הראשון או ספר יצירה או כל כיו"ב תורת מתושלח ושם ועבר וכו', לא צריכה להיות דווקא תורת משה של תרי"ג והר סיני. ועל דרך שכתב בסוף הלכות שמיטה ויובל ששם לא מדובר שהנכרי למד תורת משה. צד חכמה זה התקיים באבן סינא בשלמות ודייקנות וטהרת השכל ביותר ואפשר ללמוד ממנו את זה.

הנבואה זה הצד החויייתי של אותה חכמה. כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"א שאחרי לימוד החכמה יש התייחדות עם החכמה בדרך זיווג וקרוב לנבואה. כי מה שהנבואה מוסיפה על החכמה הוא הצד של כח הדמיון, הלב. ומכוחה האדם נוגע בליבו ורגשותיו באותה חכמה של אמת.

מהבחינה הזו זה כמו אשתו של אדם, שכל אחד בעיניו אשתו היא היפה ביותר בעולם, ואם בעיני יעקב רחל היא הכי יפה ומושלמת, ויש בה זיו קלסתר של אור החכמה ואזיו אור אין סוף. אבל יבוא ראובן ויטען כנגד יעקב שדווקא גולדה אשת ראובן היא היפה בנשים. לא יתכן שאחד מהם יחשיב את השני לכופר באמת המוחלטת, אע"פ שכל אחד בטוח בוודאות מוחלטת שאשתו היא היפה בנשים. כי ז התלוי בלב ובכח הדמיון וברגש, ולא בשכל. לכן אם אבן סינא מוצא את החווייה הרגשית שלו מצד הדבקות בבורא שלמד בחכמתו, דווקא בנבואת הקוראן, זה לא מחשיב אותו ככופר בתורה. מצד הלב והדמיון התורה היא שירה, היא חוייה של שיר, שמכיל בצורה של יופי ואמנות ולב את החכמה האמיתית. אם מישהו מעדיף שיר אחר, שמבטא אוהת חכמה עצמה, הוא לא כופר. ישראל שאשתו החוקית מלידתו היא התורה, אם נתן עיניו באחרת, ולא בגלל שבאמת אותה אחרת יותר יפה מצד זיו קלסתר הפנימי שלה, אז יש עליו טענה. זה כמו זימה. אבל אם יש מישהו שאצלו אותה אחרת היא אשתו הטבעית, כך הוא גדל ולזה התרגל ובזה הוא דבק, אין עליו טענה.

זה לשון המורה נבוכים בפתיחה:

"אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו,"

יש "עלתה בהאמנתו" ועל זה שאלתי איך זה ייתכן לפני הלימוד הפילוסופי, והתשובה היא הרצון וכמו שביארתי לעיל.

וזה מצורף ל"הורגלה בנפשו". הוא גדל על ברכי התורה ולא על ברכי הקוראן כמו אבן סינא. הוא ינק את התורה משדי אמו. מזה עולה שזו האשה שהוא דבק באהבתה. היא הצד החוייתי שלו, הרגשי, צד הלב, למושג הפילוסופי של אהבה. אם הוא היה גדל כל ברכי הקוראן אז הקוראן היה מספק לו את החוייה הזו. וזה בסדר, ברור שלהלכה הרמב"ם לא פוסק שהאסלאם הוא כפירה, אלא להלכה הוא אותה אמונה כמו שלנו. אם אדם נמצא בשדה ויכול להתפלל בשדה, ויש מסגד קרוב, ההלכה קובעת שיתפלל בתוך המסגד. ויש משמעות אולי שהכוונה לא רק להכשיר את הקירות, ולומר שהמסגד לא יורת גרוע מסוכת כרמים של הפקר, אלא אולי, אני אל נוקט עמדה כעת בזה, שמדובר שיתפלל איתם. יאמר את תפילתם, ואע"פ שהם אומרים שמוחמד הוא הנביא האמיתי והוא שליח ה'. כי אצלם זה בסדר להאמין בנבואת מוחמד, וכיוון שהוא מצטרף אליהם אז בביתם הוא יכול גם לומר שהאשה שלהם היא היפה בנשים. כמו שאורח יכול להנהן בהסכמה אם המארח אומר שאשתו של המארח היא היפה בנשים, וזה לא עלבון לאשתו של האורח.

.

.

שאלו אותי האם מה שכתבתי כאן סותר לאמונה שהתורה נכתבה על ידי הקב"ה באמצבע אלוהים וניתנה למשה רבינו. בוודאי שלא. אני מאמין באמונה שלמה שהתורה ניתנה למשה מסיני מפי הגבורה.

אבל הבורא ברא הרבה דברים מלבד אותה תורה שנתן למשה מסיני.

חז"ל אמרו שהתורה שיש בידינו היא נובלות חכמה של מעלה. נובלות זה כמו פרי שלא הבשיל כראוי ונשר לפני זמנו. התורה שנבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, והיתה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה (אז עוד לא היהת אש וזה משל עמוק מאוד ואכמ"ל), היא לא אותה תורה שיש בידינו. בזוהר כתוב שכל התורה כלולה בפסוק הראשון. שבועות הוא יום מתן תורה אע"פ שניתנו בו רק עשרת הדיברות ולא כל התורה, כי עשרת הדיברות הן צמצום של התורה, וכן הפסוק הראשון.

כתוב בבראשית רבה א' א' שהקב"ה הסתכל בתורה ולפי זה ברא את העולם. זה אומר שכל מה שיש בעולם הוא חלק מהתורה, וגם מוחמד והקוראן נבראו בעולם ואם הם נבראו לפי הסתכלות בתורה הרי שהם חלק מהתורה. גם הספר של היטלר ימ"ש הוא תורה. כי החושך הוא חלק מהאור עצמו, אין אור בלי חושך. המקרא מספר על פרעה ועל עמלק ועל המן הרשע, אם הם כתובים בתורה זה אומר שהם חלק מהגילוי האלוהי, אז גם מוחמד יכול להיות חלק. אדם יכול לקרוא רק את הספר שכתב היטלר ימ"ש ולא שום ספר אחר, ומזה לדעת את כל התורה, כי אם הוא חכם ובר לבב הוא רואה את גודל וחוזק החושך, ורואה שהוא חושך, וכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי, וכפירה בע"ז שקולה כנגד כל התורה. הגילוי האלוהי הרבה יותר גדול ורחב מכל מה שאדם יכול לשער. בני אדם מצמצמים את הגילוי האלוהי כאילו הוא נאמר רק להם ורק לעם ולנביא שלהם, וזה לא כך. הוא ברא את התורה ונתן אותה למשה בכוונה מיוחדת של כריתת ברית עם כל תלמידי אברהם אבינו, והיא תורה שמיועדת לעם כולו, שתהיה אומה עובדת ה' כולה כאיש אחד בלב אחד, ולכן התורה נאמרה כלשון בני אדם בשפת ההמון, ויש בה דיבור לפשוטי העם ולחברה של העם. ספר יצירה שהוא התורה של אדם הראשון שהגיעה לאברהם, או התורה של שם ועבר, שישבו בישיבה ואברהם למד אצלם, והתורה של נח ושל מתושלח וחנוך ועוד, לא היו בה תרי"ג מצוות כמו בתורה שלנו. ספר יצירה הגיע אלינו ואין בו מצוות. הרמב"ן בהקדמת בראשית כתב שהתורה היא כולה שמותיו של הקב"ה, וכתב שהיא כולה רצף של אותיות בלי הפסק למילים נפרדות, ואפשר לשים הפסק בין האותיות בכל מקום. תורת משה היא אופן אחד של נתינת הפסק בין האותיות, ויש אופנים נוספים ואחרים לאין מספר.

כמו שברא תורה הוא גם ברא את כל שאר הדברים שבעולם ושם אותנו בתוכו כדי שנתבונן בהם ונראה מהם את חכמתו שאין לה ערך ולא קץ. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב:

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול"

לא כתוב כאן שהדרך לאהבתו ויראתו היא ללמוד תורה. אלא להתבונן במעשיו. כל מה שהוא עשה זה מעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, הוא לא ברא משהו שאין בו התגלות אלוהית, פלא וגדולה. אפשר לבוא לידי אהבתו ויראתו מלהביט בנמלה, וגם מלקרוא כל ספר בעולם, אם הוא פועל על הלב והשכל ומאיר להם. וגם חושך יכול להאיר על ידי שרואים שהוא חושך. אינני שופט על הקוראן אם הוא חושך או אור, לא מספיק למדתי בו. הרמב"ם כתב דברים לא חד משמעיים בזה, אבל הוא היה תלמיד של אבן סינא לא רק בפילוסופיה אלא גם באמונה, והרי שלא סבר שאבן סינא כופר בגלל שהוא מאמין בקוראן. אבן סינא היה באסלאם איש דת, קדוש ונביא, מורה דרך דתי, לא רק פילוסוף.

וכן במורה נבוכים ג' נ"ד כתב שהחכמה שהיא האמת והתכלית האחרונה של האדם והשגת דעת אלוהים, אינה בתורה אלא היא בכל אדם חושב. וכמו שכתב החובות הלבבות שהחכמה היא בלב האדם כמו מים בבאר. והחכם דולה את חכמתו מליבו. והחובות הלבבות הביא לא מעט דברים שמקורם באסלאם. וגם הרס"ג כתב הרבה דברים בשרשי האמונה שמקורם באסלאם הדתי, בכלאם.

.

.

ברור שלהלכה לא אכפת לרמב"ם מה שהקשו עליו האחרונים שהקוראן כופר בתורת משה ובנבואת משה ובעיקרי אמונה כמו שהתורה לא תהיה מוחלפת, ולא סובר את תרי"ג המצוות ולא את מעמד הר סיני וכל כיו"ב. כי הוא שירה בפני עצמה שמבטאת לפי דרכה שלה את החכמה האלוהית האמיתית כמו שהיא לאמיתתה בספר יצירה וכיו"ב שאין בו הבחירה בעם ישראל ובלי הר סיני ותרי"ג.

.

.

כמו שיש פרשנות שטחית מזוייפת של ההמון בתורת משה שלומדים ממנה רשע וגזענות וניצוח ומידות רעות למכביר, והמעמיק רואה שכל זה לא כתוב באמת. כל יש גם בקוראן פרשנות של ההמון שמוצא בו אלימות ורצח וכיו"ב. אבל יש משכילים אמיתים זכי שכל וזכי נפש שלומדים קוראן לעמקו ולפי ביאורם הוא שירה מזוקקת שיש בה יופי וקדושה נשגבים. לא בחינם הוא ספר שזכה למעמד שיש לו.

.

.

.

.

.

עוד שייך לעניין מה שיש בתגובות  על רשימה 274, שנוגע בשאלה מה המניע של נכרי כמו אריסטו לעסוק באלוהות ואיך יתכן שיש לו השגה באלוהות, ואם יש לו מכח שכל אנושי, בשביל מה צריך נבואה ותורת משה. זה מה שכתבתי שם:

.

"בחובות הלבבות שער העבודה מדבר הרבה על העבודה מההערה התוריית (כלומר שהאדם עובד מכח הכתוב בספר התורה) והעבודה מההערה השכליית (שהאדם עובד מכח שכל אנושי טבעי שיש לו בעצמו). והוא כותב שהעבודה המובחרת היא מכח השכל, וכמו אברהם אבינו שעיין בשכלו בלי ספר ובלי מורה ובלי נבואה.
וכתב שם שהעבודה לשם שמיים היא רק העבודה מכח השכל. ובאמת זו העבודה היחידה שיש לה ערך והיא באמת עבודה. כל מה שאמרו שלעולם ילמד אדם שלא לשמה, זה רק כי יגיע מזה לשמה, כי המאור שבה מחזירו למוטב. אבל אם לא חזר למוטב הוא נשאר עוזב ה' גם אם מקיים את כל התורה. אמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. הרי אפשר שהוא שומר תורה ועדיין לא חזר למוטב, כי לומד שלא לשמה. ואמרו כל הלומד שלא לשמה מוטב לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם, והתוספות דנו בזה ואכמ"ל.
אם אדם לוד מכח שכל אנושי לחוד, הוא עושה את האמת מפני שהיא אמת. זו ההגדרה של עבודה לשם שמיים. או שהוא עושה מאהבה שגם זו הגדרה של "לשמה". אדם חוקר בשכלו את חידת הבריאה מתוך אהבה לאמת, לחידה שבבריאה כמו שכתב החזו"א בתחילת אמונה ובטחון.
.
אם האדם לא מבין כלום, רק קורא בתורה כך וכך, הוא לא יכול לעשות את האמת מפני שהיא אמת, כי הוא לא השיג בשכלו שזה אמת, ואין בו אהבת האמת כי הוא לא הבין את האמת הזו. לכן לא ייתכן שיעבוד לשמה. גם לעבוד לשם עולם הבא זה לא עבודה לשמה כמו שכתב בהלכות תשובה.

.
.
המניע של אדם לחקור בשכל אנושי כתוב בחזון איש:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"
זה אפשרי לכל אדם באשר הוא אדם, זה לא קשור לתורה. וזה לשם שמיים אמיתי.
.
.
לכן פילוסוף נקרא כך, הפירוש הוא אוהב חכמה, וזו האהבה שהיא ה"לשמה".
.
.
שאלת אם הכל נמצא בשכל האנושי, בשביל מה צריך תורה. הרמב"ם במו"נ ג' נ"ד אומר שהתורה יש בה את עיקרי החכמה בדרך קצרה שאינה מבוארת לשכל. זה לא מספיק כדי להגיע לחכמה מכח זה, חייבים לעסוק בחכמה כדי להבין ולא רק בלימוד תורה. כמו שכתב שם שרק העסק בחכמה מביא לידיעה מבוארת של האמת ולא לימוד התורה. רק שאנחנו לא במדרגת השכל של אברהם אבינו, ואם נחקור לבד בשכלנו כמוהו נצטרך מאות ואלפי שנים עד שנגיע לאמת. לכן ראשי הפרקים שבתורה עוזרים לנו להיות כציוני דרך ללימוד החכמה ומקצרים את הדרך. עיין בזה המו"נ א' ל"ב-ל"ד.
יש עוד עניין והוא החשוב. התורה היא נבואה, ונבואה היא השגה שמשתתף בה, ועיקרי בה, כח המדמה. מצד זה התורה נקראת שירה. יש בה חווייה, התפעמות לב ורגש. יופי. העלילות והדמויות נשגבות, השפה נשגבת וכבירה ויפה להפליא, הדמות של בורא העולם מקבלת ציור חי מאוד, שמאפשר לאדם לדבוק בבורא גם מצד כח הדמיון, הלב, ברגש חי ונפעם.
הדמיון הוא יסוד הכרחי וחיוני לאמונה, הוא הלב, ורחמנא ליבא בעי. רק שצריך שיהיה צדיקים ליבם ברשותם ולא כהרשעים שהם ברשות ליבם.
.
הפילוסוף הגרמני ניטשה שנא כל ממסד דתי וגם את היהדות, ואמר שאלוהים מת, והיה קרוב להיות אנטישמי. הוא פסל ובז ולגלג על הברית החדשה. אבל על התנ"ך הוא אמר שהוא לא יכול אלא להעריץ אותו. כי הדמויות והעלילות כל כך כבירות ומלאות יופי כל כך נשגב ועליון, שאי אפשר להתעלם מכך שאין שום יצירה בעלם בעלת תכונות כאלה בעוצמה כזו. זה דבר שיש רק בנבואה, במרכבה של חזון יחזקאל, ולא במטאפיזיקה של אריסטו. משום כךהתורה נקראת שירה. שירה היא חיבור כל העולמות כולם, מהכי נמוך וגשמי שמתפעל מהיופי של השיר, כמו ניטשה, ויש בה את ההשראה הכי עליונה של גילוי הרצון האלוהי שהוא מעל השכל. והוא מתגלה רק בדרך שהשראת המשורר מתגלה דרך השיר, באופן נעלם של סוד. היא מפעימה את האדם בכל כוחותיו. השכל לא פועל אלא רק על הנפש השכלית.
.
את מעשה המרכבה של יחזקאל אסור לדרוש ברבים, את המטאפיזיקה של אריסטו מותר. כי יחזקל לא רק מבאר ומסביר, אלא אצלו זה מגע חי ממש, כמו זיווג, דיבוק, וזה מעשה צנוע כמו מעשה של אהבה. והאדם ידע את חוה אשתו, זה חיבור בכל הכוחות כולם, מהכי גבוה, עד מגע הגוף. זה הכח של נבואה שהיא מפעימה את הדמיון והלב ויוצרת מגע דבקות של כל הכוחות שהוא כמו זיווג, ולכן צריך להיות צנוע משום כבוד קונו. מה שאין כן אריסטו זה כמו מי שמכיר את אהובתו בשכלו ודיבורו ולא במגע כל הכוחות והגוף, ואין בזה משום חיוב צניעות."

.

.

.

.

מתוך מכתב אחר לאדם אחר:

לשון השואל:

רציתי לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי הרבה זמן, בענין היחס הנכון לאגדות חז"ל ולערכים:
אני רואה שבכמה סוגיות באגדה יש מחלוקות גדולות וקיצוניות וכל אחד מהקבוצות מביאה שטף מקורות לתמוך בטענתה, למשל בקשר ליחס התורה לגוים, האם לאהוב או לשנוא, האם זרמת סוסים זרמתם או יכירו וידעו כל יושבי תבל וכו'. אני אישית אינטויטיבית יותר נוטה תמיד לדעות היותר מכילות ורגישות למציאותם של האחרים (דומם, צומח, חי ומדבר) כמו שאמרו "ורחמיו על כל מעשיו", בכל מקרה עדיין כשמדובר על העליונות של ישראל על האומות גם לפעמים קצת צורם לי. או למשל ביחס לגוף האם לראות הגשמיות כאויב או אוהב (שמעתי המון ציטוטים מהגאון מוילנא מהרב שלמה ברעוודה ע"ה המתייחסים לגוף כאויב, ועבורי זה נשמע קצת נוצרי).
השאלה שלי היא האם יש איזה דרך לדעת מה נכון בדברים אלה, או שמלכתחילה הדברים הם כחומר ביד היוצר (דבר שלא נראה לי נכון)? ואם כן, מה הדרך הנכונה, האם מה שאני חווה כנכון וכארמוני זה המודד? בבחינת "ניכרים דברי אמת" "האמת עד לעצמה" "מעצמו למד תורה". נכון להיום כך אני מבין, אבל אשמח מאד שתאיר לי בענין זה.
.
.
מה שכתבתי לו:
"

באגדתא דרך הלימוד דורשת עיון הרבה יותר למדני ומעמיק מסוגיות ההלכה. אלה נושאים יותר עמוקים.
אם אשאל אותך מה בדיוק ההגדרה של מוחזק בממון אתה לא יכול פשוט לקרוא כמה מקורות חז"ל ולענות לי מייד. אתה חייב לדעת איזה מקורות שייכים לסוגיא הזו, ולשבת ללמוד אותם בעיון גדול, עם כל הקושיות וכל הדיוקים וכל הסברות. באגדתא זה עוד יותר כך.
למשל ביחס התורה לגויים, רואים שמתבאר בתורה, אם לומדים לעומק, שהיה "בירור". אברהם הלך לכל הגויים ולימד את כולם את האחדות האלוהית. הוא גייר את הגברים ושרה את הנשים. כולם שמעו את האמת. כל מי שהסכי הלך אחרי אברהם והיה מבני ביתו שהם חלק מעם ישראל. ורק מי שהתנגד עמד נגד אברהם ובחר בעבודה זרה, שזה גם אומרת היפך החסד, ואלה הם אומות העולם. עד שנעשה שנשארו רק שני בני אדם בעולם שהם בעלי חסד ומאמינים באחדות ולא הצטרפו לבני ישראל, והם רות ונעמה, והקב"ה אמר יש שתי פרידות שלי שנשארו ביניהם והחזירו אותם ונשלם הבירור.
ברית הר סיני נכרתה עם כל אלה שהיו תלמידים של אברהם, ובסיני ירדה שמאה לעולם כי כולם הוזמנו לברית, ומי שלא בא זה היה מבחירה וידיעה והוא בחר בעבודה זרה. זה לא כמו אדם מישראל שנכשל פעם בחטא ע"ז, אלא מי שבחר בע"ז כעיקר דרך חייו ועיקר מהותו. ונוצרה מזה תרבות ומסורת ומנהגים וטבע אנושי שמיוסד על עבודה זרה, וכל גוי מוחזק שהוא כזה.
אחר כך הבירור התערבב לגמרי, ויש הרבה גויים שלא יודעים על עם ישראל והר סיני ואברהם, אבל הם מאמינים בחסד ובאחדות ואלה הגויים שדרכיהם מתוקנות שכתב המאירי, שלא שייך בהם כלל כל הגנאי שאמרו במקרא ובחז"ל על הגויים, ולא דיברו עליהם בכל דברי הגנאי.
בעניין הגוף, כתוב בפירוש בשמונה פרקים שהוא לא אוייב, והוא אני עצמי, כי כל כוחות הנפש כולם נפש אחת לגמרי ולא כוחות מחולקים. אם לומדים בעיון רואים שזה כמו ילד שלי, שאם הוא מחליט שהוא יודע יותר טוב ממני ולא מציית לי ולא מכבד, והולך אחרי ההסתכלות הילדותית שלו, אחרי עיניו, ונמשך לתאוות גשמיות מהצד החיצוני השטחי שמבטיח הבטחה שקרית של תענוג גשמי, עדיין הוא נשאר ילד שלי לא פחות, והוא עדיין אהוב כמו שהיה, אבל אני אתאמץ לחנך אותו וללמד אותו שיידע שאני צריך לומר לו מה האמת ואיך להתנהג, כי אני יותר חכם ממנו. וכמחנך ילד אהוב אדאג שהוא יקבל את כל הצרכים שלו, כולל את ההנאות הילדותיות. אבא טוב קונה לילדים חטיפים ואופניים וכו', ולא דורש שיישבו כל היום מול הספר. וזה צדיקים ליבם ברשותם ולא כמו הרשעים שהם ברשות ליבם.
אלה רק שתי דוגמאות, ככה בכל סוגיא של אגדתא צריך לעיין היטב על מה מדברים. ויש אגדתות שמספיק בהן עיון ברמה של הבנת חידושי רבי חיים סולובייצ'יק, ויש אגדתות שצריך בהן עיון יותר עמוק ומדוקדק מזה, ויש אגדתות שיכולות להיות מובנות רק אחרי שיודעים את תורת הסוד. בהקדמת המורה נבוכים כתב שאגדות חז"ל הן משלים עמוקים, כלומר אסור ללמוד אותם פשוט כמו שזה כתוב. כמו שאסור ללמוד את התורה ככה כי אז כתוב בתורה שיש לאלוהים גוף.
יש יסודות שלא יזוזו גם אם כתוב בפירוש הפוך, בחז"ל או גם בפסוק. אם אפשר ליישב את הכתוב אפילו בדוחק מיישבים, ואם לא אז מניחים את הפסוקים בצריך עיון ולא זזים ממה שהתאמת לשכל. כי יש פסוקים ומאמרי חז"ל שכתוב ממש מפורש לגמרי שיש לבורא גוף, ויש פסוקים שכתוב בהם היפך הבחירה החופשית, ויש מאמרי חז"ל שכתוב בהם שהעולם קדמון, וכיו"ב. כתוב בפירוש עין תחת עין, וחז"ל עיקמו את הפסוק ואמרו כסף תחת עין. הרמב"ם כתב שהיה קל לפרש את כל התורה שהעולם קדמון, ומה שאנו אומרים שהוא נברא כי זה התאמת לשכל.
זה לא אומר שאפשר לסובב את הפסוקים איך שמתחשק לנו. הקריאה הפשוטה וודאי לא  צריך ללכת אחריה ולא לקבל אותה כאמת כלל. דעת בעלי בתים היפך דעת תורה. אלא מנסים ללמוד את הפסוקים וחז"ל בלימוד הכי מעמיק ולמדני שאפשר, ומה שיוצא אחרי העיון הזה זה מה שכתוב ומתייחסים למה שכתוב כאל דברי אלוהים חיים ומתייחסים בכובד ראש עצום ונותנים לזה משקל עצום. רק אם יש יסוד שלא שייך בלל לזוז ממנו, כמו בריאת העולם ובחירה חופשית ומה שהבורא אין לו גוף וכיו"ב, אז אחרי שאנו יודעים שכתוב הפוך, אבל איננו יכולים לזוז מהיסוד הזה שהתאמת בשכל, אנחנו בבעייה קשה, ומתייחסים לבעייה הזו בכל הכובד שלה. לא משחקים עם הפסוקים וחז"ל בקלות איך שמתחשק. אלא מתאמצים יותר לעיין, אולי אם מספיק מאמץ נבין פשט אחר שיתאים למה שהאמת בשכל. ואולי את היסוד שהתאמת בשכל אפשר להבין יותר עמוק ומדוייק ואז הוא לא יסתור לפסוק, ואם ממש אין ברירה, גם אחרי שקיימנו בזה אדם כי ימות באוהל ממש ועשינו כך שוב ושוב, רק אז מניחים את הקושיא בצריך עיון, וכואבים על חוסר ההבנה. ובכל זאת לא נאמר שיש לבורא גוף בגלל שזה כתוב בפסוק.
בזמננו נעשה חושך בתורה שבאגדתות כל דרשן מרשה לעצמו לקרוא אותן פשוט ולהסיק מסקנות מהקריאה הפשוטה. אסור לעשות כך (ציטוטים מהגר"א כמעט כולם לא מהימנים. הוא לא כתב שום דבר בחייו, אחרי מותו פתאום נהיו שבעים ספרים שלו, כי כל אחד ניצל לכתוב כל מה שעולה בדעתו ולתלות את דבריו בגר"א, וזה היה פרוץ לגמרי. אף אחד לא עשה שום ביקורת וכל הריקים והפוחזים, ממחנה החרדים וגם מהמשכילים, עשו כחפצם. זה ידוע היטב, רק כשהציטוטים משרתים את המטרה של הדרשן הוא משתמש בהם. וכשומעים את השם "הגר"א" כולם מכבדים ומקבלים ביראת כבוד. גם מה שבאמת נאמר מפי הגר"א ותלמידיו כתבו בדייקנות, או שאספר הערות מגליונותיו, גם אותם צריך ללמוד בעיון עצום. הגר"א הוא לא פרשן קל, אלא הוא מקור של תורה וצריך ללמוד אותו כמו שלומדים מקור בתורה, עם כל העומק והעיון)."
.
.
עוד מלשון השואל:
"בקשר ליסודות שלא זזים אף אם נראה כתוב אחרת איך מגיעים ליסודות אלה? ממה שלמדתי ממך ומהכתבים שלך הייתי אומר שזה לא רק מה שמסיקים עם שכל קר אלא אף הדברים שרואים אותם בעין השלישית, דהיינו האמיתות של הלב, האמיתות שמגיעים אליהן ע״י רגישות לעולם למציאות לחיים ולעצמינו. האם זה נכון? האם יש איזה דרך לפתח את הרגישות כדי לדעת אמיתות אלה? כי לכאורה במידה שיחסר לאדם אמיתות יסודיות אלה יהיה נבוך בהבנת התורה ובהתנהגותו בחיים."
.
.
מה שכתבתי על זה:
"רוב היסודות האלה מתאמתים בעיון שכלי. למשל מה שהבורא אינו גוף, במורה נבוכים ב' א' בעיון השלישי כתב שיש קושיא שכלית איך ייתכן שהדברים קיימים, הרי אפשר שלא יהיו קיימים ואם כן למה הן כן קיימים (או שזו קושייא פשוטה או שזה מצד שכל אפשרות בהכרח אם יש מספיק זמן היא תתממש והיה מספיק זמן שהאפשרות שהדברים יחדלו מלהתקיים תתממש). ומוכרח מזה שיש משהו שאין אפשרות שלא יהיה קיים, ודבר כזה לא ייתכן שהוא גוף.

זה תפישה מאוד יסודית שבאריסטו עוסק בה באריכות, ואי אפשר להימלט מזה והרבה מאוד יסודות אחרים שהשכל מכריח מבחינה פילוסופית עומדים על היסוד הזה. יש גם את ההוכחה שכתב שם במו"נ ב' א' בעיון הראשון שמכריחה שאין לבורא גוף, וגם העיון השני שם מכריח שחומר וצורה אינם דבר אחד.
.
בלימוד ראשון, בלי רקע, ההוכחות האלה נראות כמו עניין לא מוכרח, שאפשר בקלות לא לקבל, ולא מייחסים לזה משקל מכריע. אבל אחרי שלומדים את זה באריסטו בפנים, ומכח זה מבינים לעומק ובעיון את דברי הרמב"ם בזה, רואים שזה היסודות השכליים הכי בסיסיים וכל תפישת העולם השכלית עומדת על זה בהכרח, ואי אפשר לזוז מזה בלי להפיל את כל השכל לגמרי.
.
מי שלא רוצה, ואין לו אינטואיציה שמונחת פה אמת גדולה ומוכרחת ומאירה ויסודית,  זה לא ישכנע אותו כלל. לא היה מעולם שום מתנגד לתורה או לאריסטו שהשתכנע מההוכחות האלה. זה לא בא לנצח את מי שחולק, אלא אם אני רוצה להבין בעצמי, אחרי שכבר בחרתי שזו דרכי, זה מאיר לי את ההבנה ומראה לי כמה היא מוכרחת, ואין מקום כלל לפרש דברים בתורה אחרת. כמו שלא יתכן לפרש בתורה שאלוהים הרג את עצמו או דברים כיו"ב שנמנעים לגמרי מצד השכל. ויש הרי פסוקים שמקצרים בכח הבורא כמו בפרשת נוח שהוא התחרט על שברא את האדם והעולם וכיו"ב הרבה. מגיעים ליסודות האלה על ידי עבודה ארוכה וגדולה של לימוד פילוסופיה.
כמו כן לבחירה החופשית יש הכרח פילוסופי שכלי, עיין בפירוש המשנה של הרמב"ם על ברכות ט' שלא ביאר אותו רק כתב שהאו עניין שדורש לימוד גדול באריסטו.
כלומר הדרך להגיע ליסודות המוכרחים שמכוחם דוחקים את הפסוקים ומאמרי חז"ל או משאירים אותם בצריך עיון, האי העיון השכלי המעמיק בפילוסופיה. אבל גם מה שכתבת נכון, כי צריך מצפן שיוביל אותנו בדרכי הפילוסופיה, כמו כוכב הצפון שמלווה את האדם במסעו, וזה משהו בעומק הלב, הרצון הראשון.
וכמו שכתב המורה נבוכים בפתיחה:
"אבל כוונת המאמר הזה להעיר איש בעל דת, שהורגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו,"
איך "עלתה בהאמנתו" אם מדובר שהוא עוד לפני הלימוד הפילוסופי? אלא זה משהו פנימי שנמצא ברצון ולא בשכל, ומשם יש כיוון לאן לחתור, וכלי החתירה הוא העיון הפילוסופי."
.
.

.

.

.

.

בעניין "עם ישראל" ובעניין נבואה ושכל (ובכך של"אנשים פשוטים" יש יותר שכל)

מתוך מכתב אחר שאינו באותו נושא אבל לא מצאתי לו מקום אחר ולא ראיתי צורך לקבוע לו רשימה נפרדת.

לגבי "העם היהודי". לפי הרמב"ם אין סגולה מיוחדת מהותית בעם היהודי. המעלה של העם היהודי היא רק שיש בו מסורת של לימוד וחכמה. למשל דבריו בחלק ב' פרק י"א:"ואלו הענינים כולם [דברי אריסטו שהתבארו מקודם] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם, כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:"
באגרת לרבי עובדיה הגר ובעוד מקומות מבואר ש"עם ישראל" אינו משהו ביולוגי ולא תלוי בלידה. אלא כל מי שהוא מתלמידיו של אברהם ומקבל את מה שאברהם לימד, הוא נקרא מבני ישראל. כי בנים הכוונה כאן תלמידים.
יש מעשה הלכתי של כניסה לברית הר סיני, כמו שברית מילה היא מעשה הלכתי של כניסה לברית עם אברהם. המעשה הוא טבילה ומילה (לגברים) והבאת קרבן כשהיה בית המקדש. כל אחד בעולם מוזמן להכנס לברית הזו. הגיור הוא כניסה לברית הזו שנכרתה בין הבורא ובין המאמינים באחדות שאברהם לימד את כל העולם, ולא הצטרפות ל"עם ישראל" מבחינה לאומית. כמו שרואים מלשון הרמב"ם בפרק י"ג מאיסורי ביאה. מי שנולד לאם יהודיה המעשים ההלכתיים של הכניסה לברית נחשב כאילו הוא כבר עשה אותם, מי שלא נולד לאם יהודייה צריך לעשות אותם בעצמו כעת. כל זה מבואר מלשון הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג.
המעשה ההלכתי אינו אותו דבר עם המהות. כמו למשל שמי שמקיים ברכת המזון מבחינה הלכתית אפשר שבמהות ליבו אין בו שום רגש הכרת טובה לבוראו ואולי ליבו כולו מלא מרד ושנאה ובכל זאת הוא קיים את ההלכה של ברכת המזון. ואפשר שליבו מלא הכרת תודה ואינו מברך כי אינו יודע לברך או כיו"ב.
.
.
.
.
יש רגש אנושי בריא ולגיטימי שכל אדם רוצה להרגיש זהות לאומית, ולהיות מחובר לשרשים הלאומיים שלו, שזה שפה והיסטוריה ותרבות ומסורת ומנהגים. להשתייך לארץ שבה נולד וגדל, וכו'. זה קיים אצל כל העמים. העם היהודי מלבד שהוא דת ותורה ופילוסופיה, הוא גם עם חי. אפילו שהיה מפוזר, וכמו למשל הצוענים. יש צעירים צועניים שלומדים את השפה והדת העתיקים של הצוענים הקדמונים, כדי להרגיש שייכות. מי שיש לו ארץ מסודרת, כמו גרמניה או צרפת, יותר קל לו מבחינה זו להרגיש שייך. זה כבר בנוי והוא ממילא שייך בלי להשקיע מאמץ וחיפוש. אצל היהודים כעם, כמו אצל צוענים או שאר עמים שהיו מפוזרים, הנושא של זהות לאומית דורש השקעה ומאמץ.
התורה מלבד שהיא דברי אלוהים חיים לבני האדם שהוא ברא (ומבחינה זו היא פונה לכל העמים, שאברהם לימד את כולם ולברית הר סיני הוזמנו כולם, והרבה מהם הצטרפו), היא גם המסורת הלאומית של הלאום היהודי. ה"לאום" היהודי זה לא משהו קדוש או אלוהי, זה עניין חי טבעי של בני אדם שמרגישים שייכות לאומית למי שדומה להם. כמו כל עם. השורשים הלאומיים של הלאום היהודי כוללים גם את התורה וכל הספרות התורנית, מה שנקרא "ארון הספרים היהודי", ואפשר ללמוד את הארון הזה כחלק מחיפוש זהות לאומית ושייכות אליה, ולא כהקשבה "פילוסופית" לדברי הבורא שברא את כל בני האדם ופונה לכולם. מותר ללמוד את התורה כחלק מהמסורת של העם, בלימוד כזה לא חשוב אם מאמינים בזה ואם מקיימים את המצוות ואם מבינים לעומק. יש בתורה דברי חכמה ויש בה הווי וצבע וסגנון וסיפורי פולקלור וכו', ויש בה רגש שמחבר אותנו לסבא וסבתא שלנו, אולי גם למולדת ההיסטורית שלנו. זה כמו שכל עם לומד את הכתבים העתיקים שלו. אין מניעה ללמוד ככה את התורה אם מישהו רוצה בזה, אבל חשוב לא לערבב בין הדברים. יש לימוד בתורה ששומע בה דברי אלוהים חיים שנאמרים אישית לי, כאינדיבידואל, מי שברא אותי ומי שהמציאות שלו היא המציאות שלי, הוא מגלה לי דברי חכמה על הקשר שביני ובינו, על שאלות יסודיות ביותר של מציאות, שאלות קיומיות במובן הכי עמוק. זה הרבה יותר עמוק משאלות של "עם", ולנושא של זהות לאומית אין מקום בתוך זה. אפשר ללמוד כך או כך או שניהם ביחד. רק חשוב מאד לדעת למה משמשת אותי התורה שאני לומד ולא להתבלבל.
.
כמעט כל עם מחפש לחשוב שהוא כעם נעלה על העמים האחרים. זה כבר מקום ששם מתערבבות מידות רעות לתוך הרגש הבריא של רצון לשייכות לאומית. משם מגיעים גזענות ושנאת זרים ולאומנות ומלחמות וכו'. המיתוס השקרי כאילו אם נולדת לאם יהודיה זה בלבד כבר מספיק כדי שתהיה עם הבחירה ועם סגולה, זה בונה רגשות של עליונות לאומית, לאומנות וגזענות והתנהגות יהירה ואלימה כלפי עמים אחרים. לכן התורה חביבה על הלאומנים והגזענים שבעמנו. וגם בגלל השקר כאילו כתבו בה שארץ ישראל שייכת לנו (הרי כתוב שהיא של הבורא והוא נותן למי שהוא רוצה, ובתחילה נתן לנו, וכשחטאנו לקח אותה מאיתנו ויצאנו לגלות, והוא נתן אותה לעמים אחרים, ורק כשהמשיח יחזיר אותנו מהגלות הארץ תשוב להיות שלנו, וזה עוד לא קרה)
.
.
.
.
לגבי נבואה אכן זה דומה להרחבת מודעות. יש הבדל בין ללמוד בדרך של נבואה, ובין להגיע לשלמות הידיעה שנבואה מעניקה לאדם. לשלמות יכול להגיע רק מי שיש לו כח דמיון מושלם, ובכלל זה לא בהישג ידינו גם כי זה גם דורש לימוד חכמה ברמה שאיננו יכולים להגיע אליה, ושלמות ממש כלומר להיות בהגדרה הלכתית של נביא, זה נפסק עם חורבן בית המקדש. אבל אנחנו יכולים לנסות ללכת בדרך הנבואה ולהשיג עד כמה שאפשר לנו במדרגתנו וברור שזה יהיה רחוק מאוד משלמות. וזה אומר להשתמש בכח השכל שלנו ובכח הדמיון שלנו כמו שהוא, עם היותו פגום וחלש, בידיעה שלא נגיע לפסגה אלא לכל היותר לגובה מטר וזה גם הרבה. את הדרך הזו לומדים בלימוד המורה נבוכים, אבל כמובן זה תהליך ארוך של שנים, של לגדול עם הספר ועם השאלות שבו.
.
.
בעקרון כל אדם יכול ללמוד לשלב רגש ושכל כאחד. למשל היה מקרה לפני הרבה שנים שאשה פשוטה שמנקה בבנק ישראל מצאה בבוקר לפני שמישהו הגיע ערימת שטרות שיועדו לגריסה ונשכחו. והיא יכלה לקחת ואף אחד לא היה יודע ואף אחד לא היה סובל ונחסר. והיא החזירה את זה, ושאלו אותה למה היא החזירה, והיא אמרה כי זה לא שלי. זה השגה שכלית של האמת, זה המדרגה של שכל עיוני שרואה את האמת המופשטת באופן ישר, בלתי אמצעי, בלי חשבונות לוגיים. וזה גם משולב עם רגש, כי בלי רגש היא היתה לוקחת את זה אפילו שהשכל אומר לה שזה לא שלה. וזה לא רגש עצמאי, כי רגש בלבד, היה אומר לה לקחת כי היא ענייה וקשת יום והיא יכולה לפרנס בזה את הילדים שלה שחיים במצוקה ולשלוח אותם ללמוד וכו', ואולי בלי הכסף הז ההילדים ידרדרו בשכונה הגרועה ובקושי המחייה, והכסף ישלח אותם לחינוך טוב ויציל אותם, וזה גם רגש. רק שכאן זה רגש שמחובר לגמרי לחכמה, באחדות גמורה, שהחכמה אומרת שזה לא שלה וצריך להחזיר, ויש רגש שמחובר לחכמה ומניע לפעול לפי החכמה, ונגד הרגש של רחמנות על הילדים שלה וכו' שהוא לא לפי החכמה הנקייה המזוקקת שאומרת שזה לא שלה. החכמה אומרת עובדות, מציאות. אם למשל הלב רוצה לשאוב דם בשביל עצמו קצת יותר ממה שהוא מזרים לשאר האיברים, החכמה תאמר לו שזה טעות. יש מערכת של אמת שהיא הגוף כולו, ולכל אחד יש את מקומו וחלקו בתוך זה, וזה החכמה המדוייקת של אמת ושקר. ומה שיש ללב רגש לקחת קצת יותר בשביל עצמו אין מקום לרגש הזה מצד החכמה. זה מה שאמרו שצדיקים ליבם ברשותם ורשעים הם ברשות ליבם. לב כאן פירושו רגש, והרגש של הצדיקים הוא תחת שלטון השכל שלהם שאומר את האמת. כאן השכל של אותה אשה קבע שלכל אחד יש את חלקו בעולם מבחינת כסף, ומה ששלה יגיע אליה, והיא לא אמורה לקחת מה שאינו החלק שלה, בלי קשר מי יפסיד ומי ירוויח, ובלי השפעות רגשיות.
מי שיש לו שכל כמו לאשה הזו, ומשלב את הרגש עם השכל שלו, אם זה אצלו עקבי בכל דבר, הוא לא צריך ללמוד חכמה יותר מזה. רבקה אמנו רק שאבה מים לגמלים בחריצות ונדיבות, זה היה האופן שבו היא השיגה בשכל את אחדות הבורא וכך גם הרגישה את אחדות הבורא. ולא היה צריך יותר מזה. אנחנו לומדים תחכומים גדולים כדי לזכות לפשטות הישירה הזו.
רבינו שמשון מבעלי התוספות למד את כל חכמת הקבלה כדי להתפלל פשוט כמו תינוק. יש פסוק "אדם ובהמה תושיע ה'", וחז"ל דרשו אלה בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, ואלה האבות הקדושים. המטרה להגיע לפשטות ישרה בלי חשבונות, כמו הפסוק "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים.".
אותה אשה מנקה היה לה את זה מכח הטהרה של האישיות שלה, של השכל והרגש שלה. אם הטהרה הזו היתה נפגעת, לא היה לה איך לתקן את זה. היא גם לא יכלה ללמד את זה למי שאין לו, אלא רק בכח דוגמה אישית, וזה לא תמיד מספיק, וגם לא העריכו אותה כאדמו"רית שיש ללמוד ממנה, לא התעמקו לחפש מה יש ללמוד מהדוגמה האישית שלה כי חשבו שהיא פשוטה ופרימיטיבית, אולי בכלל לא ידעה לקרוא (זה היה בשנות החמישים). הלימוד של המורה נבוכים נותן כלים להתקדם לכיוון הזה, לבנות את זה, להיות יכול לתקן את עצמו וללמד אחרים.
יש אנשים, בעיקר אינטלקטואלים גדולים, שחסר להם חכמה ישרה בריאה ופשוטה, וחסר להם רגש ישר שמחובר לחכמה. התקנה שלהם היא להיות ענוותנים כלפי מי שכן יש לו את זה, ולהכנע לפניו וללמוד ממנו או לפחות להתנהג לפי הוראותיו. כלומר הפרופסור הפילוסוף תקנתו שיהיה תלמיד של האשה שמנקה לו את המשרד.

לגבי השילוב של רצון וחכמה, כתבתי על זה אתמול בצורה מסודרת ומבוארת, עם המקורות ממורה נבוכים. זה בבלוג של השיעורים על מורה נבוכים שיעור מספר 65. בקישור:

זה עניין לא פשוט שדורש השקעה, אבל החומר נמצא שם. בשיעורים הקרובים נקרא מה שכתוב שם ואולי נסביר עוד קצת בזה.

.
.
.
.
המשך יסודי וחשוב של העניין הזה יש כאן:
וכאן (בעיקר בעניין תורה מהשמיים וכל הכופר באות אחת מהתורה אין לו חלק לעולם הבא):
וכן דברים עיקריים וחשובים במיוחד ברשימה 227,
ויש בזה גם ברשימה 207

2 מחשבות על “281 – על סמך מה אני מאמין בתורה

  1. א. אם התורה תשובה מצד הדמיון שבה, אזי הקוראן לכאורה ממלא אותו תפקיד. והקוראן הוא ספר שונה לגמרי מן התורה, כלומר מי שגדל על ברכיו מתמלא מדמיון מסוג אחר בהכרח.

    ב. איפה כתוב שאלוהים לקח מאיתנו את הארץ ושהיא תחזור לרשותנו רק בביאת המשיח?

    אהבתי

  2. הדמיון אכן אחר, אבל התוכן שלו יכול להיות זהה. למשל בציורים של רמברנדט יש אנושיות מאוד עמוקה, יש להם ערך מוסרי, אהבת האדם באופן פשוט. בציורים של ואן גוך אני גם מוצא אנושיות כזו, למרות שהחווייה האמנותית שונה.
    הספרים של טולסטוי ושל ג'יין אוסטין שונים מבחינת החווייה האמנותית, אבל מבחינת מה שאני לומד מזה על המציאות, שניהם אריסטוטליים לגמרי בתפישת המציאות שלהם, ואצלי הם מלמדים אותו הדבר. שירי אצ"ג ויצירות של ז'בוטינסקי הם אמנות שונה אבל התוכן הלאומי שבהם זהה (לפחות היה יכול להיות זהה). וכן הלאה הרבה.

    כדומני שעניין הגלות היא לקיחת הארץ מאיתנו. למשל בפר' כי תבוא:
    לו יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים עֵץ וָאָבֶן.
    […]
    וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהֵיטִיב אֶתְכֶם וּלְהַרְבּוֹת אֶתְכֶם כֵּן יָשִׂישׂ יְהוָה עֲלֵיכֶם לְהַאֲבִיד אֶתְכֶם וּלְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וְנִסַּחְתֶּם מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. סד וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.
    […]
    וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.  

    או בויקרא י"ח:
    אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כה וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. כו וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כז כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. כח וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

    והרי הארץ אכן הקיאה אותנו שהרי זה עניין הגלות. וכל הנביאים מלאים שהגלות תסתיים בכך שה' ישיב אותנו, ואז יתן לנו את הארץ. וכיוון שטרם השיב עדיין לא נתן לנו את הארץ.
    יש שאומרים שה' כבר השיב אותנו מהגלות לארץ. אין לי דעה ברורה בזה, כי אין שום בעולם שיכול לפענח את הנהגת ה' בהיסטוריה. מידה כנגד מידה, וההבנה מה המשמעות של מה שה' עושה לנו, זו ההשגחה שהמורה נבוכים כתב שהיא רק לחכמים. וגם אצלם זה רק על מה שקורה להם, מה ששייך לבחירות שלהם לגבי יראת שמיים ועבודת ה' שמוטלת עליהם. ה' לא מגלה דברים שלא נוגעים לעבודת ה' הפרטית של האדם, אלה עניינים שלו.
    לפי מה שאני רואה בראייה פשוטה, בלי לדעת שום דבר על כבשונו של עולם איך ה' מנהיג ולאן הוא מכוון את מהלכי ההיסטוריה ומה התכלית של מעשיו, שכל זה נראה לי מופרך לחלוטין לעסוק בו, במבט הפשוט המדינה שלנו מלאה תועבות כמעשה ארץ מצריים, וכיוון שזו סיבה לגלות לפי מה שכתוב בויקרא י"ח ובעוד עשרות מקומות בתנ"ך, וזה סותר את האפשרות לשבת בארץ כארץ שניתנה לנו מהבורא, לכן עד שלא אראה בעיני יהיה לי קשה להאמין שזה אכן סיום הגלות. הרי נתניהו או לפיד או בן גוריון לא עוסקים בתורה ובמצוות כדוד המלך, הם לא בנו את בית המקדש ולא ניצחו את האומות, הרי אם האמריקאים יחליטו שלא משתלם להם לתמוך בנו נפסיד את המלחמה תוך זמן קצר. החברה כחברה, למרות שיש יחידים צדיקים מופלאים וגמורים, אינה חברת מופת אלא שותה עוולה כמים. והנהגתה מבוססת על שקר ורשע שזה תכונות הכרחיות לכל פוליטיקאי. וכן הלאה.
    אינני רוצה להאריך בזה, זו לא סוגיא פילוסופית וגם כל מה שאני כותב הוא סתם סברא והשערה חסרת כל בסיס. אולי במקרה הרב קוק צדק שהקדושה נבנית מהטומאה וכיו"ב תיאוריות שאמר. מה שאין שום בסיס כלל לתיאוריות האלה, לא מכריח שאינן נכונות, אולי במקרה הן כן נכונות, כסומא בארובה. או אולי באלף מהלכים עמוקים אחרים כלשהם, הרי הנהגת הבורא את ההסיטוריה עמוקה מכל דעת אדם, וכל מה שנאמר עליה יכול להיות נכון או מוטעה בלי שום דרך לברר. אז אין לי עניין לעסוק בזה. רק מכיוון שהפשט לא מצביע בבירור שהגלות הסתיימה, למה שאאמין שזה כך עד שלא אראה בעיני.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s