277 – בעניין דרך לימוד בפנימיות התורה. לימוד לפי סדר ההקדמות

מתוך מכתב לידיד קרוב

יש ידיד קרוב נבון שאני מעריך מאוד, ששלח אלי מחשבה שלו בנושאים ששייכים לחלק של פנימיות התורה. כמעט תמיד אני משתדל לא להיות ביקורתי כלפי דברים כאלה. כל ביקורת יכולה לפגוע, ואין לי יכולת לדעת מה הפגיעה ולאן היא מגיעה ומה ההשפעה שלה. אם יש אדם שחושב ולומד ומגיע למהלכים שהם שלו, אלה חייו וזה מי שהוא, ואין שום חשיבות אם זה לטעמי או לא, ואני גם תמדי בעד אדם שממש את היותו אדם וחושב באופן עצמאי, ובזה הוא חי. כל מה שחי טוב שהוא קיים וחי וטוב שהוא כמו שהוא, ולא שייך כלל לומר לו שהוא צריך להיות אחרת, זה כמו לומר לחתול שהייתי מעדיף שהוא ילמד לחיות בדרך של כלב כי זה יותר מוצא חן בעיני. החתול יכול גם לומר מצידו שלדעתו היה נכון שאני אהיה חי כמו עכבר, וכך אועיל לו יותר.

.

במקרה המסויים הזה מדובר באדם שיש לי קשר קרוב אליו ואני יכול להרגיש איך הדברים משפיעים עליו, והרגשתי שזה יכול להועיל לו בדרכו שלו ולכן כתבתי בדרך שיש בה פחות תמיכה ועידוד ויותר ביקורת. לכן גם חשבתי שיכולה להיות בזה תועלת גם לאחרים, כי זה לא ביקורת עליהם ואולי הם יכולים לקבל מזה תועלת לחזק אותם בדרכם שלהם.  
.

.

אני מעתיק את המכתב שהוא כתב אלי, לא לצורך עצם התוכן שלו, ולא התייחסתי לתוכן, אלא לדרך הלימוד שמודגמת בו, ובלי שאעתיק לא יהיה קל להבין מה כתבתי. 

.

.

זה לשונו במכתבו אלי:

"חזרתי על הדברים וחשבתי על המושגים 'חלוקא דרבנן' ו'בגדים צואים'. אשמח לדעת אם אכן יש להם שייכות לדברים שכתבת. 

המהלך הכללי הפשטני עליו חשבתי הוא שהלבוש מבטא יכולת או אופן השגה. לאחר שהנחש בא על חווה, תפיסת המציאות של האדם ירדה למדרגת טוב ורע ולא אמת ושקר (לא למדתי בעיון את פרק ב במורה נבוכים בעניין), מדרגת תפיסה זאת היא הגוף המעורב בקליפת נוגה שמעורב בטוב ורע, אך יש אפשרות פוטנציאלית להגיע ללבושים זכים יותר שמאפשרים השגה גבוהה יותר, ויבא משה בתוך הענן וכו'. העוונות משבשים את תפיסת המציאות ובכך מהווים בגדים צואים.
במספר ספרים מובא שחלוקא דרבנן נעשה ע"י מעשה המצוות, ונראה שלולא מעשה המצוות- האדם לא יזכה בגוף כזה, או ביכולת השגה שכזאת. 
 
את עניין הלבוש אני מבין כמשל לגילוי, הלבוש מכסה על הדבר מחד, אך מאפשר גילוי שלו מאידך. 'הגילוי הוא סיבת ההעלם וההעלם הוא סיבת הגילוי'. 
האם הלבוש הזך מהווה בעצם השגה גבוהה יותר, שורשית יותר?
 
בפרדס רימונים מובא כי הנשמה ערומה בטרם ירידתה לעולם, ומעשי המצוות ולימוד התורה מקנים לה לבוש שבזכותו היא יכולה לעלות ולראות את פני המלך ה'. ובשל"ה מובא שמי שלא זוכה למלבוש זה לא זוכה לאור העליון ולא יקום בתחיית המתים. ומדובר על כך רבות במקומות רבים. בכל אופן הקיום הפרטי, האישי, שנובע מהבדלי החומר בטל לאחר המוות. אם הבנתי נכון את דבריך, הישארות הנפש קשורה בבחינת עילה ועלול. הצדיקים משיגים יותר ובבחינה זאת הם עילה לרשעים שמשיגים פחות, אך אין מובן פרטי לצדיק או לרשע בצורת האדם בה מתאחדים לאחר ההיפרדות מהחומר שמתרחשת במיתה. 
האם הבנתי נכון את הדברים שכתבת? ובמידה וכן, האם נכון להבין את מושג חלוקא דרבנן כמדרגת השגה שבבחינת עילה בצורת האדם הכללית לדרגות השגה נמוכות יותר?"
(הדברים שהוא חזר עליהם הם מה שכתבתי לעיל ברשימה 274).
.
.
.
.
זה מה שכתבתי לו:
במורה נבוכים חלק א' פרק ה', ושם מפרק ל"ב והלאה, הרמב"ם מדבר על החשיבות של ההקדמות, ושל לא להרוס מהר למעלה בלי להתעכב כל הצורך על ההקדמות.
במה שכתבת יש הרבה מושגים שההגדרה הפשוטה שלהם אינה ידועה או שהיא הגשמה. 
 
.
.
מה זו השגת אמת ושקר במובחן מהשגת טוב ורע, ומה זו בכלל השגה ומדרגת השגה? לכאורה השגה זו תפישה של מה שנמצא מחוץ לי, אבל 'חוץ' זה מושג גופני, אם אני משיג את המופשט כמציאות אז אין בכלל פנים וחוץ, או שהם בעלי משמעות אחרת. בהלכות יסודי התורה ב' הרמב"ם שואל מה הפירוש שמלאך מסויים הוא "מעל" מלאך אחר, הרי בלי גוף אין עניין של "מעל", כך גם צריך לשאול מה הפירוש שהשגה היא במדרגה ש"מעל" השגה אחרת.
.
מה זה "טוב ורע" שמעורבים בקליפת נוגה? מהמורה נבוכים א' ב' מבואר שטוב ורע הם לא תערובת של "טוב" ו"רע", אלא הם דבר אחד שהוא תפישת "טוב ורע". מה זה בכלל "טוב" ומה זה "רע"? מה השיבוש שזה משבש את תפישת המציאות ואיך זה משבש כך. אם רע זו עבירה וחטא להמרות רצונו של הבורא, וטוב זה קיום מצווה לקיים רצונו, אז זו בחירה, למה בחירה בצד אחד שקיים במציאות היא שיבוש של תפישת המציאות. כלומר לחשוב שיש במציאות אפשרות של קיום רצונו ואפשרות של עבירה על רצונו ושתי האפשרויות פתוחות לבחירת האדם, זו תפישת מציאות לא משובשת, שהרי יש באמת בחירה חופשית. האם תפישת מציאות לא משובשת מבטלת את הבחירה?  
 
.
.
מצד הפשט לא ברור העניין של "צואה" לפי מה שכתבת. למה שיבוש תפישת מציאות או העלם קשור ל"צואה", שהיא בפשטות עניין של היפך מכבוד והיפך מיופי אבל לא עניין של שיבוש בתפישה. 
מה זה העלם וגילוי, מה בדיוק נעלם או מתגלה? זה הכרחי לדעת לפני שמדברים על שיבוש בתפישה. גם למה העלם הוא בהכרח שיבוש, אם אני לא יודע כמה המספר פאי זה רק העלם ולא שיבוש בתפישה, להיפך זו תפישה מדוייקת שמראה לי את האמת שאני לא יודע.   
.
.
מה הקשר בין מצוות להעלם או גילוי? איך אם אני נמנע מבשר בחלב מתגלה לי יותר או נעלם ממני משהו.
האם מדובר במצוות לשמה או גם שלא לשמה, כי מצוות שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם, ורק אם מביאות לשמה, יש להן ערך ככלי להגיע ללשמה ולא מצד עצמן. האם יש כאן "סגולה" לא שכלית? לא קשה לקיים מצוות איברים שלא לשמה, ואם מזה מרוויחים השגה לא משובשת זה לקנות בזול את ההשגה, וזו מניפולציה מאגית שהיא מדרכי ע"ז. גם החובות הלבבות אומר שעל מצוות האיברים אין עולם הבא אלא רק על מצוות הלבבות.
מה זה נשמה ערומה, ומה הקשר בין זה ללבוא לפני המלך, ומה זה לבוא לפני המלך, אם הוא מופשט אין לו מקום ואין דבר כזה "לפניו" או לא "לפניו".
.
.
 
מבחינתי זה לדבר בקומה מאה אחרי שדולגו כל תשעים ותשע הקומות שהן הדרך לשם, כלומר ההקדמות של מושגי היסוד ותפישות היסוד והיציאה מההגשמה של כל המושגים היסודיים. וזה לא משהו שאפשר להשלים בקיצור. זה גם לא דרך עבודה, לבנות משהו בקומה מאה על יסוד הרבה מושגי יסוד שלא מוגדרים כל הצורך, ומשום כך כל עיקר הבנייה לא בנוי נכון, ואחר כך לנסות ליישר ולתקן. אלא הנכון להתחיל לבנות מקומה א', ומשם קומה ב' ואחר כך כשמגיעים לקומה מאה היא כבר נבנית נכון מאליה מכח קומה תשעים ותשע שבנוייה נכון, ולא צריך לחזור אחורה לתקן טעויות ולברר מושגים יסודיים.
.
.
 
כשאני כותב אני לא מבהיר בכל פעם מחדש את כל מושגי היסוד, זה בלתי אפשרי, ואולי רצוי כי זה מלמד את הסבלנות וגם מתרגל את העניין של לא ללהיות יכול להשתמש במושגים שאין להם בירור של הגדרה ומובן ועברו טיהור מהגשמה.
המושגים מתבררים במקומות אחרים, לא כולם כמובן, אבל וודאי רוב המושגים שצריך בשביל לקרוא קטע מסויים זה לא מתבררים בו.
זה עניין של דרך לימוד, אם אני כותב משהו וחלק גדול מהמושגים שהשתמשתי לא מבוררים ולא מוגדרים ולא הוצאו מההגשמה, אני מצפה ממי שקורא שיראה שיש מושגים יסודיים שלא מבוררים והוא יקח את זה בחשבון ויבין רק את החלק שבו המושגים היסודיים ברורים לו, ומושגים שלא מבוררים אצלו הוא יידע שאת החלק הזה הוא לא הבין. וכך יתנהל בסבלנות מקטע לקטע כשהוא יודע שהרבה ממה שהוא קורא הוא לא יכול להבין, ועם הזמן יתאספו אצלו יותר ויותר הגדרות יסוד ובירורים של מושגי יסוד. המורה נבוכים מבקש ללמוד בכל הספר בבת אחת, להקיש את פרקיו זה לזה, כי מושגי יסוד שהיה שימוש בהם כאן התבררו במקום אחר ובלי הבירור במקום האחר אין דרך להבין מה שדובר בו כאן.
למשל אם אני קורא שיש מלאכים או כל עניין רוחני שהוא "מעל" מדרגת עניין אחר, נניח שעוד לא למדתי את הרמב"ם בהלכות יסוה"ת פרק ב' שמבאר מה הפירוש של "מעל" בהקשר הזה, והרי זו הגשמה לפרש "מעל" כפשוטו (גם הפירוש של הרמב"ם הוא כפשוטו – רק ברובד אחר), אז אני כדרך לימוד מתורגל להבחין שאני לא יכול להשתמש במושג של "מעל" לפני שהוא ברור לי ושם את האמירה הזו בסוגריים ומכניס אותה למגירה של הדברים שלא מובנים לי. אחרי שאלמד את הרמב"ם ש"מעל" הוא סיבת מציאות (מה שהוא סיבת המציאות של א' נקרא שהוא "מעל" א'), אוציא מהמגירה את כל המקומות שהיה כתוב שמדרגה היא "מעל" ואנסה כעת להבין אותם מחדש. כמובן שהרמב"ם דורש עיון גדול מה הפירוש שמלאך עליון הוא סיבת מציאות של המלאך שתחתיו, מה הפירוש "מציאות" כאן, ומה המציאות קשורה למדרגת המלאך, ואיך המלאך התחתון מקבל את המציאות מהעליון, ומה זה בכלל מלאך (ומה שדיבר בו במורה נבוכים ב' ו' שכל דבר בעולם זה מלאך) וכו' וכו'.
.
לכאורה 'מציאות' יותר זה להיות יותר אחד עם הבורא שהוא הכרחי המציאות ומקור המציאות והוא זה שבאמת נמצא, ומקבלים ממנו מציאות על ידי שמתבטלת ההפרדה בינו וביננו, כמו שכתב בהלכות יסוה"ת ב' הלכה י' שהבורא יודע רק את עצמו והוא יודע את הנמצאים מחמת עצמו והם נסמכים לו בהווייתם. אבל קרבה לבורא היא היפך מציאות, זו התבטלות. אני מתמעט מלהיות "אני" ונעשה הוא, כלומר אני מפסיק להתקיים, הוא קיים כמו שהיה מקודם, לא התחדשה בו מציאות.
גם איך נברא מפסיק להיות הנברא ונעשה הבורא, ומה התפקיד של ההשגה בעניין הזה, ולכאורה אם השגה זה ש"אני" יודע מה שלא ידעתי מקודם, לכאורה זה מגדיל את ה"אני" ואת המציאות שלי כ"אני" נפרד, ולכן מרחיק מהבורא. כך שצריך לברר מה הפירוש של 'מציאות' ושל 'קבלת מציאות' ושל 'השגה'. 
ייתכן שדרושים כאן עוד מושגי יסוד שאינני יודע ועוד לא הגיע הזמן להוציא את העניין של "מעל" לגבי מדרגות המלאכים או מדרגות השגה או כל דבר מופשט ממגירת הדברים שלא מובנים כי אין מספיק הקדמות להבנתם, ולהתאזר בעוד סבלנות.
הרמב"ם מבאר שהסיבה שרבי עקיבא היה היחיד שיצא בשלום מהפרדס אינה משום גודל מעלתו אלא משום שהיתה בו סבלנות יותר, וגם אדם קטן מאוד כמונו יכול לצאת מהפרדס בשלום אם ינהג בסבלנות הראויה.
.
.
.
.
אני מעתיק כאן עוד מכתב בזה:
 
"אני מאוד נהנה מהשאלות שלך, ובשמחה כותב עליהן מה שאני יכול. אין לי שום ביקורת או הסתייגות, אבל יש חשיבות פשוט רק להבין עניין שנוגע לדרך הלימוד, כי זה מוסיף בהירות.
 
במורה נבוכים א' ה' כתב:
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.

וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.

ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.

ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.

ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.

ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה. ויעתר להם עליו השלום, והאריך השם להם עד שנשרפו בתבערה, ונשרף נדב ואביהוא באוהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמיתית.

ואם היה זה בדינם, כל שכן בדינינו אנחנו הפחותים ואשר למטה ממנו, שצריך לכל אחד ממנו שיכווין ויתעסק בהשלמת ההצעות והבנת ההקדמות המטהרות להשגה מטומאתה שהיא הטעיות, ואז יבוא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי, כאשר אמר: "וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ: פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה" (שמות יט, כב).

וכבר ציווה שלמה עליו השלום בשמירה הרבה כשישתדל אדם להגיע לזאת המדרגה, ואמר ממשל מזהיר: "שְׁמֹר רַגְלְךָ, כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל-בֵּית הָאֱלֹהִים" (קהלת ד, יז)."  
 
 
.
.
יעלה ראשון ראשון, הכוונה היא שאני לומד לפי הסדר. נניח שכעת אני לומד בכלליות על שורש ההבדל בין חומר לצורה. אני לומד רק את מה שכתוב על הנושא הזה בדיוק. אינני יודע עדיין שום דבר על צורה אחת או צורות רבות, על מקור הצורות מההעדר והיחסים העמוקים והסותרים בין ההעדר והיש, ולאייני יודע שום דבר אחר. אני לומד רק את הנושא הזה שכעת הוא במדרגה שלי והוא ההקדמה שאני אוחז בה, וכל מה שמסביב ולמעלה ולמטה אינני יודע על זה מאומה.
חוסר הידיעה של כל ההקשר, של ההתחלות, של כל העניינים שמסתעפים מזה, או שזה מסתעף מהם, וכו', מפריע לי להבין היטב. אז אני מבין לא היטב. אני מבין רק כמה שאני יכול בלי לדעת את כל ההקשר. מה שהצלחתי להבין בצורה מוגבלת כזו הבנתי, ומיציתי את היכולת שלי להבין יותר. כעת אני במצב של לעלות מכאן אל ההקדמה הבאה. יש סדר מסויים ומדוייק של ההקדמות, מה בא אחרי מה. המורה נבוכים לא כתוב לפי הסדר הזה, כי הוא מדבר למי שכבר למד את הפילוסופיה ויודע אותה. הפילוסופיה כתובה לפי סדר ההקדמות הנצרך. ברמיזות והערות זה פחות מסודר כי זה נכתב לתלמידים שכבר למדו אצל אבן סינא וירדו לסוף דעתו והוא כתב להם ראשי פרקים למי שחכם ומבין מדעתו. ספר הריפוי כתוב לפי סדר ההקדמות, כי הוא לכלל החכמים. הקדמתי את הרמיזות וההערות, שזה היפוך הסדר, כי לא היתה לי סבלנות לסדר ההקדמות הבנוי שיש בספר הריפוי. אבל אחרי שהרסתי קדימה ולא בסבלנות ראשון ראשון לפי סדר ההקדמות, נרגעתי קצת, וכעת אני מוצא הרבה נחת דווקא בספר הריפוי.  
 
אחרי שמיציתי את יכולתי להבין הקדמה אחת, למרות שלא הבנתי באופן שלם ומשביע רצון, אני מזה עולה להקדמה שמתחייבת שהאי אחריה לפי סדר החכמה. וכשאני לומד אוהת אני יודע רק אותה, ואין לי שום ידיעות על עניינים שמסביב, מעל זה או המסתעפים מזה, ואני לא מנסה לבנות קשרים בין עניינים או לחבר חיבורים או לבנות מבנים או להסביר עניין אחד על ידי מה שלמדתי בעניין שני. אלא מצמצם ולומד רק את הנושא המדוייק שכעת הגעתי אליו לפי המדרגה שלי האמיתית. וגם אם יכולתי להבין אותו מאוד מוגבלת כי אין לי את המקורות מאיפה זה בא ולמה זה מתחבר וכו'. 
ככה עולים ראשון ראשון, ולבסוף מגיעים להקדמות שבנויות על כמה קומות ומשם יש נקודת גובה שממנה אפשר להשקיף על כמה עניינים ולראות איך הם מתחברים ואיך הם מסבירים זה את זה. אבל רק אותם עניינים שבאמת התחוורו לי היטב כשלמדתי בדרך של סדר ההקדמות, לא כל עניין. 
 
  
.
.
מנקודת המבט של הדרך הזו, אתה כבר למדת יותר מדי. יש לך ידיעות על המון עניינים בגבהים שונים, והיקף ורוחב גדולים, ולא הכל מאורגן ומחוור היטב. אתה מנסה לחבר את כל מה שאתה יודע, אבל יש בלבול כי זה לא בנוי מסודר ועקבי ומחוור היטב ראשון ראשון, וכמות הידיעות גדולה מכדי שיהיה אפשר לארגן את הכל בצורה מסודרת. 
 
אי אפשר לשנות את זה, מה שלמדת קשה לשכוח, ואולי לא צריך. מותר לא להיות מחוייב דווקא לדרך של הרמב"ם ולדרך שבה אני הבנתי אותו. מה שנשאר הוא לנסות לארגן את הידיעות שלך, כמו שאתה באמת עמל לעשות, ואני שמח לשתף עם זה פעולה כמידת יכולתי. זו אל ביקורת. רק נראה לי שאם תהיה מודע היטב לעניין הזה יהיה לך יותר קל להבין למה קשה לך לארגן, ומה אתה מוותר על לארגן אותו ומה אתה לא יכול לוותר על הארגון שלו בדרך של ראשון ראשון, וכן הלאה בכל העבודה הזו תהיה לך קצת יותר בהירות מה קורה ומה אתה עושה."
 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s