276 – מכתב למי שמחפש דרכו בחזרה בתשובה, והקדמות ללימוד מורה נבוכים (ובתגובה יש ביאור על כך שאין סתירה בין גישה רגשית לבורא ובין מה שהוא אין סוף פשוט נצחי וכו'.)

מתוך מכתב:

לגבי לעשות לך רב, לכל אדם יש בחירה חופשית שהיא שלו בלבד, ויש לו את השכל שלו שהוא שלו בלבד והוא המלאך הקושר אותו עם בוראו ומכח שכלו הוא בוחר את בחירותיו, כמו שכתב החזון איש וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ג' נ"ב. מכח שהבחירה היא אישית וחופשית זה עמידה מול הבורא ונתינת דין וחשבון על מה שהוא חשב ובחר. אם אדם מוותר על השכל שלו והבחירות שלו, הוא נעשה כמו רובוט או בהמה, הוא לא חושב ולא בוחר ורק מציית לפקודות.
אחרי שאדם חשב ובחר, והגדיר לעצמו בכוחות עצמו שיש לו שאלה או ספק, והוא רואה שאין לו כלים מספיקים לברר לעצמו את דעתו, הוא יכול לפנות עם זה לרב שיתן לו מידע וגם יעזור לו לנתח את העניין, ואז האדם יוכל להמשיך משם בחשיבה העצמאית שלו. לכן כתוב "עשה לך רב" שאתה עושה אותו לרב, אתה הסמכות, אתה המוביל, אתה מתווה את הדרך, ואתה משתמש ברב לעזור לך בדרך שלך, אתה נותן לו את התפקיד של לעזור לך. זה לא שאתה מציית לחשיב השלו ולסמכות שלו. אין שום מקור לזה, וזה נוגד את היסודות הכי גדולים של התורה. מה שמביאים שצריך לשמוע לרב גם אם הוא אומר לך על ימין שהוא שמאל, זו מחלוקת תנאים, ולהלכה נפסק שבמצב שלדעתך הרב אומר על ימין שהוא שמאל אתה לא צריך להקשיב לו. וכל זה נאמר רק על סנהדרין גדולה בימי בית המקדש שהיתה להם סמכות על יחידים מכח שהיחידים שייכים לעם, ויש חיי-עם משותפים, והם המנהיגים של העם, וזה שייך רק כשהעם יושב על מכונו וחי כעם ולא בגלות כשמצד ה"עם" הכל מפוזר, וכמו שאין בזמננו מלך ואין נביאים (המקורות לזה מובאים ונדונים בתשובה כאן).
.
.
רבנים שמלמדים חוזרים בתשובה כמעט תמיד הם לא באמת תלמידי חכמים, גם אם יש להם ידיעות והם נלהבים. במקרה הטוב יש מקור לדבריהם אבל כמעט תמיד הם לא מבינים אותו.
.
כל מה שכתוב דברים חמורים על נישואין לגויה, זה מדבר על גויים שהיו שקועים בעבודה זרה, שזה היה התרבות ודרכי המחשבה שלהם. כתוב ברמב"ם ובמאירי ובעוד מקורות, ואין על זה חולק רציני, שהגויים שבזמננו, גם הנוצרים, הם מאמינים באל אחד. מה שהרמב"ם כתב על כך שהנוצרים מאמינים בשילוש ולא באל אחד ולכן הם עובדי עבודה זרה, הכוונה לעם הפשוט ברחוב שככה הבין. בכתבים של אבות הכנסייה כתוב בכולם בפירוש שיש רק אל אחד, ומה שיש שילוש זה סוד עמוק על התלבשות האל האחד בלבוש גשמי, והוא סוד עמוק מכפי יכולת אדם להבין. הרמב"ם לא נכנס לעסוק בעיון מעמיק בפרשנות של כתבי אבות הכנסייה, זה לא משנה. אם אדם פשוט מהרחוב הבין בפשטות שהוא מאמין גם בישו וגם באלוהים וזה דברים נפרדים לגמרי בהבנתו הפשוטה הגסה, הרי אותו אדם הוא עובד ע"ז, ואם כל ההמון חושב כך, אז זה עם של עובדי עבודה זרה (הרב ש"ך אמר על חב"ד שזו עבודה זרה וכפירה, וחזר על דברי הרב כהנמן שזו הדת הכי קרובה ליהדות. והביאו כנגד זה עיונים עמוקים בתורת חב"ד, והשוואות של זה למקורות בקבלה, וכיו"ב. אלה עניינים שמן הסתם לרב ש"ך בכלל לא היו כלים להתמודד איתם. אבל הוא לא דן מהבחינה של העיון המעמיק בתורת חב"ד, כי לא זה מה שתלויות בו ההגדרות של עבודה זרה וכפירה, אלא הרב ש"ך התייחס רק לאמונה הפשוטה של ההמון הרחב, כמו שהוא ראה את זה במבט שלו. אכן אם ההמון הפשוט מבין בפשטות ושטחיות שהרבי מחב"ד הוא האלוהים בעצמו, זו כפירה ועבודה זרה בלי שום שייכות לפרשנות העמוקה של המקומות שמשם זה צמח. אפשר שהציבור הרחב בחב"ד יודע שיש בדברים עומק והוא לא חושב בצורה הכי פשוטה שהרבי הוא האלוהים, ואז זו לא עבודה זרה. אני כשלעצמי לא נראה לי מסתבר שגם ההמון הכי פשוט של חב"ד באמת חושב שהרבי ברא את העולם, והרבי עשה את המבול ואת הקשת בענן והוא הוציאנו ממצרים וכתב את התורה בעצמו ואמר אותה למשה רבינו על הר סיני. ממילא אם לא סוברים כך הרי מה שהרבי הוא האלוהים זה לא כפשוטו וצריך לפרש איך הרבי הוא האלוהים אחרי שהוא לא זה שמחה את העולם במבול וכיו"ב, ואם נכנסים לפרשנות ויישובים אז כבר אפשר לומר שיש בחינה שבה כל אדם הוא גילוי של האל שברא אותו, כי האדם בצלם אלוהים וכתוב בנים אתם לה' אלוהיכם וכו' וכו', ואם יש אדם שהוא יותר שלם אז אפשר שהוא עיקר הגילוי של העניין האלוהי שבאדם, והוא מגלה לאחרים. רבי ירוחם אמר שאומרים בתפילה אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, ורק אחר כך האל הגדול כו'. כי אברהם יצחק ויעקב הם הדוגמה והמקור ללמוד מה זה האלוה שמדברים עליו, כי הם שלמות צלם אלוהים, ורק אחרי זה אפשר להבין מה זה אומר שהוא גדול גיבור ונורא. כוונתי שאם נכנסים לשערי פרשניות אז כמעט כל דיבור שכפשוטו יכול להישמע בעייתי אפשר לפרש אותו באופן שאינו עבודה זרה. ומה שקובע זו כוונת ההמון הרחב הפשוטה)
בזמננו ההמון הרחב של הנוצרים לא חיים באמונה של ריבוי אלים. ומה שישו הוא בן האלוהים זה נתון לפרשנות, והרי כתוב בנים אתם לה' אלוהיכם. אולי יש ביניהם כתות קיצוניות שלוקחות את הדברים בפשטנות וקיצוניות דתית, גם אצל היהודים יש קיצונים כאלה וזה לא מגדיר את כל מי ששייך לעם.
מאז אברהם אבינו היה מהלך של בירור בעולם, שנשלם ביציאת מצריים שבה ארבע חמישיות מהעם נשארו במצריים, והיו הרבה גויים שנספחו לעם, חלקם כשרים לגמרי ונכנסו לברית כמו שהם, וחלקם ערב רב, כלומר מעורבים בהם הצדדים וצריך להמשיך בעבודת הבירור בתוך עצמם גם אחרי הכניסה לברית הר סיני.
אברהם הלך בין כל הגויים ולימד אותם על אחדות הבורא, ועל כך שמכח שכולנו בני אותו אב, נובע מזה חסד ויושר וכו'. מי שבחר ללכת איתו הצטרף אליו, ומי שהתנגד התאחד להיות נגדו. כך כל בני האדם בעולם התבררו, כל אחד בחר מחנה והצטרף אליו ונעשתה מלחמה בין המחנות, בהר שסיני שהוא השלמת הבירור ירדה שנאה לעולם, כי התבררו גם השונאים והתחברו ביניהם לפי שיטתם. רבקה אמנו היתה בת של גויים עובדי עבודה זרה, ולא עברה גיור, אבל החסד שלה העיד שהיא מבינה שלכולנו יש בורא אחד וזה בירר אותה שהיא בצד של אברהם, ואין צורך ביותר מזה כדי להיות מבני ישראל ואף להיות אם של עם ישראל.
על רות המואבייה ונעמה העמונית הקב"ה אמר שתי פרידות טובות יש לי ביניהם (כלומר שני גוזלים שנפלו מהקן וצריך לאסוף אותם לקן שלהם), כלומר כל האנשים הטובים הצטרפו לתלמידי אברהם שזה עם ישראל (כמו שמבאר הרמב"ם באגרת לעובדיה הגר, שבני ישראל זה לא תלוי בלידה ממש אלא תלמיד נקרא בן וכל מי שתלמיד של ישראל הוא מבני ישראל), וכל הרשעים התאחדו להיות עובדי ע"ז ואוייבי עם ישראל. ונשארו בצד של הרשעים רק שתי נשים טובות וצריך לחבר אותן לצד הטוב כדי לשמור על שלמות הבירור.
.
על הרקע הזה יש אמירות חמורות בתורה על מי שבוחר להתחתן עם עובדת עבודה זרה. אחרי שיש בירור בעולם בין הטוב לרע, בין האמונה באל אחד ובין השקיעה בטומאות העבודה זרה, וכל אדם נמצא במקומו הראוי לו, פתאום להתחתן עם עובדת עבודה זרה זה מעשה חמור. זה לא יכול להיות שיש איתה קשר אמיתי כי היא מהבוחרים לעבוד עבודה זרה, שזה לא רק הגדרה מלומדת אלא דרך חיים שלמה שכולה מבוססת על רוע וטומאה.
מי שהיה מתלמידי אברהם, בלי קשר למוצא שלו, שכל אלה נקראים בני ישראל, נכנס לברית הר סיני. מי שאמו יהודיה מבחינה הלכתית אז המעשים ההלכתיים של אותה הברית, הטבילה המילה והקרבן, נחשבים כאילו הוא כבר עשה אותם. מי שלא צריך לעשות אותם עכשיו, כי הברית נשארה פתוחה ועדיין אפשר להכנס בה. וזה המובן של מעשה הגיור, כמו שמבואר מהרמב"ם בהלכות איסורי ביאה.
.
.
בזמננו העולם לא מבורר כלל, זה מונח בעניין של גלות ושל שבירת הכלים, יש הרבה מאוד אנשים שמאמינים באל אחד, והם לא מצטרפים לבני ישראל כי אין להם שום ידיעה מה זה בני ישראל ותורת ישראל. אמונה באל אחד זה דבר חי, זה בלב, כמו אצל רבקה אמנו ששאבה לגמלים בזריזות. זה לא מחייב לעשות מבחן על ספר הכוזרי או המורה נבוכים.
לכן השייכות הלאומית של אדם לאומה כלשהי בזמננו אין זה שייך מבחינה מהותית אמיתית לדברים שנאמרו בתורה על ישראל ונכרים. המסגרת ההלכתית נשארה על מקומה, אבל היא נפרדת מהמהות (גם זה הוא מעניין השבירה והגלות וביטול הבירור הראשון). למשל אדם יכול לקיים בדקדוק גמור את ההלכה של ברכת המזון, לכוון בכל מילה לפי הפירוש שלה ולקיים לשם קיום המצווה ההלכתית שכתובה בתורה, ועדיין בלב אין לו שום רגש של הכרת תודה וגם לא במחשבתו האנושית העצמית. ואפשר גם להיפך, שיש מישהו שהלכתית מוגדר כגוי, ולא שמע מימיו על תורה, והוא מרגיש הכרת הטוב וחושב כך, ולא מברך כחיוב הלכתי כי אין לו מושג שיש בכלל הלכה ומה היא. הפירוד הזה בין ההלכה והמהות לא היה אמור להיות, אבל גם זה חלק מהגלות שכל המסגרות נשברו וכל הבירור התערבב.
.
מבחינת ההגדרות ההלכתיות של החיוב ההלכתי חייבים לקיים את כל ההלכות תמיד ובכל מקום. אבל אם מבינים שבזמננו יש פער בין המהות להלכה, זה משפיע על הדרך וההבנה וההתנהגות של קיום ההלכה.
כתוב בקדמונים שבזמן הגלות אין קיום הלכות אמיתי, אלא מה שמקיימים זה רק כדי שכשתגיע הגאולה המצוות לא יהיו זרות לנו. זה בנוי על הפסוק הציבי לך ציונים (עיין רש"י על דברים יא יח, רמב"ן על התורה (ויקרא יח כה), רשב"א בתשובה סימן קלד, רבנו בחיי (דברים יא יח). אבן עזרא דברים ד' ח' דברים כ"ו ט"ז, רשב"ם על דברים ה כח). גם במורה נבוכים ג' ל"ד כתב שהסיבה שיש לכולם חיוב לקיים את ההלכה זה רק כי אם כל אחד יחליט לפי המהות כל המסגרת של תרי"ג מצוות תיפול. זו סיבה חיצונית, מצד העניין עצמו היה נכון שכל אחד יחליט לפי המהות כי יש פער בין המהות למסגרת ההלכתית.
.
.
מה שכתוב במקצת מקורות מסויימים שאינם מעיקר הדין שלגויים אין נשמה, הכוונה היא שהם לא בחרו להכיר ולהאמין ולעבוד אל אחד, לראות שהאנושות היא אחדות אחת קדושה וטהורה, שהחיים של כלל העולם הם אחד והם קדושים וטהורים, שטוב הלב הוא השורש של אישיות האדם. לכן אין להם כלים לראות ולהכיר ולאהוב. ומאוד קשה לשנות את זה כי הבסיס מקולקל. "נשמה" במובן של יישות רוחנית, מצד זה אין שום הבדל בין יהודי לנכרי. אדם הראשון הקב"ה נפח באפיו נשמת חיים וזו הנשמה שיש לכל אדם ואין משהו אחר. וכלך עולה מדברי הרמב" באיגרת לעובדיה הגר ועוד מקומות רבים שסגולת ישראל ובחירתו היא רק מצד שיש אצלם מסורת והרגל של לימוד החכמה האלוהית בדרך אמת, ומה שהם נולדו במשפחה כלשהי אין לו שייכות לזה כלל. ויש גם מקורות בחז"ל לזה וגם בנביאים.
.
אם יש בעיות ביחסים בתוך המשפחה, כמו שקורה גם בין יהודים כשרים, צריך לבוא בעצמך בכנות ולדבר על זה, מצד מה אתה מרגיש כאדם, כבן זוג. לא לגייס את התורה ואלוהים לסייע לך.
אם מצד היחסים האישיים יש אהבה וחיבור טוב, אתה חייב לדעת שהיא אדם בדיוק כמוך, ויש לה לב ונשמה ורגשות בדיוק כמוך, והקב"ה אוהב אותה ורואה בה בת שלו, בדיוק כמוך. יש כבר בנביאים דיבורים חריפים נגד יהודים שחושבים שהם יותר טובים מהגויים רק בגלל שהם נולדו למשפחה הנכונה ולא בגלל מה הם חושבים ובוחרים ואיך הם מתנהגים. המושג של נשמה יהודית לקוח בעיקרו מהקבלה, ושם הדברים הם דברי סוד ומשלים עמוקים, ואסור בשום אופן לנסות לפרש אותם כפשוטם, ותמיד פרשנות כזו מובילה לשקרים ולאסונות.
.
.
יש מצב שקורה אצל זוגות, שאחד מבני הזוג בוחר לקיים מצוות מבחינה הלכתית, והשני לא רוצה. אין לזה קשר לגוייה או יהודייה, יש הרבה יהודיות שלא רוצות לקיים הלכות וזה לא שייך כלל לנשמה שיש או אין להן.
לפעמים זה גורם לפירוד, ויש מקרים שמצליחים למצוא אפשרות להמשיך ביחד. האפשרות להמשיך היא הברוכה והאמיתית, אבל היא מחייבת ללמוד כל דבר לעומק בשכל, ולא להיסחף אחרי מחזירים בתשובה קיצוניים שמוכרים דברים שקריים (גם מה שכתוב באיזה מקור, אם מלמדים אותו בפשטנות שטחית ורגשנית בלי בירור היטב מה באמת זה אומר, זה שקר). מבחינה הלכתית יש לה מצווה להתגייר. לא כדי להצטרף לעם היהודי, שאולי היא לא מרגישה שזה העם שלה. העם היהודי כתרבות, חברה, מנהגים, מאכלים, מסורת, אין לו עדיפות על עמים אחרים. מדובר על להיות תלמידי אברהם אבינו, והכוונה היא להכיר שיש בעולם משהו חי וקדוש שמחייה את הכל וכולם שייכים אליו. זה הכל. הגיור מעיד רק על ההכרה הזו, וכניסה לברית הר סיני שהיא הברית עם בעלי ההכרה הזו, ולא על הצטרפות למסורת והיסטוריה ומנהגים של העם היהודי.
יש שאלות הלכתיות אחרות, האם היא מסכימה לשמור על טהרת המשפחה, לכבד את הרצון שלך לשמור שבת בבית, להכין אוכל כשר, איך לחנך את הילדים, וכו' וכו'. אם בכל השאלות האלה היא לא רוצה לשתף פעולה, תהיה לכם בעיה רצינית אם אתה תרצה לקיים הלכות. הגיור הוא רק עוד שאלה כזו בתוך השורה של כל השאלות. אם היא מסכימה ללכת לקראתך בנושאים האלה, אפשר לנסות להסביר לה שהגיור הוא רק עוד מעשה הלכתי שאתה זקוק לו כדי לחיות איתה בדרך שאפשרית לפי ההלכה, זה לא אומר שהיא צריכה לנטוש את המסורת של העם שלה ומשפחתה ואת הזהות הלאומית שלה, ולקבל זהות לאומית זרה לה. היא לא צריכה להתחייב לאכול געפילטע או חריימה, או ללמוד עברית וללכת לבית כנסת ולשיר זמירות שבת או ללבוש שרשרת עם מגן דוד וכל כיו"ב. חינוך הילדים יכול להיות כשר מבחינה הלכתית גם בלי שמחנכים אותם לסמלים לאומיים ישראליים. השאלה מה הכוונה שלך כשאתה רוצה לחזור בתשובה, האם להצטרף לזרם לאומני או של עבודת ההמון הסכל לסמלי דת חיצוניים, ואז היא צריכה ללכת לקראתך הרבה מאוד, או שכוונתך ללמוד ולקיים תורה בצורה נבונה ואמיתית, ואז זה כמעט לא מחייב אותה לשום דבר.
.
.
.
.
מכתב נוסף שממשיך את ההתכתבות הקודמת:
כשהייתי בגיל עשרים וקצת, היה לי רב שהייתי מאוד קשור אליו. קראו לו רבי מענדיל אטיק, תלמיד אישי של החזון איש והרב מבריסק, ומגדולי הלמדנים של הקהילה הירושלמית. הוא לא היה קשור לתנועת המוסר או "מחשבה" או פנימיות, רק למד גמרא, היה כבר זקן, שתקן גדול, שקוע כל כולו בלמדנות סוגיות הגמרא. יש כאן קצת עליו. מאוד הערצתי אותו, ורציתי שהוא ידריך אותי בכל דבר, ויהיה לי רב. והוא כל הזמן התחמק מזה. אחרי שיעורי הגמרא שלו הייתי ניגש אליו לשיחה אישית, והוא היה מרוחק ולא אמר לי שום דבר משמעותי. כשדיברתי איתו על הסוגיא בגמרא הוא היה מאוד קרוב ונותן והרגשתי שאני חשוב לו באופן אישי והוא לא מתחמק כי הוא רואה בי סתם נודניק.
.
פעם אמרתי לו שכל מה שאחשוב לבד בטוח יהיה טעות, כי אני מלא חטאים וטומאה, ואני מתפלל כל הזמן לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, שתהיה לי רוח חדשה טהורה ואמיתית, ולא מה שיש עכשיו שהוא עקום ורקוב ומשובש לגמרי ומלא יצר הרע. ועד שזה יקרה אני רוהצ ללכת בעקבות רב שידריך אותי. והוא אמר לי שאני טועה לגמרי, שהקב"ה רוצה אותי כמו שאני ורוצה שאלך לפי הבנתי וליבי כמו שהם וגם אם יש בי טעויות וחטאים אז שבע יפול צדיק וקם, ומזה לומדים, ואין אף אחד שנקי מחטאים וטעויות. כולנו בשר כלי מלא בושה וכלימה וחטאים ועם זה אנחנו באים מול הבורא ומנסים עד כמה שבכוחנו והוא לא דורש יותר מהמאמץ שלנו ולא דורש שלמות, כי אין שלמות אצל ילוד אשה בשר ודם. הייתי צעיר ועקשן, והתעקשתי שבכל זאת זה לא אותו דבר ואני לא במדרגה שלו וכו'. הוא חזר על דבריו והסביר ועמד על זה, ואני נמשכתי להתעקש. הבאתי כל מיני מקורות על גדול שימושה יותר מלימודה וכמה חשוב רב, ועוד ועוד. בסוף כבר התחצפתי ואמרתי לו האם הוא מסכים שאחרי מאה ועשרים שנה כשאבוא לבית דין של מעלה אומר להם שכל החטאים והטעויות שלי זה באשמתו כי הוא לא רצה להיות רב שלי. והוא אמר שהוא מסכים. אמרתי לו בשמיים שומעים ויודעים וזה כאילו חתמנו על חוזה, ואני יכול לעשות ככל העולה על דעתי וכל טעות אומר בשמיים שהאשמה והעונש יהיו עליו. והוא הסכים בחפץ לב בלי להסס.  התפלאתי כמה בקלות הוא הסכים, הרי הייתי צעיר ויכול לעשות הרבה שטויות. רק אחרי שנים הבנתי שאין שום בעיה להסכים לדבר כזה, כי התפקיד שלו היה לבנות בי בטחון עצמי, לתת לי כח ללכת לבד בכוחות עצמי.
.
.
לא צריך כלים, מה שאתה חושב ומה שהלב שלך אומר לך זה מה שזה. ברור שתטעה הרבה, ותמשיך ותבין שטעית ותנסה לתקן וללמוד מהטעות ואז תיפול מזה לטעות יותר גדולה ושוב תבין שטעית ותנסה לשנות כיוון ושוב תיפול ושוב תקום, וכככה זה החיים שלנו, זה מה שה' רוצה מאיתנו. הנבראים תפקידם לגלות את כבוד ה' בתך החומר. אם נהיה חכמים שלמים, כמו משה רבינו, אז זה כמו מלאך. משה היה רק אחד והיה לו תפקיד ייחודי. כתוב במסכת סוטה שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים עצמו כבשר. אנחנו מתבוססים בביצה של החומר, אנחנו "העם ההולכים בחושך". כתוב שקרוב ה' לכל קוראיו, אבל יש תוספת, לכל אשר ישראוהו באמת. רבי ירוחם פירש ש"באמת" זה לבוא עם העובדה שאני בשר, מלא חטאים ויצר וחומריות ועצלות וחושך וטפשות ועיוורון וחולשה וכו' וכו'. ואת ז הלהעמיד מול הבורא, לומר לו זה אני. ומפה אני קורא לך. ככל שתטעה ותיפול תקבל יותר כלים, כי מטעויות לומדים, והכלים הגדולים יכולים גם להביא לטעויות יותר גדולות.
.
.
היה לי חבר חוזר בתשובה ממשפחה אירופאית מאוד תרבותית, והיה אצלם עניין גדול מסביב לנושא של להיות מבין ביין. והוא תמיד הרגיש שהוא לא מבין ביין, עד שיום אחד הוא החליט שמה שטעים לו הוא יגיד שזה יין טוב ומה שלא טעים לו הוא יגיד שזה לא טוב, ומאז הוא נהיה מבין ביין. זה עמוק, כי בהתחלה הוא חשב שהוא פונה החוצה אל האנשים האחרים, הוא אומר להם את הדעה שלו על היין, והם יכולים לומר שזו דעה פשטנית ושטחית של אחד שלא מבין כלום. המהפך היה כשהוא הבין שהוא לא עושה חשבון לאף אחד, והוא לא מציג את עצמו כלפי האחרים כמבין ביין. זה עניין איש פרטי שלו, הוא מבין בעולם הפרטי האישי שלו מה טעים לו. ושם הוא המומחה הכי גדול והוא לא צריך שום כלים מיוחדים, רק לטעום. זה עניין של בטחון עצמי בלבד, וצריך להבין שהקב"ה בעד הבטחון העצמי הזה. זו לא גאווה.
.
.
הסבא מקעלם אמר שעדיף לבחור לבד ולטעות מאשר לציית למישהו ולהיות צודק. והכוונה לטעות גמורה, ממש כפירה. רבי ירוחם הסביר את זה, שלכאורה נער יכול לומר שהיה עדיף לו להיות תרנגול, כי התרנגול ניקר את העוגה ולא קיבל עונש, ואם הוא יחטט בעוגה הוא יקבל עונש. וזה מה שהסבא מקעלם אמר, שעדיף לקבל עונש ולהיות אדם מאשר לא לטעות ולהיות תרנגול. ובאמת לעשות מעצמו תרנגול זה החטא הכי גדול שאפשר לעשות, אחרי שהקב"ה ברא אותו כאדם. כי החטא זו השחתה של צורת האדם שיש בנו, צלם אלוהים. ומי שמראש מוותר על צורת האדם הוא כבר השחית את הכל מראש ואין חטא יותר גרוע מזה. זה כמו רופא שאמר ריפאתי את כל המחלות הקשות של החולה, פשוט הרגתי אותו וכעת אין לו שום מחלה.
.
זו לא גאווה לדעת שאני אדם ולא תרנגול. גאווה זה להיות מנותק מהמציאות. אם אני חושב שאני גאון כמו החזון איש ואני בכלל לא בכיוון זו גאווה. אבל אם אני יודע את האמת על עצמי זו לא גאווה, זו חכמה, וזה נקודת מוצא הכרחית לכל עבודה ולימוד. וגם ענווה מנותקת מהמציאות זה ענף של גאווה, כי אני מכחיש את המעלה שלי מתוך מחשבה שהייתי אמור להיות יותר גבוה מזה. זה חולי נפשי, חוסר בטחון עצמי.
.
אנחנו והקב"ה זה דומה ליחסי בעל ואשה. נניח שאשתך תסכים איתך בכל דבר, ותשאל אותך על כל דבר, ולא עשה שום דבר מתוך המחשבה העצמאית שלה וההרגשה שלה והלב שלה. כי היא תהיה ענוותנית ותחשוב שזו גאווה לחשוב שהיא יכולה לגבש דעה על משהו, ואין לה כלים לדעת אם מה שהיא אומרת זה נכון, והיא תרצה שאתה תהיה הרב שלה והיא תציית לך בכל. האם אתה רוצה אשה כזו? או שתרצה לומר לה תביעי דעה, תנקטי עמדה, תרגישי, תדברי, לא חשוב כמה כלים יש לך וכמה את חושבת שאת חכמה. אני רוצה לשמוע אותך כמו שאת, עכשיו, איך שאת, לא רוצה לחכות שתלמדי ותהיי פרופסור ואז תגידי לי רק את הדברים הנכונים. תגידי הכל, גם את הטעויות והטפשויות. אני רוצה קשר איתך, להרגיש את הנוכחות שלך, כמו שאת, פשוט. בדיוק כך הקב"ה רוצה מאיתנו. צריך רק להתחיל ללכת, לחשב, לגבש דעה, לבחור, להרגיש עם הלב, לברר בתוך עצמי, ועם זה ללכת. מה כבר יקרה? אם אשתך תקשיב לך ותתחיל לדבר, ונניח שבגלל זה היא תפלוט כמה שטויות ותעשה טעויות. לא נורא, לא קרה כלום, אז מתקנים בזמן אמת, משנים כיוון, ולומדים ומשתפרים ומתקדמים. אין ממה לפחד. אבל אם מהססים ושתקים ומפחדים הורסים הכל. אם אשה פחדנית כזו תתעקש, בעלה לא ירצה אותה. זה כאילו היא לא קיימת, בשביל מה הוא התחתן. בקיצור הכלי היחיד שאני יכול להמליץ זה בטחון עצמי בריא, להפסיק לפחד. להתקדם ולא להיתקע.
.
.
.
לגבי החלק השני, הלכות זה מבחינה מסויימת "משחק באש". יש לנו נטייה מובנית לעבודה זרה. זה גורם לנו להסתכל על ההלכות כאילו יש משהו סגולי, מאגי, שאם נקיים אנחנו בטוחים והכל יהיה טוב, ואם לא נקיים זה יתנקם בנו קשה. בסך הכל לקיים מצוות זה מחיר זול אם קונים בזה שמירה והגנה ובריאות ופרנסה ועולם הבא. הקב"ה נעשה כמו כספומט, לוחצים על כפתורים ויוצאים שטרות. גם למדנו שצריך לעבוד לשם שמיים וכו', הכוחות הנפשיים הפשוטים שבתוכנו מציירים ככה את קיום המצוות.
.
מזה נובע שאנשים מאוד מקצינים בקיום המצוות, עושים חומרות, לוחצים על עצמם ואחרים גם כשמצד ההלכה אמיתית, אם לומדים אותה היטב, אין שום צורך בזה. סבתא שלי היתה חילונית, אבל צמה כל חייה ביום כיפור. והיא הגיעה לגיל שהרופא אמר שאסור לה לצום והיא צמה. כי כל החיים היא צמה והיא לא יכולה בלי הצום הזה. ולא שכנע אותה שהקב"ה אומר לה לא לצום. בעצם זו לא היתה עבודת ה' אלא עבודת היום כיפור. והיום כיפור זה אליל שהוא לא סלחני. הקב"ה מבין אותנו, רואה את כל הבעיות והחולשות. הוא הגדיר בהלכה שמה שאין לנו יכולת לקיים אנחנו לא צריכים לקיים. המורה נבוכים ב' כ"ט אומר שההלכה היא הדבר הכי קל לקיים. כי הקב"ה רואה אותנו כמו שאנחנו ולא דורש יותר מזה. והמצוות הן עצות של אבא אוהב.
למשל אם אמא סרגה לילד שלה סוודר ואמרה לו בחוף תלבש את הסוודר הזה. והסוודר נפל באמצע הכביש והילד הלך לאמצע כביש סואן מסוכן כדי להביא את הסוודר. והילד אומר חשוב לי לקיים את המצווה של אמא גם כשזה קשה. ואמא אומרת לא הבנת אותי בכלל, זה הכל עשיתי כדי שיהיה לך טוב ונוח וחם ובטוח, חס וחלילה לא רציתי שתכנס לכביש מסוכן בגלל זה. ולכן כתוב בהלכה המון קולות שאנחנו לא עושים, וכתוב שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ולא דורש מה שמעבר ליכולות הנורמליות.
למשל כתוב שמי שחלש או אשה בהריון או מניקה לא צריכים לצום בצום גדליה וי"ז בתמוז ועשרה בטבת. וכשהייתי צעיר ומתלהב אשתי גם היתה ככה והיא צמה. היא רצתה להשקיע, להראות התלהבות, כמו שאומרים בצבא שיש חייל מורעל, שמשקיע יותר ממה שהמערכת מצפה ממנו. התלמידים של אותו רב, רבי מענדיל אטיק, היו אומרים שאצלם הנשים אף פעם לא צמו, כי תמיד הן בהריון או מניקה, ומי שהיא לא, אז היא סתם חלשה. התכלית של ההלכה היא האדם, הקב"ה ברא את האדם, ורצה להיטיב איתו, ולכן נתן לו את ההלכה, שישגשג ויהיה בריא מכל בחינה. זה כמו סוודר רך. אם עובדים את ההלכה ולא את הקב"ה זה הופך להיות קשה ויוצר בעיות.
.
בגלל שלא באמת עובדים את הקב"ה אלא עושים מההלכות עבודה זרה, לוקחים רק חלק מההלכות. רק את מה שכתוב בשולחן ערוך, ואת כל ההלכות שלא כתובות בשולחן ערוך מתעלמים מהן לגמרי. המשנה ברורה סימן קנ"ו מדבר על זה. למשל ואהבת לרעך כמוך, ואהבת את הגר, אהבה ויראה, לחיות בדרך חיים של עשיית חסד משפט וצדקה, במשא ומתן ובכל היחסים עם בני אדם, גם כשזה לא כתוב בפירוש בהלכה מסויימת בחושן משפט, לא להעליב אף אחד, לא ללחוץ על אף אחד לעשות משהו נגד רצונו (לומדים מהפסוק לא תרדה בו בפרך), הארת פנים, הקדמת שלום לכל אדם, לא ללכת מהר כשיש על המדרכה מישהו צולע כי הוא ירגיש לא טוב, וכו' וכו' וכו'. יש הלכות על איך מדברים עם בני הבית, אפילו באיזה טון מדברים. הרוב מזה הוא הלכות מדאורייתא שנמנות בכלל תרי"ג מצוות, ממש הלכות מפורשות, ובכל זאת לא מחמירים בהן ולא לומדים אותן בלימוד מעמיק, ולא מדקדקים ולא עושים מזה עיקר.
גם הלכות לשון הרע היה נחשב משהו שאף אחד לא מתייחס אליו, ואף אחד לא חשב לכתוב על זה. מה יש לכתוב, פשוט אסור לדבר לשון הרע וזהו, וזה לא מעניין, זה לא למדני ומעמיק ומרתק. עד שהחפץ חיים שינה את כל היחס לזה, וכתב על זה ספר הלכתי מעמיק למדני.
הסיבה היא שקיום לשם שמיים, של עבודת ה' אמיתית, לא מושך את האנשים. מושכת אותם העבודה זרה שעושים מהצוות, והמצוות של שולחן ערוך יותר מתאימות לזה.
.
.
כתוב שהעושה שלא לשמה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא בא לעולם. וקשה כי כתוב לעולם יעשה אדם שלא לשמה כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. והתירוץ הוא שיש קיום שלא לשמה שלא מביא ללשמה. וקיום כזה אין לו שום ערך והוא עבירה, ונוח לו שנהפכה שלייתו. רק אם הקיום של השלא לשמה הוא באופן כזה שבאמת מביא לשמה, אז יש לו ערך, לא ערך עצמי, אלא ערך כי זה כלי להגיע לעבודה לשמה.
אמרו הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירם למוטב. והרב וולבה היה מדייק שכתוב כאן שאפשר שאדם ישמור את התורה ועדיין הוא במצב של "אותי עזבו". רק אם המאור מחזירו לעבודה לשמה, שאז הוא לא עוזב את ה', אז טוב ללמוד גם שלא לשמה.
.
.
.
בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי כתב שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא, זה לשונו:
"ומהם, כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא. עיין שם שמאריך בעניין זה.
.
עוד שם בהקדמה:
"ואמרו: אמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת, אלא בתורה וגמילות חסדים. והתברר לי, כי שרשי המעשים שמתכוונים בהם לשמו יתברך הם מיוסדים על בר הלב וזך המצפון, ואם יארע על הכונה הפסד, לא יהיו המעשים מקובלים, ואם ירבו ויתמידו, כמו שאמר הכתוב גם כי תרבו תפלה וגו' רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' ואומר כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו, ואמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, ו
.
.
הרמב"ם כותב שהתכלית של האדם, והדבקות שלו, ושלמותו, היא השגת הבורא בדעתו, לימוד דעת אלוהים. המצוות אין להן ערך עצמי, הן רק כלי להגיע לתכלית. אם אדם כואב לו הראש, או שיש גנבים בסביבה שלו, הוא לא יכול להתעמק בהשגת דעת אלוהים. המצוות מסדרות את המציאות שתהיה בריאה, מכל הבחינות, אישית וחברתית, וזה לא תכלית אלא כלי. כמו הבריאות שהיא לבדה לא תכלית אלא רק כלי.
רואים שהקיום המעשי של המצוות של השולחן ערוך זה לא סוף התכלית של האדם. התכלית היא דיבוק עם הבורא, וזה נעשה בעיקר על ידי ההבנה השכלית, ועל ידי עבודה לשמה, בכל לבבך. ההלכות הם רק מסגרת, רק כלי, שהוא חלק מהעניין אבל זה לא חזות הכל. הרי אדם יכול לקיים בכל החומרות את ההלכה של ברכת המזון, ובליבו אין באמת רגש של הכרת תודה אמיתית וענווה. אז הוא יצא ידי חובה הלכתית, קיים מצוות עשה. אבל ליבו ריק מתודה וענווה ואהבת הבורא. אז מה התכלית בכל זה?
.
.
בזמננו אנשים מתייחסים כאילו כל היהדות זה רק שמירה על ההלכות. אם אתה מברך ברכת המזון לפי השולחן ערוך אתה יהודי טוב ומושלם. האם באמת בלבך אתה מודה לבורא על המזון ודבק בו ומרגיש תלות בו ומרגיש שהוא אוהב אותך, זה פחות מעניין. על זה אף אחד לא ישפוט אותך אם אתה יהודי טוב, אם אתה חרדי כמו שצריך. במקום אדם מאמין או דתי או עובד ה' אומרים הוא שומר שבת. לא שהוא מעיד על כך שהבורא ברא בששת ימים עם מה שמתחייב מזה, אלא רק שומר שבת, רק לא נוסע בשבת. החברה מתייחסת רק לעבודה זרה שעושים מההלכה, רק אם אתה שולחן ערוך מהלך, והלב לא חשוב, וזה משפיע, ומאוד מאוד קשה להימלט מההשפעה הזו.
.
.
בקיצור, אם עובדים לשם שמיים, כשהתכלית היא הבנת החכמה האלוהית, והבסיס הראשוני הוא ההבנה שהאלוה קודם כל הוא אבא אוהב ומבין שרוצה שיהיה לנו טוב מבחינה אנושית, כמו שאבא קודם כל רוצה שהילד יהיה עם לחיים ורודות ועינים מבריקות ושמחת חיים פשוטה וחיוך, לפני כל המעלות הרוחניות. אחרי שזה קיים רק אז האבא ישמח שהילד יהיה גם תלמיד חכם, אבל אם הילד יהיה תלמיד חכם והמבט שלו כבוי והפנים חיוורות ונופלות, יבשות ומתות, והוא הולך כבד וכפוף ועצוב, רזה מדי, האבא לא ישמח מזה. ואנחנו עובדים את האבא באהבה ורוך וגמישות וראייה של האנושיות, ולא עובדים את ההלכה המעשית בנוקשות וניכור וזרות, אז ההלכה לא אמורה לפגוע בבריאות האנושית של חיי המשפחה והזוגיות. וזה בכלל מבוא הכרחי לכניסה ללימדו וקיום של התורה, אחרת זה מה שכתוב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. וכתוב זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות.
.
.
.
.
נשאלתי במכתב האם אין סתירה בין הדרך שכתבתי כאן לגבי הקב"ה שהוא בעל רגשות ולב ואכפתיות וקרוב אלינו ומתייחס כמו אב או חתן וכן הלאה, ובין דברי המורה נבוכים שאין לבורא שום תואר חיובי והוא אחד פשוט נצחי שאין בו שינוי. כתבתי כאן בתגובה בעניין זה ואני מפנה לתגובה הראשונה על רשימה זו.
.
.
.
.
.
המשך:
פעם התעניינתי קצת בביולוגיה, אין לי ידיעות רחבות. בנעורי שאלתי מדענית בכירה בביולוגיה, על כך שבאמבה יש ריסים מחוץ לקרום, שהם שרשרת כפולה של מולקולות, וכשמגיע מזון הם עושים תנועות שחייה ומניעים את האמבה לכיוון המזון. ואיך הם יודעים להבחין שזה מזון ואיך אפשר שתהיה תנועה מתואמת של כל הריסים שיוצרת תנועה של שחייה.

גם שאלתי אם החומר הגנטי זהה בכל התאים איך ייתכן שנבנים מבנים של איברים וזה לא צומח לכדור אחיד. וגם נניח אם התאים בונים עין, הרי צריך לסמן תא אחד ראשון שהוא יעמוד כאן ויהיה נקודת הייחוס של שאר התאים, ותא שני יעמוד מימינו תא שלישי יעמוד משמאלו ואחד מעליו וכן הלאה עד שיבנו את המבנה של עין. ולמה אין תחרות בין התאים שזה אומר אני עומד באמצע וכולם מסתדרים סביבי והשני יאמר אני זה שעומד באמצע. מי בוחר? ואיך יש מידע על מבהנה של עין, ואיך כל תא בודד יודע בכל שלב של התפתחות העין איפה התאים האחרים כדי להעמיד את עצמו במקום הנכון ביחס אליהם. מזה הגעתי לצורות של אריסטו שמציירות את עצמן בחומר והן דבר רוחני.
המדענית נזפה בי, היא אמרה שבכל מקום שאתה מגרד סנטימטר מתחת לפני השטח של הביולוגיה אתה מגיע למטאפיזיקה, אבל אסור לעשות את זה כי מטאפיזיקה זה לא הדיסציפלינה שלנו.
ומאז אני שואל את עצמי, למה לחתוך את תחומי הידע והחקירה לדיסציפלינות? מי קבע את החוק הזה? למה שלא אשאל כל שאלה שמעניינת אותי בלי שום קשר לדיסציפלינה, ואם צריך כלים שאין לי אפשר להעזר במי שיש לו, אבל למה לחסום מראש את השכל והנפש?
בבני אדם יש תשובות שמטייחות את השאלות, שהן אותן שאלות. אם שואלים איך אדם מזהה מזון ומגיע אליו, אומרים יש לו מוח ומערכת עצבים וחושים ושרירים וכו' וכו'. באמת זה לא מסביר אבל יש תחושה דמיונית שזה מסביר. באמבה אין מוח ולא מערכת עצבים ולא שרירים ושם רואים את החידה חשופה ובולטת.
באמת זה תלוי בכל אדם. זה נובע מעדינות הנפש. החזון איש כתב בהתחלת ספרו אמונה ובטחון:
"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש: אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאוני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה"
איזה תיאור של הכמיהה לחידה. ועדינות הנפש זה לא או כן או לא, לכל אחד יש רמה מסויימת מזה. זה קול פנימי, שבחיצוניות הוא לוחש בשקט מאוד, רק בשעת השקט אפשר לשמוע. הרעש שלש העולם משתיק את זה. אבל אחרי ששומעים זו צעקה נוראה, האדם כמתעלף, כמת, נבחר לו לבוא באש ובמים. איזו עוצמה של קול פנימי.
אין כאן שום מקום לחשש. אתה זה מי שאתה. עדינות הנפש שלך, שמובילה אותך להרגיש את החידה ולהקדיש לה את החיים, זה שלך, זה עצם מי שאתה. מה שאין לך מתוך עצמך לא יהיה לך משום מקור חיצוני. ומה שיש הוא שלך, באותה מידה שיש. ומשם אתה עובד, ואין שום אפשרות ואין שום דרישה שתגיע ליותר מזה, ואם אתה מרגיש את החידה ונכסף אליה, אף אחד לא יכול לעשות עליך שום ביקורת, הקב"ה בעצמו לא מבקש שום דבר יותר מזה. יש אנשים שזה לא מעורר אותם. כתוב שלא כולם שווים, יש אנשים שמטבעם הם בעלי בתים, שייכים להמון, וזה גם תפקיד בעולם ויש לו את המעלה שלו. החטא הוא רק אם מישהו מרגיש את החידה ומתעורר ממנה, ואז חוסם את זה ומחליט בצורה אכזרית כלפי עצמו דווקא לא לעסוק בזה. זה החטאה, פספוס, הוא בעתיד יצטער שהוא לא נתן לפנימיות שלו להיות מה שהיא באמת. אבל אם הוא הולך עם זה לא שייך אצלו שום חטא, ולאן שיגיע יגיע. אין איזו אמת שלמה גמורה מוחלטת שיש חובה להגיע אליה. האמת תמיד יותר גבוהה מכל מה שבני אדם יכולים להגיע. לכן תמיד כולנו טועים, בהגדרה, לא צריך לפחד מטעות. במסכת מגילה י"ב א' חז"ל אומרים שדניאל טעה בעניין מסויים. שואים מאיפה יודעים שהוא טעה בזה, ומביאים פסוק מספר דניאל שהוא כתב על עצמו שהוא הבין את הדבר הזה. וחז"ל אומרים אם הוא הבין זה אומר בהכרח שמקודם הוא טעה. הטעות היא הצעד, היא המהלך, היא העסק בחכמה. אין שום דרך לזוז, לעשות צעד, אלא רק על ידי טעות. אנחנו לכל היותר הולכים לכיוון של האמת, לא מגיעים אליה. לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה. האמת השלמה היא מעל כח בני אדם, המורה נבוכים אומר שכוחות בני אדם מקצרים לדעת אותה. אם אין לי אפשרות להשיג את האמת השלמה, אז אני לכאורה אמור לקפוא ולא לזוז, לא לעשות שום צעד עם המחשבה, כי כל צעד כיוון שהוא לא השגת האמת הוא טעות ואסור לטעות, ואז צריך לקפוא במקום. לרצות לא לטעות זו גאווה. הרמב"ם אומר על כך שכוחות בני אדם מקצרים לדעת את האמת, שהקב"ה ניצח אותנו, ואנחנו חיים מולו כמנוצחים. עובדים בענווה, בכפיפת ראש, מבינים שאנו הולכים מטעות לטעות ובכל זאת הולכים כי זה מי שאנחנו,
 אנחנו קטנים, טועים, ובצורה כזו עובדים. מי שלא מוכן לעשות צעד מחשבתי כי הוא לא יגיע לאמת, זו יוהרה כי הוא חושב שיש בכוחו להגיע לאמת. כאילו הוא בגובה של הקב"ה.
אני לא יודע אם ראית, יש שיעור על מורה נבוכים שאני אומר בזום פעם בשבוע ומוקלט ועולה ליוטיוב. זה מאוד כבד, כבר כשנה וחצי והגענו רק לפרק י' של חלק ראשון. צריך להחזיק בראש את המורכבות של הטקסט, ואחר כך מנסים להכנס פנימה לאט לאט, זה דורש המון השקעה וסבלנות. יותר מתשעים אחוז שהתחילו לא המשיכו. אתה מוזמן לנסות אם זה מעניין אותך. בתנאי שלא תקשיב לעצות שלי אלא תבדוק בתוכך אם באמת יש לך חשק לזה. אסור ללמוד בלי חשק, כתוב שזה כמו להיות עם אשה בלי חשק, שזה דרך ניאוף.
.
.
.
.
הקדמות ללימוד מורה נבוכים
עוד מכתב:
אי אפשר לקרוא שום דבר בלי שזה עובד דרך האוזניים שלנו, של הפילטר שלנו. הפרשנות שלנו היא כבר מהתחלת מעשה הקריאה הראשון. אין דבר כזה קריאה "נקייה" לפי מה שכתוב, אובייקטיבית. כי אנחנו לא מכונות להשגת האמת, אנחנו בני אדם חיים, והחיים זה המהלך שלנו, כולל הטעויות. חבל שזה יחסום אותך, תרוץ חופשי, אל תפחד משום דבר.  אברהם אבינו במהלך החיפוש שלו, שהיה משוטט בדעתו, הגיע לעבודה זרה ועבד אותה, ואחר כך המשיך והגיע הלאה. וגם הלאה, הוא לא הגיע לסוף האמת, רק למצב שזה מספיק כדי שזה יהיה קונסטרוקטיבי.
.
.
לגבי המורה נבוכים, התרגום היחיד שהבין את המקור, ויש לו ממש איכות של מקור וניתן לסמוך עליו כמו על מקור, זה אבן תיבון. הוא חי בזמן הרמב"ם והתכתב איתו, והרמב"ם אישר את התרגום שלו. זה נמצא בחינם בויקיטקסט או ספריא.
הלשון שלו ארכאית ולפעמים קשה להבין אותה, כדי לתרגם לעברית בת זמננו אפשר להשתמש בתרגום של מיכאל שוורץ. אני מאוד ממליץ להשתמש בשוורץ ככלי ללמוד את השפה של אבן תיבון ולא כדי להחליף אותו. השפה של אבן תיבון הרבה פחות קשה ממה שזה נראה, צריך רק קצת הרגל.
תרגום שוורץ יש לשלושת החלקים: כאןכאן, וכאן  . תרגום גוגל יודע את הלשון מצויין, הוא רק לא מבין את התוכן ולכן לא יודע לבחור את התרגום הנכון כי לכל מילה יש כמה אפשרויות תרגום. זו בעיה שיש קצת אצל שוורץ וכמובן יותר מזה בשאר התרגומים החדשים.
.
.
.
הרמב"ם הוא מאמין גדול בשכל, הוא לא מיסטיקן. מתחילים בשכל המילולי, שנקרא כח המדבר, זה השכל הרגיל שנולדים איתו ויש ממנו לכולם. עם זה מתחילים בניתוח הטבע, לבדוק את הקושיות שיש בטבע, את המקומות שאי אפשר להסביר אותו במסגרת של עצמו, ומגיעים לתחום המופשט יותר. עם העבודה השכל יכול להתעלות לשכל שנקרא שכל עיוני. עיוני זה מלשון "עין", כמו עין בשר שרואה מה שמולה באופן בלתי אמצעי. כך שכל עיוני רואה את המופשט באופן בלתי אמצעי. לכל אדם יש נקודת התחלה מאוד בסיסית של שכל עיוני, זה מתבטא באקסיומות של הלוגיקה. למשל אם א'=ב', ו ב'=ג', אז בהכרח א'=ג' (ניסוח מסויים של חוק הסתירה). הלוגיקה מבוססת על האקסיומות האלה, ומשתמשת בהן כנתון. אין שום הוכחה לוגית שהאקסיומות נכונות. אנחנו יודעים שהן נכונות פשוט כי השכל שלנו רואה אותן באופן ישיר, בלתי אמצעי, לא דרך שום חישוב וניתוח.
השכל המילולי, (נקרא הדברי או הכח המדבר), עושה פעולות ניתוח וחישוב, הוא משתמש במושגים, ומושגים יכולים להיות מילים, לכן הוא שכל של מילים. השכל העיוני הוא שכל שותק. אחרי הרבה עבודה של ניתוח בשכל הדברי שמובילה לרובד המטאפיזי, השכל מתרגל לראות את המציאות המטאפיזית בדך ישירה, ואז הוא עצמו הופך לשכל עיוני.
זו כוונת הרמב"ם במשנה תורה הלכות יסודי התורה ד' ז':
"לעולם אין אתה רואה גולם [חומר] בלא צורה או צורה בלא גולם, אלא לב האדם [השכל הדברי] הוא שמחלק גוף הנמצא בדעתו ויודע שהוא מחובר מגולם וצורה […]
והצורות שאין להם גולם אינן נראין לעין אלא בעין הלב [השכל העיוני] הן ידועין כמו שידענו אדון הכל בלא ראיית עין."
הבורא מופשט לגמרי, ורק השכל העיוני יכול להשיג אותו.
.
.
זו לא יוהרה של השכל האנושי לחשוב שהוא יכול להשיג את האלוהות, כי זו שפה שהאלוהים ברא, כדי שיהיה קשר בינו ובינינו, והוא ברא את השפה של השכל ואת הכלים שלה, והכל מתנהל במסגרת הזו. זה לא שהכח של השכל להשיג הוא מכח עצמו בנפרד ממה שהבורא נותן בו.
.
.
יש רק נקודה אחת שהשכל האנושי לא יכול להשיג. היא נקראת מעשה מרכבה, ובפתיחה המורה נבוכים אומר שכל ספרו הוא עיסוק בה.
במורה נבוכים א' ע"ב מנסח את זה כך:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו;
כי המופת יעמוד על היבדלו יתעלה מן העולם והינקותו ממנו,
והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות;
ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
.
"מופת עומד" הכוונה שזה מוכרח לחלוטין מבחינה שכלית, בלי שום סייג או צד שני. הוא מביא את ההוכחות השכליות על שני הצדדים האלה בבכמה מקומות.
יש כאן שני צדדים סותרים, צד אחד הוא שהבורא נבדל ונקי לחלוטין. לפי הצד הזה הבורא הוא אחדות פשוטה מכל צד, אין סוף נצחי, בלי ריבוי ובלי שום הרכבה. רק באופן כזה הוא הכרחי מציאות, כי אין בו שום הגדרה. לפי הצד הזה אין בריאה, ואי אפשר שתהיה. כי אם הוא ברא יתוש וזבוב, הרי הוא חשב מההתחלה שיברא יתוש וזבוב, רצה בזה, והמחשבה הזו היא הרכבה, היא לא אחדות פשוטה. לא יתכן שהוא מנהיג ומשגיח, כי הוא אחד פשוט, אין בו שום שינוי או ריבוי. הוא לא יודע דברים שונים זה מזה, כי הידיעה הזו מטילה בו ריבוי, ובוודאי לא מגיב לנבראים כי אז הם מפעילים אותו ומשנים אותו. בשפה המודרנית זה נקרא אל טרנסצנדנטי, במובן הכי קיצוני.
.
הצד השני שהוא מנהיג ומשגיח. הוא יודע הכל ומגיב לכל. זה אומר שיש בו ריבוי ושינוי, ויותר לעומק שהוא אחד עם העולם. אל אימננטי, כמו שיטת שפינוזה שהאל המציאות הטבעית הם אחד. הצד הזה מנוסח בקיצוניות בהלכות יסודי התורה פרק ב' הלכות ט'-י'. הוא כותב שם שהבורא יודע רק את עצמו ולא שום דבר אחר, ומזה הוא יודע את כל הברואים, כי הם עצמו. הוא יודע אותם לא מחמת עצמם אלא מחמת עצמו, כי מציאותם היא מציאותו. בפרק א' מהלכות יסודי התורה הוא כותב את הצד הראשון שהאל אינו גוף והמובן הוא שאין בו שום הגדרה ושום ריבוי.
.
.
בשכל שלנו שני הצדדים האלה סותרים. ואין שום דרך שהשכל יוכל לפתור את הסתירה הזו. "כוחות בני אדם מקצרים לדעתו".
אנחנו מנוצחים מול זה. צריכים לקבל את העובדה שיש כאן סתירה שאיננו יכולים לפתור. אין הכוונה שצריך לקבל שמותר שתהיינה סתירות שכליות. אם זה מותר אז כל השכל נכבה לגמרי. אחת ועוד אחת הן שתיים, וגם אחת ועוד אחת הן שלוש. אם אני מחוייב לקבל את זה אז הן גם ארבע או שולחן וכל דבר הוא כל דבר ואין שום מושגים והגדרות והכל נופל.
.
אלא וודאי חוק הסתירה נשאר עומד על תילו. יש אנשים שזכו להשיג את סוד מעשה מרכבה, בודדים. זה עניין של גדלות מוחין. הכוונה ששכל של ילד יכול להיות גאוני וכביר, ועדיין הוא לא יבין דברים שמבוגר מבין. למשל אם נפטרה סבתא שהיתה סנילית ואי אפשר היה לדבר איתה ולא הביאה מתנות, הילד לא יבין את עומק האבדה והצער. מצידו מה שסבתא לא מביאה ממתקים ואל מחבקת זו סתירה לכך שהיא אוהבת. להבין שאהבה לא תלויה בממתקים זה מעבר לגודל השכל שלו.
.
אהבה מוחלטת, לא כמו שיש בעולם החומרי אלא כאידיאה, אם היא עד הקצה, היא אחדות מוחלטת. כמו הפסוקים בשיר השירים עזה כמוות אהבה, רשפיה רשפי אש שלהבתיה, ואנחנו נשאל את זוג האוהבים הרי אתם לא לגמרי אחד, יש צד סותר, הרי בבוקר אתה הולך לכולל והיא הולכת להיות מורה, אתה אוהב חצילים והיא אוהבת קישואים, אתם לא אחד מוחלט. גם לא תיתכן אהבה בלי שיש שני גופים מוגדרים שא' אוהב את ב'. אז יש צד שאתה אחד מוחלט ויש צד שאתם שניים וזו סתירה. והם ילגלגו עלי ויאמרו מעולם לא אהבת כמו שאנחנו אוהבים, ואי אפשר להסביר מה זו אהבה למי שלא אהב. אתה עוד ילד. כלומר איננו מבטלים את השכל, אלא רק מודעים לכך שיש שכל של ילד ושכל של מבוגר. ילד מחונן חושב שהשכל שלו הוא שיא ההשגה השכלית, הוא לא מוכן לקבל שיש דברים שהוא יבין רק כשיזדקן. מול זה אנחנו צריכים ללמוד לומר "ישתבח מי שנצחנו שלמותו". הוא ניצח את היוהרה הזו. אנחנו מתנהלים כמנוצחים, כלומר כילדים שיודעים שהם רק ילדים.
.
.
הלימוד שלנו לא מנסה לפתור את הסתירה, גם לא לחתור לזה. השכל שלנו לעולם לא יפתור. הפתרון מונח ברבדי תודעה אחרים לגמרי, בדרך חיים ואנושיות אחרים. ואפשר לחיות ולהגיע לתכלית גם בלי להגיע לסוד עצמו. הדרך מספיקה. אנחנו רק לומדים לדייק את הסתירה, להבין כמה היא קשה, כמה היא חסרת פתרון, לדייק עוד ועוד ועוד מה בדיוק סותר למה, לחדד את זה. לראות את זה מזוויות שונות. לראות איך הסתירה הזו מונחת בכל מקום, גם בדברים הכי קטנים ופשוטים.
זה נקרא מרכבה כי זה החיבור בין הסוס לרוכב, בין האין סוף לעולם המוגבל.
זה גם בכוס קפה, איך מים ואבקה יכולים לגרום לחווייה? או בשאלות כמו למשל שאיבר בגוף חי בחיים הכלליים של הגוף, אם תעקור אותו ותניח אותו על שולחן הוא כבר שינה את מה שהוא, מלב הוא הפך לחתיכת בשר פועמת. ובכל זאת יש לכל איבר חיים משלו, זה שוב הצמצום מול הכללי שביחס למצומצם הוא דומה בבחינת מה ליחס בין האין סוף למוגבל. המציאות כולה היא שכפולים של היחס הראשוני הזה בין האין סוף למוגבל.  הלימדו הוא נסיון לראות את זה, ללמוד את האופנים השונים שהסתירה הזו מתבטאת בהם, לראות איך זה יותר ויותר סותר. הסתירה גורמת לכאב, אנחנו כל הזמן נוטים לטשטש אותה. הכאב הוא כאב של צמיחה. זה כמו תינוק שלא מבין את הסיפור, ושומע אלף פעמים, ולאט לאט הסיפור מזין אותו ומצמיח אותו. אנחנו באים מלמטה, כמנוצחים.
.
.
לענ"ד לא כדאי לשלב לימוד רמח"ל עם המורה נבוכים. זו שפה דומה וגישה דומה, ובכל זאת מהלך שונה. זה מבלבל. כדאי קודם להתבסס היטב במורה נבוכים, להבין את המהלך היטב, ואז אפשר ללמוד ברמח"ל ולראות את ההבדלים. בלי זה לא מבחינים בהבדלים וזה מבלבל.
ספרי הקבלה והמורה נבוכים הם אותה גישה בדיוק, ומי שמעמיק רואה שבאמת זו אותה שפה במהותה, גם אם הניסוחים שונים מבחוץ. אבל הרמח"ל הוא שיטה בפני עצמה ששונה מספרי הקבלה ומהרמב"ם, וצריך יסוד חזק של ידיעה כדי לראות את זה ולהבין את המהלך שלו, ובלי זה הוא יגרום לטשטוש מושגים.
.
.
.
.
לפי האמת יש מציאות אחת, זה הסוד של הזיווג, האהבה, זה לא שיש את הבורא ויש אותנו כשתי מציאויות נפרדות. השכל זה זיווג, תשוקה, כמו שכתב על חטא עץ הדעת נחמד העץ להשכיל. אנחנו מתחילים כמציאות נפרדת, והלימדו מבטל את המציאות הנפרדת שלנו, לאט לאט, בהדרגה רבה, ואז אנחנו והבורא היא מציאות אחת. כמו שהפסוק אומר לא בשמיים היא לאמר מי יעלה לנו השמיימה כו', ולא מעבר לים היא כו', כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. אף אחד לא חשב שמביאים סולם, או אוניה. אלא הכוונה שהשכל לומד שהוא לא מחפש השגה מחוץ לעצמו, הוא לא מייצר השגה ואל מגלה השגה, הוא מתאחד. הוא מגלה שהחכמה והאלוהות זה הוא עצמו ומציאותו שלו.
כמו שכתב גם רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך כו', ועוד פסוקים כאלה.
.
.
למשל, אני גוף תלת ממדי. בעולם החומרי להיות תלת ממדי זה הפירוש הראשוני של להיות נמצא. התלת ממדיות שלי, הנפש שאותו אני תופש, המקום שבו אני נמצא, הם לא חלק ממהותי העצמית, הם לא פרטיים שלי. אם אני זז מהמקום, אני לא לוקח את המקום שלי איתי שהרי משהו אחר יכול להכנס לשם במקומי. ואני לא משאיר את המקום מאחרי ריק, כי אז לאן אכנס. אלא יש מקום אחד, והתלת ממדיות שלי היא רק נטילת חלק בתלת ממדיות של המקום הכללי. אם אני מוחק במחשבה את כל הגופים, נשאר חלל תלת ממדי אין סופי ריק לגמרי (הוא אין סופי כי אין שום דבר שיטיל בו "סוף"). את החלל הזה אני לא יכול למחוק במחשבה. בנמשל זו הכוונה כשמדברים שהבורא הוא המציאות כשלעצמה ולא המציאות של גוף מסויים (ולכן הוא הכרחי מציאות). אם המציאות כשלעצמה זה הבורא, אז אני נמצא במציאותו, אני תלת ממדי בתלת הממדיות שלו, אין לי תלת ממדיות משל עצמי.
המציאות הלא מוגדרת הזו, הכרחי המציאות, שהיא אין סוף מוחלט שווה מכל צד, היא בדרך נעלמת (של מעשה מרכבה) סיבת המציאות של הנבראים הרבים המוגדרים. לכן היא רוצה בהם ויודעת אותם, וזה לא אל פילוסופי שכלתני אלא אל חי שיש לו רצון וידיעה ויחס.
האשליה של הטבע, שממנ המתחילים, היא שיש לי תלת ממדיות עצמאית פרטית משלי, שיש לי מציאות משלי שהיא במהותי, שאני סיבת המציאות של עצמי. הלימוד השכלי לאט לאט, מאוד בהדרגה, מלמד לראות שזה לא כך. וזה סוד מעשה מרכבה, הסתירה איך אני גם קיים מצד אחד, ואני גם המציאות של הבורא ולא המציאות של עצמי מהצד השני.
.
.
.
כתבתי קצת ראשי פרקים מאוד מאוד קצרים ומאוד זקוקים להבהרה. זה רק בשביל להתחיל לעשות סדר מה בכלל עושים. זה מה שלומדים במשך כל החיים, אי אפשר להבהיר את זה על רגל אחת, כל פעם הופכים באותו נושא מכל מיני צדדים ולאט לאט נכנסים לעניין.
.
.
.
.
.
אין "מיסטיקה יהודית". החילוק בין שיטת הרמח"ל לשיטת הרמב"ם. החילוק בין חכמה לתורה ולנבואה
.
מכתב נוסף:
.
צריך להגדיר מה זה מיסטיקה. לפי המובן המקובל, אין ביהדות מיסטיקה בכלל. מיסטיקה זו חוייה, שזה בעצם ריגוש. אדם מתרגש, חווה משהו לא לגמרי ברור, ואחר כך נרגע, חוזר להיות מי שהיה מקודם. זו לא שפה שהבורא מדבר איתנו בה, היא לא בונה שום דבר ולא עושה שום שינוי אמיתי, כלומר לא מחברת באמת את האדם למה שמעליו.
.
.
במורה נבוכים ג' נ"א הקדים שזה פרק שלא מלמד תוכן שכלי חדש, אלא רק מדריך איך לעבוד עם התוכן שכבר למדנו. הלימוד יצר חיבור עם הבורא, והעבודה מגדילה ומחזיקה ומצמיחה אותו (העבודה שהוא מתאר שם בצורתה החיצונית היא להיפך מהעבודה שמתאימה לנו בדורות שלנו, וצריך לעמוד על נקודת העומק הפנימית של העבודה הזו ולהבין איך מתרגמים אותה אלינו, וזה נושא בפני עצמו). ושם כתב:
"ונשוב אל ענין הפרק, והוא להזהיר שישים האדם מחשבתו בשם לבדו אחר שהגיע אל ידיעתו כמו שבארנו, וזאת היא העבודה המיוחדת במשיגי האמתות, וכל אשר יוסיפו לחשוב בו ולעמוד אצלו תוסיף עבודתם. אבל מי שיחשוב בה׳ וירבה לזכרו מבלי חכמה, אבל הוא נמשך אחר קצת דמיון לבד, או נמשך אחר אמונה שנמסרה לו מזולתו, הוא אצלי, עם היותו חוץ לבית ורחוק ממנו, בלתי זוכר השם באמת ולא חושב בו, כי הדבר ההוא אשר בדמיונו ואשר יזכור בפיו, אינו נאוה לנמצא כלל, אבל הוא דבר בדוי שבדהו דמיונו כמו שבארנו בדברנו על התארים. ואמנם ראוי להתחיל בזה המין מן העבודה אחר הציור השכלי; והיה כאשר תשיג השם ומעשיו כפי מה שישכלהו השכל, אחר כן תתחיל להמסר אליו, ותשתדל להתקרב לו, ותחזק הדבוק אשר בינך ובינו, והוא השכל, אמר אתה הראת לדעת וגו׳ (דברים ד לה), ואמר וידעת והשבות אל לבבך וגו׳ (דברים ד לט), ואמר דעו כי ה׳ הוא האלהים (תהלים ק ג). והנה בארה התורה כי זאת העבודה האחרונה, אשר העירונו עליה בזה הפרק, לא תהיה אלא אחר ההשגה, אמר לאהבה את ה׳ אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם (דברים יא יג), והנה בארנו פעמים רבות כי האהבה היא כפי ההשגה, ואחר האהבה תהיה העבודה ההיא, אשר כבר העירו רז״ל עליה ואמרו זו עבודה שבלב (תענית ב א), והיא אצלי שישים האדם כל מחשבתו במושכל הראשון, ולהתבודד בה כפי היכולת. ולזה תמצא דוד ע״ה שצוה שלמה בנו והזהירו מאד בשני העניינים האלה, רצוני לומר להשתכל בהשגתו, ולהשתדל בעבודתו אחר ההשגה, אמר ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו (דברי הימים א כח ט), אם תדרשנו ימצא לך ואם תעזבנו יזניחך לעד (דברי הימים א כח ט), והאזהרה לעולם היא על ההשגות השכליות, לא על הדמיונות, כי המחשבה בדמיונות לא תקרא דעה, ואמנם תקרא העולה על רוחכם (יחזקאל כ לב). הנה התבאר כי הכונה אחר ההשגה היא להמסר אליו, ולהשים המחשבה השכלית בחשקו תמיד,"
.
.
ושם א' ס"ב כתב:
"ואני סובר שזה שאמרו "שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לבניהם ולתלמידיהם פעם אחת בשבוע" – אין זה איך יהיה הדיבור בו לבד אלא ללמד גם הענין אשר בעבורו יוחד זה השם ויהיה בו סוד אלוקי:

עוד שם שהיה אצלם שם בן שתי עשרה אותיות והוא ב'קדושה' למטה מזה ה'שם בן ארבע אותיות'. והקרוב אצלי שלא היה שם אחד אלא שני שמות או שלושה כלל אותיותיהם – שתים עשרה והיו מכנים בו בכל מקום שהיה מזדמן להם ב'קריאה' 'שם בן ארבע אותיות' כמו שנכנה אנחנו היום ב'אל"ף דל"ת'. וזה השם גם כן אשר הוא 'שם בן שתים עשרה אותיות' אין ספק שהיה מורה על ענין יותר מיוחד מהוראת 'אל"ף דל"ת'. ולא היה נמנע ומעולם מאחד מבני החכמה אלא כל מי שיבקש ללמדו – ילמדוהו; ולא כן 'שם בן ארבע אותיות' שלא למדהו מעולם אדם ממי שידעו אלא 'לבנו ולתלמידו פעם אחת בשבוע'. כאשר היו אנשים פרוצים לומדים זה ה'שם בן שתים עשרה אותיות' ומפסידים בו אמונות (כמו שיקרה לכל מי שאינו שלם כשידע שהדבר אינו כמו שהיה מדמה אותו תחילה) הסתירו זה ה'שם' גם כן ולא היו מלמדים אותו אלא ל'צנועים שבכהונה' לברך בו בני אדם ב'מקדש'; שכבר פסקו מלזכור 'השם המפורש' ב'מקדש' גם כן להפסד האנשים – אמרו "משמת שמעון הצדיק בטלו אחיו הכהנים מלברך בשם"; אלא היו מברכים בזה 'שם בן שתים עשרה אותיות' – אמרו "בראשונה שם בן שתים עשרה אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם; משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועין שבכהונה והצנועים שבכהונה היו מבליעין אותו בנעימות אחיהם הכהנים; אמר ר' טרפון פעם אחת עליתי אחר אבי אמא לדוכן; והטיתי אזני אצל כהן ושמעתי שהבליעו בנעימות אחיו הכהנים':

והיה אצלם גם כן 'שם בן שתים וארבעים אותיות'. וידוע אצל כל בעל ציור שאי אפשר בשום פנים שיהיו שתים וארבעים אותיות מלה אחת; ואמנם היו אלו מלים רבות כלל אותיותיהם – שתים וארבעים. ואין ספק שהמילות ההם מורות על ענינים בהכרח הענינים ההם יקרבו לאמיתת ציור עצמו ית' בפנים אשר אמרנו. ואמנם נקראו אלו המילות הרבות האותיות 'שם' להיותם מורים על ענין אחד לבד כשאר השמות המיוחדים. ואמנם רבו המילות להבנת הענין כי הענין האחד אפשר שיובן במילות רבות. והבן זה:

ודע שזה הדבר אשר ילומד היה לימוד הענינים שמורים עליהם השמות ההם לא הדיבור לבד באותיות הערומות מכל ציור. ולא נקרא כלל 'שם בן שתים עשרה אותיות' זה ולא 'שם בן ארבעים ושתים אותיות' – 'שם המפורש'; אבל 'שם המפורש' הוא 'השם המיוחד לו' כמו שבארנו. אמנם אלו השנים האחרים היו מלמדים קצת חכמה אלוקית בהכרח. והראיה על היותו מלמד חכמה – אמרה עליו "שם בן ארבעים ושתים אותיות קדוש ומקודש ואין מוסרין אותו אלא למי שהוא צנוע ועומד בחצי ימיו ואינו כועס ואינו משתכר ואינו מעמיד על מידותיו ודיבורו בנחת עם הבריות; וכל היודעו וזהיר בו ומשמרו בטהרה אהוב למעלה ונחמד למטה ואימתו מוטלת על הבריות ותלמודו מתקיים בידו ונוחל שני עולמים – העולם הזה והעולם הבא" – זה כתוב ב'תלמוד'. ומה מאוד רחוק מה שיובן מזה המאמר מכוונת אומרו וזה – כי הרוב יחשבו שהם אותיות ידובר בהם – לא דבר אחר – ולא יפורש להם ענין ויגיעו בהם אל אלה הענינים העצומים וצריך להם להכנות המדות האלו וההזמנה הרבה אשר זכר. ומבואר הוא שזה כולו אינו רק הודעת ענינים אלוקיים מכלל הענינים שהם 'סתרי תורה' כמו שבארנו; וכבר התבאר בספרים המחוברים – בחכמה האלוקית שזאת החכמה אי אפשר לשכחה – רצוני לומר השגת השכל הפועל – והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו':

וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים התרחב להם הכזב והמאמר שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם' יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – "פתי יאמין לכל דבר":"
גם רש"י סנהדרין נ"ו ב' כתב שלשמות הקדושים יש פירוש.
.
.
בספר הזוהר לומדים איך לקרוא שמות, זו דרך קריאה של עיון שכלי, רק שהוא עמוק יותר. נגעתי בזה מעט בשיעורים על ספר הזוהר, וגם בשיעורים האחרונים על מורה נבוכים. המשפט הראשון של פתיחת המורה נבוכים, והוא חוזר על העניין הרבה, שהוא עוסק בשמות המשתתפים. כלומר אותה מילה לשני עניינים נפרדים. כמו המילה "עין" שהיא לאיבר הראייה וגם למעיין המים. הכניסה לפנימיות היא להתייחס לכל המובנים של המילה ולמצוא את המקום שהם מתאחדים, והם משל זה לזה ומאירים זה על זה. בתנ"ך כל המילים הם מילים משתתפות, יש להן יותר ממובן אחד. כדי למצוא את המשותף בין עין של ראייה ועין שהיא מעיין מים, מוכרחים ללמוד את השורש, ולימוד השורש תלוי בלימוד האותיות. התורה היא שפה, עברית, והפנימיות של השפה היא ההתחלות שלה, שהן המובן של האותיות עצמן.
רבי אברהם אבולעפיה היה תלמיד מובהק של המורה נבוכים, ורואים את זה בבירור גמור גם מעיון מעמיק בספריו, שהוא הבין את התוכן העיוני שיש בשמות, וכל מה שכתב על ההתייחדות עם השמות האלה הוא עם החכמה שיש בהן, וממש כדברי המורה נבוכים.
.
.
עם הלימוד לומדים גם לראות שדברי חוקרי האקדמיה הם תמיד מופרכים באופן שלא יאומן. אני מתכוון למה שהם חשבו שרבי אברהם אבולעפיה היה מיסטיקן ומקובל "נבואי", ובכלל מה שהמציאו את המושג המופרך לחלוטין של "מיסטיקה יהודית". הם מצד אחד מומחים עצומים ומצד שני אין להם התחלת מושג על מה הם מדברים. כמו למשל אדם שהיה בטוח שהוא יודע אנטומיה מצויין ומרפא אנשים, ולא היה לו מושג שהוא מכונאי מומחה מאוד שמתקן מכוניות. צריך להבין איך ייתכן עניין כל כך מפליא, מצד הטבע האנושי וכוחות הנפש, ועסקתי בזה בכמה מקומות.
.
.
.
יש נבואה הלכתית שבטלה עם חורבן הבית, שאם נביא פעם אחת לא צדק לגבי העתיד זה מגדיר אותו כנביא שקר שחייב מיתה, וכל זמן שהוחזק כנביא אמת אם אמר לעבור על מצווה לפי שעה, מי שלא שומע לו חייב מיתה. יש נבואה במובן אחר שלא מחייב להגיע לשלמות, זה לימוד החכמה באופן שמשתף את כח הדמיון כשהוא מאוחד עם השכל. דוגמה לא מדוייקת כלל וגסה, יש תיאוריות בפיזיקה שיש בעולם 11 ממדים. זה מתאים למשוואות ואפשר אפילו לצפות מראש שתהיינה תצפיות מסויימות ומגלים אחר כך שהן באמת קורות. השכל אולי מבין את זה היטב, מה ההבדל בין 3 ממדים ל 11?  אבל כח הדמיון לא יכול בשום אופן לצייר 11 ממדים. מי שלא מוותר על כח הדמיון ולומד לחשוב רק באופן שיש כיסוי לרעיונות השכליים ואפשר לצייר על מה מדברים, לכאורה הוא מוגבל, אבל באמת החכמה שלו יותר גבוהה ואמיתית. היא יותר נוגעת, היא מחברת את כל כוחות הנפש. הוא לא יכול לסגור את הספר ולחזור הביתה ולהישאר אותו אדם.
כעת, התחלנו בשיעור האחרון, על המורה נבוכים א' י', אנו לומדים שבנבואה יש גם עמידה של רצון מול רצון והתבטלות הרצון כלפי הבורא. מי שבא ללמוד בא כדי לפעול וכדי לגדול, ובנבואה יש צד של לבוא כדי להיות קטן יותר, להיות רק כלי. שאין לו משלו כלום ומכח זה מגיע אליו שפע של חכמה. זה הצד של 'נקבה'.
.
.
.
החכמה היא שכל אנושי. השפה שהקב"ה מדבר אלינו בשפת השכל, ומחבר אותנו אליו על ידי שפת השכל, וכמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ב, היא דווקא חכמה אנושית ולא נבואה. וכמו שכתב במו"נ ג' תחילת פרק נ"ד, שתורה וחכמה הם דברים נפרדים, התורה ניתנת במסורת באופן שאינו מובן בשכל, והחכמה היא חכמה אנושית והיא הבנת הדברים שנמסרו בקיצור בתורה בלי ביאור. ודווקא ההבנה הזו היא התשתית, המבנה, ההתחלה, של הדיבוק עם הבורא. החכמה היא הכניסה לארמון ולחדרו של המלך. מה עושים שם, ישקני מנשיקות פיהו, זה כבר היחס אל הרצון, ואל הצד החווייתי של כח הדמיון, ורק שם מתחילה הנבואה. והנבואה מחברת לא מצד תוכן של חכמה שיש בה אלא בדרכים אחרות. של לב. אבל זה שייך רק אחרי החכמה שרק אז יודעים למי מוסרים את הלב.
מהלך קניית החכמה בצירוף כח הדמיון, שזה מהלך עמל החכמה בדרך של נבואה, הוא רק כדי שכח הדמיון יגיע איתנו אל החדר הפנימי, אל ההכרה של הבורא, ואז ייכנס לפעולה בחיבור עצמו, הזיווג. "הביאני המלך חדריו" זה החכמה, ורק אחר כך "נרוצה", מלשון רצון וזיווג. במהלך עמל החכמה הדמיון רק מכביד.
.
.
במורה נבוכים ג' נ"ד, אומר שהתכלית האחרונה היא השגת דעת אלוהים, ובסיום הפרק, שהוא סיום הספר, מדבר על לעשות חסד משפט וצדקה בארץ. חוקרי האוניברסיטה אמרו שזו סתירה, וראש החוקרים, המורה של כולם, פינס, טען שבסוף הספר הרמב"ם התחרט מכל מה שכתב לאורך כל הספר וגם בפרק האחרון, שהתכלית היא השגת הבורא, וחזר בו מזה ומחק הכל (בלי לומר לנו את זה) ונשאר עם המסקנה שהתכלית היא רק מעשים טובים ולא השגת הבורא.
הרמב"ם לא מדבר על קיום תרי"ג מצוות, אלא על הליכה בדרכיו. להידמות לו. הכוונה היא לפי מה שביאר בפרק א' משמונה פרקים שיש בנפש חמישה כוחות, הנמוך ביותר הוא נפש הזן שנקראת גם נפש הצומח. והיא אחראית על התזונה והגדילה, מה שיש גם בצמחים. והרמב"ם מדגיש שם מאוד שכל הכוחות האלה הם אחד גמור. זו נפש אחת והכל הוא אחד לגמרי. לכן נפש הזן של אדם וחמור אין ביניהן שום דמיון, כי הנפש הזן היא אחת עם הנפש המשכלת ושם יש שוני מוחלט וגם כן גם בנפש הזן השוני מוחלט באותה מידה. וכתב שם שהנפש המשכלת היא הצורה של שאר כל הכוחות, וזה אומר שיש אחדות מוחלטת ביניהם, זו לא הרכבה אלא אחדות גמורה. ממילא השגות של הנפש השכלית מוכרחות להתפשט בכל כוחות הנפש כי כולן דבר אחד. ואם זה לא מתפשט אז התברר שהנפש המשכלת לא באמת הבינה. לכן המבחן להבנה האמיתית של הנפש המשכלת היא שההשגה תתפשט עד כוחות הגוף. וההשגה של כוחות הגוף היא הרצון שלהם להידמות לבורא לפי ההשגה בו. ולכן אקורד הסיום של השגת התכלית האחרונה הוא לעשות חסד משפט וצדקה בארץ.
.
.
לגבי ההפרדה של חכמה ונבואה, במו"נ ב' כ"ז הוא דן בשאלה האם העולם יתקיים לתמיד או יבטל בעתיד. מצד הפילוסופיה, אין הכרח לא לצד זה ולא לצד זה. יסוד של אריסטו הוא שדבר שפעם לא היה קיים אז בהכרח יגיע זמן בעתיד שבו לא יתקיים. כי הוכח מכך שבעבר לא היה קיים שזה אפשרי שלא יהיה קיים, ואם יש מספיק זמן כל אפשרות מתממשת בהכרח. אבל לגבי העולם זה לא כך כי המושג "פעם" הוא שונה, כי הזמן נברא עם העולם (אפילו "אחרי" הבריאה מבחינת קדימה לוגית)  ולא היה קיים לפני בריאת העולם, וזה עניין עמוק שלא אאריך בו כאן. יוצא שלפי החכמה, הפילוסופיה, השכל האנושי, אין הכרעה האם בעתיד העולם יבטל או יתקיים לנצח. לכן הרמב"ם כותב על השאלה הזו שהיא "אינו אצלנו יסוד תורה כלל". ואז הוא אומר שמה שיכריע בזה הוא דברי הנביאים, ומוכיח שהנביאים אמרו שהעולם יתקיים לנצח.
למה זה לא יסוד תורה? הרי תלוי בזה שאלת התיקון של העולם, האם הוא במהלך של תיקון להגיע לתכלית הבריאה וכו'. אלא שאלות כמו אלה אינן שאלות של שכל אנושי, ולכן הן לא מדבקות אותנו עם הבורא, כי מה שמדבק הוא רק השכל, כמו שכתב בחלק ג' פרק נ"ב. האם הנביאים אמרו שהעולם יבטל או שיתקיים לנצח, זו שאלה של מידע, אינפורמציה, והשגת דעת אלוהים אינה רכישת אינפורמציה, אלא התבוננות שמגלה את הנוכחות האלוהית איך היא מתגלה בעולם בהכרח שכלי שאני בעצמי מבים ורואה בעיניים שלי. מה שאני רואה בעיניים שלי מדבק אותי, מה שאני יודע אינפורמציה בלי לראות בעצמי, בלי שלבד הבנתי את זה, לא מדבק אותי, ולכן אינו יסוד בתורה. שהתורה באה לדבק, היא נותנת את ראשי הפרקים של עיון החכמה האנושי (כמו שכתב במו"נ ג' התחלת פרק נ"ד), וזה העיקר והיסוד שבה.
וכמו שכתב במשנה תורה ספר שופטים בפרק האחרון : "ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו [של ביאת המשיח] ולא דקדוקיהן עיקר בדת ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה"
זה לא מביא לידי אהבה או יראה לפי מה שכתב בפרק ב' מהלכות יסודי התורה שבמשנה תורה "האל הנכבד והנורא הזה–מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר: "ואהבת את ה' אלוהיך" (דברים ו ה; דברים יא א), ונאמר: "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו יג; דברים י כ). והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול וכו'"
מבואר כאן שאהבה ויראה נובעים מהתבוננות שאנו עושים בעצמנו, ולא משמיעת דברי נבואה שאין לנו התבוננות בהם בעצמנו. וביותר שלא כתוב שהדרך לאהבתו היא לימוד התורה, אלא התבוננות בעולם. כלומר לעסוק בשכל אנושי שמתבונן בעולם, ולא בלימוד תורה שהיא דברי נבואה שהשכל האנושי לא רואה בעצמו את אמיתתם ורק מקבל אותה כי כתוב.
(מה שכתבתי שהרמח"ל יש לו שיטה אחרת, זה משום שהוא מזהה את התורה עם החכמה, ומנסה ללמוד בלימוד שכלי דברי תורה שאין בהם מהלך של חכמה, אלא הם מידע שהגיע בנבואה, וכגון מהלך תיקון העולם במסלול של ששת אלפים שנה. ואלה הדברים שהרמב"ם כתב על ענייני ביאת המשיח שאין לעסוק בהם כי הם לא מביאים לידי אהבה ויראה, כי אין בהם מהלך חכמה. כשאני אומר מהלך של חכמה אינני מתכוון שאלה דברים בלי שכל, אלא שכל זמן שלא הגעתי למצב ששופע עלי שפע נבואה מלמעלה (כמו שכתב במורה נבוכים א' י' שנבואה היא שפע חכמה ששורה מלמעלה כמו שכינה ששורה במקדש, שהנביא הוא בתחתיות והקב"ה משפיע עליו רק כי הקב"ה רצה בזה ולא כתוצאה מעמל של הנביא), בשכל האנושי שלי אני לא יכול להגיע לראות בעצמי, בכוחות עצמי, ולהבין בהבנתי שלי, שמחברת אותי כולי, את העניין של מסלול תיקון העולם של ששת אלפי שנה. כיוון שזה הושפע בנבואה וכתוב בתורה, אז רצון הבורא שאדע שזה כך. אבל זה רק לדעת שזה כך בלי לעמול בזה בעמל של חכמה שהגדרתו היא לנסות לראות בעיני השכל שלי שזה כך. כי אין כאן מה לראות, זה לא נתון לעיון השכל הטבעי האנושי שלי. והרמח"ל כן עוסק בזה במהלך של עיון שכלי של שכל אנושי ועמל החכמה. ולפי הרמב"ם הרמח"ל כאן מבלבל מה זה שכל ובעצם עוקר את השכל. )
.
.
במורה נבוכים א' ל"ד כתב:
"וכבר מצאנו רבים ילאה שכלם בקצת אלו החכמות; וגם אם לא יקצר שכלם, אפשר שיפסיק בהם המות, והם בקצת ההצעות. ואילו לא ניתן לנו דעת על צד הקבלה [קבלה היינו התורה שקיבלנו בסיני] בשום פנים, ולא הישירונו אל דבר במשל, אלא שנחוייב בציור השלם בגדרים העצמיים ובהאמין במה שירצה להאמין בו במופת, וזה אי אפשר אלא אחר ההצעות הארוכות – היה מביא זה למות רוב האנשים והם לא ידעו, היש אלוה לעולם או אין אלוה"
וזה כמו שכתב במורה נבוכים ג' נ"ד:
"אלא מפני היות השכליות אשר בתורה מקובלות, בלתי מבוארות בדרכי העיון, נמצא בספרי הנביאים ודברי החכמים שמשימים ידיעת התורה מין אחד והחכמה הגמורה מין אחר – החכמה ההיא הגמורה היא אשר התבאר בה במופת מה שלמדנוהו מן התורה על דרך הקבלה מן השכליות ההם."
זה מתאים לדברי החובות הלבבות שער העבודה שהעבודה המובחרת והאמיתית היא מכח ההערה השכלית, כלומר מה שמשיג בשכל אנושי בעצמו בלי ספר ובלי מורה ובלי נבואה, כמו אברהם אבינו. זו העבודה שרק היא לשם שמיים, ורק מה שלשם שמיים נחשב עבודה. כי המשוטט בדעתו לבדו מחפש את האמת משום שהיא אמת ולא משום סיבה אחרת (גם ללמוד ולקיים כדי לזכות לעולם הבא אינו לשם שמיים כמו שכתב בהלכות תשובה). הוא רואה בעצמו ולכן הוא נדבק באמת כולו. הוא עמל מכח הצמא הפנימי שלו, ולכן מה שהא משיג מחבר אותו מליבו והתחלת רצונו האמיתית. התורה היא רק עזרה, רק סולם. כדי שלא ייקח יותר מדי זמן להגיע לבד. התורה היא רק ספר עזר לחכמה. זה מה שנקרא יסוד תורתנו, שהתורה עוזרת להגיע לחכמה האנושית, חכמת אריסטו. שהוא מעשה מרכבה לפי הרמב"ם, דהיינו התכלית והסוד שהם החכמה. מעשה מרכבה זה חידוד אותה סתירה שכתבתי, בין מה שהבורא אין סוף (נצחי, אחד באופן פשוט ומוחלט, לא משתנה) ובין מה שנברא ממנו עולם מוגבל (מרובה, משתנה). ללמוד את הסתירה לא כדי לפתור אלא כדי לברר עד החידוד הכי גדול מה בדיוק הגדרות הצדדים ומה בדיוק סותר ואיך ולמה, זה לימוד שכלי לגמרי. זה מה שלומדים במטאפיזיקה של אריסטו. וגם כשזה עצמו מגיע לשמות הקדושים זה נשאר לימוד שכלי, רק בדרך מיוחדת של לימוד השימוש בשפה.
מה שהשכל המילולי הופך עם הלימוד לשכל עיוני, זה עדיין נשאר שכל, ואותו שכל, רק מגיעים ליכולות אחרות של השכל. ולדוגמה האוודינציה (בהירוות וודאית) שבה אנו יודעים את האקסיומות של הלוגיקה שהיא אופן אחר של שימוש בשכל כי זה לא נודע לשכל על ידי חישוב והיקש, אלא באופן בלתי אמצעי, כמו שעין הבשר רואה שכעת צהרים ולא לילה.
בשום ספר קדמון, ולא בשום ספר של קבלה (מה שנכתב במאתיים השנים האחרונות זה לא באמת קבלה), אין שום מיסטיקה כלל ועיקר. יש ספרים שלא התקבלו, של הוזי הזיות, גדולי הדור וגדולי המקובלים פסלו אותם ונשכח זכרם, וכמו שכתב המורה נבוכים על הפתאים הרשעים שמזייפים את חכמת שמות ה', וכעת חוקרי האוניברסיטה "מגלים" אותם ומבססים על זה "מיסטיקה יהודית". זה מה שכתב המורה נבוכים א' ס"ב:
"וכאשר מצאו האנשים הרעים הפתאים אלו הדברים [בענייני השמות הקדושים] התרחב להם הכזב והמאמר שיקבצו איזה אותיות שירצה ויאמרו שזה הוא 'שם' יעשה ויפעל כשיכתב או כשיאמר על תואר כך. ואחר כך נכתבו הכזבים ההם אשר בדאם הרע הפתי הראשון; ונעתקו הספרים ההם לידי הטובים רכי הלב הסכלים אשר אין אצלם מאזנים ידעו בהם האמת מן השקר והסתירום ונמצאו בעזבונותם ונחשב בהם שהם אמת. וסוף דבר – "פתי יאמין לכל דבר":"
חוקרי האוניברסיטה למדו מכאן שהרמב"ם התנגד לקבלה, אבל זה להיפך. הרמב"ם הרי כתב באותו פרק שהוא בעד לימוד השמות הקדושים, רק לא בדרך של מאגיה וטפשות כאילו אלה סתם צירופי אותיות בלי שכל. בכל ספרי הקבלה רואים שהם למדו את השמות כדבר שיש בו תוכן, כשיטת המורה נבוכים, אם כי לרוב העלימו מאוד את התוכן כי הוא עמוק מיני עמוק. הרמב"ם בא לנקות את חכמת הקבלה מהסיגים שנפלו בה, מדברי הפתאים הרשעים שזייפו אותה, ולהעמיד אותה על אמיתתה הצרופה, שהיא עיון שכלי עמוק. והוא שותף בזה לכל המקובלים הגדולים שאמרו אותם דברים.
(גם ספרי יורדי המרכבה וספרות ההיכלות יש בהם תוכן עיוני מדוייק ושכלי למי שיש לו את המפתחות, אבל התוכן המבורר שלהם כבר מוצה לספרי הקבלה המוכרים לנו, ומה שיש שם זיופים כבר נוקה בורר על ידי חכמי הקבלה, ונקטעה המסורת של דרך הלימוד בהם, ואין צורך לנסות לחפש שם בלי התיווך של ספרי הקבלה.)
.
.
.
המקום היחיד שבו אולי היתה נטייה לכיוון של מיסטיקה הוא בזרמים מסויימים בחסידות. הם העדיפו במודע את הריגוש הלבבי על פני החכמה. כל כת וכל דת יש בה אותם ריגושים עצמם, וגם בכתות שברור לכל בר דעת שהן שקר ורמיה. וזה חולף ולא פועל שום דבר קבוע ואמיתי, וזה בנוי על חולי נפשי של אובססייה והערצת מנהיג הכת, כי צריך כל הזמן חיזוק לזה ואנרגיה לחזק, ובהכרח לשאוב אותה מהמנהיג כל הזמן. כי זה לא דברי חכמה שמתיישבים על הלב ונשארים חקוקים וקבועים בו. ולכן קמו גאוני אותו הדור ומייד נלחמו במלחמת חרמה שלא היתה כמוה אולי מעולם, בחריפות שאין כדוגמתה, לעקור מיסודו את השורש הרע המסוכן הזה. ובאמת בסייעתא דשמייא הצליחו, כי אותם זרמים של בערות בשילוב "רגשי קודש" וחוויות של מיסטיקה כמו תפילה בלי שיודעים למי מתפללים וכיו"ב, חדלו מלהתקיים. החסידות שעמדה במבחן הזמן ונמצאת איתנו היום היא של אותם זרמים שעבדו דרך עיון שכלי. פחות או יותר. השורש הרע לא נעקר לגמרי ולפעמים צומח קצת מחדש ואין בזמננו מי שיחלץ בכח לעקור אותו.
.
.
.
.
לגבי מה שכתבת על רגלי עגל ונחושת קלל, זה בסדר גמור. אבל העיקר הוא ללמוד לפי הסדר, כמו שכתב במורה נבוכים א' ה', באופן שיטתי וסבלני, קודם את המושגים הכי יסודיים, ואז מתקדמים קומה אחרי קומה, כשכל קומה נובעת מהקודמת, ומתבררת מכוחה, ואז הדברים מבוררים היטב, אם הם נכונים או לא. כמו שכתב:
"כן נאמר אנחנו, כי צריך לאדם שלא יהרס לזה העניין העצום הנכבד מתחילת המחשבה, בלתי שירגיל עצמו בחכמות ובדעות, ויזקק מדותיו זקוק רב, וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות.

וכאשר יבין הקדמות אמיתיות וידעם, וידע דרכי ההקש ועשות המופת, וידע אופני השמירה מהטעאות השכל, אז יקדים לחקירה בזה העניין.

ולא יגזור בתחילת דעת שיעלה בלבו, ולא ישלח מחשבותיו תחילה וישליטם להשגת הבורא. אבל יבוש וימנע ויעמד, עד שיעלה ראשון ראשון.

ועל זה נאמר: "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו) – מחובר למה שיורה עליו הנראה, מפחדו להסתכל באור הנראה, לא שהשם ישיגוהו העיניים יתעלה מכל חיסרון עילוי רב.

ושובח לו עליו השלום הדבר הזה. והשפיע עליו האל יתעלה מטובו מה שחייב לו, שנאמר בו: "וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט" (במדבר ח, יב) – וזכרו החכמים ז"ל, כי זה גמול להסתירו פניו תחילה "מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים" (שמות ג, ו).

אמנם אצילי בני ישראל הם הרסו ושלחו מחשבותם והשיגו, אבל השגה בלתי שלמה, ולזה אמר עליהם: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, י); ולא אמר, ויראו את אלוהי ישראל לבד. כל כלל המאמר אינו רק לדקדק עליהם ראייתם, לא לתאר איך ראו.

ואמנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. חייב זה הרסם קודם שלימותם, והתחייבו כלייה."
מה שכתב להמית תאוותיו ותשוקותיו, חלילה וודאי אין הכוונה להמית את כוחות החיים שבו שבכללם גם המין והאכילה וכו', כי הכוונה להרבות חיים ולא להרוג שום דבר חי. אלא הכוונה בזה היא התאווה להרוס למעלה. הלשון כאן נפלאה, משה הוזמן להשיג את האלוהות, בסנה, והרי הובטח לו בזה שהוא יכול וראוי ושהוא יקבל עזר אלוהי. ובמקום להתנפל על ההזדמנות הוא בוש, ונמנע, ועמד. הוא הכיר במוגבלות שלו מול העסק באין סוף האלוהי. ואחר כך "יעלה ראשון ראשון". לפי המהירות והסדר של הדברים בעצמם, ולא לפי תאוותו לרוץ מהר קדימה. ראשון שראשון זו הדרגה, וזה גם שכל שלב מוביל בעצמו לשלב שאחריו. כשזה מבשיל. ואם מגיעים בדרך כזו עד לנחושת קלל ורגלי עגל אז העניין כבר מבורר מעצמו.

מחשבה אחת על “276 – מכתב למי שמחפש דרכו בחזרה בתשובה, והקדמות ללימוד מורה נבוכים (ובתגובה יש ביאור על כך שאין סתירה בין גישה רגשית לבורא ובין מה שהוא אין סוף פשוט נצחי וכו'.)

  1. אין סתירה בין השגה רגשית תמימה ופשוטה של הקב"ה כבעל רגשות ולב, ובין המורה נבוכים שאין לקב"ה תארים והוא לא משתנה וכו'

    נשאלתי במכתב לגבי הרשימה הזו, האם מה שכתבתי מתאים לגישה של הרמב"ם במורה נבוכים.
    כתבתי דברים כמו שהקב"ה הוא כמו אבא שלנו שרוצה כלפינו מה שאבא רוצה לבנו, או מה שבעל רוצה מאשתו. שהוא אוהב ואכפת לו וכו' וכו'.
    והרי המורה נבוכים כתב שזו דעת ההמון וזו הגשמה ואין לקרוא כך את התורה. אלא מחוייבים לשלול את כל התארים מהבורא והוא נצחי ואינו משתנה וכן הלאה.
    .
    .
    כבר כתבתי על זה יותר מפעם אחת, אבל עובדה שעדיין שואלים. ומפני החשיבות היסודית מאוד של העניין אחזור עליו שוב בקיצור.
    .
    .
    בשמונה פרקים הרמב"ם מדבר על חמשת כוחות הנפש, שמתחילים מנפש הזן, שזה משותף בינינו לצומח, ואולי כולל בתוכו את הבשר ממש, ועד הנפש המשכלת. הרמב"ם מדגיש שכל אלה הם נפש אחת לגמרי. הנפש המשכלת היא הצורה של כל הכוחות האלה (אלפראבי כתב שכל אחד מהם הוא ביחס של צורה לחומר לגבי הכח שתחתיו) והכוונה שכולם הם בחינות של הנפש המשכלת, לכולם יש יכולת השכלה. מה שאדם מרגיש בחורף שקר לו ובקיץ שחם לו, אולי זו מדרגת החושים, וכנראה שזה הבשר עצמו, כי הבשר החי הוא לא אותו בשר של גווייה רק שמחוברת אליו נפש, אלא החיבור עם הנפש הוא לא הרכבה אלא אחדות גמורה מוחלטת וממילא הבשר עצמו חי, ובשר הגווייה הוא עצם אחר לגמרי, כמו שפסל שיש בדמותו של האדם הוא עצם אחר לגמרי במהותו.
    .
    .
    עולה מזה שהתחושה שקר לי, היא השכלה, כי היא ידיעה על העולם, על מה שמחוץ לאדם. וזה השכלה באותו מובן כמו שהנפש המשכלת משיגה את דעת אלוהים בתפישה מופשטת, רק כל כח משיג לפי המדרגה שלו. בעולם יש מדרגת חומר פשוט ומוחשי, ויש ישויות מופשטות. הכל הוא המציאות עצמה, הכל הוא אמת במידה שווה. אלה רבדים שכולם ביחד כאחד הם המציאות.
    בפילוסופיה השגת החושים אינה כלי לגילוי האמת המופשטת, בוודאי לא במטאפיזיקה. וכמו שכתב המורה נבוכים א' סוף פרק א' שהתפישה המופשטת של האדם משיגה את המופשט באופן בלתי אמצעי בלי תיווך של חומר כלל, וכן בהלכות יסודי התורה ד' סוף הלכה ז'. אבל זה לא אומר שאם הבשר מרגיש בחורף שקר לו, זו לא אמת. גם תחושות הבשר והחוש הן אמת גמורה. הרמב"ם באיגרת כתב שהחוש הוא מקור לאמת. בפילוסופיה המודרנית שואלים אולי החוש מרמה אותנו ובאמת התפישות החושיות אינן אמת גמורה ומוחלטת כמו האמיתות המטאפיזיות. זה מיסודו של דקארט. אצל אריסטו אין שאלה כזו, כי זה שגעון וחולי, ואריסטו לפני הכל מחפש את הבריאות הנפשית והשכלית והאנושית. הכל מתחיל מהטבע, ובספר הפיזיקה אריסטו כתב שיש השואלים האם הטבע קיים, והוא פוסל בחריפות את מי ששואל שאלה כזו. הוא לא מנסה לענות כלל כי זו בעיניו לא שאלה בריאה ולגיטימית.
    .
    .
    כלומר השגת הבשר שהוא מרגיש בחורף שקר לו, היא אמת גמורה, כמו השגת השכל המופשט באלוהות. יש כל מיני אפשרויות ליצור אשליות אופטיות, אבל באותה מידה יש אפשרות ליצור טענות שווא מתוחכמות שמבלבלות את השכל העיוני. זה לא אומר שהשכל הוא לא כלי להשגת האמת וגם האשליות האופטיות הן מקרה שולי שהוא איזה קונץ, ולא פוסל את החוש מלהיות מקור מוחלט לאמת.
    .
    .
    התורה כפשוטה מדברת בדרך של שפת ההמון, דיברה תורה כלשון בני אדם והיינו לשון ההמון, לשון של הגשמה ושל כח הדמיון, ומציירת את הבורא כמו אבא או חתן וכיו"ב, ומייחסת לו רגשות וכו'. זה לא שקר, חלילה שהתורה שיקרה. זה פשט הכתובים, זו לא קריאה משובשת ושקרית. למשל אומרים שאפשר לקרוא: כבד את אביך ואת אמך? – לא!. זו וודאי קריאה משובשת ושקרית, ואין זה הפשט. קריאת ההמון שמייחסת לבורא רגשות והיא הגשמה, אינה קריאה משובשת ושקרית. היא קריאה שנכללת בין הקריאות של התורה, היא הפשט של הכתובים. לכן בהכרח זו אמת, כי התורה לא משקרת. רק שזו אמת ברובד של כח הדמיון והרגש ולא אמת של הנפש השכלית העיונית המופשטת. הנפש העיונית המופשטת לא יכולה לדעת האם קישואים יותר טעימים לי מחצילים ואם קר לי כרגע. אלה השגות שהחוש והבשר יכולים להשיג, כי זה ברובד שלהם, ומה שהם משיגים זו האמת כשאנו ברובד הזה. ברובד של כח הדמיון האופן שההמון קורא את התורה הוא אמת גמורה ומוחלטת וקיימת במציאות. ובמציאות הקב"ה באמת עונה לתפילה ועוזר למי שבוטח בו וכן הלאה, והוא לא נצחי בלתי משתנה וחסר תארים כמו שברובד המטאפיזי המופשט. חז"ל אומרים שמצד החכמה האלוהית וסדר העולם של ששת ימי בראשית, לא היה ששמואל ייוולד. והתפילה של חנה שנבעה מעומק הלב ומרירות הרגש הפכה את המציאות והקב"ה ענה לתפילתה. והרי במציאות שמואל נולד. כלומר במציאות קרה כמו האמת של רובד הדמיון שבה הקב"ה יש לו רגשות והוא מקשיב לרגשות שלנו ומושפע מהם והרי שהוא מושפע ומשתנה ומרגיש ואינו אחדות נצחית מוחלטת שלא משתנה ולא מושפעת ולכן גם לא מרגישה.

    קשה לנו לתפוש את זה, אבל הדברים לא סותרים, הם אחד. זה מעבר לכח ההשגה שלנו להבין איך שני הצדדים אחד ואינם סותרים, אבל זה כך. זה מה שכתב המורה נבוכים א' ע"ב:
    "והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
    יש מופת עומד, כלומר זו אמת גמורה ומוחלטת בלי סייג, שהבורא נבדל ונקי מהעולם, כלומר הוא אחדות אין סופית מוחלטת מכל צד בלי הרכבה כלל ואין לו שום תארים ולא שייכת אליו שום הגשמה ובוודאי אין לו רגשות ותגובות לבני האדם.
    ויש מופת עומד שהוא מנהיג ומשגיח. משגיח הכוונה גם מגיב, והתגובות שלו זו מערכת יחסים שלמה מורכבת ועמוקה שמבוססת על רגש עמוק מאוד ורב גוונים מאוד וסוער מאוד, וכמו שהיא מתוארת בכל התנ"ך. ויש בתנ"ך עושר עצום, יש את העלילות של האבות והעם ויציאת מצרים, ויש סיפורים אישיים עדינים כמו מגילת רות ומעשה רחב ודוד ואבשלום וכו' וכו', ורגעים מרטיטי לב, כמו למשל כשנוח הכניס את היונה בחזר הלתיבה, הושיט אליה את היד. ויש השתפכות הנפש כגמול עלי אמו כמו בתהילים, ויש את שיר השירים, ועוד ועוד, וכל פסוק הוא עולם שלם של יחסים ורגשות עשירים מאוד. זה התוכן של כל התנ"ך, ואי אפשר למחוק את הכל ולומר שכל זה שקר וטעות וזה לא מה שכתוב. אין ספק שזו לא כוונת הרמב"ם.

    הרמב"ם כתב שיש את שני הצדדים, של היבדלו מהעולם ושל היותו משגיח על כל פרט, ושניהם אמת גמורה. לפי הצד הראשון הבורא טרנסצנדנטי, נבדל מהעולם, ולפי הצד השני הבורא אימננטי, הוא אחד עם הבריאה. כיוון שכוחות האדם מקצרות להשיג איך יתכן ששני הצדדים אמת והם אמת אחת ואין סתירה, אנשים נוטים לבחור אחד מהצדדים ולצמצם את מידת האמת של הצד השני. הרמב"ם נלחם בחריפות נגד חוסר היכולת להיות מנוצח ולקבל ששני הצדדים אמת שלמה. יש אנשים שמשום שאינם יכולים לקבל את הסתירה, והם רואים בוודאות שהתורה כפשוטה כתובה בדרך של הגשמה, אומרים שזו לא אמת שהבורא נבדל ונקי מהעולם ונקי מגוף. האנשים האלה כופרים בכל הצד שכתב המורה נבוכים שהבורא אינו גוף ושהוא מופשט לחלוטין ולא ניתן להיאמר עליו שום תואר חיובי וכו'. ומבחינתם צד ההגשמה הוא הצד היחיד. דעה כזו היא שקר גמור וכפירה גמורה והרמב"ם נלחם נגדו בכל תוקף. הוא גם נלחם לא פחות בתוקף נגד הצד של רציונליזם מוחלט ששולל את צד הדמיון, זו גישת קדמות העולם (שבמורה נבוכים חלק ב' קורא לה שיטת אריסטו, למרות שזו שיטה פרשנית באריסטו שהרמב"ם חולק עליה) שלפיה האלוה הוא רק שכל והמציאות היא גזירת החכמה ההכרחית, ואין מקום לרגש ולב והשגחה פרטית וניסים ורצון אלוהי. כל צד בנפרד הוא כפירה ושקר וצריך להילחם נגדו, רק השילוב של שניהם ביחד כאחד גמור הוא האמת, למרות ששני הצדדים סותרים ואין שכל אנושי יכול לפתור את הסתירה.

    מה שכתבתי במכתב הזה הוא לפי הצד של פשט הכתובים בתנ"ך כולו, שהאלוהים מנהיג ומשגיח והוא אחד עם העולם, ויש לו רגשות ולב ואכפתיות אמיתית ויחס כמו של אב לבניו וחתן לכלה וכן הלאה. הצד הרגשי שלנו, כח המדמה, משיג את האלוה בדרך כזו, והיא אמת גמורה. כשמדברים עם אדם על נושא רגשי, ולא על השגת דעת אלוהים השלמה, ראוי לדבר איתו על האופן שבו הרגשות שלו משיגים את הבורא. אפשר לדבר עם אדם על כך שהוא לא מתלבש מספיק טוב בחורף ולכן הוא מרגיש שקר לו, השיחה הזו תתנהל לפי השגת הבשר את הקור, והשפעת הלבוש החם על הבשר, ולא תתנהל בשכל עיוני מופשט. זה לא ממעיט באמיתיות השיחה, התאמת השיחה לרובד שבו מדברים, אינה פוגמת באמיתות שלה, כי כל הרבדים אמת אחת. הרובד הרגשי גם הוא אמת ואם לאדם יש נושא רגשי מדברים איתו לפי כוחות הרגש שלו, ושם הבורא הוא כמו שמתואר בתנ"ך כפשוטו וזו אמת גמורה, ואינה עומדת בסתירה למבט המופשט של הנפש העיונית המופשטת. כל המצוות המעשיות מבוססות על המבט של כח הדמיון ולא על המבט המופשט. רבי ירוחם אמר שזה לא פלא שהמקום המרכזי של המצוות המעשיות הוא גן הילדים. הגננת מציירת סוכה ולולב ושופר ומסבירה והילדים מתפעלים מזה. זו שפת הדמיון, שהיא שפת הילדים. והמבוגר מחויב לזה גם כן. הוא מביא את ברכת הלבנה שמתפעלים מכך שהלבנה חדלה מלהתקיים ונולדה מחדש, ומברכים ומשבחים על הפלא הזה, ואומרים כן תתחדש עטרת תפארת וכו'. והרי הכל יודעים שהלבנה לא חדלה מלהתקיים וזה רק שהמסלול שלה גורם שקרני השמש לו מוחזרות ממנה לכיוון שלנו. אבל אנחנו מחוייבים לשמור בתוכנו גם את הצד של הדמיון הילדותי והוא המצווה, ובלי הדמיון לא תהיה מצוות קידוש לבנה.
    .
    .
    מקובל לומר שיש בתוך המבוגר ילד, והמבוגר צריך להתייחס לילד שבתוכו. באמת זה לא ילד, זה צד של המבוגר עצמו כמבוגר. מבוגר צריך להישאר גם תמים ופשוט, האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים, הצד הישר צריך להישאר כצד של המבוגר, זה לא סותר את הבגרות. הצד הרגיש, הרגשני, הרך, הוא צד של המבוגר כמבוגר. אנחנו מנותקים מהצד הרך שבנו כמבוגרים, ולכן קוראים לצד הזה 'הילד שבתוכי', במקום לקרוא לו פשוט 'אני'.
    .
    מה שאני רעב אחרי כמה שעות בלי אוכל, זה אני רעב, לא הילד שבתוכי רעב. יש בי צד מופשט שמשיג דעת אלוהים, ויש בי צד בשר שרוצה אוכל. ושניהם זה אני והם לא סותרים. כך יש בי צד רגשי והוא משיג את הבורא לפי מה שהוא וזו השגת אמת. פרופ' ישעיהו ליבוביץ כמדומני היה הראשון שלא ידע לעשות את ההבחנה הזו, והשליט על כל הרבדים את הרובד המופשט השכלי כאילו רק הוא אמת מוחלטת לכל הרבדים של האדם, ואיבד את ההבנה במצוות המעשיות ועשה בהן פירוש מגונה ומעוות. ובאו אחריו מי שהתיימרו להיות תלמידיו וניצלו את הגישה שלו כדי לעקור את העמידה מול האלוה, הם עקרו את התפילה כמעשה פשוט וחי וטבעי, ואת האהבה והיראה החיות הפשוטות הלבביות, והכנעה לפניו והציות לרצונו ועבודתו וקיום מצוותיו בדרך חיה ופשוטה וטבעית כמו שהיתה תמיד בכל הדורות מהר סיני ומעולם לא שאלו על זה מפרשי הרמב"ם ותלמידיו הקדמונים. כי הבינו את דבריו על הסתירה ששני הצדדים שלה אמת גמורה ואינם מערערים זה על אמיתתו של זה, והשכל האנושי מנוצח מול זה ומכיר בגבולותיו ומסתכל מלמטה בענווה על הסתירה הזו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s