265 – תשובה הלכתית בעניין כניסה לכנסייה

השאלה היתה לגבי כנס או סדנא שנערכים בכנסייה, ולכנס או הסדנא בעצמם אין שייכות לנצרות, ונערכו בכנסיה כי היה שם מקום וגם כי יש שם אווירה מיוחדת "רוחנית" מבחינה כללית, שמתאימה לאותו כנס. האם מותר להכנס לכנסייה ולהשתתף באותו כנס.

להכנס לבית ע"ז, הוא מחלוקת. לשיטת הרמב"ם בפירוש המשניות אסור, ולשיטת רבינו יונה והרא"ש האיסור רק ביום יריד וחג שלהם. בשולחן ערוך יו"ד קמ"ט ס"ק א' פסק כהרבינו יונה שאם אין יריד או חג וכיו"ב מותר. הש"ך שם ס"ק א' העתיק את לשון הרמב"ם, אבל לא כתב בפירוש שהוא פוסק כמוהו לאסור גם בלי יריד או חג ונגד לשון השו"ע, ויש כמה אפשרויות לפרש את כוונתו במה שהעתיק את הרמב"ם. בכל אופן מותר להחמיר כמו הרמב"ם כיוון שהש"ך העתיק אותו, ומי שרוצה להקל יכול לסמוך על פסיקת השולחן ערוך. כל זה שייך לכנסייה בזמננו רק אם נאמר שגם כנסייה היא בית ע"ז.

אם נכנס כדי להינצל או כדי להנות מיופיו של המבנה יש יותר צד לאסור כי אין להנות מע"ז ולא להתרפא בה.
אמנם הבניין עצמו אינו ע"ז ולענייןם איסור הנאה הוא נהנה מהבניין ולא מהצלם עצמו, כמו שכתב בשו"ע יו"ד קמ"ה ג': "בית שבנאו מתחלה שיהא הבית עצמו נעבד, וכן המשתחוה לבית בנוי, הרי זה אסור בהנאה". ומבואר שאם הבית עצמו לא נעבד אין בו איסור הנאה אע"פ שיש בתוכו ע"ז. כל זה מעיקר הדין אבל יש לשונות בפוסקים שמחמירים שלא מעיקר הדין, וכל אחד כתב את החומרות לפי דעתו ואין פסק אחד ברור, ולענ"ד כל זה היה במקום שחששו להתבוללות, וכגון בארה"ב שרצו להרחיק את הנוער משייכות לכנסייה כי היו שם שיעורים ופעילויות נחמדות והיה צד שיימשכו אחריהם וכל כיו"ב. ואצלנו אין מקום לחומרות האלה, אפילו אם נהנה מהבניין מצד שהוא כנסייה בדווקא, ואם משתמש בו סתם כחדר פנוי וודאי אין מקום להחמיר. וגם אין לערבב חומרות חינוכיות עם ההלכה. אלא יש לומר לפי ההלכה מותר ואנו לא עושים כך כדי לשמור על הנוער או כל כיו"ב סיבות של העמדת הדת ושמירה על הנוער (וכמו שאמרו לי כמה פוסקים שאכן להלכה וודאי מותר להשתמש במחשב וטלפון בשבת אבל אנו נאסור כי זה יהרוס את אווירת השבת וירגיל את האנשים לאווירת חול ויבואו לחלל שבת וכל כיו"ב. ולענ"ד הם עוברים בבל תוסיף, ואין רשות בידינו לשנות את תורת משה שנמסרה בהר סיני כחפצנו, היום מתוך יראת שמיים ואחריות חינוכית נאסור את המותר, ומחר נתיר את האסור, והרי חיללנו את קדושת התורה ואלוהיותה וזה לא שונה במהות משיטת הרפורמים שמשנים את התורה לפי ראות עינינו. אלא יש לומר שלפי ההלכה מותר, אבל כרבנים ומחנכים ומנהיגי הדור אנו אומרים מכח דעת עצמנו שאסור לעשות כך למעשה, כי יצמח מזה קלקול גדול. הרי פשוט שלא כל מה שמותר לפי ההלכה עושים למעשה, למשל מותר לקדש ילדה בת שלוש, וזה לא אומר שנרשה למעשה לעשות כך. ובכל זאת מי שיטען שלפי ההלכה אסור לקדש ילדה בת שלוש, כי יש קלקול גדול לעשות דברים כאלה,  הרי זה מגלה פנים בתורה שלא כהלכה).

בחולין י"ג ב' נאמר:
"נכרים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודת כוכבים הן אלא מנהג אבותיהן בידיהן"
התוספות בע"ז ב' א' שנפסקו להלכה בשו"ע יו"ד קמ"ח י"ב, פוסקים כמו הגמרא הזו בחולין, רק שם בסוגיא בע"ז ב' א' יש עדות שאותם גויים שדובר בהם שם כן היו עובדים ע"ז ממש ולא רק ממנהג אבותיהם, כי ביום אידם אסור, ועל זה הם מאריכים לדון. מכל מקום כל שלא ידוע שהם באמת עובדים את הפסל לא מחשיבים אותם עובדי ע"ז כי רק מנהג אבותם בידם. וכמו שמבואר בשו"ע שם קמ"ח י"ב:
"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן, אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים. הגה: ואפילו נותנים המעות לכהנים, אין עושין מהם תקרובת או נוי עבודת כוכבים, אלא הכהנים אוכלים ושותים בו"

לענ"ד פשוט לגמרי שהיום אין כמעט נוצרי שבאמת חושב שהצלב או הציור שבכנסיה הם בעצמם אליל ויש בהם עצמם כח להיטיב או להרע. גם אם נמצא אחד כזה, הולכים אחרי הרוב והמנהג.

בשו"ע יו"ד קמ"א א' כתב:
"כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים, אסורים, דסתמא לשם עבודת כוכבים נעשו. והנמצאים בכרכים, מותרים, דודאי לנוי נעשו (לשון המחבר) אא"כ עומדין על פתח המדינה (לשון רמב"ם פ"ז מהל' עבודת כוכבים) והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת. הגה: צורות שמשתחוים להם, דינם כדין הצלם ואסורים בלא ביטול. אבל אותן שתולין בצואר לזכרון, לא מקרי צלם, ומותר. (מרדכי ריש פרק כל הצלמים בשם ראבי"ה)."

מבואר שאיסור צלמים תלוי במנהג הגויים באותו מקום וזמן, ומבואר שצלב שתלוי על הצוואר אינו צלם עבודה זרה, כי לא חושבים שהוא בעצמו יש לו כח לעשות טוב או רע, והוא רק כדי להזכיר להם את אמונתם. מבואר שאין עניין עצמי בצלב שתמיד הוא ע"ז כי הוא צלב. אלא רק אם עובדים אותו הוא ע"ז ואם לא הוא לא ע"ז אע"פ שהוא עניין של סממן דתי. וזה תלוי במנהג ובתרבות שלהם כמו שמקובל אצל עיקר הציבור באותו זמן ומקום. בזמננו לענ"ד פשוט שכל צלב, גם זה שעומד בכנסייה, הוא כמו הצלב שתולים על הצוואר. עניין של זהות, של הזכרת האמונה, אבל לא שבאמת מישהו עושה פולחן כלפי הצלב במחשבה שהחפץ בעצמו הוא אלוה שעשוי עץ ואבן.

פשוט שבזמננו הנוצרים לא חושבים שהאלוה הוא בעל גוף בשר ודם במובן הפשוט, או שיש שלוש אלוהויות במובן הפשוט. אלא הם סבורים שיש אלוה אחד, והעניין עם ישו הוא עמוק ומורכב. גם בתורה כתוב בנים אתם לה' אלוהיכם, ובתורת חב"ד אמרו שהרבי הוא יותר "בנים אתם כו'" משאר בני אדם, והוא אלוה שהתלבש בבשר. כל הבריאה היא אלוהות שהתלבשה בחומר. ובני אדם במיוחד כי הם כצורת הבריאה כולה. ואם יש אדם שהוא כולל את השלמות של צורת אדם של כל הדור אז העיקר הוא בו. וגם אצל הנוצרים יש דיבורים בסגנון הזה, וגם גוי שלא מבין בתיאולוגיה חושב שבאופן כלשהו זה ביאור העניין. לכן זו בכלל לא דת של עבודה זרה וכמו שהאסלאם אינו עבודה זרה, אע"פ שהוא מאמין בנבואה שעדיפה על נבואת משה ובביטול המצוות והבחירה בישראל וכל כיו"ב.

וזה מה שכתב המאירי בע"ז כ"ה:
"הרבה ראינו שמתפלאים על שבזמנים אלו אין אדם נזהר מדברים אלו כלל [הרחקות מעבודה זרה, מלבד הלכות קבועות שלא ניתנו לשינוי לפי המציאות כמו איסור יין נסך וכיו"ב וכמו שמבאר שם בפנים], ואנו כבר ביארנו עיקר כונת הספר על איזו אומה היא סובבת כמו שיעידו ימי אידיהן שהזכרנו שהם כלם לאמות הקדומות שלא היו גדורות בדרכי הדתות והן אדוקות ומתמידות בעבודת האלילים והכוכבים והטליזמאש שכל אלו וכיוצא בהן הם עיקרי ע"ז כמו שהתבאר
[…]
ואף בזו של גוים [שאין להשתדל בהצלתם] צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן, ר"ל שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם, וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת, הא כל שהוא מעובדי האלהות אף על פי שאינו מכלל הדת אינו בדין זה חלילה וחס"

כוונת המאירי שמי שמאמין שהאלוה הוא גוף, הרי לתפישתו אין משהו מופשט שכולל הכל שכולנו שייכים אליו, ולכן אין מחוייבות לאחווה ולסדר מתוקן ולצדק וכל כיו"ב, שכל זה נובע מההכרה שכולנו בני אב אחד שהוא האלוה, ורק אם האלוה מופשט הוא יכול להיות אחד שכולל את כולנו. אם האלוה הוא חומר, הוא לא כולל את הכל, ונשאר חוק הג'ונגל שכל החזק יותר טורף את החלש, כי מה ימנע אם אין אלוהות מופשטת שכולנו בניה. ואז בני האדם הם כמו בעלי חיים וכל עבירה וכיעור יפים בעיניהם, ועל זה נאמרו כל העניינים של דיני עבודה זרה. אם האומות מעשיהם מתוקנים והן מחוייבות לצדק ויושר ואחווה זה לבד מעיד כבר שביסוד הם מאמינים באלוה אחד מופשט, וזה המבחן העיקרי, ולא פלפולים תיאולוגיים דקים ועמוקים על המסתורין של השילוש לפי הנצרות. והם הרי אומרים שהשילוש הוא מיסתורין, כלומר למעלה מיכולת השגת שכל אנושי,  כי האלוה לדבריהם באמת הוא אחד, והשילוש הוא עניין בתוך האלוה האחד, ומי יידע להבחין בין זה ובין הספירות של הקבלה וסוד הצמצום או תורת חב"ד וכל כיו"ב. והעיקר תלוי במנהג העם הרחב ולא בהגדרות של מלומדים (ומכח מנהג העם פסק הרמב"ם על דורו שהנצרות היא ע"ז ולא מכח פלפול עמוק בניסוחי אמונתם). בין אדם לחברו ובין אדם למקום הוא עניין אחד ממש, כמו שכתב רש"י שבת ל"א א', ואם רואים שהאומות הנצוריות מתוקנות בבין אדם לחברו זה מעיד שגם בבין אדם למקום הם לא עובדי ע"ז.

בזה מבואר לשון המאירי שם שהשווה את הגויים לרועי בהמה דקה ולגר תושב, שלכאורה ההשוואות האלה תמוהות, זה לשונו:
"הגוים והרועים בהמה דקה ישראלים שסתמם מתמידים בגזל ומשוקעים בו עד שנעשו בכך כפורקים מעליהם עול תורה אלא שלא מחמת פיקור הם עושים אלא מחמת ממון ומ"מ כל שבא להם ההיזק מאליו אין אנו מצווים להשתדל בהצלתם ואף בזו של גוים צריך אתה לבחון מה שהקדמנו באיזה גוי הוא אומר כן ר"ל שבעובדי האלילים נאמר שלא היו גדורים בדרכי הדתות ואדרבה כל עבירה וכל כיעור יפה בעיניהם וכבר אמר ראש הפילוסופים הרגו מי שאין לו דת הא כל שהוא מעובדי האלהות אף על פי שאינו מכלל הדת אינו בדין זה חלילה וחס וכבר ידעת בגר תושב והוא שקבל עליו שבע מצות שאתה מצווה להחיותו"

אין ספק שהמאירי הוא הלכה למעשה כי הרי הוא אומר שאין שום אדם מישראל שנזהר בכל ההרחקות והאיסורים שאמרו חז"ל בעבודה זרה. המאירי מסביר את מנהג העם שכבר נהגו כולם בלי שיש מוחה בידם, ואין הסבר אחר, ומה שהעם נהגו באופן פשוט במשך דורות לפני כל גדולי הדור ואיש לא מחה בהם, זה בלי ספק ההלכה, וההכרעה ההלכתית היא מכח זה, והמאירי רק מבאר את הטעם ולא מחדש הלכה מכח עצמו. והשולחן ערוך גם פסק כך בפירוש ביו"ד קמ"ח י"ב מכח התוספות ולכן לא הוצרך להביא את המאירי.

.

.

יש בדברים שכתבתי שתי טענות נפרדות,

הטענה האחת היא שגם אם נאמר שהנצרות היא דת של ע"ז בגלל שהם סוברים שהאלוה הוא גוף ושיש שלוש אלוהויות, עדיין בזמננו הם רק סוברים שישו הוא אלוה חומרי, ולכן רק ישו הוא הע"ז, ואינם סוברים שהצלב עצמו או הציור שבכנסייה הם בעצמם אלוה חומרי, ולכן הכנסייה והצלבים והצלמים שבה אינם בדין ע"ז אלא הם כמו צלב התלוי בצוואר שאינו צלם ואינו ע"ז.

הטענה השנייה היא שנצרות כדת בזמננו היא דת של אמונה באל אחד וכמו האסלאם. לעניין ההלכה די בטענה הראשונה כדי להתיר כל מה שקשור בכנסייה וצלמים. הטענה השנייה יש בה נפקא מינא רק לגבי שאלות כמו האם למסור את הנפש כדי לא להמיר לנצרות, שהרמב"ם פסק לגבי האסלאם שאין דין למסור את הנפש כי זו לא דת של ע"ז, ולענ"ד בזמננו גם הנצרות כך, ואולי יש עוד נפקא מינות, ובכל אופן לדין כניסה לכנסייה אין צורך בטענה השנייה.

.

.

(ראיתי קצת תשובות של פוסקים בעניין הזה. כמעט אצל כולם ראיתי סברות לאיסור שהן בדויות מליבם ולא נובעות מבירור עיוני של מקורות הלכה ללא משוא פנים. לענ"ד זה נגרם מקנאות, או קנאות דתית אצל חרדים קיצונים או קנאות לאומית אצל רבנים מהציונות הדתית. נדמה כאילו קנאות מועילה לחיזוק והעמדת הדת, אבל באמת קנאות היא חורבן הדת, כי היא מגייסת את הדת למטרות קצרות טווח, ומכוחן מזייפת את התורה, ועם הדורות התורה הולכת ומתעוותת מהצטברות ידי קנאים שחלו בה כל פעם בעוד עניין, עד שמאבדת את צורתה האלוהית שניתנה בהר סיני, והרי הקנאים החריבו את התורה.)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s