248 – עוד עיון בסוגיא של כבוד. במהות של המצוות שהן רק תיאור המציאות, בעניין אהבה ויראה כלפי הבורא, בכבוד שבין הורים וילדים ובכבוד שבין בני זוג

בעקבות שיחה

עוד עיון בנושא כבוד ובמהות המצוות

.

רמב"ם הלכות אישות ט"ו י"ט:

"וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו [מעצמו], ואוהבה כגופו [כעצמו], ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז"

.

.

כבוד פירושו אהבה.

בכיבוד הורים נאמר בויקרא י"ט ג':

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ"

רש"י:

כָּאן הִקְדִּים אֵם לָאָב, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן יָרֵא אֶת אָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ. וּבְכִבּוּד הִקְדִּים אָב לָאֵם, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדְּלַתּוּ בִּדְבָרִים.

בכיבוד כתוב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ' י"א), הקדים אב לאם.

.

.

צריך ביאור למה בכבוד כתוב שיש לכבד את אשתו יותר מגופו (פירוש יותר מעצמו. בלשון חז"ל גופו פירושו גם 'עצמו'), ובאהבה יש לאהוב שווה לעצמו.

יש כאן שתי שאלות, האחת מה ההבדל בין כבוד לאהבה, והשנייה למה בכבוד יש לכבד את אשתו יותר מעצמו ולא בשווה לעצמו, ומה ההבדל בין זה לאהבה ששם יש לאהוב בשווה לעצמו ולא יותר מעצמו. אחרי הקדמות כלליות אחזור בסוף הרשימה לבאר את השאלות האלה.

.

.

.

.

בהלכות יסודי התורה פרק ב' כתב הרמב"ם:

"הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָהַבְתָּ אֵת יי אֱלֹהֶיךָ״ (דברים ו,ה; יא,א), וְנֶאֱמַר: ״אֶת יי אֱלֹהֶיךָ תִּירָא״ (שם ו,יג; י,כ).

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ? בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶן חָכְמָתוֹ שֶׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ – מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי״ (תהלים מב,ג).

וּכְשֶׁמְּחַשֵּׁב בַּדְּבָרִים הָאֵלּוּ עַצְמָן, מִיָּד הוּא נִרְתָּע לַאֲחוֹרָיו, וְיִירָא וְיִפְחַד, וְיֵדַע שֶׁהוּא בְּרִיָּה קְטַנָּה שְׁפָלָה אֲפֵלָה, עוֹמֶדֶת בְּדַעַת קַלָּה מְעוּטָה לִפְנֵי תְּמִים דֵּעוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד: ״כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ… מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ…״ (שם ח,ד-ה)."

.

הרמב"ם כתב:

"הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה". יש כאן הגדרה של המציאות, במציאות האל הוא נכבד והוא נורא (וכמו שמבאר היראה היא שיודע כמה הוא קטן ואפל ביחס לאלוה. לא מדובר על פחד שמא האל יזיק לו).

יש מציאות ויש מצווה. המציאות היא שהוא נכבד ונורא, המצווה היא לאהוב אותו ולירא ממנו. קודם מבוארת המציאות ואחר כך המצווה.

זה עניין שיש להבין באופן מקיף. אתחיל מהקדמות נצרכות לזה:

.

.

.

בבראשית רבה פרשה א' נאמר:

"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה "בראשית ברא אלהים", ואין ראשית אלא תורה"

יש כאן פירוש לפסוק בראשית ברא. "ראשית" פירושו התורה, והכוונה היא כמו לומר שהוא ברא באמצעות שימוש באנך ובפטיש. אפשר לומר באנך ובפטיש ברא את העולם, כמו שאומרים על בנאי שבאנך ובפטיש הוא בנה את הבניין. וזו הכוונה בראשית ברא את העולם, כלומר בתורה בנה את העולם, התורה היא הכלי שבו השתמש כדי לברוא את העולם.

כשבנאי בונה את הבניין יש לו מחברות ופנקסים של התוכנית האדריכלית של הבניין, והפנקסים האלה הם כלי אומנות של מעשה הבניין, כמו אנך ופטיש. התורה היא התוכנית האדריכלית של העולם, הטבע, הפיזיקלי הרוחני והאנושי, והיא שימשה כלי לבנייה של העולם בפועל.

עולה מזה שהתורה לא באה לצוות על שום שינוי בטבע או באדם. היא רק ציור של הטבע, תיאור שלו כמו שהוא. כמו מפה טופוגרפית שמתארת את פני השטח, אין כאן ציווי לעשות שום שינוי, תיקון, להתאמץ.

זה מה שכתב במורה נבוכים ב' ל"ט, שהאדם השלם אין לו דבר יותר קל מלקיים את התורה. זה כמו שתהיה מצווה בתורה שיהיו לך שתי ידיים ושתי רגליים. האדם אומר אכן יש לי, ובזה הוא יצא ידי חובת מה שהתורה מצווה עליו.

וכתב שם שרק מי שמעוות ויש בו חסרונות, קשה לו לקיים את התורה. מי שנכה ואין לו רגל, מאוד קשה לו לקיים את המצווה שיהיו לך שתי ידיים ושתי רגליים. אבל הקושי בא כי הוא לא שלם, הוא לא עומד על מהותו השלמה, על טבעו היסודי הראוי לו מצד העצם. חל בו מקרה שעושה שינוי בטבע העצמי. המקרה הזו הוא מקור הקושי והמאמץ לקיים את המצוות.

בתרבות של זמננו יש מלחמה נגד ההסתכלות שמחלקת בין עצם ובין מקרה.

למשל מצד האידיאה המופשטת הנקייה הנצחית, המציאות היא שההורה הוא מקור המציאות של הילד. לכן נובע מזה באופן עצמי, במהות העצמית האידיאית, כבוד של הילד כלפי ההורה. אפשר שיהיו מקרים שמסתירים את העצם. למשל ההורים לפעמים אין להם שכל, והם משתמשים בכבוד שראוי להם מצד העצם, וממילא נבנו מזה כבר מוסכמות תרבותיות וחברתיות, כדי לפגוע בילד מבחינה נפשית, הם לא יודעים לשמור על שיווי המשקל בין עצמאות הילד לסמכות ההורית שלהם. המקרים של טעויות גורמים למרידה של הילד בכבוד כלפי ההורים.

העבודה היא לפני הכל לראות בעיני השכל מה הוא העצם ומה הם המקרים, ואחר כך אפשר לראות שיש עיוות במקרים, ואז לאור ההסתכלות על המהות האידיאית לנסות לרפא את המקרים המעוותים החסרים על ידי ניסיון חיבור והתקרבות שלהם לאידיאה, עד כמה שניתן בלי לפגוע במרקם החי שהמקרים כבר קיימים בו. למשל יש כתמים ישנים שכבד נספגו בבד, ואם משפשים חזק מדי את הבד כדי להחזירו למצבו הראשוני הנקי מכתים, אפשר לקרוע אותו.

עבודה פסיכולוגית שמתרכזת רק בטראומות וברגשות שנחווים, יכולה לגרום לדישדוש בביצה אמוציונלית בלי יכולת להתרומם ממנה. כי אין כוכב הצפון שמראה מחוץ לאותה ביצה סגורה מה הכיוון הכללי, מה הוא מצב מתוקן אידיאי שמאיר לראות את העיוותים כמו שהם.

התרבות שלנו מתנגדת לכל דבר שמוגדר כ "עצם" או כ"טבע" או כ"מהות". יש בזה צדק, כי הגדרות כאלה יכולות לשמש ככלי לדיכוי ופגיעה והשתלטות וכיו"ב. אבל זה מחייב לזקק את ההגדרות, לחדד אותן ולברר אותן בלמדנות דייקנית חדה, וביושר ותום לב אמיתיים, לא ככלי לאינטרס. המסקנה של לכפור בשורש ההבחנה בין עצם (או מהות או טבע) למקרה, היא הרסנית לכוחות הדעת של האדם.

.

יש הכרה סמויה בענין הזה.

למשל יש ויכוח ארוך לגבי הומוסקסואליות האם זה עניין שנולדים איתו והוא מובנה באדם בעצמותו, במהותו, בטבעו, כמו התכונות הטבעיות האחרות, והוא גם קיים בטבע הלא מעוות ומושחת כמו אצל דולפינים וכו', או שזו התנהגות נרכשת, או שנובעת מטראומות.

אם זה לא משהו שאפשר להיוולד איתו והוא לא קיים בטבע, אז יהיה מקום לטענות שבטבע האדם אינו הומוסקסואל, והוא רק בחר להתנהג בהתנהגות לא טבעית, וממילא לא בריאה באמת, והוא צריך לשנות את התנהגותו, ואם הוא פגוע ולא מצליח נטפל בו ונרפא אותו.

כדי למנוע מקום לטענות כאלה יש שאומרים שהומוסקסואליות היא עניין טבעי שנולדים איתו, כמו שיש מי שנולד עם שיער צהוב.

.

יש מי שטוען שאין מקום לויכוח כזה כלל. כי אין בכלל דבר כזה "טבעי" או "לא טבעי". כל מה שאדם עושה הוא עושה. אין בזה טבעי או לא טבעי. אם הוא עושה בלי נזק לאחרים זו זכותו ואין מקום לאחרים לשפוט את זה, ואם הם נפגעים הם יכולים לתבוע דיון על מה שהם נפגעו. אבל לטעון מה טבעי ומה לא אין בכלל עניין כזה. גם לגבי טבע נשי מול טבע גברי, טוענים שאין בכלל דבר כזה, הכל הוא רק השפעות חיצוניות מהמוסכמות החברתיות, החינוך, וכו', ואין כאן שום מהות או טבע עצמיים. בוודאי כשמדובר על טבע עצמי מהותי של שחורי עור מול לבני עור, אנשי המזרח מול אנשי המערב וכל כיוצא בזה.

לדעתי יש צורך גדול לבחון היטב ולעומק בבירור ארוך ומדויק למי הזכות לקבוע מה טבע עצמי של משהו ומה לא. עד כמה הקביעות האלה נקיות ותמימות, או שיש מאחריהן אינטרסים של התנשאות והשתלטות וחלוקת משאבים וכיו"ב. וגם כשהעיון נקי, מאוד קשה לעמוד על מה באמת מהותי ועצמי וטבעי ומה רק נדמה ככזה.

.

יש גם מישורים שונים של טבע, וכולם הם טבע אמיתי ועצמי ומהותי.

למשל אם יש לאדם בארנק עשר מטבעות, והוא נותן אחת לצדקה, יש טבע שאומר שכעת נשארו לו בארנק תשע מטבעות. וזה טבע אמיתי ומהותי ועצמי של המציאות. אבל מה שאדם מתברך מנתינת צדקה ואחרי שנתן יש לו כעת אחת עשרה מטבעות, הרמב"ם מאריך לבאר שגם זה טבע. כי אם נבודד את כל חוקי הטבע הרוחני האחרים תמיד כל מי שנותן לצדקה יתרבה ממונו, זה תצפית מדעית שאפשר לחזור עליה בכל ניסוי שנערוך ותמיד היא תקרה, לכן זה חוק טבע שנחקק בטבע המציאות מששת ימי בראשית כחוק, וזה לא נס שהוא לפעמים קורה ולפעמים לא קורה גם כשהנתונים זהים.

למשל לגבי מה טבעי ומהותי ועצמי בנטיות המיניות של האדם כמו שנברא על יושר טבעו, לפי התורה הטבע הוא שהאדם נמשך מבחינה מינית גם לנשים וגם לגברים וגם לבעלי חיים באופן שווה. האיסור על משכב זכר לא נאמר להומוסקסואלים אלא לכל אדם, וזה קובע שכל אדם יש לו שייכות לתאווה הזו, אחרת אין מקום לצוות עליו. וכן האיסור על משכב בהמה. ויש לזה מקורות רבים וברורים מאוד בדברי חז"ל.

מה שהתורה אוסרת על משכב זכר, אין הכוונה שזה לא טבעי. אע"פ שהתורה אינה אלא תיאור של הטבע. אלא הכוונה היא שיש טבע שבו אדם מזדהה בהרגשה הגופנית שלו עם מי שהוא רואה אותו. למשל אם אדם רואה מישהו מפהק הוא גם מפהק. כשהאכלתי קשישים או תינוקות עם כפית, הפה שלי עשה תנועת בליעה כשהם בלעו מהכפית שבה האכלתי אותם. כך אם אדם בא על אשתו שלא כדרכה, בפי הטבעת, הוא בעצמו מרגיש את החוויה הזו של משכב זכור. התורה אומרת אכן הטבע הוא להימשך לחוויה הזו, אבל התורה אומרת שהדרך הטבעית הישרה להגיב רגשית על הטבע ולחיות לפיו, היא על ידי שיקבל את החוויה הזו כשהוא בא על אשתו שלא כדרכה. ויש חיוב לבוא על אשתו שלא כדרכה מדי פעם.

(בנדרים כ' ב' נאמר:

"כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאכלו במלח אוכלו צלי אוכלו מבושל אוכלו שלוק אוכלו" (מבואר ומוכח בלי ספק שמדובר רק כשהיא רוצה ושמחה בזה, והשאלה היא רק האם זו דרך של קדושה וצניעות. ונאמר שהוא עושה כרצונו מצד הקדושה והצניעות (ולא כדעת רבי יוחנן בן דהבאי), אבל לא חלילה במקום שהיא לא רוצה בזה בעצמה).

מי שאוכל את הבשר תמיד רק מבושל, כל חייו הבשר שלו מבושל בדיוק באותו מתכון, ולעולם לא צלי או שלוק או כבוש במלח, סופו שימאס בבשר. החיבור החי, התאווה, מכריחים שיהיה גיוון. אם אדם לא בא על אשתו שלא כדרכה אף פעם, הוא ימאס בה, תאוותו תדעך, החיבור יתקלקל ויהיה ביניהם פירוד. זוגות במקרים רבים מאבדים מהתשוקה וזה משפיע גם שאהבתם תתקרר. לכן כיוון שיש מצווה לאהוב את אשתו ולהתאוות לה, יש מצווה גם לבוא שלא כדרכה לפעמים. בתנאי שהם שמחים וחפצים בזה. משמע מהגמרא שזה בטבע העצמי של האדם, ואז אם לא חפצים בזה ייתכן שחוסר החפץ נובע מפגיעה מקרית, ויש מקום לנסות לטפל בזה, אם רוצים בשמחה כמובן. ויש לזה עוד מקורות ואכמ"ל)

.

הבאתי דוגמה זו, כי אנשים דתיים נוטים לחשוב שהם יודעים מה הטבע ה"אמיתי", מצד המהות והעצמיות, ומכח זה להטיף לאחרים מה נכון ומה לא נכון. כי הם סבורים שהאלוהים אמר להם את האמת על עניינים אלה, והוא וודאי יודע מה הוא הטבע האמיתי הישר. וזו דוגמה אחת מיני דוגמאות לאין מספר שרואים ממנה שהאנשים הדתיים לא יכולים לקבוע מה הוא הטבע, כי אלוהים גם בספרים שהוא כתב, כמו בטבע המציאות שברא, דורש התעמקות, חקירה, הדברים לא פשוטים על פני השטח באופן חד משמעי שכל איש מן ההמון יוכל לקבוע מסמרות. ובפרט שגם השאלה איזה ספר יש לקבל כאלוהי, אם בכלל יש ספר כזה, היא עניין פרטי וריבוני של כל אדם, ואין לשום אדם זכות לטעון לאדם אחר שיקבל דווקא את הספר המסוים שהטוען מאמין בו.

.

.

כל דבר שהוא מצד הטבע האמיתי, זה עדיין עניין פרטי של האדם להחליט מכל בחינה מה הוא עושה עם זה, ואין לשום אדם אחר ולשום מוסכמה חברתית שום מקום להביע שום דעה או שיפוט על זה, ולא לתת שום עצה שלא התבקשה (גם אם כולם מאמינים באותו ספר ומפרשים אותו באותו פירוש). אם אדם מחליט שהוא בוחר כעת להישאר עם משהו שאינו טבעי, ולשלם את המחיר, זו החלטה רק שלו. הוא לבדו ריבון להחליט מה הטבע של עצמו, וגם אם הוא סבור שהוא נוהג שלא כטבע, הוא לבדו יחליט מה הסיבות לזה, מה המחירים שהוא ישלם אם ירצה להיות לפי הטבע וכל הבחירות שלו הן שלו באופן מוחלט ואין שום אדם רשאי להביע דעה בזה.

.

נניח שסימון דה בובואר צדקה כשקבעה שאין דבר כזה טבע מהותי נשי מולד או טבע מהותי גברי מולד (הדברים שלה הרבה יותר מורכבים מזה ואני לא נכנס כאן לבירור מה היא התכוונה). ולאור זאת אשה שמרגישה שהיא רוצה להראות בסגנון שנקרא בחברה 'גברי' ולעסוק בעיסוק שנחשב כ'גברי' סבורה שזה לגיטימי ולא סותר לשום טבע ומהות אמיתיים. והיא מוותרת על רצונה כי אז יהיה לה קשה למצוא בן זוג ולגדל ילדים ולהיות מקובלת על הוריה וקרוביה והחברה שהיא חיה בה. שום פמיניסטית לא יכולה לשפוט אותה, אלו בחירות אישיות לגמרי.

.

.

אני חוזר לעניין השאלה איך להבין שהמצוות הן רק תיאור של הטבע.

אם אדם אוכל מאכלים מזינים והוא מרגיש שזה ערב וטוב לו, מה שדווקא אלה הם המאכלים הטובים ומזינים, ומה שהאדם חושק בהם, זה מהעצמות והטבע המהותיים. אבל עדיין אין זה מצד הטבע המהותי שהאדם יזלול את המאכלים האלה עד להתפקע בכל כמות ובכל זמן, למרות שיש לו חשק כזה. אלא הטבע המהותי מחייב להגביל את האכילה באופנים מסויימים, ורק עם ההגבלה הטבע יעמוד על טבעו ומהותו האמיתיים.

כלומר יש טבע עצמי שהמאכלים האלה מזינים, ויש תגובה רגשית טבעית באדם לחשוק במאכלים האלה, אבל בתגובה הרגשית הזו אין בהכרח התאמה לטבע מצד עצמו. כי המאכלים מזינים רק בכמות מוגבלת, בהפרזה הם גורמים לחולי מעיים וזה היפך ההזנה הטבעית. לכן התאמת האדם לטבע כרוכה בכך שיגביל את האכילה למה שטבע מחייב ולא ילך אחר החשק שלו בלי גבולות ויזיק לעצמו.

.

.

אם יש חתול שגדל בקרקס והם מאכילים אותו ותפקידו להגיש כוסות יין על מגש, או לרכב על אופניים, אפשר שהתורה תצווה עליו לרדוף אחרי עכברים. ואפשר שיהיה לו קשה מאוד לעזוב את הקרקס ואת האוכל המוגש ולחיות בטבע כצייד עכברים. עדיין הציווי הוא להיות מה שהוא לפי אמיתתו. זה בנוי על כך שיש עניין כזה טבע ומהות אמיתיים, אובייקטיביים, ויש מקרים שאינם הטבע והעצמות. גם אם חתול נולד בקרקס ואבות אבותיו היו חיות קרקס והוא בכלל לא מרגיש שטבעו לצוד עכברים, הוא בטוח שיותר בריא וטבעי לו לחיות בקרקס, אפשר שהוא לא יודע בכלל שיש אפשרות לחיות כצייד עכברים, שיש מציאות מחוץ לקרקס, אולי אין בכוחו אפילו לדמיין את זה, ובוודאי לא להבין, עדיין במציאות טבעו להיות צייד עכברים.

.

יש שאלות על שעטנז או בשר בחלב, איך להבין שזה הטבע האנושי לאמיתתו כפי מהותו. יש רבדים בטבע שאיננו מכירים ואיננו מבינים, עדיין זה לא מכריח שזה לא טבע. המצוות האלה נקראות חוקים, לעומת מצוות שנקראות משפטים, כגון לא לרצוח ולא לגנוב.

משפטים כמו לא לרצוח אלה דברים שכל אדם מההמון מייד מבין שזה מעצם הטבע. אם לא הייתה תורה היינו לומדים גזל מנמלה. חוקים כמו לא לאכול בשר בחלב הם גם מעצם הטבע, אבל צריך תפישה מופשטת כדי לראות שיש רבדים כאלה בטבע, והעם הרחב לא רואה את זה.

דרך הלימוד של החוקים הוא להתבונן בהם כמו שמתבוננים במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, כמו שמתימטיקאי מתבונן במתימטיקה ורואה אור זך, וזה מעדן ומזכך אותו כאדם. זה לימוד ללמוד לראות את המציאות כמו שהיא. לא לחשוב למה מישהו ציווה עלי לעשות מעשה כזה. לומדים 'מה כתוב' ולא 'למה זה כתוב', כמו שאומרים בבריסק. אני לומד את משפט פיתגורס כדי לדעת שהוא קיים במציאות, אבל אני לא שואל למה קיים משפט פיתגורס, למה מישהו המציא שיהיה דבר כזה. הפיזיקאי מסתכל על גרמי השמיים לראות את חוקי הכבידה, אבל הוא לא שואל למה מישהו המציא שיהיו חוקי כבידה, מה הוא רצה בזה, למה הוא ציווה עלינו לחיות במציאות שיש בה חוקי הכבידה. למה הוא רצה שאבן תיפול למטה, האם כדי לחנך אותנו לאחריות שאם נשמוט את האבן היא תיפול על הרגל ונקבל מכה, ונלמד מזה להיות ערניים ואחראים. זו גישה טפשית. המציאות היא לא תוצאה של רצון לחנך אותנו. אנו מתחנכים כדי לראות את המציאות ולחיות בהתאמה לה. האלוה נמצא לפני שאנחנו נמצאים, ורצונו זה הוא, והעולם הוא רצונו, וכמו שאיננו שואלים למה קיים האלוה, האם כדי לעשות אותנו יותר טובים ומוסריים, כך אין שאלה כזו על המציאות. והתורה היא רק ציור של המציאות כמות שהיא.

.

.

.

הרמב"ם כותב בהלכות יסודי התורה ב':

"הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה", זו המציאות. ואז המצווה היא "מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה הֵימֶנּוּ"

"נכבד ונורא" זו המציאות כמו שהיא.

פירוש "כבוד" הוא שהבורא הוא הסיבה למציאות שלנו. זה מבואר בפרק ב' מהלכות יסודי התורה הלכות ה'-ז'. שם כתב:

" וּבַמֶּה יִפָּרְדוּ הַצּוּרוֹת זוֹ מִזּוֹ, וַהֲרֵי אֵינָן גּוּפִין? לְפִי שֶׁאֵינָן שָׁוִין בִּמְצִיאָתָן, אֶלָּא כָּל אֶחָד מֵהֶן לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁלַּחֲבֵרוֹ, וְהוּא מָצוּי מִכֹּחוֹ, זֶה לְמַעְלָה מִזֶּה, וְהַכֹּל נִמְצָאִים מִכֹּחוֹ שֶׁלְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְטוּבוֹ.

[…]

זֶה שֶׁאָמַרְנוּ ׳לְמַטָּה מִמַּעֲלָתוֹ׳ – אֵינָהּ מַעֲלַת מָקוֹם, כְּמוֹ אָדָם שֶׁיּוֹשֵׁב לְמַעְלָה מֵחֲבֵרוֹ, אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בִּשְׁנֵי חֲכָמִים שֶׁאֶחָד גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בְּחָכְמָה, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִמַּעֲלָתוֹ שֶׁלָּזֶה, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים בָּעִלָּה, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הֶעָלוּל."

.

עניין "כבוד" הוא המציאות עצמה, שהמכובד הוא העילה למציאותו של מי שמכבד אותו. "כבד" פירושו שוקל יותר, כלומר הוא העיקר, הנוכח, הנמצא, זה שיש להסתכל עליו לפני הכל אם רוצים להסתכל על המציאות, שאין להתעלם ממנו כמו היה דבר טפל. לראות בו טפל זה זלזול.

"נורא" כתיאור מציאות פירושו התלות ששאר חלקי המציאות תלויים בו. זו ההסתכלות מלמטה למעלה על מה שיש בו מציאות עליונה, וגם על כך שהשאלה על המציאות שלי תלויה רק בו באופן בלעדי, ולכן אני במצב של יראה כלפיו.

זה חילוק דק. 'כבוד' הוא עצם היותו נמצא, מצד עצמו, מצד מה שהוא, עדיין בלי הסתכלות על המציאות של מי שנברא מכוחו, בלי הסתכלות על היחס בינו ובין מי שנמצא מכוחו. הוא נמצא במלוא מובן המילה, אני לא ממש נמצא באופן ראשוני אמיתי ומוחלט, לכן הוא הנכבד ולא אני.

'נורא' פירושו ההסתכלות על המציאות של היחס בינו ובין מי שנמצא מכוחו, היחס הוא מציאות של יראה. תלות. אין הכוונה כאן רגש של יראה אלא מציאות של יראה. למשל ביחס לתינוק בן יום, יש מציאות של יראה כיחס בינו ובין הוריו. הוא במציאות תלוי בהם לגמרי, גם טכנית מצד היכולת, וגם במהות השכלית, הוא קיים רק כי יש בהם חכמה להאכיל ולשמור וכו', הוא תלוי לגמרי בשכלם ומשתמש בו כתחליף לשכל של עצמו, וזו מציאות של תלות והיא הנקראת יראה.

מבחינה רגשית התינוק לא מרגיש כלל שהוא ירא מהוריו ולא שהוא מכבד אותם. הוא סבור שרק הוא עצמו ראוי לכבוד ומורא, וזועם על הוריו אם הם לא מקיימים את מצוותם לאהוב אותו ולירא ממנו. יש חילוק בי המציאות ובין הרגש שמתעורר כתגובה למציאות הזו.

"אהבה" היא התנועה הרגשית שנוצרת כתגובה להכרה במציאות שהעניין הוא נכבד מצד עצמו. כבוד הוא שאני מכיר שהמציאות היא שהאלוה הוא סיבת המציאות שלי, וכל מציאותי היא תמיד רק להיות עלול ממנו. הכרת המציאות יוצרת כתגובה תנועה נפשית של רגש. התנועה הזו היא שנקראת אהבה.

באהבה יש שתי מילים, כבוד ואהבה. עניינן אחד, רק שכבוד הוא המציאות מצד עצמה והאהבה היא הרגש שמתעורר הוכח אותה מציאות. ביראה יש רק מילה אחת, לפעמים היא משמשת להורות על המציאות של תלות ועל ההבדל במדרגה בין העילה לעלול, ולפעמים היא משמשת להורות על הרגש שמתעורר מכח המציאות הזו.

.

.

כעת מתבארת יותר לשון הרמב"ם.

"האל הנכבד והנורא הזה" – כלומר כך היא המציאות מצד עצמה, מצווה לאהבו וליראה ממנו. התורה אומרת לנו להימצא בעצמנו בהתאמה למציאות החיצונית, שהיא רצון האלוה, ובעומק רצונו זה גילוי עצמותו – ולכן המציאות היא האלוה עצמו, מתגלה בה חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, והיינו האין סוף שהא עצמותו. כלומר התורה באה לגלות לנו מהי המציאות כדי שהרגשות שלנו יהיו תואמים את המציאות שנמצאת נוכח פנינו. זו בחינת מצוות מלך שיש בתורה, שהיא לא מרשה לנו לחיות בהתעלמות מהמציאות, ברגשות שהם היפך המציאות.

אחרי שהתורה מגלה את המציאות, ממילא הרגש מתאים את עצמו לזה. אם יש לי חבר ענוותן ואני מתנהג איתו בקלות ראש, והתורה מגלה לי שבמציאות הוא המלך הכי גדול בעולם וכל העולם ירא ממנו, הרגש שלי מעצמו משתנה נוכח הכרת המציאות. לכן לא קשה לקיים את המצוות, זה קורה מעצמו בקלות גמורה. זה התיקון שהתורה מתקנת, שעל ידי החכמה שבה נעשה שאנו ורגשותינו (שהם חלק עצמי ממהותנו), והמציאות מצד עצמה, הם דבר אחד. זה עניין התורה, לאחד את הכל ולהיות בזה כלי לגילוי האחדות האלוהית הכללית שמקיפה הכל.

.

.

.

.

מצד המציאות עצמה, אשתו של אדם היא סיבה לקיומו יותר ממה שהוא סיבה לקיומה. יש מהחכמים שהיה קורא לאשתו ביתו. למשל אם יש אישה רווקה, גם אם היא בודדה, היא יכולה להחזיק בית מסודר ומתוקן, לגדל ילדים באופן מתוקן, להתלבש כראוי וכו', היא יכולה להיות בית ומשפחה בכוחות עצמה. איש רווק, קשה לא להחזיק בית מסודר ונקי ומתוקן, לנהל את כל ענייני הבית, לגדל ילדים באופן שירגישו שהם גדלים בבית מתוקן ומסודר, להתלבש כראוי וכן הלאה. זה אפשרי אבל דורש מאמץ גדול, אולי יש הרגשה שזה לא טבעי.

(אני חוזר ומדגיש, בעצם אישה וגבר הם שניהם רק 'אדם'. כי הגדרת אדם הוא 'חי מדבר' ושניהם 'חי מדבר' בלי חילוק. מה שיעקב הוא איש ורחל אישה זה מקרה להם. מקרה יכול להיות חלקי ומשתנה, לכן ביעקב יכולים שיהיו חלקים גדולים שנחשבים נשיים וברחל חלקים שנחשבים גבריים, וזה יכול להשתנות. אריסטו כבר אומר את זה בפירוש. הצדדים הגופניים המקריים של נשיות או גבריות, אם אחד מהם גובר, שהוא 51 אחוז, אז האיבר נקבע להיות גברי או נשי לפי זה. כי האיבר מוכרח להיות או כזה או כזה. אבל זה לא קובע שכל מהותו של האדם בעצמו, גוף ונפש כאחד, היא גבר או אישה. עדיין כיישות מופשטת יש אידיאה של גבריות או נשיות, והיא מאירה על בני אדם כמו שקרני שמש בין עננין מאירות את הקרקע. השמש (האידיאה של גבריות או נשיות) קיימת במובהק, באופן חד ונצחי, רק מה שיש על פני הקרקע אזורים בהירים או כהים (הגילוי של האידיאה באנשים חיים) זה מקרי ומשתנה ולא חד. הסטריאוטיפים החברתיים התרבותיים שקובעים מה נחשב נשי ומה גברי, יש להם סיבה, הם לא נוצרו סתם כך במקריות מוחלטת. יש להם שייכות לאידיאה של גבריות ונשיות. רק שבמשך השנים נעשו עיוותים רבים במושגים האלה והם וודאי לא כולם משקפים נאמנה את האידיאה. לכן אם אני אומר שטבעי שגבר יידע להחליף גלגל במכונית וטבעי שאשה לא תסתדר בקלות עם זה, זה לא אומר שזה באמת שיקוף אמיתי של האידיאה המהותית הטבעית של גבריות או נשיות. בלתי אפשרי להכיר את האידיאה באופן צלול וחד בלי טעויות, והכל אצלנו רק השערות עמומות)

.

יש מציאות של איש בפני עצמו, חז"ל אומרים שאם אין לו אישה הוא לא "קיים" במלוא מובן המילה. יש קיום של להיות משפחה ובית, שזה נולד מהחיבור בין איש לאשה. בקיום הזה האישה היא בסיבת המציאות של בית ומשפחה יותר מהאיש. האישה היא ביתו של האיש, האישה היא בעצמה הבית, לא שהאיש שלה הוא ביתה.

.

לכן מצד המציאות לאשה יש יותר כבוד בתוך המשפחה מאשר לאיש. כי היא יותר סיבת הקיום. כבוד כמציאות, כהכרה במציאות, ראוי לאשה יותר מלאיש ולכן יש עליו לכבד אותה יותר מגופו.

הכבוד הוא גם העניין של להסתכל על המציאות. אם יש משהו שהוא סיבת המציאות, ושורש כל החכמה הוא להסתכל על המציאות, לראות אותה באמת כמות שהיא, אז יש להסתכל לפני הכל על מה שנכבד.

לפני שאני מרגיש משהו לאדם כלשהו, יש את השאלה האם אני באמת רואה אותו. כמו שהוא באמת. יש לנו קושי גדול לראות בני אדם כמו שהם. אנו מייד מסתכלים על התפקיד שלהם בסיפוק צרכינו, בסיבוכים הרגשיים שלנו. הם נתפשים כלוויין של המציאות שלנו. אם אם טובים לנו אז הם 'טובים', ואם לא הם 'רעים'. אין לנו הבחנה בין הסתכלות על הזולת כמו על פונקציה שמתפקדת בעולם שלנו, ובין הסתכלות עליו כמו שהוא מצד עצמו.

הבעיה הכי גדולה ונפוצה בחינוך או זוגיות היא שאיננו רואים את הילד או את בן או בת הזוג. אנחנו מתייחסים אליהם לפי מערכת רגשית שבתוכנו, ולוקחים כהנחת יסוד שכך הם מצד עצמם, ולא מוציאים את האף מתוך השלולית הרגשית של הקיום הסגור התינוקי האגוצנטרי העצמי שלנו לנסות לראות אות האחרים כמו שהם בעצמם, או את המציאות הגשמית או הרוחנית כמו שהיא בעצמה.

גם זה צד של עניין הכבוד, פשוט לנסות לראות. תינוק קטן רואה את אמא שלו רק ככלי לסיפוק הצורך שלו בחלב ובחיבוק וכו'. אין לו שום התעניינות לראות אותה מצד עצמה. אפילו בדברים פשוטים, אם היום התרוצצה כל היום והתגרשה ופוטרה מהעבודה ורצתה להתאבד וכעת קשה לה להניק, את התינוק זה לא מעניין, הוא בכלל לא רוצה לשמוע על דברים כאלה, וגם אם יספרו לו הוא לא רוצה להבין. הוא יזעם עליה עד שתספק את הצורך שלו. זה זלזול באמא. כבוד כלפי אמא הוא קודם כל לראות אותה.

חז"ל אמרו על תינוק שהוא מטנף והגדול מכבד ובכל זאת אוהבים יותר את התינוק. זה עניין מיוחד שאוהבים את התינוק למרות שהוא מזלזל. בלי העניין המיוחד היו שונאים את התינוק.

היסוד של כבוד הוא לראות. הראיה מבטאת את העובדה שמה שאני מסתכל עליו הוא מקור המציאות שלי. זה דבר אחד, מה שהוא מקור המציאות כולל בזה שהעיניים שלי נשואות אליו. הוא חלק ממני, יותר מזה: הוא השורש שלי, הוא עצם המציאות שלי, לכן בהכרח אני מסתכל עליו.

הראייה הזו גורמת לתנועה רגשית שמתאימה לה. התנועה הרגשית כבר לא נקראת כבוד אם מדייקים בלשון אלא אהבה.

אחרי שהאל נכבד, האדם מכבד אותו דהיינו מתבונן במעשיו ורואה את חכמתו, ואז בא מזה לתנועה נפשית שהיא אהבת הבורא.

.

.

עולה מזה שמה שכתוב בפסוק "כבד את אביך ואת אמך", אין כאן ציווי על תנועה נפשית רגשית כלפיהם, כי אז היה צריך להיות כתוב אהוב את אביך ואת אמך. אלא הציווי הוא להכיר במציאות שהם שורש המציאות שלי, סיבת המציאות, ומכח זה לראות אותם. הרגש שהראייה הזו תעורר הוא נתון לאדם ואין על זה חיוב הלכתי. כי במציאות לפעמים ההורים פצעו נפשית את הילד והוא לא יכול להרגיש תנועה נפשית של אהבה כלפיהם, וזה עניין לעבודה פסיכולוגית וכמה שמצליחים מצליחים ואין על זה חיוב מצד התוצאה הרגשית.

.

.

כמו כן החיוב ההלכתי של "ואהבת לרעך כמוך" הוא לקיים "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". זו בחינה של כבוד, להכיר שהחבר הוא חלק עצמי מהותי מהמציאות שלי, שאנחנו כמו יד ימין ויד שמאל של אותו גוף ולכן לא שייך שננקום זה בזה, כמו שמבאר הירושלמי. להיות בתנועה רגשית חווייתית של אהבה זה נתון לאדם וכתוב רק כהמלצה ומדרגה רוחנית ולא כחיוב מעשי הלכתי.

.

.

בסוף הלכות תשובה כתב הרמב"ם:

"אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה."

ההתחלה היא מכבוד, כלומר לראות את מה שמחוץ לעצמי, ושמציאותי נשענת עליו, להכיר, ללמוד, לדעת. התגובה של תנועה רגשית כתוצאה מהידיעה הזו היא האהבה. לכן יש אחדות בין הלימוד לאהבה, שהיא האחדות בין הכבוד לאהבה.

כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. השמיים מספרים כבוד אל. כבוד היינו שהאדם מסתכל על זה, לומד ומכיר ויודע. כי פניו של העלול אל העילה, מי שמקבל מציאות – המציאות שלו היא שפניו פונות לכיוון מקור המציאות שלו. ואז נולדת מזה התנועה הרגשית, ואז מתקיים "מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה כו'"

.

.

הכבוד כלפי ההורים, שנובע מכך שהם סיבת המציאות של הילד, הוא לא רק בגלל העניין הביולוגי של לידה. זה קרה בעבר ולא נמצא בהווה.

באמת המציאות התודעתית של האדם, אופיו, דרך מחשבתו, כל התכונות והמאפיינים של אישיותו, המרכיבים העיקריים של המנגנון הנפשי הרגשי שלו, הכל זה הוריו. הכל הוא העתק של הוריו. האדם עצמו יכול רק לתת איזשהו גוון (קמט, קנייץ', טוויסט) לחומר הגלם שהוא הוריו. הוא עשוי מהוריו, זה החומר שלו, כמו התאים שבגופו כך הנפש שלו עשוייה מתאים שהם הנפש של הוריו. חז"ל אמרו שילד הוא רגל של אביו. הוא המשך של אביו כמקשה אחת, מהותו ועצמיותו של אביו ממש, בכל הרבדים מהגשמי ביותר (הד.נ.א) עד הרוחני ביותר.

יש אצלנו מרידה בהורים, אפשר שבאשמתם, אולי הם לא התנהגו כמו הורים, אולי פגעו במציאות של הילד ולא היו מקור לה. אולי היו טפשים ומעוותים מאוד. הילד רואה כמה הוריו טפשים וגרועים ומכוערים, והוא רוצה להיות משהו שונה לגמרי.

זה חלק ממה שאיננו יודעים לראות שיש חילקו בין העצם למקרה. כל מה שגרוע בהורים זה מקרה. המקרה יכול להסתיר את העצם מאוד. אבל עדיין יש עצם. מה שהילד עשוי מהחומר של ההורים, אין הכוונה מהשגיאות והטיפשות והעיקומים שלהם, אלא מהצד המהותי היסודי של האישיות שלהם, שאם היו גדלים בחכמה ויושר ובריאות היה נעשה בריא וישר ויפה.

גם מאחרי ההורים הכי גרועים ופוגעים, יש יסוד של אישיות אנושית, וגם של יחס הורי בסיסי, הם רוצים בטובת הילד גם אם אין להם שום ראייה מהי היא באמת טובתו.

.

.

אחרי המרידה הזו בהורים האדם נעשה אבוד, תלוש, אין לו שורש ולא חכמה ולא קרקע מתחת לרגליו, הוא לא יודע מי הוא, מה הוא רוצה, איך לבנות את עצמו חייו ומשפחתו כו'. כשהוא מתקדם במסע לחפש מי הוא, לרוב בגיל מבוגר, הוא מתחיל לגלות שהוא חוזר להורים, הוא מתחיל לגלות עד כמה הוא ההורים שלו. הוא מתחיל לגלות את ה'עצם', ה'מהות', של ההורים וההורות והמשפחה, שמסתתר מאחרי המקרים והעיוותים והחוליים והמידות הרעות והעיוורון איש לאחיו. ואז מתחיל גם נבט ראשוני של יחס רגשי של כבוד להורים, מכח שהם סיבת המציאות של הילד תמיד.

.

.

רגש הכבוד צריך להתחיל מרגש הכבוד שההורים מרגישים כלפי הילד, ומהכבוד הראשוני יותר של לראות את הילד כמו שהוא. כי הילד מבחינה מסויימת הוא מקור המציאות של ההורים. הרי רחל אמרה "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי".

אדם שרוצה לחיות בעולם שיש בו כבוד ואהבה, צריך לגלות את עצמו לעולם, את מהותו. ואז יראו אותו ויכבדו אותו לפי מעלתו האמיתית, ויאהבו אותו כרגש שנובע מאותו כבוד. אם הוא לא אחראי על הגילוי של עצמו ולא עובד ומתאמץ בעניין זה, אף אחד לא יסתכל עליו. זה נותן תחושה יסודית קיומית של חיים בתוך עולם מנוכר ובודד ואכזרי. אני תמיד צריך לעבוד כדי שיראו אותי, ואז יכבדו ויאהבו. ואם רגע לא אצליח, אז יתעלמו ממני. ובלי כבוד אין חיים.

אני צריך להצליח, לקבל הכרה, לבנות משפחה, להשיג עבודה מכובדת, להרוויח כסף, ליצור אמנות או לכתוב דברי חכמה, לעסוק בצרכי ציבור, להצטיין במשהו שנחשב מכובד, וכו' וכו'. אחרת אני אבוד, בודד, מת.

אף אחד לא יתן לי הכרה סתם כך בחינם, בלי סיבה. רק ההורים שלי. אחרי שההורים נותנים את ההכרה כמתנת חינם, מאהבה שאינה תלויה בדבר, בלי צורך לספק שום "סחורה", בלי תחרות, והילד מפנים שהוא חי בעולם שבו אוהבים אותו באהבה שאינה תלויה בדבר, מהבסיס הזה הוא יכול לצמוח ולהתפתח כשהוא מרגיש שהעולם תומך ואוהב ביסודו. ואז הוא גם יכבד את הוריו בלי קושי.

ההתחלה מוטלת על ההורים, כי הם אלה שיכולים. הילד לא יכול ולא יודע. לכן הסדר הוא שהם יתחילו בלכבד, והילד ימשיך על הבסיס הזה. בהרבה מאד מקרים ההורים לא מכבדים את הילד, ומחכים שהוא יתחיל בלכבד אותם, ואז אולי כתוצאה מזה הם יחזירו לו כבוד כי הוא ילד טוב. זו עוד אחת מהמלכודות שיש בעניין הרגיש והסבוך מאוד הזה.

.

.

.

כעת נחזור למה שהתחלנו בו, שיש לאדם לכבד את אשתו יותר מגופו ולאהבה כגופו.

כאמור הכבוד נובע מהמציאות ומההכרה במציאות הזו, שהדבר הנכבד הוא סיבת המציאות של מי שמכבד. כשמדובר במציאות של משפחה, האישה היא יותר סיבה מאשר האיש, ולכן היא ראויה לכבוד יותר ממנו.

התגובה של התנועה הרגשית מכח זה אמורה להיות שהאדם ירגיש אהבה לאשתו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו. כי כבוד מתורגם רגשית לאהבה.

אבל אז הוא יחיה עם אשתו כמו שהוא חי עם הוריו. הוא יתכופף לפניה, ישרת אותה בכל דבר, יקדיש את כל חייו לחפש מה היא רוצה ולתת לה את זה. הוא יחיה איתה כמו משרת שחי עם מלכה. מול ההורים אכן כך האדם חי, לפי מצוות כיבוד הורים. הוא קם לפניהם כשהם נכנסים, ממלא כל משאלה שלהם, כמו משרת לפני המלך.

אלה לא חיים של זוגיות. חיי הזוגיות בנויים על תנועה רגשית שהיא הדדית ושוויונית, "בגובה העיניים".

השורש של זה מבחינת כבוד הוא שיש עוד מרכיב ראשוני ליחסים, מצד המציאות, והוא הכבוד שהאשה מכבדת את האיש, כי יש פנים שבהן הוא המקור למציאות שלה. יש בחינות בהן כבודה של האישה גדול יותר, ויש בחינות בהם כבודו של האיש גדול יותר. והתרגום הרגשי של זה מביא לאיזון של יחסי רגש הדדיים שוויוניים.

.

.

כבוד לא דורשים, כמו שרגש של אהבה לא דורשים. רק מקבלים. אם בעיני הזולת אני ראוי לזה הוא יאהב אותי מההחלטה החופשית שלו. אם אדרוש ממנו בכח לאהוב זו סתירה מוחלטת לעיקר העניין של אהבה, לדחוף בכח פירושו חוסר כבוד בסיסי לרצונו של הזולת, וזה אלימות ושנאה.

לכן אין ציווי על האיש שאשתו תכבד אותו יותר מאשר את עצמה, ואין ציווי לאשה שהאיש יכבד אותה יותר מעצמו. אין ציווי לבקש כבוד מהזולת, רק אפשר לצוות שאני אכבד אותו כראוי. לכן יש הפרדה בין המצווה כלפי האיש שהיא לכבד את אשתו יותר מגופו, ובין המצווה על האישה לכבד את בעלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s