241 – בענין עבודת הדבקות בבורא, ובהתייחסות לשאלה האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה

מתוך מכתב (מכתב המשך למכתב שרשימה הקודמת, עוסק בשיעור על מורה נבוכים א' א' שיעור 0017)

בשיעור נדון העניין של "אני הוא אלוהים". השאלה היתה מה הכוונה בזה. זה מה שכתבתי:

על הסתירה (כלומר הסתירה היסודית איך מהאין סוף נבראו בריות סופיות) מדובר לא רק כאן, נדמה לי שלפחות בחצי מהנושאים מדובר עליה מכיוון כלשהו. זה אמור להיות כבר מודגש ועומד. קשה לי לחזור על זה במלוא ההדגשה כל פעם מחדש, וזו אכן בעיה.

העניין של "אני אלוהים" זה העניין הכי חשוב ועיקרי. זה המובן של הכל. הכוונה היא ביטול ה"אני". זו לא הגדלה של ה"אני", אלא התבטלותו.
זו המסירות נפש על קידוש ה', שהרמב"ם מגיע אליה בהלכות יסוה"ת אחרי ארבעת הפרקים הראשונים, והיא מסקנתם.

הכוונה היא לא שתודעתי הפנימית, רצונותי והשגת שכלי ואישיותי, זה אלוהים. אלא שמציאותי, במובן הכי פשוט, היא מציאותו של אלוהים.

למשל, במציאות החומרית להיות נמצא במובן הכי פשוט, הוא להיות תלת ממדי, בעל נפח. אם נחשוב שהגוף לא נמצא, נשאר המקום התלת ממדי הריק שהגוף היה בו (לא חשוב כרגע הדיון אם אפשר למעשה להשאיר חלל ריק, כוונתי רק להמחיש שלגוף יש חלל במרחב התלת ממדי, מקום, שהוא נמצא בו.)
נניח שקיים ספר, שמידותיו 30 ס"מ על 20 ס"מ על 3 ס"מ. זה ממדי המקום שהספר תופש שזה היינו הך עם האמירה שאלה מידותיו של הספר.
מה קורה כשאני מזיז את הספר?
אם תאמר שמקומו התלת ממדי של הספר זז ביחד איתו, אז יוצא שהיכן שהספר היה מקודם כבר אין שם מקום, אי אפשר להכניס לשם ספר אחר באותו גודל, כי המקום זז עם הזזת הספר הראשון, ואיננו שם יותר. נשאר "חור" בחלל ששם אין מקום. פשוט שזה לא כך.
אז נאמר שהמקום של הספר הראשון לא זז ביחד איתו. כעת קשה שאחרי ההזזה אין לספר מקום להיות בו, שהרי מקומו נשאר ולא בא איתו.
פשוט שזה לא כך.
אלא יש מקום אחד כללי, שכל הגופים בו. אם נחשוב לרוקן את המציאות מכל הגופים החומריים, יישאר חלל תלת ממדי ריק, שעליו אי אפשר לחשוב שאינו קיים (אם אנו במחשבה חומרית שלא מקבלת שיש מציאות מופשטת בלי תלת ממדיות).
התלת ממדיות של הגוף אינה שלו, היא לא זזה איתו, לא מושפעת כלל מתנועותיו. גם לא נשארת אחריו, כי היא בכלל לא שלו. היא קיימת מצד עצמה. הגוף הוא תלת ממדי בתלת ממדיותו של החלל התלת ממדי האינסופי הריק מגוף שהוא נמצא בו. אם תפריד את הגוף מהחלל התלת ממדי הכללי, הוא לא יימצא. על זה אפשר לומר שמציאותו של הגוף היא מציאותו של החלל. אם החלל זה אלוהים אז הגוף הוא אלוהים. כי תלת ממדיותו, כלומר מציאותו, של הגוף, היא התלת ממדיות של החלל הכללי.

יש משלים רבים כמו זה.
אם לחיות מבחינה חומרית טבעית זה להיות בעל חום טבעי, הרי החום של גופי, 36.8 מעלות, הוא לא פרטי שלי, אני חם בחום הכללי שיש בעולם.

אחרי התבוננות רואים בהכרח שהחיים שלי הם לא פרטיים לי, יש "חיים" כלליים, ובהם אני חי.

אם אני עשוי מארבעה יסודות, היסודות הם מציאות כללית בעולם, העפר שבי הוא לא חתיכת עפר נפרדת שהיא שלי. אלא הוא היותי נכלל ביסוד שקיים בעולם באופן כללי.

אפילו לפי המדע, נניח שיש אטום שהוא אלקטרונים שסובבים גרעין מורכב מפרוטון ונויטרון (ככה חשבו כשהייתי נער. כעת מפרקים לחלקיקים יותר קטנים, זה לא משנה חגבי המשל).
האלקטרונים שבי כל הזמן עוזבים אותי ובאים אחרים תחתיהם. אין לי שום בעלות על האלקטרונים שגופי מורכב מהם, אין בהם שום יייחוד, העולם כולו הוא זרימה של אלקטרונים ואני חלק מהזרימה הזו באותו אופן שגל מים הוא חלק מהים.
לגל שבים אין מציאות של גל, אין לו מים פרטיים שלו, שאפשר לשאול האם הוא לוקח אותם איתו או משאיר אותם מאחריו. הגל נמצא במציאותו של הים. אמיתת מציאותו התלויה, הלא עצמאית, של הגל, נמצאת מאמיתת המציאות הגמורה של הים.
על זה אמרתי, הגל הוא לא גל, אלא הגל הוא הים. האדם הוא אלוהים. הגל חושב שיש לו מציאות עצמאית משלו, בנפרד מהים. אחרי שהים עשה את הגל, הים יכול ללכת, ויישאר הגל לבדו. כמו שאחרי הבנייה הבנאי יכול למות והבניין יישאר. יש שמסתכלים כך על בריאת העולם.
כך יש אנשים שה"אני", האגו, שהוא שקר, חוצץ בינם לאלוהים. הם כמו גל בים, שאומר לים תודה שבראת אותי, עכשיו אני קיים בכוחות עצמי ולא צריך אותך כדי להיום קיים.
זה לא שהגל יתייבש אם נוציא מכאן את הים. אין מה שיתייבש, הגל הוא רק ים ולא שום דבר אחר או נוסף.
כך האדם אינו אלא מציאות אלוהית ולא שום דבר נוסף. זה עומק כוונת המו"נ א' נ"ז שהמציאות היא מקרה למהות. אין לנברא כשהוא מוגדר כנברא, כמציאות גל ולא כמציאות ים, מציאות משלו, שהיא בעצמותו, הוא לא נמצא מסיבת עצמו. לכן מציאותו היא מקרה לו. מקרה זה מה שאינו מונח בעצמותו של הדבר.

.

.
בהכרח להתייחס לזה גם מצד העבודה ולא רק מצד הלימוד. אחרת הלימוד הוא סתם משחקי מילים, בלי כלי להבין על מה מדובר.
לכן זה נאמר לא רק על העולם הכללי, אלא על האדם שהוא עולם קטן.
זה הכוונה בפסוקים כמו כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.
רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך.
או מה שפירשו חז"ל על הפסוק אני ישנה וליבי ער, ליבי ער זה הקב"ה שהוא ליבן של ישראל.

.

.
זה עומק התוכן של מסירות נפש על קידוש השם, או חיי תורה שהם חיים של מסירות נפש, אדם כי ימות באוהל. יכתת עצמו על דברי תורה. זה ביטול ה"אני" באופן נורא. כמ"ש ואנחנו מה.

ההשגה השכלית היא התאחדות המשכיל והמושכל והשכל, הגל משיג את האמת שאין גל אלא שהוא רק ים, ובהשגה יש ביטול עצמו והתאחדות עם בוראו.

.

זה גם העניין של ללכת לפני ה'. ללכת עם המציאות הכללית, כמו שגל הולך עם הנהר שהוא גל בו. להיות כל הזמן קשוב למציאות, וללכת איתה, כאחד איתה.

נניח למשל אשתי מתקוטטת איתי תדיר, זה כואב ללא נשוא, שובר לב, ואני עובד על זה, הולך לייעוץ זוגי, כל השתדלות שאפשר שאני מחוייב בה לפי הלכות מצוות השתדלות. וזה ממשיך. ועוד לא גמרתי בדעתי להתגרש.
אני יכול "להידלק" עליה ולהחזיר לה מלחמה בידיעה שזה לא יקדם פתרון. ואני יכול "לזרום" עם זה, לקבל, כעת אלה חיי, אני חווה אותם, חי אותם, כואב אותם, כמו שהם, בלי מרד. בהשלמה גמורה, ואף באהבה ושמחה..זו התקרבות לכך שמציאותי היא מציאותו של הבורא, שהוא בורא המציאות, המציאות אינה אלא רצונו ולא שום דבר אחר, ואני אינני רוצה אלא את רצונו. עשה רצונו כרצונך. ומההתקרבות הזו בהרבה מקרים נשפע שפע טוב שהמציאות מתגלה כטובה כמו שתמיד היא בשרשה. על זה אמרתי אני אלוהים, כלומר אני אחד עם המציאות הכללית ואין לי מציאות כנפרד, כשלעצמי, שיכולה להתנגש עם המציאות הכללית. כמו שלגל אין מציאות שיכולה להתנגש עם מציאותו של הים. הוא תמיד "זורם" עם הים, הולך איתו. את האלוהים התהלך נוח. ההתנגשויות באות מדמיון השקר של מציאות עצמאית שלי.

.

זו גם כוונת המו"נ ג' י"ב שבעולם אין רע, אלא אנו עושים את הרע לעצמנו. אנו מדמיינים שיש לנו מציאות נפרדת, ואז היא מתנגשת עם המציאות הכללית, ואז אנו אומרים שבמציאות הכללית יש רע.

.

זו גם כוונתו במו"נ ב' ל"ט שהדבר הכי קל זה לקיים את התורה. הדבר הכי קל לגל זה לזרום עם הים.

.
.
אני שמח על השאלות שלך, אתה גם צודק, הדברים מתפרשים כמו שהבנת, כי הם נאמרו בלי ההקדמות וההקשר. רק שאי אפשר בכל מקום לתת שוב את כל ההקדמות וההקשר. לכן חיוני לשים לב לקושיות, ולא לקבל את הדברים כמו שהם בלי ההקדמות. כי אסור לקבל מה שהוא נגד השכל.
.
.
.
.
לגבי מדינת ישראל,
לגבי השאלה של תשובה שגורמת לגאולה,
גם להשקפתך יש במדינה, כלומר בעם היושב בה, שזה הקובע, צדדים שליליים, אולי לשיטתך תאמר שמאל או בנט או הפוסטמודרניסטים של ת"א, תומכי תרבות הלהט"ב, וכל כיו"ב. לא משנה. תאמר שצריך ליישר אותם, ללמד אותם את האמת ולהעציד אותם על טעותם ולקרבם תחת כנפי השכינה. אם כן זו מלאכה שטרם נעשתה. כמו שהיה בכל הדורות שמחכים שזה ייעשה ובזה תלויה הגאולה.

.

יש וודאי בארץ הרבה לומדי תורה באמת, צדיקים. ויש עלייה ואהבה לארץ ועוד הרבה טוב.
מאז ומתמיד היו בעם ישראל הרבה אנשים טובים בהחלט. וזה לא הספיק שיש הרבה כאלה כדי להביא את הגאולה מכוחם.
כי יש משקל, כמו בראש השנה, עוונות נגד זכויות. ואיננו יכולים לדעת את ההכרעה כי יש זכות אחת מכריעה נגד אלף עוונות ויש להיפך, ורק הקב"ה יודע לשקול.
יש גם צדדים שאינם זכות. למשל הטיפול בחולי נפש, בקשישים, בניצולי שואה, בילדים שנפגעים במשפחה, בבעלי צרכים מיוחדים.
יש קמצנות מופלגת מבחינת סדרי העדיפויות לגבי נושאים כאלה. אנשים כאלה סובלים מאוד, ובתוספת תקציב קטנה מאוד יחסית לכלל התקציב היה אפשר לעזור, ומקמצים דווקא בזה יותר מדברים אחרים שאינם חיוניים כל כך.

ומה עם קיום תרי"ג מצוות כהלכתן? אמונה בתורה בכל אות?
מה עם משפט ישר? שזה העיקר, לדון צדק.
אפשר עוד להאריך בצדדים שאינם זכות, ואין צורך.

.

בכל ההיסטוריה מאז החורבן היו צדדי זכות גדולים, אנשים יראים שלמים וצדיקים. ובכל זאת כף החובה הכריעה.
אין אף אחד שיכול לדעת איך תהיה ההכרעה בימינו. כי זה לא דור שכולו חייב וגם לא דור שכולו זכאי באופן מוחלט, שאין אחד שאיננו צדיק גמור. ואת כף המשקל רק הקב"ה לבדו יודע להכריע.

.

לכן כמו שכל הדורות חיינו בספק, שמא ההכרעה תהיה לטובה, או שמא הגיעה העת שכבר לא צריך הכרעה (אתה צודק שהגמ' מסיקה שיש עת כזו. רק שבאגדתא גם דעת יחיד דחוייה אינה בטלה לגמרי כמו שהיא בטלה בהכדעת הלכה), הספק נשאר.

אני בהחלט יכול להסכים שהמדינה עדיפה מהגלות, שהיא דבר מבורך נפלא ויפה וקדוש, שהיא ביטוי לכך שיש בשמיים עת רצון, והכנה מיוחדת. שבזכותה ניצולים חיים של יהודים רבים, ועוד יתרונות קדושים למכביר. כל טענתי שלגבי הגאולה השלמה אין וודאות אלא רק ייחול. גם אם יש סימני גאולה.

.

אחרי תקופת השופטים הקשה מאוד, שאוייבינו אכלו אותנו ושלטו בנו, וחטאנו שוב ושוב, באה תקופת דוד ושלמה.
כמדומני שאם הרב קוק היה חי אז, הוא היה רואה בזה אתחלתא דגאולה. פתאום ריבונות מפוארת ונפלאה, נעשינו מעצמה גדולה בעולם, שגשוג רב, התעוררות כבירה של קדושה ותורה. נדמה לי שדוד ושלמה היו עוד יותר משכנעים בקדושתם מבן גוריון הרצל או נתניהו.
וכל זה היה נראה מהלך מחודש, על סף הנס, נפלא מאוד. ובסוף זו לא היתה הגאולה שקיווינו לה. וזו לא שלילה וביקורת. דוד ושלמה היו מושלמים בצדקות וחכמה, והעם באמת התעורר באופן נפלא, זה לא היה זיוף. ועדיין לפי התוצאה היה שם צד עוון שהכריע לכף חובה.

גם בעליית עולי בבל מהגלות הראשונה, בהצהרת כורש, היה מקום לרב קוק לומר שרואים ממהלך ההיסטוריה שהנה זו הגאולה. חוזרים לארץ ישראל ולתורתה וסגולתה, בהתעוררות אלוהית שפתאום מלך כמו כורש תומך בנו.

כל אלה היו עת רצון, זמנים מסוגלים, עוד מעט קט וכבר היינו נגאלים. ומישהו שם חילל שבת, עשק דל, או משהו אחר, והכף הוכרעה לצד חובה מבחינת הגאולה, ההתעוררות השמיימית דעכה, שוב העם חזר לחטאיו והידלדל וגלה.

.

אני רק טוען שגם אם אסכים לכל אמירה חיובית על המדינה, לכל הסתכלות על ההיסטוריה שרואה מהלך יוצא מהכלל שאינו מתפרש אלא כגילוי שמיימי גאולי, עדיין זה לא עדיף מאז, ועדיין זו רק תקווה גדולה, משהו שנותן מקום לחשוב שהסיכוי והתקווה להתממש הוא מאוד גדול, ועדיין זה רק ספק ולא וודאי.

.

הוודאות בגאולה, שנאמר אין לך קץ מגולה מזה, לא דורשת ניסים.

הרמב"ם כתב על זה:
"ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד."

צריך את כל התנאים. האם נתניהו (או כל מנהיג אחר שנראה באופק) הוגה בתורה ועוסק במצוות כמו דוד המלך?
האם הוא יכוף את כל ישראל לילך בתורה, האם אין תחת נתניהו שום איש מבני ישראל שלא הולך בדרך התורה?
האם העולם כולו עובד את ה' ביחד?
האם המקדש כבר בנוי ועומד?
האם אין אלימות ורמאויות וכו', האם בתי הסוהר שוממים מאדם?

.

גם אם צדיק הדור ייבחר לראש ממשלה, עדיין יהיה מנדט או שניים לחילונים, ועדיין פרלמנט האיחוד האירופי לא יביא קרבנות לבית המקדש. וכל שכן איראן סוריה סין ורוסיה וצפון קוריאה.
הרי זה וודאי מוחלט שלא התקיימו במלואן כפי פשטן כל הדרישות של "אין לך קץ מגולה מזה".

וגם אם תצביע על הרבה דברים שכן התקיימו, ותלמד זכות על מה שלא, עדיין לא הגענו לוודאות.
ועד שלא יהיה "אין לך קץ מגולה מזה", נשאר בתוקף מה שאמרו שאין שום ברייה שיודעת מתי הקץ.

.

זו לא הקטנה של הרב קוק, גם רבי עקיבא טעה בבן כוזיבא. גם הרמב"ם באגרת תימן רמז על קץ שידוע לו, והוא כבר עבר. גם הרמב"ן חשב שהוא בדור האחרון לפני הגאולה. הם.ידעו שאין שום ברייה שיכולה לדעת מתי הקץ, וגם אם התמלאו כל הסימנים והשכל מחייב בהכרח שזו התחלת הגאולה.
המורדים ברומי מרדו על סמך שזה לדעתם בהכרח הדור האחרון ומעשיהם יביאו את הגאולה.

זה לא עלבון לרב קוק להעמיד אותו בשורה עם רבי עקיבא, הרמב"ם והרמב"ן. עובדה שמרוב תקווה ורצון אפשר לטעות בזה, ומי שטעה בזה נשאר מוסר התורה שלומדים את תורתו כיסוד כל התורה ולב אמיתתה.

.

נניח שתראה לי הוכחות מוכרחות ומשכנעות להפליא לכך שכבר התחילה הגאולה, והמדינה היא צעד של זה. הרי רבי עקיבא, הרמב"ם והרמב"ן, ידעו שאין שום ברייה שיכולה לדעת מתי הגאולה. אז איך ייתכן שטעו? אלא בהכרח הם ראו סימנים מובהקים, והראייה היתה הכרחית כמו שאחת ועוד אחת הם שתיים, והסימנים שראו הם המובהקים ביותר, וזה היה כל כך משכנע שהם חשבו שהנה הגענו ל"אין לך קץ מגולה מזה".

אבל באמת בזמנם עדיין היה לפחות ישראל אחד שחילל שבת, שגנב פרוטה, שציער בדיבור מישהו, והם התעלמו מזה. הסימנים כל כך ברורים, האם בגלל אותו אומלל אחד שחטא כולנו נאבד את הרגע המסוגל לגאולה. לכן טעו.
אם נלמד מטעותם נשארנו עם ההגדרה המדוייק כפשטה של "אין לך קץ מגולה מזה" וצריך שתתממש במאה אחוז ולא די בתשעים ותשע אחוז, ועד אז אנו כמו שהיינו תמיד, מייחלים לישועה ולא נושעים עדיין.

.

אם נניח יתברר שפוסקים להלכה שכל המצוות בטלות עתיד לבוא, האם היינו פוסקים שמותר היום לחלל שבת, או למסור קרקע ארץ ישראל לנכרים, כי כבר הגיע ה"עתיד לבוא"?
כך גם אם יש איסור לדרוש במעשה מרכבה ברבים, אי אפשר הלכה למעשה להתיר אותו מכח שאנחנו בגאולה או בדור האחרון שלפני הגאולה.
.
אם לא יודעים מתי הגאולה, גם לא יודעים מתי הם הדורות האחרונים שלפני הגאולה.
החרדים לא מסכימים שעכשיו הגאולה ושהמדינה היא גאולה, אבל גם הם אומרים (גם הליטאים, לא מדובר על חב"ד) בכל דרשה, 'הרי וודאי ידוע לכולם שאנו בדור האחרון שלפני הגאולה'. הליטאים הכי קרים ומחמירים אומרים 'אנו בדורות האחרונים'. אם לא ידוע זמן הגאולה הרי לא ידוע כמה דורות יהיו עד שתגיע.

עם כל כמה שזה קשה לעכל, קיימת גם אפשרות שהגאולה תגיע עוד מליון שנה.

זה יסוד באמונה לא לדעת מתי הקץ, זה חלק מההכנעה וההתבטלות. לכן חז"ל האריכו הרבה לדבר על כך שהקץ לא ידוע ולא ייתכן שייוודע.
נניח שמשליכים אותי לכלא, אני מוכרח לדעת לכמה זמן, אי אפשר לסבול שלא אדע עד מתי אני כלוא. חוסר הידיעה גורם להרגיש שמי שכולא אותי השתלט לא רק על גופי אלא גם על רוחי, על חוויית ה"אני" שלי. שבר לי את ה"אני", התודעה שלי בטלה כלפיו.
לכן שבי קשה מהכל, כי אינני יודע מה השובה יחליט לעשות לי. הידיעה לחוד מחזיקה אותי בתוך ה"אני" שלי גם אם אין לי שליטה מעשית, אני יכול לשלוט בתגובתי. אם אני יודע שעוד ארבעים שנה ישחררו אותי, אני מחליט לבדי איך לחיות מול הנתון הזה. כמה להתייאש, כמה למצוא אופן לשמוח בתוך זה, זה נשאר שלי לבדי. האני שלי מתקיים בזה. אבל אם ייתכן שעוד דקה ישחררו אותי, וייתכן גם שעוד חמישים שנה, או שאמות בכלא, אני לא יכול להתארגן בתוך עצמי איך אני חווה את מה שקורה לי. ה"אני" שלי נשבר. וזו תכלית עבודת ה'. הגלות היא תיקון, לא נקמה. זה מה שהיא מלמדת על דבקות. אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים. כתוב בסוף מסכת סוטה שזו המסקנה מהגלות.
אם אני יודע מתי הקץ, אני נשען על עצמי, אתארגן לקראת זה. אתמודד. אם אני לא יודע, אז נשאר רק להישען בחוסר אונים מוחלט על אבינו שבשמיים.
לכן הידיעה שאין שום בריה שיודעת מתי הקץ היא לא הלכתא למשיחא, אלא יש בה בירור ארוך.
אני לא מתנגד למדינה, (וגם לא למי שרואה בה טוב יותר ממה שאני באופן אישי סובייקטיבי רואה מהזווית האישית שלי, אפשר בהחלט שהוא צודק יותר ממני, זה לא נושא לויכוח), ואני לא מתנגד לראיית הסימנים המובהקים והכרח השכל והתקווה העזה והאמונה שתשעים ותשע אחוז שאכן זו הגאולה. כל טענתי שזו לא יותר מלכל היותר תשעים ותשע אחוז שאנו בגאולה או באתחלתא, ואין לנו וודאות, וכל שאין וודאות אי אפשר להתיר שום הלכה.
גם לדעתי להתלהב ולעמוד על הגגות כי תשעים ותשע איוז שאנו בגאולה, זו טעות. כתוב ואע"פ שיתמהמה. בעיקרי האמונה האחרים אין "ואף על פי". לא אומרים ואע"פ שכתוב חרון אפו אני מאמין שאין לו גוף.
אלא חלק מעבודת הציפייה לגאולה היא היכולת להכיל את ההתמהמהות. שוב, כי זו התבטלות.

אברך חרדי שאל אותי, האם לעשות ביטוח סיעודי לזיקנה. הרי זה כמו להראות חולשה באמונה בביאת המשיח. אבל אם לא יבוא ואצטרך סיעוד כשאזדקן ולא יהיה לי ביטוח, אנזק, ואולי זו אשמתי כי פשעתי בחובת ההשתדלות.
הוא בעצם כבר החליט שצריך להאמין שיבוא משיח ולא לעשות ביטוח, ורצה רק שאאשר לו.
אמרתי שאם נניח שעל הצד שאין בכלל משיח אז היה מחובת ההשתדלות כן לעשות ביטוח כזה (שזה צריך בירור, אבל נניח שכן), אז כיוון שהמשיח.עשוי להתמהמה נכון גם עכשיו שכן יש משיח לעשות ביטוח כזה. כי שמא לא יבוא, ואין דרך לדעת בוודאות גמורה כמה הסיכויים שיבוא, ולכן אין כאן רוב או חזקה וזה נדון כחצי חצי.
כעת הוא התבלבל, אז מה למעשה עושים.
אמרתי לו שהבלבול הזה הוא עבודת הגלות. להרגיש אובדן שליטה, ביטול האני, ביטול התחושה שאני שולט בגורלי. זו עבודת ה"אע"פ" שיתמהמה.

כתוב בסוף מסכת סוטה שבגלות האמת תהיה נעדרת, וחכמת סופרים תסרח, ולכן אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמיים.
איך נשענים על אבינו שבשמיים? מקיימים מצוותיו, עושים רצונו, ונוטשים כל רצון אחר.
אבל איך אדע מה רצונו? צריך לשם כך ללמוד תורה, אבל אם האמת נעדרת ובית הועד יהיה לזנות וכו', הרי בגלות אין תורה ברורה והלכה ברורה, ואיך אדע מה רצונו ואיך אשען עליו?
האבדן גמור, אני לא יכול לפסוק הלכה, אם אינני יודע מתי יבוא איך אדע אם לעשות ביטוח סיעודי. איך אדע כל דבר, כי כל דבר הוא השקעה בעתיד באופן מסויים. למה להתחיל ללמוד סוגיא קשה שדורשת הרבה "עבודה שחורה" רק להתחיל לגשת להבנה ולשמחה ולנועם. אולי עוד שנייה אחת יבוא המשיח וילמד אותי.
אלא אנו עושים כעבדים, בהכנעה, לא מתוך תחושת שליטה בגורלנו, לא משיקול שהשקעה בעתיד כדאית לנו, לא מתחושה שאנו יודעים מה עושים ולמה עושים ומה ייצא מזה. בהישענות על אבינו שבשמיים שנובעת מצלילה חופשית בחוסר הידיעה. הכניסה לעבודת השם תחילתה בשם אדנות, שזו עבדות מוחלטת מול מלך גדול, כמ"ש בשערי אורה ובעוד הרבה מקומות. חוסר הידיעה מתי יבוא משיח הוא יסוד בזה. לכן ה"אע"פ שיתמהמה" הוא מגוף עיקר האמונה.
צורת האדם שונה. הוא כפוף, מבוטל, קטן, עניו, שקט. מרגיש תלוי. זה אדם גלותי במהותו, בלי זקיפות קומה לאומית.
כתוב בשולחן ערוך אורח חיים סימן ב' (מקורו מקידושין ל"א), שאסור ללכת בקומה זקופה (הטעם בגמרא כי כתוב "מלוא כל הארץ כבודו", הוא אדון הארץ ואני מתהלך לפני מלך גדול בארמון שלו, אני לא המלך בארצי).
הכפיפות של עבד זה יחס לבורא, שקובע את צורת האדם, וממילא כך הוא מתייחס לכל המציאות שהיא רצונו של הבורא. את מצוות ההשתדלות הוא עושה כמו הנחת תפילין, בהכנעה. גם אם זה להילחם באוייבים בכל הכח והתקיפות, רואים מתהילים את החוויייה הפנימית של דוד כשנלחם בגויים וניצח והחזיק ריבונות ומשילות ולא ויתר לאויבים על כלום. הוא ניסר אותם חיים ואמר על בבל אשרי שניפץ את עולליך אל הסלע.
ובכל זאת כמה הכנעה יש בתהילים, כמה תלות, הישענות, ענווה, חוסר ישע, מודעות לחולשה, תחושת קטנות וכפיפות קומה חריפה כל כך. תכונות שנקראת היום גלותיות. זה הצבע הרגשי השולט בתהילים, וגם במשלי וקהלת שכתב שלמה, שנכתבו בזמן הקוממיות הלאומית הכי מפוארת. כי הגלותיות הזו היא העבדות הפשוטה הבסיסית לפני ה'. לפני האהבה ולהיות לו בנים.

על זה אני נלחם. לדעתי התחושה שאנו כבר בגאולה בוודאות, שצל הספק כבר לא מאיים עלינו, בטוח לחלוטין שלא יהיו שוב שואה ופוגרומים, בטוח שנשגשג ונתחזק עד השלמת גילוי הגאולה הגמורה, זה מעניק זקיפות קומה, תחושת עוצמה. אני חושד שהצורך הנפשי לתחושה שאני כבר לא עבד מבוהל, כבר לא גלותי, הוא נגיעת שוחד שגורמת לאנשים להתעלם מהעובדה שאין לנו וודאות בגאולה. שזה אומר שאם לא נהיה מספיק טובים, מספיק חוזרים בתשובה באמת, מספיק מרגישים תלויים, מספיק ענוותנים ורחוקים מכוחי ועוצם ידי, ייתכן שניזרק שוב לגלות, לשואה ופוגרומים.
אחרי השואה של הגזירות הנוראות שמתוארות באגרת תימן, הרמב"ם היה בטוח שלא ייתכן שתקרה שואה פעם נוספת. וקרתה. עד כמה שהדעת לא סובלת את זה. יראת השם פשוטה, יראת הפחד, העונש, היא היסוד הראשון. זו קומת הקרקע שהכל בנוי עליה. אחרי זה לומדים לבטוח, לאהוב, לדעת שהוא אוהב אותנו, לדעת שנצח ישראל לא ישקר, ושגם בהסתרה הוא איתנו. לדעת שהגאולה בוא תבוא בוודאות מוחלטת. להתענג על ה' באהבה בתענוגים, כל זה הוא רק אחרי יראת העונש, רק על הבסיס שלה. לומדים שאע"פ שייתכן שיגיע עונש בכל זאת אנו חיים בלי פחד מהקב"ה אלא באהבה. כי נאמנים פצעי אוהב והם מתקבלים באהבה. כלומר התחושה הנעלה שאין יראת העונש, לא באה לומר שלא ייתכן עונש, אלא אע"פ שאפשר שניענש עם כל זה אנו חיים בבטחון ואהבה.
כוונתי שהידיעה שאפשרי שתהיה שוב שואה לא מבטלת את החיים בשמחה ושלווה ואהבה ובטחון, רק מטילה בהם קורט מלח, של ענווה, הכנעה, שפלות ברך. שאינם סותרים כלל את השמחה והבטחון, אדרבא, רק כך השמחה והבטחון והאהבה אמיתיים. זו אהבה שאינה תלויה בדבר, אין בה תנאי. אם אנו אוהבים רק בתנאי שלא תהיה שוב שואה וגלות, זו אהבת עצמנו, אהבה תלויה בדבר.

2 מחשבות על “241 – בענין עבודת הדבקות בבורא, ובהתייחסות לשאלה האם מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה

  1. פינגבק: 243 – ביאור מהי 'חכמה' ומהי 'בינה' | אדם חי – האתר של ניר שטרן

  2. פינגבק: 244 – שמירת הברית ומלחמת היצר. יסוד עבודת השם. | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s