כתבתי במקום אחר משהו על שירה, שנוגע גם לתורה.
אני אוהב לקרוא לא פחות מאשר לכתוב.
כי בקריאת שיר אני נעשה שותף בהווייתו.
דיבור זה השדה שבין פיו של האומר ובין אוזנו של השומע. אין מציאות לאמירה אלא רק באוזן השומע. והאמירה מקבלת את צבעיה ונשימתה מאוזן השומע.
נוצרת ברית סמויה בין הכותב לקורא. לפעמים בלי שהם יודעים זה על זה. יש שירים שמעצבים את מי שליבו פתוח גם בלי שקרא אותם או ידע על קיומם.
כמו שיש שירים שנכתבו והם חיים בלי לדעת שמישהו קרא אותם והחייה אותם.
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
הקוראים שירים שמנגנים את העולם
מתנגנים במילים המהדהדים
מתוכם הדים חוזרים
למשוררים שנותנים
למילים חיים
חדשים…
לו הדיבור בין אדם לבוראו, בין אדם לעצמו, בין אדם לחברו, היה מתוקן, לא היתה שירה, או הדיבור כשלעצמו היה שירה. כל שיר אמתי, מלבד היותו מבע נפשי של אומרו, הינו חותם רוחני של מה שמעבר לשפה, יצירה של כלל האדם, של מקום ושל זמן. כמה שירים שכבר נשכחו, כמה דיבורים שלא שמע אותם אלא המשורר, כמה מחשבות ורגשות שהתחברו לנקודה אחת, גנוזים בכל שיר ושיר, כשרשרת ארוכה העוברת מדור לדור וממקום למקום ומאדם לאדם.
משהוציא המשורר את שירו, יליד רוחו, לרשות הרבים, השיר כבר איננו שלו, אלא שייך לא שייך לכלל, כמו ממתין לקורא האחד שיצליח באמת להבינו, לעשותו לשלו. והקורא, קוראו ומשננו ולומדו עשרות ומאות ואלפי פעמים, כמו מרגיש שהשיר לא חובר אלא עבורו. אזי, מפרש את השיר ובכך מחזירו שוב לרשות הרבים, או כותב שיר אחר בהשראתו, או מניח לשיר לשוב לחיקה התמים של הדומיה, ממנה אולי יצמח במקום אחר ובזמן אחר מחדש.
יש שירים שטרם מצאו את קוראיהם. יש שירים שנלמדו היטב אך תלמודם נשכח. יש שירים, הנלמדים במשך דורי דורות, ומיטב פירושיהם מצטברים בהדרגה להקשבה – לקריאה נכונה. יש שירים שלא נותרו מהם אלא מטבעות לשון, הגיוני שפה, מלה. רוב רובם של השירים, בין קטנים בין גדולים, כבר נשכחו כלא היו ואין זכר להם אפילו בשפה, אך מה נפלא היה ניגונם כהתנגנם על מיתרי הלבבות, ניגון אמתי בין גדול בין קטן.