234 – על הזיקנה

  • דברים בעקבות שיר של המשוררת מירה טנצר

.

.

בעיני הזקנה היא היופי, כמו שהשקיעה היא היופי של כל היום. והיא הנוחם, להיות אחרי המרוץ, להתפורר, להרגיש בהתפוררות את קרבת האדמה. הולכת וקרבה. רק בהשקה הזו, של חצי אדם חצי אדמה, קורים החיים לאמיתם.

כמו שרק בקרן האור האחרונה לגמרי, נמצא האור.

מגיל שש עשרה אני רוצה להיות זקן מאוד. שאף אחד לא יטעה לראות בגופי אותי. שיהיה ביני ובין האדמה ובין המוות, סוד שידוע רק לנו.

.

.

.

.

עבדתי כמה שנים במחלקות סיעודיות, גם כמטפל בדברים הפיזיים, וגם בליווי פסיכולוגי. (אני מאמין שפסיכולוג שלא החליף חיתולים, ותחבושות לפצעי לחץ מכוערים, שלא העביר קשיש בוהה ממקום למקום כמו רהיט, לא יכול לדעת על מה הוא מדבר)

ועיקר העבודה שלי שם היתה מסביב ל"לשחרר".

לשחרר את הקשר למה שהיה. את הפחד. לא להפסיק לפחד, אבל באופן פחות מכווץ.

למשל אם מודיעים שהמטוס צולל ועוד עשר דקות יתרסק, אנשים צועקים בפניקה, ואוחזים בכח את הכסאות.

אם מצליחים לפחד עם פחות פניקה, ופחות האחזות בכסאות, אלה העשר דקות ששוות יותר מכל החיים. כי במצב רגיל אנחנו לא חווים את האושר שבעצם החיים.

החיים שווים רק אם יש יופי, עשייה, יצירה, יחסים חוויות וכו.

בעשר דקות האלה, וגם במחלקה הסיעודית, יש צמא אדיר לחיות. סתם לחיות, פשוט לא למות. ולהרגיש את הרוויה שיש בעוד דקה שבה אני לא מת, בטעם הפשוט שם החיים, זה העונג והאושר הכי גדולים.

כמו שאנחנו לא נהנים ממים סתם, צריך סודה תרכיז או תה. ומי שגוסס מצמא וטועם מים פשוטים, מרגיש בהם טעם יותר מכל דבר. מוצא בהם אושר צרוף.

יש קשישים שזכו לזה, והם מתים פשוטים ושלמים למרות הייסורים. הם לא נאחזים ביכולת לראות, ללכת, לשמוע, לדבר, לזכור, שפעם היתה. הם משחררים אותה.

קשישה מוארת אמרה לי, אני פה כמו מלכת אנגליה, רוחצים אותי, מנגבים לי את התחת, מאכילים אותי. לא חלמתי שאזכה לזה.

היא ויתרה על היכולות שהיו לה, פתחה את הידיים המכווצות הנאחזות, ושיחררה. זו נדיבות, לזרות לרוח את עצמה.

ובכל גיל יש לנו כסאות מטוס מתרסק שאנחנו לופתים בהיסטריה, ולא באמת חיים.

.

.

.

.

השיר של מירה טנצר

זְקְנָה

1.

בַּחֲלוֹף הַזְמַן

אֲנַחְנוּ מְצַפִּים מֵהַצְעִירִים

שֶיַסְבִּירוּ לָנוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶה,

שֶנַעֲשָֹה בְּבַת אַחַת עָצוּם וְזָר וְקוֹלָנִי

כְּמוֹ חֲבוּרַת נְעָרִים בְּגִיל הָהִתְבַּגְרוּת,

לַמְרוֹת שֶאֲנַחְנוּ מְבִינִים טוֹב מֵהֶם

אֶת הָחֲלוֹף

וְאֶת קֹצֶר יָדוֹ

שֶל הַזְמַן

2.

הַיָדַיִם שֶיָדְעוּ הַכָּל,

לְהַכּוֹת

לִשְֹרֹט

לִפְרֹט

לִכְתּב

לְצַיֵר

לְנַחֵם

לָלוּש בָּצֵק לְלֶחֶם

לְשַֹרְטֵט מַפָּת אַהַבָה עְל הַגּוּף

לְדַמוֹת אֶת מְעוֹף הַצִפּוֹר

לְהַמְתִּין נִרְגָשוֹת – –

עַכְשָו הֵן

רוֹ עַ דוֹת

3.

כָּל הַדְבָרִים שֶאִבַּדְתִי

עוֹלִים בְּזִכְרוֹנִי

כְּמוֹ סִכּוֹת

בַּרֶקַע עֲרָפֶל שֶל טְרוֹם בֹּקֶר

וְקִרְקוּש מֵיכַלֵי הָאַשְפָּה

מִן הָרְחוֹב

כְּמוֹ תָֹמִיד

אוּלַי בְּעִיר אַחֶרֶת

בַקַיִץ אוֹ שֶמָא בְּסוֹף הַסְתָיו

בַּאֲוִיר הָיָה דְּבָר מַה מָתוֹק

אוֹ שֶזֶה הָיָה צֶבַע

מִישֶהוּ אָָהַַב אוֹֹתִִי

אֲבָל לֹא בַּמִדָּה הַמַּסְפִּיקָה

הָיִיתִי אָז צְעִירָה

אוֹ מְבֻגֶרֶת

וְאוּלַי זוֹ הָיְתָה אִשָה

אַחֶרֶת

שֶשְמָהּ

אֲנִי

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 234 - על הזיקנה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s