233 – על כאב כרוני, קבלת יסורים

ממכתב שהתייחס לשיר שכתבתי
יש שיר של ד. ה. לורנס אני מצרף אותו.
d615e492e83e1e2f2d81c5f0ad8438be

רק במבט לאחור אני רואה שזה קשור לעבודה שלי.
הכאב מכריח לשאול למה,
לשאול את אלוהים, להתפלל, לחפש, איפה טעיתי, איך אמצא מרגוע, לעשות מעשה דרמטי כלשהו.
כי הכאב הוא דרמה, אי אפשר לחיות איתו, אי אפשר להשלים ולומר ככה זה. זה לא נסבל.
זה אינסטינקט.
למשל אם האצבע של אדם באש, זה יכריח אותו להשתולל, כאינטינקט הכי בסיסי, גם ציפור בר תצרח ותשתולל.
יש שקר בשיר של לורנס. תיגע עם נר בציפור, תנעץ בה סיכה, היא תרגיש מסכנה ותבכה, תנסה לנשוך, תשאל שאלות. כמו אדם. הטבע מכריח.
לפי מה שקראתי אצלו, ותגובות של אנשים עמוקים לשיר הזה, ואני מרגיש בעצמי שיש בשיר אמת. צריך לומר שהוא לא באמת בא לתאר את הטבע. הציפור זה רק מטאפורה.
חשבתי לפחות עשרים שנה, גם עם דמיון מודרך, שאני במטוס שהתקלקל וצולל ישר לאדמה, עוד 10 דקות יתרסק. אני, כמו כולם, צועקים בהיסטריה, מחזיקים חזק בכסאות, המומים.
אבל בעשר דקות האלה הייתי יכול לחוות את העובדה שאני חי, עם כל תאוות החיים הפשוטה, בשיא העוצמה, כל שנייה בפני עצמה. מול המוות, אבל ככה הם החיים בעצמותם. אולי הייתי שמח משאיפת החווייה המשכרת של חיים. חיים נטו, בלי צורך למלא אותם במשמעות ויצירה והתפתחות והסברים כדי לחוות אותם כחיים, אלא בחווייה ישירה, של החומר עצמו, ישר לווריד. אולי העשר דקות האלה שוות יותר מכל מה שחייתי ואחיה, מתי עוד אחוש כך את החיים עצמם.
יש בנו כמו הרדמה, לא לחוות את החיים. כמו המאמר של רבי שמעון, שאם חטאת אל תתאונן, דיו לאדם שהוא חי ורואה את השמש.
גם אם חטאת, החיים שלך מטונפים, מושחתים,רעים, כל זה רק הצבע, המסביב, עובדת החיים כשלעצמה זה הכל. אבל אנחנו כן מתאוננים אם הצבע של החיים מלוכלך ומוכתם, כי אין לנו גישה ישירה לחוות אותם. הכל רק בכלים עקיפים. צריך אשה, ילדים, יצירה, תנועה, פשר, שיח עם אלוהים. סתם ככה להיות נמצא לא מספיק לנו.
אבל במטוס הנופל זה מספיק. תן עוד שנייה לחיות, רק זה. לא צריך כלום.
עבדתי על המטוס הנופל כהכנה לזקנה. אחרי שעבדתי במחלקות סיעודיות. ששם כל שבוע מת קשיש, ומה האחרים שעומדים בתור מרגישים?
התבוננתי מה עובר עליהם, אצל אחוז מפתיע לטובה ראיתי שהם הבינו וקיימו את מה שאני כותב. מהם למדתי, ורציתי לבנות אצלי שאהיה כמוהם ולא כמו הצורחים בהיסטריה.
אבל מצאתי שזה קשור גם לכאב. זה תהליך של שנים, כל פעם הכאב מכניס להיסטריה, וכל פעם מחדש אני מנסה להסתכל על ההיסטריה הזו ולהרגע. כל פעם מצד אחר.
לימדתי את עצמי לא לשאול למה, כי הרמב"ם אמר שהשגחה זה רק לחכמים. השגחה פירושה שזה דיאלוג, שיש שיח עם הבורא, שיש פשר למה שקורה. טיפש ימציא דברים, ידמיין את הדיאלוג, לא באמת.יקשיב לאמת. אין לו כלים לזה, אין אוזן. אז הוא בהמה, וכך צריך לגשת. כמו הציפור בשיר, מה היא כבר מבינה.
לא לקחת אחריות, אני לא מבין למה דווקא אני, למה הכאב, מה זה בא לומר או ללמד. אז אני ממליא גם בכלל לא יודע אם זה טוב לי או רע לי, איזה אדם הייתי בלי כאב, אולי מדען רציונליסט, או משקיע בבורסה, מישהו שלא נוגע בשום דבר. אולי להיפך, אולי אז הייתי יכול להיות חכם ומורה.
אם אני לא יודע, אני לא לוקח אחריות לשנות את זה.
הכאב מכריח לבנות פנטזיה על חיים בלי כאב, ואז מוכרחים להתמכר לזה ולרוץ לשם. גם הקומוניזם היה אוטופיה על חיים בלי סבל, שלום עולמי. לא רק שאין דבר כזה, אם היה זה היה גיהנום. מה נעשה 120 על הארץ בלי סבל ועוני. נסתכל על הקירות? נאכל מטעמים ונשכב כל זכר עם כל נקבה, וכל זה יימאס וישעמם ונתחיל לאכול את בשר עצמנו, להרוג איש את רעו.
אז אני מנסה לשחרר את הפנטזיות האלה, נגד כח הכאב שמכריח אותן.
לימדתי את עצמי להיות רק ברגע. לחפש את החווייה שאני חי בלי צורך בכלים ואמצעים עקיפים, והכאב יכול לגרום לזה, כמו עובדת צלילת המטוס.
כשכואב אין חיי רגע, כי כשכואב אין חיים בכלל, ואם ברגע,הזה יש כאב, אין בו חיים.
לכן חיים רק את התקוות לעתיד. על העתיד אפשר לקוות, לדמיין, שלא יהיה בו כאב. ובאמת כך הכאב גונב את הכל. תקוות העתיד זה לא מקום להשתית עליו את החיים.
אז ניסיתי ללמוד לשחרר גם כאן, לחפש איך יש חיים בתוך הרגע הכואב, שכאב הוא לא סתירה לחווייה של חיים, שהיא חוויית שמחה. אפשר לכאוב ולהיות שמח. שמח ממש, קבוע, לייסד על זה
זוגיות שמחה, לקיים ושימח את אשתו, לצחוק עם הילדים.
המילה שכל הזמן חוזרת היא "לשחרר". לפתוח את היד הקפוצה. הכאב מכווץ, וההתמודדות היא הרפיה, לשחרר את הכיווץ.
הציפור בשיר היא סמל לשיחרור הזה.
הציפור היא כמו פסל החירות של ארה"ב. בחיים המציאותיים לא תיתכן חרות, אחרי שעובדים לבנות את הלא-יתכן, עדיין זה חצי חצי, חירות שפופה ושבורה. אבל העיניים נשואות לפסל שעומד מושלם כסמל, כמורה דרך. כך הציפור בשיר הזה. היא סמל, לא ריאליה. היא מה שעומד בסוף כל השיחרורים האלה. החיים עצמם. פראיים, נקיים. אף פעם לא נהיה כמוה, אף ציפור לא תהיה כמוה, רק אדם אולי יזכה. היא כמו כוכב הצפון, משהו שנותן כיוון.
.
.
.
.
המשך:
.

לגבי השגחה זה פשוט.
אם קרה לאדם שפגע בו ברק, הוא שואל את הקב"ה למה זה קרה. מי שאינו במדרגת חכמה להיות מושגח, לא יכול לצפות לתשובה ברורה ספציפית: "זה קרה בגלל א' ב' ג'". יש שיחות של רבי ירוחם על זה, הוא מאריך לבאר לאילו טעויות קשות זה מביא, כי האדם יפרש שהקב"ה אומר לו, דווקא את הדברים הלא נכונים שהם אלה שצריכים הצדקה משמיים. זה בכלל בעומק עוקר את האדם מהמקום הקיומי שלו בעולם, אם בכל דבר הוא שומע "סימנים" מלמעלה הוא עובר לעולם דמיוני ונכרת מהעולם האמיתי.
התגובה שלנו היא, פגע בי ברק, זו עובדה, נקודה. המצווה שלי כלפי האלוהים היא לחפש איך לחיות כפגוע ברק, להתחבר לחיים משם.
רק לגבי ציבור יש דין בהלכות תענית לא לומר שזה מקרה ולהתחזק בצום צדקה ותשובה. כי ציבור מוחזק כחכם, כמו מוח כוורת כזה. אבל יחיד שאינו במדרגה אסור לו להכנס לפרשנות למה קרה מה שקרה.
מצד שני, נניח שאני מתעלף ברחוב כי מאתמול לא אכלתי, כמובן אם אני יודע שהגורם להתעלפות הוא הצום, או שרופא אומר לי את זה, אז אני צריך לאכול, ולא לומר שאני לא במדרגה להבין למה ה' עשה לי את זה. כי זה במסגרת הטבע. את הטבע אני מבין, יכול למצוא בו סיבתיות, וחובתי לפעול לפי הסיבתיות הטבעית בדרך שרופא מבין. רופא לא חייב להיות של קופת חולים, אני גם רופא של עצמי, ויש עוד הרבה סוגי רופאים, וגם פסיכולוג, (אני של עצמי או מישהו אחר שמטפל בי), זה רופא. הרעיון הכללי של רופא הוא שהוא לומד את הסיבתיות הטבעית, חוקי הטבע, ולפי זה אם הוא רואה משהו הוא יודע שזה תוצאה של סיבה טבעית מסויימת. הוא רואה שיש לך פריחה, ומבין שלפי חוקי הטבע זה תוצאה של חוסר בוויטמין מסויים. השגחה היא לדעת את הכוונה שהקב"ה התכוון כשעשה לי משהו. אבל זה רק כשהטבע לא מספק את ההסבר. אם יש הסבר טבעי, זה שגעון לומר שאם אני רעב זו השגחה להבין שזה בגלל שלא אכלתי, ואם אני לא במדרגת השגחה אסור לי לחשוב שהצום הוא סיבת הרעב.
אם יש הסבר רפואי (זה כולל פסיכולוגי שזה סוג של רפואה) לכאב שלך, אתה צריך בלי ספק לנסות לפתור את הבעיה לפי זה. זו חובה. כל זמן שיש סיכוי שסיבה טבעית לכאבים שלך תתגלה, ותוביל לטיפול טבעי שיפתור אותם, אז זה כמו המסקנה שלפתור תחושת רעב אפשר על ידי שאוכלים, אז בטח יש תקווה שתחלים בדרך טבעית שלא קשורה לקב"ה כלל. אם יש לי קוץ מכאיב בבשר, יש לי תקווה שאמצא פינצטה שתוכל להוציא אותו והכאב יחלוף לגמרי, וזו תקווה נכונה ואמיתית והגיונית.
אני עברתי דרך הרופאים, ניסיתי רפואה רגילה, ורפואה אלטרנטיבית בהרבה שיטות, וטיפול פסיכולוגי אצל כמה מטפלים, ופסיכותרפיה גופנית אצל שני מטפלים מובחרים במיוחד. זו היתה חובתי לבדוק את הכיוון שמדובר בתופעה טבעית (גם טראומה שהפסיכולוגיה יכולה לזהות ולטפל כלולה בזה) שהמדע (במובן הכי כללי ורחב) יכול להבין את סיבתה הטבעית, ואז חובתי לקחת תרופה או טיפול שירפאו את הכאב. זו דרך שחייבים לעשות, אסור לקצר את הדרך בזה. השקעתי בזה שנים. בסוף הגעתי למסקנה שהרפואה מכל הכיוונים שאני מכיר, לא יכולה לזהות את סיבת הכאב שלי ולא לטפל בו (לקחת משככי כאבים שמתמכרים אליהם והשפעתם נפסקת עם הזמן לא נראה לי כיוון בריא בעקרון, וכך גם להתמכר לאלכוהוליזם או סמים).
זה בא מתחושת הלב, לא מידע מדעי. אולי יושב במקסיקו רופא שקורא וחושב: אני יודע מה יש לו ויכול לרפא אותו, למה הוא התייאש לפני שהגיע אלי. אולי. אבל ליבי אמר לי שמיציתי את החיפוש אחרי רופא.
כאן הייתי על פרשת דרכים. מה אני עושה עכשיו אם הגעתי להבנה שאין תקווה נורמלית ריאלית הגיונית לטיפול טבעי
 (יש חולים סופניים שעוברים ניתוחים והקרנות וכימותרפיה זועתיים כי יש סיכוי אחד לאלף שזה ימשוך את החיים עוד חצי שנה, או הולכים לשרלטנים שהם בעצמם ברור להם שהם שקרנים גמורים, מקובלים שמביאים תרנגולת לבנה מקבר רחל בעל מאה שמונים אלף שקל. והחולה אומר, שמעתי שמישהו אמר שזה עזר לו, יש סיכוי אחד למיליון שזה עוזר, מי יודע. למה שלא אנסה, החיים שווים כל מאמץ וכל סיכוי. הם לא שמעו את הנקודה שאומרת עד כאן מחפשים תרופה ומכאן והלאה מקבלים את המחלה כעובדה, כפגיעת ברק. והם מאבדים במלכודת הדמיון את מה שנותר להם לחיות. הפחד והכאב משפיעים כך, אבל אני רוצה לא ללכת לכיוון הזה).
כעת זה נהיה כאילו פגע בי ברק. פשוט עובדה. אני יכול להתבוסס בשאלות וטענות ללא תשובה מול הקב"ה, בלרוץ אחרי התקווה שאני כבר יודע שלא תגיע, ואני כבר מזהה את הריצה הזו כאובססיה של דמיון שאני שבוי בו, שגונבת ממני את חיי. זה כבר לא נובע מהחיוב ההגיוני לחפש רופא אם יש לך מחלה. אני מרגיש את ההבדל העצום, התהומי, בין שני הדברים.
כאן אני בא לומר שאני מנסה לחיות עם הכאב. במסכת מכות נאמר שארבעים מלקות זה חצי מוות, ויש לזה קצת דינים של מוות. הכאב החריף לא מאפשר חוויית חיים, לכן הוא חצי מוות, הסובל מכאב מרגיש מת, כשהכאב תוקף בעוצמה אין לו אדמה, אין לו שמיים, אין לו אוויר, רק כאב. זה מחנק וכלא. וזה עיקר הסבל.
אני צריך לשרותים כל שעה, בגלל תרופה מסויימת, אני לפעמים מגיע למקום נפלא, לנוף נפלא, למוזיאון הלובר, להופעה מוזיקלית נפלאה ביותר, פוגש אנשים שאני מאוד נלהב מהם, וכו', ואני לא מרגיש שום דבר, כולי רק מרגיש איפה מוצאים שירותים או פינה להטיל מים במקום הזה. שום דבר לא מגיע אלי. אני יכול להגיע לראש האוורסט, ולא לראות את הפסגות והשמיים, רק לחשוב איפה אני עושה פה פיפי לעזאזל, אני מתפוצץ. זה ממלא אותי לגמרי. וכאב כמובן יותר חוסם מזה את כל החוויות של חיים. עיקר הרצון להיפטר מהכאב הוא הצמא לחיות.
העבודה היא לנסות בכל זאת, עם הכאב, להגיע לתחושת החיים. בעיקר לשחרר את הכיווץ שהוא גורם, את התחושה של אני מתפוצץ. לנסות לשחרר ולעבור הלאה מזה למרות שהכאב קיים. זו עבודה מאוד קשה אבל גם מאוד קדושה, להבין מה זה חיים עצמם, לאהוב אותם, להרגיש שחיים זה לא רק הנאות, בילויים, לא אוסף של חוויות, זה משהו שנפלא בפני עצמו כמו שהוא.
אנשים היו בים או בחו"ל או במסיבה לילית, ואומרים "עשינו חיים". מי שלא יוצא לבילויים או למוזיאות ומוזיקה, כמו שהיה בקורונה, אומר אין לי תחושת חיים, אני בכלא. מתייבש. כשבודדים מרגישים שאין חיים. יש פרסומת לרכב מהיר שאומרת אם תרכוש את הרכב הזה לא רק תהיה קיים בעולם, אלא תחיה. ומזה יוצא גם שקוקה קולה היא טעם החיים. אם נקלף את כל זה, מי כבר ירגיש חי? כשכואב מגלים שיש חיים בלי כל הקליפות.
אני חוזר על עצמי. מה שרציתי לומר כאן הוא שצריך בהחלט בהתחלה למצות את כל האפשרויות לריפוי לפי כל שיטת רפואה שהגיוני במידת מה לחפש בה פוטנציאל ריפוי. ולא באתי לשלול את זה. אפשר לגלות את החיים עצמם גם בלי כאב. זה פשוט. רבי אלעזר בן רבי שמעון הזמין כל לילה את הייסורים, אמר בואו חביבי, וצעקותיו נשמעו עד יריחו (אני מצרף גם את הסיפור שם בבבא מציעא על רבי יהודה הנשיא, זה עולה מניתוחי הפשט שם). והיו שאמרו על היסורים לא הם ולא שכרם והיסורים פסקו מהם. אין כוטונתי שצריך לחפש יסורים דווקא, ושבלעדיהם האדם לא נוגע בחיים בשורש. יש אין ספור דרכים שונות ואף הפוכות לגמרי להגיע לחיים.
החפץ חיים אמר שעץ החיים "בתוך" הגן פירושו באמצע הגן. מי שבצפון יילך לדרום, מי שבדרום ילך צפונה, ומי שבמזרח יילך למערב. אין רק דרך אחת.
.
.
.
.
השיר שההתייחסות אליו נמצא כאן

מתחיל במילים "כל הזמן כואב"

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 233 - על כאב כרוני, קבלת יסורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על 233 – על כאב כרוני, קבלת יסורים

  1. דויד הגיב:

    ניר
    לגבי מה שכתבת: "חשבתי לפחות עשרים שנה, גם עם דמיון מודרך, שאני במטוס שהתקלקל וצולל ישר לאדמה, עוד 10 דקות יתרסק. אני, כמו כולם, צועקים בהיסטריה, מחזיקים חזק בכסאות, המומים.
    אבל בעשר דקות האלה הייתי יכול לחוות את העובדה שאני חי, עם כל תאוות החיים הפשוטה, בשיא העוצמה, כל שנייה בפני עצמה. מול המוות, אבל ככה הם החיים בעצמותם. אולי הייתי שמח משאיפת החווייה המשכרת של חיים. חיים נטו, בלי צורך למלא אותם במשמעות ויצירה והתפתחות והסברים כדי לחוות אותם כחיים, אלא בחווייה ישירה, של החומר עצמו, ישר לווריד. אולי העשר דקות האלה שוות יותר מכל מה שחייתי ואחיה, מתי עוד אחוש כך את החיים עצמם."

    אחי אתה עלית בול על מה שאנשי הזן מדברים עליו. זה משל מפורסם:

    נמרים ותות בר – סיפור זן
    יום אחד, בעודו מטייל בשדה, נתקל אדם בנמר מאיים. בבהלה נס על נפשו כשהנמר דולג בעקבותיו. בהגיעו למצוק נאחז בענף, הניף עצמו ונתלה בין שמיים לארץ.
    הנמר נהם עליו מקצה המצוק. באימה הביט האדם מטה ונוכח שנמר נוסף שוחר לטרף למרגלות המצוק.

    בעודו נאחז בענף שני עכברים החלו לכרסם את הענף.
    האדם הבחין בתות בר ממש בסמוך לו. באוחזו בענף ביד אחת הושיט את ידו השניה אל התות.

    מה טעים היה טעמו.

  2. מ80 הגיב:

    כאבים כרוניים יכולים להיעלם, או להיחלש משמעותית, גם כעבור שנים רבות של ייסורים. כדאי לשים לב לתזונה, לעשות בהתמדה תרגילים נפשיים-גופניים לשיפור וחיזוק הבריאות כגון צ'יקונג, להתרחק מן המחלוקת, ללמוד להרפות.

    זקנה / אדמונד וולר

    הימים שקטים כשהרוחות מוותרות,
    כה רגועים כשאין תשוקות.
    אזי אנו יודעים כי הבל היה להתרברב
    בדברים חולפים, נכונים להתבזבז.
    ענני חיבה מעינינו הצעירות יותר,
    מכסים על ריקנות אשר הגיל מתאר.

    הבקתה החשוכה של הנפש, חבוטה ובלה,
    מכניסה אור חדש מן החרכים שהזמן עשה:
    חזקים יותר על ידי חולשה, נבונים יותר נעשים
    אנשים שלביתם הנצחי מתקרבים.
    עוזבים את הישן, רואים את שני העולמות בבת-אחת
    כעומדם על מפתן החדש.

    בכל זאת, כדברי רבי נחמן מברסלב: אל תהיה זקן!
    שתזכה לאריכות ימים… 🙂

  3. מ80 הגיב:

    מתוך השיר "הזמיר" מאת קולרידג' (עד לשירה הרומנטית, הזמיר נחשב כסמל למלנכוליה וכובד ראש):

    הנה! הזמיר מתחיל את שירו,
    ציפור "הכי מוזיקלית, הכי מלנכולית"?
    ציפור מלנכולית? מחשבה בטלה!
    בטבע אין שום דבר מלנכולי.
    אלא שאיזה הלך לילי שלבו שבור
    מזכרון של איזה עוול גדול,
    או חולי איטי, או אהבה נכזבת,
    (ברנש מסכן! ממלא את הכל בעצמו,
    והופך את כל הצלילים העדינים לסיפור
    צערו). הוא, ואחרים כמותו,
    קראו לתוים הללו לחן מלנכולי.

    אחי ואחיותי, אנו למדנו
    לימוד אחר: לפיכך לא נחלל
    את קולות הטבע המתוקים,
    תמיד מלאי אהבה ושמחה!
    זה הזמיר העליז, נדחק וממהר,
    מזדרז לסלסל את תויו הנעימים,
    כמו חושש פן ליל האביב
    יהיה קצר מדי עבורו להביע
    את זמר האהבה, ויפרוק מנפשו
    את כל נגינתה!

    אחד משיריו המפורסמים ביותר של המשורר הסיני טו-פו (שסבל הרבה מאד בחייו), "סצינת אביב":

    הארץ שבורה, הרים ונהרות נשארים,
    האביב בעיר, עצים ועשב התפתחו.
    מרגישים התקופה, פרחים דמעות נוזלות,
    שונאים פירוד, צפורים הלב נחרד.
    מדורות נמשכות יותר משלשה חודשים.
    מכתב הביתה עולה אלפי מטבעות,
    שערותי הלבנות, מגורדות – דליליות יותר,
    כבר איני יכול להחזיקן בסיכות.

    השיר נכתב בזמן שארצו נהרסה ממלחמה. אפשר לפרש את היחס לטבע בהרבה אופנים. לדוגמא:

    פרחים דמעות נוזלות – אנשים מזילים דמעות לנוכח פרחי האביב
    צפורים הלב נחרד – כשמועם את קולות החיזור של צפורים, לבבות האנשים נחרדים מהפירוד ממשפחותיהם

    פרחים דמעות נוזלות – הפרחים מזילים דמעות לנוכח הסבל האנושי
    צפורים הלב נחרד – הצפורים מקוננות על הסבל האנושי

    פרחים דמעות נוזלות – האנשים מדמים שהפרחים מזילים דמעות מתוך הזדהות עמם
    צפורים הלב נחרד – האנשים מדמים שהצפורים מזדהות עמן ולבם נחרד לשמע קינתן

    "מביט לבדי בהר" – שיר של ידידו, המשורר לי באי:

    כל הצפורים כבר חלפו במרום,
    ענן אחד נודד נעלם.
    לעולם איננו מתעייפים מלהביט זה בזה –
    ההר ואני.

    אולי הכוונה שצפורים וענן וכיוצא בהן הם השתקפויות של "האני", או מה שנקרא "מצבי רוח", והאני האמתי נמצא במה שיציב.

  4. מ80 הגיב:

    עברתי קצת שוב על צפורים בשירים.

    מתוך השיר "הזמיר" מאת קולרידג' (עד לשירה הרומנטית, הזמיר נחשב כסמל למלנכוליה וכובד ראש):

    הנה! הזמיר מתחיל את שירו,
    ציפור "הכי מוזיקלית, הכי מלנכולית"?
    ציפור מלנכולית? מחשבה בטלה!
    בטבע אין שום דבר מלנכולי.
    אלא שאיזה הלך לילי שלבו שבור
    מזכרון של איזה עוול גדול,
    או חולי איטי, או אהבה נכזבת,
    (ברנש מסכן! ממלא את הכל בעצמו,
    והופך את כל הצלילים העדינים לסיפור
    צערו). הוא, ואחרים כמותו,
    קראו לתוים הללו לחן מלנכולי.

    אחי ואחיותי, אנו למדנו
    לימוד אחר: לפיכך לא נחלל
    את קולות הטבע המתוקים,
    תמיד מלאי אהבה ושמחה!
    זה הזמיר העליז, נדחק וממהר,
    מזדרז לסלסל את תויו הנעימים,
    כמו חושש פן ליל האביב
    יהיה קצר מדי עבורו להביע
    את זמר האהבה, ויפרוק מנפשו
    את כל נגינתה!

    אחד משיריו המפורסמים ביותר של המשורר הסיני טו-פו (שסבל הרבה מאד בחייו), "סצינת אביב":

    הארץ שבורה, הרים ונהרות נשארים,
    האביב בעיר, עצים ועשב התפתחו.
    מרגישים התקופה, פרחים דמעות נוזלות,
    שונאים פירוד, צפורים הלב נחרד.
    מדורות נמשכות יותר משלשה חודשים.
    מכתב הביתה עולה אלפי מטבעות,
    שערותי הלבנות, מגורדות – דליליות יותר,
    כבר איני יכול להחזיקן בסיכות.

    השיר נכתב בזמן שארצו נהרסה ממלחמה. אפשר לפרש את היחס לטבע בהרבה אופנים. לדוגמא:

    פרחים דמעות נוזלות – אנשים מזילים דמעות לנוכח פרחי האביב
    צפורים הלב נחרד – כשמועם את קולות החיזור של צפורים, לבבות האנשים נחרדים מהפירוד ממשפחותיהם

    פרחים דמעות נוזלות – הפרחים מזילים דמעות לנוכח הסבל האנושי
    צפורים הלב נחרד – הצפורים מקוננות על הסבל האנושי

    פרחים דמעות נוזלות – האנשים מדמים שהפרחים מזילים דמעות מתוך הזדהות עמם
    צפורים הלב נחרד – האנשים מדמים שהצפורים מזדהות עמן ולבם נחרד לשמע קינתן

    "מביט לבדי בהר" – שיר של ידידו, המשורר לי באי:

    כל הצפורים כבר חלפו במרום,
    ענן אחד נודד נעלם.
    לעולם איננו מתעייפים מלהביט זה בזה –
    ההר ואני.

    אולי הכוונה שצפורים וענן וכיוצא בהן הם השתקפויות של "האני", או מה שנקרא "מצבי רוח", והאני האמתי נמצא במה שיציב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s