227 – עוד הסתכלות על הסיבה שאני לא מקיים מצוות למרות שאני מאמין לגמרי בהן. על הפחד מהקב"ה. על חרדה בכלל, ושיתוף ברגשות מחיי (ובתגובות על סגולה לזכור את הלימוד).

נכתב כחלק מתהליך טיפול בעצמי, וגם לידיד יקר שמרגיש פחד ואשמה מראש השנה.

כבר כתבתי כמה פעמים על השאלה למה אינני מקיים מצוות.

עדיין אין לי תשובה, וחשוב לי מבחינה טיפולית כלפי עצמי לנסות מדי פעם לחזור להסתכל על זה.

.

אני מתחיל כעת לכתוב בלי שיש לי מושג מה אכתוב בהמשך.

כל מה שאני כותב קורה כך. אני לא יודע מראש מה אכתוב. לכל אדם קורה שלפעמים בא חלום, ומגלה דברים על הנפש והחיים שלא היו ידועים מקודם, ואי אפשר היה שיהיו ידועים.

כך הכתיבה כאילו כותבת את עצמה, ועולים בה דברים שלא ידעתי מקודם.

כתוב במסכת אבות

"עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר"

ואמרו על זה שאפשר לקרוא גם: וְקָנֶה לך חבר, שקנה הכתיבה הוא יהיה לך חבר.

בגלל זה אני חוזר על עצמי הרבה, הכתיבה היא התהליך להגיע למסקנה, לכן לא נכתבת רק המסקנה בקיצור.

.

.

.

כשהייתי חרדי, התחלתי להרגיש שמבחינה חברתית לא טוב לי בחברה החרדית. נדמה לי שכולם משוגעים, אין לי אוויר לנשום.

מבחינת האמונה לא היו לי, וגם עכשיו אין לי, שום ספקות.

עמלתי הרבה מאוד בלימוד התלמוד בעיון עמוק. המגע הקרוב הזה עם כל קפל בסוגיה, גרם לי לגבש דעה חד משמעית שמדובר בטקסט אלוהי עם תוכן אלוהי.

נדמה לי, שכל מי שמסוגל לחשוב שזה לא דברי אלוהים חיים, זה רק בגלל שהוא נשאר מבחוץ. למד מעט מדי ושטחי מדי. לא נגע באמת, ממש. צריך מפתחות ללימוד התלמוד, לקנות דרך לימוד, לשמש תלמידי חכמים. בהכנעה. לדעת איך לעיין ולהעמיק. יש לזה דרך מסויימת, כך סתם הדלתות נשארות נעולות. וזה דורש מאמץ שלא יתואר, ממש ממית עצמו באהלה של תורה, מנבל עצמו ומצער עצמו עליה מרוב אהבתה. עשיתי כך, והאור שבתוכיות הדברים האיר לי. אני מתכוון לסוגיות ההלכתיות דווקא. ולמדתי להכריע הלכה, לפסוק הלכה למעשה. הייתי פוסק הלכה של קהילה קטנה במספר אבל של תלמידי חכמים ברמה גבוהה. והרגשתי את החיים שיש בתוך ההלכה, איך הם מובילים לכוון ולהאיר את החיים של בן תורה על ידי ההלכה המאירה לכל פוסק בדורו ובמקומו.

.

.

מכח זה הגעתי לוודאות שאלה דברי אלוהים חיים, שנאמרו בהר סיני למשה ונכרתה עליהם ברית הר סיני. וגם היום אין לי שום ספק בזה. (כמובן הוודאות שלי היא תקפה רק בתוך החיים שלי, כי רק עליהם אני אחראי, ומה שמישהו אחר עושה על זה הוא ריבון מוחלט, הוא בן יחיד ועומד יחיד מול קונו, וכל זמן שהוא לא ביקש את עצתי אין לי שום אמירה לגבי הבחירות שלו. ודעתי עליו לא תהיה יותר טובה או פחות טובה לפי היחס שלו לתורה ולהלכה. זה כמו שביחסים בין מדינות אם מדינה א' מתערבת בבחירות שבמדינה ב', יש עליה כעס כי אין לה זכות להתערב כלל, ולא לנקוט דעה כלל, בעניינים פרטיים פנימיים של מדינה אחרת)

.

.

כלומר מבחינתי אין לי שום ספק שהקב"ה אומר לי שמבחינתו אני מחוייב לקיים את תרי"ג מצוות. ואם לא מקיימים באופן הכי מדוייק, על קוצו של יו"ד ממש, זה שווה לגמרי לחוסר קיום מוחלט. מבחינת ההלכה אין דבר כזה "אווירה יהודית", "צביון יהודי", "הווי יהודי", מסורתיות, וכו'. כתוב בפירוש שהאומר על אות אחת מהתורה שהיא לא מהשמיים הרי זה אפיקורס גמור. שמעתי מי שאומר שבשבת הוא לא חותך מראש את נייר הטואלט. כי זה כבד וקיצוני ונראה לו מוגזם. אפשר לקחת את השבת קצת פחות חמור וקשה וקיצוני. אבל אין שום הבדל בין לחתוך נייר טואלט בשבת ובין להדליק מדורות בשבת כמו בל"ג בעומר ולעשות את כל המלאכות האסורות.

.

אם הוא היה אומר שמבחינתו זה כמו פיקוח נפש, כי לשמור שבת ברמה כזו זה בלתי אפשרי לו והוא אנוס על זה מבחינת חיותו הנפשית, אז אם אחרי שיקול הלכתי זה עומד בהגדרות, הוא היה נכנס להגדרה הלכתית שמתירה לו משום שהקב"ה פוטר את מי שאנוס, שלא יכול באמת, או משום שהחיים דוחים את קיום המצוות ועומס נפשי כבד מדי זה כיבוי של החיים. אבל אם זה לא כך, אז אין הלכה שמתירה לחתוך את נייר הטואלט בשבת, והרי הוא מורד בתורה במזיד. ואם הוא לובש כיפה והולך לבית כנסת ושר זמירות ויש לו ערכים יהודיים והוא מהחבר'ה שלנו, של הדתיים, זה לא מקטין כלל את העובדה שהוא מחלל שבת בפרהסיה והוא חילוני גמור וכופר גמור בתורה.

.

החזון איש אמר על חובשי הכיפות הסרוגות שהם לא מאמינים בי"ג עיקרי האמונה אלא יש להם "יחס מה" אל י"ג עיקרי האמונה. יש להם הווי דתי, צביון דתי, אווירה דתית, חבר'ה דתיים, אבל אם ברור כשמש בצהריים שבהר סיני נאמר שמי שחותך נייר טואלט בשבת הוא מחלל שבת ודינו סקילה אם יש עדים והתראה או כרת אם אין עדים, ואם הוא מזיד על הנייר טואלט, כלומר מרשה לעצמו לעגל את הפינה הזו, אז אין לו חלק לעולם הבא ונפשו נכרתת ואובדת לנצח נצחים, אם כך אז אין להעלות על הדעת לעגל פינות ו"להסתחבק" עם המצוות.

בגלל ההסתכלות הזו שלי, יש בחינות שבהן אני מתעקש לקרוא לעצמי חרדי.

גם זה קיבלתי מההתעמקות בסוגיות ההלכה. עד כמה כל פרט הלכתי הוא עולם שלם ועמוק ורחב לאין קץ, וכמה מוחלט משקלו. ואיך כל החיים אפשר ללמוד אותו לכל יום לגלות אורות חדשים ומופלאים בו. ואחרי שמבינים את תוכנו כמה רב ההוד הנשגב שיש בו.

.

.

לפעמים גם עכשיו שואלים אותי שאלה הלכתית, ואני משיב ביראה עצומה. כהולך על שפת תהום, אין לי שום קלות ראש בהלכה. לפעמים אני מעלה היתרים שלא נהוגים בעולם החרדי, וחושבים שסימנתי את המסקנה מראש, ולא חיפשתי להגיע ביושר לאמת ההלכתית. וזה לא נכון. מה שהחרדים מסתירים חלקים ממהלכות כדי לשמור את סגנון חייהם, זה לא מחייב אותי לשקר בדיון הלכתי. אני כותב הרבה על נושאים כאלה, כגון ההיתר להשתמש במחשב וטלפון בשבת, ההיתר לרווקים להוציא זרע בעצמם, מה שכתבתי לאחרונה שמצד ההלכה אין איסור בצפייה בסרטונים לא צנועים, שמה שהפסוק שאומרים על ציות לגדולי הדור שצריך לשמוע להם על ימין שהוא שמאל, זה סילוף, ולהלכה נפסק כדעה ההפוכה שאם הם אומרים על ימין שהוא שמאל אז אין לשמוע להם, ועוד הרבה כיו"ב, זה בגלל שבנושאים האלה כיוון שאני נאמן רק להלכה, לשולחן ערוך ונושאי כליו, ולא למוסכמות החברתיות החרדיות, יש לי משהו משמעותי לחדש, ויש בזה הקלה לסבל גדול של אנשים, ומי שמבקש את האמת מעדיף לשאול אותי בעניינים כאלה, לכן אני נוטה לעסוק יותר בנושאים מהסוג הזה. אבל הדיון ההלכתי אצלי הוא מתוך יראה עצומה, במסירות נפש לעמול מאוד להגיע לעמקה של הלכה וליושרה.

(רוב הדיונים ההלכתיים הם בבלוג "תשובות", שמסועף לבלוג "תלמוד מוסבר ומאמרים" תחת השם הבדוי 'נראה לכאורה' – כאן. דיונים הלכתיים מהזמן האחרון מספרם מועט והם בבלוג אדם חי.)

.

.

.

מעולם לא בחרתי ולא החלטתי להפסיק לקיים מצוות.

סבלתי בחברה החרדית, והחלטתי שאסבול כל כמה שצריך, כדי לא לשבור את המשפחה שלי. הייתי כל כך קשור לילדים, הייתי להם אבא ואמא, במסירות עצומה. לא עלה על דעתי כלל לעזוב אותם, זה הי בלתי אפשרי לחלוטין, הם היו, ועדיין, בבת עיני, ליבי.

סחבתי וסחבתי, יום אחד מצאתי את עצמי שוכב על הרצפה במטבח, בוכה בהיסטריה, שעות, לא יכול להפסיק. אני לא זוכר איך זה התחיל. זה פשוט קרה, כאילו נפלה עלי אבן עצומה מלמעלה.

רציתי ללכת לחדר השינה לסגור את הדלת, כדי שהילדים לא יראו את זה, וגופי לא נשמע לי בשום אופן.

שום דבר לא הפסיק את התמוטטות העצבים הזו. התאשפזתי לשבעה חודשים, הרופאים לא זיהו אצלי שום מחלה או פגיעה נפשית (שבועיים לפני שהגעתי היה מאושפז שאיים שיתאבד אם יגרשו אותו מהאישפוז, ולא האמינו לו, והוא הלך לביתו ומייד התאבד. לכן הייתה לי דרך קלה לגרום להם לא לסלק אותי משם למרות שלא לקחתי תרופות ולא התנהגתי כמו חולה והם לא ראו אצלי שום חולי.)

באשפוז תפקדתי והרגשתי טוב. כמה פעמים ניסיתי לחזור הביתה, ברגע שדרכה כף רגלי בבית שוב חזרה התמוטטות העצבים בכל עוז.

בסוף נמאס להם לראות שאני עובד עליהם, והפסיק להיות מקום פנוי, וגרשו אותי בטענה שזה לא מקלט לגברים גרושים שלא יודעים איך להמשיך את חייהם. 

.

הרבה חרדים שמרנים כתבו שאין לשמוע לי כי אני חולה נפש. זה לא נכון. לא אבחנו אצלי שום מחלת נפש או הפרעה נפשית כלשהי, גם לא התפרצויות קצרות. לא רשמו לי כדורים. יש לי אישור רפואי על זה. יש רבים שלא נבדקו ואין להם מכתב רשמי ומי יודע אילו מחלות נפש יש להם. כאב נפשי זו לא מחלה, זה לא משבש את הקוגניציה בשום צורה. היכולת לזהות את המציאות בצורה מדוייקת ויציבה לא נפגעת מזה כלל. זה רק סתם כואב, לכאוב זה לא להיות משוגע או חולה נפש. (לא שאני שולל את האפשרות שחולה נפש יהיה גדול אמיתי וממוסרי התורה, ויש לזה דוגמאות ואכמ"ל). 

.

.

.

אמרו עלי בכמה מקומות שאם יצאתי מהעולם החרדי בוודאי זה כדי למלא את התאוות. כמו שאמרו חז"ל שישראל לא כפרו אלא רק כדי להתיר להם את העריות.

לפני שחזרתי בתשובה הייתי ביישן ולא היה לי קשר עם בנות המין השני. אחרי שיצאתי מהחרדיות, יצאתי מבית החולים לחולי נפש, וגרתי לבד בחדר קטן. סבלתי שם מבדידות וחרדה באופן שלא יתואר. לא הכרתי אף אחד, לא הייתה לי שום תוכנית, לא הייתה לי שום תמונה של עתיד. היציאה לא הייתה מתוכננת או מבחירה. לא יצאתי מהחדר כמעט בכלל, מרוב חרדה, לא היה לי שום קשר עם שום ערווה, ובנסיעה באוטובוס, במכולת ובקופת חולים לא הצלחתי למצוא עריות, לא אכלתי שרימפס וחזירים, גם היום אינני אוכל כאלה.

כשהייתי חרדי היו לי הרבה יותר תאוות עולם מזה ממה שהיו לי אחרי שהפסקתי להיות חרדי. כשלא הייתי חרדי זה היה סבל גמור ומופשטות מכל גשמיות. לא יכולתי להנות משום דבר, לא יכולתי לנשום, לא לקום מהמיטה, הכאב הנפשי חנק אותי כל הזמן. הייתי גם בלי אמצעי מחיה, בחרפת רעב.

.

כך היה עד שהתחתנתי בצורה מסודרת כמו שכל זוג חי, גם אצל החרדים. כך שלצערי לא הרווחתי מכל זה שום תאוות גשמיות.

.

.

אחרי שהגעתי לאותו חדר ניסיתי לקיים מצוות. באופן הכי קל שאפשר. הגדרתי את עצמי כחולה שאין בו סכנה. אז קיימתי רק את הדאורייתא, רק לצאת ידי עיקר ההלכה בצורה הכי קצרה וקלה. זה לוקח רק כמה דקות, לא משנה את אורח החיים. על הלחם אמרתי רק ברוך מי שברא את הלחם הזה במקום ברכת המזון. על כל השאר אמרתי פעם אחת בבוקר ברכת שהכל בכוונה לפטור את כל מה שאוכל עד הלילה. בשבת אמרתי רק שבת היום בלי כוס קידוש וכל נוסח הקידוש. במקום תפילת שמונה עשרה אמרתי רק שבח אחד בקשה אחת והודיה אחת בקיצור נמרץ. ועל דרך זו כל תרי"ג מצוות. זה לא קשה.

אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני פשוט לא יכול לקיים מצוות גם לא באופן כזה. שוב, פשוט הגוף שלי לא נשמע להוראות השכל ולא זז. זו לא הייתה בחירה. אין לי שום נימוק שכלי לזה. לא הרווחתי מזה שום תאוות, זה לא היה קשה לקיים את המצוות, זה לא משהו שבא מהשכל. אין לי יכולת לראות באופן ישר, פנים מול פנים, מה כח הנפש ששיתק אותי וגרם לי להיות לא יכול לקיים מצוות באופן כל כך מוחלט.

חשוב לי מאוד לנסות להקשיב לזה. זה משהו שנמצא בעומק הנפש, ומשתלט עלי באלימות, לוקח את השלטון על גופי, ועל חיי. בוחר במקומי. הוא מתנהג כך כדי שאשים לב אליו, כדי לומר לי משהו.

יש לפעמים חלום חזק, שחוזר על עצמו, לפעמים מזעזע. סמלי. וברור לי שהוא בא לומר לי משהו על עצמי, דורש מני הקשבה, תשומת לב, לחבר את הדבר הזה לתודעה השכלית. כדי שאישיותי לא תהיה מפוצלת אלא תוכל להתחיל להתאחות. ולפעמים אני לא מצליח להבין את החלום, אין לי מושג מה הוא אומר.

כח הנפש שאילץ אותי לחדול מקיום המצוות הוא כמו חלום כזה, הוא בא לומר משהו, בכח, ואני מוכרח להקשיב לו ולשמוע מה הוא אומר, ואני לא מצליח, זה נשאר לי סתום.

.

.

.

.

אני כבר עשרים ואחת שנה לא מקיים הלכות. זה נותן לי זווית ראייה על קיום המצוות שאין למי שחי בתוך הקיום הזה.

כל מי שראיתי שהוא מקיים מצוות, ראיתי שהוא משלם על זה מחיר נפשי גדול. עד עכשיו עוד לא מצאתי יוצא מהכלל הזה.

.

יש כל מיני מחירים. כיבוי חלקים מהנפש, חסימת חלקים מהחיות, מהטבע, מהאנושיות. עיוותים שונים. חרדות, בדידות, איבוד יכולת שיקול צלול בנקודות שונות, ועוד הרבה. בזה כל אחד שונה מאוד מחברו. המשותף הוא רק שהמחיר גבוה מאוד.

בעיות כאלה קיימות בשפע גם אצל מי שלא מקיים מצוות, אבל אני רואה ממש איך דווקא קיום המצוות יוצר בעיות כאלה מלבד הסיבות הפרטיות שיש לכל אחד גם אם הוא חילוני. ואני רואה איך מקיימי המצוות לא יכולים לראות את זה. משהו בקיום המצוות עוקר את האדם מעצמו האמיתי.

.

כשחדלתי לקיים הלכות, הרגשתי שהאדם שהייתי כמקיים מצוות הוא אדם אחר לגמרי, לא אני. ניר המקיים מצוות (אז נקראתי יצחק), אין לי מושג כלל מה הוא הרגיש, מה הוא חשב, אילו חוויות היו לו בעולמו הפנימי. הוא אדם זר לי לגמרי. הידיעות שלי על חייו הן כמו ידיעות שיש לי על מישהו שסיפרו לי את המאורעות שקרו לו. בלי חוויה פנימית של זיכרון, שזה הייתי אני.

הרגשתי כמו מישהו שהיה בתרדמת עשרים שנה, והתעורר וחסרות לו עשרים שנה. חזרתי בתשובה בגיל שמונה עשרה, ואחרי עשרים ואחת שנה הפסקתי להיות שומר הלכות, כשאני בן שלושים ותשע. בגיל שלושים ותשע הרגשתי כמו בן שמונה עשרה. כל מה שהיה בתקופה החרדית נמחק לגמרי, כאילו לא קרה. זה דבר מאוד קשה ובעייתי. כדי לחוות אישיות מלוכדת, אחת, צריך קו רצוף של זמן, של זיכרון. זה אופייני להרבה יוצאים בשאלה, וגורם להם בעיות נפשיות קשות מאוד.

התופעה הזו מוכרת בעולם במחקרים על ניצולי כתות. זה בעצם ההגדרה של כת, מה שמוחק לאדם לגמרי את אישיותו, וכאילו משתיל בו אישיות אחרת לגמרי. כשאדם בכת הוא יכול להיות מנוצל באופן נורא, לסבול התעללות, והוא נשבע בחייו, וחווה בכנות גמורה וודאות מוחלטת, שהוא מואר, מאושר בשלמות מוחלטת, לאין קץ.

ואחרי שהוא יוצא מהכת, פתאום הכל משתנה, הוא רואה את חייו בכת וחושב שזה סבל נורא ושקר נורא, ולא יכול להבין כלל איך היה אפשר שהוא אז חווה אחרת. הוא לא מכיר כלל את מי שהוא היה אז, ואין לו שום יכולת לחזור להיזכר מה היה בתודעתו אז.

(עוד בעניין ה"עצמי הכוזב", בעקבות מאמריו של ויניקוט, עיין כאן וכאן וכאן)

.

.

.

.

הייתה לי ילדות קשה מאוד (הייתי אצל פסיכולוגית שעבדה עם דרי רחוב בשיקגו, נרקומנים, והיא אמרה שגם שם כמעט לא ראתה טראומות (פגיעות) כאלה קשות. אני לא רוצה לפרט אבל היו דברים שלא שומעים עליהם לעיתים קרובות. אני לא מתגאה בזה בתחרות מי הכי מסכן, אלא למדתי שחשוב לי מאוד ללמוד לכבד את הפחד והכאב ושאר הפגיעות הנפשיות, לדעת שזה אני, ממש אני (למשל נכה הוא לא איש בעל ארבע גפיים שיש לו בעיה שנחסרה ממנו יד, אלא הוא איש בעל שלוש גפיים, זה מי שהוא. אומרים שענווה היא לדעת בדייקנות מה הוא, ואם הוא בעל כשרון במשהו אז הענווה היא לדעת את זה בדייקנות, בלי דמיונות לערך גבוה או פחות, ולזהות את עצמו עם זה. וכך גם להכיר בנכות נפשית, בפחדים וכאבים, ולהתגאות בזה באותה מדה כמו בכשרונות והצלחות, כי הכל חלק מעצמי ואני גאה להיות אני כמו שאני באמת).

נפשי חבולה וכואבת מאוד, נאחזת בחיים בחוט דק ופגיע. נדמה לי שאולי רוב האנשים יכולים לשלם את המחיר ולהמשיך לתפקד, כי נפשם חסונה יותר משלי. אצלי לא היו כוחות לשלם מחיר כזה, החוט הדק שקושר אותי לחיים, שמונע אותי מלרצות להתאבד, הוא פגיע. מחיר של מחנק נפשי, של איבוד קשר לאישיות האמיתית שלי, יכול לנתק אותו. רמת הכאב הנפשי שלי עולה לגבהים גדולים מדברים שאצל אחרים פחות יכאבו. לכן אני נפלתי על הרצפה ולא יכולתי לזוז, במצב שאחרים יכולים להמשיך לסחוב.

.

.

המצוות השתילו בי אישיות כוזבת. יש תמונה, של אדם שמקיים מצוות. אותו אדם שמדובר בו בספר התורה. התמונה הזו צויירה אצלי, והפנמתי אותה כזהות הפנימית האמיתית שלי. התמונה החליפה את מי שאני באמת.

התפללתי כל כך הרבה, שפכתי דמעות שעות בבכי נורא, בפסוק "לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי". רציתי להיות איש חדש נקי, נכון, ישר. למחוק את העבר שלי, המוטעה המלוכלך. להיות דף חלק נקי, שהתורה תיכתב עליו נקייה וצלולה.

.

.

אני באמת רוצה לקיים מצוות, לעבוד את האלוהים, להיות ישר ונקי. עובדה, היום אני כל היום כותב על המורה נבוכים. זה בא מהחופש שלי, מהאותנטיות שלי. אם אני מחלל שבת אני יכול להתיר לעצמי גם לא ללמוד מורה נבוכים. אבל אין לי שום תשוקה אחרת מלבד לכתוב על המורה נבוכים. לא עריות ולא מאכלות אסורות ולא סרטונים במחשב ולא שום דבר אחר. ללמוד מורה נבוכים זה רצון אמיתי. זה לא תמונה שמצויירת ואני רוצה להיות כמו התמונה, זה באמת אני, טבעי.

לכאורה ככה היה אפשר שאקיים מצוות. אני מאמין במצוות. אני מאוד אוהב אותן. מהחוויות הכי מתוקות בחיי זה להתפלל, להניח תפילין, ללבוש ציצית, לאכול מצה. כמה אור והתרוממות רוח ועונג היה לי בכל אלה. הרגשתי את הקדושה בחוש ממש. הגוף שלי ממש השתוקק לזה. הרבה יותר מכל עונג אחר. לא רציתי שום דבר אחר. אז למה זה גרם לאיבוד האישיות, לעצמי כוזב. אני מתגעגע כעת למצוות מאוד מאוד.

.

.

לא מזמן למדתי עם חברותא שומר מצוות, ישבנו בישיבה. הייתה תפילת ערבית והוא התפלל ואני חיכיתי לו. חשבתי אולי במקום לחכות לו אתפלל גם אני. והרגשתי תשוקה עצומה לזה. אבל אמרתי לעצמי, יש לי עקרונות, אני אתגבר על יצרי ולא אתפלל.

זה מדרון חלקלק, אחר כך אשאל מה יקרה אם אומר קריאת שמע בזמן, מה יקרה אם אברך על הפירות, וכן הלאה. איפה אשים את הגבול.

.

.

.

.

אם היתה לי חוויית חופש נפשי, הייתי משתמש בה כדי לקיים את תרי"ג מצוות בדקדוק, אין לי שום דבר שאני רוצה יותר מזה, שיגרום לי עונג יותר מזה. אין לי שום דבר שאצטרך לוותר עליו בשביל זה. ללמוד מורה נבוכים זה לא חיוב הלכתי, אני עושה את זה מתוך חופש, ונהנה מכל רגע. הבעיה במצוות שהן לא מתוך חופש. החופש הזה הוא אוויר לנשימה לנפש.

.

.

לכאורה קשה, הרי כל עניין המצוות שהן חיוב ולא מתוך חופש. עליהן נכרתה ברית הר סיני שהתחייבנו לעשות, וזו חובה, לעבור על הלכה זה לבגוד בברית הר סיני, זה כמו אשה שבוגדת בבעלה. המצוות הן הקשר של החתונה ביננו לבורא שהיתה בהר סיני. לפני הר סיני היו יחידים שידעו את כל התורה והיו חסידים ודבקו בה'. החידוש של התורה והמצוות שזה חתונה, זו התחייבות. בחתונה האוהבים נכנסים למסגרת מחייבת, ובתוכה צומחת אהבתם. אהבה בלי מסגרת כזו היא עניין אחר. כך שכל החידוש שבמצוות הוא דווקא החיוב. אין מצווה עם חופש, זו סתירה בהגדרה. הויתור על החופש הוא למען כניסה למערכת יחסים עמוקה ומוחלטת. איך אני יכול לומר שאני רוצה לקיים מצוות רק מתוך חופש.

(מה שאמרו אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, הכוונה שהוא הפסיק להרגיש את קיומו כפרט נפרד, מנותק, חומרי, שעל הקיום הזה הוא מגן והוא צריך לספק לו חמצן על ידי חופש אישי פרטי. אלא כל זה נעלם, המציאות של להיות בתוך הברית, כחלק מהאלוה, כדבק בו לגמרי, זו חוויית החיים היחידה, ושם החופש הוא לעשות רצונו כרצוני ולהיפך. האחדות היא החופש, כי שם זה גרעין הקיום. אני לא במדרגה הזו, ולא חושב שהיא קיימת בינינו)

.

.

אדם בריא בנפשו, יכול להיות בחופש ולהנות מהיתרונות שלו אבל לשלם מחיר של בדידות, ויכול להחליט שהוא מוותר על חלק מהחופש למען חתונה. חופש נותן אוויר נשימה לנפש. אבל אפשר לנשום קצת פחות אוויר. לאדם נשוי, שנושא ריחיים על צווארו עול אשה, יש פחות אוויר לנשימה. אבל הוא יכול להסתפק בזה, והוא מרוויח להיות נשוי.

.

.

בחתונה בשר ודם, מייד עם האיבוד החלקי של החופש, הנפש מקבלת מזון חיים מהחיבור של החתונה, וזה מפצה על הצורך החיוני בחופש. הצורך בחיבור הוא חמצן לנפש לא פחות הצורך בחופש, היא צריכה את שניהם. אם ברגע איבוד חלק מהחופש נכנס במקומו הטוב של החיבור, החום, זה משלים את החסר, ואף מרוויח עוד יותר.

בחתונה של מעמד הר סיני, מה שהחיבור מזין את הנפש, לא קורה מייד. כי בהתחלה לא מבינים את העומק של המצוות שקושרות את האדם להיות אחד גמור עם המציאות הכללית השלמה שהיא חיי כל העולם והעולם הוא אחד שנברא על ידי האחד והכל אחד. לתפוש את זה זה תהליך שלוקח שנים. עד שזה לא קורה האדם נשאר רק עם הצד של איבוד החופש, בלי פיצוי. צריך להיות חזק. אדם ממית עצמו באהלה של תורה, מצער עצמו ומנבל עצמו עליה. מקיא חלב שינק משדי אמו, העם ההולכים בחושך ראו אור גדול. צריך כח גדול להמשיך ללכת בחושך, בצער, של קיום מצוות מחייב שלוקח את החופש בלי לפצות על זה באור של חיבור (מי שמרגיש את האור מייד בהתחלה זה ריחוף מזוייף בלי ספק). 

.

.

.

אצלי אם נותנים לנפש פחות אוויר לנשום היא מייד נחנקת ומתה. היא חלשה, פצועה, מהבהבת בין חיים למוות. לכן אני לא יכול לסבול להיות מקיים מצוות אפילו לא אם זה קל מאוד. כי זה בעקרון מפחית את החופש, זה כל התוכן של המצוות, להיות קשור ומחוייב לבורא. לכן אין הבדל כמה קושי יש בקיום המצוות, ולא פותר שום דבר אם מקיימים אותן באופן כל כך קל כמו שכתבתי.

.

.

.

.

הנפש שקופה. אנחנו חומריים ותופשים רק מה שרואים בעיני בשר.

כתוב במסכת אבות אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. רבי ירוחם התקשה בזה הרבה שנים. איך יתכן שאדם יבלע את רעהו חי. הבולע ינגוס, האיש הנבלע יפרפר ויזעק מרה מכאב לא ישוער, ישתות דם רב, והבולע ימשיך לנגוס בו עוד. איך זה ייתכן, שום אדם לא יכול להתנהג כך?

יום אחד רבי ירוחם הגיע לישיבה ואמר לתלמידים שכעת התבררה לו המשנה הזו. הוא ראה בדרך אשה שמחזיקה את הילדה שלה ביד, ילדה כבת שמונה. האמא פגשה שכנה, ושקעה איתה בשיחה, והתחילה לדבר איתה כמה קשה לה לחנך את הילדה, וכאילו שכחה שהילדה אחוזה בידה. ופני הילדה החליפו צבעים, התאדמו והלבינו. והאמא לא שמה לב כלל. אם זה בשר שרואים בעין אי אפשר לבלוע איש את רעהו. אבל אם זה נפש שהיא שקופה, אז אם יכולה לבלוע את בתה האהובה, ללעוס אותה כשהיא מפרפרת, ולא מרגישה שום דבר.

.

.

הרבה פעמים אני רואה התנהגויות של הורים, שפוגעות ממש מול עיני בנפש של ילדם. והפגיעה היא יותר גדולה מאשר אם היו מכים את הילד באכזריות וכח עצומים ופוצעים אותו קשה. הרי המכה חולפת ומבריאה, הנזק לטווח ארוך שלה הוא נפשי בלבד. אבל במכות רואים את ההיזק בעין, ולכן מייד הייתה מגיעה משטרה וכולאים את ההורים לשנים רבות.

.

.

אם אני מסתכל במבט שמסתכל על הנפש, על קהל אנשים מקרי, למשל מי שמחכה בתחנת אוטובוס, אני רואה משהו כמו שהיו רואים בבית חולים צבאי בחזית במלחמת העולם. אנשים מרוסקים לגמרי, שותתי דם, מעיים שפוכות החוצה, מוח נוזל החוצה, חסרי גפיים, עיוורים, גוססים. מהבהבים בין חיים למוות. כואבים עד שאי אפשר לחוש את הכאב, בודדים מוזנחים ונטושים בלי טיפול חיוני. אין להם שמץ מושג שהם כאלה, כי הנפש שקופה. הגוף בריא, התדמית מתוקתקת, הקריירה מצליחה, החיוך על הפנים. איך אתה מרגיש? הכל סבבה. באמת, מצויין. אם הייתי מספר לו איך אני רואה את הנפש שלו הוא היה נעלב מאוד וחושב שאין רחוק מהאמת יותר מזה.

אם אמא יכולה לאכול חי את הילד שלה מבחינה נפשית, לתלוש ממנו איבר מהחי בלי שיש לה מושג מה קורה (מגיעים אלי מטופלים שמספרים בגיל שישים על מה שעשו להם בגיל חמש, ועד היום חייהם הרוסים מזה, וכשאני שומע מה עשו להם אני מצדיק אותם, והאמא שבאמת אוהבת ומסורה וחמה בטוחה שהיתה אמא מצויינת, ומבחינה מסויימת אכן היתה), אז קל וחומר שאדם יכול לומר שהכל אצלו מעולה כשמצבו הנפשי מרוסק.

.

.

יש אנשים שהתאבדו, וחברים שלהם אמרו היינו בטוחים שהכל בסדר, הוא צחק, היה חברותי, שימח וחיזק את כולנו, תיפקד למופת. איך לא שמנו לב לשום דבר. כי הוא בעצמו לא שם לב לשום דבר. אם כשהוא שמח במסיבה הייתי אומר לו שאני רואה את נפשו בפנים נחרבת כמו מגדל קלפים, הוא היה נעלב וחושב שהשתגעתי. כמה שקופה הנפש. גם בעליה לא רואה אותה.

יש אנשים שהם הלומי קרב, או נשים שנאנסו, שממשיכים לחיות כאילו לא קרה שום דבר. וכלפי חוץ לאורך זמן הכל נראה בסדר (עד שכבר לא), וככשואלים אותם לפני הקריסה הם אומרים שהכל בסדר ומאמינים בזה.

כל זה לבסס את הטענה שלי שאם מישהו אומר שהוא לא מרגיש חרדה קיומית בעוצמות כמו שאני מתאר, או שהוא לא מרגיש שהוא משלם מחיר נפשי על איבוד החופש, אני חושד שהוא מרגיש ולא יודע. 

.

.

לכן כל שומרי המצוות שהזדמן לי להכיר לא יכולים לשאת את משא החסרת החופש. שהוא החמצן של הנפש. יש הרבה דברים שנוטלים מהם את החופש, העבודה, הנישואין, ועוד. והם באמת נהרגים נפשית מכח זה. קיום המצוות נוטל חופש יותר מכל זה. הוא כולל, פנימי, בתשתית הכי עמוקה של חוויית הקיום. הוא חיוב הרבה יותר עמוק ומוחלט מכל חיוב אחר. מעבודה אפשר להתפטר, אפשר להתגרש, אבל החיוב שלי לאלוהים הוא מוחלט, זה עצם מי שאני, זה עצם הזהות שלי. לכן קיום המצוות גורם לנפשם להחסם ולהתעוות ולכבות באופן קשה כל כך.

.

.

(הערה חשובה לכמה דברים שכתבתי כאן. בעקבות הערה ששלח אלי ידיד יקר.

אני בכמה מקומות כותב כאן שאנשים שראיתי מרגישים כך וכך, כמו שכתבתי כאן שאינם יכולים לשאת את משא איבוד החופש.

אותם אנשים אומרים שהם לא מרגישים כמו שאני כותב. ואני טוען שהם כן מרגישים רק שאינם יודעים שהם מרגישים.

זו טענה מאוד בעייתית. ראשית מניין לי מה הם מרגישים. ועוד, לאדם יש זכות על עצמו, רק לו מותר לקבוע מה הוא מרגיש ומה דעתו וכל כיו"ב. ברוסיה הקומוניסטית אם אדם אמר שהוא נגד המפלגה הקומוניסטית, אמרו לו, אנו יודעים שאתה בעד המפלגה, אתה רק לא יודע את זה. וכדי לעזור לך להגיע לאמת שלך עצמך נשלח אותך למחנה "חינוך מחדש" בסיביר.

לכן אין בדברי שום טענה וקביעה שהמציאות היא כמו שאני אומר. חלילה. כשאני עוסק בטיפול פסיכולוגי, ויש לי הרגשה או תיאוריה משלי מה קורה אצל המטופל, אני רק מציע לו את זה לשיפוט שלו. אם הוא אומר לי אפילו במילה אחת קצרה שהוא לא מרגיש שזה נכון מה שאני אומר, אני מייד נסוג לגמרי, מוחק לגמרי את כל ההרגשה שלי כל התיאוריה שלי על עולמו הרגשי, ומתחיל להקשיב לו מחדש.

אני יכול לחשוב שאולי הוא מכחיש לעצמו או לי את מה שהוא מרגיש. אבל אסור לי לחושב כך. כי אז אני עובר מהקשבה למצב שאני כופה עליו את עצמי. רק אם כל דבר כפוף לגמרי לאישור שלו, ואני מייד מבטל לגמרי את דעתי מפני דעתו, רק אז זו הקשבה.

כל האמירות שלי כאן שאנשים מרגישים כך וכך והם לא יודעים את זה, הם רק הצעה. אני משתף שלפי מה שנדמה לי שאני מרגיש את מה שקורה בנפש של האדם שאני רואה, נדמה לי שאני מרגיש כך. אבל זה רק רגש שלי. זה לא מחייב אף אחד. אני משתף ברגש שלי, האדם מקשיב, אם יש לו רצון הוא יכול לנסות להסתכל לתוך עצמו ולבדוק אולי בעומק הוא יכול לתפוש שיש משהו במה שאני אומר. רק הוא יכול להחליט אם הוא מעוניין לחשוב על זה, ואם הוא רואה משהו בזה, ובעיקר האם זה יביא לו תועלת. אם אדם מחליט שהוא לא מקבל את דברי מכל סיבה שהיא, אין בינינו שום מחלוקת ושום ויכוח. אני מקבל לגמרי את דעתו. הרגשתי משהו, שיתפתי מה אני מרגיש, ויצא שזה רק היה נדמה לי והרגשות שלו הם לא כמו שהיה נדמה לי. זה בסדר גמור.

כל הטענות שלי על כך שאנשים מרגישים משהו ולא יודעים את זה, נובעות מהעיסוק שלי בפסיכולוגיה. אלה טענות פסיכולוגיות. אלה לא טענות תורניות או פילוסופיות שאומרות משהו על המציאות. בפסיכולוגיה זה רק משחק, אני מרגיש משהו מהבטן שהתעורר אצלי מההקשבה למטופל, ואני אומר אותו רק כדי ליצור גירוי אצל השומע. הוא יכול לשמוח במה שאמרתי, לקבל בשתי ידיים ולומר עכשיו אני מבין את עצמי, הוא יכול לכעוס עלי, לחשוב שאני אומר היפך האמת ולהאשים אותי בכל מיני האשמות למה אני עושה את זה. ואפשר שיגיב עוד הרבה סוגי תגובות שונות. לפעמים אין לו שום תגובה, ולפעמים הוא מספר בשבוע שאחר כך שהיה לו חלום שקשור למה שאמרתי. מה שחשוב זה רק התגובה שלו, מה שאמרתי היה רק רגש שלי, שאומר רק על עצמי, ולא על אף אחד. הסיבה שאמרתי לו את זה בקול רם זה כדי להוציא את התגובה שלו, אין ערך לאמירה שלי בפני עצמה, אלא רק לתגובה שלו. על התגובה אפשר להסתכל, ולנסות לחשוב למה הוא הגיב כך, מה אפשר למצוא בתגובה, איך להבין אותה לעומק, מה היא מגלה לנו. ומזה אולי אפשר להתקדם.

.

.

(משהו שכתבתי על זה:

העיסוק בפסיכולוגיה מבוסס על כך שלא כל מה שהאנשים מרגישים, הם יודעים שהם מרגישים כך.
רבי ישראל מסלנט אמר שיש רגשות בהירים ורגשות כהים. הדוגמה שלו היא שיש אדם שיש לו שני בנים, אחד נולד ממנו ואת השני הוא אימץ. הבן המאומץ הוא חכם וטוב ומכבד וירא שמיים וכו', והבן ה"אמיתי" הוא ההיפך מכל זה ולא שומע שום תוכחה ולא מקבל שום חינוך ורק מתחצף. 
נעים לאבא להיות במחיצת הבן המאומץ, הוא קרוב אליו ומתרגל לאהוב אותו מאוד ממש כאילו נולד ממנו. ומהבן האמיתי הוא מתרחק ורחוק מהעין רחוק מהלב והוא לא מרגיש אליו אהבה.
אם יש שריפה, והאב נכנס לבית הבוער להציל את ילדיו, אפשר שהוא יציל קודם את בנו שנולד ממנו ורק אחר כך את המאומץ. כי בעומק הרגשי שלו באמת הוא יותר אוהב את בנו שנולד ממנו, אבל הוא לא יודע שכך הו אמרגיש. רק בשריפה זה מתגלה לו.)
.
.
בכל אופן ראיתי לא מעט פעמים, שדיברתי עם אדם חרדי, והוא העיד בוודאות שלא חסר לו שום חופש, הוא נולד לזה ורגיל לזה, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, וטוב לו בחייו כמו שהם. וקיבלתי את זה באמונה. ואחרי כחצי שנה הוא יוצא בשאלה, במסירות נפש שלא תאומן, מפסיד את המשפחה, עובר נידוי חברתי, אם זה אברך או אשה נשואה אז מפסידים את הילדים, ובן או בת זוג שלפעמים אוהבים מאוד. ואני שואל למה כל זה קורה, ואומרים לי נחנקתי, הייתי חייב חופש כמו אוויר לנשימה. ואם אני שואל איך ייתכן שכמה חודשים מקודם אמרת שהכל בסדר וטוב לך, התשובה היא לא ידעתי מה עובר עלי בפנים. כל מי שמצוי אצל יוצאים בשאלה שומע סיפורים כאלה למכביר. הנושא שהכי שומעים הו אהצמא לחופש. לא חופ שלחטוא ולהתהולל, אלא חופש שיאפשר לי לנסות למצוא מי אני באמת,ף מה אני רוצה באמת, מה אני חושב באמת, מה הכוחות שלי, מה אני בוחר לעשות ומה לא. איפה השלטון שלי על החיים שלי, איפה הבחירות שלי. בלי בחירות אני לא אדם אלא מכונה.
זה לא מוכיח שכולם כך, אבל זה כן מוכיח שיש אפשרות שאדם יחשוב שהוא מרגיש משהו אחד ובאמת הוא מרגיש משהו אחר)

.

.

.

.

קיום המצוות הפיל אותי לתהום שקר כאילו המצוות טובות בשבילי. כאילו הן עץ חיים. כיוון שהאמנתי בשקר כל כך יסודי ועמוק ומהותי ושנמצא בתשתית הכי יסודית של הנפש, זה עקר אותי לגמרי מהאישיות האמיתית, הטבעית, החיה, שלי. בניתי אישיות כוזבת שלמה סביב השקר הזה, זהותי היתה של עובד אלוהים, צדיק. משנה ברורה מהלך. ספר תורה מהלך. העתק מדוייק של הדמות שמצויירת בספר. השקר הקיף אותי וכיסה לי את כל המציאות.

היה ניר שעל פני השטח, שמאמין שהמצוות טובות לו, ולכן משקר לנפשו, שמרגישה איך המצוות חונקות אותה, שמעלים את נפשו כאילו לא הייתה. ניר הטבעי האמיתי החופשי הבריא, נמחק. התמוטטות העצבים היתה הקול של אותו ניר טבעי חנוק שלא יכול יותר להחנק. כמו מי שצלל למים לזמן ארוך ככל האפשר, וכשתם כח הסבל הוא פורץ למעלה לנשום אוויר ככח עיוור שלא ניתן לעצירה.

.

.

.

.

יש טענה חזקה, הקב"ה רוצה ויודע ויכול לעשות טוב. אם הוא ציווה לקיים את המצוות הרי בהכרח שזה טוב לי, גם אם אני לא רואה את זה הרי הכל לטובה גם כשאיננו רואים. מאלוהים לא יוצא רע.

המורה נבוכים ג' ל"ד כותב שזה לא נכון. הוא אומר שהתורה היא טובה למי שמקיים אותה רק על דרך הרוב. רק ברוב המקרים זה כך. אם מעיינים היטב בלשונו, הפירוש הוא כך:

רוב זה לא לפי כמות האנשים שאנו סופרים באיזשהו סקר. יש הרבה הלכות שמבוססות על קביעה שרוב האנשים עושה כך וכך. ובזמננו אם נבדוק נמצא שכמעט אף אחד לא עושה כך, ואז לכאורה צריך לשנות את ההלכה.

ברור שהרוב זה לא שחז"ל הלכו מאיש לאיש וערכו שאלון, כמו סקר בחירות, וספרו את התוצאות. רואים בלי ספק מהסוגיות, ש"רוב" פירושו המצב התקין, הישר, הטבע כפי יושרו ותיקונו. אולי כפי שנברא. האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים. ההלכה נפסקת לפי המצב הזה.

אם נכנסים למצב הפרטי של כל איש פרטי, אז כל אחד יש לו צרכים אחרים. זה כמו רופא שלא יכול לרשום תרופה אחת לכל החולים, אלא לאחד רושם תרופה א' ולשני תרופה עם השפעה הפוכה. ומה שמועיל לזה מזיק לזה. התורה היא לא רפואה פרטית לפי המצב הפרטי של כל איש פרטי.

האדם הוא עולם קטן, הוא בצורת העולם. התורה היא בצורת העולם, הסתכל בתורה וברא את העולם.  התורה בצורת האדם ובצורת העולם, שהם צורה אחת. רמ"ח מצוות עשה כנגד איברי האדם ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד ימי החמה.

התורה היא צורה שלמה, אידיאית. והיא מדברת לאדם שלם, אידיאי. ואז בלי ספק היא עץ חיים וסם חיים.

.

אם אדם פרטי במצב פרטי חולה, הוא צריך רפואה שמתאימה רק לו באופן אישי, ואז יתכן שמה שהוא צריך זה לא לקיים את מצוות התורה. לפי זה אם אדם היה מאבחן את עצמו, שאצלו התורה, כולה או מצווה אחת, מזיקה לחיות שבו, הוא לא היה מקיים. כי תכלית התורה להרבות חיים.

רק שיש עניין של נתת דבריך לשיעורין. כלומר אם כל אחד ינהג לפי בריאותו הפרטית, אז אם הרבה אנשים יהיו חולים, כמו בזמננו, לא תישאר בעולם הצורה השלמה. לכן הכל מקיימים את התורה תמיד בכל מצב ותנאי בלי קשר לכמה היא בריאה לנו.

כל זה כתוב במורה נבוכים שם למי שמעיין היטב בלשונו.

.

.

.

הפטור שלי לפני כל פלפול הלכתי, הוא משום שזו עובדה. אני שוכב על הרצפה, נותן לגופי הוראה לקום ולקיים מצוות, והגוף לא זז, ואני לא יכול לחדול מבכי. זו עובדה. אין לי שום בחירה בזה. אולי אי אפשר לקרוא לזה "פטור".  אבל עדיין זו פשוט עובדה. גם אם יכוונו אקדח לראשי לא אוכל. אתה רוצה להרוג אותי אז תהרוג.

.

זה גם קרה שכיוונו לראשי אקדח ועדיין לא יכולתי. היה זמן שחייתי לבד, אחרי גירושין שניים, והיה איתי הילד שלי בן שלוש. ואיימו מהרווחה לקחת אותו ונלחמתי על זה. ובריאותי הייתה במצב לא טוב, הסכרת הייתה גבוהה מאוד, והיה חשש שאני יכול להיות במצב שנקרא "היפו" שבו פתאום מאבדים הכרה. ואם אאבד הכרה כשהילד בזרועותי ואני עולה במדרגות, או חוצה את הכביש?

זה היה מבחינתי פיקוח נפש גמור לשפר את רמת הסכרת. הרופא אמר לי שאני מוכרח להוריד משקל, בלי זה לעולם לא יהיה שום שיפור. הלכתי לדיאטנית והיא נתנה לי תוכנית, וקניתי מכשיר הליכה. והתאמצתי לשלוט באכילה ולעשות את ההליכה, והרגשתי שממש חיי תלויים בזה, בלי זה לא אוכל לגדל את הילד. יקחו אותו ממני, ובצדק. סחבתי את הדיאטה וההליכה במאמץ הולך וגדל עד שנהיה עצום מאוד, לא ויתרתי בשום מחיר, אהבתי את הילד, גופי התכווץ יותר ויותר, נחלשתי יותר ויותר, הסכרת עלתה עוד יותר. היא תלויה בלחץ נפשי. הגעתי למצב שלא יכולתי בשום אופן להמשיך, והפסקתי עם הדיאטה והתרגילים. מה שיהיה עם הילד שיהיה. גם אם יהרגו אותי, אני פשוט לא יכול. גם דיאטה ותרגילים גרמו לי לתחושה שאני מאבד את החופש שהנפש זקוקה לו כדי להתמודד עם כאביה ולהצליח להמשיך לחיות. כמו שכתבתי, החיוב של המצוות נוטל חלק הרבה יותר גדול מחוויית החופש מדיאטה או התעמלות, כי הוא הרבה יותר פנימי ומוחלט ועמוק וכולל את כל חוויית החיים הכי יסודית.

.

.

.

.

באופן שכלי, אני יכול לומר ברור שאני פטור מקיום המצוות מכח פיקוח נפש. פיקוח נפש זה גם על בריאות נפשית ולא רק על חיי הגוף, יש לזה הוכחות גמורות מהרבה מקומות, וכבר הארכתי בזה. ויש גם את הדין של אנוס רחמנא פטריה והארכתי בזה הרבה.

מלבד הבחינה הלכתית, האל שאני מאמין בו הוא טוב, מבין, קרוב, אבהי. הוא רואה את מצבי, אוהב אותי, בלי ספק לא רוצה לפגוע בי, חיי ורווחתי ושמחתי ובריאותי הנפשית חשובים בעיניו יותר מההלכות. והרי הוא אומר את זה בעצמו, וחי בהם ולא שימות בהם, פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. לא רק כגדר הלכתי אלא כאמירה של אל שמתייחס לאדם שהוא ברא. הוא אומר לאדם אתה לא מכונה לייצר קיום מצוות, אתה בני האהוב. אתה החשוב, המרכז. המצוות זה בשבילך, רק אותך אני אוהב, לא שאתה קיים בשביל המצוות.

.

.

כל זה ברור לי היטב, ועדיין מבחינה רגשית אני לא רגוע.

יש סיבה למה החרדים ציירו את הבורא כמישהו שרושם פנקסים קטנוניים, כמו משגיח על מכונת ייצור מצוות. משלם משכורת למי שמקיים ונותן עונשים זוועתיים למי שלא מקיים. כמו מנהל עבודה במחנה עבודה אכזרי בסיביר.

זה לא שהחרדים עשו ישיבת מועצת גדולי התורה, ודנו בשאלה איך לצייר את הציור הנפשי של אלוהים, והחליטו מתוך רשע שזה הציור הנכון לצייר אותו. משהו פנימי בתוכם פעל עליהם לצייר כך. וכח הנפש הזה קיים גם בי. והוא מכניס לתודעה שלי את הציור הזה ואני נבהל איך מול אלוה כל כך גבוה וזועם וכל-יכול וחמור סבר ויודע-כל ומעניש באופן זוועתי, מבשל אנשים באש נצחית, בסירים מלאים צואה רותחת, אני הזעיר מעז לקום מולו ולומר אני לא אעשה מה שאתה מצוה.

יש חשבון. כמו חוב לבנק. ואין ויתור. מי שאומר שהקב"ה ותרן, יוותרו מעוהי, הקב"ה יעקור ממנו את מעיו. מי שלא משלם משכנתא הבנק מוכר את ביתו וזורק אותו לרחוב.

זו אלימות של סרט אימה מצמרר, של סיוט נורא.

.

.

.

שמעתי חוקר טבע שאמר שכל בעלי החיים בטבע, חרדים עד סף מוות. הצבי כולו רועד תמיד מחרדה שמא יטרפו אותו. האריה רועד מחרדה, שאם הוא לא יצליח להשיג את הצבי, המרדף יקח ממנו כח שיגרום לו שהוא לא יוכל לרוץ מהר, וימות מרעב.

חשבתי שרק האדם המערבי המודרני סובל מחרדה. שהטבע הבריא החופשי אין בו חרדה.

זה לא שיש אותי, ויש בנוסף, כמשהו נפרד, גם חרדה שהיא משהו שמפריע לי, כאילו חליתי בשפעת, או אם היא חרדה כרונית כאילו חליתי בסכרת. אני חרדה, עשוי מחתיכת חרדה כמו שאני עשוי מחתיכת בשר. כמו שאני נושם, אוכל, חי, כך אני חרד. יש בעלי חיים שאם יש קול פתאומי הם מתים מייד מהחרדה. ראיתי את זה אצלי באקווריום.

.

.

.

אנו יודעים שיש עתיד, ושהוא לא ידוע ושהכל יכול לקרות בו, גם בעוד דקה אחת. אין שום שליטה על זה ולא שום דרך לראות.

אפשר בהחלט שעוד דקה ארגיש כאב, ובבית חולים יאמרו שזה סרטן עצמות בדרגה ארבע ואמות עוד חודשיים שבהם אסבול כאבי תופת ששום תרופה לא מרככת.

בהחלט אפשר שעוד דקה יהיה לי שבץ ואהיה משותק שלא יכול לנוע או לדבר ואשכב כך שנים רבות בלי שום תנועה.

אולי עוד דקה הטלפון יצלצל ויודיעו שבני נדרס.

כמובן אני יכול למנות עוד אלף אפשרויות כאלה. כולן סבירות ומוחשיות וקורות באחוזים גבוהים.

.

.

.

אם אדם נכנס ליער פרא, מלא דובים ונמרים, נחשים ועקרבים ועכבישים ארסיים, הוא הולך והוא מלא פחד, מסתכל כל הזמן ימין ושמאל לראות מהיכן יגיח הטורף. אם נעוור את אותו אדם, והוא יכנס ליער הזה עיוור. הוא לא יכול להסתכל ימין ושמאל לחפש מניין יבוא האריה, לבדוק אם הוא דורך על עקרב. אם לא זוחל על חולצתו עכביש ענק ארסי. הוא הולך ישר, לא מזיז את ראשו ימין ושמאל, אולי הוא צועד ישר לתוך תהום, ישר על עקרב. אולי האריה עומד מטר אחד ממנו וכבר פוער את פיו. האדם לא יודע שום דבר. מכל קול פתאומי קטן נפשו תפרח מגופו מרוב פחד. אי אפשר לשאת דבר כזה. אבל זו המציאות שלנו.

החרדה היא המצב הבסיסי של הקיום שלנו. כך נבראנו.

.

.

רוב האנשים שיקראו כאן, יאמרו אני לא מתחבר לזה. אני לא מרגיש חרדה כזו כל רגע ורגע. בסך הכל יש לי מצב רוח לא רע, אני די שמח, האופי שלי אופטימי, אני חברותי, אני אוהב לחיות את חיי, נהנה מהם, לא כבד לי על הלב והנפש. אולי פה ושם קשה, אבל לא ברמות איומות כאלה. לא תמיד. אולי אני יותר בריא ממי שכותב את הדברים האלה. הרי לי לא הייתה ילדות קשה. ברוך השם.

.

אשאל את הקורא הזה: האם אתה חושב שכל האפשרויות שכתבתי, ועוד אלף כיוצא בהן, לא יכולות לקרות לך? אתה הרי מודה שזה יכול לקרות לך. האם לחשוב שיקרה לך דבר כזה לא מפחיד אותך? אחד מכל ששה אנשים ילקה בסרטן במהלך חייו. תחשוב על האפשרות שהרופא מבשר לך שיש לך סרטן. זה ריאלי. אתה יודע שיש במציאות סרטן לרוב, ואין סיבה שדווקא עליך זה לא יפול. הטלפון הבא ריאלית יכול להיות מהרופא שיבשר שמצאו בבדיקות שלך סרטן. מפחיד או לא?

.

.

אתה לא מכחיש את הידיעה הזו, כי היא פשוטה, אתה יודע אותה.

רק אין לך את האומץ לחיות עם חרדה כזו, אז אתה פשוט לא חווה את החרדה. היא קיימת בתוכך, אתה רק לא חווה אותה. אתה מתחמק מלפגוש אותה ישירות.

.

.

לכאורה נשמע תמוה שקיים רגש ולא מרגישים אותו. הרי ההגדרה של רגש הוא משהו שמרגישים. אבל זה לא כך. רגש זו מציאות. למשל במלחמה קורה שחייל מקבל רסיס שקוטע לו את הרגל, והוא לא מרגיש שום כאב באותו רגע. אחר כך הוא נכנס לפוסט טראומה קשה. הוא משלם מחיר כבד. כי הרגש של הכאב כן היה בו, כמציאות, הוא רק לא הרגיש אותו.

.

.

טיפלתי במישהו שכעס על קרוב משפחה ולא הרגיש שהוא כועס, וקיבל אולקוס קשה, ורק בטיפול איתי הוא גילה את הכעס שהיה תמיד בתוכם.

יש לזה דוגמאות לאין מספר בדרכים שונות.

.

.

רגש שלא מרגישים אותו הוא כמו חוב. הוא יישאר קיים ועומד, אולי יתאבן, ולא ייצא מהאדם עד שהאדם ירגיש אותו.

הרב וולבה אמר שיש רגש של כעס. נניח שהאדם לא במדרגה רוחנית מספיק גבוהה כדי שבאמת האמונה שלו תגרום לו ממש לחדול מלהיות כועס. אלא הוא חוסם את הכעס. אם כועסים הכעס יוצא החוצה. אם חוסמים הוא נשאר בפנים, והופך לטינה. כעס זה רגש חם, חי, צורב, מורגש. הטינה היא כעס שהתאבן, היא מתייבשת, מתקררת, נעשית כמו גוש אבן, ומתרגלים לזה ומרגישים כאילו אין שם שום דבר. אבל זה רעל. אם זה לא יהפוך לרגש חי חם, זה ימשיך להרעיל.

.

.

באותו אופן יש עצב שהוא כאב חי וחם ומורגש. הדיכאון הוא הכאב שהפסיקו להרגיש אותו, התחמקו מהפגישה איתו, ועם הזמן הוא מתקרר מתייבש ומתאבן וכבר לא כואב, ומתרגלים ולא שמים לב שיש אבן בתוך הלב. עד שפתאום האדם מורעל וקורס ולא יודע למה זה קרה לו.

.

.

יש בכולנו חרדה בסיסית תמידית שהיא כבר מאובנת. האבן הזו רוצה שנרגיש אותה. אם היא אבן שלא מרגישים, ומתרגלים וכאילו הכל בסדר, זה הכי מסוכן. משהו בפנים מת והחולי נכנס עמוק. מי לא מכיר אדם שהוא מת מהלך. קם, עובד, חוזר, אוכל, ישן. עושה כל מה שצריכים ממנו. והעיניים לא נוצצות, הלחיים לא וורודות, הוא לא צוחק. נשימתו שטחית מועטת ולא מורגשת. תנועותיו נוקשות. מדבר על מה שדיברו בחדשות. מתווכח על זה. מריר על פוליטיקאי או שכן, אלה החוויות שלו. הוא בחוג חברים שכולם כאלה. כמה כואב וקשה ורע להיות מת מהלך, והוא רע לו ולא מרגיש שרע לו.

החיים רוצים לחיות ולא למות. אם נרגיש את הרגש זה חיים, אם הוא יתאבן ולא נרגיש אותו, זה מוות. לכן הרגש צועק אלינו שנרגיש אותו ולא ניתן לו להתאבן.

לכן אנשים הולכים לראות סרט אימה. רוכבים על אופנוע במהירות, מטפסים על צוק תלול. ככה הרגש של החרדה חי, מורגש, צורב. האדם חי. בלי זה החרדה לא מורגשת והאדם מת. יש עונג בסרט אימה כי זה פרץ של תחושת חיים. עובדה שאנשים רבים משלמים עבור זה.

גם סרט פעולה יש בו רגעי פחד. גם סרט דרמה יש רגעים שבו זוג האוהבים כמעט מתגרשים ומי שרגיש מפחד מזה. אין שום סרט שבו הגיבורים תמיד שמחים ובמצב טוב. זה ישעמם לגמרי גם אם יש בתסריט הרבה חכמה והצילומים יפים והמשחק והבימוי מעולים וכו'. מוכרח שהגיבורים יעברו קושי חריף דיו כדי לגרום ריגוש. יש מי שנבהל ממה שהאוהבים רבים ונפרדים (גם אם ידוע שהם יחזרו) יש מי שנבהל ממראה שוד בנק, ויש מי שצריך לראות סרט אימה זוועתי מצמרר.

.

.

מה היה לפני שהיו בעולם בתי קולנוע, ואנשים רצו לראות סרט אימה?

הדמיון שלהם יצר סרט אימה, בדיוק לפי המרשם של הסרטים ההוליוודיים.

יש גיבור רב עוצמה שהוא מלך כוחות האופל. יש לו צבא מלאכי חבלה מזוויעים. מלאכי החבלה צדים את כל מי שחוטא. אי אפשר לא לחטוא, מערכת החוקים כל כך מסובכת וענפה ומלאת פרטים. ויש בה הרבה דברים שאי אפשר בכלל לקיים. מי יכול שלא לומר "לשון הרע" ולו פעם בחייו. מי שפעם לא ענה אמן, או ענה אמן חטופה או קטופה, ולא הרגיש בזה כלל. הוא לא יודע שחטא, ופתאום מלאך החבלה צד אותו. יצא ממנו קרי בשנתו. צבא של שדים נולד מזה, והם משוטטים בעולם רעבים לצוד אותו ולפשוט את בשרו מעליו. יבשלו אותו בסיר צואה רותחת שחם ריבוא פעמים יותר מאש שאנו מכירים, לנצח נצחים, תשובה לא תועיל לזה. אין שום מילוט. ומלאכי חבלה מלאים עיניים, מרושעים, איומים, סדיסטים, משונים, ינעצו בו קלשונים ויצחקו בהנאה. ומלך החושך ישקיף על זה ויהיה מרוצה. ואם יתחננו שיוותר הוא לא מוותר.

מי שיצור סרט אימה כזה יהיה מיליונר. כולם ירוצו לראות. זה מושלם.

.

.

פעם שמעתי דרשה לפני ראש השנה מהמשגיח של ישיבת קול תורה, הרב יצחק ירוחם בורודיאנסקי (בן הגאון רבי אפרים בורודיאנסקי ז"ל). הייתי צעיר, בתחילת דרכי. תמים, לוקח ללב. לפי פירוש ספר החינוך על הקם להרגך, אני מרשה לעצמי להזכיר את שמו, כי כמה שנים אחר כך, עדיין  הייתי אברך חרדי מאוד צדיק בכל קריטריון חרדי, והייתי פגיע, כי רבים לא אהבו שאני מקבל הכרה והערכה ותפקיד תורני, שהם מחכים לו בתור מכח הייחוס שלהם. והשתמשו במה שאני חוזר בתשובה לטעון שלא יתכן שיש בי ריח תורה אמיתי. והוא נתן חרב בידם. הדפסתי ספר, והיו בו דיבורים על נפש. והוא ציווה לבחורים ללכת מישיבה לישיבה לאסוף את הספרים שלי ולשרוף אותם, ואמר שהספרים שלי מטמאים במגע ובמשא ואסור להיות איתם תחת אותו גג. הסיבה היא שדיברתי על נפש, ולדעתו זו לא התורה שקיבלנו מרבותינו מוסרי התורה שלא דיברו מעולם על נפש.

הדרשה שלו הייתה כמה שנים לפני הסיפור עם הספר שלי. הקשבתי לו באמונה והכנעה כמו שמקשיבים לגדול תורה. בביטחון גמור שכל מילה שלו היא דברי אלוהים חיים.

.

.

הוא אמר בדרשה שבראש השנה הקב"ה יושב על כסא דין. וצריך לדעת שזה לא הקב"ה שאנחנו מכירים. זה משהו אחר. בכסא דין אין ויתור כלל, אין לבקש סליחה, אין לבקש הבנה, אין רחמים. הוא חזר כמה פעמים בקול חוצב להבות: זה מישהו אחר, זה לא מי שאנחנו מכירים.

הצטייר לי ש"המישהו אחר" שאנחנו לא מכירים, הוא לא מהעולם הזה, הוא משהו מסרט אימה. זומבי כזה. יצור אימה שבא מכוכב אחר, משהו שלא מתקשר כלל, אי אפשר לדבר איתו, לא אכפת לו, הוא מכונת מוות מיסטית לא מובנת כלל. עכביש ממית מיסטי בעל כוחות על אימתניים.

.

לא הלכתי לבית הכנסת באותו ראש השנה. ישנתי כל היום. מה שהציל אותי הוא שבסוף הדרשה שמעתי את הדיבור שלו בלי לשמוע את המילים, רק את המנגינה, כאילו הוא מדבר בשפה שאני לא מבין. והקשבתי למנגינה שלו כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר ואיני מכיר אותו כלל. אז שמעתי במנגינה נביחות כל כך אלימות. מזה הבנתי שאני לא צריך לקבל את דבריו כאמת. אבל כמובן ההשפעה של זה נשארה. עד היום.

זה אדם שאלים כלפי נפשו, הוא חונק אותה למוות באכזריות, כי חינכו אותו שזה מה שבוראו רוצה ממנו. שזו חובתו, ומלב טוב ותמים הוא מתאמץ בכל הכח לקיים את חובתו ולא מרחם על עצמו ולא מקמץ לגבי המחיר הנפשי שזה גובה ממנו. הוא גדל בבית של גדול תורה מפורסם וכנראה כדי לרצות את הוריו הוא מתאמץ כל כך, בכנות. מזה נובע שהוא מתנהג כך גם לאחרים. אין לו ברירה. רואים עליו ברור שהוא לא אדם רע.

.

.

.

.

.

מכאן נובע מה שמציירים את הבורא כגיבור של סרט אימה. יש בנו חרדה שהיא ביסוד קיומנו. אין לנו כח לראות אותה ולחוות אותה. היא מונחת עמוק בתוכנו כאבן דוממת לא מורגשת. אבן של מוות. נמק, מוות מתפשט ואוכל. כח החיים מוכרח שנחווה את זה. אפשר להסתכל על החרדה ישר בעיניים ולחוות את זה ולהתמודד עם זה. אבל אין לנו אומץ לזה. אז אנו חווים את החרדה על ידי שאנו הולכים לראות סרט אימה. שהחוויה שלו היא תחליף לחוויית הפגישה עם החרדה הקיומית שלנו. תחליף לא בריא, מזויף, שגורם להתמכרות. לפני שהמציאו את בתי הקולנוע, והחיים היו רק בבית המדרש בין דפי הגמרא, סרט האימה היחיד שהיה אפשר לחוות הוא הציור הדמיוני שבנינו על הקב"ה.

.

.

.

מי שטעם את סרט האימה המושלם והעוצמתי הזה, כבר לא יסתפק בסרטי אימה עלובים דלילים שיש בקולנוע.

הדרך היחידה לצאת מההתמכרות לסרט האימה, היא להסתכל על החוויה האמיתית של החרדה הקיומית שלנו. כל כמה שזה קשה.

להבין שאם אנו חיים בהרגשה נוחה ובטוחה, זה שקר.

.

.

אם מסתכלים באמת על החרדה הקיומית כמו שהיא לאמיתה, עין בעין, מגיעים לביטחון. כי מבינים שהקיום שלי נתון לכל כך הרבה סכנות נוראות, ואני עיוור להן, והן יכולות לקרות בחצי דקה הקרובה, שהמסקנה מזה היא שאני משחרר את האחריות על בטחוני. מתמסר לעולם. מה שיקרה יקרה. אני מפקיד את עצמי בידי המציאות. אולי היא לא עיוורת. אולי היא חכמה וחיה.

.

.

הרב מבריסק היה אדם חרדתי במיוחד. הוא היה קם כמה פעמים בלילה לוודא שהדלת נעולה. וכן בכל דבר. הוא לא הסתיר את זה וזה היה מפורסם.

בהפצצות הנוראות של מלחמת העולם השנייה, שעשו על העיר "הפצצות מרבד", פיזרו פצצות בצפיפות שכיסו את כל השטח ואין נמלט, הוא היה אומר תהילים בדבקות ומתפלל. כשההפצצות התגברו מאוד והיה נראה שאין יותר סיכוי לצאת מזה, הוא היה נרדם כמו תינוק על מיטתו. רגוע לגמרי. הוא אמר שזה מצב שבו הוא משחרר את האחריות. יש אחריות וחובה להתפלל להצלה. אבל בהפצצות כאלה זה כבר נראה שאין מקום להתפלל. אז אם אין אחריות הוא מוסר את חייו בידי שמיים וכעת הוא רגוע לגמרי וישן כמו תינוק.

.

.

יש שיר של ד.ה. לורנס, שאומר שהוא לא ראה דבר בטבע שמרחם על עצמו (sorry for itself). ציפור קטנה נופלת קפואה מהענף, בלי שלרגע אחד ריחמה על עצמה.

חטא עץ הדעת לפי המורה נבוכים הוא שהאדם ניתק את עצמו מלהיות קיים כאיבר של הטבע הכללי, ונעשה קיים כנפרד. החרדה היא על הקיום שלי כנפרד, על מה שנולד מהחטא. הציפור שלא חטאה אין לה חרדה מהקפאון. היא חלק אחדותי מהחורף. לא מתקוממת מולו.

.

.

זו המסקנה שאפשר להגיע אליה אם באמת מסתכלים על החרדה האמיתית.

לא חייבים לקרוא לזה אלוהים. יש מציאות, אני חלק מהמציאות, לא משהו זר ונפרד לה. אז אני הולך עם המציאות. מה שיהיה יהיה, כי אני חלק מהמציאות ולא משהו עצמאי נפרד שיש לו גורל עצמאי משלו. מקסימום אמות, אז אמות. מקסימום יכאב לי, אז יכאב. אני רק חלק מהמציאות ואני חי אותה כמו שהיא. כי אין לי ברירה. אני עיוור לעתיד, לא שולט בו כלל. זה גורם שתחושת הקיום העצמאי קורסת. מתפוררת. אני לא יכול להגן על המבצר הזה של הקיום העצמי שלי. אז אני נוטש ונסוג, משחרר, שייקח אותו האויב, אין מה לעשות. ככה זה אז שיהיה, אקבל ואשלים.

.

.

יש חיילים שביציאה לקרב אומרים לכל כדור יש כתובת. הם לא עוברים צומת באור אדום באמירה שלכל תאונת דרכים יש כתובת. הם לא מוותרים על עבודה טובה באמירה שלכל שקל יש כתובת. כי בנהיגה ובעבודה החרדה לא נחווית קיצונית כל כך ולא מפרקת אותם מתחושת האחריות על חייהם. ביציאה לקרב הפחד חריף, מריחים אותו, אי אפשר להתכחש לו. מישהו יירה עלי ברובה, יטיל עלי פגזים, ברצון נחוש להרוג אותי. כמה חריפה האלימות שיש בתנועה המהירה מדי של הקליע.

אז המסקנה היא שאני מפסיק לקחת אחריות על הקיום הפרטי שלי. אני מתמסר למציאות. מה שיהיה יהיה. מכתוב. על כל כדור כתובה כתובת, ואני מקבל את זה איך שזה. וזה פלא איך שמכח זה חיילים רצים ישר מול האש. חבריהם נופלים מימינם ומשמאלם והם ממשיכים לרוץ קדימה מול אש מקלעים. אלה אנשים רגילים, לא גיבורים. חלקם היו לפני כמה חודשים ילדים של אמא. כמה גדול הכח של להתמסר למציאות כמו שהיא.

.

.

זו אמונה, מאמין בחי עולמים וזורע. אפשר שהיבול לא יצמח, אולי סתם כך, אולי תהיה בצורת, יבוא ארבה, כימשון, הזרע לא יצמח ואני ומשפחתי נמות ברעב. יש לי רק את מעט הזרעים האלה. במקום לשמור עליהם במקום בטוח, אני זורק אותם לאדמה, כשהכל יכול לקרות להם, בלי שליטה או ידיעה מראש. ואני מתמסר למציאות. גם חילוני זורע. אם נשאל אותו אבל אולי תאבד הכל ותגווע ברעב עם משפחתך, הוא יאמר ככה זה. אין לי ברירה. זו המציאות. מה שיהיה יהיה. הגורל כתוב. משם מגיע הבטחון האמיתי.

.

.

.

.

כל זמן שלא הגעתי למדרגה הזו של בטחון, ואני לא מצליח להיפגש עם רגש החרדה היסודי שבי, לפחות לא עם כולו, אני זקוק לסרט אימה.

יש תופעה פסיכולוגית נפוצה, לרוב אצל נערות מתבגרות, שהנערה עושה לעצמה חתכים בבשר. זה לא ניסיון התאבדות, זה לא חבלה רצינית. לפי המחקרים, ההסבר הנפוץ אצל הנערות האלה, שהן מוכרחות להגיש משהו חזק, כדי להרגיש שיש בהן חיים. יותר לעומק, הסיבה שהן לא מרגישות שיש בהן חיים, היא כי משהו גרם להן לכאב קשה מנשוא. אצל מתבגרים זה יכול להיות כל דבר. הכאב קיים אבל לא מורגש מרוב שהוא קשה ומפחיד להיפגש איתו. והוא יוצר אבן נפשית שמכבה את חוויית החיים של הנפש. החיתוך גורם לחוויית כאב חי, שפוגשים אותו. והנפש חייבת את זה. החיתוך הוא לא אותו כאב אמיתי שיש בנערה. נניח שאנסו אותה והיא לא סיפרה לאף אחד ולא יכולה להכיל את זה. הדרך היחידה לגרום לה להפסיק לחתוך את עצמה היא להפגיש אותה עם חוויית האונס, שתרגיש אותה (כמובן שזה מסוכן מאוד וקשה מאוד ודורש ליווי קרוב וחכם וסבלני וכו' וכו', ובהרבה מקרים לא מצליח). אם היא תצליח לחוות באופן חי, לפגוש ממש, את כאב האונס, הוא יגעש, יכאיב ללא נשוא, יתפרק ויחלוף. אולי הוא יכריח אותה כדי להבריא להגיע לאופן כלשהו של אמונה. בעצמה, בעולם, בטוב, בחיים, בבני אדם.

.

.

כל זמן שזה לא יקרה הכאב של האונס יישאר, כי כאב החיתוך הוא כאב שונה ממנו ולא מפרק אותו. והחיתוך לא יספיק והיא תתמכר לחתוך יותר ויותר.

.

.

כך גם אצלי, אני לא באמת אמיץ מספיק כדי לפגוש במלואה את חוויית החרדה הקיומית האמיתי שלי. לכן זו אבן בתוכי שצריכה גירוי חיצוני שיגרום לחווייה כאילו זה מורגש. הגירוי האמיתי של לפגוש את החרדה האמיתית הוא מעל כוחי, אז אני יוצר גירוי מזויף, שהוא סיפור האימה הדמיוני על אלוהים מפחיד ונוקם ואכזרי. את הזיוף יותר קל לפגוש, כי במקום כלשהו יודעים שזה לא באמת. החרדה האמיתית היא אמיתית. זה לגמרי באמת שאני יכול לקבל שבץ עוד שנייה אחת. אלוהים שיבשל אותי בצואה רותחת זה מפחיד מאוד אבל אחרי הכל משהו בי יודע שמסתבר שזה לא באמת יקרה כפשוטו.

.

.

מי שאין לו מודעות כלל למנגנון הנפשי הזה, זה מנהל אותו מאחורה, מושך לו בחוטים, הוא כמו בובה שמתנהלת מכח החוטים האלה ואין לו שום מושג שזה קורה לו. אין לו שום סיכוי לרכך את את הפחד.

אם אדם מבין היטב את המנגנון הנפשי הזה, רואה אותו ממש, אז גם אם אין לו אומץ לפגוש את החרדה האמיתית והוא כתחליף מרגיש את האלוהים הזומבי המפחיד חופף מעל ראשו, עדיין המנגנון הזה לא שולט עליו שלטון בלי מצרים וגבולות, כי הוא יכול להסתכל עליו גם אם לא לבטל אותו לגמרי.

.

.

.

אני מנסה להתרחק מהציור המפחיד של אלוהים. ללמד את עצמי שהוא לא אמיתי. המורה נבוכים עוזר לי בזה הרבה. אבל כיוון שלא נפגשתי עם החרדה האמיתי שלי ולא הגעתי מכוחה לביטחון אמיתי, כוסס בתוכי הרעב לסרט האימה, שאצלי הוא הסרט החרדי. לכל דת יש סרט כזה, וגם לדברים רבים שלא מוגדרים כדת.

למשל אם יש אדם שיש לו צורך נפשי חזק ודחוף, התמכרותי, לאכול, או נניח להטיל מימיו. ואין לו אפשרות לעשות את זה. הוא יכול לטשטש את זה. לחשוב על דברים אחרים, לנשום עמוק, להיכנס למצב רוח כמו של מדיטציה. אם אז משהו הכי קטן יזכיר לו את הצורך שלו, אפילו בהזכרה חלשה, הוא מייד יתפוצץ, הוא ייצא מההרגעה המלאכותית שעשה לעצמו ויהיה מוכרח מייד לאכול או להטיל מים.

.

.

זה המצב אצלי לגבי הצורך הנפשי שלי לצייר את האלוהים כמפחיד. אני לומד מורה נבוכים, חושב על דברים אחרים, מתעלם. הצורך נעשה מטושטש ונסבל. אבל הוא שם. אם אני מקיים מצווה, הצורך הזה מייד קופץ ומתלקח. הנה, עשיתי מצווה, שמחתי בה ונהניתי הנאה רוחנית יפה. אם לא הייתי עושה אותה היה לי עונש כרת וערירי, נפשי הייתה נכרתת לנצח מהעולם. היית מת בגיל צעיר. כמה טוב שעשיתי את המצווה הזו.

אם הייתי משמיט מילה אחת מהקריאת שמע הייתי נשרף בגיהנום. כמה טוב ששמתי לב היטב ואמרתי כל מילה בהטעמה. בפעם הבאה אומר קריאת שמע יותר לאט, אתעכב על כל אות, שלא אפול לגיהנום. היום במזל זכרתי לשים לב ולא דילגתי, אבל לפעמים אני עייף, דעתי מוסחת, איך אני יכול לוודא שאף פעם לא אבליע שום מילה מהקריאת שמע. רגע אחד של חוסר תשומת לב וישר גיהנום. כמו להרדם בנהיגה. פתאום אני חש משהו חריף, הפחד הזה מנטרל את הפחד האמיתי, זה תענוג. כמו ללכת מול כלוב הטיגריס בגן חיות ולראות אותו חושף שיניים ונוהם. אם הטיגריס רגוע, כולם עוברים לידו באדישות וממשיכים. אם ילד יכריז תראו, הטיגריס עצבני, נוהם וחושף שיניים, איזה פחד! מיד כולם ירוצו לשם ויסתכלו כמהופנטים, לא יחמיצו רגע מהמראה הנורא. ואם הטיגריס יתחיל להשתולל כמטורף, וינסה לקפוץ מעל הגדר, וזה יהיה באמת מפחיד, אז אנשים מכל הסביבה יזמינו מונית דחוף שלא להחמיץ את החוויה, והסרטון יהיה ויראלי.

אם יש תאונת דרכים המון סקרנים עוצרים לראות. אם פשטה השמועה שיש הרוג, שיש גופה שותתת דם, שהיד נקטעה ועפה עשרה מטרים, כמות הסקרנים תוכפל פי עשר. מי יכול להחמיץ חוויה עוצמתית כזו. רואים את זה בכל מקום, כמה אנו צמאים לפחד, מכורים לו. עיתון שיפרסם תמונת גופה מרוטשת של אשה שבנה הפסיכופת שחט אותה, ימכור כמו כל שאר העיתונים ביחד כפול עשר.

לא נהוג לפרסם תמונות כאלה, אבל מספרים ידיעות כאלה לרוב. נניח שאולי חשוב לי לדעת משהו על הממשלה או התקציב או מזג האוויר. אבל לדעת שבן משוגע רצח את אמו באשקלון מה זה מעלה או מוריד לי. למה חשוב שאדע שזה קרה. יש גם ידיעות שבקולומביה אשה הטביעה את התינוק שלה ואכלה מבשרו. יש הרבה כאלה מסוגים שונים. למה שאשלם כסף על העיתון כדי לדעת עובדה כזו. במה היא תועיל לי, מה יש בה שיכול לעניין אותי, איזה חכמה אלמד מזה.

.

.

ניסו לעשות עיתון עם ידיעות חיוביות, אף אחד לא קנה. משעמם לגמרי לדעת שבקולומביה מדענים הצילו זן קופים נכחד. אין ריגוש בזה.  מחקרים הוכיחו שיש קשר ברור בין כמה ידיעות זוועה יש בעיתון וכמה אנשים קונים אותו.

יש כותרות של ידיעות שכתוב בהן: קשה לצפייה! זה מבטיח שכולם יכנסו לראות.

.

.

.

הטרור יעיל בגלל המנגנון הנפשי הזה. היו תקופות שהיה גל מעשי טרור, וכל האוכלוסיה חיה באימה, והיה צריך לעשות משהו כדי להקל על האימה. וזה שירת בדרך כלשהי את הטרוריסטים, אחרת לא היו עושים את זה.

יש גלי טרור שבהם נהרגו בחודש עשירית מכמות האנשים שנהרגו בתאונות דרכים. ועדיין כל האוכלוסיה הייתה באימה מזה.

כי טרור זה כמו החיתוך שנערה עושה בבשרה, זו חוויה חריפה של פחד, ריגוש עז. איש מפוצץ פצצה על אזרחים, חלקי גופות עפים. לתאונות התרגלנו, זה לא אלים אלא סתם מקרי. זה לא מרגש. כל הצורך ההתמכרותי לפחד מתמקד במעשה הטרור. כל העם רוגש, כולם מדברים על זה, נחרדים, מזדהים עם המשפחה השכולה, מזועזעים מהכאב שלה, מראיינים את ההורים השכולים ושואלים אותם כמה קשה החוויה שלהם, אנשים רגישים לא יכולים להרדם או לאכול. כשבכל יום מתים בבתי חולים אנשים רבים, ילדים כל יום מתים במחלקה ההמטולוגית, לא אכפת לאף אחד. לא מדווחים על זה. זו לא הזדהות אמיתית, זה התמכרות לריגוש של פחד שמצוייר באופן חריף, קולנועי, דרמטי ומזעזע. חותך בבשר.

.

.

אפשר להמשיך עם עוד דוגמאות לאין מספר כמה אנו מכורים לפחד הדמיוני, כמה איננו יכולים להימנע מלחפש לחוות אותו, כמה טעים לנו פסטיבל פחד שכזה. אז אם כאדם דתי זה כתוב לי על דפי ספר קדוש שאמיתתו המוכרחת מחזקת את הריגוש שהוא גורם, בוודאי שלא אוכל לעמוד בפיתוי.

פרשת כי תבוא, כמה מפחיד, היא פרשה שהכי הקשבתי לה בקריאת התורה. היא מרגשת ומעניינת, מושכת.

.

" כ יְשַׁלַּח יְהוָה בְּךָ אֶת הַמְּאֵרָה אֶת הַמְּהוּמָה וְאֶת הַמִּגְעֶרֶת בְּכָל מִשְׁלַח יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַד הִשָּׁמֶדְךָ וְעַד אֲבָדְךָ מַהֵר מִפְּנֵי רֹעַ מַעֲלָלֶיךָ אֲשֶׁר עֲזַבְתָּנִי. כא יַדְבֵּק יְהוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. כב יַכְּכָה יְהוָה בַּשַּׁחֶפֶת וּבַקַּדַּחַת וּבַדַּלֶּקֶת וּבַחַרְחֻר וּבַחֶרֶב וּבַשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּרְדָפוּךָ עַד אָבְדֶךָ. כג וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. כד יִתֵּן יְהוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ. כה יִתֶּנְךָ יְהוָה נִגָּף לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ בְּדֶרֶךְ אֶחָד תֵּצֵא אֵלָיו וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים תָּנוּס לְפָנָיו וְהָיִיתָ לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. כו וְהָיְתָה נִבְלָתְךָ לְמַאֲכָל לְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ וְאֵין מַחֲרִיד. כז יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין מִצְרַיִם ובעפלים [וּבַטְּחֹרִים] וּבַגָּרָב וּבֶחָרֶס אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא. כח יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. כט וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ. ל אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה [יִשְׁכָּבֶנָּה] בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ. לא שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ חֲמֹרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלֹא יָשׁוּב לָךְ צֹאנְךָ נְתֻנוֹת לְאֹיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ. לב בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ רֹאוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. לג פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים. לד וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. לה יַכְּכָה יְהוָה בִּשְׁחִין רָע עַל הַבִּרְכַּיִם וְעַל הַשֹּׁקַיִם אֲשֶׁר לֹא תוּכַל לְהֵרָפֵא מִכַּף רַגְלְךָ וְעַד קָדְקֳדֶךָ. לו יוֹלֵךְ יְהוָה אֹתְךָ וְאֶת מַלְכְּךָ אֲשֶׁר תָּקִים עָלֶיךָ אֶל גּוֹי אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ כו'.

[…]

יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר גּוֹי אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע לְשֹׁנוֹ. נ גּוֹי עַז פָּנִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן. נא וְאָכַל פְּרִי בְהֶמְתְּךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ אֲשֶׁר לֹא יַשְׁאִיר לְךָ דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַד הַאֲבִידוֹ אֹתָךְ. נב וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ עַד רֶדֶת חֹמֹתֶיךָ הַגְּבֹהוֹת וְהַבְּצֻרוֹת אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בָּהֵן בְּכָל אַרְצֶךָ וְהֵצַר לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ בְּכָל אַרְצְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָךְ. נג וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ. נד הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר. נה מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. נו הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ. נז וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ."

.

.

האשה הכי ענוגה תאכל את בשר ילדיה, ואת שלייתה, ולא תיתן לבעלה ולשאר ילדיה שאותם היא עוד לא הספיקה לבשל. למרות ששמעתי את זה הרבה פעמים, ובעל הקורא קורא לאט וקשה לא לאבד את הריכוז, האוזניים מזדקפות, מה כתוב שם? מרגש, מושך.

.

.

אחרי חטא העגל שלפו חרב ושחטו אלפי אנשים, גם אם זה ממשפחתם. זה מעניין. פנחס שיפד על הרומח איש ואשה מעורים זה בזה בזיווג והסתובב כשהם מונפים ככה למעלה סביב כל המחנה. זה מעניין. ליילד תינוק ולהשליך אותו ליאור. מעניין. בני אהרן יצא חוט של אש ונכנס לאף שלהם, מול אבא שלהם, ממש מעניין. שכן נדרס ויש על הכביש לידי גופה שותתת דם. אני איש מכובד ולא ארד למטה להסתכל עם כל ההמון, אבל אכבה את האור ואציץ מהחלון מסדק בווילון. אין לי שליטה להמנע מזה, איך יתכן שזה יקרה לידי ולא אסתכל. כך אני לא יכול שלא לעשות מהתורה פורנוגרפיה של אימה. היא כולה מלאה בחומר גלם עשיר ועסיסי לסרט כזה.

.

.

כל קיום מצווה מכניס אותי לסרט הזה. זו סיבה נוספת לחוסר היכולת לקיים מצוות, אין לי דרך למנוע את הריגוש החולני ההתמכרותי הזה. אני חייב להישאר בתרדמת אדישות למצוות כדי לטשטש את זה.

.

.

אני לא יודע כרגע להגדיר את זה הלכתית ולבסס במקורות, אבל אין לי ספק שנותן התורה האמיתי, הטוב, יותר מכל דבר אחר רוצה שלא נשתמש בתורתו ומצוותיו ליצור סרט אימה דמיוני ולצייר אותו כמלך החושך מעורר פלצות.

קשה לנו לפרש את המקומות המפחידים לכאורה שבתורה ולהבין אותם לאמיתם לעמקם לפי יושרם האמיתי, ולראות שהקריאה השטחית המפחידה שגויה לגמרי והכל שם רק חסד ואור ודרכי נועם. אפשר לפרש כך בכל מקום ולראות שזו האמת הפשוטה. פעם עמלתי על זה, בהכוונת הרב וולבה, והוא הדריך אותי לראות איך בכל מקום זה לא כמו שנדמה לנו, לא כמו שהדמיון שלנו רוצה שזה יהיה. אבל הצורך שלנו בפחד לא יתן לנו להפנים את הפירוש האמיתי, ישבש אותנו מלראות אותו. ואם נצליח אחר כך נשכח ונחזור לתפישה שברור שיש בתורה הרבה מאוד פסוקים זוועתיים.

הרי מפורש, עיר הנידחת, הורגים את כולם, את כל התינוקות. הנשים והזקנים. ואלה אנשים משלנו, דוברי עברית, חברים, אחים.

אם השכן שלי, פנחס החביב מהמכולת, שתמיד רושם לי ומחייך אלי, חילל שבת, אני מסתכל איך מפילים אותו ממגדל, ואם עדיין לא מת שמים עליו אבנים כבדות, וגם אני אשים אבן. ויש דברים שאם הוא עשה נתיך מתכת וכשהיא לוהטת נפתח את פיו בכח וניצוק אותה לתוך גרונו, כשהוא חי. כמה מרתק.

כשהיו באירופה הוצאות להורג על הגרדום בכיכר העיר, היה נקבץ קהל עצום סביב. ואם זו מדורה ששמים עליה אדם חי, אז עוד יותר מרתק, כולם באים בשקיקה ותולים עיניהם. אז למה שלא ירתק אותי באותה דרך לקרוא איך התורה האמיתית מצווה עלי ליצוק מתכת לוהטת לגרונו של אדם חי.

.

.

.

.

שמעתי ממורה, שדיבר עם ילדות חרדיות בכיתה ג'. הם שוחחו על המן הרשע. ילדות כל כך טובות ומתוקות. הוא שאל מה את היית עושה להמן. הייתה ילדה שאמרה הייתי מכניסה לו אצבעות לעיניים ומוציאה לו את העיניים.  ואחרת אמרה הייתי גוזרת לו את האצבעות עם המספריים, שירד לו המון דם. והילדות נסחפו עם זה, התלהבו, הפכו ליותר ויותר יצירתיות. זו הייתה חגיגה, הן לא רצו להפסיק.

בל"ג בעומר עושים בובות בדמות המן (או חייל חרדי או פוליטיקאי שנוא) בגודל טבעי של אדם, ושורפים במדורה. או תולים בובות כך שזה נראה כמו עמוד תלייה מזוויע.

.

.

אנשים לא רעים. האנשים האלה שנמשכים לזוועה כמו זבובים לצואה, יעזרו ויתנו משלהם, ירחמו ויתנו צדקה מכל הלב. יתנהגו יפה זה לזה. לא יפגעו בזבוב. הם מחפשים רק סרט אימה דמיוני, לא באמת לפגוע במישהו. הם טובים. רק הם מלאים חרדה, ולא רואים אותה, והיא שולחת אותם לחוות חרדות דמיוניות כדי להימלט מלפגוש את החרדה מהאמת.

.

.

.

.

אין לי עצה למעגל ההרסני הנורא הזה. העצה שיש לי היא תיאורטית, אי אפשר להיות כל כך אמיץ. אני בורח מהבעיה, לא מתמודד איתה. ראש השנה עכשיו, ואני מייד שוכח את זה לגמרי. שכחה כפייתית. של בריחה. מוכרח לשכוח את זה לגמרי. כל כך קשה לי עם הפחד, אני מתאמץ כל כך להגיע לאמונה בריאה במציאות או באלוהים, ולשחרר את החרדה, אני לא יכול עכשיו ליפול לפחד של ראש השנה. פשוט לא יכול. אין לי כח. זה יפיל אותי אחורה. ואני עייף מהטיפוס, לא יודע כמה כח יהיה לי לשוב ולטפס. יחסית לאחרים קל לי כי אני לא מקיים הלכות ולא הולך לבית הכנסת. אני בכלל בכפר דרוזי עכשיו. כל כך טוב לי שאני לא שומע קולות של שכנים שמתאמנים על התקיעות, או מחר לשמוע תקיעות אמיתיות.

טוב לדרוזים, הדת שלהם סודית, אין להם ספר של הדת (מלבד לבודדים ששומרים בסוד), הם לא יודעים במה הם מאמינים. אין להם ממה לפחד. יש כמובן אין ספור סרטי פחד אחרים, לא קשורים לדת, אבל הכח של הדת להפחיד יותר גדול מכל סרט אחר.

.

.

.

.

עדיין הנושא של שמירת המצוות אצלי לא פתור. אני לא מרגיש שהבנתי באמת מה קורה אצלי עם זה. כל ההסברים שכתבתי לדעתי נכונים ויפים, אבל אני מרגיש שהכח שהפיל אותי בעוצמה כזו בגלל קיום המצוות הוא עדיין חידה. למה הוא בא כל כך חזק, אלים, מוחלט, לא נותן לי שום יכולת בחירה. אם אני חושב אולי אנסה לקיים מצווה כלשהי מתוך התבוננות בפחד שכתבתי עליו, רק לצורך מחקר, לראות את ההשפעה של זה עלי תחת עין בוחנת בזמן אמת, גם על זה משהו בתוכי מייד צועק, בוכה, נכנס להיסטריה, מרגיש כל כך קרבן מסכן, שהוא לא יכול בשום אופן. זה עדיין תעלומה. והנפש שלי לא נותנת לי להסתכל על זה. היא מגרשת את המבט שלי משם.

אבל עשיתי כעת צעד, מן הסתם עוד אחזור לעסוק בזה ואני מקווה שאבין דברים נוספים.

.

.

.

(להבהיר, דיברתי על שתי סיבות שונות למה אינני יכול לקיים מצוות. האחת היא איבוד החופש, והשנייה היא החרדה)

.

.

מבחינתי אם שואלים אותי אם אני מקיים הלכות, התשובה האמיתית היא כן, ובהידור גדול.

יש סיפור חסידי על האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך, שהיו בבית סוהר, והיה שם דלי של בית הכסא בתוך התא. אחד מהם בכה מרה על כך שבגלל הדלי אי אפשר להתפלל, ואמר מימי לא החסרתי תפילת מנחה. אחיו אמר לו, יש מצווה לא להתפלל ליד צואה, כעת אתה זוכה לקיים את המצווה הזו ואתה יכול לשמוח בה.

.

לקיים וחי בהם ולא שימות בהם זו מצווה. מי שחילל שבת כדי להציל נפש עשה מצווה, הוא עשה כפי הציווי ההלכתי, וצריך לרקוד ולשמוח על המצווה שעשה. במצב שלי מה שאני עושה זה קיום ההלכה, כך היא מורה. לכן לפי האמת אני מקיים הלכה בהידור ודקדוק. אני אומר שאני לא שומר הלכות רק כי אנשים לא יבינו אם אומר שאני כן שומר.

כתוב שהרוצה לעשות מצווה ונאנס הקב"ה מעלה עליו כאילו עשאה. וכמדומני שהמהר"ל אמר, שזה קיום הכי מהודר. כי אם הוא היה עושה את המצווה בפועל היו מתערבבות לו מחשבות, והיה בוודאי חוסר שלמות במעשהו. אבל כשהמצווה היא ברצון, הרצון הוא לקיים אותה בשלמות גמורה, כמו שמשה רבינו קיים אותה. ואת מה שהוא רצה, את זה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה, והרי נמצא שקיום המצוות שלי הוא במדרגה כמו של משה רבינו. ובנוסף אני גם מקיים "וחי בהם" שכל המצוות נדחות מפני פיקוח נפש, וגם זו מצווה עצומה וגדולה, וגם אותה אני מקיים בהידור ושלמות. (במקום אחר הראיתי שגם לקיים "אנוס רחמנא פטריה" זו מצווה גדולה ואכמ"ל)

,

.

.

.

המשך נוסף.

אם אדם מבנה את החרדה הפנימית המוכחשת שלו לציור של תפישת עולם דתית, מלבד שהוא מקבל ריגוש של חרדה שגורם לו להרגיש משהו, ולא רק להיות מאובן, הוא מרוויח עוד משהו. 

החרדה יסודה בכך שהכל יכול לקרות הכל רגע בעתיד. אין שום חוקיות ושום דרך לצפות מראש. אם האדם ירגיש שיש לו יכולת כלשהי לשלוט במה שיקרה בעתיד, זה ישכך את משא החרדה. 

מכאן מגיעה המיסטיקה, מגדת עתידות, קוראת בקפה, אסטרולוגיה וכו'. בעולם העתיק אף אחד לא עשה שום דבר בלי להיוועץ באסטרולוגיה או משהו מעין זה. בזמננו שנעשינו יותר רציונליסטים יש לנו דרכים אחרות. יש ענף מתפתח מאוד ברפואה, שמגלגל מליארדים, של "אנטי-אייג'ינג", כלומר מלחמה בזקנה. לוקחים תרופות משוכללות שגורמות שלא נזדקן. תוספי מזון וכו' שנהיה בריאים בוודאות. 

.

.

שמעתי מי שאמר לא עישנתי, התעמלתי, אכלתי רק טבעוני, סדנאות ניקוי רעלים, איך יכול להיות שקיבלתי סרטן ריאות. הוא עמל כל כך הרבה על התחושה שעתידו מובטח, שום חולי לא ישלוט בו (הוא רק שכח שיש גם תאונות דרכים וכו')

.

.

כמובן לצבור כסף גם זה נותן תחושה מזוייפת של שליטה בעתיד. אדם צבר מיליון ואז אומרים "העתיד שלו כבר מסודר". מי שיש לו הרבה מיליונים אומרים הוא סידר כבר את העתיד שלו וגם את של ילדיו ונכדיו.

.

זה נשמע כמו בדיחה או המצאה, אבל באמת זה קרה. בעצמי ראיתי. אדם הלביש את ילדתו בת הארבע בקסדת אופניים במשך כל היום.  

.

.

.

יש אין ספור דוגמאות למאמצים שונים ומשונים, שאנו ממתאמצים כדי לשלוט בעתיד ולבטח את עצמנו מפניו. גם חכמים מנתהגים באופן נלעג להפליא כשזה מגיע לידי כך. אם אנסה להראות עוד ועוד דוגמאות זה יתארך בלי סוף. 

.

המנגנון הכי מפותח לייצר את התחושה של שליטה בעתיד והגנה מפניו, היא כמובן הדת. 

הבעיה בעתיד שהוא לא צפוי כלל. הוא כאוטי. הכל יכול לקרות בלי שום סיבה ושם סדר ולכן בלי שום יכולת לחזות.

אם אדם עיוור נכנס ליער מלא נחשים ועקרבים ונמרים, הדבר שהופך את הפחד לקשה מנשוא הוא שכל דבר יכול לקרות בכל רגע נתון. 

אם האדם הזה היה מקבל חוקים, למשל אם אתה מרים יד ימים למעלה אז אתה מוגן מנמרים, יד שמאל למעלה אז אתה מוגן מנחשים, אם אתה לא עוצר אחרי מספר זוגי של צעדים אז אתה מוגן מעקרבים, וכן הלאה. כעת הפחד פחות נורא, כי יש לי איזשהי שליטה עליו. יש בו סדר. אז גם יש לו פנים. 

.

.

למשל למרות המחיר הכבד של חיים בעיר, והטוב שבחיים בטבע, רוב האנשים חיים בערים כי שם העתיד מקבל אשליה של ארגון. אם תישמע לחוקי התנועה ותעצור ברמזור, לא תהיה לך תאונה. יש קופות חולים לרוב, יש חינוך שמבטיח עתיד טוב במקצוע מכובד ומכניס, יש פנסיה וביטוח סיעודי, ביטוח לאומי שמבטיח בטחון תזונתי אם לא אוכל להתפרנס, יש הרבה אנשים סביבי שבמקרה חרום יעזרו לי, יקראו לאמבולנס. יש משטרה וצבא ששומרים עלי. יש תקן שבודק ששום דבר לא מסוכן, יש פיקוח וטרינרי וכיו"ב על כל ענף. זו שמיכה עבה שאני מתעטף בה ועוצם עיניים ומרגיש מוגן מפני האכזריות המטורפת של העתיד. 

.

לאנשים אין תחושת קמצנות אם כספם יושקע במטוס קרב הכי חדש שמרשים את הדמיון, הנה המפלצת המעופפת המשוכללת הזו תשמור עלינו מכל סכנה. אני לא אומר שזה מיותר כי אני לא מבין כלום בניתוח המצב מבחינת איומים בטחוניים, אבל במחיר מטוס אחד ובוודאי צוללת אחת, אפשר לעשות השקעות במערכת הבריאות או במלחמה בתאונות דרכים שישמרו עלינו הרבה מאימת העתיד, ושם חבל על כל שקל, כי הדמיון מתרשם יותר ממטוס משוכלל. 

.

.

הרבה אנשים (אני לפחות כזה), מפחדים מג'וק יותר ממה שמפחדים מדוב. דוב מבחינתי זה כמו לראות מכונית מתקרבת במהירות כשאני מנסה לחצות כביש סואן. זה לא פחד מצמית ומשתק שאי אפשר לעמוד בו. זה מצב מסובך שאני אנסה לחשוב איך אני מתמודד איתו. 

אבל אם ג'וק, שלא יכול לעשות לי שום דבר, יכנס לי לתוך החולצה ויילך עלי, אשתולל מפחד. 

נדמה לי שהסיבה היא שהג'וק הוא חי ויחד עם זה אין לו פנים. לדוב יש פנים, מבט, זה בדמיון נתפש כמשהו שאפשר לתקשר איתו, דומה לאנושי. אני אולי קצת מכיר ומבין אותו. הג'וק סתום וזר ומנוכר לחלוטין. כשמשהו כל כך זר, שונה ממני, החיים והתנועה שבו מפחידים. הם לא צפויים. אפילו שאני יודע שלא נשקפת ממנו שום סכנה. אלה פעולות דמיון שלא קשורות לשום עניין רציונלי. 

.

.

העתיד הוא כמו ג'וק, סתום, לא צפוי. אין לו פנים, אין שום רמז מה הוא צופן. הדוב מסתכל עלי, פוסע לכיוון שלי, אני יכול לשער (לפחות בדמיוני) אם הוא רעב ותוקפני או רגוע. יש לו מבט והליכה ואלה דברים שאני מרגיש שמובנים לי. הג'וק נע בלי מבט, הוא לא נדמה כאנושי. אם היה ג'וק בגודל של דוב שעקיצתו ממיתה, הפחד ממנו היה כל כך יותר גדול מהפחד מדוב. 

הדת נותנת לעתיד פנים. יש חוקיות. צדקה תציל ממוות. יש מידה כנגד מידה, מי שעמל לעשות חסד לחולים לא יהיה חולה. 

כשאנשים נותנים צדקה, הם מעדיפים לתת לקופת העיר של רבי חיים קנייבסקי, כי אז הם מקבלים שטר חתום מכח "הצדיק גוזר והקב"ה מקיים", שמבטיח להם שהצדיק גזר על הקב"ה שלא תהיה מחלה בביתם. 

אנשים מעדיפים קמע או מים קדושים, כי זו הבטחה מוצקה יותר.

יש דברים כמו "כל האומר תהילה לדוד שלוש פעמים בכל יום" מובטח לו שהוא בן העולם הבא. כל הדברים של "מובטח לו" מושכים יותר ממצוות אחרות. 

אנשים מהדרים לבדוק מזוזה יותר מאשר תפילין. כי המזוזה שומרת. וכן הלאה. 

.

כלומר לא רק שהדת מציירת את סרט האימה שבתוך הנפש, היא גם מארגנת אותו, משליטה בו חוקיות. מרגיעה. 

.

.

אם הדת היא ההאחזות שלי בעוגן שירגיע אותי מהחרדה היסודית, והיא מבטיחה לי שאם אהיה צדיק וצייתן אהיה מוגן על ידי כח ששולט בעתיד, אז אם אני עושה עבירה דתית, אני שומט את האחיזה בעוגן הזה, ונופל לתהום החרדות הפראיות. 

אם החוייה היסודית בחיים שלי היא שאני בנפילה חופשית לתהום מלאה עקרבים ונמרים, כלומר העתיד, והצלחתי באמצע הנפילה להאחז בענף בולט, כלומר הדת, ולהחזיק את עצמי תלוי מעל התהום בלי ליפול לתוכה, אז אם אני עובר על מצווה ממצוות הדת, זה כמו לשמוט את האחיזה שלי בענף. 

כל העניין של החרדה מהעתיד הוא עניין של דמיון בהמי לגמרי, פראי לגמרי. שום שכל לא נכנס לשם. השכל הוא מה שמבין שהבריחה מהחרדות היא אשליה שקרית לחלוטין, נלעגת בטפשותה. והדרך היא לחשוב יותר רחב, על המציאות שהיא לא רק האני המצומצם התינוקי שלי שעומד לבדו במרכז הכל, והוא לבדו כל המציאות וכל הקיום (וכמו שכתב במו"נ ג' י"ב). אבל כאן משתולל הדמיון ולא נותן רשות לשכל להתקרב. 

הפחד הכי גדול הוא מהלא-ידוע. אם אומרים לילד תמים אם תעשה כך וכל אתה לא יודע מה אני אעשה לך, זה מפחיד יותר מאשר אם יאמרו לו אתן לך כך וכך מכות חזקות. 

אם מכיניסים אדם לחדר חשוך לגמרי ואומרים לו יש כאן סכנות רבות ונוראות, ולא נגלה לך מה הן, הוא הרבה יותר מפחד מאשר אם אומרים לו יש בחדר נחשים ארסיים. 

אם הדת היא ענף שגורם לי לדעת על העתיד ולשלוט בו, עבירה דתית מחזירה אותי לתחום הדמיון המשתולל, הדת כבר לא תשמור עלי, אז מי יודע מה יקרה לי, העתיד המקרי נורא, להימסר ליד המקרה, בלי השגחה אלוהית, ואולי האלוהים גם הוא עכשיו בין מבקשי רעתי. 

.

.

זה הכח הכביר שיש לדתות על ההמון. כשאמרו לבן גוריון למה הוא מסכים שבחורי ישיבה לא יתגייסו, הוא השיב מה אכפת, בדור הבא או זה שאחריו כבר לא יהיו יותר בחורי ישיבה. העולם מתקדם לכיוון של רציונליות, שכליות. הדת כל כך לא עומדת במבחן הרציונליות. אדם מודרני, נאור, משכיל, שמכיר מדע, איך יתכן שיאמין שלפני אלפי שנים ירד על הר משהו כמו "אלוהים" ונתן ספר תמוה עם דברים מוזרים כמו שאסור לאכול חלב ובשר, ושזה ייחשב למחייב גם בזמננו. הרי רואים שזה ספר פרימימטיבי, שולל זכויות נשים, גזעני, אומר להרוג את כל האויבים לפעמים על נשיהם וטפם וכו' וכו'. איזה הגיון יש שאם אוכל בשר בחלב מישהו יזרוק לגיהנום את נפשי שתישאר אחרי המוות. וכו' וכו'. 

ביאליק ליקט את אגדות התלמוד לספר האגדה, כי אמר שעוד מעט לא יהיה בשום אדם שילמד תלמוד והוא יישכח לגמרי, לכן כדאי להציל את האוצר התרבותי ספרותי שנמצא בו.

והנה הדת, בגרסה הכי חשוכה, פרימיטיבית, אלימה, בהמית, דמיונית, שמובלת על ידי הרחוב והמנהיגים שהרחוב מכתיר, הולכת ומתפשטת על עוד ועוד אנשים. 

.

.

למשל פרופסור משכיל מאוד, מדען גדול, פילוסוף מוכר בעולם, הולך לבית הכנסת. הוא קורא בתורה ומבין אותה כפשטה, כמו שהבין כשהיה בן חמש בתלמוד תורה. מקיים את כל הטקסים הכל כך לא שכליים בלי לשאול שאלות. אומר על שולחן שבת דבר תורה ששמע, שההגיון שלו כל כך לא עומד במבחן הביקורת הלוגית המדעית. הפרופסור זונח את כל חכמתו בשער בית הכנסת, ונכנס לשם טיפש כמו כל אחד מההמון הנבער. 

כי הדת שלו נותנת לו נחמה לחלק הרגשי הכי תינוקי ודמיוני, לפחד מהעתיד. אם אם מניחה תינוק בן שנתיים ברחוב ונעלמת בלי להיפרד, או מתה פתאום, התינוק יכול להשתגע מרוב פחד היסטרי חסר גבולות. הוא לא מבין כלל את המציאות שסביבו, הכל יכול לקרות לו ואין לו שום שליטה. אם מישהו מרים אותו הוא נרגע. הפרופסור צריך שהדת תהיה מי שהרים אותו מהרצפה והחזיק אותו. כעת יש מי שישמור, אפשר להרגע. אם הוא יכנס לבית כנסת עם שכלו, זה כבר לא יהיה חיבוק אימהי שעוטף ומגן על התינוק חסר הישע.

אם האמא המחזיקה אמרה אם תאכל בשר עם חלב אני אשמוט את אחיזתי בך, כמה פחד יהיה לתינוק מאיסור בשר בחלב. 

.

.

יש לי ידיד דתי לאומי שפעם נסעו לחו"ל. הוא הגיע למקום שבו היה קושי להשיג אוכל כשר. הדרכתי אותו איך מבחינה הלכתית הוא יכול לוודא שמה שהוא אוכל זה כשר גם אם אין הכשר מודפס על האריזה. בין היתר הסברתי לו את היסודות של הלכות תערובות. יש מקרים מסויימים שבהם גם אם ייתכן שיש שומן חזיר בתוך האוכל, להלכה מותר לכתחילה לאכול אותו כי החזיר בטל ברוב (כמובן לא כל ביטול ברוב מותר לכתחילה, אלה דינים מורכבים וזו רק דוגמה). 

.

הם לא יכל לסבול את זה בשום אופן. הוא אמר מה שלא יהיה, לא אוכל שום דבר שמעורבב בו חזיר. אי אפשר לסבול את הרעיון שאני מכניס חזיר לפי ולגופי. 

אמרתי לו אתה כופר בתורה. בתורה כתוב שביטול ברוב מותר לכתחילה, כבר אין כאן מציאות של חזיר הלכתי, ההלכה מגדירה את האיסור וקובעת מתי יש איסור ומתי איננו. היא מתייחסת לצורת חזיר ואם אין צורת חזיר לא אכפת לנו שיש מולקולות חומריות של חזיר בתוך האוכל. זה חלבונים שאינם שונים בשום דבר מחלבוני הפרה. ואתה חולק על זה וחושבים שהמולקולות החומריות של החזיר זו ההגדרה של חזיר.

הוא הסכים איתי בשכל ובשום פנים לא יכל לעשות כמו שאני אומר. זה קרה כמה פעמים. 

.

.

מכאן גם נובע מה שאנשים רוצים שיודפס הכשר גם על האקונומיקה. ליתר בטחון. במיוחד בפסח, חג הפחד. מכאן גם נובע שאנשים שואלים את הרב על כל דבר, אם לעבור דירה, לפתוח עסק, ללדת תינוק, באיזה שם לקרוא לתינוק וכו'.

תחשוב רגע, מאיפה הרב יכול לדעת תשובות לשאלות כאלה. אז אנשים משיבים יש לו רוח הקודש. נו באמת, תחשוב על זה רגע. 

לא ראיתי את המקור, אבל כותבים שבעל התניא אמר שלא יבואו אליו בשאלות כאלה כי הוא לא נביא. הוא חכם, זה אומר שאפשר לשאול אותו שאלות בהבנת סוגיא כלשהי, בנגלה או בנסתר, או להתייעץ כשמדובר על שיקולים שכליים כלשהם. אבל השאלה איזה שם לקרוא תינוק, וכל כיוצא בזה, אין בה שיקולים שכליים, ורק נביא אפשר לשאול על דברים כאלה ואני אינני נביא. אם הוא לא נביא אז גם הרב קנייבסקי לא נביא. 

חסידי חב"ד מרבים לבוא בשאלות כאלה לאדמו"ר. הם לא שומעים בקול בעל התניא, ואולי הלחץ העצום שלהם גרם לאדמו"רים גם להשיב לשאלות כאלה. 

ההרגשה שעשיתי לפי עצת הרב הקדוש גורמת להרגיש שהעתיד שייצא מזה יהיה טוב. 

.

.

מספרים על החזון איש שמישהו שאל אותו האם לקרוא לבתו דבורה או נחמה. החזון איש אמר דבורה. שאלו אותו תלמידיו האם הוא חזה ברוח הקודש או שהיה לו איזשהו מקור למדני. 

והוא אמר לא זה ולא זה. פשוט אדם נכנס אלי ורצה שאני אחליט במקומו. זה מרגיע אותו. אז כדי לעשות איתו חסד ולהרגיע אמרתי דבורה. באותה מידה ממש יכולתי לומר נחמה. 

תינוקות בהמוניהם טובעים באמבטיה, שותים חומרי ניקוי, נופלים מחלון, נדרסים, חולים, יוצאים לתרבות רעה, ומי יודע מה עוד יכול להיות שכלל לא העלינו על דעתנו. כמה פחד יש להורים. תינוקת שתישא את השם שהחזון איש בחר בשבילה, וודאי תהיה מבורכת ומוגנת.

נניח שכשאותו אדם חזר לביתו, ידידו אמר לו הרי אלה שטויות מוחלטות, מאיפה החזון איש יכול לדעת שיש לקרוא לתינוקת דווקא דבורה. וגם הצעת לו רק שתי אפשרויות, אולי בנתיבי השמיים והגורל היא צריכה להיקרא דווקא יוכבד, ואולי החזון איש ראה את זה אבל הצעת לו רק או נחמה או דבורה. תקרא לה נחמה, אל תהיה פתי טיפש.

נניח שאותו אדם ברגע של חולשה הקשיב לידידו וקרא לביתו נחמה. מאז חייו אינם חיים. הילדה הולכת לגן, בדרך חוצה כביש, האב חושב, בגלל שלא קראתי לה דבורה, המריתי את פי הצדיק, בטח היא תידרס בכביש. לנחמה אין מקום בעולם, העתיד שלה צופן מוות, בעוד שדבורה יש לה מקום בטוח במציאות והיא תפרח כשושנה. וזה מגיע לי, באשמתי. למה לא הקשבתי. כמה בטוח להיות צייתן, כמה מפחיד להמרות. 

וזה יהיה גם אם אותו אב הוא גאון עצום ושכלתן רציונליסט קיצוני, ויודע בלי ספק שכל זה הבל גמור. הפחד מכבה את השכל.  

.

.

קראתי על רבי יוסף חיים זוננפלד, הרב של ירושלים. אז היו לפעמים מוצאים דם בביצה (גם בצעירותי היה לפעמים דם. אולי בזמננו הייצור של הביצים התקדם טכנולוגית). הם היו עניים ולזרוק ביצה היה קשה, אז הלכו לרב לשאול אם זה כשר או לא (יש דם שהוא כשר ויש שאיננו כשר). 

כותב הסיפור כתב שהוא ראה נער בן שתים עשרה שבא עם ביצה על מחבת לשאול את הרב עליה. והרב אמר לו ברוגע תניח לאט את המחבת כאן. הנער הניח. ואז הרב אמר לו זה לא כשר. 

הרב הסביר שאם הוא יאמר מייד שזה לא כשר, קורה הרבה שהילד זורק בבהלה את המחבת מידו כאילו הוא אוחז נחש.    

בגיל שתים עשרה נער לא מחוייב במצוות ומותר לו מעיקר הדין לאכול ביצה עם דם. גם אם אסור, האיסור לא יכול לקפוץ עליו ולנשוך אותו. הוא לא שד מפחיד או נמר. זה רק הגדרה הלכתית עיונית מופשטת. 

.

המספר רצה להראות כמה הנער צדיק, מחונך ליראת שמים. לדעתי זו תעודת עניות לחינוך של הנער. קיום המצוות בבית שהתחנך בו מבוסס על פחד פראי בהמי. מכוחות הנפש הכי גסים ולא שכליים.

.

.

הפחד הזה הוא החטא הכי גדול. כי האלוהים ברא את האדם כשהתודעה שלו תופשת אותו כאיבר של המציאות החיה האחת. חוויית המציאות היא של המציאות החיה האחת. אני ענף שלה. כל מה שיקרה לי עדיין אני ענף שלה, ולכן תמיד אני כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי. ה' רועי לא אחסר. אי אפשר כלל שיהיה אחרת. אין בכלל מקום לפחד. 

"פחדו בציון חטאים". החטא של עץ הדעת היה להתנתק מחוויית המציאות הכללית, להתחיל לחוות מציאות כמשהו נפרד. הנפרד הזה נעשה הכל, הוא האמצע, הכל נמדד לפיו, מה שטוב לו הוא 'טוב', ולהיפך. ורק אז מתחדשת האפשרות לפחד על הקיום של אותו נפרד. המציאות הכללית חסינה, אבל המנותק הפרטי לא חסין. כשהוא נפרד הוא בפחד. לכן הפחד הוא הוא החטא הקדמון של עץ הדעת,  אבי כל החטאים כולם. 

אם כל שמירת התורה מבוססת על הפחד, הרי כל שמירת התורה הזו היא החטא הכי שורשי ועמוק וקשה.  

.

.

יש מקומות שמשבחים את יראת העונש הפשוטה. במורה נבוכים ובהקדמות לפרק חלק  הרמב"ם מסביר. 

אם לא יאמרו להמון שיש פחד אם לא יקיים מצוות, ההמון יעסוק בכל זמנו הפנוי רק במשחקי כדורגל או בצפייה בטלוויזיה. אם נפחיד את ההמון, הוא יבוא לבית המדרש ויתחיל ללמוד, בתחילה כדי לא להישרף בגיהנום. אחרי שהוא יתקדם בלימוד הוא יבין שאין מקום לפחד כלל ושהוא חטא גדול. וגם זה כתוב במקורות שיראת העונש היא חטא גדול. זה מהלך של מתוך שלא לשמה יבוא לשמה. חינוך הילדים. רק אם זה מסלול שמוביל תמיד ובישירות ובאופן מודע ומובנה להגיע להבנה נכונה, לשמה, להשתחרר מהפחד באמונה אמיתית, אז יש שבח ביראת העונש. בלי זה יראת העונש מצד עצמה היא חטא גדול ואיסור גדול. היא שנאת הבורא. מי שמפחיד אותי באש גיהנום אני לא יכול באמת לאהוב אותו. 

.

.

.

בקידושין ל"ט נאמר:

"בכיבוד אב ואם כתיב (דברים ה, טו) למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך.

בשילוח הקן כתיב (דברים כב, ז) למען ייטב לך והארכת ימים.

הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים ובחזירתו נפל ומת [מייד אחרי שקיים את שתי המצוות שכתוב בהן שהן מביאות לאריכות ימים. הוא כיבד את אביו וגם עשה שילוח הקן].

היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה?

אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך"

מכאן לומדים שיש עולם הבא. כי הרי לא יתכן כלל שההבטחה שיאריכו ימיך היא בעולם הזה. שהרי אנו רואים שאדם לפעמים מת צעיר למרות שכיבד את הוריו. 

הגמרא מתייחסת לצורך של האדם לחפש בטחון לגבי עתידו. כשהוא קורא "למען יאריכון ימיך" הוא מייד מופעל על ידי דמיונו וחרדתו וחושב, יופי, אעשה זאת ולא אפחד מהעתיד. 

והגמרא אומרת לו זה לא כך. אין לך שום הגנה מהפחד שאתה מפחד, הפחד של החטא. הפחד הוא המנוע שידחף לשחרר אותך מהחטא על ידי ההשגה שהמציאות שלך היא לא המעגל הפרטי הקטן האגוצנטרי התינוקי של קיומך המנותק. 

התורה לאמיתה היא לא עוגן מהפחד הזה. היא התחברות שכלית, אצילית, קדושה, אמיתית, לכללי, ושם הכל אחד ואתה גם אחד באחדות הזו ושם הוא עולם שכולו ארוך, עולם האמת, רק שם אין אפשרות לשום היזק. .

.

.

.

ספר ההלכה הגדול של הרמב"ם, המשנה תורה, מתחיל מהלכות יסודי התורה. הוא מתחיל בהלכה:

"יְסוֹד הַיְּסוֹדוֹת וְעַמּוּד הַחָכְמוֹת לֵידַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם מָצוּי רִאשׁוֹן, וְהוּא מַמְצִיא כָּל הַנִּמְצָא, וְכָל הַנִּמְצָאִין מִן שָׁמַיִם וָאָרֶץ וּמַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן לֹא נִמְצְאוּ אֶלָּא מֵאֲמִתַּת הִמָּצְאוֹ.

וְאִם יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מָצוּי – אֵין דָּבָר אַחֵר יָכוֹל לְהִמָּצֹאות."

כשלומדים מבינים שכתוב כאן שרק הוא המציאות ואין מציאות מלבדו. לנו אין מציאות, אנו נמצאים במציאותו שלו. 

זה מה שהוא מבאר בפרק ב' מהלכות יסודי התורה, שהוא כותב שהבורא יודע רק את עצמו ולא יודע שום דבר שמחוץ לו (כי אין מחוץ לו). ובידיעה הזו הוא יודע את כל הנבראים, בידיעת עצמו הוא יודע את הנבראים. 

.

"וּלְפִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ וּמַכִּיר גָּדְלוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ וַאֲמִתּוֹ – הוּא יוֹדֵעַ הַכֹּל, וְאֵין דָּבָר נֶעְלָם מִמֶּנּוּ.(י) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכִּיר אֲמִתּוֹ וְיוֹדֵעַ אוֹתָהּ כְּמוֹת שֶׁהִיא. וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּדֵעָה שֶׁהִיא חוּץ מִמֶּנּוּ, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין

[…]

לְפִיכָךְ אֵינוֹ מַכִּיר הַבְּרוּאִים וְיוֹדְעָם מֵחֲמַת הַבְּרוּאִים, כְּמוֹת שֶׁאָנוּ יוֹדְעִין אוֹתָם, אֶלָּא מֵחֲמַת עַצְמוֹ יֵדָעֵם. לְפִיכָךְ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ עַצְמוֹ – יוֹדֵעַ הַכֹּל, שֶׁהַכֹּל נִסְמָךְ בַּהֲוָיָתוֹ לוֹ."

.

.

זה הפתרון האמיתי שהתורה נותנת לחרדה הקיומית. אני כשעצמי לא קיים ומעולם לא הייתי קיים. יש רק קיים אחד ואין בלתו, הוא הבורא. אני נמצא במציאותו שלו, לא במציאותי שלי. לכן אני תמיד חסין מכל רע. הרע הוא רק אם אני מתנתק מזה ותופש את עצמי קיים לבד, ואז מה שנוגד את הקיום הנפרד שלי הוא הרע והוא המפחיד. 

אין הכרח ללמוד את המשנה תורה לפי הסדר, הלכות שבת כתובות לפני הלכות קידושין, אבל אפשר ללמוד הלכות קידושין לפני הלכות שבת. 

אבל זה בגלל ששום נושא הלכתי הוא לא יסוד ועמוד ביחס לנושאים הלכתיים אחרים. מלבד הפרק הראשון שהוא היסוד והעמוד של הכל. אי אפשר לבנות בית בלי יסוד ועמוד. יש הכרח גמור קודם לייסד את היסוד והעמוד, ורק על בסיס זה להתחיל לבנות את הבית.

אין רשות להמשיך ללמוד את המשנה תורה לפני שלמדנו את הלכות יסודי התורה. 

וזה משום שבלי שהלכות יסודי התורה מוציאות את האדם מהחרדה שהיא המצב היסודי של החוטא, הנפרד, כל התורה תכנס לשדה של החרדה, היא תהפוך לעוגן דמיוני מזוייף להאחז בו מכח החרדה הזו, וכל התורה תהיה מסולפת. תהיה סם המוות. זכה נעשית לו [התורה] סם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות.  

אני עוד עוסק בהלכות יסודי התורה, זה עוד לא מבוסס אצלי בכל מדרגות כוחות הנפש. 

.

.

.

.

.

(הערת אגב:

עוד לגבי הרב בורודיאנסקי,

הוא הוזמן לסעודת שבע ברכות של אברך שהיה תלמיד שלי. כובדתי באמירת דברי תורה לכבוד הזוג.

אמרתי שמקובל לומר על בית יהודי שהתכלית היא שהבעל ילמד תורה בלי הפרעות, והאשה תעזור ללימוד התורה שלו. 

אבל יש קושיה על זה, למה הקב"ה לא ברא את האשה חזקה כמו פועל בניין. למה יש לה צרכים רגשיים מבעלה.  

והבאתי את הגמרא שאומרת אין אשה אלא ליופי, אין אשה אלא לתכשיטי אשה, ואמרתי שהתכלית של הנישואין היא האהבה, וזה משלים את התורה והתורה משלימה את זה. 

כשאמרתי את זה הרב בורודיאנסקי קם, דפק בכח על השולחן, והכריז, אני מוחה כאן על כבוד התורה, אסור לשמוע דברים כאלה, זה היפך מהתורה שמסרו לנו רבותינו. ואז יצא בהפגנתיות מהסעודה, כשאיתו כמה מתלמידיו שבאו איתו. 

הוא צדק כשזיהה כבר אז שאני סכנה לחרדיות שהוא מכיר. למרות שהייתי אז התלמיד הכי אדוק של הרב ש"ך, והייתי נראה בכל דבר כחרדי ש"הולך בתלם" באופן מושלם. מה שקוראים "מוברג", כלומר נטוע בהווייה החברתית עם כל הסגנון ה"נכון" וכל הדעות ה"נכונות". 

הוא נלחם לא מקנאה או רוע, אלא כדי להגן על החרדיות מהשפעות זרות שמעקמות את התורה כפי שנמסרה לנו מרבותינו.

גם אני נלחם בו לא מרוע או קנאה, אלא כדי להגן על החרדיות כפי שנמסרה לנו מרבותינו, מפני השפעות זרות חדשות ועקומות שלו ושל כמותו.

יש מוסכמה שבגלל שהוא נולד חרדי, לרב גדול, ממשפחה מיוחסת, תלמיד גדולי עולם, מוכר כאחד מגדולי הדור, עם תפקיד תורני חשוב מאוד, ישיש עם זקן ארוך ולבן, ואני רק חוזר בתשובה צעיר ממשפחה חילונית, אז החרדיות היא שלו ופרשנותו לה היא האמיתית, והוא צריך להגן על החרדיות מפני, ולא אני זה שיגן על החרדיות מפניו.

אני לא מקבל את זה. אדם יכול להיות בן של גדולי עולם וללמוד אצל גדולי עולם, ולא להבין באמת, לעומק וביושר ובאמיתיות, כלומר עם התוכן הפנימי, השורש, את מה שלימדו אותו ואת המהות של המסורת שירש מביתו. 

חז"ל מדגישים בהרבה מקומות על חכמים מעמודי התורה, שהיו מבני גרים. ואמרו הזהרו בבני עניים. רבי עקיבא היה חוזר בתשובה. הוא אמר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור, כלומר היה חילוני גמור, ורק בגיל ארבעים חזר בתשובה וישב עם הילדים ללמוד אל"ף בי"ת. רבי אלעזר בן עזריה ישב עם גדולי הדור כשהוא בן שמונה עשרה, ואמר הרי אני כבן שבעים שנה.

ואמרו יש קנקן חדש מלא ישן, ויש קנקן ישן שאפילו חדש אין בו. ואמרו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. לדעתי אני מבין הרבה יותר מקרוב מאשר הרב בורודיאנסקי, הרבה יותר באמיתיות ממנו, את מה שלימדונו החפץ חיים תלמידו רבי אלחנן וסרמן, רבי חיים מבריסק, החזון איש והרב מבריסק, הרב ש"ך והסטייפלר.

זו עוד סיבה שאני מתעקש שאני חרדי, מבחינתי הדרך שלימדו החפץ חיים ושאר החכמים שהזכרתי עוד אחרים גדולים, היא מה שנקרא בזמננו הדרך החרדית. ולדעתי הרב בורודיאנסקי והדומים לו לא מבינים ומעקמים. ומה שמפרסמים היום שהרב חיים קנייבסקי חותם על גזר דין שהוא גוזר שמי שתורם כסף בוודאות לא יחלה, או שמי שקונה סכין כסף בחתימתו יתעשר וכו' וכו' וכו', כל זה סותר לגמרי את החרדיות. החפץ חיים והרב ש"ך היו רואים בזה כפירה, חורבן התורה. בעצם אני מתיימר לטעון, שאם בחור ישיבה שרוצה להיות חרדי במלוא מובן המילה, אני יכול להדריך אותו בזה יותר נכון וישר מראשי ישיבת פוניבעז' או רבי חיים קנייבסקי או הגרג"א וכל כיו"ב. 

מה שיש שינויים חיצוניים בין הדרך שלי למה שראו אצל החפץ חיים או הרב ש"ך, זה שינוי של התפתחות איטית אורגנית, שבה הענף החדש נאמן לגמרי לגזע ממנו הסתעף, כמו שתמיד היה ביהדות בכל הדורות. בני הישיבות באירופה לפני המלחמה לא נראו כמו היהודי המסורתי שהיה מאז ומעולם. הם היו עם חליפות קצרות, מגולחים, מודרניים. כשהגיעו לארץ ישראל בני היישוב הישן זרקו עליהם אבנים כי אמרו שהם נראים גויים.

.

.

.

.

הרושם של תמונה לפעמים אומר יותר מהרבה מילים

למשל, תמונתו של אחד מגדולי ראשי הישיבות הליטאיות, חבר מועצת גדולי התורה, הרב ברוך מרדכי אזרחי:

הרב אזרחי

.

.

תמונה ממגזין אופנה של גויים משנות ה 30 או ה 40:

מגזין אופנה

.

.

להשוואה תמונתו של הרב יוסף חיים זוננפלד:

רבי-יוסף-חיים-זוננפלד-219x300

.

.

סגנון המראה החיצוני של הרב אזרחי התחדש רק בדורו או דור אחד לפניו. והוא לא התחדשות של סגנון חרדי, אלא קבלה של הסגנון הגויי האופנתי ביותר. המראה מבטא את כל סגנון דרך החיים, ההסתכלות על החיים.

.

.

תורה של קופסת שימורים, היא לעולם לא תורת אמת. היא לעולם לא מה שהנחילונו רבותינו. 

תורה היא בהגדרה דבר חי, שנוגע בבני האדם כמו שהם. סגנון התורה המקראי שונה מאוד מסגנון התורה של חז"ל, ששונה מאוד מסגנון התורה של הרמב"ם, ששונה מאוד מסגנון התורה של החפץ חיים בעיירה של מזרח אירופה. סגנון זו הצורה, החיות, ההווייה החיה של הדברים. דיבור הוא תמיד לפי אוזן מי ששומע. הקב"ה דיבר עם בני ישראל של זמן המקרא בשפה שלהם, נגע בהם כבני אדם כמות שהם, עם המטען התרבותי החי שלהם, שהוא חלק מעצם הוייתם. 

כשקהל מקבלי התורה השתנה מבחינת השפה והתרבות שלו, הדיבור האלוהי אליו נשמע אחרת. תוכן הדיבור זהה לגמרי, אבל דרכי הביטוי של הדיבור שונות.

.

.

להעתיק בשטחיות את תמונת ההווייה של גדולי התורה מלפני עשרות שנים, עם סגנון הלבוש, המשקפיים, דרך הגיית המילים, וכו', זה להפוך את התורה לשקר. זה כמו להפוך לרועי צאן יחפים לבושי ג'לביות וחגורי חרבות צור ותוקעי שופרות על גבעות בית לחם. זה חיקוי, משחק, הצגת ילדים. זה כמו ילדה שלובשת את הנעליים של אמא ומסתכלת בראי. 

הכרתי אברך בן של ראש ישיבה גדול. הוא לא רצה ללבוש משקפיים עם מסגרת מתכת דקה מודרנית. הוא רצה דווקא מסגרת פלסטיק עבה כמו שהיה לסבא שלו. והשקיע הרבה מאמצים להשיג מסגרת כזו, והיה מאוד מרוצה לראות בראי את התחפושת החדשה. עכשיו הוא יהודי אמיתי, אותנטי, עכשיו הוא הולך בדרך שלימדונו רבותינו החפץ חיים וההולכים אחריו. העמל הולך לשם, זה כל כך ילדותי וטפשי. וזה כל כך עקירת התורה מאמיתתה, שהיא לפני הכל מה שהיא מחוברת לחיים האמיתיים שלנו כבני אדם, בחיבור אמיתי. 

.

.

אנו כבני אדם משתנים ביחד עם כל האנושות. אין שום אפשרות לחסום את זה. הכרתי אברכים מהיישוב הישן, תולדות אהרן וכו', שהיו מסוגרים לחלוטין מהעולם החילוני, בחומות ברזל. מלידתם לא משעו דקה אחת של רדיו, לא קראו שורה אחת של עיתון חילוני, כשהדריכו אותם מה עושים בליל החתונה הם התעלפו מתדהמה, וכו' וכו'. עדיין במקום הרבה יותר עמוק בנפש, בתשתית ממש, הם היו מודרניים ומערביים לגמרי. החשיבה שלהם מדעית ולא תורנית (גם עליהם כוונו דברי הרב וולבה שהיום יש לנו בכוללים דוקטורים לגמרא ולא תלמידי חכמים). היחסים הנפשיים שלהם עם עצמם ומשפחתם הם כמו של אדם מודרני (שמעתי מסבתא ישישה משכונת בתי וורשא, שאמרה שהיום זה "חצרה של סדום", כי השכנים לא חיים ביחד כמשפחה). החומות הועילו רק על רובד מאוד שטחי וחיצוני. בעומק הם היו מודרניים באותה מידה כמו החילונים, בדרך תפישת העולם בבחינות הכי עמוקות. הם לא מודעים לעומקים כאלה של הנפש, לכן חשבו שהם באמת מנותקים מהשפעות העולם החילוני. 

זה עניין רוחני, האנושות ביסודה היא נפש אחת, נפשו של אדם הראשון. אנחנו רק איברים של הנפש הזו. אם הנפש הכללית של אדם הראשון עוברת שינויים, אז כיוון שאברך של תולדות אהרן הוא איבר בנפש הזו, השינויים קורים גם אצלו, מתחת ללבוש ולמה שהוא לא מכיר את הזמרים המפורסמים וכו'. 

.

המוזיקה מלמדת הרבה מאוד על האמת בהווייתה החיה של חברה אנושית (כמו שכתב אפלטון). המוזיקה החרדית הכי אדוקה, מה שהכרתי בשעתי, היתה לחנים בסגנון הדיסקו האמריקאי למילים מתהילים. אפילו קראו לזה חסידיסקו. תמיד הלחנים ששרו היהודים, בזמירות שבת, בבית הכנסת, היו דומים למוזיקה של אומות העולם בתקופתם. 

כשסגנון הדיסקו התחיל, הרבנים הזקנים השמרנים התנגדו לו, קראו לא ללכת לערבי שירה. אבל הם לא התנגדו למוזיקה של יום טוב עהרליך שהיה דור מקודם, אדרבא זה נחשב אצלם מעלה רוחנית להקשיב לו. למרות שהמוזיקה של רבי יום טוב עהרליך הושפעה מאוד מהסגנון של המוזיקה הגויית בימיו. גם הניגון הקדוש של בעל התניא מושפע מאוד בסגנונו מהמוזיקה הגויית של זמנו וסביבתו. יש מנגינות בלקניות עתיקות של הגויים שאפשר להישבע שאלה מנגינות חסידיות של אדמו"רים.

.

זה מוכיח שהאדם עצמו, בתשתית הנפשית העמוקה, לא יכול להיות מנותק מהעולם הכללי, הטבעי, הגויי שסביבו, לפי הוויית התקופה שלו. וזה לא רק במוזיקה אלא בעשרות בחינות נפשיות עמוקות. אי אפשר להאריך כל כך להביא דוגמות כי יש למכביר. החומות שמנסים לבנות זה כמו לבנות גדר על שטח פני הים, זה לא חוסם את זרמי העומק (זה כמובן לפי האשליה שבאמת הצעירים לא נחשפים למה שקורה בחוץ).

.

.

כיוון שהאדם משתנה, התורה מוכרחה להשתנות יחד איתו, אחרת היא לא הדיבור האלוהי שמופנה אליו. על זה אמרו חז"ל שצריך לקרוא את התורה כמו מכתב שנכתב היום מהמלך לאזרחיו, ולא כמו כתב ישן.

השינוי הזה חייב להיות נאמן לחלוטין, בדייקנות גמורה, לשורש, לתוכן העמוק היסודי האלוהי שהוא לא משתנה לעולם. התורה של היום צריכה להיות תרגום נאמן ומדויק ונטול פניות, לתורה שלימדונו רבותינו אתמול. השפה חדשה, הכלים חדשים, הביטוי כלפי חוץ שונה, אולי מאוד. אבל הנשמה של הדברים, הלב שלהם, הוא בדיוק אותו לב. שינוי הכי קטן שנוגע למהות, מיד ממיתה את הלב. 

זה צריך להיות שינוי אורגני, צמיחה, כמו צמיחה של עץ. הענפים החדשים נאמנים לגזע לגמרי, אחרת הם מייד ימותו, כי מהגזע נובעת החיות שלהם. הם נראים אחרת לגמרי מהגזע, הוא גדול, קשה, חום, עבה ומחוספס, הם קטנים, גמישים, ירוקים, אבל הענפים הצעירים הם הגזע עצמו בלי שום שינוי. כי זה אותו עץ והעץ אחד, החיים שבו אחדים בכולו.

.

.

הטענה של הרפורמים שתמיד היו שינויים בתורה, ואי אפשר בלי שינויים, צודקת. אני מרגיש שהם אנשים טובים וערכיים ומחוברים לתרבות של העם שלהם, ואוהב אותם, בית הכנסת היחיד שנהניתי בו הוא בית כנסת רפורמי. אבל אני לא רואה אצלם את מסירת התורה מהר סיני, כי השינויים שהם עושים הם לא צמיחה אורגנית מהישן אלא שינויים מהירים, מלאכותיים. 

.

.

התחדשות העולם החרדי בארץ ישראל, אחרי מלחמת העולם השנייה, היא אירוע מאוד מיוחד ומורכב. לא היה אז שום עולם חרדי כלל. היו שרידים אחד מעיר, שהתנתקו מהקהילה שלהם והתפזרו בכל העולם, היו צריכים לשרוד לבד בתנאים מאוד קשים בעולם גויי או לכל הפחות העולם יהודי חילוני בעיקרו. הקושי לשרוד השכיח לגמרי רעיונות כמו ללמוד בישיבה, או לשלוח את הילדים לישיבה. שמירת המצוות התרופפה מאוד. אנשים בודדים, בלי קהילה, הגיעו מפוזרים גם לארץ ישראל, וכל מחשבתם הייתה למצוא פרנסה לא חשוב איפה ואיך. 

החזון איש ואחרים, במאמצים על אנושיים הקימו כאן עולם חרדי חדש, יש מאין, בלי מסורת אמיתית חיה. החיקוי של סממנים חיצוניים של מה שהיה לפני המלחמה היה הכרח. עם הזמן הסממנים האלה נשארו כיסוד עיקרי של החרדיות הישראלית החדשה.    

מאז השנים שאחרי המלחמה, לא היה שום גדול תורה שבאמת תרגם את התורה לתקופה שלנו, שתהיה תורה חיה ולא מקופסת שימורים. לא היה מי שקשור באמת לעולם של לפני המלחמה שיוכל לתרגם את תוכנו העמוק, בלי חיקויים, לזמננו. תוך גישור על השבר והפער הנוראים שיצרה המלחמה. 

רבי יחזקאל לווינשטיין אמר על זה: היטלר לא הרג רק ששה מיליון, הוא הרג את ה"כלל ישראל". רוח התורה שנמסרה מדור לדור כשהיא חיה, ולכן גם משתנה באופן חי לפי כל דור, הוכתה קשות. מהמכה הפסיקה התחדשות החיה של כל דור. נאחזו בסממנים החיצוניים כמו טובע בקש.  

אם גדולי התורה היו עושים את מלאכתם אז השינוי היה איטי ורצוף, כמו מחוגי שעון או צמיחת עץ, הוא לא היה מורגש. מכיוון ששנים רבות התורה קפאה, לתרגם אותה עכשיו לפי הדור של היום, שתהיה חיה, זה מצריך שינוי גדול בבת אחת, והקהל יסתכל על זה כמו על רפורמה. 

.

.

אני לא קורא לאנשים לשמוע לי. התורה מונחת בקרן זווית וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול. אני רק מניח את מה שיש לי לומר כעוד דוכן בשוק מלא קולות שונים, ולצד כל האחרים שמכריזים על מרכולתם אני גם מנסה להסביר את מרכולתי, ומי שירצה יקנה. לפי דעתי המרכולת שלי היא מסירת התורה לאמיתה באופן מדוייק ואותנטי כמו שמסרו לנו אותה החפץ חיים והחזון איש ורבי חיים מבריסק והרב ש"ך, מה שנקרא החרדיות. רק שזה מסירה לדור שלנו, כמו שבכל דור מוסרי התורה מסרו אותה מחדש לפי אותו דור.

כמו שאמרו במשנה: משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, וכו. הרי בזמן מתן תורה משה לימד את התורה שקיבל לכל העם, וכולם ידעו ולמדו וחזרו וזכרו. וכל אחד לימד את בנו. ממילא התורה עברה מדור לדור כמו שנמסרה למשה. מה היא המסירה המיוחדת שמשה מסר ליהושע וכו'. אלא המסירה היא נתינת מפתחות להבין את השורש לאמיתו, הבנה כל כך אמיתית ופנימית ועמוקה, שהשורש כבר ידוע גם בלי הענפים שלו, ואז אפשר למסור את השורש לדור הבא עם ענפים חדשים. מתוך מגע חי עם הווייתו החיה הטבעית של אותו דור. 

לכן אמרו יפתח בדורו כשמואל בדורו. יפתח מחובר לחיות הטבעית של אנשי דורו, ולפי זה אומר להם את תוכן התורה, ולכן הם צריכים לשמוע לו ולא למה שהם זוכרים משמואל, למרות ששמואל היה גדול בתורה הרבה יותר. 

לכן נאמר גם שהלכה פוסקים לפי הפוסקים הכי אחרונים. למשל אם המשנה ברורה פוסק הלכה נגד הרמב"ם או נגד השולחן ערוך, פוסקים הלכה למעשה כמו המשנה ברורה. וכל היה בכל דור, פסקו כמו המגן אברהם נגד כל הפוסקים שלפניו, וכך בכל דור לפי הגדול של אותו דור.

זה נעצר במשנה ברורה (החיבור ההלכתי של החפץ חיים), שהתחבר בין 1884 ל-1907. מאז אין פוסק שהתקבל שהלכה כמוהו בכל מקום. באופן חלקי בקהל מסויים החזון איש התקבל ככזה. וגם זה קרה כבר לפני יותר מדי זמן.

שאלו את החזון איש שאלה הלכתית, והוא התנצל שהוא לא למד את הסוגייה הזו בעיון, ולכן הוא נאלץ לפסוק לפי מה שכתבו במשנה ברורה. שאלו אותו למה צריך להתנצל, מה רע בלפסוק הלכה מהמשנה ברורה. והוא השיב שפסיקת הלכה מהמשנה ברורה זה כמו לאכול מקופסת שימורים. 

.

.

קופסת השימורים הזו כבר ישנה מדי, אי אפשר לקבל ממנה תזונה שמוסיפה חיים. כדי שמסירת התורה תמשיך, שהעולם החרדי לא יתפרק כולו, מחוסר חיות ומנהיגות אמיתית, שהצעירים לא כולם ירגישו שהם מתייבשים ויעזבו, יש הכרח גמור להחיות את פסיקת ההלכה לפי דורנו, ואת כל מסירת דרך החיים החרדית, ההוויי שלה, סגנונה וכו'. זה מה שאני מציע. זו עוד סיבה שאני מתעקש להגדיר את עצמי כחרדי דווקא. 

.

.

רבים אמרו לי כבר, שאני בקטנותי מנסה לעשות באופן עלוב נלעג ופתטי מה שעשו באופן גדול קורח, רחבעם, אלישע בן אבויה, ישו, שבתאי צבי, הרפורמים וכל כיוצא בהם. וכמו שאמר הרב בורודיאנסקי. 

יש גם שאמרו לי שאני עושה לתורה מה שהרמב"ם עשה לה בדורו (כמובן בסדר גודל כמו פרעוש ביחס לכיפת השמיים). הרמב"ם בא אחרי שהתורה התנוונה דורות רבים, ולא נמסרה מפי מוסרי התורה של הדור שהם בחינת משה רבינו שבכל דור, והשינוי שעשה לסגנון של התורה והיהדות היה גדול, ולכן גדולי ישראל בדורו ציוו לשרוף את ספריו. 

אין הנחתום מעיד על עיסתו, לגבי השאלה הזו אין לי מה לומר. אני בעצמי לא יכול להיות בטוח באופן שאני יכול לומר לאחרים שכך האמת. כשהחזון איש אמר שהוא פוסק להלכה נגד רמב"ם שולחן ערוך מגן אברהם ומשנה ברורה, הוא אמר, אם אתם שואלים אותי, זה מה ששכלי מראה לי ואצלי כך ההלכה. אבל זה כי אני אנוס לומר מה ששכלי מראה לי. אבל אינני יכול לומר שכל אלה טעו ורק אני צודק. לא כי אני לא בטוח לחלוטין בדעתי שלי, אלא כי אני יודע את הפרשי הגודל בינם לביני, ואינני מגיע לסוליית נעליהם ואיך אקבע שדעתי מכרעת נגד דעתם.

.

.

בהקדמת המורה נבוכים חלק ג' כתב:

"ואמנם באור דבריו [של יחזקאל הנביא בחזון המרכבה. הוא התורה כפי אמיתתה, תוכיותה, סודה, ליבה ונשמתה, כמו שכתב בכמה מקומות] כבר זכרנו מה שיש בו מהזהרת התורה, מצורף למה שנותן אותו השכל; מחובר אל היותי גם כן בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתני בו נבואה אלהית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד; אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמים, עם מה שאצלי מן ההקדמות עיוניות, שהענין כן בלא ספק, ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכונה דבר אחר." 

כלומר אצלי העניין כך בלי שום ספק, בביטחון גמור. כך שכלי מראה לי. ואני אנוס ללכת אחרי שכלי, אין לי משהו אחר. וגם להשיב למי ששואל אותי מה שכלי מראה לי. אבל איך אני יכול לדעת באמת, אולי אני שבוי לחלוטין בשבי הטעות, אולי אני משוחד באופן מוחלט, ואני עיוור לגמרי, ואני רואה אדם כעמוד ועמוד כאדם, ומה שאני רואה בוודאות שזו האמת הוא השקר הגמור. אין לי אפשרות לצאת ממעגל התודעה שלי ולראות את הדברים מבחוץ.

.

רבן יוחנן בן זכאי בכה לפני מותו: אינני יודע אם מוליכים אותי לגן עדן או לגיהנום. הוא לא היה חלש שכל, לא חסר בטחון עצמי (הרב וולבה היה אומר שאם בחור בא אליו ואומר אין לי בטחון עצמי, התרגום הוא שהוא אומר אין לי שכל). היה לו כושר שיקול והחלטה שכלית ויכולת ידיעה וודאית שאין בה ספק. אבל הרי תמיד אפשר שאדם עיוור לחלוטין בגלל חומריותו, השוחד יעוור עיני חכמים, והוא רואה אור כשזה חושך ולהיפך. הוא רואה בוודאות שדעתו צלולה מעכירות החומר, ובאמת כולה מתחילתה עד סופה אינה אלא רק עכירות חומר אטומה לגמרי. 

.

לכן אינני אומר קבלו דעתי, אני רק מניח את הדברים בקרן זווית, והשיפוט יהיה אצל מי שירצה להסכים או למאן.)

.

.

.

.

נשאלתי האם יש תקדים היסטורי שהיה רב שלא קיים מצוות. 
חשבתי על האגרת הזו של הרמב"ם:

אגרת 2

הרמב"ם היה במשך שנה שלמה נופל על המיטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט היה אובד.

לא ידוע לי כמה הלכות הוא קיים באותה שנה, מסתבר שלא הרבה, אם בכלל. תמהון לבב מן הסתם הכוונה לדכאון קיצוני. דכאון בעוצמה שגורם להרגיש דלקת וליפול על המיטה, לא מאפשר לקיים הלכות. הרמב"ם מתנסח כאן בקיצוניות דרמטית לגבי מצבו הנפשי. הוא לא היה אדם שמגזים, ומתבוסס במסכנות שלו ומנפנף בה. הוא בלי ספק היה אדם מאוד מאוד חזק, מחוייב, אחראי, מסור בלי סייגים, לקיום המצוות שלו. אבל הוא ידע שיש נפש ושאסור לזלזל בה ולדחוק בה בשעת צערה וכאבה. 

.

.

אגב פלא שאדם גדול כל כך לא הזכיר כלל שיש עניין של להתחזק באמונה, לראות בזה נסיון באמונה שיש להתמודד איתו, לחפש איזשהי הסתכלות חיובית או "אמונית" על המצב.

לדעתי זה משום שיש שכל ויש רגש, וכשהרגש כל כך כואב צריך לכבד את זה, לחוות את זה כמו שזה, לתת לזה מקום. 

הוא כתב במורה נבוכים שאין רע בעולם, ואם משהו נדמה לנו כרע זה כי יש בנו כח דימיון ילדותי שחושב ש"אני" הוא באמצע העולם וכל מה שלא קורה לפי רצונותי הוא רע, וצריך להשיג שהכל מציאות אחת ואני רק איבר בה ולא עומד מנותק כאילו אני המרכז והטוב והרע נמדדים ביחס אלי כמנותק. 

כבר נשאלתי על זה שהרמב"ם נאה דורש ואינו נאה מקיים. אבל כשהרגש כואב ככה, יש לכבד אותו, השכל צריך לשתוק כעת. אחרי שהרגש יירגע, רק אז השכל יכול לומר את האמת. אסור שהשכל יחסום את הרגש, כי אז הוא מייבש את החיוניות שבאדם. לפעמים לחוות צער נראה כלפי חוץ ההיפך מחיוניות, אבל באמת זה חלק מהחיוניות.

.

.

.

.

יש מדרש ידוע:

"ארבעה מלכים היו… דוד אמר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, ונענה לו הקב”ה וסייע בידו.

עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב”ה והרג באויביו.

עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב”ה והרג באויביו.

עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב”ה: אני עושה” (איכה רבה פתיחתא ל’)"

אין לנו ידיעה על חייהם, והם אנשים כל כך גדולים וקדמונים שמעבר ליכולתנו להבין את חייהם, בכל זאת יש את המילים של המדרש. זה לא מדבר על לא לקיים מצוות באופן כללי, אבל זה כן מדבר על לא לקיים את המצווה של מלחמת מצווה ושל אמירת שירה. וחוסר הכח הוא לשכב על המיטה, זה נשמע חוסר כח נפשי ולא גופני. 

.

.

.

.

במסכת מכות כ"ד א' נאמר:

"בא דוד והעמידן על אחת עשרה [הוא העמיד את תרי"ג המצוות על אחת עשרה בלבד, וכן צדיקים שאחריו מיעטו את מספר המצוות, עד האחרון שהוא חבקוק שבא והעמידן על אחת, "וצדיק באמונתו יחיה"]" 

ורש"י שם כותב:

"והעמידן על אחת עשרה – שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן כו' כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין וממעטין אותו"

.

.

הגמרא הזו מאוד חידתית. יש דרכים להסביר שלא מדובר כאן שבאופן מעשי הם באמת לא קיימו את ההלכות ולא שמרו שולחן ערוך והסתפקו באחת עשרה, או למסקנה רק באחת, צדיק באמונתו יחיה.

אפשר לומר שמדובר כאן רק על העבודה הפנימית של המצוות ולא על הקיום המעשי. ועוד הסברים.

לשון רש"י משמע בבירור שמדובר על הקיום המעשי, הם לא "קיבלו עול" מצוות הרבה ולא "שמרו" אותן.  

הפשט של המילים לקבל עול מצווה ולשמור מצווה הוא על הקיום המעשי שלה.

אין שום סעיף בשולחן ערוך שכותב שמכח הסוגיא הזו לא צריך יותר לקיים שום הלכה מלבד צדיק באמונתו יחיה.

אבל הפלא הגדול והעצום והנורא והמבהיל המזעזע מוסדי ארץ, הוא ששום מפרש ושום פוסק מהראשונים לא אומר שזה לא כפשוטו ושזה לא הלכה למעשה. כולם שותקים מהגמרא הזו. למה אין אחד שמציל אותנו מהטעות ואומר בפירוש שלא מדובר כאן על הקיום המעשי? אם זה כפשוטו שיאמרו הלכה למעשה לא לקיים הלכות, ואם זה לא כפשוטו שיאמרו שזה לא כפשוטו. איך ייתכן שכולם שותקים כאן? 

(כמובן אולי יש מקור כזה ואיני יודע אותו, ועדיין קשה למה זה לא נאמר במקור מפורסם.)

איך שלא יהיה, נאמר כאן שיש דבר כזה חוסר כח נפשי לשמור מצווה. לא חשוב באיזו שמירה בדיוק מדובר כאן. 

.

.

יש המשך לרשימה הזו בתגובות.

.

.

.

.

.

.

באחת התגובות לרשימה זו, לאורי אהרן, רציתי להביא את דברי הרמב"ם בתשובה האלה, אבל אי אפשר להכניס לתגוב הצילום. אז אעתיק לכאן את התגובה ותשובתה כדי שהצילום יוכל להיכלל בזה. 

.

לשון התגובה:

"לכאורה נראה סתירה, יודע את כל הש"ס וכו', אבל לא זוכר כלום. מה הפשט?"

(זו שאלה כלפי מה שהוצרכתי לכתוב בתגובה הקודמת לה, שלמדתי את כל הש"ס עם ראשונים, ואת גדולי הפוסקים בעיון, ואת רוב ספרי הרמ"ק והאר"י.) 

.

.

זה מה שכתבתי בתגובתי לו:

לגבי הזכרון, לפעמים אדם יודע משהו גם אם שכח.
דוגמה שטחית ופשוטה, לפעמים אדם מדבר על משהו, ואומר איך קוראים לו? מעצבן, אני בטוח יודע איך קוראים לו, רק בשבוע שעבר דיברתי על זה, ופתאום זה ברח לי מהזכרון ואני לא מצליח להזכר. והוא מתאמץ להיזכר ולא מצליח. ואחרי כמה זמן פתאום זה עולה לו לזכרון כאילו מעצמו. לפעמים במצבים כאלה השכחה כל כך חיצונית שאדם מרגיש מחובר לדבר כאילו הוא כן יודע איך קוראים לו. למשל יכול לברוח לי איך קוראים לילדה שלי. אבל אני זוכר אותה היטב ואני מחובר אליה כמו שמחוברים לאדם שיודעים את שמו בצורה שחקוקה בנפש הכי עמוק. אני מרגיש כלפי הבת שלי ששמה חקוק לי בנפש עד העצמות, גם באותו רגע ששכחתי.

כשיש לחץ לזכור לא מצליחים להיזכר. כשיש היסח דעת ורגיעה, אז הזכרון עולה. לפעמים אני במצב נפשי שבו הזכרון עולה. אני גם די יודע איך להכניס את עצמי לזה. כתבתי שזה סייעתא דשמיא כי השליטה בזה לא מובנת מאליה, כשזה לא רק שם של מישהו אלא הש"ס עם ראשונים אז לא תמיד אדם יכול לשלוט בזה שכשהוא צריך הזכרון יעלה לו.

בכל מקרה נדמה לי שלא כתבתי שאני יודע אלא ש"למדתי". לומר "יודע" על תורה נראה לי אצל כל אחד בכל מצב רחוק מהאמת, כי התורה אלוהית ולא יתכן שאדם יודע אותה, גם מי שמרגיש שיודע לא ימשיך להיות צמא לה כמים במדבר ויאבד את חיותו. 

אני מבין שלא נוח לשמוע שמישהו כותב על עצמו דברים כאלה, שהוא למד הרבה וכל כיו"ב, זה מוזר ולא מקובל. למיטב הבנתי ושיפוטי כתבתי אמת מדוייקת, וזה גם ניתן לבדיקה, מי שמבין בלמדנות יכול להסתכל על מה שכתבתי ולשפוט בעצמו. ברור שאם אדם מכריז בלי סיבה למדתי הרבה, זה כנראה נובע מגאווה. גם אם זה אמת למה לו להכריז על זה, בשביל מה.
אבל כאן ראיתי סיבה עניינית לומר זאת. זה לא היה רק מסיבה של רצון להתפאר. הייתי יכול לשתוק מזה כי "לא נעים" לומר דבר כזה, אבל אם זו גאווה אז אם אני חושב כך בליבי ורוצה בליבי לומר ונמצא שלאמיתו של דבר אני גאוותן,השתיקה היא כדי להתחפש בשקר לענוותן.

אני לא מחוייב להיות מתוקן ובעל מעלה. אני מחוייב להשתדל, ואני גם לא מחוייב כמה כח יש לי להשתדל. ואם נמצא שאני מלא חסרונות וביניהם גם גאווה, הרי זו האמת ולמה שאכחיש. הרי שום אדם לא מושלם, אף אחד מעולם לא חשב שאין לי חסרונות רבים, אין שום טעם לכסות על זה. 

אמנם זה לא שייך כלל לגאווה או רדיפת כבוד. יש מציאות, ואדם צריך לדעת אותה לאמיתה בדייקנות, מה מעלותיו ומה חסרונותיו.

אם אדם מרגיש שבגלל נתונים מסויימים במציאות ערכו רב יותר, הרגש הזה הוא רדיפת כבוד או גאווה. יש מי משרגיש שמה שיש לו מכונית משוכללת גורם שערכו רב יותר, או שהוא אלוף בשחמט, או שיש לו עיניים תכולות בצבע ים. זה יכול להיות כל דבר. מי שזה מעורר בו רגש, יחפש כל דבר כדי להשתמש בו לעורר את הרגש הזה. 

אחרי שאדם מזהה את הערך שלו עם הישגים או כשרונות כלשהם, וכשמתגלה הישג שלו הוא מרגיש מכובד או גאה, אז אם מתגלים כשלונות שלו, הוא מרגיש מושפל, חסר בטחון עצמי, בעת תדמית עצמית נמוכה וכו' וכו'. 

עניו הוא מי שמשוחרר מהרגש שמזהה את ערכו בהישגים, ובהכרת הסביבה עליהם, ולכן אינו מרגיש גאווה כשהוא מצליח ולא השפלה כשהוא נכשל. הוא לא מכריז בכל מקום על הישיגו, ולא מנסה להסתיר את כשלונותיו. 

אין סיבה שאדם לא ישמח על הישיגו ואף יתפאר בהם, אם זה לא גורם לו להרגיש יותר או פחות בעל ערך מהותי. למשל ילד שמצליח להתגלש מהמגלשה הגבוהה, וקורא: אמא תסתכלי איך אני מצליח להתגלש, זה יפה וטוב מאוד, אפילו חיוני, בכל גיל. כי שמחת הילד תמימה והוא לא חושב שכעת ערכו המהותי כאדם מעל מישהו אחר. .
.
.
.

.
לגבי השכחה, הכנסתי בסוף הרשימה צילום מתשובות הרמב"ם בהוצאת הרב שילת (כי בתגובות אי אפשר להכניס תמונה), שם הוא כותב על שכחת סוגיות. והרי הרמב"ם היה גדול כל הדורות מתקופת הגמרא עד ימינו בידיעת התלמוד ולא יתכן שבאמת הוא איבד את ידיעתו ושייכותו לאותן סוגיות שנשמטו מזכרונו. והראיה שאחר כך עלה בזכרונו והרי שהיה כל הזמן מונח בתוכו, רק שלא היה לו כח להעלותו. 

.

.

.

אגרת לרבי פנחס הדיין, עמ' תמ"ד במהדורת הרב שילת (איגרת כ"ח שם).

.

הרמב"ם השתומם ונבהל משכחתו. הוא לא הכיר את עצמו, הוא הופתע. משמע שזה לא תמיד היה כך.

אולי השכחה באה לו בגלל האבל הנורא על מות אחיו, או בגלל המחלה, כמו שכתב באגרת לחכמי לוניל:

"כמו שנה עמדתי בחליי ועכשיו שנתרפאתי הרי אני כחולה שאין בו סכנה … ועול הגויים על צוארי בדברי הרפואות שריפו את כחי ולא הניחו לי שעה אחת לא מן היום ולא מן הלילה … שאיני היום כמו שהייתי בימי הבחרות אלא כחי כשל וליבי קץ ורוחי קצרה … ומפני זה זה אל יקשה בעיניכם על שציויתי לכתוב את התשובות … והשכחה מצויה בכל וכל שכן בזקנים"

משמע שלא מדובר בזקנה שבאה עליו מחמת ריבוי השנים, אלא קפצה עליו בגלל החולי ובגלל העול הכבד של עבודתו כרופא.

.

.

יש אגרת מפורסמת לרבי שמואל אבן תיבון בה הרמב"ם מתאר את סדר היום שלו כרופא, הוא מתאר בקיצוניות כמה קשה לו, כמה הוא חלש ועייף, כמה אין לו רגע של פנאי וגם לא רגע פנוי לאכול את סעודתו שהיא רק פעם אחת בעשרים וארבע שעות. כמה צער יש לו מזה וכמה הוא לא לומד כמעט בכלל בגלל זה. הרמב"ם טיפל גם בעבדים, לא מסתבר שהמלך לא היה מאפשר לו לקבוע שעות קבלה מוגדרות לטיפול בפשוטי העם. כנראה הרמב"ם בחר בזה. לדעתי הוא הטביע בזה את יגונו על היסורים הקשים והנדודים שעבר כל חייו. וכמו שרואים באגרת לתלמיד שבתחילת המורה נבוכים שהרמב"ם התייאש מלכתוב את המורה נבוכים וויתר על זה, עד שבא התלמיד ושימח את ליבו ועורר אותו. משמע שהיה בודד, ולכן לא היה יכול לשמח את עצמו בתורה.

לפי דעת הרמב"ם רק הוא נותר יודע את סוד אמיתת התורה. ואחרי מותו זה יאבד לגמרי, ומי שהיה ראוי לזה לא יזכה לזה, לכל הדורות העתידים. כך כתב בכמה מקומות. 

והוא ויתר על זה, הסכמתו לכתוב את זה כבר "שקטה" (כלשונו באגרת לתלמיד שבתחילת מו"נ). עם ישראל יאבד את המפתח היחיד לידיעת אמיתת התורה, רק בגלל השקט הזה.

היאוש הנפשי שמסופר עליו כאן, הבדידות, החולשה, השכחה. 

הרמב"ם כותב באגרת שהבאתי לעיל שאחרי מות אחיו הוא נפל למיטה, שנה שלמה בשחין רע ודלקת ותמהון לבב וכמעט שאבד, ואחרי שמונה שנים לא התנחם. 

(אני מתפעל מהחשיפה האישית, גדולי דור בשום דור לא מצוי שיכתבו כל כך פתוח)

מי שבריאותו הנפשית איתנה, לא יפול כל כך קשה, לכל כך הרבה זמן, גם אם אהב את אחיו בתכלית. 

האסון של טביעת האח, נפל על נפשו של הרמב"ם כשהיא מקודם כבר היתה סדוקה מבחינת איתנות הבריאות הנפשית. לא יתכן אחרת. עם כל כמה שהיה רגיש ונפשי.

המנגינה של לשון הרמב"ם כשהוא מספר על כאביו וחולשתו, היא של צעקת כאב חריפה, ניסוחים קיצוניים. על גבול ההגזמה. כולו זעקה, קשה לי, מר לי, כמה זה נורא, שחין רע, שחפת, תמהון לבב (שזה המונח לדכאון על גבול השגעון בשפת ימיה"ב, וכמו בפסוק. זה יותר ממרה שחורה). אין שום נימה של אני אתגבר, הכל לטובה, יהיה בסדר וכו'. וזה גם בפנותו לאנשים זרים מכובדים, שמכירים אותו כדמות ציבורית ולא כאדם אישי. זה נגד דרך ארץ להתלונן בפניהם כל כך בגלוי ובקיצוניות. 

.

מצוקה נפשית שגרמה לו להחליט לוותר על כתיבת המורה נבוכים, כמה איומה היא צריכה להיות. 

.

.

.

.

ברכות ח' ב':

"והזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון"

ורש"י שם כתב:

"מחמת אונסו – שחלה או שנטרד בדוחק מזונות הזהרו בו לכבדו:"

.

מבואר שחולי גורם לשכחה. 

שברי לוחות הם הלוחות הראשונים, שנשתברו במעשה העגל, והלוחות השלמים הם הלוחות השניים. הלוחות הראשונים כתוב בהם:

"וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת."

.

בלוחות הראשונים יש נס, מ"ם סופית וסמ"ך היו חקוקות עד הצד השני, והאבן שבאמצע שלהן לא נפלה. הם רומזים על המציאות הארצית, ספירת מלכות, והיא עומדת על בלימה, על ההעדר. 

.

.

בשמות רבה מ"ג, יש משל על חטא העגל. השר שלח שליח לקדש לו אשה, כשהגיע השליח ראה שהיא מקלקלת עם אחר. השליח קרע את הכתובה כי אמר מוטב שתידון כפנויה ולא תידון כאשת איש.

השבירה היא נתינת מקום לצד האנושי החלש, המגושם, החולה. שם האדם לא הצליח להתחתן עם הקב"ה כי קילקל. 

זקן ששכח תלמודו יש בו את הלימוד הזה, התורה שלו חלשה, גרועה, קרעים קרעים, מנותקים בחושך השכחה. ודווקא תורה כזו יש בה חיבור מיוחד בין נותן התורה למקבל התורה. 

הזהרו בזקן ששכח תלמודו. הוא בעצם מיותר. יש תלמידי חכמים שזוכרים היטב, יותר נוח ללמוד מהם.

"היזהרו" – אין הכוונה לזייף כבוד מנומס מהשפה ולחוץ. אלא לראות שדווקא כאן יש משהו ללמוד שאי אפשר ללמוד במקום אחר, כאן יש הד של הלוחות הראשונים שנשברו, האלוהיים באופן מוחלט, שהעולם לא היה יכול לקבלם, אבל אמת מארץ תצמח ולאט לאט אנו צומחים אליהם, ומי שלוחותיו שלמים, והם רק הלוחות השניים, לא יודע לאן לצמוח. 

הצמיחה האמיתית היא אל הטמיר ונעלם, עלמא דאתכסיין, וכיוון שאיננו רואים אות ולא יודעים אותו, הוא נעלם עם שבירת הלוחות הראשונים, איך נצמח לשם. מי שבעצמו שבור, יש לו שייכות ללוחות השבורים. 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 227 - עוד הסתכלות על הסיבה שאני לא מקיים מצוות למרות שאני מאמין לגמרי בהן. על הפחד מהקב"ה. על חרדה בכלל, ושיתוף ברג. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

20 תגובות על 227 – עוד הסתכלות על הסיבה שאני לא מקיים מצוות למרות שאני מאמין לגמרי בהן. על הפחד מהקב"ה. על חרדה בכלל, ושיתוף ברגשות מחיי (ובתגובות על סגולה לזכור את הלימוד).

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה רבה ניר על השיתוף. חשוב מאוד ועוזר. דברי אמת ניכרים. הגעת לתובנות מדהימות. קראתי את אותן תובנות במקומות אחרים לגמרי מה שמעיד על אמיתותן ונכונותן

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    חזק וברוך כל מילה זהב

  3. מ80 הגיב:

    מצוות דורשות כוונה והתבוננות, הכנה והקשבה. אחרת, אם נעשות באופן אוטומטי, בנקל עלולות להיות כגוף בלי נשמה, אזי אין לאדם לא טעם ולא שמחה ולא נועם בקיומן. הכל תלוי בטהרת הלב, וטהרת הלב בתיקון הנפש, ותיקון הנפש בענוה.

  4. אנונימי הגיב:

    אני קורא את הפוסטים שלך
    והייתי מאד שמח שתכיר רב שמתאים להשקפה שלך

    "https://www.youtube.com/watch?v=rEuVP9Ub5fY"

    כדאי מאד שתראה באופן יסודי כמה מהשיעורים של הינוקא ביוטיוב…
    והניגונים המדהימים שלו

    • י.ד. הגיב:

      ניר שטרן לא צריך רב. נעשו לו שתי כליותיו כשני ת"ח והרי הן מלמדות אותו תורה.

      • י.ד. הגיב:

        אני רוצה להרחיב את העניין.
        אנשים רוצים שיהיה רב לניר שטרן כדי להחזיר אותו לתלם. אם יהיה רב לניר שטרן ניר שטרן יחזור חזרה למסלול. תלם ומסלול הן מילים המתארות את הדבר הצפוי. הפר החורש את התלם לא חי חיים חופשיים; גם לא מי שנע במסלול. צריך רב לניר שטרן שיבין לכאורה את ניר שטרן אך בפועל יחזיר אותו למה שמקובל.

        אותם אנשים לא שמים לב שניר שטרן פסק כבר לעצמו את מה שפסק והתיר את עצמו מכל המצוות מבחינת אנוס. ניר שטרן נמצא במקומו של ניר שטרן ובמקומו של ניר שטרן פוסקים הלכה כמו ניר שטרן (כמו שבמקומו של רבי אליעזר היו מטלטלים מכשירי מילה בשבת). ניר שטרן לא צריך רב; הוא הרב. מי שמעיד על עצמו שלמד את כל התלמוד בעיון כבר לא צריך רב אחר. בתחילה נקראת תורת ה' ולבסוף נקראת תורה דיליה. אז תביאו תלמיד חכם אחר; יעשה הרבה רושם על ניר שטרן. אבל ניר שטרן לא פוסק הלכה מרבנים אלא מדעתו בלבד. אשרינו שזכינו.

        זה מזכיר לי את הפולמוס המגוחך על רבי אליעזר מלמד. רבי אלעזר מלמד חושב אחרת מהמקובל. מיד מתחיל מסע לחצים להחזיר אותו לתלם. אנשים רוצים גדולי דור. ואז מגיעים גדולי דור ומסתבר שהם חושבים באופן שונה מהמקובל. מיד מתחיל מסע לחצים להחזיר אותם למקובל…
        קישור לפוסט על פולמוס הרב מלמד- https://mikyab.net/posts/73109

        • nirstern הגיב:

          תודה יעקב, על הדברים החמים והנכוחים.
          אבל זה לא נוגע אלי יותר מלכל אדם. אין בכלל דבר כזה תלם או מסלול, זה אשליה, פיקציה.

          כתוב במשנה:
          "לפיכך נברא אדם יחידי כו'
          ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו.
          לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם"
          זה לא שהקב"ה סתם עושה קונץ שמלך בשר ודם לא יכול לעשות. אלא זה מלמד שלמרות שיש הרבה אנשים, וכולם "אדם" בכל זאת נשאר שכל אדם הוא יחידי, כמו אדם הראשון.
          זה ממש החידוש, אם כולם כמו מטבעות של מלך בשר ודם, שיכפולים של אותו אדם הראשון, אז כולם צריכים להתנהג אותו דבר, ללכת באותה דרך. להוציא מההסתכלות הזו נאמרה המשנה הזו, כל אדם, גם אם יש מיליארדים סביבו, נשאר יחידי. כלומר הוא לבד מפלס את דרכו, בוחר את בחירותיו, אין לו אחרי מי ללכת, הוא יחידי.

          רואים את זה פשוט, בכל דבר ובכל מקום. נניח שיש בחור או אברך חרדי, אפילו חסידי, שהוא תמיד מחקה בכל כוחו את מה שהאחרים שסביבו עושים, וכל עבודתו היא לדייק ללכת בתלם בדיוק, ממש באמצע התלם, לא לנטות מילימטר. הוא מקשיב באדיקות לרבי ולרב ולמדריך וכו', ומקפיד מאוד לא לחשוב שום מחשבה עצמאית.
          אבל יש את הרגע שהוא מניח את ראשו על הכרית, שלו, ומתחיל להרדם, ואז בדקה שלפני השינה הגמורה מתחילים להתרוצץ בו רגשות ודמיונות וגם קטעי מחשבות. שם פתאום זה לא התלם. את זה הוא מדחיק, אפילו מעצמו, אבל זה אישי שלו. וזה עולם שלם. הרי שהוא אל באמת הולך בתלם, הוא רק מציג כאילו הוא הולך בתלם, ובאמת יש לו עולם של מחשבות ורגשות אישי ייחודי ששייך רק לו, שאף אחד לא מכיר, שהוא חידש את זה מכח חד פעמיותו.

          אם מתבוננים אז אותו עולם פנימי מלווה אותו תמיד, לא רק ברגעי ההרדמות. בחור בישיבה זה שני בחורים. אחד מתמיד ולמדן ועושה שטייגען ולומד מוסר והוא בחור חשוב, הוא מעל נושאים קטנים כמו מה יחשבו עליו, ואיזה טעם יהיה לתבשיל שיגישו היום בחדר האוכל, ולפחדים שיש לו מכך שהוא יטעה לפני האחרים בטעות פשוטה וילעגו לו, והגעגועים לאמא. והילדות שעדיין חיה בו, הזכרונות, רחשי הלב.
          הוא חושב כמו שמלמדים אותו לחשוב, אבל יש לו גם מחשבות אחרות, שנחשבות בחושך, במקום סגור בתוך עצמו, מחשבות אילמות, קצוצות כנף, אבל הן שם.

          וכיוון שאצל הקב"ה הוא יחידי, הקב"ה מסתכל רק על מה שיחידי בו, על מה שהוא סגר בחושך. על זה הוא ישאל אותו, למה סגרת, למה קברת את עצמך. למה לא עבדת אותי בזה, באותו מקום ששם אתה יחידי.

          אם אדם יחידי אז אין לו רב, הוא צריך להתמודד לבד עם כל השאלות. זה תמיד כך, הרב תמיד ניזון ממה שהשואל הזין אותו, מהתיאור שהשואל תיאר לו. לפי איך שמתארים את השאלה כך תהיה התשובה. השואל מהנדס בלי שהוא שם לב את תשובת הרב. הרב לא באמת יכול לקחת את האחריות, לא באמת יכול לומר מכח עצמו. הרב הוא רק כלי עזר לשואל בהחלטה שהשואל מחליט בעצמו.
          הרב רק יכול לומר לפי הנתונים שהזנת לי, נראה לי שהתשובה כך. אבל ההחלטה איך לצייר את השאלה, איך להדגיש דברים, היא רק של השואל.
          למשל אם השואל יאמר אשתי ממש משתגעת לגמרי שחוקה ועייפה באופן לא אנושי, אני ממש חושש לה, היא לא יכולה ללדת עוד ילד, בטוח שהיא תקרוס לחלוטין וכל הבית יקרוס, אז הרב יתיר למנוע הריון. אם השואל יאמר קשה לנו, יש בעיות, אנחנו מתמודדים, היה יותר קל לנו לא להביא עכשיו עוד ילד. אז הרב לא יתיר לו.
          זו דוגמה גסה ופשוטה, יש המון ניואנסים מאוד מאוד עדינים ומורכבים, שביחד יוצרים תמונה, שמזמינה את התשובה. אם השואל מדגיש שאשתו ממש תקרוס בוודאות, הרי השואל כבר פסק לעצמו למנוע עוד הריון, הרב זה רק לעשות כאילו השואל הולך בתלם ושואל ועושה רק מה שאומרים לו.

          המושג של רב שלוקח אחריות ואומר מה לעשות, והמושג של ללכת בתלם ובמסלול, אלה המצאות חדשות.
          רב זה או מקור השראה, מישהו שיש בו אור והוא מעורר את האור שבתוכי, או שהוא יועץ. אני מחליט בעצמי אבל נוח לי להתייעץ עם מישהו שיעזור לי לסדר ולברר את המחשבות שלי.
          הסיסמה המרכזית והעיקרית של החרדים, כל י"ג עיקרי אמונה מסתכמים אצלם רק בזה, היא לשמוע לרבנים על ימין שהוא שמאל. והרי זה נאמר רק על בית דין הגדול בזמן בית המקדש ולא על שום בית דין אחר או רבנים אחרים,, ורק על ענייני ציבור. וגם להלכה נפסק ששומעים לבית דין הגדול רק כל זמן שזה לא כמו לומר על ימין שהוא שמאל, אבל אם הם אומרים על ימין שהוא שמאל אז לא מקשיבים אפילו לבית דין הגדול ואפילו בדיני ציבור.

          כאן כתבתי על הסוגיא הזו עם בירור המקורות מחז"ל ופוסקים:

          בעניין חובת הציות לגדולי הדור


          .
          .
          הרי זה ברור שכל עיקר האמונה של החרדיות, לשמוע לגדולי הדור בעיניים עצומות, זה לחלוטין נגד ההלכה המפורשת שאין בה מחלוקת. ולכן זה גם לא היה פעם, זה חידוש שהמציאו העסקנים ואנשי יתד נאמן
          בעשרות השנים האחרונות בלבד.

          רבי חיים קנייבסקי כל כך הסתנוור מזה שמכח זה הוא מעז לומר שוב ושוב על רבי שמואל אוירבאך שהוא כקורח ועדתו. לא שמענו מעולם שבמחלוקות בין גדולים, גם החריפות ביותר, גם כשכל צד ראה בשני כופר ומחריב התורה, שאחד אמר על השני שהוא כקורח ועדתו. כי אם אני אומר שהיריב שלי הוא קורח, אמרתי שאני בעצמי משה רבינו. ואף אחד לא השתגע לדבר ביהירות כזו. אם נותנים לאדם סמכות לומר לאחרים על שמאל שהוא ימין והם חייבים להאמין, הוא מגיע למסקנה שהוא נביא כמו משה רבינו.
          נניח שבאמת הלכתי לגדול הדור, והוא אמר לי שמחר נכנס פסח, כשאני יודע שעכשיו זה כשבוע אחרי שמחת תורה. לא מספיק שאוכל מצה ואבער חמץ, אני צריך להאמין שבאמת עכשיו פסח. נניח שהצלחתי והאמנתי, נתבונן כעת מה קרה לי. מה קרה בתוך עולמי הפנימי, ברגשות שלי, ביכולת המחשבה שלי. רצחו אותי, לא נשאר ממני כלום, נעשיתי פוחלץ ממולא צמר גפן.
          וזה לא יעבוד לעולם, תמיד משהו בתוכי ישאר כמו שנבראתי, יחידי, ויידע שכשיו לא באמת פסח. כמה שלא אדחיק את זה בכל הכח.

          כלומר אין בכלל דבר כזה ללכת בתלם, אף אחד לא יכול ללכת בתלם גם אם ירצה. העובדה שיש "תלם" ושאפשר ללכת בו, היא בדותא גמורה שלא קיימת.
          זה מתמוטט נגד עינינו כמו שהתמוטטה ברית המועצות. גם שם היה "תלם", והיו הרבה אנשים שהאמינו באדיקות בטוב ובאמת ובאור המוחלט של האידיאולוגיה הקומוניסטית. בהתחלה התלהבו מאוד כי יצרו משהו חדש, אחר כך סחבו בקושי הולך וגדל, ומתוך פחד שהוצרך להיות קשה יותר ויותר, עד שזה התמוטט.
          לנגד עינינו מתפתחים הרבה גווני זרמים בעולם החרדי, שלא מקבלים את הציות העיוור לגדולים או למוסכמות החברה. ומי שקיצוני ורוצה לשמור על הציות העיוור, מקצין עוד ועוד בקצב הולך וגובר עד שמגיע לשגעון, ונעשות בין הקנאים הקיצונים מחלוקות יורת ויותר קשות בתוך הפלגים ופלגי הפלגים. היום המחלוקת הכי חמה וקשה בעולם הליטאי כבר אינה בין הפלג הירושלמי לפלג של בני ברק, אלא בתוך שני זרמי הפלג הירושלמי עצמו.
          ובעולם החסידי המחלוקות הכי חריפות הן בין האחים האדמו"רים מויז'ניץ, או האחים האדמורים מסאטמר, או האחים האדמורים מסדיגורא. ושי עוד, וכבר בתוך אחד מהפלגים הניצים של סאטמר מתגלעת מחלוקת פנימית חדשה. והאלימות הולכת וגוברת וכל הגבולות נחצים. לא ירחק היום שזה יגיע לרציחות.
          האידיליה שיש מעתיקי השמועה, גדולי הדור מוסרי התורה מהר סיני, והם מכבדים זה את זה, וכל העם מכבד אותם, ומציית להם כמו עדר כבשים חביב ונעים, והכל הוא עולם רוחני נאה לתפארת, זה לא עובד.
          כי מתחת לכל כבש כזה יש זאב נסתר, שלא מתייחסים אליו והוא מתפתח מתחת לצמר הכבשה וצומחות לו שיניים, והוא גדל בחושך והשיניים שלו הן שיני חושך, בלי שום אור של חכמה שמנהיג אותן.

          לכן זה לא משהו שהוא רק אצלי או מיוחד לי, כל אדם לא צריך רב, והוא הרב של עצמו ואצלו ההלכה כמותו.

  5. nirstern הגיב:

    שלום,
    תודה על ההפניה, הסתכלתי ושמעתי חלק ניכר מהשיעור של הרב הינוקא.

    יש לי כאן קצת בעיה.
    למדתי את כל הש"ס עם הראשונים וגם את גדולי הפוסקים, בעיון עמוק.
    וגם הרבה מדרשים ואת כל ספר הזוהר ורוב הכתבים העיקריים של הרמ"ק והאר"י, בעיון עמוק, לפי מפתחות הבנה שנמסרו איש מפי איש עד הגר"א, כמו שכתבתי כאן:

    ~https://zoharnirstern.wordpress.com/2021/02/17/%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%9e%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%9e%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%91%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%a9%d7%95/~

    זו הרשימה הנעוצה למעלה באתר של השיעורים על ספר הזוהר. שנקראת "הקדמה לשפת הסמלים של הקבלה". כדי להשתמש בקישור צריך למחוק את שני המקומות שיש בהם סימן כזה ~

    (אני לא מדבר כאן על המורה נבוכים ואריסטו, כי זה כלול מבחינתי בהבנה בעיון עמוק של ספרי הקבלה. ויחידי סגולה שזכו לקבל בע"פ אפשר שיבינו גם בלי אריסטו, כמו שהיה אצל הגר"א ותלמידיו הסבא מקעלם ורבי ירוחם)

    כתבתי "למדתי" ולא כתבתי "אני יודע", כי כמובן הבנתנו תמיד קצרה וחלקית ותמיד אם נלמד עוד נראה דברים שלא ידענו מקודם ואולי נראה פרכה למה שחשבנו שידענו. האוייה הכי גדול של לימוד היא ההרגשה שאני כבר יודע משהו.

    לגבי ההגדרה של "קדושה", אצלי ההגדרה היא חיבור לגוף עד כמה שאפשר, שיהיה חי על תיקונו בכל צורך שלו, מה שדורש לימוד עמוק מאוד ומתמשך, כי כמו שאיננו מכירים את הלא-מודע (או לפי רבי ישראל מסלנט הכוחות הכהים) כך איננו מכירים באמת את החיות הגופנית שלנו, שיסודותיה עמוקים מאוד. והטיפול בנפש במישור הפסיכולוגי גם הוא בכלל זה. הוא חלק מהרפואה. קדשה בעיני היא היפך ההתנתקות מהגוף כמו שרגילים להבין בעולם החרדי. יותר קל לי להאמין שיש באדם קדושה אם הוא לובש ג'ינס וטריקו ומגלח את הזקן שיהיה אפשר לראות אותו כמו שהוא, מאשר אם הוא מחביא את גופו מאחרי מעיל של אדמו"רים וזקן ארוך. מבחינתי מי יודע מה יש שם מאחרי המחבוא, אני חשדן לגבי זה. אני חשדן גם לגבי עיקר המניע של אדם ללבוש בגדים רבניים, מה המניע שלו ללבוש תחפושת כזו. אם הוא ירש ראשות ישיבה או אדמו"רות, אולי אפשר להבין שהוא מחוייב להתלבש כמו הראש ישיבה או האדמו"ר הקודם כדי שהתלמידים יחזיקו ממנו כממלא מקום אביו, אם אין לו משהו אחר לגרום להם לראות בו ראוי לתפקיד שקיבל בעל כרחו. אבל אם זה לא כך, אינני מבין כלל את המניע להתחפש כמו בפורים שמתחפשים למלך אחוושרוש ולובשים הדר מלכות, ועד שלא איווכח אחרת מוחזק אצלי מסתמא שהמתחפש אינו איש אמת.

    רבי ירוחם אמר שהמרחק מבחינת קדושה בין מי שלובש איצטלא דרבנן (בגד עם חשיבות רבנית) לבין מי שמתלבש כאחד האדם, הוא כמו המרחק בין כלי הקודש שבמשכן ובין חתיכת צואה (כלי הקודש בהשוואה הזו הוא האדם הפשוט). ואמר שאין בתורה שום חטא גדול יותר מללבוש אצטלא דרבנן, והאריך בזה הרבה מאוד.

    היה מי שאמר על הרמח"ל שלא יתכן שיש לו מדרגות גבוהות כי זקנו מגולח. והתרעמתי על זה. אני לא רוצה לעשות אותו דבר להיפך ולקבוע שבזמננו מי שזקנו לא מגולח לא יתכן שיש לו מדרגות גבוהות. כל זה הוא רק הקנקן, ואמרו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. לכן אני לא פוסל מראש אף אחד לפי הקנקן. יש הרבה מאוד רבנים ותלמידי חכמים. אני לא יכול לעבור אחד אחד לפי הסדר לחפש לי רב. לכן אני נעזר בין היתר גם במראה הקנקן, ואם הוא לא חביב עלי, ולא ראיתי שום סיבה אחרת להתעניין, זה גורם לי לא להתעניין באותו אדם. אם מישהו שקורא בדברי חושב שיש לי סיבה להתעניין בפלוני, אז אני מכבד את דעתו ומנסה להתעניין ולא לפסול מראש שום קנקן.

    אני מאוד מחפש רב שיהיה בעיני אמיתי, שאוכל להיות תלמיד שלו ולהתבטל לפניו. אבל הוא צריך לדעת יותר ממני וגם להיות קדוש יותר ממני. וכמו שאמרו שהרב צריך להיות קדוש כמו מלאך ה'.

    זו תשובה לעוד הרבה מכתבים שקיבלתי, שממליצים לי להיות תלמיד של רב פלוני, כל אחד לפי נסיונו ודעתו. כמדומני שזה מחזיק כבר עשרות רבנים, מכל מיני זרמים.

    אולי זה חסרון בענווה אצלי, אבל לעת אתה אני לא מרגיש שמצאתי רב, כולל מה שנדמה לי שראיתי אצל הרב הינוקא לפי ההפניה שלך (מהמעט שהתרשמתי, ואולי היה נכון ללמוד יותר, אבל קשה לי ללמוד הרבה אצל כל מי שהמליצו כי הם רבים). כל רב שממליצים לי עליו אני מסתכל בשיעור שלו או קורא דברים שכתב וכיו"ב, אני משתדל לא לפסול מראש. אני גם לא פוסל אחר כך, אני משתדל מאוד, גם לא ביני לבין עצמי, לא לפסול אנשים, ובכלל לא לחלק לאנשים ציונים לטובה או לרעה, מי אני לשפוט ולומר זה טוב או לא טוב. גם אם הם לובשים איצטלא דרבנן. אני גם לא ממליץ על תלמידי חכמים או הוגים שלמדתי מהם הרבה ואני מעריך אותם, כי מי אני להמליץ, באותה מידה שמי אני לומר ביקורת. כל אחד יש לו את מי שליבו חפץ או לא חפץ ללמוד ממנו, ואין לך אדם שאין לו מקום, וזה עניין אישי של כל יחיד ולא שייך לומר בזה דעות.

    בכל אופן, עדיין לא מצאתי לעת עתה מי שירווה את צמאוני ואוכל לעשות אותו לרב לי. אני מתפלל שאמצא.

    • אורי אהרן הגיב:

      (זה המשך של תגובות שחלקן נמחקו, ואחת מהן כתבתי בתוך הרשימה בסופה, לגבי זכרון.)

      תודה על המענה
      הבנתי שמדברים כאן גם על דברים אישיים כפי שמספר על עצמו כל מה שעבר
      מחילה אין לי כוונה לחפור רק להבין את נפש האדם
      אני מעריץ אותכם ואת כל ידיעתכם וחוכמתכם מאוד
      גמר חתימה טובה

      • nirstern הגיב:

        סליחה,
        אתה צודק. מצד אחד אני לא אוהב את הגבול המקובל שמגדיר שיש דברים שנחשב לא יצוגי ולא מכובד לדבר עליהם בגלוי. אבל יש גם גבול של פרטיות שכן חשוב לשמור עליו, אם הכל בחוץ אדם מפסיק להיות רגיש.
        הגבול בין מה שאני רוצה לדבר בגלוי גם אם זה לא הכי מקובל, ובין מה שפרטי, הוא איפה שזה מתחיל להיות רגיש. ואני לפעמים לא אומר משהו ואז מרגיש לא נוח ומשנה את זה והולך לפעמים קדימה ואחורה בזיגזג לא עקבי מהבחינה הזו.

        תודה על הדברים שלך
        גמר חתימה טובה ושתהיה שנה מאוד טובה ושמחה

    • אורי אהרן הגיב:

      לא להאמין איך לא שמתי לב אני בטוח שקראתי שאתם יודעים ולא רק למדתם, באמת כתוב שלמדתם את כל וכו' מחילה שלא שמתי לב אחרת לא הייתי שואל, כמובן שיש הבדל בין לדעת לבין ללמוד, כמוני כמה שלמדתי אבל לא זוכר כלום ממש ברור רק לאותו שובע שעסקתי בענין מסויים, וזה מתסכל אותי מאוד למה לא זכיתי לזכרון כמו שיש לאחרים, מה לעשות מתפללים על זה כבר שנים עד שתקובל בקשתינו אמן.
      אגב שמעתי שיש יודעים היכן המים של בארה של מרים בכנרת שמסופר שזה מועיל לזכרון, האם ידוע לכם על זה פרטים.

      • מ80 הגיב:

        פעם מישהו ביקש מהחזו"א ברכה. שאלו: על מה? ענה: שאני אזכור טוב יותר, זכרוני לקוי. אמר לו: זכרון חלש? כמה פעמים אתה חוזר על כל פרק? ענה: 6-7 פעמים. אמר החזו"א: אני מ-6-7 פעמים אינני זוכר עדיין, אלא לאחר 20-25 פעמים.

        אפילו הכל זוכרים את תלמודם לאחר פעם אחת, ואני אינני זוכר עדיין, אחזור על תלמודי 10 פעמים.
        אפילו הכל זוכרים את תלמודם לאחר 10 פעמים, ואני אינני זוכר עדיין, אחזור על תלמודי 100 פעמים.
        אפילו הכל זוכרים את תלמודם לאחר 100 פעמים, ואני אינני זוכר עדיין, אחזור על תלמודי 1000 פעמים.

        אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים.

  6. nirstern הגיב:

    לגבי סגולה לזכרון

    שאלו את הרב מבריסק מה הסגולה לזכרון, והוא השיב להבין היטב.
    באמת זכרון אין לו שום ערך מצד עצמו. פעם היה לזה ערך כי התורה שבע"פ לא נכתבה והמסירה המדוייקת שלה היתה תלויה באנשים עם זכרון. והיה מצווה לכל אחד לשנן ולזכור כי אם אין ספר אז איך הוא יוכל ללמוד. הוא היה חייב לחקוק את הספרים בזכרונו. וזה היה נחשב מצווה גדולה וחשובה. להיות בעצמי הספר, אם אסור לכתוב ספר על נייר. אבל לא התייחסו לאנשים שזוכרים הכל מדוייק כמו אל רבנים. רק כמו אל ספרים.

    בזמננו שהכל מודפס ויש במחשב ויש מנועי חיפוש, הזכרון לא מועיל שום דבר להמשך קיום התורה שבע"פ. סתם גרסה זה לא לימוד, זה לא אומר לאדם מה ה' מדבר אליו, זה לא מוסיף לאדם חיים מהמקור השמיימי. התורה היא מעיין החיים, מי שזוכר הכל כמו שכתוב, בשטחיות, הוא לא שותה מהמקור הזה.

    היה אדם בעיריית ירושלים, שידע בעל פה את כל מספרי הזהות של כל התושבים. תן לו שם והוא יאמר מייד מה מספר הזהות שלו. אדם פשוט, לא חכם גדול. יש תופעה כזו בכוחות האדם. כמו אחד שיכול לקפוץ לגובה שני מטר, או זמר שיכול להוציא מהגרון תווים גבוהים כמו שאף אחד לא יכול.

    בזמננו אנשים חושבים שמי שזוכר ככה את כל התורה, יכול לצטט בעל פה חמישים אלף ספרים, ולנצח את תוכנת פרוייקט השו"ת, הוא תלמיד חכם. שמעתי שיש מישהו שקוראים לו הרב גוגל, כמו שיש הרב רנטגן והרב אולטראסאונד. והרב גוגל כל מקום שתתחיל לקרוא לו, הוא ימשיך בעל פה. ותשאל אותו איפה כתובה המילה שחיטה, הוא יתן לך מאתיים אלף מראי מקום מכל השו"תים והפוסקים. אני לא יודע מי זה ולא אומר עליו אישית כלום, אולי הוא גם עמקן עצום וקדוש אמיתי, אין לי מושג. אבל אם רק הזכרון שלו זה כל מה שיש בו, אז הוא סתם חמור נושא ספרים. אין בו שום קדושה ושום חכמה ושום תורה. בסדר, אכבד אותו, כי אני גם מכבד את הספריה, אם יש בה ספרי קודש. לא יותר מזה.

    מה שחשוב הוא להבין, ומה שחשוב לזכור הוא את ההבנה. ואת ההבנה לא קשה לזכור אם היא אמיתית ועמוקה וממש נוגעת.
    אם יש סוגיא, ואני יכול לחזור על מה שהקשה הפני יהושע ומה תירץ על זה רבי עקיבא איגר, אפילו אם אני יכול להסביר היטב את הסברא של כל אחד מהם ומה בדיוק הוא אמר, זה לא נקרא הבנה.
    הבנה זה מה קשה לי באותו נושא, לא סתם שאצליח למצוא איזו קושיא טובה שלא מצאתי בספרים, אלא מה שבאמת כואב לי.
    זה לא חייב להיות משהו עמוק בצורה לא רגילה.

    יש אברך שכל פעם שואל אותי שאלות כמו למה רש"י חזר על דבריו פעמיים, למה השתמש בדוגמה כזו דווקא, למה הסביר משהו רק בפעם השנייה שהגמרא אמרה אותו ולא בפעם הראשונה. וכו'.

    אני מרגיש שזה באמת כואב לו. אני לא יודע למה זה חשוב, זה לא מרכז העומק של הסוגיא, לא הסברא העמוקה שאני מחפש שתאיר את כל הנושא. זה סתם דיוק קטן בלשון של רש"י, ולרוב גם התירוץ קטן, הרבה פעמים טכני. לי אולי הקושיות שלו לא כואבות. אבל יש לי שמחה להשיב לו, וגם אם לפעמים זה דורש מאמץ לחפש דוגמאות דומות וכו'.
    כי זה חי. הוא לא מצא את הקושיות האלה בשום ספר, הוא קורא לבד את הסוגיא, אולי הוא לא התלמיד חכם הכי גדול ועמקן וגאון. אולי אין לו כלים להתמודד עם השאלות הכי גדולות ועמוקות שבסוגיא. אבל הדיוקים שלו בלשון רש"י באמת כואבים לו. באמת חשוב לו להבין את זה. אחרי ששקעתי במורה נבוכים הי הלי פחות כח להתעסק בשאלות שלו והפסקתי. והוא מתגעגע לזה וכל פעם שואל אולי עכשיו אפשר. וגם אני מתגעגע לקושיות שלו.

    חלק מההתכתבות ההיא יש כאן:
    ~https://nirsterntalmud.wordpress.com/2016/11/16/%d7%91%d7%a2%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%a1%d7%aa%d7%9d-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%94-%d7%95%d7%91%d7%a2%d7%a0%d7%99/~

    (צריך למחוק את שני הסימנים ~ כדי להכנס לקישור.)

    אני לקחתי את זה למקום יותר למדני בסגנון ישיבתי, כי גם לי יש את מה שכואב לי בסגנון שלי, וגם אני רוצה להנות מזה. אבל הקושיות שלו הן לא כאלה.

    והוא זוכר מצויין את השאלות ומה שהסברנו עליהם. כי באמת כאב לו להבין, הוא פתח וראה מה קשה לו, מה מעניין אותו, מה מושך אותו. והקושיות שלו לא כתובות בשום ספר, כי זה באמת שלו. הוא לא חיפש מה עניין את הפני יהושע.
    .
    .
    לפעמים אפשר לראות שמשהו, גם בסוגיא הלכתית, ממש כואב לי וההסבר שמצאתי ממש שינה לי את החיים, גרם לי להסתכלות אחרת.
    למשל בצעירותי היתה לי קושיא. בהלכות נזקי שכנים כתוב שאם אדם נטע אילן בחצרו סמוך לחצא חברו, ושרשי האילן הלכו לתוך חצר חברו וקילקלו לו את הבור, זה לא מהנזקים ששייכים לד' אבות נזיקין של בבא קמא עם כל הלכות תשלום על נזק. יש גדרי איסור ותשלום אחרים של נזקי שכנים, שאולי הם רק מדרבנן. למרות שזה עונה להגדרה של בור המתגלגל ברגלי אדם או ברגלי בהמה.
    זה כאב לי. ומצאתי ברבי ברוך בער ששאל את זה, ואת ההסבר שלו לא הבנתי, ולהבין את ההסבר שלו כבר כאב לי הרבה יותר.

    ישבתי על זה יותר מחצי שנה, כל יום שני סדרים. ממש שברתי את הראש. אין אף ספר שמסביר את זה. והלשון של רבי ברוך בער היתה לי סתומה לגמרי.

    בסוף הבנתי את הלשון של רבי ברוך בער. הבנתי מעצמי, לא שמישהו הסביר לי. מכח ההשקעה של עמל של חצי שנה.
    הבנתי שיש הבדל בין מה שקורה בחומריות, בשטח, ובין הצורה של הדבר.
    בשטח, במציאות, בחומריות, העץ שולח שורשים ושובר את הבור של השכן וזה ממש נזק כמו להדליק אש והיא מתפשטת ושורפת אצל השכן או לזרוק עליו חץ ולשבור לו משהו.
    אבל מבחינת הצורה של הדבר, יש ההבדל. לנטוע עץ זה לא צורה של לעשות משהו שהולך אצל חברו להזיק לו.

    זה המילים שכתב רבי ברוך בער, שבנטיעת עץ אינו הולך לתוך של חברו להזיק, אלא משתמש בתוך שלו. ולא הבנתי, כיוון שהשורשים יגיעו לתוך של חברו הרי הוא כן הולך לשם להזיק. ואם הוא מדליק אש בתוך חצרו כדי לבשל והיא הולכת לתוך של חברו ושורפת, גם כן הוא לא התכוון להזיק אלא להשתמש בתוך שלו.

    הצורה זה לא משהו שקשור לכוונה (כי באש לבישול גם אין כוונה להזיק). זה משהו שלא קל לתפוש. למשל אם ילד קטן יראה אש פתוחה באמצע חצר של ראובן, לבישול, הוא יגיד זה מסוכן. זה יכול לשרוף אצל שמעון. אם הוא יראה שראובן נוטע עץ הוא לא יגיד זה מסוכן. הדוגמה היא מילד קטן כי הוא לא עושה חשבון הגיוני. בחשבון הגיוני אין שום הבדל בין אש לעץ. ועדיין זו צורה אחרת.

    לכן אם רוצים לדעת שהאורך של האות וא"ו במזוזה כשר (וזה לא יו"ד או נו"ן סופית), שואלים ילד. הוא רואה ישר אם זה וא"ו. צורת וא"ו. אם נעשה חשבון הגיוני לא נדע להגדיר מתי זה מפסיק להיות וא"ו ומתחיל להיות נו"ן סופית.

    למשל תוספות אומר שאם עדים ראו אדם שמחזיק בחפץ, העדים יכולים להעיד שזה שלו. והרי מבחינת חשבון הגיוני זה לא קשור בכלל. אם משחקים כדורסל, האם כל פעם ששחקן מחזיק כדור אז ההחזקה אומרת שזה שלו ולא של השחקנים האחרים?
    אבל אם נגיד לילד לצייר ציור שבו הכדור שייך לראובן. הוא יצייר שראובן מחזיק את הכדור. כלומר להחזיק זה לא אומר כלום על הבעלות מבחינת חשבון הגיוני, אבל זה צורה של בעלות. וההלכה נקבעת דווקא לפי הצורה.

    היסוד הזה פתח לי את השער לכל מה שאני עוסק בו היום, המורה נבוכים, הכל שם מתבסס על חומר וצורה. גם אחר כך ראיתי שזה המפתח הכי גדול להבין סוגיות עמוקות בתלמוד לפי שיטות ראשונים.

    כתבתי על זה כאן (ובעוד הרבה מקומות)
    ~https://gmarachidushim.wordpress.com/2010/02/25/%d7%90-%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%96%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%9e/~

    את ההבנה הזו לא אשכח. אני יכול לשכוח את מראי המקומות וכל פרטי הדיון, אבל היסוד עצמו של ההבנה לא אשכח. זה שינה אותי כאדם ושינה לי את החיים. מזה אחר כך למדתי שזו הדרך לראות את הנוכחות האלוהית בעולם. על ידי לימוד השגת הצורות.

    יש גם דברים פחות גדולים, שסוגיא עשתה שינוי אמיתי מהותי בי כאדם. ויש גם דברים פחות גדולים,
    כמו דיוק ברש"יח שמשום מה, בלי הסבר, דווקא זה כואב לי. כי זה מי שאני. כמו שאני אוהב דווקא חצילים ולא קישואים, אז ככה דווקא השאלה הזו בסוגיא מציקה לי ולא קושיא אחרת. ואולי הפני יהושע אהב דווקא קישואים ולכן הו אהתעניין בשאלה מסויימת. לכן אין טעם שאלמד מה הוא שאל ולהסביר את השאלה שלו. בזה עוד לא נגעתי בסוגיא.

    מה שאני זוכר מהסוגיא זה רק מה שנגעתי בו ממש, אני. לא חשוב כמה המגע הזה היה גדול והפך לי את כל החיים, או שהוא היה משהו קטן.

    למשל אם היה לי מגע עם בן אדם. אני לא אשכח את זה. מה שהיה ביני לבין אשתי לא אשכח. אבל גם אם פגשתי סתם מישהו זר במקרה, ודיברנו כמה מילים, אבל ממש הרגשתי אותו והרגשתי שהוא רואה אותי ומרגיש אותי, גם את זה לא אשכח.
    .
    פעם עברתי באיזה מקום, ומישהו ישב על המדרכה וניגן. והיה שקוע בעצמו לגמרי. ועמדתי וממש הקשבתי. וממש הרגשתי בנגינה אותו, את הלב שלו. והוא הרים עין והבחין שאני ממש מרגיש אותו. והסתכל לי לתוך העיניים וידע שהרגשתי אותו וידעתי שהוא הרגיש אותי. והלכתי. לא היה ברור לי שהוא דובר עברית.
    זה משהו קטן מאוד, ואני זוכר אותו כבר עשרים שנה.
    .
    אם יש לי נגיעה במשהו בתוך הסוגיא, את זה אני אזכור. ורק לזה יש ערך מבחינת לימוד. נגעתי בתורה, נגעתי בנבואת משה על הר סיני, נגעתי בנותן התורה. גם אם זה מגע קטן ורגעי של דיוק קטן בלשון רש"י. זה שינה אותי. אולי רק קצת, אבל גם קצת זה הכל.

    זו הסגולה לזכרון. להבין, כלומר לגעת. לא לשבור את הראש על חשבון מסובך של רבי עקיבא איגר, אלא למצוא את עצמי בסוגיא. וגם אם בשביל זה אשקיע חצי שנה בללמוד שתי שורות, זה לא חשוב. אם הייתי מספיק אלף שורות אז לא הייתי מספיק כלום. שוכח הכל ולא נשאר מזה שום דבר. אם נגעתי בשתי שורות באמת, אני אזכור, וזה הרבה.
    אם נוגעים במקום אחד, מבינים פסקה אחת אחרי עמל של שנה, זה לא אומר שאם יש אלף פסקאות בספר, יקח לי אלף שנה ללמוד אותו.
    למשל אם אדם מתחתן, הוא עוד בחור, הוא עוד לא מבין בכלל מה זה אשה, ומיהי אשתו. ולוקח שנה של חוסר הבנה, חוסר תקשורת, עלבונות, ריבים. ואחרי שנה פתאום יש לו רגע שהוא באמת רואה אותה, רואה מי היא, מבין כמה הוא היה אטום ולא קלט בכלל. ואז עוד רגע כזה שהוא כבר יותר משמעותי. ואחרי עוד כמה שנים הוא מגיע למצב שאם היא אומרת משהו, אפילו רק רומזת, הוא תוך דקה מבין אותה. ממש מבין, רואה אותה, פנימה, ללב. הוא כבר מכיר אותה. לפעמים הוא יודע מה יש לה בלב גם בלי שהיא אמרה שום דבר. זה שולחן ערוך החמישי, מי שכבר מכיר את התורה יודע מה יש לה בלב, מה היא רוצה, גם אם זה לא כתוב בשום מקום.

    אפשר להגיע למצב שמייד כשקוראים סוגייה מאוד מסובכת ועמומה ותמוהה, מבינים אותה הכי עמוק ואמיתי תוך דקה, כי כבר מכירים את התורה.
    ההיכרות הזו היא אם לא חוסכים שום זמן ומאמץ בהתחלה, ומתעקשים לא לזוז ממשהו שיש הרגשה שהוא אומר לי משהו באופן אישי, שכואבת לי הקושיא שם, עד שממש מבינים אותו באמת.

    בישיבות שלפני מלחמת העולם השנייה, היו מתפארים כמה מעט הספיקו. למדו חצי שנה בבא קמא והגיעו רק לדף ח'. ומישהו מישיבה אחרת אמר אנחנו הגענו רק לדף ו', והעריכו את מי שהספיק רק עד דף ו' כמי שבא מישיבה יותר טובה.
    כי בחורים בהתחלת הדרך צריכים להכיר את התורה, לגעת בה. נגיעה ראשונה. ולשם כך צריך להתיישב על הדבר ולעמול ולעמול, עם עצמי, מבפנים, מהלב, לא רק חשבונות ולא רק לדקלם מה אחרים אמרו כאן.

    בזמננו בחורים לא יודעים איך לעשות את זה, לא מכוונים אותם להתחבר לעצמם באמת, אז הם סתם מקשקשים ומבזבזים את הזמן. לכן התפתח לאחרונה שיש עניין של הספק ויש מבחנים וכו'. זה לא היה, הגדולים בדורות הקודמים התנגדו לזה מאוד מאוד, ראו בזה חורבן התורה. ברדיפה אחרי הספק של כמה שיותר דפים.
    זה כמו אברך שהתחתן היום, וחושב שכמה שהוא יספיק לקיים תשמיש המיטה יותר פעמים ככה הוא יכיר יותר טוב את אשתו והקשר יהיה יותר עמוק ואמיתי. זה לא תלוי בכמות בכלל. להיפך, כמה שהתהליך יותר עמוק ואיטי ואמיתי עד שמגיעים לתשמיש, בלי לספור את הזמן, זה יותר קשר. ואת זה לא שוכחים אף פעם.
    .
    .
    זו לשון המורה נבוכים א' ס"ב:
    "וכבר התבאר בספרים המחוברים בחכמה האלוקית, שזאת החכמה אי אפשר לשכחה, רצוני לומר השגת השכל הפועל, והוא ענין אמרו 'ותלמודו מתקיים בידו':"

  7. אורי אהרן הגיב:

    פותח שוב את העיניים כדרכו בקודש ממש ברור ומובן זורם פתוח
    אני מאוד נהנה כל פעם שאתם כותבים.

  8. nirstern הגיב:

    עוד לגבי הרב בורודיאנסקי,
    פנו אלי כמה אנשים שמכירים אותו, ותמהו וגם התרעמו על התקפה אישית כזו נגד אדם שנחשב צדיק וגדול בתורה, ובכל מקרה הוא אדם ישר לב וישר דרך, שאין לו שום כוונה רעה ושום פניות זרות, והוא מתכוון רק לשם שמיים, להועיל מבחינה רוחנית, וגם אם אני לא מסכים איתו, למה אני מתקיף אותו אישית בחריפות.

    באמת אין לי שום דבר נגדו ולא התכוונתי להתקיף אותו אישית.
    כולנו יש לנו בעיות נפשיות, פגיעות, חרדה, פחד, היסטריה, חוסר מודעות עצמית, טפשויות רבות, חוסר ראיה מה קורה לאנשים סביבנו וכו' וכו'.
    לכן כולנו כל הזמן פוגעים במי שסביבנו. בלי ספק גם אני כך.
    אנו פוגעים בעיקר בנשותינו וילדינו, ובסופו של דבר בכל מי שבא איתנו במגע. זה לגיטימי ומקובל, כי כך הקיום האנושי, אין אפשרות אחרת. זה מי שאנחנו, כולנו, ולכן אנו נפגעים מהקרובים לנו, כועסים, מתקוטטים, וממשיכים, עם פיוס או בלי פיוס.
    מה שאדם יש לו פגיעות נפשיות, זה אומר שליבו הוא לא לב אבן, שיש לו לב בשר, שאכפת לו. שהוא מרגיש. לכן זה חביב ואהוב. ואם מישהו שיש לו פגיעה נפשית שהיא החלק הכי יפה שבו, החלק שבו רואים שאכפת לו, שיש בו רוך שיכול להיפגע, מתנפל עלי בגלל הפגיעה שלו ופוגע בי, אני מקבל באהבה עד כמה שבכוחי.

    הרב בורודיאנסקי אולי נפגע בשלב כלשהו בחייו, אולי דרשו ממנו יראת שמיים לפני שהיה בשל לזה, ויש לו חרדה והיסטריה והוא זקוק מכח הפצע שלו לטפח את תחושת החרדה. זה אהוב וחביב וכולנו כך בדרך כלשהי. ההבדל הוא רק שהוא עומד במקום שהנזק שהוא גורם גדול ריבוא פעמים יותר ממה שאדם רגיל מזיק לסביבתו.
    הוא מכניס חרדה הרסנית, רגשי אשמה וכיו"ב, לאלפי בחורים ואברכים, בהמשך זמן ארוך (כשאני הייתי תלמידו הוא אמר שיחות בקול תורה ובישיבת הר"ן, כמדומני שזה התרחב עוד אחר כך), שפותחים לו את הלב ומאמינים בו. נדיר מאוד שאדם אחד יכול לעשות נזק כל כך עמוק ונרחב.
    אם כולנו פוגעים זה בזה ברמה של מכת מקל עד סכין עד אקדח, הוא פוגע ברמה של טייסת אף 16.

    אי אפשר להגביל כל אחד שמזיק לסביבתו, כי זה כולנו ואי אפשר לחיות אחרת. אבל כשהנזק מגיע לממדים שהם הרבה מעל כל קו אדום שמקובל בחברה אנושית, אז צריך לפעול כדי לעצור אותו. אם אדם מכניס לילדיו חרדות ואשמה ודרישות לא אנושיות ואמונות עקומות וערכים עקומים וטפשויות רבות, ולא מאפשר את התפחותת האישיות שלהם וכו' וכו', לא עושים לו שום דבר, וממשיכים לכבד אותו כאיש יקר וטוב, כי ככה כולנו ואי אפשר למנוע.
    אבל אם הוא אונס ילדים או שופך עליהם מים רותחים וכו', אז כבר מתערבים ועוצרים אותו. יש קווים שהחברה לא מאפשרת לחצות אותם.
    מה שכח הנזק של הרב בורודיאנסקי כל כך גדול, זה לא באשמתו, זה לא בגלל שהוא פחות טוב מכל אדם חיובי וטוב לב אחר. זה עניין של ירושה ומעמד וכיו"ב ששמו אותו על בימה ציבורית גבוהה. אין שום נסיון לפגוע בו, וגם לא לנהל דיון לנתח אותו ולבקר אותו, ואני לגמרי מקבל שהוא אדם טוב וישר ותמים וכל כוונתו רק לטובה, הנסיון היחיד שאני עושה כאן הוא להתגונן מפניו. בשלב מסויים הצורך להגן על הנפגעים מבטל את הצורך להתחשב במזיק ולראות את הצד שלו ולהבין אותו.

    כמובן שזה לא קשור לרב בורודיאנסקי, הוא רק משל. יש מאות ואלפים רבנים כאלה. השתמשתי בו רק כדוגמה להמחיש את הנושא, ומזה נלמד לכל רב מהסוג הזה, וכאמור יש מהם אלפים. בכל מיני זרמים סגנונות ומדרגות. כיוון שהזדמן שאני נפגשתי עם העניין הזה דווקא דרכו, הוא זה שנוח לי להשתמש בו כדוגמה.

  9. מ80 הגיב:

    בזמנו של אריסטו, החכם הסיני קאו אמר: הטבע האנושי הוא כמו עץ ערבה, וצדק הוא כמו כוס או קערה. להפוך את הטבע האנושי לאנושיות (חסד, אמפתיה) וצדק זה כמו להפוך ערבה לכוסות וקערות. אמר לו החכם מנג: אדוני, היכול אתה להמשיך את הטבע של עץ הערבה על מנת לעשות כוסות וקערות, או שמא עליך להפר את טבעו בטרם תעשה כוסות וקערות? אוי למילותיך! שתגרומנה לאנשים לחשוב כי אנושיות וצדק הם דבר רע (כהיותם כביכול מנוגדים לטבע האנושי).

    המשורר הבנגלי רבינדרנת טאגור שנא את בית-ספר בילדותו, ברח ממנו, ולמד מפי מורים פרטיים. בבגרותו הקים בית-ספר נסיוני, בהגדירו את מטרת החינוך לא רק להקנות צורה, אלא ליצור חיים בהרמוניה עם המציאות. הבית ספר הוקם בלב חורשת עצים, השיעורים התרחשו באויר הפתוח, ובהפסקות התלמידים הורשו לטפס על העצים ולרוץ. בהמשך הבית ספר הפך לאחת מהאוניברסיטות הטובות ביותר בהודו. בספרו "הירח העולה" טאגור כתב (בתרגום דוד פרישמן):

    "בֹּא וּשְׂכָרֵנִי” קָרָאתִי בְּעָבְרִי בַּבֹּקֶר אֶת־הָרְחוֹב הָרָצוּף אֲבָנִים.

    וְהַמֶּלֶךְ בָּא בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וְחָרְבּוֹ בְיָדוֹ.
    וּבְיָדִי הֶחֱזִיק וַיֹּאמַר: “הִנְּנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ-לִי בְעֻזִּי”.
    אֲבָל עֻזּוֹ לֹא נֶחְשַׁב לִי מְאוּמָה וְהוּא עָבַר לְדַרְכּוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ.

    בְּחֹם הַצָּהֳרָיִם הָיוּ דַלְתוֹת הַבָּתִּים סְגוּרוֹת.
    וַאֲנִי הוֹלֵךְ עֹבֵר אֶת־הָרְחוֹב הַמְּעֻקָל.
    וְאִישׁ זָקֵן יָצָא הַחוּצָה עִם-שַׂק זְהָבוֹ.
    וְהוּא חִשֵּׁב עִם-לִבּוֹ וַיֹּאמַר:“הִנְנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ-לִי בְּכַסְפִּי”.
    וְאֶת שְׁקָלָיו שָׁקַל אֶחָד אֶל-אֶחָד, אַךְ אֲנִי פָּנִיתִי וָאֵלֵךְ.

    הָעֶרֶב בָּא. מְשׂוּכַת הַגַּן הָיְתָה כְּבֵדָה בִּפְרָחִים כֻּלָּהּ. הַנַּעֲרָה הַנֶּחְמָדָה יָצְאָה הַחוּצָה וַתֹּאמַר: “הָבָה וְאֶשְׂכָּרְךָ לִי בִשְׂחוֹק פִּי”.
    אַךְ שְׂחוֹק פִּיהָ גָוַע וַיִּמַס בִּדְמָעוֹת, וְהִיא שָׁבָה לְבַדָּהּ בַּחֹשֶׁךְ.

    הַשֶּׁמֶשׁ הִזְהִיר עַל־פְּנֵי הַחוֹל וְגַלֵּי הַיָּם הָרְסוּ אֶל־הַיַּבָּשָׁה.
    וְיֶלֶד יוֹשֵׁב וּמְשַׁעֲשֵׁעַ עַל־קְלִפּוֹת קוֹנְכִיּוֹת.
    וְאֶת-רֹאשׁוֹ הֵרִים וַיְהִי כְּיוֹדֵעַ אוֹתִי וַיֹּאמַר: “הִנְּנִי וְאֶשְׂכָּרְךָ-לִי חִנָּם בְלֹא-דָבָר”.
    לְמִן־הַעֵת הַזֹּאת וְהַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי עִם־הַיֶּלֶד בְּשַׁעֲשֻעָיו עָשַׂתְנִי לְאִישׁ חָפְשִׁי.

    דוד פרישמן כתב: "סופרינו הלא צועקים כל היום: בראו נא ילדות לילדי בני ישראל! הוסיפו נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו נא את הילדות לבני ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו נא אותם תמימות והרגשה וחלם חלוֹם! בּנוּ נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!"

    אף על פי שדברי פרישמן מוגזמים, בכל זאת דבריו אינם דברים בעלמא. העילוי ממייצ'ט, מגדולי התורה החריפים ביותר בדורות האחרונים, תלמידו הנבחר של רבי חיים מבריסק, החל ללמוד בישיבות מגיל מאד קטן, כך שלמעשה לא היו לו נעורים. בבגרותו, בחולפו על פני הגימנסיה בבריסק, כראותו את הנערים אצים אנה ואנה כשמגיעה שעת הצהרים, ורוח של ילדות, שמחה של ילדות, שוררת בין החבורה, היה אומר מתוך צער עמוק: מפני מה לא היה לנו דבר כזה בילדותנו אנו? וכי היה נזק לתלמודנו אילו היינו מתירים לעצמנו פעם ביום מעט קפיצה או מעט דיצה?

    כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משלות, הזקין אומר דברי הבלים. זו דרך הישר!

    .
    אגב, כשהעילוי ממייצ'יט הגיע לישיבת וולוז'ין בגיל 12, בשנתו הראשונה הוא למד את מסכת בבא קמא כולה בעיון, כשמדי שבת רבי חיים מבריסק בוחן אותו על תלמודו. בגיל 30 כבר כל הש"ס כולו היה מונח בכיסו, כולל סברות רש"י והתוספות, הרמב"ם והראב"ד. בעשרים שנותיו האחרונות כמעט שלא עיין במסכת מלבד בשעת שיעור, כי הכל היה כבר נהיר לו. תלמידיו אמרו שהוא היה שפל-רוח ומצניע לכת, בעל מוסר נעלה ונשגב, שבא לידי ביטוי ביחסיו האדיבים כלפי זולתו, ולא בבכיות-תמרורים על ספרי תשובה.

  10. י.ד. הגיב:

    מצד אחד יש צד כזה במה שאמר החזון איש על המזרוחניקים הנה כאן אפילו דוגמא לאחת שנשארה אחת מהחבר'ה למרות שהתחלנה – https://www.makorrishon.co.il/opinion/3.
    מצד שני דומה שהחזון איש הלך לקיצוניות נגדית כאשר הוא לא נתן מקום לשיטות החולקות עליו כמו היתר מכירה (שאת הרבנים העורכים אותו הוא הפך למסייעים בדבר עברה?!) למרות שלא מעט רבנים תמכו בהיתר על בסיס שיטת הבית יוסף. באופן דומה הוא לא נתן שום מקום לאדם המשתתף בענייני המדינה ועדין חי חיים דתיים. לא כל דבר זה כרת וגם גם לא כל דבר מוציא מכלל המחנה.

    • nirstern הגיב:

      גם בעיני הקיצוניות של החזון איש לפעמים נראית שטחית, מצומצמת ומוגזמת ושהביאה להרבה בעיות קשות אצלו ועוד יותר אצל ההולכים בעקבותיו.

  11. פינגבאק: 24 – למה אינני מקיים מצוות | אדם חי – האתר של ניר שטרן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s