217 – בעניין עם ישראל, הסגולה והבחירה. וגם עמדה לגבי הציונות. ובעניין אתחלתא דגאולה.

מתוך שני מכתבים:

הקדמה.

.

.

אני מעתיק משני מכתבים שעוסקים בנושאים שונים, שיש ביניהם קצת קשר.

.

.

מכתב א':

בהגדרה של עם ישראל, הבחירה והסגולה, הנשמה היהודית.

השואל שאל על ההבדל בין יהודים לגויים. בין עם ישראל לאומות העולם.

.

זה מה שכתבתי:

"לדעתי השאלה מתחילה מההגדרה של המושג "עם".
אנחנו מדברים וחושבים בעברית מודרנית, שהיא שפה אחרת לגמרי משפת המקרא ושפת חז"ל.
חוקרי שפה כבר כתבו שהרבה מהמושגים בעברית המודרנית הם תרגום מרוסית או גרמנית.
המילים "עם" או "לאום" הן דוגמה מצויינת לזה. במאה התשע עשרה התפתחה באירופה תנועת הלאומיות שנתנה למילים האלה את המשמעות שאנו משתמשים בה בזמננו (המשמעת הזו מאוד עמומה ואין לה שום הגדרה ברורה, וכבר עמלו הרבה לנסות להגדיר את זה. בכל אופן יש הבנה אינטואיטיבית של מי שמשתמש בשפה כשאומרים לו "עם" או "לאום").
הציונות היא חלק מהתנועות הלאומיות, והיא התאמצה לבנות את המושג של עם ישראל או העם היהודי. היו על זה ויכוחים רבים, רבים וטובים טענו שיהודי הוא מי שמאמין בדת מסויימת ולא בן לעם מסויים.

.

.

אני מעתיק קטע שנתקלתי בו, תומר פרסיקו מתמצת את אדם סליגמן, הוא מדגים את מושג ה"לאום" המודרני:

"במאמר הוא [אדם סליגמן] מבקר את תהליך ההומוגניזציה שהמסגרת הליברלית מעבירה את האוכלוסיה, לרוב באמצעות מדינת הלאום, שיש לה אינטרס ברור ליצור אוכלוסיה הומוגנית, או במילים אחרות, עם. זה כמובן קרה פעמים רבות בהיסטוריה.

כך, פרוסים, ווסטפלים ובווארים הפכו לגרמנים; סיציאלינים, לומברדים ורומיים הפכו לאיטלקים; וולשים, אנגלו-סקסים ונורמנים הפכו לאנגלים, וכיוצא באלה. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות, כמו במקרה הבסקים והקטלנים בספרד, שמסרבים להפוך לספרדים. אצלנו זה נקרא "כור ההיתוך", וכלל כידוע את מחיקת התרבויות השונות שהביאו איתם יהודים מרחבי העולם."

הקישור:

https://7minim.wordpress.com/2021/08/23/%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%91%d7%a8/

.

.

 

.
יש מושג של "קבוצה אתנית". אצל היהודים זה וודאי בעייתי, יהודים מתימן או מרוקו או גרמניה או רוסיה וכו' הם לא בעלי אותם סממנים משותפים שיוצרים קבוצה אתנית. אין ביניהם שום שיתוף של שפה, תרבות, אורחות חיים, היסטוריה משותפת (לפחות באלפיים השנים האחרונות) וכיו"ב. לעומת זאת יש את השיתוף הזה בין היהודים לבני הארצות שבהן גרו היהודים.
בקהילות יהודיות רבות בהיסטוריה ראו את עצמם כבני העם שהם יושבים בו רק שם מאמינים בדת נפרדת. למשל לדרוזים יש דת שונה מהאסלם, אבל במחקרים נמצא ש 70 אחוז מהם מגדירים את עצמם כערבים. הרמב"ם ראה עצמו כספרדי גאה, כי היה מעורה בתרבות ובחברה הספרדית המוסלמית (לפני המוסלמים הקיצוניים המואחידון) והעריך אותה. רש"י ותוספות ראו עצמם כאשכנזים או צרפתים (התרבות שם היתה נמוכה ועויינת אז הזהות הזו היתה פחות מודגשת, ובכל זאת לא היה משהו אחר), וכן הלאה.

מנהיגי הציונות שדגלו בכך שיהדות היא "עם" הודו בכך שבמציאות של זמנם היא לא "עם", רק התאמצו לעשות חידוש ומהפכה וליצור מהיהדות "עם". לפי כל מנהיגי הציונות ההיסטוריה לא הגישה להם "עם", אלא אוסף בני אדם שיש משהו שמחבר אותם, בעיקר דת, ואולי עוד כמה רגשות אחווה לא ברורים, אבל וודאי לא תפישה של המושג המודרני של "עם". הם יצרו "עם" מודרני מאותו חומר גלם לא ברור.

.

.

יהודי הוא לא עניין גנטי. לפי ההלכה מספיק אמא יהודיה, ומספיקה סבתא יהודיה אחת מארבעת הסבים, וכן הלאה. אם יש ראובן יהודי כשר ואנו הולכים במשפחתו עד אבא של סבא של סבא, יתכן שיש בין מי שהוא יצא מחלציהם 57 גויים ו 5 סבתות יהודיות.
אם הולכים עוד אחורה הפער גדל מאוד, ואפשר שיש בין מי שהוא נולד מהם עשרות אלפי גויים ורק כמה עשרות סבתות יהודיות. המטען הגנטי של ראובן כמעט כולו הוא של נכרים, ועדיין הוא נדון כיהודי כשר לגמרי.
רואים שיהודים ממערב אירופה או חלק מיהודי גרמניה, נראים שונה מאוד מיהודי תימן או מרוקו, בצבע עיניים ושיער, מבנה גוף, וכיו"ב. לא יתכן שזה קרה בלי שהיה ערבוב גנטי גדול בין היהודים לגויים שחיו לידם. יש ידיעות היסטוריות לא מעטות על קהילות שהתחתנו באופן גורף עם הגויים הסמוכים להם, רק שכמובן היהודים מצניעים את זה מאוד. היום יש מחקרים גנטיים על יהודים, הממצאים מאוד לא חד משמעיים, וכמובן גם שם משתוללים אינטרסים לאומיים לא מדעיים.
.
.
בעיקר באגרת לרבי עובדיה הגר, מבאר הרמב"ם ש"בני ישראל" פירושו "תלמידי ישראל". מי שלימד את חברו תורה כאילו ילד אותו ואף יותר מכך. עיין שם בכל דברי האגרת החשובה הזו שמבאר את העניין כמו שאני כותב כאן. 

אברהם לא היה יהודי. הוא היה עברי, כל העולם מצד אחד והוא מצד אחר. הוא הבין שיש אחדות אלוהית בעולם, ולימד את זה את כל משפחות האדמה. מי שלמד וקיבל נעשה מהעם של אברהם. רבקה אמנו לא היתה יהודייה. היא היתה ארמית. ההתנהגות שלה לשאוב גם לגמלים בזריזות, החסד הטבעי, הראה שיש בה תפישה של אחדות, שממנה נובע הרגש לעשות חסד עם מי שאני אחד איתו. כיוון שידעה את הלימוד שאברהם לימד, היא נעשתה ממשפחת אברהם. שמונים אחוז ממי שעל הממצרים היו אנשים מלאומים שונים, שיצאו עם בני ישראל, ורק במתן תורה באמת קיבלו על עצמם את מה שלימד אברהם.

.

באופן טבעי הבנים של אברהם שגדלו בביתו, למדו יותר מאחרים את מה שהיה לאברהם ללמד. כמו שרבי וועלוועל מבריסק הוא המוסר הכי מוסמך של תורת אביו רבי חיים מבריסק, כיוון שהוא התחנך על ברכיו והיה כלי ראוי לקבל תורתו.

.

במתן תורה, הקב"ה כרת ברית עם כל מי שקיבל את מה שאברהם לימד, שזה התוכן של התורה. בברית היו אנשים מכל משפחות האדמה. כולם שמעו וכולם הוזמנו ורבים באו.
עד כדי כך, שנאמר בבבא קמא ל"ח ב', שממי שלא עמד במעמד הר סיני ובא בברית ההיא, היו רק שתיים שהאמינו במה שלימד אברהם, רות המואביה ונעמה העמונית. ואין להשמיד את העמים האלה עד ששתי אלה לא יבואו לחיק עם ישראל. כלומר כל מי שלא היה מבני ישראל, מעם ישראל, היו רק אלה שלא האמינו בלימוד שלימד אברהם. וכל מי שהאמין בלימוד של אברהם היה נכלל בתוך בני ישראל, ולא חשוב כלל מאיזה משפחה או שבט או לאום הוא. לכן עם ישראל נקרא עם חכם ונבון. כי הוא איסוף מכל העולם של כל מי שהאמין בלימוד של אברהם. עם האנשים האלה, בגלל חכמתם והבנתם (מי שקיבל את הלימדו של אברהם היה כי הואו הבין את זה מעצמו, לא בגלל השפעה של מנהיג כריזמטי), נכרתה ברית הר סיני.
העניין של ברית הר סיני, בין השאר, הוא ליצור מכל בני האדם החכמים איחוד. שיהיו גוף אחד. עם אחד, אומה אחת. הבסיס של העם או האומה או הלאום הזה, הוא האמונה המשותפת. זו אל אמונה בתורה, מדובר על לפני מתן תורה, אלא אמונה בכך שיש בעולם מציאות שהיא אחת, חיים שהם אחד, אהבה אחת, אלוה אחד, שהכל הוא ממנו. עוד לפני מצוות ולפני דת ובטח לפני כל השתייכות לאומית או אתנית כלשהי. משהו שהוא ביסוד הכי עמוק ובסיסי בתודעת האדם.

.

.

לפי ברית הר סיני היו חכמים כאלה, נח, מתושלח, שם ועבר ועוד. נאמר שידעו את התורה והיו צדיקים וחכמים. אבל הם היו יחידים. על אחד לעצמו. ברית הר סיני נועדה לאסוף מכל בני האדם אל כל החכמים, וליצוק מהם עם, אחדות אנושית שמתבטאת לא רק באמונה ופילוסופיה אלא בחיי מעשה משותפים שבנויים על האמונה הזו, אחווה, צדק, חסד, כאיש אחד בלב אחד. האנשים האלה יהיו עם סגולה, הם יחיו את אמונתם כאיש אחד בלב אחד, ובזה יהיו גילוי אור האחדות האלוהית לכל העולם.

.

.

מבואר בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג, שגיור אינו הצטרפות לעם היהודי, אלא שברית הר סיני עדיין פתוחה ועומדת ומתרחשת, וכל מי שרוצה יכול להכנס בה וזה הגיור. הפירוש היחיד של "עם יהודי" הוא מי שעמד בברית הר סיני, שנכרתה עם בני ישראל כלומר כל תלמידי ישראל אבינו, מכל משפחות האדמה.

יש חלוקה חדה מאוד בין מסגרת הלכתית ובין המהות האמיתית. למשל אדם יכול לברך ברכת המזון הלכתית מהודרת, ובליבו אין שום הכרת תודה אלא רק גאווה והרגשת כוחי ועוצם ידי. והוא יכול להיות מכיר תודה בכל ליבו, ומסיבה כלשהי לא לברך ברכת המזון הלכתית. בזמננו אפשר שהוא גוי מקצווי ארץ שלא שמע מימיו שיש עם יהודי.
המסגרת ההלכתית של ברית הר סיני היא מילה טבילה והבאת קרבן. מי שאם אימו עד הר סיני עשתה את המעשה ההלכתי הזה, המעשה הלכתי עולה לו והוא יצא בו ידי חובה הלכתית ואינו צריך לעשות בעצמו את המעשה הזה. אם אם אמו לא עשתה את המעשה ההלכתי בהר סיני, הוא צריך לעשות אותו בעצמו.
כמו מי ששמע ברכות השחר מהחזן לא צריך לברך בעצמו. מי שלא שמע צריך לברך בעצמו.

.

.

במהות כל באי עולם מכל העמים, אם הם מאמינים באחדות, כמו שלימד אברהם, הם בני ישאל או עם ישראל. והם עם סגולה ועם הבחירה. גם אם לא עשו את המעשה ההלכתי. כמו שאם יהודי כשר לא עשה ברית מילה, נניח כי היה שוגג ולא ידע שמלים את הבן, זה לא קובע שבמהות הוא כבר לא שייך לברית ההיא. חסר רק המעשה ההלכתי ואין חסרון במהות. כמו מי ששכח לברך ברכת המזון אבל בליבו הוא מרגיש באופן הכי עמוק בכל כזית שהוא אוכל את הכרת התודה, במהות הוא אדם שמודה לבוראו גם בלי מעשה המסגרת ההלכתי.

.

.

.

למשל אני מכיר אשה, היא עולה מרוסיה, אבא שלה יהודי ואמא שלה לא יהודיה. בליבה ובהכרתה ובכל הווייתה היא מבינה ויודעת ומקבלת את האחדות האלוהית, את התפישה שכל המציאות אחת וכולה אהבה וחיים ומציאות של אלוהות אחת מופשטת וכוללת הכל. רק אין לה את המעשה ההלכתי של גיור בטבילה לפני בית דין. במהות היא יהודיה כשרה וגמורה, מבני ישראל, כמו שכתב הרמב"ם לעובדיה הגר שהוא מבני ישראל. לגבי המעשה ההלכתי, אני לא דן אותה לפי שמירת שבת ולא שום דבר כזה. אני הייתי רוצה לקיים הלכות אבל ויתרתי על זה באופן קבוע מסיבות חשובות, ומצד פיקוח נפש. כבר כתבתי על זה בכמה רשימות. לכן אני גם לא שופט שום אדם לפי מידת שמירת ההלכה שלו. ולכן גם לא על קיום המעשה ההלכתי של כניסה לברית הר סיני, מה שנקרא גיור כעל פי ההלכה. ומבחינתי היא יהודיה כשרה. כמו שרה רבקה רחל ולאה. המושג "גוי" מבחינה לאומית, שהוא לא מהעם שלנו, שהוא משוקץ, נוצר מרגשות שליליים בגלל האנטישמיות, ונבנה מאוד על ידי הציונות כדי לבנות תודעה של עם יהודי. אני לא מתחשב בזה כלל. כאילו שכל מי שהוא מהעם "שלנו" הוא אכן ביישן רחמן וגומל חסדים, וכל מי שהוא "גוי" אינו כזה. זה הבל מוחלט.

.

.

.

במסכת מגילה י"ג א' כתוב שמרדכי היה משבט בנימין, ובכל זאת נקרא מרדכי היהודי, כי כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי. "יהודי" שם אין פירושו העם היהודי אלא בן לשבט יהודה (שוב הטעייה של העברית המודרנית שגורמת לנו לחשוב שמדובר על שייכות לעם היהודי, וראית שרוב המפרשים בני זמננו על הגמרא הזו דיברו על העם היהודי ולא שמו לב שבשפת חז"ל יהודי פירושו בן לשבט יהודה.).
כופר בעבודה זרה אין פירושו רק שאינו מאמין בה, אלא שהוא יודע אותה ויוצא נגדה ונלחם לפרוך אותה. אם בגלל שהוא עצמו טעה בעבודה זרה ומודה על טעותו, וזו מידת יהודה, שהודה במעשה תמר ושמו מרמז על הודאה בטעות. וזכ הליהודה אתה יודוך אחיך. או בגלל שהוא נלחם נגד עובדי עבודה זרה, כמו בפרשת ויגש, ולא רק שהוא יושב בפינתו ומאמין באמונתו הזכה בלי להתעסק כלל עם עובדי עבודה זרה.
כתוב כאן שהשתייכות לשבט מסויים משבטי ישראל, יהודה או בנימין, לא נקבעת לפי המשפחה והלידה הביולוגית, אלא לפי התוכן של השכל והלב, לאיזו תפישה של איזה שבט זה מתאים.
באותו אופן ממש כמו השתייכות לשבט מסויים, כך היא ההשתייכות הכללית לעם ישראל. זה לא נקבע לפי לידה או משפחה אלא רק לפי התפישה של השכל והלב. להלכה מבחינת מסגרת צורנית, מרדכי שייך לבנימין, אם למשל היה שייך חלוקת הנחלות בארץ הוא היה מבחינה הלכתית נוחל עם בנימין. אבל המהות של מרדכי היא של בן שבט יהודה. בחטא העגל שבט לוי לא חטאו, והם הרגו מבני שבטים אחרים שחטאו. אם נניח שבט יהודה לא היה חוטא והוא היה הורג את השבטים החוטאים, אז מרדכי היה נדון כבן שבט יהודה. כי שם זו לא הלכה אלא לפי המהות. יש מושג של "נבל ברשות התורה". נגד זה נאמר במיוחד קדושים תהיו, אל תהיו נבלים ברשות התורה. זה אומר שאדם יכול להיות נבל אע"פ שהוא מקיים את כל ההלכות. זה אומר שההלכות הן מסגרת צורנית ולא מה שקובע את המהות. זה לא מכריח שהן רק כלים, יש בהן גם צד עמוק מאוד, של הידבקות בצורות עליונות. בכל אופן הן צורות, אידיאות. בחיים המעשיים זה לא מה שקובע את המהות של האדם הארצי.

הרב וולבה הביא הרבה פעמים את מאמר חז"ל שאמרו "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו – שהמאור שבה מחזירן למוטב". הרי שאדם יכול להיות "שומר תורה", והוא נקרא כך רק אם מקפיד על קלה כחמורה בשלמות, ועדיין הוא עוזב אלוהים וצריך לחזור למוטב.
בתנ"ך כתוב שהקב"ה בחר את עם ישראל להיות לו עם נבחר, סגולה מכל העמים, אור לגויים, בניו אהוביו, וכיו"ב. לפי הרמב"ם אין בעם ישראל שום דבר מהותי. מה שמייחד אותם הוא רק כי משוקעת בהם במשך דורות המסורת של הלימוד של אברהם והם יודעים אותה היטב ומורגלים לחשוב כך מנעוריהם, ולכן הם חכמים ונבונים יותר (החכמה היא לא פרס נובל אלא רק הידיעה על האחדות של העולם. פרס נובל וכל כיו"ב זה בגלל שזה ציבור שמורגל ללמוד גמרא, והיה מיעוט נרדף והוכרח להצטיין כדי לשרוד. הזמננו ערביי ישראל מגיעים לציונים גבוהים יותר מהיהודים, כי הם מיעוט שמוכרח להצטיין כדי לא להיות מיעוט מנוצל ומקופח של פועלי בניין. בעתיד, אם ימשיכו כך, מן הסתם יהיו להם יותר פרסי נובל. פרסי נובל מקבלים רק יהודים אשכנזים. אין יהודי תימני או מרוקאי שקיבל נובל. כלומר אין לזה שום קשר לגנום היהודי.). אין שום שוני מהותי ושום שוני רוחני, אין "נשמה יהודית". אין שום מקור בתנ"ך או חז"ל שיש ליהודי נשמה שונה, שיש דבר כזה "נשמה יהודית".

במו"נ ב' סוף פרק י"א משמע שהמייחד של עם ישראל הוא רק אותה חכמה:
"כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמין המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון"."

.
.

הלכות תשובה א:
"אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים – לֹא הָיָה שָׁם מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים בָּעוֹלָם, כְּגוֹן חֲנוֹךְ וּמְתוּשֶׁלַח וְנֹחַ וְשֵׁם וָעֵבֶר. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הָיָה הָעוֹלָם מִתְגַּלְגֵּל וְהוֹלֵךְ, עַד שֶׁנּוֹלַד עַמּוּדוֹ שֶׁלָּעוֹלָם, שֶׁהוּא אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם.
(ג) כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַל אֵיתָן זֶה, הִתְחִיל לְשׁוֹטֵט בְּדַעְתּוֹ וְהוּא קָטָן, וּלְחַשֵּׁב בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְהָיָה תָּמֵהַּ, הֵיאַךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה הַגַּלְגַּל הַזֶּה נוֹהֵג תָּמִיד וְלֹא יִהְיֶה לוֹ מַנְהִיג, וּמִי יְסַבֵּב אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיְּסַבֵּב אֶת עַצְמוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ לֹא מְלַמֵּד וְלֹא מוֹדִיעַ דָּבָר, אֶלָּא מֻשְׁקָע בְּאוּר כַּשְׂדִּים בֵּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הַטִּפְּשִׁים.
וְאָבִיו וְאִמּוֹ וְכָל הָעָם עוֹבְדִין עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא הָיָה עוֹבֵד עִמָּהֶם, וְלִבּוֹ מְשׁוֹטֵט וּמֵבִין, עַד שֶׁהִשִּׂיג דֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְהֵבִין קַו הַצֶּדֶק מִדַּעְתּוֹ הַנְּכוֹנָה, וְיָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֱלוֹהַּ אֶחָד, וְהוּא מַנְהִיג הַגַּלְגַּל, וְהוּא בָּרָא הַכֹּל, וְאֵין בְּכָל הַנִּמְצָא אֱלוֹהַּ חוּץ מִמֶּנּוּ.
וְיָדַע שֶׁכָּל הָעָם טוֹעִים, וְדָבָר שֶׁגָּרַם לָהֶם לְטָעוּת – זֶה שֶׁעוֹבְדִים אֶת הַכּוֹכָבִים וְאֶת הַצּוּרוֹת עַד שֶׁאָבַד הָאֱמֶת מִדַּעְתָּם. וּבֶן אַרְבָּעִים שָׁנָה הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ.
כֵּיוָן שֶׁהִכִּיר וְיָדַע, הִתְחִיל לְהָשִׁיב תְּשׁוּבוֹת עַל בְּנֵי אוּר כַּשְׂדִּים וְלַעֲרֹךְ דִּין עִמָּהֶם, וְלוֹמַר שֶׁ׳אֵין זוֹ דֶּרֶךְ הָאֱמֶת שֶׁאַתֶּם הוֹלְכִים בָּהּ׳. וְשִׁבֵּר אֶת הַצְּלָמִים, וְהִתְחִיל לְהוֹדִיעַ לָעָם שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲבֹד אֶלָּא לֶאֱלוֹהַּ הָעוֹלָם, וְלוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּחֲווֹת וּלְהַקְרִיב וּלְנַסֵּךְ, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּהוּ כָּל הַבְּרוּאִים הַבָּאִים. וְרָאוּי לְאַבֵּד וּלְשַׁבֵּר כָּל הַצּוּרוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְעוּ בָּהֶן כָּל הָעָם כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁהֵם מְדַמִּים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא אֵלּוּ.
כֵּיוָן שֶׁגָּבַר עֲלֵיהֶם בִּרְאָיוֹתָיו, בִּקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לְהָרְגוֹ; נַעֲשָׂה לוֹ נֵס, וְיָצָא לְחָרָן, וְהִתְחִיל לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל לְכָל הָעָם וּלְהוֹדִיעָם שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹהַּ אֶחָד לְכָל הָעוֹלָם, וְלוֹ רָאוּי לַעֲבֹד. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְקוֹרֵא וּמְקַבֵּץ הָעָם מֵעִיר לְעִיר וּמִמַּמְלָכָה לְמַמְלָכָה, עַד שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְהוּא קוֹרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יי אֵל עוֹלָם״ (בראשית כא,לג).
וְכֵיוָן שֶׁהָיוּ הָעָם מִתְקַבְּצִין לוֹ וְשׁוֹאֲלִין לוֹ עַל דְּבָרָיו – הָיָה מוֹדִיעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֵהוּ לְדֶרֶךְ הָאֱמֶת, עַד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו אֲלָפִים וּרְבָבוֹת, וְהֵם ׳אַנְשֵׁי בֵּית אַבְרָהָם׳ (שם יז,כג). וְשָׁתַל בְּלִבָּם הָעִקָּר הַגָּדוֹל הַזֶּה, וְחִבֵּר בּוֹ סְפָרִים, וְהוֹדִיעוֹ לְיִצְחָק בְּנוֹ. וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעוֹ לְיַעֲקֹב, וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד, וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיר כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו.
וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם, וְהִבְדִּיל לֵוִי, וּמִנָּהוּ רֹאשׁ, וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ יי וְלִשְׁמֹר מִצְווֹת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכַּח הַלִּמּוּד.
וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת יי. עַד שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וְחָזְרוּ לִלְמֹד מַעֲשֵׂיהֶן וְלַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה כְּמוֹתָן, חוּץ מִשֵּׁבֶט לֵוִי, שֶׁעָמַד בְּמִצְוַת אָבוֹת. וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַד שֵׁבֶט לֵוִי עֲבוֹדָה זָרָה.
וְכִמְעַט קָט הָיָה, וְהָעִקָּר שֶׁשָּׁתַל אַבְרָהָם נֶעֱקַר, וְחוֹזְרִין בְּנֵי יַעֲקֹב לְטָעוּת הָעַמִּים וּתְעִיָּתָם. וּמֵאַהֲבַת יי אוֹתָנוּ וּמִשָּׁמְרוֹ אֶת הַשְּׁבוּעָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ – עָשָׂה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְרַבָּן שֶׁלְּכָל הַנְּבִיאִים, וּשְׁלָחוֹ."

כתוב כאן שהבנים הביולוגיים של אברהם יצחק ויעקב היו כמו בתפקיד של ראש הישיבה. אם הבן של ראש הישיבה הקודם שמת ראוי למלא מקום אביו, מעמידים אותו בראשות הישיבה לפני אחרים. כי הוא התחנך מינקותו על תורת אביו ושימש וראה את זה בכל תנועה ובכל מעשה, ואהבתו הרגשית לאביו מכשירה אותו ללמוד ממנו ביותר. וכך מינו ראש ישיבה דור אחר דור עד שבט לוי. אבל כתוב כאן "ו וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת יי."
זה אומר בלי ספק שהאומה מורכבת מ"הנלווים עליהם" בדיוק באותה מידה כמו שהיא מורכבת מהבנים הבילוגיים. זו הגדרה מדוייקת של "עם ישראל" או "בני ישראל". אברהם וצאצאיו לימדו את תורת האחדות, ותלמידיהם נלוו אליהם, והם ותלמידיהם ביחד היו "עם ישראל" או "בני ישראל". והנלווים עליהם נכנסו לברית הר סיני בדיוק כמו הצאצאים הבילוגיים, והם מבני ישראל בדיוק כמוהם, וגם אם נכנסו לברית בזמננו הם מברכים אלוהינו ואלוהי אבותינו.
.
.
בזמן התנ"ך כל מי שהאמין באחדות ידע שאברהם הוא המורה השלם והעיקרי לזה ושיש קיבוץ של כל מי שמאמין בזה והוא עם ישראל ונכרתה איתם ברית, ואפשר להיכנס לברית לכל אחד בכל זמן, ולכן כל מי שהאמין התגייר ומי שלא התגייר ונשאר נכרי זה משום שהוא לא הסכים על מה שלימד אברהם.
כלומר כל העמים מלבד עם ישראל, לא היה בהם אדם אחד שהאמים באחדות שלימד אברהם. היו רק שתיים, רות ונעמה, והקב"ה סובב להכניס אותם לעם ישראל. והיה בירור שלם, כל מאמיני האחדות הם בעם ישראל וכל החולקים על זה הם בשאר כל העמים.
מי שלא מאמין באחדות אין לו סיבה להיות גומל חסדים, ביישן, רחמן, וכו'. כי העולם הוא רק פרטים נפרדים ששום דבר לא מחבר אותם, אם אין אחדות יסודית אין אחווה, כל אחד זר לשני. וזה ג'ונגל, כל דג אוכל את הדג שקטן ממנו. ונוצרת עם הזמן תרבות כזו ומנהגים כאלה. כולם מתחנכים כך. לכן יש בתנ"ך הרבה דברי גנאי חריפים על כל העמים מלבד עם ישראל.
אם אדם אחד מהעמים הבין את מה שהבין אברהם, הוא מייד יתגייר, כי שם מקומו.

.

.

כמו שכתב במורה נבוכים, חכמתנו אבדה, ולא כל מי שנולד בתוך המסגרת הקהילתית של בני ישראל יודע את חכמת אברהם. גם לא כל גוי בכל כדור הארץ יודע שכל מאמיני האחדות והחסד התאחדו לחיות את אמונתם כאומה אחת, כאיש אחד בלב אחד, ונכנסו בזה לברית הר סיני. לכן בזמננו אין חפיפה בין יהודי הלכתי, יהודי אתני, ויהודי אמיתי כלומר כל מי שהבין את חכמת אברהם וחי לפיה. זה יוצר ערבוב גדול. יהודים הלכתיים שבמהות אין להם שום שייכות לחכמת אברהם, אומרים על יהודים אמיתיים כלומר מי שמבין את חכמת אברהם שהוא גוי ואין לו נשמה יהודית ואלוהים לא בחר בו ולא אוהב אותו, והוא נחות. ערבוב כביר נורא ומבהיל של כל מיני גזענות ולאומנות ושנאת חינם והתנשאות ונצחנות וערב רב של מידות רעות וחושך והזיות וטפשות.

.

.

המילה "עַם" היא מהשורש "עִם". כלומר ביחד. כל קבוצת בני אדם שמאוחדת סביב עניין שמאחד אותה יכולה ליקרא "עַם" בלשון המקרא וחז"ל.

וכמו שנאמר במסכת שבת ס"ב א':

"נשים עַם בפני עצמן הן."

ובפסקי תוס' שם:

"קסבר עולא נשים עם בפני עצמן הן. פירוש ולא הוו גבי אנשים כרועים גבי אנשים משום דאלו ואלו אנשים הם אלא נשים עם בפני עצמן הן"

וברבינו יהונתן שם:

"פירוש משונים הם מן האנשים לכל דבר, ומי שראוי לזה אין ראוי לזה."

הכוונה היא שלנשים יש דרך בפני עצמן לגבי דרך הלבוש והקישוט והשימוש בכלים שונים. כיוון שזו קבוצה ששי משהו מוגדר שמאחד אותה, במקרה הזה דרך ההתייחסות ללבוש וקישוט, הן נקראות "עַם" 

.

 

מבחינת מדעי החברה יש חקירות גדולות לגבי העניין של "עַם". כי לא כל עם מיוחד באותם דברים מאחדים. מקובל שמה שמאחד קבוצת אנשים להיות עם הוא היסטוריה משותפת, לשון משותפת, מנהגי פולקלור משותפים וכו'. אולי מוצא גנטי משותף. אבל יש עמים כמו למשל העם האמריקאי, הקנדי, הבלקני, הסקנדינבי, הדרוזי, הצועני, העם היהודי, הבדואי, ועוד רבים שאין להם את המשותף הזה. ויש שבטים נידחים באפריקה, או חמולות בסהרה, שיש להם את המאחדים האלה ולא קוראים להם "עַם" אלא שבט. 

יש עמים שלפחות חלק מהמאחד אותם הוא הדת, ויש כאלה שבפירוש הוציאו את הדת מהמאפיינים של מה שמאחד את העם, כמו בצרפת או ארצות הברית ועוד. בצרפת למשל אומרים שאנשים שמוצאם מאלג'יר וגרים בצרפת שייכים לעם הצרפתי מכל בחינה. 

העם האמריקאי הוא עניין בעייתי, ולא הכל קוראים לתושבי ארצות הברית "עַם", כי יש אפרו אמריקאים, לטינים, אסייאתים וכו' וכו', ששומרים על זהותם העצמאית מבחינה אתנית. ובכל זאת יש רבים שאומרים העם האמריקאי למרות שאינם יכולים להגדיר מה מאחד אותו. 

כלומר העניין שמאחד קבוצת אנשים ומחיל עליה שם "עַם" הוא לא עניין אחד מוגדר. יש עניינים מאחדים רבים ושונים. 

כוונתי שאינני בא לטעון שכל עם הוא התאחדות של אנשים סביב אמת פילוסופית או דתית, אלא כוונתי רק לטעון שמה שמאחד את בני ישראל להיות "עם" בלשון המקרא וחז"ל הוא מאחד כזה. כמו שרואים מתהליך התהוות העם שהתחיל מרעיון, ואברהם לימד את כל העמים, ובמקרה המסויים הזה של העם המסויים הזה, לא אהיה עניין מאחד אחר.  

לכן בזמננו יש כל כך הרבה מבוכה לגבי השאלה מה פירוש להיות "ישראלי". כי המאחד המקורי שהוא האמונה באחדות של אברהם בטל, ועדיין לא התגבשו מאחדים ברורים אחרים שדומים למה שיש בעמים אחרים. חרדים וערבים אזרחי ישראל שואלים את עצמם האם הם ישראלים, וגם מי שהוא ישראלי בלי ספק שואל במה הוא ישראלי, ומה ה קשר בין ישראלי ליהודי, ואין תשובות ברורות. 

.

.

.

בזמן התנ"ך (וחז"ל דיברו לפי זה, ואפשר שבזמנם זה עוד היה כך, לפחות על פי רוב,) היה בירור מלא. כל מי שהאמין באחדות היה בעם ישראל, ובאומות האחרות היו רק מי שלא מאמינים. כל הגנות החריפה שנאמרה על אומות העולם היא מתוך מצב כזה. 

בזמננו יש באומות העולם הרבה מאוד מי שבמהותו הוא כמו שאז היו רות ונעמה, ולכן אסור לומר באופן גורף שאותה גנות שייכת בכולם. 

.

.

.

 

בכוזרי כתב שיש עניין מהותי בעם ישראל שמייחד אותם מכל האומות.
כשהוא כותב "עם ישראל" למי הוא מתכוון?
הרי לא ייתכן לומר שהוא התכון למושג הלאומיות שהתחדש במאה התשע עשרה, כי הוא חי קודם לזה. גם הוא ראה עצמו ספרדי ואת היהודים באשכנז כגרמנים או צרפתים. רואים לזה עדויות ברורות בכתביו ושיריו ובכתבים רבים מאותם תקופה.
הוא ידע על יהודי תימן ומרוקו והרי אין להם סממני לאומיות משותפים כמו שפה והיסטוריה משותפת ופולקלור משותף וכיו"ב.
בלי ספק הוא לא התכוון לגנטיקה או ביולוגיה, שהרי לפי הלכה מספיק קו אחד של כמה עשרות סבתות יהודיות לקבוע יהדות של אדם למרות שיש לו אלפי רבים של סבים גויים.
אם נשאל את הכוזרי האם אותה סגולה מיוחדת של עם ישראל, שמהותית לו, היתה אצל האבות ואמהות שלנו, אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, בלי ספק הוא יאמר שבוודאי יש בהם סגולה זו. מהם כולנו קיבלנו אותה. זה הפירוש שהם אבות האומה.
והם הרי לא היו "עם" במובן של הלאומיות של המאה התשע עשרה. כל אחד מהם היה יחיד, אברהם היה יחיד ואז בהכרח היה ארמי, אין "עם" בן אדם אחד. וכן שרה. וכן רבקה ורחל ולאה היו בנות לבתואל וללבן ארמי, ובתואל ולבן בלי ספק אינם שייכים לעם ישראל. אם יש משהו מהותי בעם ישראל, איזשהי סגולה נבחרת אלוהית, אם זה מתקבל בירושה, מכך שאנו צאצאים, הרי רבקה היא בת של בתואל ולא קבלה שום דבר בירושה.
אלא בלי ספק הכוזרי גם כן מגדיר "עם" כמו הרמב"ם. כל מי שמשיג את אותה אידיאה. אי אפשר לחלוק על זה.

.

.

לכן הפירוש בכוזרי יהיה שמי שעמד בהר סיני, הוטבע בו בשורש מהותו באותו מעמד, באותה ברית, משהו שדבק בו בעצמותו, שהטביע רושם בעצם מהותו. מי שאחר כך מתגייר גם בו יהיה מוטבע אותו רושם שמשנה את המהות של שורש נשמתו. וזה כל כך עמוק ומגיע עד השורש, שכל מי שעמד בהר סיני כל צאצאיו מצד האמא גם הם יש בהם את הרושם הזה וזה הפירוש שכל הדורות עמדו רגליהם בהר סיני.
במורה נבוכים ב' ל"ג מדבר באופן מאוד עמוק על מה שהיה בהר סיני. עיין בהערות קצרות על הפשט של המורה נבוכים על מו"נ ב' ל"ג שביארתי דבריו. הוא אומר שם שמה שכתבו שהם היו כאיש אחד בלב אחד, זה כפשוטו ממש. זה הפירוש שיצאה נשמתם והקב"ה הטיף עליהם טל של תחיה. הם ממש מתו כיחידים, וקמו לתחיה כאיש אחד ממש. למשל אם אני מדבר, הכליות שלי מצד עצמן שומעות את הקול אבל לא מבינות את פירוש המילים. כך העם שמע את הקול ולא הבין את פירוש המילים. ועל זה נאמר שהעם כולו שמעו את הנבואה ולכ איננו צריכים להאמין למשה אלא בעצמנו התנבאנו כמוהו. והרמב"ם אומר שבלי ספק בעם יש גם אנשים שלא ראויים לנבואה, אלא כולם התנבאו רק כי כולם היו איש אחד ממש, ומי שלא ראוי לנבואה שמע רק קול, כמו שהכליות או הטחול לא ראויים מצד שכלם להבין דברי חכמה אבל את הקול הם שומעים, על דרך שכלב שומע שיעור תורה שהוא שומע רק את הקול. אם התנבאתי אז גם הטחול שלי התנבא, הוא חלק מהעניין, כי הוא אחד איתי. לכן כל העם התנבא.

.

אפשר להבין שזה שינוי כל כך מהותי, שזה גרם להם להיות מהות אחרת לגמרי של נברא. אדם הוא יחיד, חי מדבר. הם נעשו משהו אחר לגמרי, כל אחד כפרט פסק לגמרי מלהיות אדם, כח השכל שלו, מה שהוא 'חי מדבר', בטל ממנו כאדם מסויים פרטי, כלומר צורת אדם נמחתה ממנו, והתחדשה שם צורת אדם אחרת לגמרי, שכל אחר לגמרי, צלם אלהים אחר לגמרי, שהוא באופן שכולם איש אחד ממש. זה העומק של לעשות מהם אומה אחת שעובדת את השם כולה כאחד. עם סגולה. אפשר להבין שהשינוי המהותי הזה לפי הכוזרי נשאר ממנו משהו אצל מי שיש לו שייכות לאותו מעמד, או שנשמתו היא ענף של נשמת אבותיו, שבעומק הרוחניות צאצאיו של אדם הם אחד איתו, או שהתגייר, וזה סגולת ישראל המהותית והבחירה המהותית בעם ישראל.
לפי זה קשה למה זה תלוי רק באם. מה שאדם הוא אחד עם צאצאיו זה בעיקר אב ובנו, יותר מאשר אם ובנה. ואין שום הבנה למה זה תלוי רק באם. עיין בהמשך ביאור יותר עמוק בדעת הכוזרי, ומראה שאין מחלוקת בינו לבין הרמב"ם. 

.

.

.

.

בבא קמא ל"ח א':
"רבי מאיר אומר מנין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: "(ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי" – בהם כהנים ולוים וישראלים לא נאמר, אלא "אדם". הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול"

.

.

רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל:

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה י"י חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"

להלכה הזו אין מקור בחז"ל. במשנה תורה הרמב"ם כותב את גוף התורה שניתנה בהר סיני (גם דברי סופרים ניתנו בהר סיני כמו שדרשו חז"ל), ולא מוסיף שום דבר מדעתו. 

ההלכה האחרונה בהל' שמיטה ויובל אומרת שכל מי שנדבה רוחו לעמוד לפני ה', יקבל מזונו מהבורא ופטור מהשתדלות של חריש וקציר. ולא רק שבט לוי. 

בהכרח לומר שמקורו מהפסוק:

"י"י מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי"

דוד לא היה לוי, ובכל זאת מרוב מדרגת קדושתו הוא זוכה לפרנסה משמיים כמו הלויים, ואם כן אחרי שלמדנו שזה לא בהכרח רק שבט לוי, אם כן אין סברא להגביל את זה רק לעם ישראל. כי פשוט מסברא שכל באי עולם יכולים להגיע למדרגת הקדושה הכי גבוהה כמו של דוד.

והרי מוכח שאין הבדל מהותי או שלנוכרי אין "נשמה יהודית". אלא כתוב כאן בפירוש שאין בנכרי שום דבר מהותי שמונע ממנו להגיע למדרגת הקדושה הגבוהה ביותר.

זו ראיה שאין עליה תשובה בדעת הרמב"ם.

גם הרמב"ם כתב בפתיחת המו"נ ובפיה"מ חגיגה ב' א' שמעשה מרכבה שדיברו עליו חז"ל, שהוא אמיתת התורה כמו שכתב בפתיחת המו"נ, הוא המטאפיזיקה של אריסטו. וזה גם מכריח שאריסטו היה יכול להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר, להבין את הפנימיות והסוד והאמת של התורה. ומצד מה שהוא נוכרי לא גרם למניעה לזה. והרי שאין הבדל מהותי בין נכרי לישראל. 

.

.

.

בתנא דבי אליהו רבה תחילת פרשה י' במהד' איש שלום (במהדורות אחרות הוא בפרשה ט') כתוב:
"מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ בין גוי בין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו"

(הובא בילקוט שמעוני על ספר שופטים בתחילת פרשה ד', חלק ב', על נביאים ראשונים, עמ' שנ"ג)

.

.

 

בנוסח כתבי היד של המשנה ובנוסח המשנה שבירושלמי כתוב: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא".

הרמב"ם בהלכות סנהדרין י"ב ג' כתב: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מן העולם מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת בעולם מעלין עליו כאילו קיים עולם מלא."

יש מקצת נוסחים מאוחרים שהוסיפו בהם את המילה "מישראל" וכתוב:

"כל המאבד נפש אחת מישראל וכו', וכל המקיים נפש אחת מישראל וכו'".

מצד התוכן כיוון שהלימוד הוא מאדם הראשון ברור שמדובר בכל בני אדם הראשון, וגם מצד מחקר עדי הנוסח ברור שהנוסח המקורי במשנה וברמב"ם הוא בלי המילה "מישראל". (כתב על זה הפרופ' אפרים אוירבך בתרביץ  מ', וכן עוד חוקרים, ובמהדורות החדשות שטרחו בהן על דיוק הנוסח המקורי לא נמצאת המילה "מישראל".). 
.
.

 

כתבתי עיקר דברים אלה בכל מיני תוספות ושינויים וזוויות בכמה מקומות בבלוג. למשל ברשימות 147 ו 148, וגם בחלק המאמרים שב"תלמוד מוסבר ומאמרים".

 

.
.

.

.
אני לא מכיר את מי שהתכתבת איתו, אבל יש לי הערה מתודית על דבריו.
הוא כתב:
"גם לגוי וגם ליהודי יש נפש בהמית (איני מזלזל בנפש בהמית- היא דבר חשוב) ולכן שניהם יכאבו ושניהם יעלבו. כאשר אנו מדברים על הנפש הפסיכולוגית – זו הנפש הבהמית. כאשר מדברים על הנפש הפילוסופית – זו גם הנפש הבהמית. וכן הנפש העוסקת במדע, וגם זו העוסקת בתורות רוחניות למיניהן.
ליהודי יש נפש נוספת, לצורך העניין נפש זו עניינה תורה ומצוות בלבד וניתנה על ידי הבורא. שימו לב – זו נפש אחרת!"

.

אדם שחושב בעצמו, מסתכל בעצמו על מה שהוא רואה בעיני השכל שלו, בלי להשתמש במקורות כלשהם, מאוד חביב עלי, ותמיד אכבד מאוד את דעתו ואקשיב לה בעניין ואנסה ללמוד ממנו. אין לי שום צורך שהוא יראה לי איפה זה כתוב ברמב"ם או במקום אחר כלשהו. אדרבא, דעה עצמאית מעניינת יותר.

מה שהחבר שלך כתב "ליהודי יש נפש נוספת" הוא לא ראה את זה בעצמו בעיני שכלו. אין לו שום אפשרות לראות דבר כזה בשכלו. הוא לא מבאר איך הוא רואה את זה, איפה הוא רואה את זה. מאיזה שיקול שכלי זה נבע לו. הוא לא מביא דיבורים שיכולים לעזור לי לראות את זה בעצמי אם אזכה. לכן אני שואל אותו: "מאיפה אתה יודע שזה כך?"
גם אם מצאת את זה בחסידות הם לא מביאים מקור לזה. אם תעמול על זה בחשיבה פילוסופית תראה שזה לא יתכן מצד השכל (ספרי החסידות, בשונה מספרי הקבלה, אינם למדניים. הם מביאים גרגרים מחכמת הקבלה והבנות בה כדי לעורר ררגשי קודש בעם. העם לא יכול ללמוד את חכמת הנסתר באופן שיטתי ומסודר, עם ההקדמות הנצרכות. והם בכל זאת רצו לקשור את העם עם פנימיות התורה, לכן נתנו לו גרגרים רק כדי שירגיש את התעוררות הלב שזה גורם ולא כדי שילמד דבר דבור על אופניו. אפילו ספר התניא הוא על דרך זו, זה ספר עבודת ה' ולא ספר לימוד.

לכן צמחו בקרקע החסידות גם דברים שאינם על פי השכל, למשל מה שהם העבירו את העניין הקבלי של ספירת היסוד שנקראת צדיק יסוד עולם שכל שפע המציאות עובר דרכו, לאדמו"ר שהוא הצדיק שכל שפע העולם עובר דרכו, וזה כמובן מופרך לחלוטין (מה שנאמר בח"זל שכל העולם ניזון בזכות חנינא בני הוא עניין אחר לגמרי ואכמ"ל). 

כך גם צמח על קרקע החסידות העניין של "נשמה יהודית". "הנקודה היהודית". כאילו זה שורש של קדושה שככל שהיהודי יחטא השורש הזה יישאר מזהיר וצח. והרי כתוב במשנה סנהדרין "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ואלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו'", ושם מופיעה רשימה ארוכה של היהודים שאין להם חלק לעולם הבא, ומי שילמד את הרשימה הזו בעיון היטב יראה שרובנו נכללים בה. אבל העם לא רוצה לשמוע דברים כאלה, מרומם את רגשי הקודש שלו לדעת שהוא יכול לשתות עוולה כמים, לחמוס יתומים וןאלמנות, ועדיין יש לו את הנשמה היהודית ששום דבר לא יכול לקלקל ואיתה הוא יגיע לעולם הבא. 

אין לזה שום מקור, אדרבה זה מופרך מהרבה מקומות, ואין לזה שום מבוא בשכל. 

.

.
אפשר שהוא יאמר שהוא קרא את מה שיש לכל יהודי נשמה רוחנית של קדושה בספרי חסידות והוא סומך עליהם ומבחינתו הם בעלי רוח הקודש וכל דבריהם אמת צרופה והוא לא מתיימר לחקור אחריהם. זו טענה לגיטימית. יש זרם חשוב בין חכמי ישראל שהתנגד לחסידות. אז זה שנוי במחלוקת, הוא צריך לומר שלפי החסידות זה כך. ואני אומר לו שאני לא חסיד ואם אין לזה שום מקור מלפני החסידות, אני לא מקבל את זה. ולכל אחד יש במי להיתלות ועל מי שיסמוך. אבל הוא בא וטוען כאילו זו אמת מוחלטת ואין בלתה. ושוב, מניין הוא יכול לדעת אמיתות כאלה? לכן אין להתייחס כלל לטענות מסוג זה. 

.

.

.

.

תוספת ביאור בעניין זה, ובדעת הכוזרי, בדרך עמוקה יותר.

כתב בספר הכוזרי מאמר א' מאות כ"ו והלאה:

"כו. אמר הכוזרי: אם כן אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם.
כז. אמר החבר כן הוא, וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו. ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם.
כח. אמר הכוזרי: אני רואה אותך מתהפך היהודי, וכבר שב דברך רזה אחר שהיה שמן:
כט. אמר החבר: בין רזה בין שמן הרחב לי לבך עד שאפרש אותו.
ל. אמר הכוזרי: אמור מה שתרצה.
לא. אמר החבר: בדין הענין הטבעי נתחיב לקיחת המזון, והגידול, וההולדה, וכחותם וכל תנאיהם. והתיחד בזה הצמח ובעלי חיים מבלעדי האדמה והאבנים והמוצאים והיסודות:
לב. אמר הכוזרי: זה כלל שצריך לפרוט אותו, אבל אמת הוא.
לג. אמר החבר: ובענין הנפשי התיחדו בעלי חיים כלם, ונתחייבו ממנו תנועות וחפצים ומדות וחושים נראים ונסתרים וזולת אלה.
לד. אמר הכוזרי: גם זה אין דרך לדחותו.
לה. אמר החבר: ובדין הענין השכלי התיחד המדבר מכל החיים. והתחייב ממנו תקון המדות והמעון והמדינה והיו הנהגות ונמוסים מנהגיים.
לו. אמר הכוזרי: גם זה אמת.
לז. אמר החבר: ואיזו מדרגה אתה חושב למעלה מזאת.
לח. אמר הכוזרי: מעלת החכמים הגדולים.
לט. אמר החבר: איני רוצה לומר אלא מעלה תפריד את בעליה פרידה עצמית, כהפרד הצמח מן הדומם והפרד האדם מן הבהמה, אבל הפרידה ברב ומעט אין לה תכלית, מפני שהיא פרידה מקרית, ואינה מעלה על דרך אמת.
מ. אמר הכוזרי: אם כן אין מעלה במורגשים יתירה על מעלת בני אדם.
מא. אמר החבר: ואם ימצא אדם שיבא באש ולא יוזק בו, ויעמוד מבלי מאכל ולא ירעב, ויהיה לפניו זוהר שאין העין יכולה להסתכל בו, ולא יחלה ולא יחלש, וכאשר יגיע אל תכלית ימיו, ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישן, ויישן בעת ידוע ובשעה ידועה, עם ידיעת העבר והעתיד מה שהיה ומה שיהיה, הלא המעלה הזאת נפרדת בעצמה ממעלת בני אדם.
מב. אמר הכוזרי: אבל המעלה הזאת אלהית מלאכותית אם היא נמצאת, וזה מדין הענין האלהי לא מן השכלי ולא מן הנפשי ולא מן הטבעי.
מג. אמר החבר: אלה קצת תארי הנביא אשר אין עליו חולק, אשר נראה על ידו להמון התחברות הדבר האלהי בהם ושיש להם אלוה מנהיגם כרצונו וכפי עבודתם והמרותם, והגיד להם הנעלם, והודיע איך היה חדוש העולם ויחס בני אדם קודם המבול, היאך נתיחסו אל אדם והיאך היה המבול ויחס השבעים אומות אל שם חם ויפת בני נח, והיאך נפרדו הלשונות, ואיפה שכנו, והיאך צמחו המלאכות ובנין המדינות ושני העולם מאדם ועד עתה."

.

.

ושם מאמר א' מאות צ"ה:

"צה. אמר החבר: הרפה לי מעט, עד שאבאר אצלך גדולת העם, ודי לי לעד, שהשם בחרם לעם ולאומה מבין אומות העולם, וחול הענין האלהי על המונם עד שהגיעו כלם אל מעלת הדבור, ועבר הענין אל נשיהם והיו מהן נביאות, אחר שלא היה חל הענין האלהי כי אם ביחידים מבני אדם אחר אדם הראשון, כי אדם היה שלם מבלתי תנאי, כי אין טענה בשלמות מעשה, מעושה חכם יכול, מחומר בחרו לצורה אשר חפץ בה [נ"ש: הבורא החכם שיכול הכל שבחר בחומר ובצורה של אדם הראשון, אין טענה נגד שלמות מעשיו. כלומר אדם הראשון בהכרח היה שלם בתכלית], ולא מנע מונע ממזג שכבת זרע האב ולא מדם האם ולא מהמזונות וההנהגה בשני הגדול והינקות והתחלפות האויר והמים והארץ, כי יצרו כמגיע לתכלית ימי הבחרות השלם ביצירותיו ובמדותיו, והוא אשר קבל הנפש על תומה, והשכל על תכלית מה שביכולת האנושי, והכח האלהי אחר השכל, ר"ל המעלה אשר בה ידבק באלהים וברוחניים, וידע האמתות מבלי למוד, אבל במחשבה קלה, וכבר נקרא אצלנו בן אלהים, וכל הדומים לו מזרעו בני אלהים [כתוב כאן בפירוש שאדם הראשון וכל הדומים לו מזרעו היו נחשבים במדרגת ישראל ונקראים "סגולה" ולא רק במדרגת מדבר], והוליד בנים רבים ולא היה מהם ראוי להיות במקום אדם אלא הבל, כי הוא היה דומה לו, וכאשר הרגו קין אחיו מפני קנאתו בו על המעלה הזאת, נתן לו תחתיו שת, והיה דומה לאדם, והיה סגולה ולב וזולתו כקליפה. וסגולת שת אנוש. וכן הגיע הענין עד נח ביחידים היו לבבות, דומים לאדם ונקראים בני אלהים, שלמים בבריאתם ובמדותם ובאריכות הימים ובחכמות וביכולת, ובימיהם אנו מונים מאדם ועד נח וכן מנח ועד אברהם. ואפשר שהיה מהם מי שלא דבק בו הענין האלהי כתרח, אבל אברהם בנו היה תלמיד לאבי אביו עבר, ועוד שהשיג נח בעצמו. והיה הענין האלהי דבק בהם מאבות אבותם אל בני בנים. ואברהם סגולת עבר ותלמידו ועל כן נקרא עברי, ועבר היה סגולת שם ושם היה סגולת נח [מפורש שלהיות סגולה אינו עניין גנטי אלא מדרגה נרכשת], מפני שהוא יורש האקלימים השוים אשר אמצעיתם וחמדתם ארץ כנען אדמת הנבואה, ויצא יפת אל צפון וחם אל דרום.

וסגולת אברהם מכל בניו יצחק, והרחיק כל בניו מהארץ הזאת המסוגלת כדי שתהיה מיוחדת ליצחק, וסגולת יצחק יעקב, ונדחה עשו אחיו מפני שזכה יעקב בארץ ההיא, ובני יעקב כלם סגולה, כלם ראויים לענין האלהי, והיה להם המקום ההוא המיוחד בענין האלהי, וזה היה תחלת חול הענין האלהי על קהל, אחרי אשר לא היה נמצא כי אם ביחידים. וישמרם האלהים ויפרם וירבם ויגדלם במצרים, כאשר יגדל האילן, אשר שרשו טוב עד שהוציאם פרי שלם דומה לפרי הראשון אשר נוטע ממנו, רצוני לומר אברהם יצחק ויעקב ויוסף ואחיו, והיה מן הפרי משה ואהרן ומרים, וכמו בצלאל ואהליאב וכמו ראשי המטות ושבעים הזקנים אשר היו ראויים לנבואה מתמדת, וכיהושע וכלב וחור וזולתם רבים. ואז היו ראויים להראות האור עליהם וההשגחה ההיא הרבונית, ואם היו ביניהם ממרים היו נגעלים, אך הם בלי ספק סגולה, כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה ונזהרים באב הממרה בעבור מה שיתערב בו מן הסגולה אשר תראה בבנו או בבן בנו כפי מה שתזדכך הטפה, כמו שאמרנו בתרח וזולתו ממי שלא נדבק בו הענין האלהי אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה, מה שלא היה כן בתולדת כל הנולד מחם ויפת. ונראה כזה בענין הטבעי כי כמה יש מבני האדם שאינו דומה לאב כלל אך הוא דומה לאבי אביו, ואין ספק כי הטבע ההוא והדמיון ההוא היה צפון באב ואף על פי שלא נראה להרגשה, כאשר היה צפון טבע עבר בבניו עד שנראה באברהם."

עד כאן.

.

כתוב מצד אחד שסגולה אינה תלויה בגנטיקה או מהות שמוטבעת באדם, הרי אברהם לא ירש שום דבר טוב ממשפחתו והוא התנתק מהם לגמרי וסגולתו היא רק מכח עמלו בהשגת החכמה והחסידות.

ואחר כך כתב:

"כאשר הם בתולדתם וטבעם מן הסגולה ויולידו מי שהיה סגולה…

אך בשורש תולדתו שיוליד סגולה"

וזה תלוי בזיכוך טיפת הזרע. 

בזמן הסבא מקעלם נמצא שאחד מבני המקום היהודים גנב תפוחים בשוק. והסבא מקלם הזדעזע עד מאוד איך זה ייתכן. ואמר שהסבא אמר חידוש תורה ולא הזכיר שהוא שמע אותו ממישהו אחר, והבן הוציא ספר מהמדף בישיבה ולא החזירו למקומו, וכעת הנכד כבר גונב תפוחים ואחריתו מי ישורנו.  

יש למשל משפחות מוזיקליות. רוב בניו של באך היו מלחינים דגולים. יש משפחות רבניות שרוב בניהן הם רבנים גדולים, וכיוצא בזה. אם נער מגלה כשרון מיוחד למוזיקה או ציור שואלים ממי הוא קיבל את זה, איזה סבא או סבתא היו מוכשרים לזה. 

זה לא פועל לפי הגנטיקה המוכרת לנו שקשורה ל DNA. הגנטיקה הזו קובעת רק תכונות חומריות פשוטות, כמו צבע עיניים או מחלות גנטיות וכיו"ב. 

מבחינת המציאות המופשטת, כל העולם הוא איש אחד שלם חי, וכל הנמצאים איברים שלו. כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב. אבל באיברים יש מהם שקרובים על דרך שהפרקים המרכיבים את האצבע קרובים, ויש בהם צד שהם איבר אחד, הם המשך אחד. וזה יותר קרוב מאשר מה שהעין קרובה לכליות. כך למשל גם חלקי העין, הרשתית והקרנית, יש להם קרבה גדולה יותר זה לזה מאשר העין כולה לכליות. ואם חלק מהעין חולה זה נוטה להתפשט להיות חולי של כל העין, ולא שזה מתפשט להיות חולי של הכליות. כך על דרך זו (אם כי בדרכים אחרות ששי בהן חילוקים חשובים ואכמ"ל) ההורים יותר קרובים לצאצאיהם, ויש השפעה שנמשכת מההורים לצאצאיהם. 

ההשפעה הזו אינה מבטלת את הבחירה. בן לרשע יכול להיות צדיק ולהיפך. אלא ההשפעה היא רק הכנה. כלומר אינה מהות מוחלטת שמגדירה את מהותו העצמית של העצם, אלא היא הכנה, טבע שגורם שיותר קל לו לבחור בדרך מסויימת, אבל לא מכריח את בחירתו. 

.

.

עוד כתב הכוזרי במאמר א':

"(קג) אמר החבר: והלא היה יותר טוב שיהיו החיים כולם מדברים. אם כן כבר שכחת מה שקדם בהמשך זרע אדם, והיאך חל העניין האלוהי באיש שהיה לב האחים וסגולת האב מקבל לאור ההוא, וזולתו כקליפה איננו מקבל אותו, עד שבאו בני יעקב כולם סגולה ולב, נבדלים מבני אדם בעניינים מיוחדים אלוהיים שמים אותם כאילו הם מין אחר, מלאכותי, מבקשים כולם מעלת הנבואה ורובם מגיעים אליה, ומי שלא יגיע אליה, קרוב לה במעשים הנרצים והקדשה והטוהרה ופגיעת הנביאים.

[…]

(קט) אמר החבר: אבל יעודנו הדבקנו בעניין האלוהי בנבואה ומה שהוא קרוב לה והתחבר העניין האלוהי בנו בגדולה ובכבוד ובמופתים… ויהיה נוהג כל העולם על המנהג הטבעי זולתכם, כי תראו, עם שכינתי שתהיה בתוככם, מטוב אדמתכם וסדר גשמיכם… מה שתכירו בו כי אין עניינכם נוהג על המנהג הטבעי, אבל הרצוני, כאשר תראו אם תמרו מהבצורת והנגף… ואז תדעו כי עניינכם מנהיג אותו דבר שהוא גדול מן העניין הטבעי."

עד כאן לשון הכוזרי.

מבואר במורה נבוכים שההשגחה היא לפי מידת החכמה. הכוונה היא שבלי ספק הקב"ה יודע ומנהיג לפי רצונו בכוונה את כל מה שקורה עד נענוע כל כנף של כל יתוש, שהרי הוא ממציא כל נמצא וגם יתוש שבטבור הארץ לא נמצא אלא מאמיתת הימצאו (לשון הלכות יסודי התורה ב). אלא שהטעם למה קורה ליתוש כך וכך רק הקב"ה יודע אותו. זה נקרא הנהגה אבל לא השגחה. השגחה היא גילוי הטעם למה קרה לאדם פלוני מה שקרה. וכמו במעשה של רב הונא בברכות ה' א' שהחמיצו לו ארבע מאות חביות יין, והוא (בעזרת חכמי אחרים) ידע שזה משום שהוא לא נתן ענפים לאריס (אע"פ שלאהיה חייב כי האריס גנב ממנו). וכשנתן את הענפים חזר החומץ להיות יין, או שעלה מחירו ונמכר בדמי יין. השגחה כזו היא דיאלוג בין הבורא לאדם, שיחה. ואפשר לשוחח רק עם חכם. אם רב הונא לא היה חכם הוא היה שומע שהחמיצו לו חביות היין משום שהוא לא ניפנף די הצורך בדגל המפלגה שלו או כיו"ב. 

כיוון שעם ישראל עניינו שהוא חכם, גלוי אצלו שמה שקורה לו הוא בהשגחה, והטוב קורה לו לפי צדקתו ולהיפך, ולא שהיבול עלה יפה רק משום שהיה הרבה גשם. ההשגחה הגלויה היא תוצאה מחכמת העם ועדות לה.

.

.

וזה שכתב הרמב"ם באגרת תחיית המתים:

"וכבר זכר בתורה שהוא מופת מתמיד בדורות, רצוני לומר: תיקון העניינים עם העבודה והפסדם עם המרי [מה שהיבול עולה יפה לפי החלק שנותנים ממנו לצדקה, ולא לפי כמה גשם ירד]. אמר: "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם". ומפני זה אמרו: "אין מזל לישראל", רצונם לומר שתיקונם והפסדם אינו לסיבה טבעית, ולא על מנהג המציאות, אלא נתלה בעבודה ובמרי, וזה אות יותר גדול מכל אות. וכבר ביארנו שזה בדין ציבור ובדין יחיד…

וזה העניין בעצמו הוא המכון גם כן באומרו בייחוד האומה: "אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים וכו' ואתכם לקח ה' ", ר"ל שענייניהם אינם נוהגים מנהג ענייני שאר האומות, אבל ייחדם בזה המופת הגדול שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בתיקון ענייניהם או בהפסדם."

.

.

.

עוד כתב בכוזרי מאמר א': 

"(קטו). … ומי שדבק בדרך הזה יהיה לו ולזרעו חלק גדול מן הקרבה אל ה' יתברך, ועם כל זה לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם תכלית עניינם שיקבלו מהם, ושיהיו חכמים וחסידים, אך לא נביאים."  

בלי ספק הכוזרי אינו חולק על ההלכה הפשוטה שאין שום חילוק הלכתי בין גר לאזרח. וכמו שלומדים מהכתוב: "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי יְקֹוָק: תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר ט"ו יד-טז)". 

גם אין ספק שמצד המהות הברית שנכנס בה הגר היא אותה ברית הר סיני עצמה שנכנסו בה ישראל עם משה. 

אלא עם ישראל הוא ביסודו מבנה חברתי, שהוא היסוד הארצי שעליו עומדת החכמה של העם כעם חכם ונבון ועם סגולה. 

במבנה חברתי לא יתכן שמי שהצטרף לחברה אחרי שהאחרים כבר יסדו אותה, יהיה הראש של החברה הזו. אין זה מצורת מבנה חברתי, שיש בו מטבעו זכות יתרה למייסדים הראשונים על פני מי שהצטרף אחר כך, ובכל מבנה חברתי יש זכות כזו. למשל בארצות הברית נראה טבעי שהנשיא יהיה ממשפחה פרוטסטנטית לבנה ותיקה, ולא שחור או היספני או אסיאתי וכיו"ב, וכך היה במשך דורות. אחר כך קמה תנועה למען שוויון חלקים חלשים ומקופחים בחברה וניסתה לעשות אפליה מתקנת ולהעמיד נשיא מקהילה אחרת. גם בישראל, יוצאי אירופה עלו לארץ וייסדו בה חברה לפני שיוצאי ארצות ערב, ולכן נעשה חוסר שוויון חברתי. היו זמנים ומקומות שבהם יוצאי ארצות ערב התבססו מבחינה חברתית לפני האשכנזים ואז האשכנזים היו המעמד הנמוך.  

לכן גר אינו יכול להיות מלך. לפי הכוזרי נבואה היא שליחות אלוהית לומר דבר ה' לעם, ויש בזה גם צד של הנהגה (משה רבינו היה לו דין מלך אע"פ שלא נמשח למלכות אלא רק מכח נבואתו. עי' שיר השירים רבה ז' י"ב, סנהדרין ק"י א', רש"י שמות יח יז, רמב"ן על דברים ל"ג ה') כי זו סמכות מוחלטת ולא רק מצד שהנביא קנה חכמה יותר מאחרים, ולכן גר גם אינו יכול להיות נביא.

 

הרמב"ם מפרש את עניין הנבואה באופן אחר, לשיטתו עיקר עניין הנבואה אינו שליחות מהאלוהים, אלא היא אופן מסויים של השגת חכם את החכמה, שהנבואה היא השגת חכמה שמשתפת גם את כח הדמיון ביחד עם ההשגה השכלית. לכן כל מי שיכול להיות חכם יכול להיות גם נביא אם יש לו כח דמיון שלם ומידות ישרות כראוי, והאלוה חפץ להענות להכנתו ולהשפיע עליו שפע נבואי, ואינו בהכרח מודיע את נבואתו לאחרים, ואין בזה בעיקר מהותו שום עניין של מלכות או הנהגה.

לפי הרמב"ם גם אצל הנוכרים תיתכן נבואה וכמו שכתב במו"נ ב' ל"ב שיש לפילוסופים דעה על נבואה, וכתב כן בפירוש באגרת תימן:

"ואולם היותנו בלתי מאמינים בנבואת עמר וזיד אינו מפני היותם מזולת ישראל, כמו שיחשבו ההמון, עד שנצטרך ללמוד מאמרו "נביא מקרבך מאחיך", כי איוב ואליפז ובלדד וצופר ואליהוא כולם אצלנו נביאים ואף על פי שלא היו מישראל, וכן חנניה בן עזור נביא שקר ארור אף על פי שהיה מישראל.
ואולם נאמין בנביא או נכזיבהו מצד טענתו לא מצד יחוסו" (מה שכתב שם מקודם שהנביא יהיה מישראל הכוונה שהבטיח להם שאותו נביא מסויים שיקים להם יהיה מישראל אע"פ שיש נבואה בגויים.) 

וכן מוכח ממקומות רבים נוספים. ועיין סנהדרין ל"ט ב' וזו סוגיא ארוכה ואכמ"ל. 

.

.

.

עוד כתב הכוזרי בזה במאמר ב' מאות ל"ו והלאה:

"לו. אמר החבר: ישראל באומות כלב באברים, הוא רב חלאים מכלם ורב בריאות מכלם. 
לז. אמר הכוזרי: הוסיף לי עוד ביאור.
לח. אמר החבר: שהוא בחלאים מתמידים, הפוגעים אותו בכל עת, מדאגות ויגונות ופחד ונטירה ושנאה ואהבה וסכנות, ומזגו עם העתים בהפוך ובשנוי מתוספת ומגרעת הנשימה מבלעדי המאכלים הרעים והמשתה הרע והתנועות והטרחים והשינה והקיצה, כלם פועלים בו, וזולתו מן האברים במנוחה.
לט. אמר הכוזרי: כבר נתבאר לי איך הוא רב חלאים מכל האברים, ואיך הוא רב בריאות מכלם.
מ. אמר החבר: היתכן שתתעכב בו ליחה שתעשה בו מורסא או סרטן או תבלול או חבורה או בטול ההרגשה או רפיון, כאשר יתכן בשאר האברים?
מא. אמר הכוזרי: זה לא יתכן, כי ביותר מעט מזה יהיה המות, ושהלב בזכוך הרגשתו מפני זכות דמו ורב כחו הוא מרגיש בדבר המועט שיפגעהו ודוחה אותו מעליו בעוד שתשאר בו יכולת לדחות, וזולתו איננו מרגיש בהרגשתו ומתעכבת בו הליחה עד שיעשו ממנה החלאים.
מב. אמר החבר: אם כן שערו והרגשתו הם מביאים עליו רב החלאים, והם הסבה לדחותם מעליו בהתחלת פגיעתם קודם שיתישבו.
מג. אמר הכוזרי: כן הוא.
מד. אמר החבר: וכן הענין האלהי ממנו כמעלת הנפש מן הלב, ועל כן אמר: (עמוס ג' ב') "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם", ואלה הם החלאים, אבל הבריאות מה שאמרו רבותינו: "מוחל לעונות עמו, מעביר ראשון ראשון", כי איננו מניח עונותינו להתעכב עלינו ויהיו גורמים לאבדנו לגמרי, כאשר עשה להאמורי שאמר עליו: (בראשית ט"ו ט"ז) "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", והניחו עד שהתחזק חולי עונותיו והמית אותו. וכאשר הלב משרשו ועצמו זך שוה המזג דבקה בו הנפש החיה, כן ישראל מצד שרשם ועצמם, וכאשר ישיג הלב משאר האברים חליים מתאוות הכבד והאצטומכא והביצים מרוע מזגם, כן ישראל ישיגום החלאים מהתדמותם בגוים, וכמו שאמר: (תהלים ק"ו ל"ה) "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם". ואל יהי רחוק בעיניך שיאמר בכמות זה: "אכן חליינו הוא נשא, ואנחנו בצרה והעולם במנוחה והצרות המוצאות אותנו סבה לתקנת תורתנו ובור הבר ממנו ויציאת הסיגים מתוכנו, ובבורנו ותקוננו ידבק הענין האלהי בעולם, כמו שידעת כי היסודות נהיו להיות מהם המוצאים ואח"כ הצמח ואח"כ החיים ואח"כ האדם ואח"כ סגולת האדם, והכל נהיה בעבור הסגולה ההיא להדבק בה הענין האלהי, והסגולה ההיא בעבור סגולת הסגולה, כמו הנביאים והחסידים. ועל זה הדרך נסדר מאמר האומר: "תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך", ואחר כן "תן כבוד לעמך" ואחר כן "צדיקים יראו וישמחו", מפני שהם סגולת הסגולה.

[…]

כי מי שמקבל מצות שבת בעבור שבה היה כלות מעשה בראשית, כבר הודה בחדוש מבלי ספק, ומי שהודה בחדוש הודה במחדש העושה יתברך, ומי שלא קבלה יפול בספקות הקדמות ולא תזך אמונתו לבורא העולם. אם כן שמירת מצוות השבת מקרבת אל הבורא יותר מהפרישות והנזירות. וראה היאך שב הענין האלהי הדבק באברהם ואחר כן בהמון סגולתו ובארץ הקדושה, מביא האומה מדרגה אחר מדרגה, ונזהר בזרע עד שלא נמלט מהם אחד, והניח אותם בטוב שבמקומות והפורי שבהם והרבם הרבוי ההוא המופלא, עד שהעתיק אותם ונטעם באדמה הראויה לסגולה, ונקרא אלהי אברהם ואלהי יצחק כאשר נקרא יושב הכרובים ויושב ציון ושוכן ירושלים, לדמותם בשמים, כמו שאמר: (תהלים קכ"ג א') "היושבי בשמים", מפני הראות אורו באלה כהראותו בשמים, אך במצוע עַם ראוים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם, ונקרא זה ממנו אהבה. והיא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה באהבת עולם אהבתנו, כדי שנשים אל לבבנו שההתחלה ממנו לא ממנו אנחנו, כמו שנאמר בבריאת החי ע"ד הדמיון שהוא לא ברא את עצמו אך האלהים יצרו והתקינו כאשר ראה חומר שראוי לצורה ההיא, כן הוא יתברך המתחיל להוציאנו ממצרים להיות לו לעם סגולה ויהיה לנו למלך כאשר הוא אומר ושונה: (ויקרא כ"ב ל"ג) "אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים", ועוד שאמר: (ישעיהו מ"ט ג') "ישראל אשר בך אתפאר"."

.

.

הכוזרי אומר שאחרי מדרגת האדם שהיא השכל, יש מדרגת ישראל שהיא מדרגת העניין האלוהי, הסגולה, ואחר כך יש מדרגת סגולת הסגולה כמו הנביאים והחסידים.

והסביר את סגולת ישראל:

"מפני הראות אורו באלה כהראותו בשמים, אך במיצוע עַם ראוים לקבל האור ההוא, והוא מאציל אותו עליהם"

 

להיות נביא או חסיד זה לא עניין מהותי שקשור לגנטיקה של האדם או שמונח במהותו באופן שלא יכול לסור ממנה מעצם טבעו.

נביא או חסיד יכולים לחטוא ולרדת ממדרגתם.  

כלומר "סגולת ישראל" שמדבר בה הכוזרי היא מדרגה הנרכשת על ידי עמל של השגה ודבקות וכיוצא בזה. מי שזכה למדרגה זו הוא במדרגת "ישראל" ומי שלא זכה לה, או שירד ממנה, כבר אינו במדרגה זו. 

זו סתירה גמורה למה שמקובל בפי כל לומר שלפי הכוזרי יש עניין מהותי בישראל שהוא מעל שאר בני האדם, ויש רבים שהעמיסו על הכוזרי את מחשבתם הרעה שזה עניין גנטי, או עניין מהותי באופן דומה למהות הצומח שאינו דומם וכיוצא בזה. אלא מדובר במדרגה נרכשת של מדרגות חסידות ונבואה שמי שמצלח להגיע אליה היא מדבקת אותו בעניין האלוהי. ומכח זה המהות שלו משתנה כמו שכתוב בשמואל א' י' ו':

"וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר."

ובהלכות יסודי התורה ז א:

"ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהם גדלו – מיד רוח הקדש שורה עליו. ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים 'אישים', וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים, כמו שנאמר בשאול: "והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.""

(כתבתי מחשבתם הרעה, כי למשל רוב האנשים שמתעללים בילדיהם הם אנשים שהתעללו בהם בילדותם. הם הפנימו את הרע שנעשה בהם והוא נעשה חלק מהם והם פועלים לפיו על אחרים. על דרך זו היהודים בדורות האחרונים סבלו מגזענות (שטוענת למהות מסויימת בגזע מסויים לפי מוצאו הגנטי, או לגזענות מוסווית כרדיפת דת, כשהמרכיב הלאומי או הגזעי של מאמיני הדת הוא עיקרי יותר מהמרכיב הדתי), וכעת כשהם יכולים הם נעשים בעצמם גזענים. והם תולים את זה בתורה כאילו היא המקור לזה. וכבר הבחין בזה לפני עשרות שנים הפרופ' ישעיהו ליבוביץ. ובני אדם כולם נבראו בצלם ולכולם יש בחירה, ולחשוב שיש ביניהם הבדל מהותי בגלל מאפיינים חיצוניים שטחיים שהם מקרים שלא שייכים למהות, הוא היפך גמור של התורה)

.

.

הכוזרי כתב:

" וראה היאך שב הענין האלהי הדבק באברהם ואחר כן בהמון סגולתו"

ובמקום אחר מדבר על צאצאיו של אברהם. אלא וודאי העניין הוא שצאצאיו הם המלמדים המוסמכים והעיקריים של תורתו והם האמונים על זה ואחראים על זה. כמו שלפי ההלכה ראש הישיבה או רב העיר, אחרי פטירתו אם בנו ראוי למלא את מקומו, אז בנו יורש את תפקידו ולא עושים מבחן לכל תלמידי החכמים שבמקום לראות מי הכי ראוי. כי בנו ינק אצלו מלידתו את תורתו בביתו, בכל מעשה, בבחינת גדול שימושה יותר מלימודה, ומחמת קירבתו בטבעו והיכרותו האישית, הוא מסוגל יותר להיות כלי לחכמתו ולהבין אותה כפי כוונת מי שאמר אותה. וזה חיבור עמוק ומלא יותר אל תורתו ממישהו אחר. 

על דרך זו צאצאיו של אברהם היו מלמדי תורתו, וכל תלמידיהם מכל משפחות האדמה הם "המון סגולתו" וכולם כאחד הם "עם ישראל". 

.

.

לשון הכוזרי:

"כל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו. ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה הלבן והשחור, כי הכל בריאותיו. אך התורה מפני שהוציאנו ממצרים, והתחברות כבודו אלינו, מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם."

התורה שבידנו שבה כתובות תרי"ג המצוות אינה אותה תורה שנאמר עליה שניתנה אלפיים שנה לפני בריאת העולם כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. ואינה אותה תורה שלמדו החכמים שלפני מתן תורה כמו נח ומתושלח וכו'. 

בהקדמת הרמב"ן לספר בראשית כתב שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה ובעצמה אינה מחולקת למילים אלא כולה רצף אחד של אותיות, שאפשר לחלק אותו למילים בדרכים שונות. אפשר לקרוא "בראשית ברא", ואפשר לקרוא "ברא שית ברא" ואפשר לקרוא "בר אשיתב רא", כמו שחלק מזה מבואר בתיקוני זוהר, ובעוד ספרים. ועל זה אמרו חז"ל שתורה היא נובלות חכמה של מעלה. ויש לזה הרבה מקורות והוא עניין שאין בו מחלוקת. 

תורת משה שנמסרה בהר סיני היא רק אופן אחד מאופני חלוקת האותיות, היא רק צירוף אחד, צמצום אחד. לכן חג שבועות נקרא חג מתן תורה אע"פ שנאמרו בו רק עשרת הדברות ולא כל תורת משה, כי עשרת הדברות הן צמצום שכולל את כל התורה.

תורת משה היא אופן צירוף אותיות התורה כשהיא נמסרת דווקא לעם ולא ליחידים נפרדים. עם הוא איש אחד בלב אחד, והתורה היא לא לימוד החכמה לעם הזה, שהרי כבר אברהם ידע את כל התורה אפילו עירובי תבשילין, כמו שנאמר בחז"ל שכליותיו נעשו לו כשני יועצים או כשני רבנים ומהן הוא למד, והרי בניו וצאצאיו למדו את זה ממנו וידעו את כל התורה שבכתב ובע"פ גם לפני שנמסרה למשה בסיני. אלא מתן תורה בהר סיני לא היה לימוד התורה, לא היה מסירת אינפורמציה, אלא היה ברית, כמו חתונה. זה החילוק בין חכמה לנבואה, כמו שהארכתי בשיעורים על המורה נבוכים, שנבואה כוללת השגת חוש על ידי חלום והיא בעניין זיווג בשר כמו שנאמר והאדם ידע את חוה אשתו שכולל גם חיבור גוף, והוא עניין האהבה והחשק, וזה עניין מה שברית הר סיני היתה כמו חתונה, כלומר ביאה, כי היתה על דרך נבואה ולא רק חכמה. הברית היתה על אותה תורה שכבר אברהם ידע, והיא נמסרה בהר סיני כמו כתובה או כמו דבר שעושה קידושין, כמו ביאה, כלומר הדבר שכורת את הברית. כל זה מבואר בחז"ל ואינני רוצה להאריך מדי להביא מקורות לכל דבר כשאין בו מקום ספק או מחלוקת.

.

מה שהאומה נעשתה אומה, שהתגבשה לאיש אחד בלב אחד, היה ביציאת מצרים, וכמו שכתוב בדברים ד':

"וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה."

.

.

אם יש אדם בעולם שמשיג בחכמתו שהמציאות היא מציאות מופשטת והיא אחת ובה הכל נמצאים, והעולם הוא איש אחד כראובן ושמעון באישות וכל הנמצאים הם איברים שלו, ושהחיים הם חיים אחדים בכל והכל חי בהם, והאחד הוא מקור המציאות של האיברים המרובים, אדם כזה עדיין אינו מבני ישראל אע"פ שהשיג את האמת של האחדות שלימד אברהם. 

כי צריך שאותו אדם יבין שהוא לא יחיד בהשגתו זו. אלא שכבר היה לפניו מי שהשיג זאת, וכל אלה שהשיגו זאת התמסרו לברית עם הבורא. ההתמסרות היא ויתור על האינדיבידואליות שלו, התבטלות גמורה, בבחינת עזה כמוות אהבה, להצטרף לכלל משיגי האמת ואיתם להתאחד באלוה התאחדות שהיא יותר מהתאחדות של השגת דעת אלוהים, אלא היא התאחדות נבואית שמשתתף בה כח הדמיון. כלומר יש בה חווייה של חוש ורגש ולב, ולא רק של שכל. 

למעשה יש אנשים בזמננו שמשיגים את האמת, וגם בוער בליבם הרצון להתאחד עם כלל משיגי האמת ועם הבורא באחדות שיסודה נבואי, רק שהם נולדו בקצווי ארץ רחוקים ולא שמעו מימיהם על תורת משה, או ששמעו ואינם יודעים על זה מאומה. אנשים כאלה גם נחשבים במהות כבני ישראל לפי הגמרא בקידושין מ':

"אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"

הקובע הוא ההכנה, הרצון, מה שאמרו "נעשה ונשמע". שזו ההתמסרות של עזה כמוות אהבה, הם ויתרו על שיקול הדעת הפרטי והתמסרו לכלל בגדר מי שנשרף באש, רשפיה רשפי אש שלהבתיה. זו הברית של הר סיני, ואנשים אלה במהותם הם בני ברית, בתוך הברית, גם בלי המעשה ההלכתי של גיור, כיוון שלהלכה מי שאנוס פטור מהמעשה ההלכתי. וכל זה הוא לפי שיטת הכוזרי. 

.

.

.

.

אגרת תימן להרמב"ם

(אגרת תימן אינה ספר כמו פירוש המשנה, משנה תורה ומורה נבוכים, וגם לא באה לברר עניין מסויים כמו למשל אגרת תחיית המתים. אלא היא מכתב חיזוק ועידוד לנרדפים על ידי המוסלמים הקיצונים שאנסו להמיר דת ועשו פרעות קשות ביהודים. מכתב נכתב לפי אותה שעה ולפי השומעים. כמובן שאם הרמב"ם כתב משהו הוא לא שיקר והוא סבור כך, ובכל זאת הדגשים והניסוח הם לפי עניין המכתב בשעתו ולנמעניו ולא כלימוד לדורות. רק לגבי מה שכתב שם על חישוב זמן הגאולה קשה לי מאוד, שהרי כתב בסוף הלכות מלכים תיפח רוחן של מחשבי קיצין. את זה לענ"ד יש לתלות שראה פיקוח נפש לרומם באוהת שעה את נפש העם הנדכא והמבולבל באמונתו, ומצד האמת לחוד לא היה כותב זאת. ההוכחה לכך היא שהרי אותו זמן גאולה שכתב הרמב"ם לא התקיים, והתברר שאלה דברים שאינם אמת שכלית צרופה). 

.

 

מתוך אגרת תימן:

"דעו, שזאת היא תורת ה' האמתית שנתנה לנו על ידי אדון כל הנביאים הראשונים והאחרונים, שבתורה הזאת הבדילנו הבורא משאר בני העולם, שנאמר (דברים י' ט"ו): "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה", ואין זה לפי שהיינו ראויים לכך, אלא בחסדו של בורא טובו שהתחסד אלינו והטיב לנו בשביל שקדמו לאבותינו מעשים טובים בידיעת הבורא ובעבודתו, שנאמר (דברים ז' ז'): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם", ומפני שיחד אותנו הבורא במצותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר (דברים ד' ח'): "ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים", קנאונו עובדי עבודה זרה כלם על דתנו קנאה גדולה"

עד כאן מאיגרת תימן.

זה כמו שכבר ביארתי, שההתחלה היתה בכך שאצל האבות היו מעשים טובים בידיעת הבורא ועבודתו. כלומר אברהם השיג את האחדות, והשגת האחדות היא גם עניין מעשי כמו שאצל רבקה האחדות התבטאה בחסד שעשתה, וגם אברהם היה מכניס אורחים ובעל חסד. 

ואברהם לימד את כל באי עולם וחלקם הלכו אחריו, וביציאת מצרים נעשו אומה היודעת את השם, ואז נכרתה ברית הר סיני שעניינה כמו חתונה, עם כל מי שהיה אז בעולם ממאמיני תורת אברהם, והיא האהבה איתנו והבחירה בנו והחשק בנו והייחוד שלנו מכל שאר באי עולם, כיוון שאינם מקבלים את האחדות שלימד אברהם. והברית ממשיכה להיות פתוחה להכנס בה לכל מי שיחפוץ, כמו שכתב בהלכות איסורי ביאה י"ג שהגיור אינו הצטרפות לאומית לעם ישראל אלא כניסה לברית הר סיני. ומי שלא מתגייר הרי זה משום שאינו מקבל את מה שלימד אברהם ונשאר שכל מי שאינו בברית הוא מתנגד לתורת אברהם והוא רשע. וכאמור בזמננו זה לא כך, כי בזמננו יש מי שבמהותו רוצה להכנס לברית רק אינו יודע שיש ברית כזו. אפילו יהודים דתיים וחרדיים רבים לא יודעים את עניין הברית הזו ומהותה. 

.

.

.

מדברי הרמב"ם במשנה תורה:

מתנות עניים י' א-ב:

"חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יתר מכל מצוות עשה, שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו, שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו לעשות צדקה"… וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יחוש לייחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגויים, שנאמר: "אכזרי המה לא ירחמו""

ביתו אחריו הרי אלה לא בניו אלא תלמידיו (מכמה טעמים אי אפשר לפרש שבניו הם בניו דווקא וביתו אחריו הוא נכדיו ואכמ"ל). לכן בלי ספק בכל מקום שהוא כותב זרעו זה לשון מקוצר והוא כולל גם את תלמידיו. 

.

.

עבדים ט' ח':

"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בגויים הערלים, אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובות התורה וציוום בחוקים ומשפטים צדיקים, רחמנים הם על הכל."

לא היינו חושבים שזרעו של אברהם שמדובר בו כאן הוא ישמעאל ועשיו, ולכן יש לשאול למה הוסיף "והם ישראל".

אלא הכוונה היא שמזרעו של אברהם והתלמידים שדבקו בהם נעשתה אומה אחת שעובדת את השם. ובמעמד הר סיני שפע עליהם שפע קוד ששל נבואה, וחיזק בהם את מה שהשיגו על האחדות האלוהית שגורמת לרחמנות כיוון שכולנו בני אב אחד. 

אלפראבי ואבן סינא, הובאו במורה נבוכים בכמה מקומות, כתבו שתכלית האדם הוא להוציא לפועל את כוחו השכלי על ידי עמל השגת החכמה את המופשט, שזה ההגעה לשכל העיוני שמשיג דעת אלהים. אחרי שאדם זכה למעלה הזו בכוחו שלו, מושפע עליו מלמעלה במתנה, בלי עמל מצידו, עוד שפע נוסף של שכל עליון, שדבק בו וחופף עליו וגורם לו להשיג באופן זך ושלם עוד יותר, הוא השכל הנאצל או השכל הנקנה.

השפע הזה הוא מה שכתב כאן "שהשפיע להם הקב"ה טובות התורה. 

זה וודאי לא עניין מהותי, אלא זו בחירה של כל אדם להשיג את החכמה ואז הוא זוכה לשפע אלוהי, ישראל הם מי שזכה לחכמה ולכן דווקא עליהם שורה השפע. ההוכחה שזה לא עניין מהותי היא שהם יכולים לאבד את זה. וכמו שכתב במו"נ ב' י"א:

"ואלו הענינים כולם [המטאפיזיקה של אריסטו כמו שמבואר שם מהמשך העניין] כבר בארנו שאינם סותרים דבר ממה שזכרוהו נביאינו וחכמי תורתנו כי אומתנו – אומה חכמה שלמה כמו שבאר ית' על ידי האדון אשר השלימנו ואמר "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". אך כאשר אבדו טובותינו רשעי האומות הסכלות ואבדו חכמותינו וחיבורינו והמיתו חכמינו עד ששבנו סכלים כמו שיעדנו רע בעונותינו ואמר; "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר" והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מדותיהם ופעולותיהם כמו שאמר בדמיון המעשים "ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם" כן אמר בהעתק דעות הסכלים אלינו "ובילדי נכרים ישפיקו" תרגמו יונתן בן עוזיאל "ובנימוסי עממיא יהכון". וכאשר גדלנו על מנהג דעות הסכלים שבו אלו הענינים הפילוסופיים כאילו הם נכרים מתורתנו כזרותם מדעות הסכלים – ואין הענין כן:" 

.

.

.

איסורי ביאה י"ט י"ז (ועיין כעין זה גם בהלכות תשובה ב' י', ופרוש המשנה לרמב"ם על מסכת אבות ה' י"ח):
"כל המשפחות בחזקת כשרות ומותר לישא מהן לכתחילה… כל מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנים רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר: "והגבעונים לא מבני ישראל המה", לפי שהעיזו פניהם."

הרמב"ם מביא את הלכות התורה כמו שהן מצד עצמן, כמו שכתובות בתורה. הוא לא משנה את הדין לפי תקופתו. 

התורה נאמרה לגבי כל דבר לפי יושר ואמיתת טבעו ולא לפי מה שהתעקם אחר כך. בעצם הדברים, לפי אמיתתם ויושרם, כל החכמים הצדיקים נאספו סביב אברהם ונכנסו לברית הר סיני, ומחוץ לברית הזו נשארו רק הרשעים. 

כיוון שהאומה שעובדת את ה' ונכנסה לברית הר סיני היא גם סדר חברתי טבעי, נוצרת בה תרבות כמו בכל עם. ויש בזה עניין של ירושה בדרך שאינה כמו הגנטיקה שאנו מכירים לגבי תכונות חומריות פשוטות כמו צבע העיניים. למשל אם העם של אפגניסטן הוא עם לוחמים עזי נפש כבר מתקופת אלכסנדר מוקדון, תינוק אפגני נולד כבר חזק ועם תכונות של לוחם עז. אפשר שתינוק צרפתי כבר נולד אנין טעם. ועל דרך זו בזמן שבני ישראל היו כינוס כל החכמים והצדיקים והחסידים שיש בעולם, נוצרה תרבות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים, וההכנה לזה כבר היהת גם בתינוק שנולד. אבל כמו שכבר כתבתי זו רק הכנה, וכמו שכתב המו"נ ב' י"א שאחרי שהתערבנו בגויים נעתקו אלינו דעותיהם ומידותיהם ופעולותיהם. והרי זה לא עניין מהותי אלא נסיבתי.  

.

.

.

ועל דרך זה גם מה שכתב באגרת תימן:

"וכבר ערב לנו ה' יתברך, ודי בו ערב, והודיענו שכל מי שעמד במעמד הר סיני יאמינו במשה רבנו ובכל מה שאמר, הם ובניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות, והוא אומרו יתעלה: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם". לכך יודע שכל מי שיצא מהדת הנתונה במעמד ההוא – שאינו מזרע האנשים ההם. וכן אמרו רבותינו ז"ל על כל המסתפק בתורת משה: "לא עמדו אבותיו על הר סיני""

גם זה בלי ספק הוא רק עניין של הכנה, שהרי אלישע בן אבויה, או יוחנן כהן גדול, ועוד כיו"ב הרבה, לא היה ערעור על ייחוסם לזרע ישראל. וגם כאן אפשר שמה שהדגיש ומשמע שהוא עניין מוחלט ולא רק הכנה הוא משום שהוא מכתב לשעתו לאנשים מסויימים שהיו מאוד שבורים ונדכאים ומסופקים באמונתם. 

.

.

.

אתם קרויים אדם ואין העובדי כוכבים קרויים אדם

מסכת יבמות ס"א א' (עיין כעין זה גם בבבא מציעא קי"ד ב'):
"תניא וכן היה ר' שמעון בר יוחאי אומר: קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" (יחזקאל לד,לא) – אתם קרויין אדם ואין העובדי כוכבים קרויין אדם."

ועיין בזה בתוספות עבודה זרה ג' א' וסנהדרין נ"ט א' (ובסנהדרין שם שיטת רש"י בזה, והתוס' שם הביאו שיטת רש"י עיין שם).

יש בזה פרטים ושיטות על מה בדיוק זה נאמר מצד הגדרים גדרים הלכתיים. בכל אופן לגבי הבנת עיקר העניין בכללותו, הוא מתבאר לפי מה שכתב המורה נבוכים א' ז':

"

"ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו" (בראשית ה, ג), וכבר קדם לך (בפרק א) עניין צלם ודמות מה הוא. וכל מי שקדמו לו מן הבנים לא הגיע עליהם הצורה האנושית באמת, אשר היא צלם ודמותו הנאמר עליה בצלם אלוהים ובדמותו. אמנם שת כאשר למדהו והבינהו, ונמצא שלם השלימות האנושי, אמר בו "ויולד בדמותו כצלמו" (שם).

וכבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחדוש הרעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרע, והוליד הנזקים כאילו הוא דבר ידמה לאדם או יזיקהו. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות", ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו.
והוא אמרו: "ויחי אדם שלושים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו" (שם)."

עניין זה התבאר בשיעור על מורה נבוכים א' ב'.  

.

.

.

 

(במו"נ ג' נ"א כתב:

""כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך קבלה, כקצות התור״ך המשוטטים בצפון, והכושיים והמשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה. ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים, ואינם אצלי במדרגת בני אדם, ומדרגתם בנמצאות למטה ממדרגת האדם ולמעלה ממדרגת הקוף, אחר שהגיע להם תמונת האדם ותארו והכרה יותר מהכרת הקוף."

יש שהבינו שמדובר כאן בהתנשאות על עמים פרימיטיביים. אבל זה לא תלוי לאיזה עם שייכים, אלא כל מי שאין לו אמונת דת, מדרך עיון או קבלה מאבותיו או מספר, אינו במדרגת אדם. 

והרי אנו כולנו, על כל פרופסורינו וחכמינו, אין לנו אמונה כזו. ואיננו במדרגת אדם יותר מהעמים הפראיים שהזכיר הרמב"ם. בזמנו הוא לא מצא דוגמה למי שאין לו אמונת דת אלא רק באותם שבטים. אבל בזמננו הוא היה מוצא דוגמאות בכל מקום. ואין הבדל באיזו דת מדובר, הרמב"ם לא מציג כתנאי שהאדם יאמין בדת היהודית דווקא. 

אלא הכוונה היא נגד המטריאליזם, שמקבל את החוש ככל האמת, עד סופה. ולא מתבונן מה בתפישת החוש מעיד על שאלות שעוסקות במה מעל החוש, מניין הוא.

כל דת עוסקת בשאלות האלה, זה השכל ששואל על מה שהחוש תופש, ורואה שהשאלות מצביעות לכיוון משהו שמעל החומר. זה נקרא דת. המטאפיזיקה היא שם מאוחר לספר, אריסטו קרא לו התיאולוגיה. זה מספיק בשביל להיקרא בעל שכל, אדם. לחשוב. מה תוצאות המחשבה, לאיזו דת האדם מגיע, זה כבר לא נוגע לשאלה אם הוא אדם.

מטריאליסט פרופסור, אין לו שכל שיכול לעסוק במשהו שמעל החומר, כלומר מעל תפישת החוש. ולכן הוא לא מוגדר כאדם)

.

.

.

קיצור העניין הוא, שהאדם נולד עם הכח המדבר, והוא מוגדר מטבעו ומלידתו כ'חי מדבר'. זהו השכל השימושי שמשתמש במילים וחישובים. אבל לפי האמת גם לבעלי חיים יש שכל כזה. מלמדים חולדות וקופים ודולפינים וכיו"ב להשתמש במילים, והם לפעמים לומדים עשרות רבות של מילים (אין הבדל אם מפיקים קול דיבור או משתמשים בכרטיסים וכיו"ב סימנים וכעין שפת האילמים, שזה דיבור גמור). הם גם לומדים לפעול פעולות שמצריכות חישוב.

לאדם יש יכולות משוכללות יותר של הכח הזה, אבל זה לא הבדל מהותי. אלא העניין הוא, שהאדם יכול להשתמש בשכל השימושי, בכח המדבר, לחקור שאלות על היש כשלעצמו ועל המופשט, ולהגיע בחישוב מילולי חישובי להשגה שיש בהכרח מופשט וכללי. משם אותו כח מדבר עם הזמן מצליח לתפוש את המופשט באופן ישר ובלתי אמצעי גם בלי צורך בחישובים והוכחות ולמדנות מילולית. ואז הוא יוצא לפועל ונקרא שכל בפועל או שכל עיוני. המייחד את האדם שהכח המדבר שלו יש בו פוטנציאל לחקור עד השאלות של המופשט והכללי.  דולפיןם ככל שיהיה חכם ישתמש בשכלו רק להשיג עוד מזון וכיו"ב תועלות, ולעולם לא ישאל על המופשט, האין סוף, וכיו"ב. הוא לא יכול לשאול שאלות כאלה, זה מחוץ לאופק האפשרויות שהשכל שלו יכול לעסוק בהן. הפוטנציאל של כח המדבר להגיע לחקירת המופשט ומשם לתפישה במציאותו של המופשט, זה המיוחד שבאדם ואינו בשום בעל חיים אחר, זה צלם אלוהים. 

.

לפי הרמב"ם יש בני אדם שלא זכו לקבל את צלם אלוהים, את הכח המדבר המיוחד לאדם, שיש לו אפשרות להגיע לשאלות על המופשט.

עיין אריכות בעניין עמוק זה באתר של השיעור על מורה נבוכים, על מורה נבוכים א' ב', בשיעור 0026.  השיעור בהפסקה כעת, והעניין הזה לא התבאר עד סופו, ויש עוד דברים לומר בו. אבל יש כבר הרבה ביאור על זה גם במה שנכתב. זה שייך למה שכתב המורה נבוכים ב' ל' על סמאל והנחש, והתחלת עניין זה נתבארה בשיעור שם.

.

בכל אופן לא אנסה לבאר כאן את העניין הקשה איך יתכן שיש בני אדם שלא זכו לשכל שמגדיר את מהות האדם כ'חי מדבר' והוא צלם אלוהים. כתוב במורה נבוכים בפירוש שיש אנשים כאלה. הם מזיקים כי אינם משיגים את האחדות שהיא הכללי. זה דומה למדע של זמננו, שהוא מחוכם ביותר, אבל לא שואל שום דבר על המופשט והכללי. למשל אם יש בעל חיים, מה הם חיים אלה שיש בו?

הרי מצד עצם מה שהוא חי אין הבדל בין ראובן חי לשמעון חי לעכבר חי. ונראה שיש עניין כללי של חיים וכל מה שחי חי בחיים האלה. ומהו עניין החיים האלה?

למשל תא חי יכול פתאום למות בלי שיהיה בו שום שינוי פיזי, מת מזקנה, וכל תהליכי החיים נעצרים פתאום. מה קרה? מה היה מקודם ומה אינו עכשיו? לאן זה נעלם? מצד מה קרתה הפסקת החיים, מצד התא או מצד החיים? מה הם "החיים" במובחן מהתא?  

או למשל מה שכל גוף תופש מקום, כלומר לכל גוף יש נפח, כל גוף הוא תלת ממדי. כשגוף זז הוא לא לוקח את מקומו איתו ונשאר אחריו ריק בלי שיש בו מקום ריק תלת ממדי שיכול להכנס אליו גוף אחר, והוא גם לא משאיר את מקומו מאחריו ומתקיים בלי מקום. אלא יש משהו כללי שהוא החלל הריק התלת ממדי, התלת ממדיות כלשעצמה, הכללית, וכל מה שהוא תלת ממדי הוא בתלת ממדיות של המקום הזה. התלת ממדיות הכללית קיימת גם אם יתבטלו כל הגופים הפרטיים התלת ממדיים. איך היא קיימת? הרי אין בה שום דבר. איך היא תלת ממדית, הרי אין מה למדוד בה? כגון אלה, ועוד רבות מאוד ועמוקות מאוד, הן שאלות של שכל מילולי חישובי, שכל בכח, הכח המדבר שנולדנו איתו. והוא חוקר את זה בכלים שלו ומגיע מזה לתפישה במופשט ונעשה שכל בפועל שהוא השכל העיוני. 

דולפין לא ישאל שאלות כאלה גם אם ימצאו דרך ללמד אותו מאות אלפי מילים והוא יידע לבנות מחשב קוונטי ולהנחית אדם על הירח. וכמוהו גם המדע המודרני. השאלות על המופשט כאילו נמחקות לגמרי מתחום האפשרות של השכל. מטאפיזיקה לא נחשבת יותר למדע רציונלי. 

מי שלא משיג את המופשט לא משיג שיש אחדות, שכולנו נמצאים באותה מציאות כשלעצמה, באותה תלת ממדיות, כולנו חיים באותם חיים. כולנו נבראנו מאותו אלוה אחד. ולכן אין לו יסוד לעשות חסד ולחמול. גם אין לו יסוד לעשות משפט ויושר אלא לפי ראייתו הוא אמור לחטוף לעצמו בכח ככל יכולתו, כמו בעלי החיים שמשתמשים בכח הדמיון. כח הדמיון הוא ההשגה שרואה רק את היחיד החומרי הנפרד ולא את הכללי המופשט (בין אם זו ראייה בחוש או בדמיון או בכח מדבר שהוא כמו אצל בעלי החיים). כלומר זה יצור שיש לו יכולת של חכמה שימושית המשוכללת ביותר, כמו של החכם באדם, אבל אין לו שום צד של עשיית חסד משפט וצדקה, אלא מצד המוסר הוא כמו חיית היער. זה הנחש, כמו שהתבאר בשיעור על המורה נבוכים שם. והוא לא נקרא אדם כי השכל שלו הוא לא שונה במהותו משכל שאר בעלי החיים. אין לו צלם אלוהים. השכל שהוא צלם אלוהים, כלומר כח מדבר שהוא דווקא כזה שיש לו פוטנציאל לעסוק במופשט, דווקא הוא מה שגורם לאדם להיות מוגדר כאדם, כמו שכתב במורה נבוכים א' א'. מי שחסר אצלו שכל זה אינו נקרא אדם. 

מי שיש לו שכל שיכול לעסוק במופשט, בהכרח יגיע להכרה שהמופשט נמצא והוא מקור המציאות, ויצטרף לעם ישראל (לפי המציאות האידיאית שהתורה מדברת עליה, וכמובן לא לפי המציאות של זמננו). מי שמתנגד למה שלימד אברהם, זה בהכרח משום שהכח המדבר שלו חסר את האפשרות לעסוק במופשט, כמו הכח המדבר של דולפין מלומד. לכן הוא לא נקרא אדם. 

הרמב"ם קורא לו כאן בהמה בתבנית אדם, וגם קורא לו שד, מצד שהוא מזיק. שד זה כמו שודד. בעל כח להרע. יצור זה גם נקרא נחש שרוכב עליו סמאל במו"נ ב' ל' ושם א' ב', לפי מה שביארתי בשיעור.  

.

.

לכן בזמן התורה אומות העולם לא נקראות אדם. ומשורש העניין הזה נגזרים גדרים הלכתיים שונים לפי שיטות שונות. 

כמובן שבזמננו מהות העניין אינה תלויה במי שמוגדר מבחינה לאומית או גנטית "יהודי", וכל אדם מכל משפחות האדמה אפשר שהוא נקרא 'אדם' ואפשר שהוא בהמה בתבנית אדם. 

מצד ההלכה זה כן תלוי בייחוס לעם ישראל, כי ההלכה היא רק מסגרת ולא המהות. כמו שמי שמברך ברכת המזון בהידור הלכתי מושלם אפשר שבליבו אין שום שייכות לעניין העצום והנשגב והעמוק של הכרת הטוב לבורא. וכן אפשר שיהיה להיפך כמובן. 

.

.

שלמות האדם היא שלמות השגת האחדות בשכל, ושתהיה השגה כזו שממילא מתפשטת מהשכל אל הלב והאיברים, כמו שכתב בסוף המורה נבוכים שהשגת האלוהים השכלית היא גם במה שהוא עושה את ההשגה הזו בגופו, לעשות חסד משפט וצדקה בארץ. לא מדובר על תרי"ג המצוות אלא על ההליכה בדרכיו שזה פירות ההשגה השכלית בו. ובשלמות ההשגה ההליכה בדרכיו נעשית ממילא בלי בחירה שלא כמו המצוות שהן תמיד בבחירה. והבחירה החופשית היהת רק אחרי החטא כמו שכתב ברמב"ן על בראשית בשני מקומות, ולכן מצוות בטלות לעתיד לבוא, כשתוקן החטא. והרי זה מוכרח כי הרמב"ם כתב שהעולם הבא שהוא הגאולה העתידה וסוף התיקון אין בו גוף, ובלי גוף אין תרי"ג מצווץ. והתורה שילמדו אז אינה ההלכה ותרי"ג מצוות, כלומר לא תורת משה שהיא הלכות. אלא על דרף ך שכתב הרמב"ן בהקדמת בראשית שכל התורה היא שמותיו של הקב"ה ובעצמה היא רק אותיות בזו אחר זו בלי חילוק למילים, ואפשר לחלק למילים בדרכים שונות. ולעתיד לבוא תהיה חלוקת המילים באופן שהתורה היא הפנימיות, ספר יצירה שהוא תורת אדם הראשון שהגיעה לאברהם. ואין בו אסור ומותר ואין בו הלכות. 

השלמות הזו היא תכלית הכל, בה האדם מתממש להיות אדם במובן השלם ביותר, זה תיקון חטא אדם הראשון.  והיא הזכייה לעולם הבא.

.

לכן כתב בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא, ורק על מצוות הלבבות יש עולם הבא. זה לשונו:
"כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא." עיין עוד שם שממשיך בעניין זה. 

.

.

מי שלא מברך ברכת המזון אבל מודה בליבו לבורא, מאבד את העולם הבא רק אם עושה במזיד כמרד. כי מרד הוא כבר מחובות הלבבות. אפשר לדון גם בעושה לתיאבון וגם בשוגג. שהרי כל זה שייך לחובות הלבבות, למה תיאבונו לאכול נבלה היה יותר מתיאבונו לקיים את ההלכה שעליה נכרתה ברית הר סיני, ולמה לא טרח ללמוד היטב, ולמה לא אהב את התורה וזכר את הדין.

אבל אם הוא לא ברך מסיבות אחרות שאינן שייכות לחובות הלבבות, הוא לא מאבד שום דבר לעולם הבא במה שלא ברך, כי על ההלכה, היא מצוות האיברים, אין עולם הבא. 

אם יש אדם שחי בקצווי ארץ רחוקים ולא שמע מימיו על יהודים ותורה, והוא מלא בליבו תודה לבוראו, אבל אינו מברך ברכת המזון, בלי ספק יש לו עולם הבא גמור כמו לבן ישראל מיוחס על התודה שבליבו למרות שלא עשה את חובת האיברים.

(הוא גם לא מוגדר כשוגג, כי שוגג הוא רק במקום שמצויים בו אנשים שיודעים, והוא מאלה שלא למדו ולא יודעים ואפשר שיעמידו אותו על טעותו, או ששכח ואחר כך נזכר. אולי יש לו שוגג אחד על הכל כמו תינוק שנשבה, ונראה שגם זה אין עליו.)

 

ההלכה היא מסגרת, חובות הלבבות הן מילוי של המסגרת הזו. החשוב הוא המילוי, המהות, והעולם הבא, כלומר שלמות האדם האחרונה, תלויים רק בו. לכן בזמננו אותו אדם אסקימוסי שלא שמע מימיו על יהודים אפשר שהוא מבני ישראל באופן שלם, כמו גר צדק, מצד מהותו ומצד העולם הבא שיהיה לו.

.

ומצד שני מי שהוא מיוחס ממשפחה מזרע ישראל איש אחר איש עד יעקב אבינו, נאמר עליו "ואלה שאין להם חלק לעולם הבא וכו'" ויש שם רשימה ארוכה של מי שמתברר עליו ממעשיו שאין בו את החכמה שלימד אברהם. 

ויש שם עניינים שאינם עבירות הלכתיות (אני כותב לפי הרמב"ם הלכות תשובה ג'). למשל מי שאומר שאין הבורא יודע את מעשי בני האדם, או שיש בתורה אפילו תיבה אחת שמשה אמר מדעת עצמו, וכן "הפורש מדרכי צבור, ואע"פ שלא עבר עבירות", המכנה שם לחבירו, והקורא לחבירו בכינויו. 

כלומר יתכן שאדם מדקדק לשמור את השולחן ערוך בשלמותו לפי כל חומרות החזון איש ובריסק, וידוע בלי ספק שהוא מיוחס איש אחר איש עד יעקב אבינו, ועדיין אין לו חלק לעולם הבא, אלא נאמר עליו: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא, אלא נכרתים ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים". 

הרי שהמסגרת אין לה ערך מצד עצמה כשזה נוגע לעולם הבא, שהוא תלוי בהשגת השלמות האחרונה שהיא התכלית האחרונה של האדם, והמימוש שלו בפועל להיות אדם במלוא מובן המילה.

.

כל זה הוא גם לפי הכוזרי. והרי התבאר בבירור שמי שתולה בכוזרי שיש מעלה מהותית בישראל כלאום או מוצא גנטי הוא לא באמת למד את הכוזרי והקשיב לו, אלא תפש באופן שטחי משהו ומשתמש בו כמו סיסמה לצעוק ולהתקוטט ולהתייהר, בלימוד על דרך בעלי בתים שלא מדייקים ולא מעמיקים, וכמו בכל מקום דעת בעלי בתים היא היפך דעת תורה.  

.

.

במסכת שבת קמ"ו א' נאמר שמזלם של הגרים היה בהר סיני, ומכח זה פסקה זוהמת הנחש מהם. 

זה על פי הפסוק שנאמר על מעמד הר סיני:

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם." מי הוא זה שאיננו? בסוגיא הזו לומדים שזה מזלם של הגרים. 

לפני שגר מתגייר כבר יש בו את המזל שלו שעמד על הר סיני, כשמבחינה הלכתית הוא עדיין נכרי גמור, והמזל הזה הוא הסיבה שגורמת לו להתגייר.  

רש"י במגילה ג' א' פירש שמזל הוא "שר של כל אדם למעלה"

מדברי רש"י בסנהדרין צ"ד א' עולה שהשר הזה הוא מלאך. ובבבא קמא ב' ב' פירש שהמזל הוא הדעת שיש באדם. 

.

צורת אדם היא השכל שלו, הכח המדבר שיש לו אפשרות להגיע למעלת שכל עיוני שתופש את המופשט.  זה מה שעושה אותו לאדם, זה ה'עצם' שאנו קוראים לו אדם. 

אבל זה מצד ספירת החכמה שהיא ה'יש'. מעל זה יש את הכתר, הוא הרצון הפשוט, שביאר אותו אריסטו במטאפיזיקה למבדא ז' "אף אם נשוא התשוקה הוא מה שנראה כטוב, נשוא הרצון הראשון הוא הטוב באמת". 

זו מהות גבוהה יותר של האדם, הרצון הפשוט שלו שהוא עצמותו על דרך שהרצון הפשוט של הבורא הוא עצמותו. זה רצון שאין לו שום סיבה והוא לא תלוי בשום דבר, אינו מושפע מהחוץ בשום השפעה, ואינו מחמת שום חסרון. הוא רוצה כך כי זה מה שהוא, לא בגלל שחסר לו כך. כלומר זה קובע מהות גם כן, לא רק מה שהוא בעל כח המדבר. אלא שזה בדרך גבוהה ונעלמת יותר, וכבר הארכתי בזה הרבה מאוד ברוב הסוגיות שכתבתי עליהן.  

צורה של דבר היא מלאך, כמו שכתב במורה נבוכים ב' ו'. רצון פשוט של דבר הוא השר שלו, המזל שלו, שזה נכלל בשם מלאך אבל זה מלאך גבוה יותר. השכל העיוני של אדם הוא נצחי, ובעולם הבא לנצח כל צדיק יושב ונהנה מזיו השכינה בשכלו. קל וחומר שהרצון הראשון של האדם הוא נצחי, כי הוא גבוה יותר בסדר ההווייה מהשכל, מופשט יותר. הצדיקים זכו כי השיגו את החכמה, אבל קדם לזה שהרצון הראשון שלהם היה להשיג את החכמה. בלי רצון כזה שהוא העצם והמהות, אם זו תורה שלא לשמה שלומדים רק כדי להיקרא רב, הם לא היו מצליחים להשיג השגות שלמות במדרגה שיזכו מכוחה לעולם הבא.

נמצא שמי שמתגייר, וכאמור בזמננו זה לא תלוי מצד מהותו במעשה גירות הלכתי, הרי התברר למפרע שהצורה העליונה שלו, היא הרצון הראשון שלו, עמדה על הר סיני בזמן מעמד הר סיני וכבר מאז הוא נכלל בברית (אמנם עדיין הוא לא יכול להיות מלך כי זה עניין טבעי שמי שמנהיג את החברה היה צריך בגופו בגלוי להיות מהראשונים שהקימו אותה או מצאצאיהם (ולפי הכוזרי זה גם בנביא)).  

.

.

במורה נבוכים ב' כ"ה יש לכאורה קושיה על דברי, אבל אני ירא מאריכות והשתדלתי מאוד לקצר ככל האפשר, והחכם יראה שזה כבר התבאר במה שכתבתי ומהמשך העניין שם ואינו קושיה אמיתית. 

.

.

.

כאמור, מה שכתוב (דברים כ"ו):
"וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְו‍ֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר." (ועוד כיוצא בזה במקרא),
זה נאמר על כל מי שמאמין במה שלימד אברהם, מכל משפחות האדמה. שהם העם שנוסד מתלמידי אברהם שקרא בשם ה' בכל העולם, דיינו עם ישראל, הנקרא בני ישראל כי תלמידים נחשבים בנים (וכמו שאמרו חז"ל שכבוד רבו גדול מכבוד אביו, כי אביו הביאו לחיי עולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא).
.
וכמו שנלמד מהמדרש בספרי על דברים ל"ג ב':

"כשנגלה הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה אלא על כל האומות.
תחילה הלך אצל בני עשיו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תרצח'. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא…
הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תנאף'. אמרו לו: כל עצמה של ערווה – להם היא…
הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: 'לא תגנוב'. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה…
וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה… לא דיים שלא שמעו אלא אפילו שבע מצוות שקיבלו עליהם בני נח לא יכלו לעמוד בהם, עד שפרקום.
כיון שראה הקדוש ברוך הוא כך, נתנם לישראל."

 

מבואר כאן שכל אומה היה אפשר שתקבל תורה, זה לא משהו שמיוחד לאומה הישראלית. אלא זה כמו שביארתי, שיצירת עם ישראל באבות ויציאת מצרים ומעמד הר סיני, בעמקה היא בירור שנעשה בעולם, שכל המאמינים בעיקר שלימד אברהם יהיו מאוחדים ביניהם כאיש אחד בלב אחד, והקב"ה יתאחד עם האומה האחת הזו בברית הר סיני שהיא כמו חתונה. והוא ישמור על היודעים אותו והם יהיו נוכחות של גילוי האלוהות בטבע. המדרש בספרי מלמד שהקב"ה רצה לגלות שאכן זה התוכן של יצירת עם ישיראל, הוא בדק בכל האומות האם הם מאמינים באחדות, והתגלה שהם אינם מאמינים (מי שמאמין שהמציאות כולה היא מה שהמצוי הראשון ממציא, כולנו נמצאים במציאותו האחת, המציאות כולה היא חי אחד, אז כולנו אחים בני אב אחד ולא יתכן שנרצח או נגנוב וכיו"ב), אחרי שהתגלה שהאומות האחרות לא משיגות חכמה זו, מעתה ידוע שזו הסיבה היחידה שהם לא העם הנבחר ועם סגולה ולא באו בברית הר סיני. ואין כאן שום העדפה גזענית לעם מסויים רק בגלל שהוא דווקא העם המסויים הזה מבחינת מוצאו ומשפחתו וצבע עיניו ושערו ועורו וכל שאר ענייני הגנטיקה שלו,  ולשונו ושיריו וסגנון מאכליו וכיו"ב כל מה שיכול להגדיר "עם" מלבד החכמה שבו. היעלה על הדעת שהקב"ה יעדיף עם מסויים בגלל עניינים כאלה?  

.

.

הנביאים כבר ידעו שיש מי שיטעה בזה, וירגיש עליונות לאומית, ויחשוב שהוא עם נבחר רק בגלל מוצאו המשפחתי המיוחס גם אם הוא לא מתנהג בחכמה ובחסד משפט וצדקה (שהם מסקנת החכמה כמו שכתב בסוף המורה נבוכים). וכלפי הטועים האלה כתבו בנביאים:

"הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר. הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה" (עמוס ט')

הממלכה החטאה היא ממלכת יהוא כמו שכתב רש"י (זו הממלכה של שבטי ישראל מלבד יהודה ובנימין שהיתה לה ממלכה אחרת). אותה ה' ישמיד, כי הם חוטאים. והם סוברים שיש להם מעלה בגלל הייחוס שלהם, יש להם נקודה יהודית, הם סוג נפרד מעל בני האדם האחרים, הם יהודים, הם צאצאים גנטיים של יעקב, ולכן יש להם נשמה יהודית פנימית עליונה שהיא תמיד חביבה על ה' למרות שהם שותים עוולה כמים. על זה אומר להם הנביא, אם זה מצד הייחוס שלכם אז אתם לא עליונים בשום דבר על בני כושיים. ואשמיד אתכם כמו שאני משמיד אותם אם הם חוטאים. ואכן מלכות ישראל נשמדה ואבד זכרם.

אחר כך מוסיף הנביא,  שהוא לא ישמיד את בית יעקב. 

מלבד ממלכת יהוא שנקראת ממלכת ישראל, היתה באותו זמן ממלכת יהודה. אם הכוונה שה' ישמיד רק את ממלכת ישראל ולא את ממלכת יהודה, היה לו לומר אבל את ממלכת יהודה (או שם אחר שלה) לא אשמיד. ממלכת יהודה לא נקראת בשום מקום בית יעקב כהבחנה בינה ובין ממלכת ישראל. ולא מצאתי מפרש שאומר את זה. והרי המבחין בין הממלכות הוא השבטים, ועשרת השבטים של ממלכת ישראל הם בני יעקב לא פחות משבט יהודה ובנימין, ואין שום הגיון לקרוא בית יעקב דווקא לממלכת יהודה. 

אלא וודאי הכוונה כאן, כמו שהתבאר, תלמידי יעקב. והאמירה היא שהעם הנבחר, עם סגולה, שהקב"ה איתו תמיד ואוהב אותו ושומר עליו ומשגיח עליו בהשגחה גלויה, הוא דווקא העם החכם והנבון כלומר שמשיג בחכמתו את מה שלימד יעקב ומכח זה הוא בית יעקב. ומי שהוא כזה דווקא הוא ראוי להינצל מחמת אהבת ה' אליו, כי רק הוא עם ישראל לפי האמת; ומי שאצלו להיות עם ישראל זה משום הייחוס המכובד, הוא יושמד כי אין בייחוס הזה שום מעלה אצל הקב"ה על הייחוס (אולי הפחות נכבד) של בני הכושיים וכל שאר העמים.  

.

.

כעין זה יש גם בישיעהו י"ט:

"וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַיהוָה וְשִׁלֵּמוּ. וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם. בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר. בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה לְמִצְרַיִם וּלְאַשּׁוּר בְּרָכָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל."

מצרים אשור וישראל היו שלושת העמים שהרכיבו את העולם העתיק. עמים קטנים יותר נכללו תחת שמם, כענפים שלהם. 

חלק מבני האדם השיגו את מה שלימד אברהם וכל אלה נכללו בעם ישראל. מי שלא קיבל נכלל באומות האחרות. הנביא מדבר על זמן שבו תרבה הדעת וגם מי שבעבר לא השיג את חכמת אברהם, ילמד להשיג אותה. ואז כל העמים יהיו עמו של הקב"ה, במידה שווה לגמרי לעם ישראל. כאן מדובר על "עם" במובן של משפחה ממשפחות האדמה, וכתבו כאן שמהבחינה הזו, אין שום מעלה וחביבות לעם ישראל, אלא כל מעלתם היא רק שנקבצו אליהם כל המאמינים בדברי אברהם מכל משפחות האדמה, אחרי שאברהם לימד את כל העמים והקב"ה הזמין את כל העמים לקבל תורה בהר סיני. כיוון שאברהם היה המורה הגדול, ומי שזיקק את תורתו עד מיצויה הוא יעקב נכדו, הקבוצה של מאמיניו נקראת על שם יעקב. והצבע האתני שלה נצבע בצבע של משפחת אברהם. 

(יש משורר חשוב ממוצא גיאורגי ארמני בשם בולאט אוקוג'אבה, נולד בשנת 1924. אמו שהיתה קומוניסטית אדוקה דיברה איתו רק ברוסית ולא בשפה הגיאורגית או הארמנית, וענתה שהיא רוצה שהוא ידבר רק בשפה שמדבר בה החבר לנין. הקומוניזם שלל את הלאומיות, ומבחינתו אין עליונות של שום סממן לאומי כמו שפה על סממן לאומי של כל עם אחר, והמגדיר היחיד של קומוניסט הוא אמונתו באידיאולוגיה ולא שום השתייכות לאומית כלשהי. ובכל זאת טבע בני אדם ליצוק את זה למסגרת של לאום מסויים)

.

.

כאשר מצרים ואשור ישיגו את החכמה של אברהם, הם יהיו בני ישראל מבחינת המהות הצרופה הרוחנית. אבל הצבע הלאומי שמכיל את זה יהיה הצבע הלאומי המצרי או האשורי. הם ידברו במצרית או אשורית ויהיו פטריוטיים לאומיים גאים של העמים האלה ויטפחו את הפולקלור שלהם. על זה אורמ הנביא שהם יהיו עם השם, כלומר הצבע הלאומי שלהם יהיה צבע של האומה שיודעת את ה', עם הסגולה, גם בלי שידברו יידיש ויאכלו געפילטע פיש וילבשו שטריימל וישירו שלום עליכם. אלא הם ידברו בשפת גויים ויעסקו בספורט של גויים וירקדו ריקודי גויים, ויקיימו חגי פולקלור של גויים וכו' וכו', וכל מעשיהם אלה יהיו חביבים על הבורא בדיוק כמו הגעפילטע פיש שלנו. כי מבחינה לאומית, לא אידיאולוגית, אין לבורא שום העדפוות, ואם הם משיגי דעת אלהים הוא יאהב את הסממנים שלהם כמו את שלנו והוא יקרא להם עם ה'. הנביא כאן טופח על פניהם של מי שיש להם התנשאות לאומית שבנוייה על ייחוס מלידה. הרי מכח אותה התנשאות עצמה החרדים לא מקבלים את בני עדות המזרח למוסדות חינוך של אשכנזים, ולכן אין שום ספק שאין לה שום ערך אצל הקב"ה אלא להיפך.

.

.

הרב שטיינמן צועק מהלב שמה שלא מקבלים ילדים שרמת החרדיות שלהם נחשבת כסוג ב' או ג' למוסדות חינוך חרדיים זה רק גאווה ולא שום דבר אחר. והרב ש"ך והסטייפלר ואחרים כבר צעקו על זה מקודם. וכששואלים את המנהלים למה הם לא מקיימים את דברי גדולי הדור הם משיבים שאם יקיימו שום הורה ממשפחה טובה לא ישלח אליהם, ואז התורמים לא ירצו לתרום למוסד חינוכי שכולו רק בני ספרדים ואברכים שעובדים חלק מהיום וכל מיני פגומים אחרים, והמוסד ייסגר. כלומר ההתנשאות הלאומית היא רקב שפשה בציבור הרחב והוא לא רק נחלת מנהלים יחידים. 

הקישור לדברי הרב שטיינמן כאן (מדקה 2:22)

.

.

שום אשכנזי לא טוען שספרדים או אברכים שעובדים הם גזע נחות במהותם, וגם לא שהם לאום נפרד, אבל כל תחושת "שבט", השתייכות למי שדומה לי מבחינה חברתית, יכולה לעורר את רגש ההתנשאות הזה. כמו שאמרו שחסידה היא עוף טמא למרות שהיא עושה חסד, כי היא עושה חסד רק עם בנות מינה. תחושת שבט יכולה להיווצר על כל מיני יסודות, שונים ומשונים, צבע עור, או איזה עיתון קוראים ואיזו עמדה פוליטית נוקטים ואיזה סוג תרבות אוהבים וכו' וכו' לאין מספר, ואין הבדל מהותי ביניהם. הצרפתים כשנלחמו עם האנגלים כמריהם הלכו בראש המחנה נושאים צלבים גדולים, ואמרו שברור שהאלוהים איתנו שהרי אנחנו צרפתים. כלומר הוא בלי ספק יודע את האמת הברורה כשמש שצרפתים זה טוב ואנגלים זה רע. והאנגלים גם היו כך. הרי אם צרפתי היה גדל באנגליה הוא היה בטוח שלהיות אנגלי זה נעלה יותר. איזו סיבה מהותית יש לקב"ה להעדיף צרפתים משום שהם צרפתים, בגלל שהם מבשלים טוב? 

זה מה שהנביא אומר, "עמי מצרים", המצרים מבשלים דגים מאוד טעים, אם הם יהיו חכמים וצדיקים אני אהיה האל גם שלהם, באותה מידה, הם יהיו באותה מידה עם הבחירה והסגולה העליון, אהיה נוכח בסעודות הדגים שלהם ולהקשיב לתפילות שלהם בשפה מצרית ומנגינה מצרית, לא פחות מבסעודות הקוגעל היהודיות עם שירי האוי ויי החסידיים. 

.

 

.

.

.

.

.

מכתב אחר

בעניין דעתי כלפי הציונות

 

(הקדמה:

יש לי מצוקה גדולה סביב התבטאות בעניינים האלה.
כל נושא שקשור להיסטוריה, חברה, עמדה פוליטית, מציאות חיה בשטח של עם, וכל כיוצא בזה, איני עוסק בו כלל.
אלה דברים שמשתנים, אלה דברים שחלים על המציאות החומרית, ומשתנים עם שינוי המציאות החומרית.

.

לא מדובר כאן באידיאות מופשטות נצחיות, שקיימות במציאות המופשטת הנצחית בלי שום שינוי, כמו הכוכבים בשמי הלילה.

.

.

מאותה סיבה גם בטיפול פסיכולוגי חדלתי לחלוטין לעסוק בצד התיאוריה של זה. אני מתחיל עם מגע חי עם האנושיות שמולי באותו רגע, מוסר את הלב, ומשם העניין זורם מעצמו, בלי שייכות לשום תיאוריה.

.

.

הרי אם הייתי חי עם אשתי לפי תיאוריה כלשהי שלמדתי באיזה מכון לייעוץ נישואין, זה היה חורבן החיים המשותפים. לא עושים דברים כאל הלפי מרשם, רק חיים אותם, ישיר, פתוח, בלתי אמצעי, מגע ולב והתמסרות ותו לא.

.

.

יש חכמים שחוקרים נושאים כאלה, ואומרים דברים חכמים מאוד. אין לי שום מחלוקת איתם, פשוט זה לא הכשרון ולא הנטייה שלי. כל דבר שהוא לא מוחלט לפחות כמו אמת מתמטית, מבלבל אותי לגמרי, ואני מרגיש מצוקה אם אני מנסה להסתכל עליו בשכל. אני מרגיש שהשכל שלי עיוור מול דבר כזה.

.

אין אצלי שום משמעות להיסטוריה. וודאי היא חיים של קולקטיבים כמו שמאורעות בחיי היחיד הם חייו של היחיד. אבל ז הלא נגיש לי, אני עיוור ומבולבל מול זה, לא יודע כלל מה לעשות עם זה.

.

הרי אני לא יכול לדעת את כל מה שהשתתף בהיסטוריה, אין ספור של בני אדם וכוחות ותנועות. אני מוכרח להתעלם מחלק מהפרטים שקרו בעבר, ולבחור רק חלקים ממה שהיה ולפי זה לומר שכל היה. אם אני אומר שהעם הצרפתי תמך ברצונו של נפולאון לכבוש את רוסיה, אולי היתה איזו עקרת בית שכששטפה כלים מילמלה לעצמה למה לשלוח את הגברים שלנו לרוסיה? ואיני יודע כמה כאלה היו, ומה הן בדיוק חשבו, לא כולן אותו דבר. חלק מאסו ברצון לפלוש לארץ זרה, וחלק חיבבו את הרעיון אבל פחדו מהמחיר שזה יעלה וכל כיו"ב אינספור דעות של אינספור אנשים. לפי מה אדע לקבוע את התמונה ההיסטורית הכללית, איזה אנשים למחוק מהתמונה ואיזה להשאיר? </p>

.

.

אם אני שומע סיפור חיים של מטופל, אני לא מכיר אותו לפי הפרטים של סיפור חייו, כי אז גם שם הייתי במצוקה, הרי הוא לא מספר לי על כל רגע ורגע בחייו, חלק מהפרטים הושמטו, לפי מה ההשמטה ואיך אדע לבנות תמונה כללית נאמנה. אלא אני פותח אליו את הלב, ומנסה לגרום לו גם כן לפתוח, והמגע הבלתי אמצעי שקורה באותו רגע הוא המקור שלי להיכרות איתו. פרטי חייו הם רק מסגרת טפלה לזה. זו חכמת לב, לא חכמה שכלית מופשטת.

.

.
מעולם לא הצבעתי בבחירות, לא משום שאני מתנגד לבחירות או לציונות וכיו"ב, אלא כי באמת ובתמים אין לי שום מושג למי כדאי להצביע. לפי מה אדע?

.

.

.

אם המניע שלי לבחור הוא גחמה אמוציונלית כלשהי אז חבל לי על הזמן. ידיעה מוצקה, בהירה, שכלית, אין לי שום יכולת להשיג על עניינים כאלה. לא על אישיותם האמיתית של המועמדים ודעותיהם האמיתיות, ואל על מה שצפוי שיפעלו, ובוודאי לא על האופן שבו כל המערכת המורכבת של המציאות של כל האנשים שזה נוגע להם תגיב לזה.

.

.

לכן כל מה שאכתוב כאן על עניינים כאלה אינו נקיטת עמדה ולא הבעת דעה. לא הייתי כותב על זה מיוזמתי. זה לא פרי לימוד או עיסוק שכלי עיוני מקיף, זה רק חשיבה רגעית לגמרי, בלי ספק שטחית ומלאה שגיאות והתעלמות מהרבה דברים חשובים.

הרבה פעמים חברים יקרים לחצו עלי לספר להם את מה שאני מרגיש וחושב על העניינים האלה. הם מרגישים חסרון בקשר בינינו אם העניינים האלה לא ידועים להם. כמעט תמיד אני מסרב ואומר שאין לי שום דעה, אבל זה לא מספרק אותם ובסוף נכנעתי. לטובת מי שזה מעניין אותו אני משתף כאן.

אני מבקש להתייחס לזה כמו אל שיתוף אישי של הרהורי ליבי, לא כנקיטת עמדה, גם אם לפעמים זה מנוסח כנקיטת עמדה.

אין לי שום מחלוקת עם כל מי שנוקט בעמדה אחרת, כי אין לי דעה על זה, השכל שלי עיוור ומבולבל ומסכן מול שאלות כאלה ואם מישהו יאמר לי אחרת באותו רגע וודאי אסכים איתו, ואם ישאלו לדעתי בכל יום אומר דעה אחרת.

.

.

פעם מישהו שהיה שמאלני וחבר טוב שלי כעס עלי. בשיחת איתו הסכמתי איתו, ואחר כך הוא שמע שאני משוחח עם ידידי יקר ימני וגם לו אני אומר אני מסכים איתו. הוא אמר אתה שקרן וצבוע, לכל אחד אתה אומר מה שהוא רוצה לשמוע כדי למצוא חן בעיניו.  אולי זה גם נכון, אבל זה גם כי באמת אין לי דעה. אני משתכנע מכל טיעון שמישהו אומר, ולפעמים אני מרגיש ידידות כלפי מישהו ומתוך כך אני נוקט כעמדותיו כדי לשמח אותו ולהיות קרוב אליו וזה לא אכפת לי.

גרוצ'ו מרקס אמר אני אדם שיש לו עקרונות. אבל אם תרצו יש לי גם עקרונות אחרים.

.

.

בנושא של תוכן המושג "עם ישראל" יש לי דעה עקרונית שבנויה על עיון שכלי, ובזה זו כן עמדה. אבל ברוב שאר העניינים שנדונים כאן זו לא באמת עמדה, ולא באתי לשכנע בשום דבר. לכן אני מבקש שגם מי שבוער בעצמותיו לתקוף את הדעות שכתבתי, אנא, יש מספיק את מי לתקוף, אני מבקש רחמים)

.

.

 

השאלה היתה למה בציונות לא מבליטים את הסיפור של תשעה באב..

זה מה שכתבתי:

"כמובן כל מה שאני כותב זו השערה (אחת מתוך רבות אפשריות) בלי שום בסיס או הוכחה.

 
בזמננו הציונות נתפשת כדעה העיקרית, המיינסטרים, והאנטי-ציוניות נתפשת כעמדה קיצונית מתמיהה.
לפני הציונות הדעה שאנו קוראים היום "אנטי-ציונית" היתה העמדה הפשוטה של כל הציבור, והציונות היתה צריכה להתמודד עם עם זה כמו דוד מול גוליית (כדי לפשט אני מתעלם מתנועות חילון גדולות וחשובות שלא היו ציוניות).
העמדה הקדם-ציונית היתה מבוססת בשאלה הלאומית על בית המקדש. בית המקדש היה הסמל העיקרי של עצמאות לאומית. הוא היה המרכז הבולט של עניין המלכות והחיים הלאומיים של עם בארצו. הוא היה "העניין", כל השאר היה טפל לו, סובב סביבו.
.
.
 
כשטיטוס החריב את בית המקדש אמרו לו קמח טחון טחנת. בית המקדש בנוי על יסוד לב נקי משנאת חינם. אם יש בלב שנאת חינם זה לבד כבר החורבן של בית המקדש. בית המקדש הוא רק השתקפות חיצונית של מה שקורה בתוך הלב. בית המקדש הוא כמו מסך מחשב שמראה את הקובץ, אם הקובץ התקלקל התמונה שעל המסך ממילא חרבה.
.
.
 
שולחנו לגלות על ידי הקב"ה, הגלות היא פירוק של החיים הלאומיים והמדיניים והחברתיים, כל יחיד חי לבדו כשעבודתו היא התבוננות פנימית לתוך ליבו לתקן את שנאת החינם. זה חיי נפש בלי גוף, לכן גלות משולה למוות.
.
.
בתנ"ך, בעיקר בנביאים, וגם הרבה בחז"ל, יש תיאורים דרמטיים עוצמתיים ציוריים מאוד, של גאולה ניסית. השמיים נפתחים ויורד מהם בית מקדש של אש. כל העולם נתקן בדרך ניסית על ידי המשיח.
אחרי שנשלים את תיקון הלב משנאת החינם, זה לבד כבר בית מקדש בנוי. כעת השיקוף החיצוני של זה בא ממילא, בהכרח, הקב"ה יסלח לנו, כל נבואות הנחמה המופלאות יתקיימו בנו, ונזכה לבית מקדש גם בחיצוניות. וסביבו כמובן מלכות וחיים לאומיים וחברתיים וכו'.
 
"אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד. ה כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא. ו כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה וַעֲצוּבַת רוּחַ קְרָאָךְ יְהוָה וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס אָמַר אֱלֹהָיִךְ. ז בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ. ח בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְהוָה.    ט כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ. י כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְהוָה.    יא עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים. יב וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ. יג וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְהוָה וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ. יד בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ."
יש הרבה מאוד כעין זה, לא משמע כלל כאן גאולה בדרך הטבע. אנחנו יושבים בגולה מבויישים, עצובים ונטושים ומאוסים ועניים, סוערים בכאב, חרפת אלמנות. ופתאום הקב"ה בא ברחמים גדולים, מייסד אותנו בספירים.
 
אין שום טעם לנסות לעשות גאולה בדרך הטבע, כי אם עדיין לא תיקנו את חטא שנאת החינם שבלב, שכדי לתקן אותו נשלחנו לגלות, הרי בזה עצמו בית המקדש כבר הוא חרב, ושום פעולה חיצונית לא תצליח לבנות אותו, אלא רק לשחזר את החורבן שוב. אם כן הצלחנו לתקן את הלב, אז לא צריך גאולה בדרך הטבע, כי יש כל כך הרבה הבטחות מפורשות בנביאים שאז תהיה גאולה ניסית מופלאה וכבירה, שתהיה גלויה לכל העולם. אין לך קץ מגולה מזה. אין שום פקפק באמונה הזו, היא היסוד של האמונה שלנו.
 
בית המקדש הוא הסמל העיקרי של כל המהלך הזה. הוא הסמל היחיד, לפחות הכי דומיננטי (בהפרש גדול), לכל החיים המדיניים הלאומיים החברתיים וכו'. חורבנו הוא חורבן הכל, ובניינו היא בניין הכל. הסמל הזה מונח בו שהכל תלוי בעבודת הלב הפנימית ובניסים גלויים ואין מקום לשום דבר אחר. זה השדה שנוצר בעניינים האלה מכח הסמל של "בית מקדש". בית מקדש הוא מקום פולחן אולטימטיבי, בפולחן האדם סביל לחלוטין ביחס לאלוה. האדם עובד את האל בליבו, והאל מנהל את כל המציאות החיצונית. אלה חיים של כפיפות מוחלטת לאמונה בבורא, כמחולל ניסים גלויים, כשולט על כל המציאות מלבד המקום שהותיר לאדם לעבוד על הבחירות שהוגדרו כעבודה שהאל הטיל עליו, אחריות האדם שחי חיי פולחן היא רק על הבחירות הפנימיות שלו, כל השאר הוא באחריות בלעדית של האל. אם האדם ימרוד בזה הוא ייענש חמורות. בבית המקדש הכהן הגדול שנכנס, אם היה בו חטא היה מיד מת בפנים.
 
הציונות שלא כמו תנועות חילון אחרות, ניסתה לגייס לטובתה את הדברים שהדת חקקה בלב ההמון. כך היא נחלה הצלחה גם בשכבות רבות שהיו דתיות ברמה זו או אחרת (זה ניתוח של הגר"ח מבריסק). אבל בית המקדש שהיה מהדברים הדומיננטיים שהדת חקקה בלב ההמון, לא התאים לה, הוא היה סתירה גדולה לעיקר הנקודה של בניית הגאולה בדרך טבעית. הוא "גלותי" לא רק בגלל הפסיביות, אלא בגלל הניסיות שמונחת בתוכן שלו. הציפייה לנס, התפישה שהכל תלוי בבורא ובמעשיו ובניסים שהוא מחולל, והתפישה שהאחריות שלנו היא רק על קיום המצוות ותיקון הלב ולא על שום דבר אחר כי הקב"ה מנהל את העולם לבדו ולא צריך שום עזרה בזה מאיתנו. כאן מונח עצם הניגוד בין התפישה הקדם-ציונות לתפישה הציונית, שבאמת הוא הניגוד שבין דתיות לחילוניות.
אולי אפשר להסתכל על זה שזה ניגוד בין תפישה דתית מיושנת מצומצמת שטחית ופשטנית, ובין תפישה דתית מתקדמת ומפותחת שיודעת להכיל מורכבות וסתירות, שמאחדת באופן דיאלקטי נס וטבע, פנים וחוץ, נותנת מקום לאדם הטבעי בתוך המסגרת של האדם עובד האלוהים, וכו' וכו'. אולי הרב קוק ניסה ללכת בכיוונים כאלה, ולשיטתו בית המקדש נותר על מכונו כנושא מרכזי בחיי האמונה. אבל מנהיגי הציונות החילוניים, שהם שקבעו את האתוס, לא היו בעלי יכולות מחשבה כל כך גבוהות ועמוקות ומורכבות. הם גם לא היו הוגים, בטח לא הוגים תורניים, אלא פוליטיקאים, והרגישו שהמושג של בית המקדש אצל ההמון מפריע למטרה שלהם מבחינת הנהגת ההמון. לכן לפי השערתי את כל מה שקשור לבית המקדש ניסו להוציא מהאתוס הציוני שהיה מבוסס על המסורת אבל בהשמטות ועריכות."
.
.
.
.
המשך של אותו מכתב:
השואל שאל האם גם הרמב"ם מסכים למה שתיארתי על הגאולה הניסית שעם ישראל מחכה לה, שבאה בדרך נס משמיים. אמונת העם שהיתה לפני הציונות. הרי הרמב"ם סבור שההתגלות האלוהית היא בטבע ולא בניסים.
.
.
 
זה מה שכתבתי:
"אנחנו מדברים על תפישה של המון העם. מה שנמצא ברחוב. מבחינה של תנועה לאומית פוליטית זה מה שחשוב.

 

.

.

לפי עניות דעתי הרמב"ם לא סובר כלל גאולה בדרך הטבע. בפשטות אין לזה מקור בחז"ל.
הגאולה תהיה ניסית באותו אופן שהיו מכות מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני.
על יציאת מצריים ומעמד הר סיני יש לרמב"ם שאלות, לא יתכן שזה נס במובן הפשוט שההמון מבין, כי הטבע הוא הגילוי היחיד של הבורא (התורה היא רק תיאור מעמיק של הטבע, שהרי הסתכל בתורה וברא את העולם כמו שכתוב במדרש רבה בראשית א' א'), ולכן בהכרח הגילוי של הטבע שלם ונצחי מרגע בריאתו, ואי אפשר לומר שנס הוא משהו שהתחדש לא לפי הטבע אחרי שהטבע נברא.
לכן אומר הרמב"ם שבששת ימי בראשית כבר נברא הנס בדרך של חוק טבע שאם יתקיים כך וכך יקרה נס כזה וכזה. כמו שנברא חוק טבע שאם עוזבים אבן היא נופלת למטה, כך נקבע חוק טבע שאם עם מגיע לתחתית הר סיני בהנהגת נביא במעלת משה, והוא כאיש אחד בלב אחד וכעין זה (איני יודע להגדיר בדייקנות את התנאים הנדרשים) אז יפתחו השמיים ויתגלו אורים נבראים (שנבראו משת ימי בראשית) בדמות כסא הכבוד וכל המלאכים והשופר והעשן שנראו שם ותינתן תורה וכו'. לוחות הברית ומה שכתבו בהם הם גם טבע מבחינה זו, כמו שכתב המו"נ א' ס"ו. ואפשר לבחון את זה במעבדה ולחזור על הניסוי, להעמיד מצב שבו מתקיימים התנאים ואז יקרה הנס.
.
אחרי כל זה, בכפוף לכל ההסבר הזה, הרמב"ם סבור שמה שההמון שעמד לרגלי הר סיני ראה בחוש (וכן בכל יצי"מ וכל שאר הניסים), היה מה שמסופר עליו במסורת העם שהיו שם ניסים גלויים מאוד ומרשימים מאוד. ההסבר של הרמב"ם מכניס את הניסים לגדר התיאולוגי של "טבע", אבל לא שולל שהגילוי החיצוני שלהם לחוש, בדרך תפישת ההמון, היה כפי פשוטו כמו שמסופר בתורה כפשטה. וכך גם תהיה הגאולה העתידה.
.
.
 
בפרקים האחרונים מהלכות מלכים כתב הרמב"ם:
"וְאַל יַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁהַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים וּמְחַדֵּשׁ דְּבָרִים בָּעוֹלָם אוֹ מְחַיֶּה מֵתִים וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁהַטִפְּשִׁים אוֹמְרִים,"
זה מוכרח לפי מה שכתבתי שלא יתכן שיתחדש טבע העולם כי הוא הגילוי השלם המלא והנצחי של האלוהות. ניסים שהיו קיימים פוטנציאלית בטבע כמו יצי"מ והר סיני אין מניעה שיהיו גם בימי המשיח, גם אין סיבה שיהיה הכרח לזה. להגדיר את המשיח כמי שמעביר את הטבע לצורת התנהלות אחרת (וזה מונח בכך שמעמידים תנאי שהמשיח מוכרח לעשות ניסים כאלה), זו טעות של טפשים.
.
 
כתב שם עוד:
"וְאִם יַעֲמֹד מֶלֶךְ מִבֵּית דָּוִד הוֹגֶה בַּתּוֹרָה וְעוֹסֵק בְּמִצְוֹות כְּדָוִד אָבִיו. כְּפִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְשֶׁבְּעַל פֶּה. וְיָכֹף כָּל יִשְׂרָאֵל לֵילֵךְ בָּהּ וּלְחַזֵּק בִּדְקָהּ. וְיִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת י״י. הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא מָשִׁיחַ. אִם עָשָׂה וְהִצְלִיחַ וְנִצֵּחַ כָּל הָאוּמוֹת שֶׁסְּבִיבָיו וּבָנָה מִקְדָּשׁ בִּמְקוֹמוֹ וְקִבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מָשִׁיחַ בְּוַדַּאי."
איפה זה ואיפה הגאולה בדרך הטבע שהציונות מציגה לנו? נתניהו או בן גוריון או הרצל עוסקים בתורה ובמצוות כמו דוד המלך? איפה "ניצח את כל האומות"? אומרים שמהרמב"ם הזה לומדים שאדם יבנה את בית המקדש ולא שיירד בית מקדש של אש מהשמיים. נניח, אבל צריך שהאדם הזה ילמד ויקיים מצוות כמו דוד המלך. ויכוף את כל העם לזה, וינצח את כל סביביו. אחר כך שיבנה את בית המקדש בדרך טבעית.
 
"וְאִם לֹא הִצְלִיחַ עַד כֹּה, אוֹ נֶהֱרַג, בְּיָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ זֶה שֶׁהִבְטִיחָה עָלָיו תּוֹרָה" – לפי זה בידוע שמה שקורה היום, הציונות, זה לא מה מה שהבטיחה עליו תורה כגאולה.
 
"עִנְיַן הַדָּבָר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבִין לָבֶטַח עִם רִשְׁעֵי עַכּוּ״ם הַמְשׁוּלִים כִּזְאֵב וְנָמֵר. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ה׳:ו׳) זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם וְנָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם. וְיַחְזְרוּ כֻּלָּם לְדַת הָאֱמֶת. וְלֹא יִגְזְלוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ. אֶלָּא יֹאכְלוּ דָּבָר הַמֻּתָּר בְּנַחַת עִם יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י״א:ז׳) וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשָׁלִים. וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיָה מָשָׁל. וּמָה עִנְיָן רָמְזוּ בָּהֶן:"
 
"וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה׳ בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:"
 
גם זה לא מתאים לתמונה שיש לנו היום.
.
 
.
"וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּעִנְיַן הַמָּשִׁיחַ הֵם מְשָׁלִים. וּבִימוֹת הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ יִוָּדַע לַכּל לְאֵי זֶה דָּבָר הָיָה מָשָׁל. וּמָה עִנְיָן רָמְזוּ בָּהֶן:"
כל פשטי התורה הרמב"ם קורא להם משלים. לא כל דבר שהוא משל יוצא מידי פשוטו ממש, אלא יש גם רובד מציאות בעולם שהוא מה שהחוש וכח הדמיון תופש, שהמציאות הזו כולה היא משל למציאות המופשטת. התורה נקראת משל הקדמוני, היא משל על הבורא. והתורה היא ציור עמוק של הטבע, הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר החיצוניות לפי פשטי התורה באמת קיימת, רק יש להסתכל עליה כמשל כדי לדעת שהוא נובע משורש מופשט.
הרמב"ם לא נכנס למדרשים כמו שיירד בית מקדש של אש מהשמיים, כי אין לנו ידיעה מבוררת על כל זה, ואין סיבה שנרצה לברר את זה עכשיו. כשיקרה יקרה. אבל זה לא נשלל. כמדומני שהרמב"ם מנהל כאן מלחמה. היו בהמון תנועות, כמו שיש גם היום, שכל חייהם היו היכון לביאת המשיח (יש לזה רמזים בחז"ל, ועדויות היסטוריות). זה הרס את החיים של עכשיו כשעוד לא בא. זו תגובה טבעית אבל שגויה לחיי יסורים. אותן תנועות חשבו שהטבע של עכשיו הוא לא מספיק טוב, ופסלו אותו, לא היו מחוברים אליו ולא חיו לפיו, מבחינתם צריך להיות טבע אחר, וביאת המשיח היא ההחלפה של הטבע העלוב שלנו עם טבע אחר מפואר.
כל חיי האמונה מיוסדים על כך שהבריאה היא גילוי של הבורא, שלם ונצחי. ויכל אלהים את כל מלאכתו אשר עשה. והנה טוב מאוד. הכל שלם לגמרי לפי רצונו. גם אם המציאות נראית עלובה ופגומה, זה מבט חיצוני, צריך להעמיק ולראות שזה לא כך (כמו שכותב המו"נ ג' י"ב). לכן צריך להאמין שבעיקר העניין הטבע לא ישתנה בזמן הגאולה העתידה. זה מה שחשוב, חיוני, ואת זה מדגיש הרמב"ם. יש נבואות ודברי חז"ל שיהיו כל מיני ניסים אז, את כולם נכניס לתוך הטבע כמו שעשינו עם יצי"מ והר סיני. אבל לא בריא לעמול בניסים המובטחים הלאה. אין לזה נפקא מינא, אין דרך לדעת את זה ברור, זה מעביר את התודעה לעולם ניסי שנתפש כמו טבע חדש אחר, לכן יש להימנע מזה ככל האפשר.
.
.
 
לכן לענ"ד אני לא רואה יסוד מהרמב"ם למחשבה שמשהו שנראה כמו המפעל הציוני, אפילו בהדרת הצלחתו, יכול להחשב באמת כגאולה בדרך הטבע, או אפילו שלב כלשהו בה. הוא מעמיק בעניין הנס שלא כדעת ההמון, אבל זו העמקה ולמידה של רובד מופשט ושכלי של אותו עניין שההמון בדרכו תופש באופן מגושם וחושי לגבי הניסים, זה לא החרבת של כל מה שההמון תופש.
בכל מקרה, לפני הכל נראה מישהו שעוסק בתורה ובמצוות כמו דוד המלך, זה התנאי הראשוני לפי הרמב"ם, לכן צריך להתחיל מזה, ורק אחר כך נוכל לשאול את עצמנו האם יש כאן התחלת גאולה בדרך הטבע.
.
.
הדעה האישית שלי היא כמו הדעה הקדם ציונית, אבל זה לא עושה אותי אנטי ציוני או אדיש לציונות. אני תומך נלהב של הציונות. כי האנשים שחיים היום איתי, רעי ואחי, בשר מבשרי, לא עסקו בשאלות האלה כלל. הם נולדו לתוך מצב נתון מבחינתם. הם בסך הכל רק רוצים לחיות חיים נורמליים, כמו כל אדם אחר בעולם. לא למרוד בבורא או שום דבר כזה. חיים נורמליים זה אומר גם לא להיות תחת שלטון זר שיכול לרצוח אותנו בגחמת רגע, אלא לנהל מדינה משלנו עצמאית וחזקה ובטוחה ומכובדת בין המדינות, שמתאימה לנו לערכינו ותרבותנו וזהותנו הלאומית והחברתית וכו', והיא בית לחיות בו. אדם צריך בית, זה צורך חיוני וזו זכות בסיסית. לא שייך כלל לחשוב עכשיו על לחכות לגאולה ניסית. מה נעשה בזמן שנחכה? איפה נגור ואיפה נקנה לחם? נחזור עכשיו לעיירה באירופה או בתימן?
אני מאוד מזדהה עם הציונות הזו ומאוד תומך בה, ומשנאיה הם משנאי. הזרמים החרדיים האנטי-ציוניים זוקפים לבנים את חטאי אבותיהם, והם שונאים את מי שחי איתם היום, אחיהם ובשרם, ותומכים באויביהם המרים, בלי שום סיבה מוצדקת. זה לא אנושי, זה אכזריות ושגעון.
.
.
 
(לכן לדעתי גם נניח לצורך הדיון שהנרטיב של הפלסטינים על כיבוש ונכבה צודק מבחינה היסטורית (אינני רואה שום דרך לקבוע שהוא פחות או יותר צודק מהנרטיב הציוני. הכל הוא חוויות סובייקטיביות של הציבור. יש לי חברים פלסטינים שחביבים עלי, וכשאני אישית מדבר איתם ומרגיש את הכאב שלהם, אני לא פוסל את החווייה שלהם), שוב, אני אישית לא גרשתי ולא כבשתי אף פלסטיני, לא שאלו אותי על זה מעולם. אני לא חייב לשלם על חטאי אבותי. נניח שהפלסטינים צודקים, לאן אלך? למה אני אשם? יש להם טענה שהם זקוקים לבית לאומי וזו זכותם, בסדר, שיעשו את זה במסגרת המציאות, שבה החיים שלי הם נתון, עובדה, מה לעשות שנולדתי ואני חי. לא שינסו לגרש אותי לים גם אם מבחינה היסטורית נניח שזה צודק. כיוון שהנרטיב שלהם לא נשמע לי מניפולציה שקרית לגמרי במזיד (כמובן שתועמלנים שקרים נמצאים בכל צד ובכל עם ואני לא מתייחס אליהם) אלא רגש אותנטי אנושי, וגם מתוך אנושיות פשוטה, במיוחד כלפי שכנים, אנסה לעזור להם שתהיה להם מדינה. אבל לא באופן שזה יסכן אותי ואת עמי. חייך קודמים. כדי שאוכל לעזור להם הם מוכרחים מקודם להכיר במציאותי וזכויותי ולהכיר בכך שאיני רוצה להעמיד את עצמי במצב מסוכן.
 
אני לא סבור שיש לנו זכות אבות על הארץ והיא שלנו מכח זה. כתוב בתורה שחטאנו ולכן הקב"ה נטל מאיתנו את הארץ והוציאנו לגלות ונתנה להם. הטענה שהגלות נגמרה היא רק אפשרות או תקווה, אין שום הוכחה חותכת לזה.
וגם לא יתכן שנבוא לדיון עם אנשים שחיו פה מקודם ולא מאמינים בתנ"ך (הקוראן חולק על התנ"ך בנושאים כאלה), ונוכיח להם מהתנ"ך. נניח שמישהו בא וגנב ממך את הבית שלך. והוא יביא לך סיפור משפחתי שלו שקיבל במסורת מסבא שלו שכתוב שם שיש לו זכות על הבית כי המשפחה חיה פה לפני אלפיים שנה. מה זה מעניין אותך? אבל בלי כל זה, אף אחד לא שאל אותי אישית אם לעשות כיבוש ונכבה, אם לא בחרתי בזה אין לי אחריות מוסרית על זה. אולי גם כשעשו את זה לא היתה שום ברירה אחרת וגם אז אי אפשר לשפוט את זה מוסרית. אז כעת זה נתון עובדתי, זו לא שאלה של צדק ומוסר. בשכל פשוט של כל אדם למה שאתן למישהו לסכן את חיי או לשלול ממני את ביתי בגלל שגם הוא רוצה בית וחיים. אני לא זקוק לייפות את זה בטענות שאני גם צודק. לחפש לצאת טוב ומוסרי. בלי שום קשר לצדק, אם מישהו יורה עלי אני יורה עליו. גם חיות מתנהגות כך. זה הטבע, אין מה להתבייש בזה. זה כל כך מובן מאליו שאין שום צורך לחפש בזה צדק)"
.
.
.
.
תוספת:
הרב קוק אמר דברים על כך שמה שקורה בזמננו הוא אתחלתא דגאולה וכיו"ב. אני לא חולק עליו, אבל שואל איך הוא יכול לדעת דבר כזה? הוא לא נביא, וגם מהנביאים נסתתמה עת הגאולה.
זה לא משהו ששום אדם יכול להשיג על ידי התבוננות בשכלו. אין שום דרך לשכל לקבוע דבר כזה כוודאי. זו אפשרות, ייחול, כמובן. כתוב בפירוש שאף אחד לא יודע שום דבר על עת הגאולה, ולא על האופן שבו היא תקרה.
 
במקום אחר הארכתי שמה שאנשים חושבים שהעולם לא יכול להיות קיים יותר מששת אלפים שנה, ולכן בהכרח הגאולה לא רחוקה, זו טעות גמורה. במדרשים שמדברים על כך שהעולם קיים ששת אלפי שנה לא מתכוונים למשכי זמן. זה כמו שהימים של פרק א' בספר בראשית לא מדברים על משך זמן של 24 שעות. כמו שכתבו בהרבה קדמונים ובמורה נבוכים ובספרי קבלה וגם ברש"י. אלפי השנים שמדובר במדרשים הם כנגד ששת ימי הבריאה. ולכן אומרים חז"ל שהתורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם. כי זה חלק מעץ הספירות שזה מקומו. במסורת נהגו למנות שנים לפי שנות המלך והמניין לבריאת העולם הוא מנהג מאוחר.
 
מבחינת משך זמן הגאולה יכולה לקרות גם בעוד מליון שנה. יש תהליך היסטורי של שיבת העם לארצו. אפשר לראות בזה כמו תנועת העם מספרד למזרח אירופה בגרוש ספרד, או לראות בזה כינוס של העם למקום שחיטה אחד כדי שהשואה הבאה תהיה קטלנית יותר (היו כבר הרבה שואות, גדולות, מי יכול לקבוע בשכלו שלא תהיה עוד אחת? מספיק שהכוחות הפוליטיים של שונאי ישראל יעלו לשלטון בארצות הברית, ברגע מקרי של תהליכים פוליטיים כלשהם, ויתמכו באוייבנו הרבים ויסגרו לנו את כל התחמושת והחלפים וכו', וכבר אנו נתונים לשחיטה בלי מציל). אולי גם זה התחלת גאולה. ואולי עוד אין ספור אפשרויות שונות ומשונות. לטעמי אדם בכלל לא יכול להתיימר לנסות לחשוב על האפשרויות האלה. יש אין ספור אפשרויות ואין שום דבר שכלי ברור שיכול לראות משהו לגבי זה, במיוחד כשזה עוד בעתיד.  ובמיוחד שכתוב שאין שום דרך לדעת והקץ נסתר מכל אדם.
אז מאיפה הרב קוק אומר שזה התחלה של הגאולה או הכנה לה או כל אמירה אחרת? מאיפה הוא יכול לדעת?
.
.
.
יש מי שאצלם הלאומיות תופשת את המקום הפסיכולוגי של דת, ונעשה שייך בזה קנאות דתית. בישראל זו הציונות.
כל עמלי הוא לנסות לזקק את הדת היהודית מהקנאות, בלי פשרות וצמצום והחלשה של הדת. להיפך, שתאיר במלוא עוזה ואורה נקייה מהחושך של הקנאות הבהמית העיוורת שמבחינת כוחות הנפש נובעת מכח עבודה זרה, וכולה התעצמות של מידות רעות.
לכן אני רגיש גם לכל גילוי של קנאות, בכל מה שמבחינת כוחות הנפש תופש את המקום של דת. גם אליטיזם אינטלקטואלי יכול להפוך מבחינה פסיכולוגית לדת ותהיה בו קנאות.  זה נמצא בכל מקום שיש בו בני אדם.
.
.
.
.
.
בעניין אתחלתא דגאולה
מתוך התכתבות. בתחלת ההתכתבות טענתי שאם החזרת שטחים גורמת לסכנה לבטחוננו, לפי אנשי המקצוע שמבינים בזה, וכגון שיאמרו שיש קיצונים מוסלמים שיעשו הכל לפגוע בנו בלי קשר לכיבוש ולשטחים ולהגדרה מדינית, וכמו שפוצצו את מגדלי התאומים וכיו"ב, או כל שיקול אחר שהם מבינים בו ואני לא, אז וודאי לדעתי מבחינה אנושית ומוסרית וגם תורנית אין מקום כלל לחשוב על החזרת השטחים. זו חובת החברה הערבית להקיא מתוכה את היסודות האלה ורק אז תהיה לה זכות לבקש את הפסקת הכיבוש והגדרה לאומית וכו'. כי הקם להרגך השכם להרגו. זה כתוב בתורה וגם מי שלא שייך לתורה פשוט לו שזה כך, גם בעולם החי זה כך.
זה שייך למחלוקת בין בן פטורא לרבי עקיבא בבבא מציעא ס"ב א' עיין שם, ולהלכה נפסק שחייך קודמים, אפילו אם במחיר הצלת חייך אתה צריך לראות במות חברך (ושם מבואר שמדובר דווקא כשהמים בידך, ולא שמורת לחטוף את המים משום כך).
מזה נגזר לעשות הכל לפי העניין, כל מה שיועיל לבטחון, ואם המומחים יאמרו שמועיל לבטחון להחזיר שטחים בוודאי יש לעשות כן. 
.
.
אבל אין כלל מקום לבוא בטענה שזו ארץ אבותינו ובתנ"ך כתוב שהיא שלנו (ואז גם למעשה אפשר שלא תמיד רק נשמע למומחים בכל מקום שהם אומרים שצריך להחזיר שטחים. וכל שזה לא פיקוח נפש גמור וישיר (גם של אדם אחד, שאז פשוט שכל המצוות נדחות וגם מצוות ארץ ישראל. כי אין לנו מלחמת מצווה על פי נביא) לא נחזיר שום שטח כי זו הארץ שהקב"ה מנחיל לנו). כי בתנ"ך כתוב שמפני חטאינו הוגלינו מארצנו וכעת הקב"ה לקח אותה מאיתנו ונתנה להם. 
.
.
 
על זה טען מי שהתכתבתי איתו, שרואים בבירור גמור שהקב"ה כבר סיים את הגלות, וזה מורה שכעת רצונו לתת לנו את הארץ כחלק מתהליך הגאולה שמשמש ובא.
איך רואים שהוא סיים את הגלות? 
לדבריו מכך שזכינו שיש לנו מדינה לתפארת, חזקה ומשגשגת, ערכית, בשטחי ארץ ישראל. ורוב העם מכל העולם עולים אליה. אם מסתכלים על כל מה שהיה בהיסטוריה ורואים איך פתאום זכינו למדינה כזו, רואים שזה ממש בדרך פלא ואין ספק שזה כבר לא גלות, כי זה מהלך אלוהי גאולי ומכוחו אנחנו כבר בארץ ישראל והרי עובדה היא שאיננו בגלות, ואנו מחדשים את תפארת העבר וכחלק מזה אנו כובשים בחזרה את הארץ שהובטחה לנו.   
.
.
על זה טענתי:
הגלות היא חורבן הבית וחורבן מלכות בית דוד, שקרו מפני חטאינו. זה לא עניין גיאוגרפי באיזה קו רוחב אנו עומדים ואם הוא במקרה באותו שטח של ארץ ישראל ההיסטורית זה אומר בהכרח שאנו לא בגלות.
למשל, נניח שהיו בארצות הגולה רשעים גמורים מזרע ישראל, והם הרגו את כל הישרים והנאמנים, והם עובדים את כל העבודות זרות שבעולם ומורדים בה' בכפירה נוראה שלא היתה כמוה מעולם. יותר הגדילו לחטוא מכל המלכים שאין להם חלק לעולם הבא ויותר מדור המבול ויותר ממגדל בבל, ויותר מסדום ועמורה, והם מגדילים רשע ורצח יותר מהיטלר וסטאלין ביחד. אותם רשעים באו לארץ ישראל והם מקיימים כאן מדינת סדום ועמורה נוראה. האם נאמר שזה קץ הגלות?
הרי זה פשוט לגמרי שעצם הישיבה על השטח לבדה, לא מעידה על קץ הגלות. אלא פשוט שהארץ תקיא את אותם והם יושלכו לגלות ויקבלו עונשים גדולים.
.
.
המדינה שהקמנו בארץ ישראל, שותה עוולה כמים, ועושה באופן מזעזע את כל הדברים שבגללם הארץ הקיאה אותנו וגלינו מהארץ. תסמרנה שערות ראש. לכן לדעתי אין שום מקום לומר שזה גילוי ברור על סוף הגלות. אפשר שיש תקווה שבעתיד החברה תשתנה לטובה, ואז אולי זה יתפתח לכיוון שאפשר שהוא ראשית צמיחת גאולתנו. אבל זו רק אפשרות (לפי הנראה בהווה אפשרות רחוקה), זו תקווה, זו לא עובדה ברורה.
.
.
המדינה מראשית הציונות ועד היום, מבוססת על "כוחי ועוצם ידי", על האמונה שהכח לבדו הוא המנצח, בצבא ובכלכלה ובבחירת השלטון, לא בצירוף שום "אלוהינו". וזה נמצא במדינה באופן מאוד קיצוני, כמו בימי אחאב, ירבעם, מנשה, ושאר המלכים הרשעים שהרבו פשע והמיטו חורבן ואסון בכפירתם. בישעיהו וכל הנביאים וגם בתורה, בעיקר בספר דברים, צועקים שוב ושוב שזה השורש של החורבן והגלות. ואין מקשיב. 
.
.
בזמן השואה מנעו בכח עליית יהודים רבים עד מאוד, כי לא רצו אותם כאן. וכמו שאמר גרינבוים שר הפנים שפרה אחת חולבת בארץ ישראל טובה לנו מחמישים יהודים מרחוב נלווקי. מי שבודק היטב רואה שההיסטוריונים שאומרים כך יש להם הוכחות חד משמעיות, ומי שמנסה להשתיק אותם (גם אם בכסות של וויכוח אקדמי) זה מאינטרסים אחרים, שרוצים לעשות שקר ולהכחיש מה שהיה.  
.
.
כמעט את כל הפיצויים ששולמו לנפגעי השואה באופן אישי, המדינה גזלה מהם. עד היום ממשיכים בגזל. 
.
.
איך רמסו את עדות המזרח, כמה גזענות כלפיהם.
.
.
חולי הנפש חיים במצב שאי אפשר להעלות על הדעת. הייתי בעצמי באישפוז פסיכיאטרי, באיתנים שבהרי ירושלים. החלונות היו שבורים בחורף הקר, ולא נתנו שמיכות, כשהתלוננתי פגעו בי באלימות קשה והשתיקו אותי. האוכל מקולקל, ובעיקר לא מספיק. ביקשתי עוד פרוסת לחם אחת כי נשארתי רעב מאוד אחרי מעט האוכל שחילקו, ונזפו בי קשות. נתנו זריקות עם תרופות חזקות מאוד, או קשרו לזמנים ארוכים, רק ככלי להפחיד את מי שלא שומע בקולם, לא כאמצעי רפואי. ועוד כהנה וכהנה, הרבה מאוד ויקח ספר שלם לכתוב את כל הזוועות והעינויים. 
אחר כך ניסיתי להתלונן במשרד הבריאות, אצל המנכ"ל, אצל השר, שום דבר. לא אכפת, מזלזלים בגלוי, בפרצוף. בדיבורים רשמיים אומרים שאין תקציב. אף פעם אין תקציב. אלה סכומים פעוטים יחסית ואף אחד לא רואה לנכון להשקיע אותם. והאוכלוסיה כולה שותקת. אין מחאות המונים, זה לא נושא שיכריע את הבחירות כי הוא כואב לכולם ויצביעו רק למי שיתקן את זה. זו לא אשמת הממשלה או המנגנון, אלא של החברה כולה. 
.
.
בבתי אבות שלא עולים כסף רב, אלה שהמדינה מממנת לאזרחיה, גם כן המצב מזעזע ולא אכפת לאף אחד ואין תקציב אפילו לא שקל אחד. אנשים משלמים מיסים וביטוח לאומי, בכוונה לקבל מענה בשעת דחקם מהכסף שעמלו עליו קשה כל חייהם, ובשעת צרה אין מענה ואין כסף.
.
.
לא פותחים את תיקי ילדי תימן החטופים, כי ממשיכיהם של החוטפים, מי שהם הכניסו למערכת ולימדו איך להתנהג בה, עדיין מכהנים, ועדיין יש להם כח בלי מוגבל כלל לקחת ילדים גם אם זה רק כי התחשק להם. ממני עצמי חטפו ילד כך, בלי שום הצדקה, רק כי אחד מהם היה לו אינטרס זר בזה שהיה גלוי וידוע, בשקרים ואיומים נוראים כמו ראשי משפחת פשע, לא פחות כלל ממה שמתואר בעדויות על ילדי תימן. וחקרתי בזה הרבה ואין לי שום ספק שרוב הילדים שמוצאים מהוריהם על ידי השרות למען הילד זה בחוסר הצדקה גמור, ורוב מי שבאמת צריך להציל הם לא מצילים כי לא אכפת להם להציל אלא רק לממש את כוחם הלא מוגבל. המערכת המשפטית לא מבקרת אותם. הכל שקר גמור. ויש עדויות למכביר וזה לא אכפת לאף אחד. כחברה היה מצופה שלא נאפשר לזה לקרות. כשהמנהיגים יודעים שיש עניין שהוא בנפשו של הציבור, והציבור סוער, והעניין יכריע את הבחירות, אז הם מטפלים בו. איפה שהציבור שקט הם לא מטפלים. ולמה הציבור שקט?
.
.
כך גם היחס לנפגעות ונפגעי אונס, ההזנחה הנוראה של התינוקות במשפחתונים, של העבודה הסוציאלית, לא מוציאים מהבית ילדים שנאנסים באלימות ונמכרים לזנות על ידי הוריהם כי יש המתנה לעוד שנה, כי אין תקציב ואין כח אדם (וגם כי הם עסוקים בלחטוף ילדים מהורים מסורים וטובים). ובעוד עניינים רבים מאוד.
מי שצריך פסיכולוג או פסיכיאטר כי הוא נשרף בליבו וחושב להתאבד, צריך לחכות שנה בתור ולקבל אדם שחוק ואדיש, כי לא משלמים לו. 
למשל אני שומע מאמהות לילדים עם צרכים מיוחדים הרבה טענות, או אלימות מצד המשטרה, ועוד ועוד, נושאים שאינני בקי בהם היטב מהיכרות ומחקר שלי בעצמי, אינני רוצה לכתוב כעובדה שיש בהם הזנחה מזידה. כמו בכל עניין לכל צד, אי אפשר לסמוך על מידע מהתקשורת. אבל אין לי ספק שיש עוד הרבה עניינים שחלקם אני לא בקי בהם וחלקם אינני מכיר כלל, שמי שיברר שם את העובדות היטב ויחקור בעצמו יגלה שיש פשיעה מושתקת שלאף אחד לא אכפת ממנה.
.
.
אני יודע היטב מעצמי ומעבודתי בזה, שאצל חרדים יש מדיניות לכתחילה להתיר השתיקה ניצול מיני של ילדים, ולא להעניש את העושה כך, כי אחרת יחטאו עם אשת איש מה שיגרור בעיות הלכתיות עצומות, וצורך לפרק משפחות ויהיו ממזרים. ואילו ילד אין בזה שום בעיה הלכתית, והילד לא מבין וישכח. ולכן משתמשים בילדים במכוון לפורקן התאווה של מי שלא יכול לשלוט בעצמו. לכן הם מוסרים נפשם להגן על כל פדופיל, וכמו שעשו עם מלכה לייפר ששר במששלה הקריב את הקריירה שלו בהוראה מגבוה כדי להגן עליה, ועוד לאין מספר. כבר הארכתי בזה הרבה. וגם זה עוול ודם עשרות אלפי ילדים שנפשם נרצחה בכנפותיכם עד שינקם.
זה פשע של החברה החרדית שיודעת ומשתפת פעולה, ושל החברה הכללית שיודעת ומאפשרת ושותקת. נכון יש שיקולים וכו', אבל אם זה היה כואב, אם היה לב, אם הצעקה היתה בוקעת מאליה מכח שאנו בני אדם, שאר השיקולים כבר היו מתארגנים אחרת. 
.
.
במלחמת השחרור, בזמן שעלו שיירות אספקה לירושלים במסירות נפש עצומה, היו כל כך הרבה שגנבו וסיפסרו באספקה הזו. כי לא היתה ביקורת כראוי. כך שמעתי מסבתי ז"ל שבעלה סבי, ואחיו, בעצמם היו שם ונוכחו בזה כשיטה בכל מקום שחטאו בה רוב האנשים.     
אפשר לכתוב כרכים עבי כרס על כל הפשעים שנעשים במדינה ובחברה. 
.
.
אין אלוהים במקום הזה, עוד מעט והרגוני. 
.
.
כל כך הרבה חובות. ואילו זכויות יש? שגשוג כלכלי, פיתוח הארץ, כאילו שעושים את זה לא לשם הנאת כרסם. כח בטחוני, לבטוח על הכח החומרי בלבד, בלי שום אמונה, זו לא זכות. יש אנשים פרטיים מרובי זכויות, אבל כמדינה, כחברה, אני לא רואה הרבה זכויות. כמה שנאה, אלימות. כשנוסעים על כביש רחב ועמוס מרגישים כמה הנהיגה מלאת אלימות. בתגובות יש שיח כל כך אלים, נכון, אלה שולי החברה, קיצונים, לא כולם, אבל יש בסך כל אתרי העיתונות במשך השנים האחרונות מאות אלפים אם לא יותר שכתבו באלימות וכיעור נוראים. ויש רבים שמתנהגים לעם שכבשנו בגזענות ואכזריות, שהיא פשע מתועב ומשוקץ לפי התורה, ודווקא תולים את זה בתורה. גם אם שיקולי ביטחון מונעים את האפשרות לתת להם מדינה עצמאית כחפצם, עדיין אין שום היתר להשפיל ולרמוס. אלה בני אדם, נבראו בצלם, רובם הגדול הוא לא אויבים אכזרים.    
כל חלש נרמס ונעשק, כל חזק רומס ועושה עוול וחומס. דמעות העשוקים לנגד עיני.  וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.
 
.
.
על זה חרבה הארץ, קמצא ובר קמצא. ובאופן שבו המדינה שלנו נוהגת מאז ימי בראשית עד עתה אלה מנהגים שבגללם קרו לנו אסונות שאין לתאר. בזמן מגילת איכה וחורבן בית"ר, והיו עוד זמנים, לא היה פחות נורא מהשואה, ואולי הרגישו שכבר לא יתכן לחזור שוב על זוועה ושחיטה כזו. והנה זה קרה שוב. אני מתפלל שיימצא בנו זכות, שנזכה לגאולה במהרה, אי אפשר כלל לדעת את כוונות הבורא לגבי העתיד. עלינו להיטיב את דרכינו ולהתפלל ולשוב לפני ה' ולשוב על חטאינו. בכפיפת ראש, בעין דומעת. אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם. 
.
.
אין שום מקום ליהירות, שהנה כמו שאנו ככה אנו טובים, סגולה, נבחרים, יורשי הארץ. אין לנו לסמוך על הגאולה שבראנו לנו בכוחנו ועוצם ידינו.
.
.
.
.
מה שהבאת מהתנ"ך את העלייה לארץ אחרי גלות בבל שנמשכה שבעים שנה, בימי עזרא ונחמיה. הגאולה אז לא היתה בדרך ניסית כמו גאולת מצרים, אלא בדרך הטבע על ידי כורש. והיו רבים מהיהודים בבבל שלא רצו לעלות לארץ. והיו להם כל מיני טענות למה לא להאמין בזה. יש שקראו להם "סרבני גאולה". ועזרא ואחרים היהת בהם רוח וניסו להפיח רוח במי שלא רצה לשוב לארץ. 
ולמדו מזה גם על תקופת הציונות ותקופתנו. 
אבל יש הבדל מכריע. אז היו נביאי אמת, שעמדו בכל הכללים המבוארים ברמב"ם שלפיהם נודע מי הוא נביא אמת. ולפי ההלכה יש חובה לשמוע להם ולהאמין לדבריהם, ומי שלא שומע דינו מיתה. ואז הנביאים אמרו שזו גאולה מה' והוא זה שיודע איך לגאול ומי יאמר לו, ואם הוא רצה שזו תהיה גאולה דרך פוליטיקה וכח מלכי הגויים, כך רצונו ועדיין זו גאולה. 
.
.
בימיהם, כיוון שנביא אמר כך, אין ספק שצריך להאמין בלב שלם שזו הגאולה וכך דרכה, וצריך להתמסר לה בכל הכח והלב. בזמננו אין לנו נביאי אמת. לכן אנו בחוסר ידיעה, בספק, אנו משתדלים ופועלים ומתמסרים לכך שזו תהיה גאולה, ולשם כך נאבקים להשפיע על החברה שתהיה ראויה לזה. אבל כל זמן שהמאמץ לא עושה פרי, ורוב הנביאים לא הצליחו להשפיע על העם בנבואות התוכחה והנחמה שלהם והחורבן הגיע למרות כל מאמציהם, צריך לחיות בספק וחשש, לקוות לטוב, לפעול מנקודה שאולי זו אכן גאולה, אבל לא להתהלל חוגר כמפתח ולא לפעול ולחיות מתוך בטחון גמור שזו הגאולה, ולא חלילה הכנה לחורבן חדש ונורא. צריך להיות בלב שבור, עוד לא הגענו ל "רָמָה קַרְנִי בַּיהוָה רָחַב פִּי עַל־אוֹיְבַי כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ".
.
 
.
עוד לא ניצחנו שום דבר. מספיק שלרגע קט יתגבר כח של אגף כלשהו במפלגה כלשהי בארה"ב (שכבר קיים וצועק ורוכש אהדת המונים), כדי שלא יהיה לנו יותר מלאי נשק תחמושת וחלפים, וכוחנו הכלכלי יישבר, ונהיה תוך זמן קצר למשיסה על ידי אוייבינו.
בעת כתיבת השורות נראה שאיראן עומדת להיות בעלת פצצה גרעינית. אנו תלויים באומות העולם שרק בידם למנוע את זה והם לא מונעים. ואם מנהיג דתי איראני כלשהו לפני מותו ישתגע ויחשוב שאלוהים שלח אותו לטהר את העולם מכופרים, כמו שעשו במגדלי התאומים, וישלח את זה עלינו. אנחנו סומכים שיש לנו טיל נגד טילים, והנה הודיעו שסין ורוסיה כבר מפתחות טיל מהיר שאי אפשר לפגוע בו במעופו. כל פיתוח טכנולוגי אפשר שיגיע יום שהפיתוח שכנגדו יגבר עליו. 
הכל תלוי על חוט דק מאוד, על בלימה. וההכרעה תלויה בנו. 
אם כבר מחפשים לקרוא את ההיסטוריה, ולפרש את כוונות האל, זה נראה יותר מסתבר, וכך היה תמיד ואת זה כתבו כל הנביאים. וזה גם כתוב בספר שופטים ומלכים. היו מדין ופלישתים ואשורים וכו' וכו', ותמיד היינו מאויימים בחורבן והשמדה נוראים, וקיומנו תמיד על בלימה. וכשחטאנו באו עלינו כל הצרות הנוראות האלה, וכששבנו אל ה' נושענו. וכמו שהיה מעולמים כך גם עכשיו. יש נבואת נחמה שאומרות שתהיה בעתיד גם גאולה שלא תלויה בחטאינו, שה' ישיב אותנו בכוחו. אבל בלי נביא, מי יתקע בידינו שזה עכשיו.   
.
.
.
.
בסנהדרין צ"ז ב' יש שתי דעות. האחת אומרת שעד שישראל לא יעשו תשובה ומעשים טובים, לא ייגאלו מהגלות. גם אם זה ייקח מליוני שנים. (הלשון "תשובה ומעשים טובים" זה על דרך שכתב המורה נבוכים בפרק האחרון, שכתב שהשלמות האחרונה היא השגת דעת אלוהים, ובפסקה האחרונה כתב שהשלמות האחרונה היא לעשות חסד משפט וצדקה בארץ. ויש שהעירו שזו סתירה, אבל באמת זו לא סתירה כי השגה אמיתית מגיעה ממילא לכל כוחות האדם וגם לכוחות המעשיים של הגוף ואכמ"ל)
.
הדעה השנייה אומרת שיש זמן כלשהו, לא ידוע, שבו תבוא הגאולה גם אם לא יעשו תשובה, כי לא יתכן לחכות בלי סוף. ההלכה שם היא כהדעה השנייה הזו.

לפי הצד שהגאולה תבוא בזמנה הקבוע שהוא ה"קץ" (שעליו נאמר תיפח רוחם של מחשבי קיצין), והגלות לא יכולה להימשך לאין סוף, מבואר:
"אמר לו רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין?! – אלא הקב"ה מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב"
.
 
התשובה שמדובר בה כאן היא של העם כעם, בהוויית הכלל שלו, לא רק אצל יחידים (ויש גם דעה בגמרא שאם העם לא יעשה תשובה רק הצדיקים יזכו לגאולה והעם כעם יכלה). הדבר הכי יסודי וראשוני בתשובה הוא עזיבת ההסתכלות של כוחי ועוצם ידי, ההסתכלות שהכל תלוי רק בטבע ובחומר, הבטחון והפרנסה וכו', ואין שום גורם אחר להצלחות מלבד הכח החומרי. זו עזיבת ה' הכי גדולה. רואים את זה היטב מאוד כשקוראים בתנ"ך, בכולו אבל באופן מודגש וברור מאוד בשופטים שמואל ומלכים, וגם בישיעיהו והלאה. הכל סובב סביב השאלה האם בוטחים בכח אנושי, שלנו או של מלך בשר ודם שמגונן עלינו, או שנושאים עיניים לשמיים בתפילה (ואז גם עושים השתדלות ופועלים לפי הטבע). אם בוטחים רק בבשר, בא אסון נורא, ואם נושאים עיניים לשמיים באה תשועה. התלונות כלפי העם הן בעיקרן על זה. 
יש גם תלונות רבות על כך שהמצוות הן כמצוות אנשים מלומדה, ועושקים את העניים ואת הגר היתום והאלמנה, אבל אלה שני צדדים של אותו מטבע.
.
.
אי אפשר כלל לומר שתשובה של העם כעם יש בזמננו. ככל שאדם יהיה מלא אהבת ישראל ומלמד זכות ודתי לאומי ותלמיד הרב קוק וכל כיו"ב. זה בגדר: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר." זה היפך גמור של המציאות. האם הממשלה (כל ממשלה) וכל מי שבחר בה (לכל מפלגה) לא מאמינים בוודאות שהבטחון תלוי רק בכמות המטוסים וביחסים עם ארצות הברית וכיו"ב, ולא בשום דבר אחר? וכן הכלכלה וכל הצלחה אחרת. 
והדתיים, גם שם, מי שניסה להוציא מרפסת, לצאת מדירה שכורה, וכל כיו"ב בחברה החרדית, את התנהגות קופות הצדקה שעושקות את הצדקה כמעט כולן, את העסקנים בכל תחום של "קדושה", את המלחמות בין הישיבות על הרשמה רבה ו"איכותית", את הפוליטיקה האכזרית בתוך הישיבות בין ראשי הישיבה על כח וכבוד וכו' וכו' וכו' וכו', ועיין בישעיהו נ"ח מה שכתב על זה.   
.
.
לכן אותו מלך קשה כהמן שמדובר בו בגמרא בסנהדרין אינו היטלר. כי אותו מלך קשה כהמן גורם לתשובה, והיטלר לא גרם לתשובה. מעשיו כבר הולכים ונשכחים, ולא צמחה מהם שום תשובה (היטלר ימ"ש מפסיק להיות חווייה חיה בתודעת העם, ומצטרף לאסונות שהיו לפניו, סטאלין, חמלניצקי, גירוש ספרד, השמד שהיה בזמן הרמב"ם, חורבן בית שני, חורבן בית ראשון ועוד לאין מספר. יש, גם אצלי, תחושה שאחרי השואה לא יכתן כלל שיקרה דבר כזה שוב, אבל עובדה שזה קרה הרבה יותר מפעם אחת). אולי רק להיפך. קושי עורף יותר, הליכה בקרי. אומרים שזה אנטישמיות, לומדים מזה שצריך עוד מטוסים, לא אומרים שזה שבט אפו של אלוהינו.  
כעת העניין תלוי, אם נשוב – ניגאל. אם לא נשוב – לא ניגאל, עד שיגיע הקץ ואז יבוא חלילה מלך שגזרותיו קשות כהמן וכו', רחמנא ליצלן. אמרו שהיטלר הוא עמלק, כנראה יש אפשרות למלך שהוא עוד יותר עמלק ממנו, חלילה וחס. 
.
.
יש סיבה לגלות – החטא. לא יתכן שהגאולה תבוא כשאנו אוחזים עדיין באותו חטא. או שנשליכנו מידינו או שהמלך הקשה יגרום לזה. 
לפי זה איך שייך כלל להעלות על הדעת שאנו בימי אתחלתא דגאולה? שאנו נגאל את עצמנו בלי נביא, על דעת עצמנו, בלי תשובה, עם החטא בידינו, נתריס נגד מי שהגלה אותנו ואמר שנשוב לארצנו רק אם נשוב אליו? ואנו אומרים לו נשוב בכח בלי לשוב אליך, נעשה כחפצנו, לא נתקן את דרכנו. 
כמה מפחידה עבודת העגל הזו, כל התנ"ך, כל ההיסטוריה שאחריו, מתנהלים בהשגחה שיסודה פשוט – כשמורדים לוקים, כששבים נושעים.
.
.
.
.
דרך של "צדיקים" לאטום את האוזן והלב לשמוע את כל זה, להתחמק מהתשובה, היא לנפנף בכך שאסור לקטרג על ישראל. כמו שלמדנו בתנ"ך מאליהו, וממדרשי חז"ל, ומרבי לוי יצחק מברדיצ'ב, וכל החסידות, ועוד ועוד. אוטמים את האוזניים, צועקים שתוק מקטרג, אסור להקשיב לך, אנו ביחד עם מלמדי הזכות הגדולים.
אכן מצווה גדולה ללמד זכות, אני גם משתדל בזה, אבל זה לא פותר את הבעיה. בלי תשובה לא תהיה גאולה. אלא אם כן יבוא מלך קשה חלילה. זה לא קטרוג, זה "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". כמה נבואות תוכחה יש בתנ"ך, האם כל נביאי התנ"ך היו מקטרגים עבריינים? העניין של קטרוג נאמר רק על אליהו, אבל בכל שאר הנביאים יש תוכחה נוראה על חטאי העם ועל העתיד לצמוח מזה. ההתבוננות בחטא, התוכחה, אלה מעשים של אהבת העם, להצילו מרע, אלה דרכי התשובה. זה היסוד, ולצד זה יש גם ללמד זכות ככל האפשר. 
.
.
.
.
 
בפרקי ירמיהו רואים שרצו להרוג אותו רק על כך שאמר את המילה "חורבן". והיה וודאי לבני ירושלים שאם יש אצלם את המקדש שום דבר רע לא יאונה לעיר. הם אמרו שלום בקלות, ואין שלום. אשור נמצאת בצפון והיא יכולה לבוא ולכבוש. המצב תלוי על בלימה, אין בטחון שיהיה שלום. אבל הם הרגישו בטוחים כי ה' לא יתן לנכרים לפגוע במקדשו, זה חילול השם.
מה שהיה אצלם המקדש, בזמננו ממלאת את התפקיד הזה ההלכה. לא יתכן שהשואה קרתה בגלל החרדים, כי הם שומרי שבת וכל ההלכות באדיקות. לכן בהכרח זה בגלל החילונים. אבל כמה עוולות שבין אדם לחברו עשו החרדים. למשל ב"סיפור פשוט" של עגנון גם את זה רואים. וחטפו ילדי עניים למסור לצבא הצאר במקום ילדי עשירים, וזה נעשה כו היתר לפי דעת הציבור, ועוד כהנה וכהנה דם עניים בכנפיהם.   

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 217 - בעניין עם ישראל, הסגולה והבחירה. וגם עמדה לגבי הציונות.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על 217 – בעניין עם ישראל, הסגולה והבחירה. וגם עמדה לגבי הציונות. ובעניין אתחלתא דגאולה.

  1. nirstern הגיב:

    נשאלתי ממה שאמרו ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. ועוד כעין זה.
    זה לא מדבר על נשמה יהודית או נקודה יהודית, אלא על ברית הר סיני.
    לפעמים בעל מגלה שאשתו בגדה בו. והוא אומר בכל זאת לא אגרש אותה. הברית בינינו חזקה יותר מזה. עם כל זה עדיין היא אשתי. נברר את החטא ונמשיך בנישואין שלנו.

  2. שלמה הגיב:

    כתבת
    "במהות היא יהודיה כשרה וגמורה, מבני ישראל, כמו שכתב הרמב"ם לעובדיה הגר שהוא מבני ישראל. לגבי המעשה ההלכתי, אני לא דן אותה לפי שמירת שבת ולא שום דבר כזה. … ולכן גם לא על קיום המעשה ההלכתי של כניסה לברית הר סיני, מה שנקרא גיור כעל פי ההלכה. ומבחינתי היא יהודיה כשרה"
    בעצם, אם אני מבין נכון – אתה מצדד להכרה ביהדותם של גרים על בסיס ההבנה השכלית בלבד, על פי האמונה.
    מה זה שונה מתפיסת "ישראל שברוח" (Israel iuxta spiritum) של פאולוס הנוצרי? (בעוד הוא מצדק את זה מסיבותיו שלו בברית החדשה, אתה צידקת את זה בציטוטי הרב וולבה וכו').
    ואני רוצה להבין, מתוך הערכה עמוקה ללמדנות שלך המשתקפת משאר מאמריך, האם לדעתך, מי שקיבל על עצמו אמונת ויחוד ה', אך לא טבל ומל, כשר לבוא בקהל?
    הרי "במהות" הוא יהודי. או שמצד שני, ה"ביאה בקהל" גם היא מעשה הלכתי, ומעשה הלכתי אחד (ביאה בקהל) מחייב מעשה הלכתי קודם לו (מילה וטבילה).
    לתשובתך אודה.

    • nirstern הגיב:

      אכן כוונתי לצד השני שכתבת.
      אם אומרים על פלוני "כשר לבוא בקהל" המילה "כשר" משמעה כשרות מצד ההלכה. ואז בלי ספק צריך את הגיור ההלכתי שדורש טבילה ומילה ויש גם דרישה הלכתית של קבלת עול מצוות שהוא עניין עמום מצד גדרי ההלכה ודורש בירור רב.
      כל זמן שאינו כשר לבוא בקהל, הנישואין איתו לא תופשים, יש איסור הלכתי בביאה, הוא לא מצטרף למניין וכל ההלכות שדורשות שיהיה ישראל הוא לא נחשב ישראל לגביהן. זה פשוט. בהלכה יש הגדרה למי נחשב ישראל, והגדרה של גירות, וכל מי שלא עונה על ההגדרות ההלכתיות הוא מבחינת ההלכה נכרי גמור ולא אכפת לנו בכלל מה הוא מאמין בליבו. ואם מבחינת ההלכה היא ישראל, גם אז לא אכפת לנו לגבי ההלכה המסויימת הזו אם בליבו הוא כופר גמור.

      הכרה הלכתית ביהדותו של אדם, מצד גדרי ההלכה לא קשורה כלל להבנתו השכלית ולרוחניותו. ואני אל מצדד לשנות שום דבר בהלכה, חלילה.

      ה"מהות" היא עניין אחר לגמרי. זה לא שייך להלכה כלל. אפשר לומר שזה באגדתא. כוונתי שאם למשל אדם מודה לה' בכל ליבו על מזונו, ולא אומר ברכת מזון הלכתית מסיבה כלשהי, הרי מצד ההלכה הוא לא בירך ואין בידו מצוות ברכת המזון ואפשר שיש לו עברה של ביטול הדין ההלכתי של ברכת המזון. אבל במציאות הוא אדם שמודה על מזונו.
      ויש כמובן מי שמברך לפי כל חומרות החזו"א ובריסק ובליבו אין הודיה כלל.
      בסיפורי הבעל שם טוב ותלמידיו יש התייחסות לאנשים כאלה שמצד המהות הם אנשים שמודים לה' בכל הלב. ורחמנא ליבא בעי. לכן יש לקב"ה נחת רוח באנשים כאלה (כמובן לא מדובר שבמזיד הם החליטו שלא צריך לברך ברכת המזון לפי ההלכה אלא שלא ידעו או לא יכלו). לענ"ד חשוב מאוד להבחין היטב בין ההלכה, שאיני מיקל כלל בחשיבותה, ובין התוכן שבמציאות.
      כלומר יש עניין אחד שהוא המעשה ההלכתי של ברכת המזון, שהתורה מחייבת אותו בחיוב מוחלט בלי שום פשרות והקלות ובלי שום קשר למה יש בלב. וכאן המבחן היחיד הוא האם האדם קיים את הלכות ברכת המזון לפי המשנה ברורה או לא.
      ויש עניין נפרד לגמרי, האם האדם הזה בליבו מרגיש הרגשה עמוקה ואמיתית של הודיה על מזונו כלפי בוראו.
      לענ"ד בכל התחומים מאוד חשוב להפריד היטב בין התחומים האלה.
      יש הרבה שקוראים לרפורמות ושינויים והקלות בהלכה, כי היא לא מתאימה למהות שבמציאות בדור שלנו. למשל יש מי שלא נוח לו שלפי ההלכה הבעל קונה את האשה, ולכן הוא רוצה לשנות משהו בהלכה.
      יש חילוק בין המעשה ההלכתי של קידושין ובין המציאות שנמצאת בלב, של האהבה והרגש של בני הזוג.
      ההלכה של חובות האיברים לא קובעת את ההלכה של חובות הלבבות. ההלכה של קידושין לא באה לקבוע ערכים או תרבות או רגשות, היא מגדירה מעשה הלכתי מחייב ותו לא. מה למעשה תרגיש בלב ההלכה אדישה לגבי זה, מבחינה הלכתי אפש רלקדש אישה בקידושי תורה גם אם הוא שונא אותה. ביומא י"ח נאמר שרב כשהיה לן מחוץ לביתו בעיר אחרת, היו מכריזים מי תהיה לו אשה ללילה, והיה מקדש אותה בערב ומגרש בבוקר. ושאלו אותי על זה בטרוניה, הרי קידושין זה אהבה ואחווה ושלום ורעות, קשר נפשי עמוק, בניית בית בישראל, הגשמת חלום חיים רוחני ורגשי, לא אשה ללילה אחד.
      אבל ההלכה אדישה לכל זה. התורה לא אדישה, ההלכה היא רק מקצוע בתורה, היא לא כל התורה. החובות הלבבות בא לחלק בין חובות האיברים לחובות הלבבות, שהן סוג מיוחד של מצוות שמתייחסות למציאות שבלב (כמו אהבה ויראה וכו') ולא רק לצורת הנחת האיברים ותנועתם.
      והתורה מבוססת על דרך ארץ, להיות אדם, האדם הוא הכלי ששומע את התור הומקייםן אותה. וכמו שכתב מהרח"ו בשערי קדושה. שהמידות הן הכסא עליו התורה יושבת ולכן הן חיוב לא פחות מהמצוות למרות שאינן בכלל תרי"ג מצוות.

      כלומר אם אדם מפריע לו הערך והרגש של לקנות את האשה, התורה מתירה לו, ולדעתי אפילו מחייבת אותו, להרגיש בלב כלפי אשתו שהוא מכבדה יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואוהבה כמו את אמו אחותו וביתו, ושהם בשר אחד ממש, ולא שהיא רכושו כמו חמורו.
      ההלכה של מעשה קידושין לא סותרת את כל זה, היא רק מגדירה את המעשה ההלכתי שמגדיר אותה הלכתית כאשתו ומחיל עליה הלכה של איסור אשת איש.
      לכן אין שום מקום לשנות את ההלכה אם היא לא מתאימה לערכים ולרגשות שלנו. ההלכה לא אומרת כלום על ערכים ורגשות, וכמו שמצוות צריכות כוונה היינו רק כוונה לקיים מצווה הלכתית, וכוונה בתפילה ובקריאת שמע מבחינה הלכתית זה רק כוונת פירוש המילים, לא הרגש שבלב. מי שמכוון פירוש המילים בתפילתו קיים את ההלכה להתפלל להמדרין גם אם ליבו מלא כפירה ושמרד בה'. ה' יכעס עליו, אבל לא בגלל שהוא לא קיים את ההלכה להתפלל, אלא בגלל שבתורה יש עוד חלקים ששם חשובה המציאות שבלב ולא רק המעשה ההלכתי. וכמו שמוכיחים הנביאים שאומרים: אתם מקיימים היטב הלכות תפילה אבל זו מצוות אנשים מלומדה, וה' אומר מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי וכו'.
      הנביאים לא מוכיחים שחסר כאן משהו בקיום ההלכה, אלא מוכיחים שקיום ההלכ האינו סוף חובת האדם כלפי אלוהיו, יש גם חובות הלבבות, הן גם הלכות רק מסוג אחר, ויש דברים שאינם הלכה אבל הם דברי תורה, הם עבודת ה', להיות אדם, להיות סר מרע, לא לבוא להתפלל כשדם נקיים בכנפיו, כשהוא מצער יתום ואלמנה, ולהרגיש שהוא מסודר מצד יחסיו עם אלוהיו ולא יבוא עליו עונש על כל הרע שעשה מהצד האנושי.
      מאוד קל להתבלבל. לדעתי יש רע וחושך גדולים בציבור החרדי כי אצלם שולחן ערוך שם הכל מתחיל ונגמר. הם ידקדקו בכל מה שכתבו בשולחן ערוך, אבל להתנהג באופן מגעיל לשכן, לאדם אחר, זה לא כתוב בשולחן ערוך ולכן לדעתם אין לזה קשר לחובתם כלפי בוראם, ושם הם שותים עוולה כמים בלי להרגיש, כי מצד השולחן ערוך הם מהדרין וצדיקים.
      וגם מי שלא חרדי, מרגיש שההלכה קובעת את הערכים והרגשות ולכן הוא רוצה לשנות אותה.

      צד מסויים של הבלבול הזה הוא היחס כלפי נכרים. יש הלכות מעשיות לגבי נוכרים, ממונם הותר, לא תחנם, אסור לאכול את מאכליהם, הם לא שייכים לשום דבר שלנו, לא לקידושין ולא לשום מצוות, וכו' וכו'.
      כל זה הוא מצד ההלכה.
      לפי ההלכה יש חיוב הלכתי להרוג כל חילוני וכל מי שמוגדר כאפיקורס שזה גם רוב החרדים למי שלומד היטב את ההלכה זו. בלי בית דין, אם אני רואה אותו ברחוב אני מייד מוציא סכין ושוחט. ואם המלכות לא מאפשרת, אז מנצלים הזדמנויות, אם הוא בבור אני אומר לו אני לוקח רגע את הסולם, ולא מחזיר, והוא ימות שם ביסורים בצמא.
      אם אני בבית חולים ואין מישהו בסביבה, אני שולף את האינפוזיה מכל חילוני, שימות.
      זו הלכה מעשית, צריך לקיים אותה מעיקר הדין (אלא שהחזון איש עשה מהלך הלכתי די רפורמי ואמר שלהלכה לא לקיים את זה. לא בגלל מוסר אלא בגלל שיקול הלכתי) אבל ההלכה הזו לא קובעת איך להרגיש במציאות, בחיים, בלב. כמה כתוב על אהבת חינם לכל מה שחי, ובטח לכל יהודי באשר הוא.

      וכן ההלכה השל עיר הנידחת שמחייבת לשחוט תינוקות, וההלכות של עבדות, ועוד ועוד. כל אלה חובות האיברים, לא חובות הלבבות.
      לכן אין להסיק מההלכות שנאמרו לגבי נכרים על היחס בלב במציאות כלפיהם. ההלכה אומרת לא למכור לנכרי בית וכיו"ב, אבל היא לא מחייבת להרגיש אליו בלב רגשות של שנאה גזענית. מצד המציאות בלב אפשר שהוא צדיק גמור ותלמיד גמור של יעקב ובמהוות של המציאות בלב הוא בני ישראל כי הפירוש של זה הוא מתלמידי ישראל. ומצד מה שאני מרגיש בלב שלי זו הסתכלות שאני צריך להתייחס אליה, ההלכה לא אומרת כך וזה לא סותר כי היא לא מדברת על הרגש שבלב.
      מי שבעצמו לא מקיים הלכות, וודאי מופרך לגמרי שיתבסס על ההלכה ללמוד מזה שצריך להרגיש שנאה גזענית כלפי נוכרים, כי אם הוא שם עצמו מחוץ לעולמה של הלכה, אז יותר יש מקום שיתייחס דווקא ללימוד התורני הלא הלכתי, האגדתא. ושם נכרי יכול להחשב צדיק גמור כמו שיש באגדתא לא מעט.

      זה בקיצור מה שניסיתי לומר.
      לפי האמת זה לא ניתוק גמור, יש קשר בין ההלכה לערכים ולמה שראוי להרגיש בלב. אבל זה לא קשר פשוט, כמו שהראיתי. זה לא אחד לאחד. צריך הרבה מאוד עדינות ודקות הבחנה וניתוח ועמקות, כדי להבחין מתי ההלכה משקפת ערך ומגדירה מה יש להרגיש בלב, ומתי לא.

      • שלמה הגיב:

        תבורך, תבורך, תבורך.
        כנסתַ במאמר את מה שיושב לי על הלב במשך שנים (בנוגע לתפיסת הכלל ביהדות כיום)
        ועל הדרך גם עוררת אותי לתשובה על חובות-הלבבות, בלילה חורפי של כסלו.

  3. מ80 הגיב:

    במקור עברים מתיחסים לעבר, גרים לאברהם, ישראלים ליעקב, ויהודים ליהודה. מכל מקום, ישראל ככלל עלה במחשבה לפני בריאת העולם, בעוד אומות העולם הן תולדות של נסיבות היסטוריות.

    אם יעקב זו בחינת גלות וישראל בחינת גאולה, אזי כדאי לשים לב שהציונות, על אף שחוזיה (הרב יהודה אלקלעי, הרב קלישר, הרב ריינס) סברו שהגאולה הטבעית קודמת לגאולה הניסית, קמה בגלות והייתה בעלת סממנים גלותיים (אחת על כמה וכמה החרדיות). כדאי גם לשים לב שחכמים, כגון ריה"ל והרמב"ם, ששיש בהם משהו ישראלי: זה עזב את ספרד ועלה לא"י, וזה התהלך בעקבות חכמי התוספתא והתלמוד הירושלמי, היו בכל זאת יהודים גלותיים.

    אי-אפשר להבין את דברי הראי"ה קוק, שלא השתייך לשום תנועה, ע"י לומדעס, כבודה במקומה. הרב קוק היה איש חזון ודורו אנשי מעשה, וכיום העולם התרחק הן ממעשה והן מחזון. תהליך הגאולה אינו בהכרח לינארי, אלא יש בו עליות וירידות, ומבחינה חיצונית נראה יותר כירידה רוחנית מאשר כעליה. הראי"ה קוק כתב: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה". וחכם עדיף מנביא.

    • מ80 הגיב:

      אגב, לדעת הרב יהודה אשלג, התיקון הכלכלי קודם לתיקון הרוחני. לפיכך, הרעיון הציוני ומימושו של יישוב א"י בעבודה חקלאית קיבוצית היה תיקון גדול. אלא שלדאבוננו, האמריקניזציה של החברה הישראלית ב-50 השנים האחרונות הלכה ורוקנה את הציונות מתוכנה. (והיה גם מי שהתנגד ליישוב א"י בעבודה חקלאית, באומרו שיששכר חמור גרם, מרוב משא עלול להיפך לחמור, מה שלדאבוננו נכון לא רק לעמי ארצות). מכל מקום, מי שקורא לעצמו יהודי, ישאל את עצמו האם הוא באמת מתנהג כמו יהודי או שמא כמו יששכר או זבולון?

    • nirstern הגיב:

      כל זה נכון, ויפה מאוד.
      אני לא חולק על זה כלל. יש אפשרות גדולה שכל זה אמת גמורה.
      אבל יש גם אפשרות שגם אם הרב קוק ושאר גדולים ידעו באמת וודאית באיזו דרך באה גאולה, שהיא לא לינארית, שהיא באה בדרך הטבע, עם עליות וירידות, והצדק איתם, אז באמת תגיע גאולה בדיוק כמו שהם אמרו, בדרך הטבע, לא ליניארית, וכו', רק שזה יקקה בעוד אלף שנה.

      הרב קוק יכול להשיג בחזונו איך תהיה הגאולה. נניח גם שהוא נביא כמו ישעיהו. אולי, אני לא פוסל את האפשרות. מניין לי לפסול?
      עדיין יתכן שזה אכן יקרה, אבל בעוד אלף שנה.

      לגבי מתי זה יקרה, רבי עקיבא טעה, הרמב"ם והרמב"ן טעו, הנביאים לא יודעים את זמן הקץ, המשיח לא יודע. אפילו אצל הקב"ה עצמו ליבא לפומא לא גליא.
      אני מסכים שאפשרי שהרב קוק הוא במדרגת רבי.עקיבא או ישעיהו הנביא ואולי המשיח.
      אבל אני לא מסכים שהוא יותר מהם, שהם לא ידעו את זמן הקץ, ושום נברא לא יודע, ורק הרב קוק לבדו יודע.
      רבי עקיבא ידע שזמן הקץ לא גלוי, ובכל זאת נסחף לומר שהנה הוא רואה ממש מוץ עיניו שהקץ קורה עכשיו, עם בר כוכבא, וטעה. וכן הרמב"ם והרמב"ן ידעו.שזמן הקץ לא נגלה, וחשבו שהנה מול עיניהם קורים דברים היסטוריים כל כך גדולים שרואים ממש בהווה שכעת הגאולה. וטעו.

      עד שלא יהיה בבחינת אין לך קץ מגולה מזה, שממש נראה בעין את המשיח אחרי שניצח את כל האומות, ונראה בעין את בית המקדש על תילו ונקריב בו, ונראה איך התורה והחכמה כמים לים מכסים, וכל תינוק יודע, עד אז לא ראינו בהווה את.הגאולה, ועד אז הקץ לא מגולה, ואף אחד לא יכול לדעת מתי יבוא. זה מפורש לגמרי בתנ"ך וחז"ל ומוכח ממה שקרה עם גדולי החכמים,

      לכן אני לא יכול לקבל את הקביעה הוודאית של הרב קוק שהתחלת הגאולה כבר כאן בהווה באופן וודאי שלא יכול להתבטל.

      כל מצב, תמיד, הוא פוטנציאל לגאולה, ואפשר שהוא ראשית צמיחת הגאולה, ואם זה לא יתבטל בעוונות זה יתפתח לגאולה שלמה.
      אמרו חזל על זמן הגאולה שהוא "היום"
      אבל יש זה תוספת, "אם בקולו תשמעו"
      זמן הגאולה הוא היום. היום הוא אתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולתנו. ואם העוונות לא יגרמו, היום תהיה הגאולה השלמה. כל יום הוא כך וגם היום.

      אם אומרים שדווקא זמן שיבת ציון של הציונות הוא אתחלתא דגאולה, והוא לא כמו כל הימים האחרים, בהכרח הכוונה שהגאולה כבר יצאה אל הפועל במידה שלא יתכן שתתבטל. היא כבר יותר מפוטנציאל.
      על זה אני אומר שאף אחד לא יכול לדעת דבר כזה, וזו זחיחות ושאננות מסוכנת לחשוב שאין סיכוי שעוונותינו יגרמו והגאולה לא תקרה ובמקומה יקרה לנו חורבן כמו שקרה לאבותינו. כמו שהיה בזמן בר כוכבא ובכמה זמנים נוראים.

      • מ80 הגיב:

        ניר, דבריך הנכוחים טובים. מכל מקום, לענ"ד רוב הדיבורים על אתחלתא דגאולה בקטנות-המוחין של דורנו מיותרים. מועיל יותר לחשוב מה זה ישראל והיאך ישראל אמור להיות ישראל בארצו. אם בקולו תשמעו זו הוראה כללית, שהרי במעמד הר סיני כל נשמה שמעה את חלקה בתורה, ורק משה רבינו קיבל את התורה כולה (מהבחינה הזאת, ישראל היו בפועל מציאות שלמה רק בדורות הדעה של משה, דוד ושלמה). היעדרותה של האמת בדורות האחרונים באה לידי ביטוי בכך שכמעט כל בית מדרש סבור שהאמת מצויה אצלו ולא אצל אחרים. לכן נאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו. העיקר להקשיב. לא בכדי ניתנו לאדם שתי אוזניים: אחת להקשיב לאלו שמסכים עם דעתם ואחת להקשיב לאלו שחולק על דעתם, ופה אחד: לדבר רק לאחר שהצליח להתעלות לאמת כללית יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s