213 – על שורש עניין הנבואה שהיא חלום והנאת חוש.

קטע מתוך סיכום שיעור על מורה נבוכים א' ב', שיעור 0026

"אם כח הדמיון מאוחד עם השכל, כנוע לו כמו תלמיד אצל רבו או בן אצל אביו, אז הוא רואה בתפישה חושית, שמשיגה שהגוף החומרי המוחשי הוא אחד עם האלוהות המוחלטת המופשטת. זה מה שכתוב במו"נ ב' מ"ב שראיית  מלאך היא תמיד בחלום נבואי, ושם ב' ו' כתב שהכל הוא רק מלאכים, כי הכל עושה שליחותו ורצונו של בוראו. כלומר הכל הוא רק חלום. עיין שם בנרבוני שכתב שהמציאות עצמה היא חלום, כלומר אור נברא שאפשר לראות אבל אין לו מציאות מחוץ לשכל. ועל זה כתב המו"נ שם "ודע זה והבנהו מאד מאד!"

חלום הוא חוויה חושית לגמרי. אפשר לראות את ראובן בחלום ואחר כך לצייר את תווי פניו. לפעמים החולם לא יודע אם הוא חולם או ער. ראובן שרואים בחוש בחלום, הוא אור נברא בצורת ראובן, וזו המציאות לאמיתה. חלום חלושה בו הטענה של הגוף החומרי שיש לו מציאות עצמאית, הגוף טוען וודאי שאני נמצא בפני עצמי, אם תתנגש בי תקבל מכה חזקה. אם תאכל אותי תהיה שבע, כו'. מזה באה גם לחוש תפישת האחדות שאין יוצא מאחדותו.

זה מה שיש בחזון יחזקאל על מעשה מרכבה יותר ממה שיש במטאפיזיקה של אריסטו שגם היא מעשה מרכבה כלשון הרמב"ם. יש חלום נבואי מוחשי. וזו השגה עליונה יותר באחדות הבורא כי היא על רקע חושך יותר גדול, שהוא החוש. אצל אריסטו אין חוש.

.

וזה בצירוף השכל, לעולם לא יתכן שזה ייתפש כך בלי שלמות השכל. יש חולמים בלי שלמות שכלית (כתב המו"נ ב' ל"ז שאלה מנהיגי המדינות), וחזונם יש בו בלבולים רבים ואין בו תפישת אחדות הבורא בחוש, אמונה חושית, ולא כאן המקום להאריך בזה.

כאן בפרקנו כתוב שהאכילה מעץ הדעת גורמת לעלייה, כמו שכתוב והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, ואלוהים פירוש שהוא כמו המלאכים השופטים ומנהיגי המדינות. כשזה דמיון בצרוף שלמות השכל זו נבואה, כלומר שהוא רואה מלאכים, כלומר אצלו כל המציאות היא מלאכים, כולה רק עשיית רצון הבורא, ובעומק היא אחת איתו לחלוטין. זו המדרגה הגבוהה של "והייתם כאלוהים יודע טוב ורע", שהנחש אמר שיזכו לה אם יאכלו מפרי העץ וזו אמת.

מנהיגי המדינות הוא מדרגה נמוכה יותר, שנגרמת מגדולה ושפע של כח הדמיון בלי שלמות השכל, אבל גם בה יש מעלה. עיין כל זה במו"נ ב' ל"ז.

.

.

אנשים אומרים "יופי חלומי". מושאל מזה גם לדברים חומריים, אנשים אומרים "היתה לנו חופשה חלומית". "נהנינו כמו בחלום". מקורו בתנ"ך, כתוב "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". תהיה לנו חווייה חלומית.

.

מה שמבדיל בין חלום לערות, הוא שהערות כפופה לחוקי הלוגיקה, לחוק הסתירה. בחלום אפשר שדבר יהיה שני דברים באותו זמן, שדברים ישתנו בלי סיבה, וכו' וכו'. אין שום חוקיות, כי זה לא תיאור של מציאות שמציאותה הוא בחוקיותה.

החלום הנבואי כן כפוף לחוקיות של הלוגיקה והפיזיקה, כי הוא המציאות עצמה. המציאות שמחוץ לשכל היא חיקוי של החלום, היא נובעת ממנו, את חוקיותה היא מקבלת ממנו.

אם נגדיר שכל מה שיכול להיות במציאות של ערות יכול להיות גם במציאות של חלום, וגם שיש בחלום אותה חוקיות כמו במצאות של ערות, אז לא יהיה בכלל הבדל בין חלום למציאות, לא תהיה משמעות להבחנה בין חלום למציאות. לא תהיה הגדרה למילה 'חלום'.

אנשים אומרים אני צובט את עצמי כדי לדעת שזה לא חלום. אבל זה לא מבחן אמיתי, לרוב בחלום החווייה החושית אינה מלאה. רואים מלפפון אבל לא מריחים אותו ולא חווים את עסיסיותו וטעמו וכו', לא מרגישים בבטן את השובע ובמעיים את העיכול והצורך להפריש את המותר. אבל יתכן שיהי החלום שבו אני חולם שאני צובט את עצמי ומרגיש את הצביטה וחולם שהצביטה אומרת לי שזו מציאות וכל זה בתוך החלום, ואני חולם על מלפפון וחולם שאני מרגיש את ריחו וטעמו ועסיסיותו ושובע שבא ממנו וכו'. הכל כמו במציאות. זה נדיר שיהיה בחלום של הבל, אבל חלום נבואי הוא כך.

חלום של הבל הוא חלום שבא אחרי קליטת הרושם החושי מהמציאות החומרית שמחוץ לשכל. הנפש מעבדת את החוויות של רשמי חוש שקלטה בערות, וחוזרת עליהם בדרך של חלום, מייצרת מהם חלום, ואז החלום גרוע מהמציאות; מה שבמציאות הוא מערכת שלמה של חוויות שקשורות בחוקיות, למשל המראה והטעם והריח והעסיסיות של המלפפון קשורות לפי חוקיות הכרחית מסויימת, חוקי הטבע, בחלום הבל הקשר חלש יותר. כי הוא רק חיקוי של המציאות.

אבל חלום אמת הוא תפישה של המציאות ברובד היותר ראשוני ואמיתי שלה, שהרובד של מציאות חומרית שמחוץ לשכל הוא רק חיקוי שלו (המילה 'חיקוי' בהקשר הזה כתובה בנרבוני על מו"נ ב' מ"ב). לכן החוקיות שבחלום לא פחות חמורה מבמציאות ואפשר שהיא יותר חמורה. מבחינת חוקי הטבע והלוגיקה. כיוון שהמציאות שמחוץ לשכל, הריאלית החומרית, היא רק חיקוי של החלום, שהוא האופן האמיתי יותר של המציאות, בדרך שורשית וגבוהה יותר, ופחות משועבדת לכבלי הזמן, אפשר לדעת מהחלום דברים על המציאות שלולא החלום לא היינו יודעים. כמו החלום של פרעה על שבע הפרות הטובות ושבע הפרות הרעות, שיוסף הבין מזה דברים על המציאות החומרית. כי המציאות החומרית נובעת מהמציאות של חלום אמת. הנביא תופש את כל המציאות ברובד האמיתי שלה, והיא חלום, אבל זהו חלום אמת, כלומר חלום שיש בו חוקיות, חלום שמציג מציאות צלולה ויציבה, לא חלום תעתועים מעורפל. ועיין בזה ברמב"ן בראשית י"ח א'.

.

לכאורה חלום אמת ומציאות מחוץ לשכל, ריאלית, אי אפשר להבחין ביניהם בשום דרך. וכך האמת שאין ביניהם שום הבדל, ואין מה להבחין, וכמו שכתב המו"נ ב' מ"ב והנרבוני שם, שהמציאות היא חלום אמת, והמציאות החומרית שמחוץ לשכל היא רק חיקוי של החלום הזה.

ובכל זאת כתוב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". כלומר שאז נגיע כולנו למדרגת נביאים, ואז המציאות שלנו תהיה כולה רק חלום. והרי שיש הבחנה בין לא-חולמים לחולמים.

ההבדל הוא שבמציאות של חלום החווייה הרבה יותר חזקה. אומרים הטיול היה כל כך יפה, זה היה כמו להיות בחלום. כלומר החווייה היתה חזקה יותר, נוגעת יותר, כובשת, מגיעה עד העצם. כולי נסחפתי בחוייה, בלי שיירים וסייגים. כיוון שהמציאות החושית, של כח הדמיון, היא באמת מצד עצמה חלום, כלומר מראות שנבראו כמראות בלבד, שרואים אותם אבל אין להם מציאות חומרית, אורים נבראים, והמציאות החומרית היא רק חיקוי שלה, החיקוי דהוי עמום ועכור ואפור ביחס למקור. לכן בערות כל חווייה מוגבלת וקטנה ומצומצמת ודהוייה. זו הסיבה שאנשים לוקחים סמי הזיה, זה גורם לחוויית המציאות המוחשית להיות חדה ובהירה וכובשת ומרגשת יותר, וזה העונג היותר גדול שאפשר לאדם בעולם הזה, מצד כח הדמיון (עונג השגה שכלית גדול יותר מזה אבל הוא לא מצד כח הדמיון והחוש).

הסיבה שחוויית חלום מענגת יותר וכובשת יותר, היא משום שהיא שייכת יותר לשורש האחדות הכללי של המציאות. החומר המוחשי שמחוץ לשכל חוצץ, מפריד, מנתק את הדברים משורש האחדות, מצייר אותם כאילו יש להם מציאות נפרדת משל עצמם. אין בהם זיו, אין יסוד שמיימי, אין יופי עליון זוהר, שכל אלה הם מצד השורש של אחדות, המופשט, האל, שמהם הדברים החומריים נובעים. כשיש רק אור, רק המראה של הדבר בלי החומריות המוחשית שניתנת למישוש ויש לה משקל וכו', אז אפש רלחוות בגוף המוחשי את שורש נביעתו מהאחד המופשט האין סופי, ומזה יופיו הלא ישוער, השמיימי. העונג בהשגת היופי השמיימי הזה, שם הזיווג והחיבור של המציאות לאחד, ברובד של חוש ודמיון.

זה מצטרף לאחדות שמצד השגת השכל של שקר ואמת ומגיע לשלמות ששכל בלבד לא מגיע אליה. זה זיווג שהוא גם בבשר, לא רק ברוח, והיו לבשר אחד. זו הנבואה. פה אל פה. בזוהר זה נקרא נשיקין. ישקני מנשיקות פיהו. סוף העומק של המשלים הוא שהם כפשוטם ממש. נשיקה ממש, בחוש. בחוש של אורים נבראים, של חוויית חלום, שהוא הכי חוש שאפשר.

זהו מה שנאמר במדרש איכה, חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין. חכמה יש לכל אדם, כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. תורה היא נבואה, אין בה שום חידוש חכמה שלא היינו יודעים בעצמנו או בעזרת אריסטו; אלא מה שרואה החכמה בשכל, בנבואה יש התאחדות איתו בחוש ממש (כמו שכתב במו"נ ג' נ"א, שזה עניין הייחודים שכתבו בספרי קבלה, שהוא מבחינת מה כמו עניין הנבואה).

בהר סיני ניתנה הנבואה למי שבחר להכנס בברית הר סיני, ולמי שירצה להיכנס בה בדורות שאחר כך, כי היא תמיד פתוחה לכל באי עולם להכנס בה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג.

הרמב"ם כתב שם:

"וְכֵן לְדוֹרוֹת כְּשֶׁיִּרְצֶה הָעַכּוּ״ם לְהִכָּנֵס לִבְרִית וּלְהִסְתּוֹפֵף תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה וִיקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה צָרִיךְ מִילָה וּטְבִילָה וְהַרְצָאַת קָרְבָּן."

גיור אינו כניסה לעם ישראל, או להיות יהודי, אלא כניסה לברית מעמד הר סיני, שהוזמנו אליו מכל האומות והיו בו מבחר האנשים מכל משפחות האדמה. בהר סיני ניתנה התורה. הרי כל מה שכתוב בתורה ידעו גם מקודם. רבקה הלכה לשאול את שם ועבר שישבו בישיבה, ואברהם אבינו ידע את כל התורה וקיים אותה עד עירובי תבשילין. מתן תורה אינו נתינה של מידע מה כתוב בתורה, אינו לימוד חכמה. חז"ל אומרים שהוא חתונה. זיווג. מגע פיזי, עונג פיזי של ביאה. הם אמרו "נעשה ונשמע". זה כמו שיש אהבה עצומה בין חתן לכלה, והם מתחתנים והכלה אומרת לחתן, איני יכולה לשאת יותר את התשוקה להיזקק לך, קודם תבוא עלי, ואחר כך אכיר אותך ואלמד את נפשך.

.

.

במסכת כתובות ס"ב ב' מסופר על חתן צעיר שהוריו והורי הכלה היו מגדולי תלמידי החכמים שבדור. כשסיכמו שתי המשפחות על נישואין, הסכימו ביניהם, ועם האשה גם, שהוא ילך ללמוד תורה שתים עשרה שנה ורק אחר כך יבוא ויתחתן עם האשה. העבירו אותה לפני החתן שיראה אותה (גרמו לה ללכת במקום שהוא רואה. כנראה הוריה עשו כך), והחתן ראה אותה וביקש שהוא ילמד רק שש שנים ואז יבוא להתחתן איתה. העבירו אותה לפניו פעם נוספת, והחתן ביקש שקודם הוא יתחתן איתה ויבוא עליה ורק אחר כך ילך ללמוד תורה. וכך היה.

החתן התבייש מאביו, שתאוותו לבוא על כלתו היתה גדולה כל כך. אביו אמר לו שאינו צריך להתבייש בזה, האב אמר לבנו: דעת קונך יש בך. גם הקב"ה מתנהג כך. בהתחלה כתוב:

"תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ."

בניין המקדש הוא הזיווג הגופני עם הבורא. עליו נאמר במדרש שיר השירים רבה "אף ערשנו רעננה, זה בית המקדש"

בתחילה היה כתוב שרק אחרי שייבנה בית המקדש של שלמה בירושלים יהיה הזיווג הגופני.

ואחר כך כתוב:

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם." כבר במדבר היה הזיווג במשכן שבנה משה, עוד לפני בניין בית המקדש בירושלים.

אביו של החתן למד מכאן שהקדוש ברוך הוא לא היה יכול להתאפק לדחות את הזיווג הגופני עד השעה הראויה לו, והקדים אותו. השעה הראויה היא אחרי שהחיבור הורחני נשלם, אז מגיע הזמן להשלים אותו בחיבור גופני. אבל התשוקה גורמת להקדים את החיבור הגופני ורק אחר כך להשלים את החיבור הרוחני. זהו "נעשה ונשמע" של מתן תורה. וזהו עניין הנבואה. זה מה שבא המורה נבוכים ללמד, מה יש בתורה שאין בחכמת אריסטו, מה יש בסוד מעשה מרכבה של יחזקאל שאין במטאפיזיקה של אריסטו.

.

.

.

לפי האמת גם לאריסטו היתה מסורת נבואה. עיין לדוגמה בשיעור על הזוהר שהבאתי בו תרגום הפרק הראשון של "על השמיים", וכל המטאפיזיקה ספרים מ' ונ' עוסקים בזה. הוא מכנה את מקור המסורת הזו בשם הקוד "הפיתגוראים". היא עברה אליו דרך התורה שבעל פה של אפלטון, שהיא המשוקעת בספרי המטאפיזיקה מ' ונ'. אבל זו מסורת של יחידי סגולה בודדים ששומרים אותה בסוד. ללא התורה לא היינו יכולים להבין שמדובר אצל אריסטו במסורת נבואה. כי בתורה יש צד אסתטי כובש ונשגב עד מאוד, יופי לא שכלי שמונח בה באמצעים ספרותיים של שירה ומליצה, שמשפיעים על כח הדמיון, ומזה בא החיבור החושי של זיווג, שיש בנובאה שנתנה את התורה.

אצל אריסטו במה שהוא מביא מפיתגוראים הלשון מקוצרת ורמוזה ואי אפשר  לראות בה יפעת יופי זוהר כמו בלשון התורה. ולכן היה אפשר לחשוב שאלה דברי חכמה שנמסרו בלשון קצרה וחידתית. אבל אחרי שמכירים מהתורה וביותר מחכמת הקבלה את אופי הנבואה, ניתן לזהות שגם המסירה של אריסטו מהפיתגוראים יש בה אופי של נבואה, רק שטרחו מאוד להסתיר את זה, וכתבו באופן שרק מי שלמד אצל אפלטון בעל פה יוכל לראות מה כתוב כאן.

זה חשוב רק כי אי אפשר להגיע לשלמות השגה שכלית של חכמה אם לא מצורף לזה גם צד נבואה. כמו למשל שמצד החכמה לא רואים גנאי בגילוי ערווה, ורק בצירוף השגת כח הדמיון, שהיא נבואה, משיגים את האמת הזו שגם מצד החכמה היא אמת, רק שקצרה יד השכל מלהשיג אמת זו, והוא זקוק לסיוע הדמיון. וכן בעניינים רבים. בדברים העמוקים ביותר שהשכל מגיע אליו, כל חוסר דיוק או חוסר שלמות בהשגה, גם בדק ביותר, הוא נטייה מהאמת וזהו טעות גמורה. למשל אם אדם מכוון לירות למקום רחוק, אם יש בזווית של קנה הרובה סטייה של מילימטר אחד, הקליע יפגע רחוק מאוד מהמטרה. לכן לא יתכן כלל דעת אלוהים בשכל בלי צירוף נבואה. כלומר ללא חטא אדם הראשון לא היה מתקיים בידו כלל השגת השכל של שקר ואמת, וזה לא כמו מה שהאל אמר שכן ישיג השגת אמת ושקר אם לא יאכל מפרי העץ.

.

.

(כתוב שמחורבן בית המקדש או קרוב לזה בטלה הנבואה. הכוונה להגדרה ההלכתית של נבואה. לפי ההלכה אם נביא אומר שלפי שעה יש לעבור על מצווה מהתורה, או שהוא אומר לעשות דבר הרשות, חייבים לפי ההלכה לשמוע לו ומי שלא שומע לו נענש במיתה. נביא כזה נבחן בכך שאם הוא אומר מה יקרה בעתיד זה תמיד מתקיים, גם פעמים רבות. ואם פעם אחת לא התקיימו דבריו שחזה לגבי העתיד הוא נדון כנביא שקר ולפי ההלכה מומת בחנק.

נביא כזה הוא נביא שהשגתו שלמה, ולכן לא יתכן שיטעה גם לא פעם אחת, ולכן דבריו מחייבים. אחרי החורבן אין השגת נבואה שלמה, והיא תחזור רק אחרי בניין בית המקדש השלישי. לכן אין דין הלכתי לשמוע לנביא, ואם הוא אומר לעבור לפי שעה על מצווה מהתורה אסור לשמוע לו, ואם טעה אינו מומת בחנק. על זה נאמר שבטלה הנבואה. אבל דרך השגה של אורים נבראים שמושגים בחוש נמצאת גם בזמננו. זהו מה שנקרא בספרי הקבלה ייחודים, והוא מתואר במורה נבוכים ג' נ"א. כיוון שזה שימוש בכח הדמיון אני מכנה את זה נבואה שעניינה שימוש כזה, אע"פ שלהלכה זה לא נקרא נבואה. יש בדורות האחרונים שנכספו לנבואה, וחשבו שאם יתאמצו יוכלו להחזיר את הנבואה. זה משום שהבנתם מגושמת, וחשבו שהקב"ה פתאום ידבר איתם והם ישמעו קול מדבר. אם היתה בהם דעת היו מנסים להתייחד עם החכמה כמו שכותב במו"נ ג' נ"א, ולנסות להתעלות במעלות העבודה הזו, ושם ישיגו את מהות עניין הנבואה כאמיתתו, לפי היכולת האמיתית שלהם, ודי בזה להרוות את הצמאון. זה כמו אדם סכל שנכסף לחכמת שלמה, ומתפלל וסובל כיסופין, אבל לא עוסק בלימוד. אם היה לומד היה משיג את החכמה שיש בכוחו להשיג, שבאמת כלפי זה יש מקום לכיסופין, ואין טעם לכיסופין לחכמה של שלמה המלך החכם מכל אדם שאין לנו שייכות להשיג אותה כלל)

.

.

.

.

.

בסוף פרק ב' כתוב שגן העדן הוא הנאת האכילה מהפירות הערבים בלי טורח. זה נאמר כלפי כח הדמיון, שאצלו העונג העליון של חיבור עם הבורא הוא חוויית הטעם הערב שבפירות כשהיא במדרגה של חווית חלום. נדרש מהדמיון ממנו להישאר כפוף לשכל, וזה על ידי שהוא מניח עץ אחד שאינו אוכל ממנו לפי הוראה שהדמיון עצמו לא משיג, אלא נכנע לה כמו ילד שנכנע לצו אביו בלי להבין. וגן העדן הוא גם השגת האמת ושקר, שזה מצד השכל.

האדם היה אמור שיהיה לו כח הדמיון, מראש הוכן לזה מקום בגן עדן. צד המאכל הערב שבגן עדן הוא צד של חוש ודמיון, לשכל אין הנאה בערבות המאכל.

מה שכתב הרמב"ם שהעולם הבא אין בו גוף ואין בו הנאות גוף, אלא הוא מופשט ויש בו רק הנאות השגת החכמה, נראה שהכוונה שהנאת חוש מאורים נבראים כן יש בו. יש חלום על פירות ערבים וטעמם המתוק והעונג שאין בזה, והפירות קיימים רק כמשהו שמשיגים את החוויה של הרושם החושי שלו בחלום ולא כמציאות חומרית מחוץ לשכל.

במורה נבוכים א' ע"ד דרך שביעית כתב בשם אבן אלצאיג שבעולם הבא כל הצדיקים יהיו נפש אחת. כי המפריד בין אדם לאדם הוא החומר, והעולם הבא מופשט, והצורה של כל בני האדם שווה, היא 'חי מדבר' ולפי העומק היא נפש אדם הראשון. לכן בעולם המופשט כל הנפשות תהיינה נפש אחת. והרמב"ם בהלכות תשובה פרק ח' כתב שבעולם הבא כל צדיק יהנה לפי מעשיו בעולם הזה, ומבואר שכל צדיק בעולם הבא הוא נפש בפני עצמה ולא כולם נפש אחת. אם בעולם הבא יש הנאות חוש בדרך נבואה של אורים נבראים וחלום, כי זה האופן המופשט של תפישת כח הדמיון, הרי בכח הדמיון נבדלים הצדיקים זה מזה כי זה צד חומר ולא צד הצורה המופשטת.

.

.

גם הנאת הזיווג שהיא שורש ההתגלות, היא ביותר כשהדמיון שותף בה, כי זה מכניס את החושך הכי גדול לתוך האור. מי שאוהב אשה אהבה רוחנית, אין זה כמו שהוא מצרף לזה גם "והיו לבשר אחד" מבחינה גופנית חושית. הסתירה שבין הגשמיות של עונג הזיווג החושי, ובין ההתמסרות של הלב לזיו קלסתר לרוחני, כשהיא נפתרת יש בפתרון, בהתאחדות הזו, עונג מיוחד ואור מיוחד שאין בכל צד כשהוא לבדו."

.

.

עיין עוד בסיכום השיעור אריכות סביב עניינים אלה.

.

.

.

המו"נ ב' י"א כתב:

"ושההנהגה שופעת מהאלוה ית' על השכלים כפי סדרם ומן השכלים ישפעו מהם ממה שהוחן להם טובות ואורים על גופות הגלגלים וישפעו מן הגלגלים כוחות וטובות על זה הגוף ההוה הנפסד ברב מה שהוחנו מהתחלותיהם:"

תחילת המציאות החומרית, אמיתתה, היא השפעת האורים מהשכלים הנפרדים המופשטים, אל הגלגלים שהם הבחינה החומרית של השכלים הנפרדים, שהם מהחומר החמישי. אורים הוא מראה חלום, וכך היא המציאות כאמיתתה. מה שיש בגוף הנפסד הוא מה שיש בו מההתחלות שהם האורים.

.

.

בגרסה מהגניזה של מדרש תנחומא כתוב:

"ר' שמעון בן לקיש מפני מה נשתנתה אשה, שאין כל החלומות מיגעין לאדם וזו מיגעת לאדם. אמר להם: שמתחילת ברייתה אינה אלא בחלום, זהו שכתוב "ויישן ויקח אחת מצלעותיו" (בר' ב', כ"א), שבחלום ניטלה ממנה, ובחלום בא עליה, שאם לא כן לא היה אדם יודע האיך לשמש, לפיכך יש בה ממש בחלום."

חלום על אשה מייגע את האדם, כלומר משפיע עליו, מטביע בו רושם, הוא מתפעל, ויכול לבוא לידי קישוי וקרי לילה. יש בחלום כזה צד דומה למציאות של ערות.

במורה נבוכים חלק א' פרק ב', למדנו שאשה היא המציאות כמו שהיא נתפשת בחושים. לפי האמת מציאות החושים היא מראה חלום, מראה בלבד בלי גוף חומרי שאותו רואים.

הנרבוני כתב שממראה החלום נעשה רושם, חיקוי, כאילו יש משהו מחוץ לשכל החולם. המציאות עצמה, העיקרית, היא מראה החלום. מה שנדמה שיש לזה קיום ריאלי מחוץ לשכל זה רק רושם (חיקוי) שנובע מהמציאות של האורים הנבראים.

.

.

יש חשיבות רבה למה שהרמב"ם כותב "והבן זה" או "והבן זה מאוד". כשהוא כותב, במקומות בודדים, "והבן זה מאוד", זה קוד שמסמן שהוא שולח לשפת הקבלה, כי מכאן והלאה אי אפשר לבאר במילים הנהוגות, מוכרחים להגיע לשכל של גדלות מוחין ששפתו האי שפה אחרת, שפת חכמת ם.

כאן המקום היחיד במורה נבוכים שהוא כופל וכותב "מאוד מאוד". כלומר כאן הסוד הכי עמוק וגדול בכל הספר. לכן כתב הנרבוני:

"כי זהו סוד הנבואה כולל כל מה שאמרו הרב ז״ל"

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 213 - על שורש עניין הנבואה שהיא חלום והנאת חוש.. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על 213 – על שורש עניין הנבואה שהיא חלום והנאת חוש.

    • nirstern הגיב:

      יש אורים נבראים, שמשיגים אותם רק בחלום כי הם רק המראה של גוף חומרי בלי הגוף החומרי עצמו. אלה הם המציאות האמיתית. כל הסתכלות להשיג את המציאות האמיתית יכולה להתערב בבדיות ופנטזיות (כלומר דמיונות שלא נולדו מתפישת מציאות אלא מבדיה, כמו גמל מעופף). גם השכל יכול לטעות ולהגיע למסקנות שאינן המציאות, ולראות בהן מציאות. כמו מי שהוכיח באופן שכלי שהעולם שטוח וכיו"ב.
      צריך כאן עבודת ביקורת חריפה מאוד ותמידית. השכל הוא המבקר, הוא מבקר את עצמו וגם את מה שהדמיון תופש. הוא מבחין בין אשליה אופטית שהדמיון משוכנע שהיא תפישת מציאות חושית, ובין תפישת חוש אמיתית. זו אחת מהסיבות שנביא מוכרח להיות לפני כן חכם שלם.
      מדובר בעמל רוחני עצום ונוקב של עבודת השגה רוחנית, של המופשט, שבעיקרה היא שכלית, והדמיון הולך בעקבות מה שסלל השכל. נבנית מזה תפישת מציאות בנויה, צלולה, עקבית, מסודרת, שעומדת יציבה וחזקה ולא נופלת בשום מצב.
      הסמים זה קיצור דרך. אין שם ביקורת מה הזיה בדויה ומה תפישת מציאות אמיתי גבוהה כמו של הנביאים. זה לא בונה תמונה מסודרת שיטתית ועקבית של המציאות בדרך רוחנית של נבואה, אלא קטעים קטעים, שלא מתחברים כי אינם מנופים מהבדיה. לכן אחרי שהשפעת הסם מתפוגגת חוזרים למה שהיה מקודם, וכעת הוא בלתי נסבל מרוב שהוא חיוור ומשעמם וחסר משמעות וטעם ואז בורחים מהמציאות ונופלים עוד יותר למטה.

      אני מתכוון בעיקר ל LSD שאמנים גדולים בשנות השישים מצאו בו הרחבת אופקים ליצירה, התפתחה סביבו תרבות שחלק ממוביליה היו אנשים רציניים, הם באמת חשבו שלהשתמש בסם באופן תמידי, כדרך חיים, יוביל לחיים הרבה יותר עמוקים ומספקים ובעלי טעם ומשמעות ומלאי אהבה אור ויופי חלומיים כלומר שמיימיים. ואצל חלקם זה באמת עבד כך, לתקופה מסויימת, עד שבאה הנפילה. בזמננו מתחדשת ההתעניינות בסם הזה כאמצעי פלא לריפוי בעיות נפשיות. הריפוי הוא על ידי חוויית האור והאהבה והחוויות של יופי מופלא, ומנסים לעשות את זה במינון קטן מאוד ומבוקר היטב. כמובן גם זה יכול להיות מאוד מוגבל ולא יביא כלל את האדם להתקקרב לנבואה, כי זה לא בנוי, לא שכלי, לא מנופה היטב. יש חוויות אבל כיוון שהאדם לא מבין אותן, לא יכול להסביר אותן באופן שכלי מילולי, הן לא יעמדו איתן, ולא יכולו כלל לעמוד בפני השקרים שללא הרף מנסים להתערב באמת.

      ברכות נ"ה א':
      "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אמר ר' ברכיה חלום אף על פי שמקצתו מתקיים כולו אינו מתקיים"
      נביא הלכתי נבחן בזה, שאצלו אין שום ערוב של דברים בטלים בחלומו. אם אלפי פעמים הוא חזה וזה התקיים, ופעם אחת חזה שיקרה משהו ולא התקיים, הוא נדון כנביא שקר וממיתים אותו בחנק.
      או שהגיע למדרגה שאצלו כבר אין דברים בטלים, או שבשכלו הוא חכם דיו כדי לדעת להבחין בהם, והוא עמל ללא הרף על ההבחנה הזו.
      אם בחלומו של יוסף הצדיק היו מעורבים דברים בטלים (כמו שכתוב שם בהמשך) בוודאי אצלנו פי כמה וכמה. אם אנו מנפים בשכל את הדברים הבטלים, יישאר מעט מאוד (אם בכלל כמובן). זו המדרגה שלנו, זה מה שיש ועם זה צריך לנצח. אין טעם ואין סיבה לרצות לקפוץ מעל זה. הסמים מקפיצים את האדם מעל זה, ואין לו שום יכולת להבחין מה דברים בטלים ומה הוא חלום אמת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s