212 – על חיות תמימות ופשטות בעבודת ה'

מתוך מכתב:

כתב לי ידיד יקר, חכם ובעל נפש:

"מכל הפוסטים שאני מתחבר עליהם בבלוג אדם חי, הפוסט הנקרא "האם יש לאלוהים לב" הולך איתי הרבה מאוד זמן. אני חוזר וקורא אותו פעם ב וגם ממליץ אותו לאנשים לקרוא.
שוב קראתי בו מעט אחרי שדנתי בו בשבת עם חבר.
אנחנו כולנו כבר שנים רבות עברנו על האזהרות האלה ואנו דשים אותם בעקבנו כל יום. הסתכלנו באינסוף, בסוד הצמצום, בפנימיותו של אדם קדמון, בעיגולים ולא ביושר, במה לפנים ומה לאחור. הסתכלות גסה ומגושמת.

בתנ"ך התפישה של בני אדם את האל היא תפישה שאנו נכנה אותה כפרימיטיבית. היא תפישה מאוד קרובה לתפישה של עובדי עבודה זרה שבאותו דור. האמונה של בני ישראל תמיד משיקה לקו של עבודה זרה, נוגעת לא נוגעת. וכל פעם הם נכווים בזה.
עובדי עבודה זרה ראו חיים בשמש ובירח ובכוכבים, ברוח ובים ובעננים. הם חיו איתם כמו עם כוחות חיים, דיברו איתם, ביקשו מהם. אהבו ושנאו אותם.
ואברהם הציץ עליו בעל הבירה. האיש שגר בקומה העליונה. ועשה שפטים באלוהי מצרים כדי להראות שהוא חזק יותר מהם. מי כמכה באלים ה' מי כמה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא.

לאחרונה נתקלתי במצוקה נפשית קשה. מצאתי את עצמי קורא לאלוהים, מבקש נוכחות אמיתית. מבקש להכיר אותו בלב, כאל חי. אבל התפיסה הזאת כל כך רחוקה לי. פעם הייתי ממש בז לברסלבים או אחרים עם תפיסות מגושמות כביכול של האל. היום אני רואה שיש משהו תקין, קומת קרקע מאוד חזקה. אצלי זה הפוך, חסר לי את הבסיס. רציתי לשאול אותך אם אולי שי לך עצה על איך מפתחים את המקום הזה של אל חי. אל שאכפת לו ממני, שקרוב אליי באמת כמו אבא (למרות שכבר הסתכלתי בסוד וכבר משוכנע שזה לא באמת אבא)
אתה מתעסק בנושא הזה הרבה גם ברמב"ם עם הפוסטים על שלילת התארים ואיך אפשר לאהוב אל כזה. הבנתי שכלית אבל ממשית, הקומה הזאת של אל קרוב כל כך חסר. אני רוצה לפתח את המקום הזה. וודאי אי אפשר להבין את האמיתות הגבוההות יותר אם חסר הבסיס. אני מרגיש שכל החכמה שלי הביא אותי לתוהו. אני רוצה לחזור לאל ילדותי. להיות כמו ילד"

עד כאן דבריו.

.

.

.

.

.

מה שכתבתי לו:

"אמרו חז"ל שלאות ה' יש חלון קטן מהצד, כי מי שנפל מהרצפה הפתוחה, כבר לא יכול לחזור דרך שם, אז פתחו לו חלון קטן.

.

על מינות נאמר "כל באיה לא ישובון". כי מין נקרא כך כי הוא כבר מין אחר, לא אדם. אבדן התמימות שדיברת עליו, הוא אבדן הלב, אבדן של להיות אדם. לחזור מזה זה כמו להחיות מתים. 

.

רבי שמשון מבעלי התוספות היה מפורסם בדורו כגדול בחכמת הנסתר, והוא אמר שכל לימודו היה כדי להתפלל כמו תינוק.

.

.

אדם ובהמה תושיע ה', פירשו חז"ל אלה בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה. ואלה האבות.

.

.

.

 

אחרי שהתמימות אבדה היא כבר לא תחזור. זה כמו כלי זכוכית שנשבר.

.

מה שאפשר לעשות זה להתאמץ בלימוד שכלי, שתכליתו ללמד את השכל, בכלים שכליים, שהוא צריך לזוז קצת ולהתקטן קצת ולתת מקום לתמימות הפשוטה.

.

.

אפשר לנסות להפעיל כח נגד השכל. להשתיק אותו באלימות. זה מה שעושים בברסלב ובמקצת זרמי ניו-אייג' ומדיטציה אחרים. זה לא "הוליסטי", השכל הוא חלק חי מהאדם, לא קליפה. ביטול השכל בכח הופך את האדם לנכה.

.

.

צריך לחבר את השכל למקומו האורגני בקומת האדם, שיחיה בשלום עם שאר כוחות הנפש, שלא יקלקל ויפריע וישתלט ויתגאה. שיבין שהוא רק חלק, רק משרת, שילמד ענווה. וזה דווקא על ידי לימוד שכלי. זו השפה היחידה שהוא מבין.

.

.

אצלי ככל שאני עוסק בלימוד כזה יותר, השכל פחות מעיק, ומשתחרר בי יותר הצד הפשוט, התמים, הילדותי, הגופני. יש יותר שמחה, שמחת גוף פשוטה."

.

.

אני מביא כאן לדוגמה איך הלימוד משחרר את הילד להגשים כאוות נפשו, לחיות מול אל שיש לו לב ורגש והוא אבא אוהב ומבין ומנחם,  ולדעת שזו אמת גמורה ממש, מסיכום שיעור 0020 במורה נבוכים (באתר של סיכומי השיעור)

.

.

.

.

אני מעתיק לכאן את התגובה לאושרי, כי היא יותר אומרת את עיקר התוכן ממה שהצלחתי לומר ברשימה:

אני מדבר על שמחת גוף שלא קשורה ללימוד. סתם, להרגיש טוב בגוף. להנות מנשימה פתוחה, שרירים ורקמות לא מכווצים, יכולת לתנועות (פעולות יומיומיות, כמו להתיישב על כסא ולקום ממנו, לעלות במדרגות לבית) בלי קושי ולחץ, משב רוח נעים, אוכל, שינה, הליכה, טבע, ים וכו'. לא רק חווייה של הנאה בזמן מסויים שהשקעתי בה ואירגנתי אותה, אלא מצב מתמשך שקורה לבד בלי השקעה ומאמץ, לרוב בלי תשומת לב ומודעות. זו לא שמחה חריפה ופורצת, לא יציאה בריקודים. משהו שקט ורגוע וכמעט לא מורגש, אבל טוב.

הנושא של נבואה מדבר על תפישה של החושים וכח הדמיון באחדות האלוהית. תפישה לא רק על ידי שהשכל משפיע את מה שהוא תפש אל החושים, לא רק על ידי שהם מצטרפים ומתבטלים להשגות הרוחניות של השכל. אלא גם משהו של החושים מצד עצמם. מי שלוקח LSD ואחר כך מסתכל על פרח, חווה את הפרח בעוצמה אחרת לגמרי. הוא יכול שעות להסתכל על היופי שלו ולהרגיש חווייה שאנחנו קוראים לה "חוץ גופית" משהו עליון ושמיימי שמפרק את כל מה שחסום ומת ויבש, ממלא חיים וחוויית יופי שאין לשער. אומרים שזה ההנאה הכי גדולה שאפשר לאדם (עשירים שאין להם מחוייבות לשום תפקוד, לרוב מה שהם עוסקים בו זה סמים. הם יכולים לשוט ביאכטה, להיות עם הנשים הכי יפות, לעשות כל דבר שגורם הנאה. כל זה אחרי זמן קצר נמאס, משעמם. אז הם מגיעים לסמים ושם זה לא נמאס ולא משעמם. גם סמים שלא גורמים להתמכרות כימית, גורמים להתמכרות פסיכולוגית בגלל ההנאה שיש בהם.
כתבתי בתגובה מקודם, לי.ד. שסמים זה כמובן לא הדבר האמיתי, וזה גורם לבסוף לנזק נורא מכל בחינה.

שמחה זה התחברות עם משהו יותר גדול, כלומר יותר כללי. בגמרא יש מידת אורך שנקראת טפח, זה כל האצבעות ביד. טפח שמח זה שיש קצת רווח בין האצבעות, טפח עצוב זה שכל האצבעות לחוצות חזק זו עם זו, אין התפשטות למרחב. כל שמחה היא התפשטות למשהו רחב יותר, זו המהות של שמחה. בשיט ביאכטה או להיות עם נשים יפות, נראה שאתחבר לרוחב של חוויית הים, או לאדם אחר. אבל זה לא באמת חיבור, לכן מהר זה משעמם (יש אנשים שאצלם בשיט יש חיבור אמיתי עם חוויית הרוחב של הים והם באמת תמיד שמחים להפליג). חווייה של סמים שבה שהמציאות היא חלום, כלומר אין חומר כבד גס ועכור שחוסם אותי מלחוות את רשמי החושים בעוצמה רבה, היא גם התחברות למשהו רחב יותר מהאני הפרטי שלי. התחברות לרשמי החושים שקולטים יופי, בצורה הכי פשוטה.

הגוף יש לו את השמחה מובנית בתוכו. כל הבריאה היא כך. כי היא נבראה באופן שהיא מיועדת ומוכנה להתחברות עם הרחב יותר, הכללי. הבריאה עשוייה משמחה, כי היא עשוייה מהמציאות הרחבה הכללית של הבורא. הגוף בעצמו הוא חתיכת שמחה בעצם העובדה שהוא גוף והוא קיים. העץ שמח שהוא צומח, הזבוב שמח שהוא עף. לא צריך בשביל זה שום השגות ושום שכליות כלל.
השמחה הפשוטה הזו היא גילוי אלוהות הכי גדול. כי החומר מראה שיש לו מציאות עצמאית, ניתוק מהבורא, מהרחב והכללי. אבן זה רק אבן, קיימת בעצמה, לא מחוברת לשום דבר. אבן היא עצובה, מה שמחה יכולה להיות לה? היא לא מתחברת עם שום דבר, לא נושמת, לא אוכלת, לא מתנועעת, לא מתבטאת, לא מתלבשת בבגדים צבעוניים, אין לה חברים, לא הולכת לשחות בים, לא הולכת למופע מוזיקה, מציאות מנותקת בתוך עצמה, כאילו היא לבד בעולם, לא רואים שהיא מקבלת חיים מבחוץ, שהיא יונקת, ניזונה. כאילו אין לה בורא שמחייה ומזין אותה ומשפיע עליה ממהותו הרחבה הפתוחה הכללית. זה החושך הכי גדול, החומר המוחשי, במיוחד יסוד העפר שהוא הכי מוחשי. אם החושך הזה בעצמו הופך לאור, כלומר לחיבור עם הבורא והכלליות, זה האור הכי גדול. לראות אבן רוקדת בשמחה, זה האור הכי גדול.
הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן
וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה

רבי ירוחם לימד שדברים כאלה חייבים לצייר מוחשי פשוט עד הסוף. הנמשל מגיע רק אחרי הסתכלות פשוטה. תחשוב ממש פיזית, בציור ריאליסטי, שאתה רואה הר, וההר מתחיל לרקוד כמו גדי. או להוציא מתוכו מיץ תפוזים. או להפוך לנוזל מרוב התרגשות.
כמה גילוי אלוהות יש בזה, יותר מכל דבר אחר. כי הר הוא הדבר שהכי נראה כחושך, כלומר כמכחיש שיש לו בורא ושהוא מקבל שפע מבחוץ, שהוא תלוי במה שנמצא מחוץ לו, אוהב אותו, נרגש ממנו, שמח. ההר עושה פרצוף קפוא, קפוץ, עומד במקום, שותק, אדיש, חזק, לא צריך אף אחד. זה סתם פוזה של "גבר", בפנים יש לו לב של גוזל.
אם יש "גבר" שעומד בעולם כמו הר, ופתאום יוצאת ממנו דמעה מרוב אהבה, זה הרבה יותר חזק מבכי והתפרצויות רגש של מישהו שכולו לב פתוח ורך. לכן יצחק בחר דווקא בעשיו, ממנו יכול לצאת גילוי יותר מאיר. ויעקב בסוף קיבל רק כי הוא עבד שיהיו לו "ידי עשיו", יסוד חומרי חזק.

ההרים לא למדו מורה נבוכים וספר הזוהר. כשכלב משתולל על כר דשא הוא לא צריך ללמוד משהו כדי שגופו יהנה מההשגה. כשהכלב משתולל על הדשא זה גילוי אלוהות, כי הכלב מתחבר לטבע, לחיים, למשהו שהוא מחוץ למציאות החומרית שלו. השמחה של הכלב היא החיבור הזה. ניתוק זה אדישות וקפאון, עצב. כלומר כשאני מצומצם רק לגבולות של גוש החומר שהוא אני ואין שום שייכות עם שום דבר שמחוץ לו, כמו אבן. השמחה בהכרח באה מחיבור למשהו שבחוץ, אם הכלב בדשא שמח, זה כי יש לו חווייה של חיבור עם מה שחוץ לו. הריח, הרעננות, המגע, הרוחב של שדה הדשא. מה זה "מה שחוץ לו"? אנחנו אומרים הטבע. טבע זה רק אוסף של אבנים, דברים דוממים, שאין מה להתחבר איתם, כל אחד מהם אילם ואדיש ושקוע רק בעצמו. יש בעלי חיים, הכלב שרוקד ומתגלגל על דשא רענן לא מתחבר עכשיו עם כלב אחר, בטח לא עם חתול או ציפור או חיפושית. גם לא איתי, שיחררתי לו את הרצועה והוא רץ לתוך מרחב הדשא ומתגלגל שם בלעדי. ממה הוא כל כך שמח? אם הוא שמח הוא מתחבר עם משהו, עם מה?
אנו אומרים, הוא מתחבר עם הטבע. שוב, מה זה טבע. בהכרח טבע זה משהו חי וכללי, שאפשר להיות מנותק ממנו אם אני מצטמצם בגובול של עצמי החומרי, או מחובר אליו, אם אני נפתח, מתנועע, נושם. הטבע זה החיים הכלליים של העולם, שזה האלוהים החיים שמחיה את העולם ומשפיע עליו את מציאותו. אז ההשתוללות של הכלב היא התחברות לאלהים, השמחה שלו היא גילוי העובדה שהכל הוא אלהים. זה האור הכי גדול, זה יותר מלהבין את כל המורה נבוכים וספר הזוהר. הכלב מגיע לזה בלי שום לימוד והבנה.
מה שכתוב בספר יצירה "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת" הכוונה הסוף הוא החומר, והתחילה הוא האור הכי עליון ובוהק וזך. האור הכי עליון נעוץ דווקא בחומר. לכן אדם הראשון אכל מפרי העץ, כדי לקבל את התפישה החומרית של חושים. השכל לא נהנה מלהתגלגל על הדשא, מלשכשך בים, ושם האור הכי גדול לכן היה הכרח לאכול מפרי העץ.

הנבואה זו שמחת החוש. זו השתחררות של החוש מהחומר המוצק העפרורי הכבד החוסם, לחוויות חוש חלומיות שאין גבול לעוצמתן. החוויות האלה יכולות להיות כל דבר. הכי חזק זה להסתכל בכסא הכבוד בדרך של חוש, כמו שמתואר בחזון יחזקאל לפי פשוטו ממש. אבל גם לאכול גלידה זו חוויית חוש לא רעה. כל חוויות החוש בעקרון זה אותו דבר.

השכל יושב כמו אבן על הגוף וחונק אותו ולא מאפשר לו את השמחה הזו. כמו עפר על הלהבה. השכל יודע לשמח את עצמו, הוא לומד ומבין והוא נהנה. אבל הוא לא יודע לשמח גוף. אז באים לשכל ומסבירים לו בהגיון: תהנה מההנאות שלך, תלמד ותבין ותרגיש אור. אתה חלק חשוב ממני, חיוני, ולא אבטל אותך. אבל תן לילד לחיות, על תשב עליו ותחנוק אותו. יש לך ילד בן שלוש, ואתה מלמד אותו ספרים מסובכים כל היום, או שאתה לומד והוא צריך לשבת לידך, והוא לא נוסע על אופניים ומתרוצץ וצוחק, אתה הורג אותו. קובר אותו חי. תתבייש. אם השכל קצת מקשיב וקצץ זז הצידה, מבין שלא רק הוא חשוב וכל השאר זה חומריות בזוייה ובהמית שצריך לתקן, לשנות, להפוך לשכל או לעבד נרצע של השכל, אז הגוף פתאום יש לו טיפה אוויר.

.

.

כל הספר "אדם חי" כגישה בפסיכולוגיה מנסה לדבר על העניין הזה, להסביר לשכל בהגיון, בשפה שלו, שיוכל להבין, שהוא צריך לזוז קצת הצידה, לפנות מקום, לא להשתלט, לא להתנשא מעל הגוף. לדעת את מקומו ותפקידו. הוא לא צריך להתבטל בשביל זה. הוא לא כזה גרוע שאו שהוא יתגאה על הכל וישתלט על הכל או שצריך להרוג אותו. כמו יבלית בגינה. הוא יכול להיות עוד צמח יפה וחשוב בגינה ביחד עם שאר הצמחים. יש לו תפקיד חיוני במערכת, אבל הוא לא היחיד, יש נפש בהמית וגוף שגם הם חשובים לא פחות והוא תורם להם והם לו. 

התרפיה נובעת מכך שהשכל פחות אלים ושתלטן ויהיר. אם הגוף מפסיק לפחד ולהתכווץ, הוא כבר עושה את התרפיה בעצמו, הוא מתחיל להתרוצץ בדשא לבד. כמו כלב שרק צריך לפתוח לו את הרצועה, מכאן הוא כבר ישמח בכוחות עצמו. 

.

.

.

תמיד זה כמו בחינוך. ילד רוצה להכיר את החכמה של אביו, את חיי החכמה, לנסות להצטרף לזה כפי יכולתו, וכך להתפתח. אם אבא הסביר משהו, אפילו בתרגום פשטני ומגושם לשפה של ילד, הילד שמח מזה, זה מוסיף לו חיות כי התפתחות זו חיות. 

ילד שאין לו את זה הוא נטוש ועצוב ולא מתפתח. 

אבל לפעמים, במינון נכון, האבא צריך לתת לילד לצאת החוצה, להיות בלי אבא, במגרש המשחקים, לרוץ, לקפוץ, לצעוק, לשחק כדורגל ולנסוע באופניים. אחרת לילד לא תהיה ילדות, הוא יגדל ילד חיוור זקן ועצוב. 

יש שמחת גוף ששייכת לספיגה שלו מהשגות השכל, ויש שמחת גוף בלי שכל בכלל. וצריך את שני הדברים. 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 212 - על חיות תמימות ופשטות בעבודת ה'. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על 212 – על חיות תמימות ופשטות בעבודת ה'

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הובא גם קישור שמע. שניהם נפלאים. משמע שנמסר שיעור במורה פעמיים בשבוע בקבוצה. אפשר פרטים על השיעור למי שלבו דואג בקרבו ?

    • nirstern הגיב:

      בימי שני ב 20:40 יש שיעור בזום על מורה נבוכים.
      בימי חמישי באותה שעה יש על ספר הזוהר.
      במורה נבוכים הגענו לפרק ב של חלק א.
      בזוהר אנחנו עדיין בפסקה הראשונה.
      הבטחתי לסיים לא יאוחר מעשר.

      אפשר לשלוח אלי מייל, אצרף אותו לרשימה, וכמה דקות לפני כל שיעור יגיע קישור לזום.
      אני מזמין כל מי שרוצה. מי שזה לא מתאים לו מגיע למסקנה הזו בעצמו – זה נעשה כבד לו.

      המייל שלי
      nirstern1@gmail.com

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יש כאן שתי הבנות חדשות,האחת היא שעצם האפשרות לחיות עם השכל בהרמוניה מול שאר חלקי הנפש היא אפשרית,כי באמת רוב דרכי ההתמודדות שפגשתי בנושא הזה היו לבטל אותו. הנקודה השניה היא איך עושים אתזה? שהרי מה שהביא אותי לנסות לבטל את השכל,הוא לימוד שכלי שנופל לשכלתנות..כך שגם אם אני מנסה "לחזור" עכשיו לעבודה עם השכל,אני לא רוצה
    ליפול שוב בפח הזה

  3. אושרי הגיב:

    "אצלי ככל שאני עוסק בלימוד כזה יותר, השכל פחות מעיק, ומשתחרר בי יותר הצד הפשוט, התמים, הילדותי, הגופני. יש יותר שמחה, שמחת גוף פשוטה."

    התיאור הזה מפליא,אתה מדבר על "שמחת גוף פשוטה", כוונתך שזוהי רק שמחת גוף לבדה? או שבכל זאת הגוף מסכים וכן נהנה גם מלימוד(אצלי בד"כ כשהוא רגוע באופן כללי), אני מרגיש אצלי שזוהי שמחה לא ילדותית ותמימה כלכך כמו שלפעמים הוא פשוט שמח סתם ככה בלי סיבה,פשוט שמח.. אני מרגיש ששמחת הגוף כתוצאה מהלימוד,מתי שזה מצליח לגעת בו,מראה שבכל זאת יש איזו יכולת "גבוהה" בגוף שהיא אינטלגנטית ואולי באמת הוא לא רק גוש בשר..מאידך,השמחה הפשוטה פשוטה הזאת,בלי סיבה,שמגיחה רק לעיתים,נתפסת כיותר "נמוכה",במובן שהיא יותר קרובה לקומת הגוף אולי,הייתי אומר..כאילו יש איזה מנעד כזה בגוף,שחלקו מסוגל להיות קרוב יותר לשכל,וחלקו מסוגל להיות יותר קרוב לעצמו ממש,ושם הקושי הגדול והאבסורדי

  4. nirstern הגיב:

    תגובה לאושרי

    אני מדבר על שמחת גוף שלא קשורה ללימוד. סתם, להרגיש טוב בגוף. להנות מנשימה פתוחה, שרירים ורקמות לא מכווצים, יכולת לתנועות (פעולות יומיומיות, כמו להתיישב על כסא ולקום ממנו, לעלות במדרגות לבית) בלי קושי ולחץ, משב רוח נעים, אוכל, שינה, הליכה, טבע, ים וכו'. לא רק חווייה של הנאה בזמן מסויים שהשקעתי בה ואירגנתי אותה, אלא מצב מתמשך שקורה לבד בלי השקעה ומאמץ, לרוב בלי תשומת לב ומודעות. זו לא שמחה חריפה ופורצת, לא יציאה בריקודים. משהו שקט ורגוע וכמעט לא מורגש, אבל טוב.

    הנושא של נבואה מדבר על תפישה של החושים וכח הדמיון באחדות האלוהית. תפישה לא רק על ידי שהשכל משפיע את מה שהוא תפש אל החושים, לא רק על ידי שהם מצטרפים ומתבטלים להשגות הרוחניות של השכל. אלא גם משהו של החושים מצד עצמם. מי שלוקח LSD ואחר כך מסתכל על פרח, חווה את הפרח בעוצמה אחרת לגמרי. הוא יכול שעות להסתכל על היופי שלו ולהרגיש חווייה שאנחנו קוראים לה "חוץ גופית" משהו עליון ושמיימי שמפרק את כל מה שחסום ומת ויבש, ממלא חיים וחוויית יופי שאין לשער. אומרים שזה ההנאה הכי גדולה שאפשר לאדם (עשירים שאין להם מחוייבות לשום תפקוד, לרוב מה שהם עוסקים בו זה סמים. הם יכולים לשוט ביאכטה, להיות עם הנשים הכי יפות, לעשות כל דבר שגורם הנאה. כל זה אחרי זמן קצר נמאס, משעמם. אז הם מגיעים לסמים ושם זה לא נמאס ולא משעמם. גם סמים שלא גורמים להתמכרות כימית, גורמים להתמכרות פסיכולוגית בגלל ההנאה שיש בהם.
    כתבתי בתגובה מקודם, לי.ד. שסמים זה כמובן לא הדבר האמיתי, וזה גורם לבסוף לנזק נורא מכל בחינה.

    שמחה זה התחברות עם משהו יותר גדול, כלומר יותר כללי. בגמרא יש מידת אורך שנקראת טפח, זה כל האצבעות ביד. טפח שמח זה שיש קצת רווח בין האצבעות, טפח עצוב זה שכל האצבעות לחוצות חזק זו עם זו, אין התפשטות למרחב. כל שמחה היא התפשטות למשהו רחב יותר, זו המהות של שמחה. בשיט ביאכטה או להיות עם נשים יפות, נראה שאתחבר לרוחב של חוויית הים, או לאדם אחר. אבל זה לא באמת חיבור, לכן מהר זה משעמם (יש אנשים שאצלם בשיט יש חיבור אמיתי עם חוויית הרוחב של הים והם באמת תמיד שמחים להפליג). חווייה של סמים שבה שהמציאות היא חלום, כלומר אין חומר כבד גס ועכור שחוסם אותי מלחוות את רשמי החושים בעוצמה רבה, האי גם התחברות למשהו רחב יותר מהאני הפרטי שלי. התחברות לרשמי החושים שקולטים יופי, בצורה הכי פשוטה.

    הגוף יש לו את השמחה מובנית בתוכו. כל הבריאה היא כך. כי היא נבראה באופן שהיא מיועדת ומוכנה להתחברות עם הרחב יותר, הכללי. הבריאה עשוייה משמחה, כי היא עשוייה מהמציאות הרחבה הכללית של הבורא. הגוף בעצמו הוא חתיכת שמחה בעצם העובדה שהוא גוף והוא קיים. העץ שמח שהוא צומח, הזבוב שמח שהוא עף. לא צריך בשביל זה שום השגות ושום שכליות כלל.
    השמחה הפשוטה הזו היא גילוי אלוהות הכי גדול. כי החומר מראה שיש לו מציאות עצמאית, ניתוק מהבורא, מהרחב והכללי. אבן זה רק אבן, קיימת בעצמה, לא מחוברת לשום דבר. אבן היא עצובה, מה שמחה יכולה להיות לה? היא לא מתחברת עם שום דבר, לא נושמת, לא אוכלת, לא מתנועעת, לא מתבטאת, לא מתלבשת בבגדים צבעוניים, אין לה חברים, לא הולכת לשחות בים, לא הולכת למופע מוזיקה, מציאות מנותקת בתוך עצמה, כאילו היא לבד בעולם, לא רואים שהיא מקבלת חיים מבחוץ, שהיא יונקת, ניזונה. כאילו אין לה בורא שמחייה ומזין אותה ומשפיע עליה ממהותו הרחבה הפתוחה הכללית. זה החושך הכי גדול, החומר המוחשי, במיוחד יסוד העפר שהוא הכי מוחשי. אם החושך הזה בעצמו הופך לאור, כלומר לחיבור עם הבורא והכלליות, זה האור הכי גדול. לראות אבן רוקדת בשמחה, זה האור הכי גדול.
    הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן
    וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל־הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה

    רבי ירוחם לימד שדברים כאלה חייבים לצייר מוחשי פשוט עד הסוף. הנמשל מגיע רק אחרי הסתכלות פשוטה. תחשוב ממש פיזית, בציור ריאליסטי, שאתה רואה הר, וההר מתחיל לרקוד כמו גדי. או להוציא מתוכו מיץ תפוזים. או להפוך לנוזל מרוב התרגשות.
    כמה גילוי אלוהות יש בזה, יותר מכל דבר אחר. כי הר הוא הדבר שהכי נראה כחושך, כלומר כמכחיש שיש לו בורא ושהוא מקבל שפע מבחוץ, שהוא תלוי במה שנמצא מחוץ לו, אוהב אותו, נרגש ממנו, שמח. ההר עושה פרצוף קפוא, קפוץ, עומד במקום, שותק, אדיש, חזק, לא צריך אף אחד. זה סתם פוזה של "גבר", בפנים יש לו לב של גוזל.
    אם יש "גבר" שעומד בעולם כמו הר, ופתאום יוצאת ממנו דמעה מרוב אהבה, זה הרבה יותר חזק מבכי והתפרצויות רגש של מישהו שכולו לב פתוח ורך. לכן יצחק בחר דווקא בעשיו, ממנו יכול לצאת גילוי יותר מאיר. ויעקב בסוף קיבל רק כי הוא עבד שיהיו לו "ידי עשיו", יסוד חומרי חזק.

    ההרים לא למדו מורה נבוכים וספר הזוהר. כשכלב משתולל על כר דשא הוא לא צריך ללמוד משהו כדי שגופו יהנה מההשגה. כשהכלב משתולל על הדשא זה גילוי אלוהות, כי הכלב מתחבר לטבע, לחיים, למשהו שהוא מחוץ למציאות החומרית שלו. השמחה של הכלב היא החיבור הזה. ניתוק זה אדישות וקפאון, עצב. כלומר כשאני מצומצם רק לגבולות של גוש החומר שהוא אני ואין שום שייכות עם שום דבר שמחוץ לו, כמו אבן. השמחה בהכרח באה מחיבור למשהו שבחוץ, אם הכלב בדשא שמח, זה כי יש לו חווייה של חיבור עם מה שחוץ לו. הריח, הרעננות, המגע, הרוחב של שדה הדשא. מה זה "מה שחוץ לו"? אנחנו אומרים הטבע. טבע זה רק אוסף של אבנים, דברים דוממים, שאין מה להתחבר איתם, כל אחד מהם אילם ואדיש ושקוע רק בעצמו. יש בעלי חיים, הכלב שרוקד ומתגלגל על דשא רענן לא מתחבר עכשיו עם כלב אחר, בטח לא עם חתול או ציפור או חיפושית. גם לא איתי, שיחררתי לו את הרצועה והוא רץ לתוך מרחב הדשא ומתגלגל שם בלעדי. ממה הוא כל כך שמח? אם הוא שמח הוא מתחבר עם משהו, עם מה?
    אנו אומרים, הוא מתחבר עם הטבע. שוב, מה זה טבע. בהכרח טבע זה משהו חי וכללי, שאפשר להיות מנותק ממנו אם אני מצטמצם בגובול של עצמי החומרי, או מחובר אליו, אם אני נפתח, מתנועע, נושם. הטבע זה החיים הכלליים של העולם, שזה האלוהים החיים שמחיה את העולם ומשפיע עליו את מציאותו. אז ההשתוללות של הכלב היא התחברות לאלהים, השמחה שלו היא גילוי העובדה שהכל הוא אלהים. זה האור הכי גדול, זה יותר מלהבין את כל המורה נבוכים וספר הזוהר. הכלב מגיע לזה בלי שום לימוד והבנה.
    מה שכתוב בספר יצירה "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן כשלהבת קשורה בגחלת" הכוונה הסוף הוא החומר, והתחילה הוא האור הכי עליון ובוהק וזך. האור הכי עליון נעוץ דווקא בחומר. לכן אדם הראשון אכל מפרי העץ, כדי לקבל את התפישה החומרית של חושים. השכל לא נהנה מלהתגלגל על הדשא, מלשכשך בים, ושם האור הכי גדול לכן היה הכרח לאכול מפרי העץ.

    הנבואה זו שמחת החוש. זו השתחררות של החוש מהחומר המוצק העפרורי הכבד החוסם, לחוויות חוש חלומיות שאין גבול לעוצמתן. החוויות האלה יכולות להיות כל דבר. הכי חזק זה להסתכל בכסא הכבוד בדרך של חוש, כמו שמתואר בחזון יחזקאל לפי פשוטו ממש. אבל גם לאכול גלידה זו חוויית חוש לא רעה. כל חוויות החוש בעקרון זה אותו דבר.

    השכל יושב כמו אבן על הגוף וחונק אותו ולא מאפשר לו את השמחה הזו. כמו עפר על הלהבה. השכל יודע לשמח את עצמו, הוא לומד ומבין והוא נהנה. אבל הוא לא יודע לשמח גוף. אז באים לשכל ומסבירים לו בהגיון: תהנה מההנאות שלך, תלמד ותבין ותרגיש אור. אתה חלק חשוב ממני, חיוני, ולא אבטל אותך. אבל תן לילד לחיות, על תשב עליו ותחנוק אותו. יש לך ילד בן שלוש, ואתה מלמד אותו ספרים מסובכים כל היום, או שאתה לומד והוא צריך לשבת לידך, והוא לא נוסע על אופניים ומתרוצץ וצוחק, אתה הורג אותו. קובר אותו חי. תתבייש. אם השכל קצת מקשיב וקצץ זז הצידה, מבין שלא רק הוא חשוב וכל השאר זה חומריות בזוייה ובהמית שצריך לתקן, לשנות, להפוך לשכל או לעבד נרצע של השכל, אז הגוף פתאום יש לו טיפה אוויר.

    .

    .

    כל הספר "אדם חי" כגישה בפסיכולוגיה מנסה לדבר על העניין הזה, להסביר לשכל בהגיון, בשפה שלו, שיוכל להבין, שהוא צריך לזוז קצת הצידה, לפנות מקום, לא להשתלט, לא להתנשא מעל הגוף. לדעת את מקומו ותפקידו. הוא לא צריך להתבטל בשביל זה. הוא לא כזה גרוע שאו שהוא יתגאה על הכל וישתלט על הכל או שצריך להרוג אותו. כמו יבלית בגינה. הוא יכול להיות עוד צמח יפה וחשוב בגינה ביחד עם שאר הצמחים. יש לו תפקיד חיוני במערכת, אבל הוא לא היחיד, יש נפש בהמית וגוף שגם הם חשובים לא פחות והוא תורם להם והם לו. 

    התרפיה נובעת מכך שהשכל פחות אלים ושתלטן ויהיר. אם הגוף מפסיק לפחד ולהתכווץ, הוא כבר עושה את התרפיה בעצמו, הוא מתחיל להתרוצץ בדשא לבד. כמו כלב שרק צריך לפתוח לו את הרצועה, מכאן הוא כבר ישמח בכוחות עצמו. 
    .
    .
    .
    תמיד זה כמו בחינוך. ילד רוצה להכיר את החכמה של אביו, את חיי החכמה, לנסות להצטרף לזה כפי יכולתו, וכך להתפתח. אם אבא הסביר משהו, אפילו בתרגום פשטני ומגושם לשפה של ילד, הילד שמח מזה, זה מוסיף לו חיות כי התפתחות זו חיות. 

    ילד שאין לו את זה הוא נטוש ועצוב ולא מתפתח. 

    אבל לפעמים, במינון נכון, האבא צריך לתת לילד לצאת החוצה, להיות בלי אבא, במגרש המשחקים, לרוץ, לקפוץ, לצעוק, לשחק כדורגל ולנסוע באופניים. אחרת לילד לא תהיה ילדות, הוא יגדל ילד חיוור זקן ועצוב. 

    יש שמחת גוף ששייכת לספיגה שלו מהשגות השכל, ויש שמחת גוף בלי שכל בכלל. וצריך את שני הדברים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s