מתוך מכתב, שבו ניסיתי לסכם באופן קצר ופשוט ככל האפשר את העניין הזה.
שלום …, בשיעורים האחרונים, גם בזוהר וגם במורה נבוכים, עסקנו בזה.
.
.
יש ספירת כתר, ששם הכל אחדות פשוטה ומוחלטת בלי מורכבות כלל, ושם וודאי אין שום שייכות לגוף, לא לבורא ולא לשום דבר. בכתר אין שום הגדרות, כי כל הגדרה זה גבול, בין מה שעונה על ההגדרה למה שמחוץ לה. לכן גם אין שום 'דבר' או 'משהו', כי 'משהו' יכול להיות 'משהו' רק אם יש לו הגדרה שאומרת מה הוא. הכתר הוא האין סוף שאין בו שום הגדרה ולכן גם שום מילה ושום תפישת מחשבה (הכתר הוא מה שרומז לכיוון האין סוף, אני כותב כאילו כתר ואין סוף זה היינו הך, כי לכאן לא חשובה ההבחנה ביניהם).
.
.
מצד הכתר לא יתכן כלל שיהיו נבראים, כי לא יתכן שיהיה משהו מחוץ לאחדות הפשוטה, כי אז יש גבול שקובע מהו "מחוץ". גם אם יש עוד משהו מלבדו הוא כבר לא אחד מוחלט. גם אם יש בבריאה כלב וחתול, הרי בהכרח הוא חשב ורצה מראש שלבסוף יהיו כלב וחתול. לא יתכן שהוא לא ידע את זה ואחר כך התחדש לו פתאום. הוא גם נצחי, אין אצלו לפני ואחרי במובן של זמן. אם תמיד הוא ידע שלבסוף יימצאו כלב וחתול, הרי הידיעה הזו היא כבר לא אחדות פשוטה מוחלטת בלי מורכבות כלל. המחשבה אודות חתול שהוא שונה מכלב היא בעצמה מורכבות, גם בלי שייבראו למעשה כלב וחתול.
.
.
יש גם ספירת חכמה, ששם מציאות פירושה להיות 'משהו', כלומר מוגדר. היסוד של החכמה הוא חוק הסתירה, שאומר שא'=א'. כלומר א' לא שווה לב'. כלומר א' מוגדר בהגדרה כלשהי, והוא נשאר בהגדרה הזו כל זמן שאין משהו לפי חוקי הטבע או ההגיון שיכול לשנות את זה. כלב לא יכול להיות גם חתול. המספר שתיים לא יכול להיות גם שלוש. כל דבר מוגדר והוא לא יכול להיות מחוץ להגדרה שלו. זה ה'יש'. הכתר הוא 'אין', אין שם 'משהו', אין דברים, אין שום דבר. בחכמה יש דברים כי יש הגדרות.
בספירת החכמה גם הבורא מוגדר. כי יש בורא לעולם. בלי הגדרה של הבורא אז אין בורא לעולם. האין סוף הוא לא מציאות. למשל אם יש משולש שאורך צלעו אין סוף. אם אין סוף לצלע היא לא תיפגש עם צלע אחרת כי הפגישה היא הסוף של הצלע. ואם לא תיפגש אין קודקודים למשולש,
הוא לא תוחם שטח כלל, הוא לא מצולע, הוא לא קיים כלל (זה באריסטו פיזיקה ג' ה', ובהערות ורמיזות של אבן סינא א' י"א יש ביאור ארוך ועמוק בזה).
.
.
במורה נבוכים א' א' כתב שהאדם נברא בצלם אלהים, הפירוש הוא הכח המדבר (זה השכל שדיבר בו באמצע הפרק. בסוף הפרק דיבר בשכל העיוני המופשט. ובשיעור הארכתי לדבר על זה). "ויברא אלהים את האדם בצלמו", הפירוש בצלמו של האדם, שהו צורתו הטבעית שזה הכח המדבר, "בצלם אלהים ברא אותו", צלם האדם הוא צלם אלהים. כומר כתוב כאן שצורתו הטבעית של אלהים זה הכח המדבר. זה גם כתוב במו"נ א' ע"ב שנקרא שיעור קומה, כמו שכתב בפירוש שם טוב שם, כלומר התואר של אלהים כדמות אדם. ומבואר שם שזה הכח המדבר.
זו הגשמה גמורה.
במו"נ א' א' כתב גם שיש לאלהים תואר, כי צלמי טחוריכם זה תואר, וכמו שכתב שם. והאדם נקרא צלם אלהים גם במובן של "צלמי טחוריכם" שזה תואר.
.
גם במו"נ א' מ"ו כתב:
""גדול כוחן של נביאים, שהם מדמין את הצורה ליוצרה, שנאמר: 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם'". כבר ביארו כי אלו הצורות כולם אשר ישיגום הנביאים כולם במראה הנבואה, הם צורות נבראות, השם יתברך בוראם; והוא האמת, כי כל צורה מדומה היא ברואה. […] וכאילו הם אומרים: מה גדול מה שהוצרכו הנביאים לעשותו, בהיותם מורים על עצמו יתעלה בעניינים הנבראים אשר בראם. והבן זה מאוד.
כבר פירשו ובארו על עצמם הנקותם מהאמנת הגשמות, ושכל צורה ותמונה שיראו במראה הנבואה הם עניינים נבראים. אמנם דימו את הצורה ליוצרה"
.
הבורא מופשט לגמרי. במו"נ א' נ"ב כתב שלא יתכן שיהיה שום דמיון כלל בין המופשט המוחלט למשהו מוגבל, וזה פשוט. איך יתכן שהצורה הנבראת שראו הנביאים יש בה דמיון כלשהו לאל המופשט לחלוטין? איך יתכן לדמות צורה ליוצרה?
אלא כתוב כאן שהבורא עצמו יש לו גם כן תואר, והתואר שלו דומה לדמות אדם שראה יחזקאל יושבת על הכסא.
אין לבורא גוף חומרי, הצורה הנבראת היא לא גוף חומרי. למשל אם בחלומי אני רואה את ראובן, אין כאן מציאות חומרית של ראובן, אבל יש את המראה של ראובן שראיתי בחלום. מראה ללא גוף נקרא אור, והגוף של הבורא עשוי מאור כזה. והוא בדמות אדם. זה עניין שיעור קומה, שכתב הרמב"ם בהקדמת פרק חלק ביסוד השביעי. שם כתוב שמה שרבינו התנבא לא דרך שום מחיצה ואמצעי, אלא בלי חציצה. אם הבורא מופשט איך יתכן שאדם ידבר עם הבורא בלי חציצה? אלא העניין הוא שיעור קומה, שהוא תיאור התואר של האלוהים כדמות אדם. מציאותו של הבורא בספירת חכמה היא בהיותו בעל תואר כזה, ואת זה ראה משה בלי חציצה.
בהלכות יסודי התורה ד' ז' כתב:
"וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶן גֹּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן, אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכֹּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן."
איך ניתן לדעת את אדון הכל במדרגה של ידיעת צורה שהיא ידיעה של משהו מוגדר שאדם יכול לתפוש, שהרי האין סוף המוחלט הפשוט שאין בו מורכבות כלל אין בו שום גבול והגדרה והוא לא ניתן לתפישה כלל, וזה לא דומה לתפישת צורות שהן מוגדרות. אלא מדובר בתפישת האל שבספירת חכמה שהוא שיעור קומה וכמראה דמות אדם. טהתצורה היא השיעור קומה השזה. וכל העולם הוא השיעור קומה הזה, והאדם גם כן, כי האדם עולם קטן, וכמו שכתב במו"נ א' ע"ב.
כתבתי בכל זה באריכות ברשימות הקודמות באדם חי, שהן מתוך סיכומי השיעורים במורה נבוכים ובזוהר.
.
.
הקבלה היא שכל אחר, שונה מהשכל הרגיל. במו"נ א' נ"ז כתב:
"ולא יבחנו אלו הענינים הדקים שכמעט יבצרו מן השכל במילות הנהוגות אשר הם הסיבה הגדולה בהטעאה כי יצר בנו הדיבור מאוד מאוד בכל לשון עד שלא נצייר הענין ההוא אלא בהקל [חוסר דיוק] בדיבור."
אסור שיהיה חוסר דיוק בעניינים האלה. לכן אסור כל עיקר לדבר בהם ולחשוב בהם. אבל כל זה הוא רק "במילות הנהוגות". השכל שאנו רגילים בו.
אבל יש מילות שאינן נהוגות, שכל של גדלות מוחין, שהוא שפה שהיא זרה לנו ואנו צריכים ללמוד אותה כמו מי שלומד סינית.
.
למשל ילד מזהה אהבה עם לתת סוכריות. אם אני פעם נותן לו סוכריות ופעם מעניש אותו זה אצלו סתירה ברורה בהכרח. אצל מבוגר יש תפישה יותר מופשטת, הוא תופש שאהבה זה מעל נתינת סוכריות, ולכן אצלו אין סתירה בין נתינת סוכריות להענשה במקום הראוי. גם המבוגר פועל לפי שכל ולא אומר סתירות, רק שלילד זה נראה כמו סתירות כי השכל שלו פחות מופשט. ילד מתפתח מעצמו, אבל אנחנו צריכים פעולה מיוחדת כדי להתפתח למדרגת גדלות מוחין שהיא שכל יותר מופשט ומבוגר מהשכל שאנו מורגלים בו.
.
.
בנושא שלנו יש שני עניינים בשכל של הקבלה, שהם שונים מהשכל שאנו מורגלים בו.
האחד,
לפי השכל שלנו מה שהבורא מופשט ואחד מוחלט בלי מורכבות כלל, זה סותר למציאות של ספירת חכמה ששם הכל מוגדר ומוגבל.
המו"נ א' ע"ב כתב על זה שכוחות בני האדם מקצרות לדעתו. כתומר השכל שלנו קצר, קטנות מוחין. יש שכל רחב, של גדלות מוחין, ששם זה כן ידוע.
זה לשונו:
"והשם יתברך אינו כוח בגוף העולם, אבל נפרד מכל חלקי העולם; והנהגתו יתעלה והשגחתו מחוברת לעולם בכללו חיבור נעלם ממנו תכליתו, וכוחות בני אדם מקצרות לדעתו; כי המופת יעמוד על הבדלו יתעלה מן העולם והנקותו ממנו, והמופת יעמוד על מציאות מעשה הנהגתו והשגחתו בכל חלק מחלקיו, ואפילו הדק הפחות; ישתבח מי שנצְחָנו שלמותו!"
.
אצלנו יש סתירה בין מה שהוא מופשט לחלוטין ונקי ומובדל מכל ענייני העולם, לבין מה שהוא מנהיג ומשגיח על כל פרט בעולם (בעצם הסתירה היא בזה שבכלל יש עולם). לפי הקבלה זו לא סתירה, ואנו צריכים להיות ביחס של ישתבח מי שנצחנו שלמותו. כלורמ אנו ניצבים כאן מול שכל גבוה מאיתנו. צריך פשוט לקבל את זה, להקשיב, לחיות עם זה, לא להתקומם נגד הסתירה, ובשום אופן לא לנסות ליישב אותה או לרכך אותה או לקרב אותה לשכל. אדרבא, צריך לחדד אותה.
אסור לנסות ליישב, וגם לא לומר "כביכול" או מצד הנבראים זה כך ומצד הבורא בעצמו זה אחרת, וכל מיני זיופים וטישטושים כגון אלה. הנסיון לקרב את זה לשכל הרגיל הוא היפך הכוונה, הוא להגשים ולעשות מהבורא עבודה זרה קטנה, להכניס אותו לשכל המצומצם הפשוט הרגיל של ההמון.
.
.
העניין השני קשה עוד יותר.
לפי האמת אין שום דרך להתעלם מכך שיש נבראים. אני חושב משמע אני קיים. לפחות אני קיים כמחשבה. איך אני יכול לתפוש שאינני קיים, אם אינני קיים אין "אני" שיתפוש שאינני קיים.
לכן מוכרח שיש שתי בחינות, כתר וחכמה. בספירת כתר אני לא קיים, אבל בספירת חכמה אני כן קיים. בספירת חכמה לבורא יש תואר של "כמראה דמות אדם" שהוא אור נברא (כמו שדיבר במו"נ א' ה' על האורים הנבראים, ובעוד מקומות, הבאתי בסיכום השיעור 0020) אבל הוא התואר של הבורא עצמו כי היוצר דומה לצורה.
.
אם שואלים האם יש נבראים, האם לבורא יש גוף, לפי השכל הרגיל התשובה תהיה בהכרח שיש שתי תשובות על השאלה הזו (מבחינת כתר אין, מבחינת חכמה יש).
אבל לפי הקבלה התשובה היא שיש רק תשובה אחת על השאלה הזו. אין נבראים ולבורא אין גוף. זו תשובה אחת באופן מוחלט. אין שום צד שני. זה הפירוש בשפת הקבלה לכך שספירת כתר היא מעל ספירת חכמה.
.
.
אם אדם שואל את פנימיות התורה את השאלה הזו, האם קיימים נבראים, והיא עונה לו חד משמעית "לא!". האדם מתחיל לומר "אבל…", הוא רוצה לשאול, אבל אני קיים, איך זה ייתכן, כל התורה מדברת על ספירת חכמה, כל מעשה בראשית אלה הצורות שהן ספירת חכמה שממנה משתלשלות כל הצורות. בלי חכמה אין מילים כלל ואין נבראים כלל ואז גם אין תורה כלל. האם התורה אינה אמת?
התורה לפי הפנימיות שלה, לפי אמיתה, לא מרשה לשאול שאלות כאלה, ברגע שהאדם פותח את הפה לשאול, מייד אומרים לו שתוק!
השאלות של האדם נובעות מהשכל הרגיל שלו. הוא שואל כדי להתבצר בשכל הזה, הוא לא מוכן לוותר עליו, לכן הוא מנסה להכריח שהדברים יהיו מתאימים לשכל הרגיל שלו ולכן הוא שואל.
אבל העניין כאן הוא לצאת מהשכל הרגיל, כדי לעלות בסולם לשכל של גדלות מוחין. כדי להתחיל לעלות צריך קודם לשחרר את ההאחזות בשכל הקטן. לכן אומרים לו "שתוק!". תרגיע את השכל הקטן, תוותר עליו, תהיה במצב של "ברוך מי שנצחנו שלמותו". תהיה מובס, כנוע, מסתכל בהכנעה כלפי מעלה. כך לבסוף תגיע לשכל של גדלות מוחין ורק אז הדברים יכנסו לליבך ותבין.
.
.
זה מאד קשה מבחינת מידות וטהרת הלב, זה דורש ענווה רבה, התבטלות. צריך כאן גם מורה שיוביל ויראה את הדרך. בלי מורה אם מוותרים על השכל שוקעים במיסטיקה ודמיונות והולכים לאיבוד לגמרי. רק מורה שכבר יודע מה הוא השכל של גדלות מוחין, יכול לאחוז ביד ולכוון שהמסע יתקדם לכיוון ההוא ולא ידרדר לבלבולי פנטזיות. שזה לא ידרדר למצב שבו מותר לומר כל דבר, וכל אחד בודה מדימינו היצירתי ומפרש ואומר כל מיני דברים. לכן לימוד קבלה אסור שיהיה נחלת הכלל. להיפך, זו חכמה חמורה הרבה יותר ממתימטיקה, וכמו שבמתמטיקה אי אפשר לומר לפי דעתי, לפי ליבי, לפי הדמיון היצירתי שלי, לפי החווייה המיסטית שלי, יוצא שאחת ועוד אחת הן שלוש, בקבלה זה עוד הרבה יותר חמור ומדוייק. ומוכרח שיהיה מורה שיודע לומר מה נכון לומר ומה לא. לכן זה נקרא קבלה, שמקבלים את זה איש מפי איש. לקרוא בספר זה לקיחה, הקורא לוקח מהספר מה שהוא מבין. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. הרי כל העם למד ולמה דווקא יהושע נחשב זה שנמסר לו. אלא המסירה היא העניין הזה של הסוד של התורה, שדורש מסירה מיוחדת ממורה, וקבלה מיוחדת מהתלמיד.
.
.
בספירת חכמה יש לבורא גוף של אור ותואר כמראה דמות אדם, ובעיקר יש לו רגשות כמראה דמות רגשות אדם. וכמו שכל התנ"ך מלא מזה, והתפילה והעבודה וכל מדרשי חז"ל וכל העולם הרגשי של אמונה ועבודת ה'. היא לא קיימת ובכל זאת אנו חיים בה והאלוהים שלנו הוא בה ויש לו תואר.
ספירת חכמה אינה שקר. חלילה. אם שואלים האם יש שתי בחינות, האחת כתר והשנייה חכמה, והתשובה היא שלא, יש רק בחינה אחת והיא הכתר ואין בלתה, בלי "אבל" ובלי שום שאלות וטענות ושום סייגים. מה שכתר רק הוא קיים זה לא "מצד אחד אבל מצד שני…" ולא "מבחינה מסויימת", ולא: "מצדו של הבורא בעצמו אבל מצד הנבראים זה אחרת", ולא "כביכול" אלא זה מוחלט לחלוטין בלי שום סייג כלל. לפי השכל הרגיל הפשוט הקטן נובע מזה בהכרח שספירת חכמה לא קיימת. כלומר אנחנו לא קיימים, אין נבראים. לכאורה באמת יוצא שאין נבראים, רק יש שאלה איך ייתכן שאין נבראים והרי יש נבראים, והתשובה היא "שתוק!" אבל זה לא ניסוח מדוייק, באמת בכלל לא יוצא מזה שאין נבראים ושאין ספירת חכמה ושאין לבורא תואר. איך יכול להיות שלא נובע מזה שאין נבראים? לפי השכל של גדלות מוחין זה כך, ועלינו לקבל את זה בידיעה שכוחות האדם מקצרות לדעתו ואנו אומרים ברוך מי שנצחנו שלמותו. זו השפה של הקבלה, שהיא אחרת כי היא נובעת משכל אחר, של גדלות מוחין, שאיננו במדרגה של גדלות ותפישה מופשטת כדי לחוות שאנו מבינים אותו, ואנו מתלמדים ולבסוף אולי נבין. כמו שאומרים לנערים "כשתגדל תבין", והם מתקוממים מאוד אבל כך זה באמת.
לכן זו תורת הסוד, ושאלו הרי הכל כתוב בספרי הקבלה אז איך זה סוד, ובאמת מה שכתוב לא נתפש ולכן זה נשאר סוד.
.
.
שוב, מה שיש נבראים זו אמת מוחלטת וגמורה. זה הרי כתוב בתורה, כתוב "בראשית ברא", הרי שיש בריאה. והתורה היא אמת. גם אנו רואים בעליל שיש נבראים. אסור לנו להיות עקומי שכל ולומר שמה שאני רואה בעליל אינו אמת. זה לא שקר ולא אשליה ולא "כביכול". לומר שזה שקר לא פותר כלום, כי סוף סוף איך יתכן שיש שקר אם הבורא הוא אחדות פשוטה בלי מורכבות כלל, האחדות המוחלטת לא משאירה מקום שתהיה אשליה או שקר של מציאות של נבראים. אלא וודאי אמת גמורה ופשוטה שיש נבראים. ועדיין אין נבראים באופן מוחלט ופשוט וחד משמעי לגמרי, וכמו כן אין לבורא שום תואר כלל, באופן מוחלט. זה הגיון של קבלה. הוא לא סתירה לשכל. הוא לא מיסטיקה או שחרור הכבלים ורשות לומר כל דבר חידתי. הוא שכל, כלומר חוקיות, עקביות, דיוק, סדר. אבל זה שכל של גדלות מוחין, מה שלנו זה נראה חידתיות זה רק כי אנו קטנים, זה לא חידתי, מי שהגיע למדרגה מבין את זה ברור בלי סתירה או חידה.
מי שלא זכה לתורת הסוד, אדם פשוט, שקורא בתורה ומתפלל, אצלו לבורא יש גוף, שמתגלה בעיקר כרגש, מחשבה, דיבור, השגחה, הנהגה, מערכת יחסים, חווייה של נוכחות אלוהית, כי כל התורה היא כלשון בני אדם, והפירוש בני אדם הפשוטים, ההמון, והכל בדרך גוף.
אם ההמון מאמין לרמב"ם, ואומר אני יודע ומשיג וקורא בתורה שיש לבורא גוף, וכך אני חי ומתנהג, אבל אני יודע שהרמב"ם אמר שאין גוף, ואני מתבטל לרמב"ם ויודע שדבריו אמת גם אם אני לא משיג ולא מבין כלל, ואני חי עם זה שאני מקבל את הרמב"ם שאמר שאין גוף ואני ממשיך להתפלל ולקורא מדרשים ותנ"ך על דרך שיש גוף, אז המון כזה הוא כשר וטוב. הניסוח של י"ג עיקרי האמונה הוא בשביל ההמון והוא על דרך זו. י"ג עיקרי האמונה זה לא עניין למדני, זה רק סיכום של נקודות בלי למדנות, שההמון ישנן את זה ויאמר אני מאמין בזה, וביחד עם זה יחזור להמוניותו ויחיה מול אלוה שיש לו גוף ורגש והכל בסדר.
אם ההמון אומר הרמב"ם מקשקש שטויות, הרי כתוב שיש לבורא גוף, והרמב"ם לא יכול לחלוק על פסוק מפורש, על זה כל ההתקפות המרות של הרמב"ם. זה אומר שההמון מפרש את העניין של גוף באופן מוחלט, פשוט, המוני, בלי הסוד של הקבלה שאומר שיש רק כתר ואין גוף.
אם ההמון אומר אני חי מול בורא בעל רגש וגוף, כי זו מדרגתי ורק כך אני יכול לתפוש, אבל אני מאמין לרמב"ם בלי להבין כלל מה הוא אומר, יש בהמון משהו כנוע, כפוף, שמשיג שהוא קטן, מוגבל. כמו ילד שמשיג שאבא שלו יודע יותר טוב ממנו למרות שהוא לא מבין את זה. אבל אם הילד מורד באבא ואומר אני יודע שאבא טועה כי השכל שלי הוא סוף דבר, וההמון מחליט שהוא חולק על הרמב"ם, זו הגשמה ועבודה זרה וחורבן האמונה ונגד זה הרמב"ם נלחם.
.
.
.
.
מכתב המשך:
"כנראה לא כתבתי ברור,
הכתר, האחד הפשוט בלי מורכבות כלל, לא ייתכן שברא את העולם. שהרי אם לבסוף נברא מציאות של כלב ושל חתול, הרי שורש מציאותם ממנו, הוא המצוי ראשון שממציא כל נמצא, הוא ידע מראש על זה ורצה בזה, והידיעה והרצון האלה הם מורכבות שסותרת את האחדות הפשוטה. לכן בורא העולם בהכרח הוא האלוהים שבספירת חכמה, שהוא כמראה דמות אדם ויש בו מורכבות וריבוי. לכן כתוב דווקא בראשית ברא "אלוהים" את השמיים ואת הארץ ולא השם. "אלוהים" פירושו בעל הכוחות כולם כמו שכתב הרמב"ן על בראשית א' א', והכוחות הם ריבוי ולכן זה לא האין סוף הפשוט האחד.
.
כאמור אם שואלים האם לבורא יש תואר, התשובה היא אחת בלבד, שאין לו תואר. נקודה. כאן זה מסתיים. לא ממשיכים "אבל…", לא אומרים אבל כתוב שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, שיש שיעור קומה, שיש נבראים וכו' וכו'. לא אומרים מבחינה אחת הוא אחד פשוט שלא מאפשר מקום לנבראים אבל מבחינה אחרת יש צמצום וכו'. אין מבחינה זו ומבחינה זו וכל עניין שכזה.
.
עיקר האמונה השלישי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, כמו הנוסח שכתוב בסידורים (שהוא קיצור שנערך על פי דברי הרמב"ם בהקדמת פרק חלק):
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל"
עיקרי האמונה אינם עניין למדני, אלא הם נוסח שמיועד להמון, ההמון אומר שהוא מאמין בזה וכך הוא בתוך האמונה גם בלי להבין מה אמר.
עיקר האמונה קובע שאין לבורא שום גוף ושום דמיון ואין לזוז מזה כלל ואין לומר שיש גם בחינה או צד כלשהו של שיעור קומה שבה הבורא הוא כמראה דמות אדם. מי שזז מזה מוגדר להלכה על ידי הרמב"ם כאפיקורס גמור.
אם הבורא מופשט לגמרי, אחד פשוט שאין בו מורכבות כלל, אז לא יתכן שיהיו נבראים. וזה נכון. זה נאמר במה שאמרנו שהבורא אין לו גוף ולא דמיון.
וביחד עם זה זה לא שולל שיש נבראים. הרי מעיקרי האמונה גם שיש נבראים:
"אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים"
.
.
.
אמרנו שזה השכל של גדלות מוחין של חכמת הנסתר, שאומרים שהבורא הוא אחד פשוט בלי מורכבות כלל, ונאמר בזה ממילא שאין נבראים. ואורמים שכאן סוף הדיבור בעניין זה ואין המשך של צד נוסף או בחינה נוספת.
בשכל הרגיל שלנו, של קטנות מוחין, נובע מזה בהכרח שאין נבראים, אבל לפי השכל של גדלות מוחין זה לא שולל שיש נבראים.
משל לזה, אם יש אוהבים שאהבתם גמורה באופן מוחלט. כלשון שיר השירים כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבתיה. אם יתן איש את הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. אהבה גמורה ללא סייג וללא שיור כלל, כזו שאיננו יכולים לשער, ובוודאי אין לה אפשרות קיום בעולם שלנו. אם נשאל אחד מהאוהבים האם אתם אחד, הוא ישיב אנחנו אחד גמור ופשוט. אין באחדותנו המוחלטת שום צד אחר של חוסר אחדות ושום סייג ושום שיור כלל.
ואז נשאל: אבל בבוקר כל אחד מכם הולך לעבודתו, ומדבר עם חבריו, אז אתם שני גופים ושני אנשים, והרי יש צד שבו אתם לא אחד. והתשובה תהיה זה לא אמת, אנחנו כן אחד גמור ומוחלט בלי שום סייג. אבל זה לא שולל שכל אחד יעסוק בענייניו בלי האחר.
כעין זה מה שאין נבראים והאלוה אחד פשוט וגמור לא שולל שיש נבראים. האל של הנבראים הוא האל שהוא מה שהנביאים מדמים צורה ליוצרה, הוא שיעור קומה, כמראה דמות אדם. כי האחד הפשוט לא יכול להיות האל של הנבראים כי אין בו מורכבות כלל ונבראים זה מורכבות.
.
.
ביהדות יש הגשמה יותר מבכל דת של עבודה זרה.
"וְהַצּוּרוֹת שֶׁאֵין לָהֶן גֹּלֶם אֵינָן נִרְאִין לָעַיִן, אֶלָּא בְּעֵין הַלֵּב הֵן יְדוּעִין, כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ אֲדוֹן הַכֹּל בְּלֹא רְאִיַּת עַיִן."
אברהם לגבי הפיכת סדום מתמקח עם האלוהים, לוחץ עליו לשנות את רצונו, ומצליח, משה רבינו מדבר איתו כדבר אדם עם חברו, משיג אותו בלי משלים ובלי כח המדמה ובלי חציצה כלל, מדבר איתו כדבר איש עם חברו.
"פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְהוָה יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."
"פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר יְהוָה עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ"
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם."
ועוד הרבה כיו"ב. אצל עובדי עבודה זרה אין דיבור עם האליל שלהם באופן חי כזה.
בגלל ספירת כתר שאומרת שאין לבורא שום גוף ותואר חיובי ודמיון, והוא מופשט ואחד לחלוטין בלי מורכבות כלל, ושכאן נגמר העניין ואין חלילה שום בחינה אחרת ושום צד אחר, מזה נפתחת הרשות להגשמה קיצונית ללא סייג. כי ככל שנגשים, עדיין יישאר שאין יותר מהאמירה שהבורא מופשט לחלוטין ואפילו לא יתכן כלל שיהיו נבראים.
.
.
במדרש בראשית רבה א' א' נאמר:
"התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה"
יש במדרש שניים, המלך והאומן. האומן הוא הדמיורגוס שכתב אפלטון בטימיאוס (דמיורגוס ביוונית פירושו אומן), שהסתכל בדגם העולם המושלם המופשט ולפי זה ברא את העולם החומרי. הקב"ה הוא האומן, ומעליו יש את המלך. הקב"ה זה השכל הפועל, כלומר ספירת מלכות.
.
זה גם לשון המורה נבוכים ג' נ"ב:
"אין ישיבת האדם ותנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, ומפני זה מי שיבחר בשלמות האנושי ושיהיה איש האלהים באמת, יעור משינתו וידע שהמלך הגדול המחופף עליו והדבק עמו תמיד הוא גדול מכל מלך בשר ודם ואילו היה דוד ושלמה, והמלך ההוא הדבק המחופף הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדבוק אשר בינינו ובין השם יתברך, וכמו שאנחנו השגנוהו באור ההוא אשר השפיע עלינו, כאמרו באורך נראה אור (תהלים לו י), כן באור ההוא בעצמו הוא משקיף עלינו, ובעבורו הוא תמיד עמנו משקיף ורואה, אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' (ירמיהו כג כד) והבן זה מאד."
גם כאן יש שניים, המלך הגדול, שהוא הדבוק אשר בינינו לשם. יש המלך ויש השם. המלך מדבק בשם, והרי המלך אינו בעצמו השם. גם כאן המלך הוא ספירת מלכות, היא השכל הפועל. שהוא האור, כמו שכתב אריסטו ב"על הנפש" ואלפראבי בהשכל והמושכלות.
השכל הפועל הוא האלוה של הנביאים. הוא המלאך אישים שממנו הנבואה. הוא האלוה כשהוא בדמות כמראה אדם.
וכמובן אין צריך לחזור ולומר שהכל אחד בלבד וחלילה אין כאן שניים משום בחינה שהיא."
אדם חי - האתר של ניר שטרן 
פינגבק: 0018 מאמר השושנה (התחלת חמשה עלים חזקים) | שיעור שבועי בספר הזהר – על ידי ניר שטרן