207 – חוויות אישיות מההיסטוריה שלי מבחינת אמונה

אני כותב תמצית בעקבות שיחה אישית על הנושא שהתפתחה בתוך פגישה של טיפול

בילדותי התפתח אצלי חסרון מאוד כואב ופצוע מסביב ל"דמות אב". הייתי מגיל צעיר מאוד במצב נפשי קשה, אבי היה דמות מאירה ומיוחדת אבל כמעט לא היה בבית, גם מבחינת הזמן וגם מבחינת נוכחות. כשהייתי בגיל 11 הוא נהרג במלחמת יום כיפור, לא הייתי בלוויה שלו. הייתי חולם כל יום שהוא חוזר, ואני שמח ומחבק אותו ואומר לו תישאר, והוא מסכים ומחייך אלי אבל נשאר מסוייג, ואחרי זמן מה הוא נעשה מנוכר יותר ויותר ובסוף מודיע שיש לו משפחה אחרת ושהוא צריך ללכת ופשוט מסובב את הגב והולך. החלום הזה ליווה אותי לעיתים קרובות עשרות שנים. בחודשים הראשונים הייתי מתעורר מזה בבכי ולפעמים מרטיב במיטה.

בתנ"ך התעניינתי מאוד מגיל ארבע עשרה, הוא היה הספר החשוב לי ביותר וכל יום קראתי בו הרבה. קרוב לגיל שמונה עשרה מישהו שפגשתי המליץ לי לנסות בישיבה לחוזרים בתשובה, אולי אלמד שם יותר על התנ"ך ואיך חיים איתו. בתחילה מאוד התנגדתי, חשבתי שהדרך של הדתיים רחוקה מאוד מהתנ"ך ואפילו מנוגדת לו. אלהים ברא את הים והשמיים והכוכבים והצמחים ובעלי החיים והמדבר והם חלק מספרי התנ"ך והתנ"ך הוא פירוש לכל זה וכל זה הוא פירוש לתנ"ך. התנ"ך נראה לי כמו צילום עומק של כל המציאות כשמה שנשגב בהכל, מה שיפה בהכל, מתגלה בכל גובהו, כסוד טמיר ועדין.  להסתגר בבית מדרש מול אותיות קטנות ולהתעסק בפרטים הלכתיים או בפירושים שמורידים את התנ"ך מהנשגבות הכבירה ופורטים אותו לדברים קטנים, נראה לי עיוות גמור. הייתי נער, התמכרתי לאיזשהי פנטזיה רומנטית. החיים עצמם, על הקרקע, הפרוזאיים, האמיתיים, לא היו מוכרים לי ובזתי להם. ביליתי ימים על ימים לבד בהרים צופי נוף רחב במדבר, מול הים, ישנתי מתחת לשמי המדבר, וקראתי שם שוב ושוב תהילים ושאר פרקי תנ"ך.

לאותו מכר הייתה השפעה עלי, הוא פגש אותי בזמן מאוד רגיש, אחרי אישפוז ואבדן הכרה ארוך, והוא היה מאוד נבון. הוא הצליח להוציא ממני כמעט בכח הסכמה לבקר בישיבה של חוזרים בתשובה למשך שבועיים, רק לראות משהו שונה, להרחיב אופקים, ואז אחזור לחיי.

הוא שלח אותי למכון מאיר (ישיבה של כיפות סרוגות) ולא מצאתי שם תוכן ועניין. הלכתי לישיבה חרדית של חסידי בעלזא. שם תוך יום שכחתי לגמרי את עצמי. חזרתי לינקות, מה שנקרא בפסיכולוגיה רגרסיה. הרבנים עם הזקן הארוך נכנסו לי למקום הנפשי שכל כך היה צמא לאבא, והרגשתי שהנה מצאתי את אבא, משפחה, חום, שייכות. מייד איבדתי לגמרי את עצמאות המחשבה, את הביקורתיות, נעשיתי כגמול עלי אימו.

תוך זמן קצר זה התפשט גם כלפי הקב"ה. השתפכתי בתפילות ארוכות בדמעות, לב טהור ברא לי אלוהים וכו'. תפילת שחרית לקחה לי שלוש או ארבע שעות. כל מצווה ריגשה אותי מאוד, לימוד הגמרא תפש אותי מאוד.

הייתי משוכנע לחלוטין שאלהים שומע אותי ועונה לי. הרגשתי את זה בוודאות והראיתי את זה במציאות. לא היה דבר בחיי מלבד הקשר איתו, בקיום מצוות ובלימוד גמרא.

אחר כך עברתי לישיבה ליטאית, אני זוכר שהחמירו שם בחשמל בשבת, והיו בישיבה רק מעט מנורות קטנות שהאירו מכח מצבר של רכב, ובבית היה חושך. היה שם פרוזדור קטן בדרך לשרותים, בליל שבת עמדתי שם עד שלוש או ארבע לפנות בוקר ללמוד תורה בריכוז גמור. כל הנחת תפילין ולבישת ציצית היו בשבילי חוויה עמוקה מאוד של קשירת קשר של קיימא עם בורא העולם.

.

.

.

קרע עם החברה החרדית התחיל להתפתח אצלי בהדרגה אחרי כעשר שנים. אבל הקשר עם הקב"ה נשאר חי ובוער כמו בהתחלה, ורק התפתח והעמיק.

עשרים ושתים שנה אחרי שחזרתי בתשובה קרסתי. הייתי בהתמוטטות עצבים. לא הייתה לי שום החלטה לעזוב, משום בחינה. הייתי כל כך קשור לילדים שבכלל לא יכלה לעלות לי על הדעת החלטה לעזוב. אבל פשוט נשכבתי ולא יכולתי לזוז ורק בכיתי בלי שליטה. חשבתי שאנוח זמן מה ואחליף כוחות וארגע ואחזור לחיי, אבל ניסיתי כשבעה חודשים וזה לא הצליח. ברגע שנכנסתי הביתה מייד קרסתי לגמרי שוב. הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב. לא הייתה לי שום תוכנית, לא ראיתי שום עתיד, לא יכולתי לראות את עצמי אלא רק כאבא לילדי וכאברך. לא הכרתי אף אחד. הרגשתי בדידות נוראה, לא היתה לי דרך להתפרנס. זה היה זמן מאוד קשה.

החלפתי את הבגדים ללבוש חילוני, בלי לדעת למה אני עושה את זה. אולי הרגשתי שאני מוכרח חופש, שלא יסתכלו עלי, שלא יהיו לאנשים דעות עלי, שלא ישאלו שאלות. חופש כדי להיות מסוגל לשאת את הכאב הנפשי החריף כל כך. אבל לא הייתי כל כך מודע לזה, למרות שלמדתי פסיכולוגיה אצל הרב וולבה וגם עסקתי בזה, התייחסתי רק לרגשות של אחרים. אצלי, בעולמי הפנימי האישי, הרגשתי שהחיים הם אך ורק קיום מצוות, לימוד תורה ותפילה, ואין שום דבר מלבד זה. אין שאלות כמו איך אני מרגיש ולמה אני עושה את מה שאני עושה.

.

.

.

כשנה אחר כך המשכתי לקיים מצוות, כשאני נראה וחי כמו חילוני. רק מה שמעיקר הדין, בלי שום טקסיות ומנהגים ותוספות שמסביב ובלי בית כנסת וכיפה. מבחינת הזמן והמגבלות זה לא מפריע לתחושת החופש הנפשי, מבחינה טכנית זה לא דורש כמעט כלום. בשבת ממילא לא הייתי יוצא, לא היה לי לאן לצאת. לא הייתה לי התרגשות כל כך גדולה בקיום המצוות. אבל לא יכולתי בשום אופן להעלות על הדעת שאעבור על הלכה, לא על איסור ולא על ביטול עשה. היה לי ברור שזה כרת, שזה חדלון מוחלט של הנשמה, איבוד של העולם הבא, כריתת כל קשר עם הבורא ועם הקדושה. האמנתי שהבורא מבין אותי, רואה אותי, מקבל אותי, אוהב אותי, קרוב אלי מאוד, שומר עלי. רק זה מה שהחזיק אותי. אם אתחיל לעשות עברות כל זה יתנפץ לגמרי, אהיה יורק עליו אחרי שהוא כל כך קרוב אלי וטוב אלי.

אחר כך הפסקתי לקיים מצוות. גם זה בלי להבין למה. הרגשתי שאין לי ברירה אחרת, הנפש שלי לא יכולה בשום אופן שאמשיך לשמור הלכות.

.

.

.

כעת אני חושב על הסיבה לכך. חשבתי בהתחלה שזה מחנק נפשי מרוב כאב נפשי, אבל האופן שבו קיימתי הלכות לא הכביד. הייתי אומר שלושה משפטים של שבח בקשה והודיה כלשהם, ומקיים מצוות תפילה. אומר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתה ומקיים בזה ברכת המזון, הייתי אומר ברכת שהכל ופוטר את כל הברכות, בשבת התרתי לעצמי כל מה שמותר לחולה שאין בו סכנה, שזה כמעט כל הדינים מדרבנן, וזה מתיר את רוב האיסורים של שבת, וכן הלאה, זה לא כל כך מכביד.

כעת אני מרגיש שהסיבה האמיתית שהפסקתי לשמור הלכות, זה כי הייתי זקוק לקרבת ה'. זקוק מבחינה רפואית, מבחינ הקיומית, פיקוח נפש. קרבת ה' זה מה שמחזיק את האדם, נותן כח, תקווה, שמחה, חיים. הייתי זקוק לזה כאוויר לנשימה. מחשבות על התאבדות כל הזמן הסתובבו לי בראש.

.

.

רק אחר כך נוכחתי עד כמה זה נכון, רק אחרי שהפסקתי לשמור הלכות זכיתי באמת להיות קרוב לבורא, לגעת ולו מעט בשמחה, בחיים, באור.

ככל שמחפשים יותר את אלהים כך מתרחקים ממנו, כי הוא כאן. מה שהייתי בטוח בו, שיש מי שרואה אותי ועונה לי ומתייחס אלי, מדבר אלי, משהו לא מודע ומאוד עמוק בתוכי הבין שזו אשליה.

אם אלוהים הוא דמות אב, אז אין לי אב כי אלהים מופשט מדי, ואין לי אלהים כי זה מצמצם ומגשים אותו.

יש ביקורת על הדת, של פרויד ואחרים, שאומרת שאדם שמאמין באלהים הוא אדם חלש שלא התבגר, שאין לו אומץ להתבגר. והוא בודה לו אב דמיוני וחי עם הדמיון שלו. וזו אמת גדולה.

הפסקתי לקיים מצוות כי משהו עמוק בתוכי הוביל אותי לצאת מהבור הזה, מהמלכודת הזו, של אלוהים כדמות אב.

זה מצייר את האלהים כמשהו שקיים "שם", באיזשהם שמיים. וצריך להאמין בו ולחפש איך ליצור יחס איתו. המושג אמונה מכי למטען משמעות של להאמין בלי לדעת, אמונה עיוורת, וזה כלפי משהו שלא יודעים, שלא רואים, שהוא מסתתר אי שם, ולא רואים אותו ורק מאמינים. מתוך רגש פנימי ש"יודע" גם בלי לראות. והרגש הזה שקרן, הוא ממציא, הוא לא יודע ומכריז שאי אפשר לדעת וכיוון שכך הוא לוקח לעצמו חופש להמציא איזה שקר שהוא רוצה.

מהשמים אלוהים משגר לכאן ספר על רצונו, שאינו מובן, מה אכפת לו אם אני אוכל בשר בחלב או מכסה את הדם אחרי השחיטה, ועל ידי שאני מקיים את רצונו אני בונה קשר איתו. קשר שמבוסס על קיום מצוות הוא קשר עם אלהים שנמצא רחוק, שהוא עצמו נסתר, שהוא לא כאן, רק רצונו מגיע לכאן כמו מכתב בדואר. יש רק סיפור, משה עלה להר וראה, העם ראו, אני לא רואה שום דבר. לי יש רק "אמונה" וקיום מצוות לא מובנות שיש טענה שהן רצונו השרירותי. לקיים קשר על ידי קיום רצון שרירותי לא מובן, לפעמים קשה ומכביד ולפעמים אכזרי, רצון שלא מתחבר אלי, שהוא לא פונה אלי, לא לטובתי, זה קשר מנוכר. אם לא אלבש שעטנז הוא יאהב אותי ואם אלבש הוא יעניש אותי קשות. זה אב מתעלל, קשה, מנוכר, לא מוכר, רחוק. ואני מקיים, ואומר בלהט שאני נהנה מזה, שכל רצוני הוא רק לקיים, כמה יפה ונפלא זה לקיים, כל הזמן רק לקיים, כמו ילד שמתחנן לאבא שיסתכל עליו, שירצה אותו, מוכן לעשות הכל ולהרגיש הכל רק כדי שאבא יאהב ויתייחס. גם א אבא מכה ומעניש ומצווה דברים שרירותיים, הילד יעשה הכל, ויאהב את זה, כדי להתקבל, להיות רצוי. ומהצד השני יש שתיקה מוחלטת, קיר, חומת ברזל. כלום. אני ממציא שהוא אוהב ומגיב ומשוכנע בזה לגמרי, ומשהו בתוכי יודע שזה שקר.

.

.

יצאתי מזה מתוך מחשבה שכעת אירש גיהנום, שנשמתי תיכרת מצרור החיים, שכל הרע שבעולם, כל הקללות יבואו עלי, שאהיה בודד אפילו מאלוהים,

ואז גיליתי שהמציאות עצמה, הפשוטה, אני, מה שנמצא, כאן, עכשיו, זה אלהים בעצמו. היחס שלו אלי אינו של משהו שמתגלה מהשמים, בניסים ונפלאות, בצירופי מקרים, בסימנים, בהתגלויות קטנות, ברגעים מיוחדים, בכל מיני רגשות אמונה מיסטיים שבלב.

אם אני קיים זה הוא. אם אני נושם זה הוא, אם אני מרגיש זה הוא, אם אני חושב זה הוא. אני עשוי מחתיכת אלהים ושוחה באקווריום של אלהים. אם אני מסתכל לשמיים אני מפספס אותו, עיוור אליו. אם אני בכלל לא מחפש אותו, בלי להט אמונה, בלי "חיפוש", בהרפיה גמורה, אז המציאות עצמה מתגלה כהוא. הוא שאוהב ורוצה ומתייחס ושומר ומנהל. אני לא צועק אליו, אני לוחש, ועדיף מזה שותק, קול דממה דקה. אין אל מי לדבר, כי הוא עצמו הפה שלי, הלב שלי.

המורה נבוכים מלמד אותי את זה, וכל כמה שזה מובן יותר לשכל זה ברור ומוצק וחי ומאיר יותר. לכן אני לומד אותו, הוא מרגיע אותי, מנקה ממני את כל התארים, הדמיונות, ההסתכלות שאלוהים אי שם, שהוא משהו מוגדר ואז אינו כל המציאות כולה כאחד, אלא אחד מהדברים שקיימים במציאות, ואז איני יודע איפה הוא בתוך המציאות הזו. ומראה לי שגם שהוא לא מוגדר, והוא המציאות העצמה, גם המוגדרת וגם המופשטת, הוא לא מושג פילוסופי או רציונלי, הוא אלוה חי ואוהב ומתייחס ורוצה, ואני לא צריך להמציא דמיון על זה אלא המציאות עצמה כולה בהכרח פילוסופי היא כזו. לא אכנס כאן לדברי המורה נבוכים, אני כותב עליו הרבה, לא התכוונתי כאן לעסוק בו. רק לספר קצת על החוויה האישית שלי.

.

.

.

.

אחר כך נזכרתי,

כשהייתי בכיתה א', בגיל שש וחצי, שאלתי את אבא שלי האם יש אלהים, הוא ענה שאין. כל כך נפגעתי מאלוהים, הייתי כחודש בעצב וכעס עצומים. קיללתי את אלוהים בקללות גסות, כדי להכריח אותו להעניש אותי ולהראות שהוא כן קיים, וגם כי עד כדי כך כעסתי עליו.

 

בגיל שלוש עשרה בערך גרתי כקילומטר מבית הספר, והדרך היתה בשביל שמצדדיו היו מדרונות ושיחים סבוכים וקוצים. לקחתי אצטרובל של ברוש, וחשבתי שאם אבעט בו ואז אגיע אליו ואבעט בו שוב וכך אצליח להגיע עד הבית בלי שהוא יפול לקוצים או מדרון, זה סימן שיש אלוהים. והצלחתי. 

כשהגעתי הביתה, הייתי לבד, חשבתי שאם אזרוק קופסת גפרורים גבוה והיא תיפול ותעמוד על הצד הצר זה יהיה סימן סופי שיש אלוהים ויאשר לי את הסימן שכבר יש לי. וזה קרה. ואז חשבתי שאם אזרוק גבוה את קופסת הגפרורים והיא תיפול על הצד הצר הקצר, לא זה שמשפשפים בו את הגפרור אלא איפה שהמגירה של הגפרורים נפתחת, זה היה אישור סופי שיש אלהים, וזה קרה. אחר כך חשבתי שאם שלוש פעמים רצוף אזרוק גבוה את הקופסה ובשלושתם היא תיפול על הצד הצר זה יהיה אישור גמור לגמרי ואסתפק בזה. וזה קרה. אחר כך התפללתי לאלוהים, אמרתי לו שאני ילד, והמבוגרים חושבים רק על כסף ודירה ואוטו ועבודה, והם חושבים שלהאמין באלוהים זה ילדותי וטיפשי, ואני מבקש שגם כשאהיה מבוגר לא אפסיק להאמין. 

בגיל חמש עשרה התחלתי לקרוא בתנ"ך. היה לי חומש קורן גדול, שהודפס בשביל בית כנסת, הוא עמד על השולחן וקראתי בו בעמידה שעות רבות. בלי שום פירוש ובלי לחשוב על פירוש, רק להיות עם המילים, כמו שהסתכלתי על הים או המדבר שעות וימים בהסתכלות שותקת. אהבתי במיוחד את פרשת נגעי בתים בספר ויקרא, ויותר מכל את הפסוקים:

"וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת; וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב.  וְצִוָּה, הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ, עַל-מַיִם חַיִּים. אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.  וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה"

קראתי את זה מאות פעמים, וציירתי הרבה ציורים בהשראת הפסוקים האלה. קראתי הרבה גם את הסיפורים שבספר שופטים וספר מלכים. אהוד בן גרא, אבימלך, שמשון, שמואל, שאול,  יואב בן צרויה, דוד, אלה במיוחד זכורים לי מאז. ותהילים גם מאוד אהבתי. 

 כשהגעתי לישיבה, כל עולמי הקודם כאילו נמחק לגמרי בבת אחת. כל הקשר הזה לתנ"ך, כל המחשבות. הציור, ספרי ניטשה שקראתי הרבה פעמים בשקיקה ועוררו בי הרבה מאוד מחשבות. הרבה ציירים ועוד הרבה ספרים שעוררו בי הרבה מאוד רגשות ומחשבות, והרבה דברים שחשבתי בעצמי. כתבתי הרבה. כל מה שהרגשתי, הכאב. הכל נמחק כלא היה. לא רק ששכחתי את הכל, גם שכחתי איך תיתכן מציאות שבה הדברים האלה אפשריים. 

האישיות שלי נעלמה לגמרי. כשיצאתי מהעולם החרדי, הרגשתי שכל מה שקרה בעולם החרדי אני יודע אותו כמו שמספרים מה שקרה בסרט, כידיעה מבחוץ, לא כמו משהו שקרה לי. הרגשתי שאותו אדם חרדי שהייתי בכלל לא היה אני, לא היה לי שום מושג מה הוא הרגיש בתוכו, מי הוא, מה אפשר שהוא ירגיש. ניתוק מוחלט. 

הרגשתי כמו מישהו שנרדם במשך עשרים ושתיים שנה ופתאום התעורר. זו הרגשה קשה מאוד. הרצף הוא מה שמאחד את האישיות לדבר אחד. הייתי כמו עץ שנגדע, ויש כמה מטרים של אוויר ריק ומעל זה ההמשך של העץ צומח, מנותק מהאדמה. כל השנים של להיות חרדי כאילו היו אוויר ריק. הייתי צריך למצוא את עצמי, את חיי. כשיש חור כל כך גדול בזכרון הכל מתפרק ומאבד את מהותו. עברו עשרים שנה מאז שהפסקתי להיות חרדי ועדיין אני מתמודד עם זה.

מי שהיה אבא של הילדים שנולדו לי כשהייתי חרדי זה לא אותו אדם שאני היום. ממש אינני מכיר את האבא של ילדי, אין לי מושג מי הוא ומה הוא חשב והרגיש ומה עשה ולמה עשה. האבא שלהם, שהם מכירים, שחינך אותם לתורה ויראת שמיים, וקנאות חרדית הוא לא אני. האלוהים שלו הוא לא האלוהים שלי. אני צריך לבנות את זה מחדש. עם חלק זה מצליח יותר, שתי בנות שלי לא מסכימות לפגוש אותי בכלל, לאחת יש כמה ילדים ולא ראיתי אותם מעולם. הרבנים אומרים להם שזה מחליש ביראת שמים ודוגמה רעה לילדים. בלי זה גם קשה להם, זה מבלבל מאוד וקשה לעיכול. זה גורם לנתק הזה לתסוס, אני לא יכול להניח אותו בצד ולהמשיך הלאה כאילו לא היה.  

מי שאיתו שוחחתי על העניין הזה עוסק בטיפול פסיכולוגי, חילוני, ואמר שהיסוד של הבעיות הפסיכולוגיות נעוץ בעניין האמונה. ולדעתי הוא צודק. יש פצעים וטראומות מהילדות, שצריכים טיפול שעוסק בהם ופותח אותם ומכניס שם הסתכלות ומילים ומגע ויחס. אבל אם יש אמונה זה יוצק לתוכם כח מרפא, כח חיים, תפישה שהעולם יש לו משמעות, יש בו אור, יש שמחה וחיים, אפשר לסמוך על המציאות, להאמין בה, הדברים ילכו לכיוון טוב, יסתדרו ויתרפאו, רק אם לא נפריע להם. צריך להכיר היטב את הפצע הנפשי המסויים ולהתייחס אליו כדי שהוא יהיה כלי פתוח, ואז האמונה נכנסת לתוכו.

אני מרגיש שהאמונה בתקופה שהייתי חרדי היתה רעל לפצעים הנפשיים שלי. היא העצימה אותם. במקום ללמדו להסתגל לכך שחסר לי אבא מאוד, להתנהל עם זה, לשאת את זה, לנסות להשלים עם זה, לנסות למצוא בתוך עצמי איך למלא בעצמי את החלל הזה, איך להיות אבא לעצמי, גירדתי את הפצע כמו שמגרדים עקיצת יתוש והיא מתנפחת מגרדת יותר ויותר עד זוב דם ודלקת. הייתי צריך לצאת מהעולם החרדי כדי להציל את עצמי מזה, לפתוח לעצמי פתח לריפוי. אמונה אמיתית בריאה וישרה מרפאה, אמונה עקומה ושקרית מרעילה.       

כתוב בהלכות דעות שאדם מושפע מאנשי מקומו בעל כרחו. ואם הם רשעים הוא חייב לעבור למקום אחר, או אפילו לגור במדבר. אין שום אפשרות שיישאר לגור ביניהם בלי להיות מושפע מהם. חשבתי לעצמי שאשר לגור בשכונה החרדית כדי להישאר עם הילדים שלי, ואחשוב בעצמי מה שאני רוצה ואקיים מה שאני רוצה ולא אושפע מהשכנים. וזה לא הצליח. זה מונח בטבע האדם.

.

.

אני מפנה לתגובות, שם יש דברים מאוד חשובים ויסודיים, בעיקר בתגובה לי.ד.

.

אני מצרף כאן קטע מאגרת הרמב"ם שנזכר בתגובות לרשימה זו, בתגובות אי אפשר להכניס תמונה, אז אני מעלה אותה כאן  
אגרת 2

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 207 - חוויות אישיות מההיסטוריה שלי מבחינת אמונה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על 207 – חוויות אישיות מההיסטוריה שלי מבחינת אמונה

  1. מ80 הגיב:

    יש הרבה מה לומר על הדברים שכתבת. אכתוב קצת דברים בתקווה שיעזרו לך:

    א. כל התהלכות אל הקב"ה, בין ברצון בין במחשבה בין ברגש בין במידות בין בתלמוד בין במצוות בין בתפילה בין במעשים טובים בין ביישוב הארץ ובניינה, היא תשובה. ומהי תשובה? שהאדם יהיה עצמו ולא חיקוי של מישהו אחר. מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שהצדיקים גמורים הם גמורים, כלומר עומדים על מדרגת צדיקותם הקבועה, אולם בעלי תשובה, אם מתמידים ואמתיים בתשובתם, הם בתהליך מתמיד של שאלות ותשובות, ירידות ועליות, ולפיכך ה-"אני" שלהם היום איננו בדיוק מה שהיה "האני" שלהם אתמול, והצמיחה הרוחנית הזאת, אם יסודה בענווה, היא באמת מהות האדם, כל אדם.

    ב. לפיכך, אל לו לאדם להביט אל תקופה בעברו כדבר לגמרי שלילי או לגמרי חיובי, אלא עליו להשתדל להפיק לקחים מעברו, את מה שטוב לקחת ולחזק, ואת מה שאפשר לתקן לתקן. לשים פעמיו אל העתיד, כאילו הוא ילד שעדיין לא עשה כלום ורק היום נולד.

    ג. .יש אנשים החיים בעיקר בעולם במעשה, ויש בעולם הלימוד, יש בעולם הרוח, ויש בעולם המחשבה. אנשים נבדלים זה מזה בדעתם ובצביונם ובמידותיהם. יש הזקוקים בעיקר ללמוד מקרא, יש משנה, ויש גמרא, יש הזקוקים ללמוד חכמה, ויש תחום מיוחד כזה או אחר. יש שתלמודם בעיקר מהמעשה ולא מהספר, ויש הזקוקים יותר מכל לתפילה.
    יש אנשים הזקוקים רוב הזמן להיות עם הציבור, יש להיות אנשי ציבור, ויש להתרחק מהציבור. הדברים הללו אינם בהכרח קבועים, ועשויים להשתנות במהלך החיים.

    ד.דרך ארץ קדמה לתורה. הסימן לבריאות נפשו של אדם היא עירנותו ושמחתו ונחת-הרוח שלו ממעשיו ומידת השלום בינו לבין עצמו ובינו לבין סביבתו. יגעת ומצאת תאמין.

    • מ80 הגיב:

      אגב, המשל טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו, נכון גם מבחינה חברתית. הרבה אנשים חפצים ב"שור", ישיבה נחשבת, אוניברסיטה טובה, כולל הכי הכי, חברה מצליחה, וכיוצא בו. אלא שאם "השור אבוס ושנאה בו", זה איננו בהכרח מקום של צמיחה אמתית מתמשכת. לפיכך, לפי התרשמותי, אולי השטחית, "שנאתך" כלפי "חרדים" או כלפי "החרדי שבך" נובעת מ"שנאה" של חרדים, או של חרדים שהכרת, לכל מה שאיננו חרדי. בד"כ נדרש הרבה מאד אורך-רוח וסבלנות על מנת "לחנך", אם בכלל, אנשים שעולמם צר. על פניו כנראה טוב עשית שהתרחקת מהעולם החרדי על מנת לרפא את נפשך. מקווה שמצאת ושתצליח למצוא מזור לנפשך ושהכל יסתדר לטובה.

  2. י.ד. הגיב:

    אבא שלי עדין חי ברוך השם.

    • nirstern הגיב:

      שיהיה בריא, עד מאה ועשרים (:
      .

      אצל ילד ההורים זה כל המציאות. כל יחס שבא מהם, הילד חווה שזה היחס של המציאות כולה אליו. הם המקור הכי בסיסי לתחושת בטחון וכל שאר התחושות.
      זו בעצם התחושה שאנו קוראים לה אמונה, אצל הילד ההורים הם האלוהים. וזו האמונה בצורתה הגולמית, הטבעית, כלומר עבודה זרה (אלא אם כן יש שכל מעל זה שמבין שהתינוק שבנו צריך להיות קיים, והתינוק מוכרח לתפוש רק לפי כליו, והשכל מתחבר עם התינוק וחי איתו ביחד, ובזה גם התינוק שבתוכנו יוצא מגדר עבודה זרה. לא עבודה זרה הלכתית אלא עבודה זרה שגורמת למחבל להתפוצץ באוטובוס מכח אמונתו הדתית, וכל כיו"ב)
      אחר כך הילד גדל, ואז הוא מגלה שההורים שלו הם רק בני אדם, שיש עוד דברים ואנשים בעולם, ההורים הם לא כל המציאות. אבל מפחיד וקשה להישאר בלי אלוהים בכלל, בלי הורים (הורים בחווייה של הגיל הרך זה מילה נרדפת לאלהים, אלהים בחווייה הבוגרת הבלתי מעובדת ומזוקקת זו מילה נרדפת למה שהתינוק קורא הורים). התינוק שבי מפחד להישאר בלי הורים אבסולוטיים כל-יכולים כמו שהיו לי בינקותי, ההורים המציאותיים שלי בעליל אינם כל יכולים, הם לא יכולים לשמור עלי מכל רע, לתת לי פרנסה ובנים ורפואה תמיד, ותחושת ערך ומשמעות. אז כדי לא לפחד, להישאר תינוק, אני ממציא לי הורים שהם לא כמו ההורים בשר ודם שלי, אלא עצומים וכבירים. גבוהים מאוד, כמו שההורים שלי היו כל כך גבוהים כשהייתי בן שנה, זה מה שאנשים קוראים לו "אבינו שבשמים".

      זה מנגנון פסיכולוגי שאם הוא לא מעובד הוא קורה באופן מאוד פשוט, פרימיטיבי. הוא מעביר דברים אחד לאחד, אם אבא שלי היה ביקורתי כלפי, דרש הישגים ובלי זה לא נתן אהבה, אז אני מרגיש עכשיו שכל המציאות היא כך, כלומר אלוהים כך. אם אני חילוני אהרוג את עצמי להצטיין, בלי זה לא ארגיש שאני סובל את עצמי, שיש לחיי משמעות. אם אני דתי אהרוג את עצמי להתעלות במעלות התורה והמידות הטובות.
      אם אמא שלי הייתה גחמתית, אז מבחינתי העולם כאוטי, לא צפוי, אהיה כל הזמן בכוננות, לא אתכנן לעתיד.
      אם פינקו אותי, מבחינתי כל פעם שאני רוצה פינוק ולא מקבל אני כועס על העולם, או על האנשים שבסביבתי (או אלהים אם אני דתי), ובועט בו.
      אם אמרו לי בינקות שאני נסיך נערץ, אז מבחינתי זה המקום שלי בעולם ואין בלתו. בלי זה העולם כבוי וריק וחסר משמעות וטעם. אם אני דתי אולי אעביר שיעור על נושא העם הנבחר.
      אם הייתי נמוך וכל הילדים ברחוב הציקו לי, אז כשאגדל מבחינתי לאלוהים יש בעיה איתי, אולי אדרבה הוא אוהב אותי יותר מאחרים, או שהוא דורש ממני יותר מאחרים או כל וריאציה אחרת מתוך אין ספור אפשרויות.

      יש כאן אין ספור אפשרויות, כל אדם הוא אחר ואצל כל אדם העניינים האלה סבוכים ומוסתרים ומפעילים אותו בדרך מיוחדת משלו, שמאוד קשה למישהו אחר לעמוד עליה. המכנה המשותף הוא שפגיעות מגיל רך משחזרות את עצמן. כי ככה תפשתי את העולם כולו כשהייתי תינוק, וכעת אני מעבר את מה שהי העם ההורים לכל המציאות, זה צובע את כל המציאות בצבע ההוא, המציאות החילונית או האלוהים. אם זה אלוהים הבעיה כמובן הרבה יותר קשה. כמו שאומרים שמחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים.
      דיברתי פעם עם אברך שלא היה יכול להשלים את קריאת שמע כי תמיד היה בטוח שהוא לא ביטא אות מסויימת מספיק ברור. אם הוא הי החילוני הייתי מדבר איתו על חרדה, היאחזות במשהו כעוגן מפני חרדה, מחפשים את הסיבות לחרדה, וכן הלאה. כיוון שהוא אברך, הוא אומר לי אבל כתוב בשולחן ערוך שצריך לא להבליע אותיות. הקב"ה בעצמו אומר את זה, אז אני חייב לא להבליע אותיות, אין בכלל על מה לדבר כאן. אתה רוצה למרוד בקב"ה? האמונה הופכת את הבעיה הנפשית ללא נגישה, ומחמירה אותה מאוד.
      במבט יותר כללי ועמוק, מנסיוני כל האמונה כשהיא כזו היא צרור בעיות נפשיות שהולכות ומחמירות, אצל כל אחד בדרך אחרת.
      כתוב על התורה זכה נעשית לו שם חיים, לא זכה נעשית לו סם המוות. ואומרים שזה כמו מי ששתל זרעים באדמה, האמונה היא כמו גשם, אם שתל קוצים יצמחו קוצים ואם שתל חיטה תגדל חיטה.
      וכתוב ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
      אם לאדם יש חרדה והוא קורא בהלכה שאסור להבליע שום מילה בקריאת שמע, או גרוע מזה, שאסור שתהיה חציצה במקווה, זה יכול להעצים את החרדה ולהחמיר את המחלה. לכל אדם יש בנפש נקודות רגישות, ששם הוא פחות חזק ובריא, יש המון הלכות ברוך ה', חזקה שהוא ימצא מספיק הלכות שיתחברו לו לבעיה הנפשית ויחמירו אותה. זו יכולה להיות כל בעיה וכל הלכה.
      נניח שלאדם יש עשרים נקודות נפשיות לא לחלוטין בריאות וחזקות. הוא סופג עם השנים כל מיני פגיעות כשהוא רך, לפעמים גם בגיל בוגר הפגיעות נכנסות חזק פנימה, ולרוב הן לא מטופלות עד החלמה. על כל נקודה מעשרים אלה, יש עשרים הלכות שמחמירות את הבעיה והופכות אותה לסגורה, כמו דלקת שסגורה בבשר ולא מתאווררת. כלומר יש כאן ארבע מאות חוליים, פגעים, שנמקים ונרקבים ומסריחים ונעשים חולים יותר ויותר.
      לעניות דעתי זה מה שראיתי בסביבה החרדית שחייתי בה, כנוף כללי (כמובן אם דנים על אדם יחיד זה יכול להיות כל דבר, ויש חרדים שכיחיד הם בריאים ומאירים ומתוקים באופן נדיר ביותר. אני מדבר רק על נוף כללי).

      הפתרון לזה לענ"ד הוא במה שכתבתי, לפרק לגמרי את המנגנון שגורם לתפוש את האלוה כמו את ההורים. ההורים הם "שם" במקום גבוה. בשמיים. אני בעולמי שלי נמצא כאן, בארץ. אני יכול לקבל מהם תועלת ואהבה לעצמי ועולמי, ואני יכול לתת להם נחת רוח לעולמם אם אעשה את רצונם. אני צריך להיזהר מלהכעיס אותם. יש את העולם שלי ואת העולם שלהם ויש יחסי תן קח בין שני העולמות.
      העניין הוא שצריך לצאת מהמצב הגולמי, הלא מעובד, הלא שכלי, שאיתו נולדנו, ולהגיע להשגה יותר אמיתית. ששם אין את החלוקה לשני עולמות. הכל אחד לגמרי. אין יחסי תן קח. אין פחד ואין תשלום ואין לקבל משהו בשביל עצמי. אנחנו ביחד, צוות, זוג, כיס אחד.

      • י.ד. הגיב:

        יפה, האמת שזה מה שחשבתי לעצמי. אני לא תופש את אלוהים כהורים אלא כשותף או בעל ברית. אינני מצפה שידאג לי או יטפל בי. זה מתאים לעולם החרדי שבו האדם ובמיוחד הגבר החרדי מעוצב כחסר ישע בענייני העולם הזה. הוא לא לומד חשבון. הוא לא לומד אנגלית. הוא לא לומד מדעים. הוא לא הולך לצבא ומגן על עם ישראל. הוא לא הולך לעבוד ולהתפרנס. את הכול הוא משליך על הבורא. דתי מודרני או דתי לאומי או איך שלא יקראו למציאות הזו מעוצב באופן אחר ולכן הזיהוי של אלוהים עם הורים פחות חזק. אם כבר להיפך מדרבנים את האדם לפעול עם אל ולא להיות פסיבי וחלש.

  3. nirstern הגיב:

    העתק ממכתב ששייך לנושא:

    הכיוון שלי קצת שונה. אחרי שיצאתי מהחברה החרדית, העבודה שלי היא להתנקות לגמרי מ"אלהים", כמו מרעל.
    הצלחתי להעשות ממש אלרגי לכל טקס או הווי או דברים חברתיים כלשהם או מצוות או חלות שבת או יידיש או כיסוי ראש וכל כיו"ב.
    אני נשוי תשע שנים, ואשתי לפני כחצי שנה שמעה ממני פעם ראשונה את המילה אלהים, לא כנושא לשיחה אלא רק הזכרה כבדרך אגב, ואמרה שזה זר לה מאוד לשמוע אותי אומר את זה, ושהיא שמחה שאמרתי. בשבילה זה מושג חשוב, היא מרגישה שהכי בריא לא לדבר על זה, אבל לפחות בינינו, שנחליף פעם מילה.

    בכתיבה שלי אני כל הזמן כותב על אלהים, אבל כדי לנסות לזקק את זה ולהתנקות מכל המטען הרגשי והחברתי וההיסטורי והצרכים הקיומיים והפסיכולוגיים וכו' וכו' שיש בזה, מכל הרעש שסובב את זה, מכל אין ספור השימושים שכל אחד משתמש במילה הזו ומפרש אותה לפי דרכו, מכל סימני השאלה והחיפושים והחקירות. שזה יהיה משהו כל כך טריוויאלי ופשוט שמרוב שהוא מובן מאליו לא צריך לחפש אותו או ללמוד עליו ואין בכלל מה לדבר עליו.
    לכן בחיים שלי אין נוכחות למילה אלהים, כי היא טעונה בכל מה שאני רוצה להתרחק ממנו.

    אני מרגיש שיש בי איזשהי "התמכרות למשמעות", כאילו בלי משמעות אין ערך ולגיטימציה לקיום שלי, שאני לא ראוי לקבלה, לאהבה, שבלי משמעות לא יראו אותי ולא ירצו אותי. אני לא סובל את עצמי אלא אם אני מרגיש שאני עושה משהו בעל משמעות, למשל לחפש את אלהים.
    העבודה שלי זה ללמוד לקבל את עצמי כחי סתם, וממילא גם את האלהים שלי אני רוצה כקיים סתם.

    אני לחלוטין מאמין במתן תורה שבכתב ובע"פ, כמו שהאמינו בכל הדורות, רק אני מנסה לפרש את זה באופן עצמאי בלי להיות מחוייב לחרדיות המודרנית או לכל תנועה מודרנית חברתית אחרת. אין לי שום עניין בלחפש איך המושג של אלהים יכול להתחבר למציאות המודרנית. אני חושב שזה לא תלוי תרבות, זה לא קשור כלל לתרבות, זה האדם באשר הוא אדם, לכן המושג "אלהים" מתחבר או לא, בזמננו כמו בכל זמן אחר.

    זה סובייקטיבי כמובן, אני חלילה לא אומר שזו דרך או שיש בזה אמת כלשהי. זו רק הרגשה סובייקטיבית שלי עם עצמי.
    אם אני מצליח להגיע למשהו מאוד ערום ומינימליסטי ופרוזאי, גוף, האם חם לי, האם המשענת של הכסא מתאימה לי, רעב או שבע, לכל היותר פסיכולוגיה כי כואב לי גם אם התנאים הפיזיים בסדר. שם אני מרגיש שזה מה שאלהים ברא ואם אני שם אני איתו בפשטות ושתיקה.
    רק צריך בשביל זה שלא יקראו לו "אלהים" בגלל כל המטענים והרעש שהעמיסו על המילה הזו. הרמב"ם לפעמים קורא לו המציאות, מצוי ראשון הממציא כל נמצא (לא דווקא במובן של פנתאיזם, אלא גם במובן של מציאות מופשטת שאין בה נבראים אלא היא מציאות כלשעצמה). נוח לי עם המילה הזו. לעשות חפש והחלף, כל פעם שכתוב אלהים, בכל דברי ימי האנושות, להחליף אותה למילה מציאות או מצוי. רק כך אני יכול לדבר על זה בחיים.

    אני מרגיש שהעולם בעצמו הוא יפה וטוב באופן אין סופי ונקי לגמרי. טוב לי בו. אני לא צריך נחמה כשאני בו. לפחות זה מה שאני רוצה שיהיה. אם אני שוכב על הגב בחורשה שצופה אל הים ושומע ציפורים, איזו נחמה צריך מזה.
    אני רק רוצה להיות חלק ממנו במובן הפשוט, כמו עוד צמח, וזה כבר נחמה וטוב ולא צריך יותר מזה שום דבר. גם החיפוש אחרי נחמה הוא סוג של התמכרות אצלי. לתת לכאב לנהל אותי, להריץ אותי מקצה העולם ועד סופו, ותמיד להישאר יותר אומלל ממה שהייתי. זה הרס לי את שתי מערכות היחסים שהיו לי לפני הנוכחית, חשבתי שאשה היא כלי למצוא נחמה. הנחמה שאני רוצה היא להפסיק לתת לכאב לנהל אותי, שיכאב כמה שהוא רוצה, אז מה, אני לא אכנס למרוצה מבוהלת בגללו.

    יש שיר של ד.ה. לורנס שנותן לי הרבה השראה

    "I never saw a wild thing
    sorry for itself.
    A small bird will drop frozen dead from a bough
    without ever having felt sorry for itself."

    מבחינתי כל מה שקשה ואכזרי ורע בעולם זה רק האנשים, שפועלים באופן מנותק, כאילו כל אחד אלהים בפני עצמו ולא רק עוד אבן בעולם, מתרוצצים בקול רעש גדול ומפריעים למנוחת השכנים. בבחירה החופשית שניתנה לי אני בוחר כמה שפחות לבחור.

  4. nirstern הגיב:

    היום כתבתי משהו בפייסבוק של שלום מתן שלום, וחשבתי שאולי כדאי להעתיק לכאן. זה שייך גם לגישה לפסיכולוגיה.

    לשון הרמב"ם (מובא באגרות בהוצ' שילת עמ' רכט. יש להתעלם מהניקוד. אחר כך העליתי לרשימה עצמה צילום של הקטע הזה כדי שיהיה יותר קריא.)

    "וְהֶרְעה הַגְּדוּלָה שְבָּאָה עָלִי בָּאַחַרוּנָה, ‏ שָהִיא רְעָה מִכל רְעָה שָעֶבְרְה עָלִי מִיום הָיותִי וְעַד הַיוּם הִזֶה, וְהִיא פְּטִירַת הַצַדִּיק זצ'"ל [הוא דוד אחי הרמב"ם] וְנְשָארְִּתי אַחרִיו כְּמו שֶָנָה מָיוּם שָהִגִּיעה הַשְמוּעה הֶרְעָה, נופַל עַל הַמִטָה בְּשְחִין רע וּבְדִלֶקֶת וּבְתְמַהון לִבָב, וְכָמְעַט קט הְיִיתִי אובָד. וְאַחַר כֶּךְ עד הַיום, כָּמו שְמונָה שָנִים, אָנִי מִתְאַבָּל וְלא הִתְנַחַמְתִּי. וּבַמָה אֶתְנַחֶם, וְהוּא הָיָה הַבַּן, עַל בַּרְכִּי גָּדַל, וְהוּא הָיָה הָאֶח, וְהוּא הַתלְמִיד, […] וְלא הָיְתָה לִי שָמְחָה אֶלָא בֶּרְאותו. עֶרְבָה כל שִמְחָה, וְהֶלך לְחַיִּי עולֶם, וְהִנִּיחַנִי נִבְהֶל בְּארֶץ נָכְרִיָה.

    כל עַת שְאֶרְאָה כָּתֶב יָדו, או ספֶר מִסְפְרִיו, יָהָפַך עָלי לְבִּי וָיעורוּ יגוּנִי. כְּלְלוּ של דְּבר: "כִּי אֶרָד אֶל בָּנִי אָבָל שְאולֶה' וְלוּלִי הַתּוּרֶה הִיא שעָשוּעִי, וְדַבְרִי הַחֶכְמות שְאַשָכַּח בְּהָן יְגונִי, אָז אָבַדְתִי בְּעְְניִי.

    […] וְכל אותו הָעָנְיין היטב חרָה לי עָלָיו עַד מָוֶת."

    .
    .

    כמה רגש יש בתשובת הרמב"ם שמספר על אבלו על אחיו דוד, וכמה קושי,
    "נופל על המיטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב וכמעט קט הייתי אובד (על האובדן שאמר כאן לא אמר שלולא התורה שעשועי וכו'. משמע שבשנה הראשונה עליה הוא מספר כאן, הוא לא למד בכלל, זה הפירוש של תמהון לבב, דכאון שגורם ליפול על המיטה)"
    וכתב גם היטב חרה לי עד מוות.
    בזמן הכתיבה זה כבר שמונה שנים היה ככה וזה עוד לא עבר. על השמונה שנים אמר שלולא התורה שעשועי הייתי אובד לגמרי, אבל על השנה הראשונה של האבל משמע שבאמת כמעט אבד והתורה לא הוציאה אותו מזה.
    אין כאן כמעט שום נחמה ועבודה של לחפש את ההארה שבתוך ההסתרה וכו'. עבודה כזו לפעמים כרוכה בהתכחשות לרגש האמיתי. אבל בלשון החסכונית והרציונליסטית של הרמב"ם, כמה הרגשה יש כאן.
    בכל ספרי הביוגרפיה הרשמיים כתוב שהתאבל על אחיו. אבל מילים כמו "תמהון לבב"? "דלקת"? "שחין רע"? "נופל על המיטה"? כל זה רק מצער ולא מחולי הגוף?
    היש "איש מתרגש" יותר מזה? אני לא מכיר אף אחד עם כל כך הרבה הרגשה.
    .
    .
    .
    .
    רצית להדגיש עוד נקודה באגרת הרמב"ם,
    מובנת מאליה וגלויה לגמרי ובכל זאת, היא כל כך היפך התרבות שלנו שקשה להפנים אותה,
    בלשון הרמב"ם באגרת אין בכלל מושג של "להתמודד". מדי פעם אני רואה בתקשורת הורים שבנם נרצח בידי מחבלים, והם רבנים או דמות אמונית והם מדברים דברי חיזוק וקבלת הדין ואמונה ואהבת הבורא. ואנשים אומרים באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.
    בלשון הרמב"ם כאן אין בכלל נושא של "להתחזק", הוא נופל, חלש, לתהומות העצב, כמעט אפשר לומר יאוש, ופשוט נמצא שם כולו נפילה, ולא חושב בכלל על כיוון של להתחזק ולהתמודד. הרמב"ם הוא לא עוד גדול בגלריה של היהדות, הוא גדול הפוסקים בכל הדורות, ממשה עד משה לא קם כמשה, הוא המגדיר של היהדות מימיו והלאה, בכל התחומים, הוא לא היה רק איש הלכה, הנשר הגדול. וככה ליפול כאחד מקטני העם, לשכב על המיטה שנים על שנים, בדכאון, ואפילו לא לנסות להתמודד.
    הרב שלומי בשיעור שאל על זה, כי במורה נבוכים ג' י"ב כתוב שמה שנדמה לנו כרע בעולם זה בגלל שאנחנו שמים את עצמנו באמצע כמו תינוקות, ומה שלא מתאים לנו נתפש כ"רע". אבל העולם הוא הווייה אחת, הוא המציאות של רצון ה' שאמר על רצונו והנה טוב מאוד, ואנחנו לא המרכז אלא רק איבר מזה, ואם נתבגר ונפנים שאנחנו וצרכינו והתפישה האגוצנטרית שלנו זה לא האמת, שאנחנו רק חלק, נבין שאם משהו סותר את התשוקות שלנו הוא לא רע, אלא הוא טוב רק הטוב לא מתחיל ונגמר רק בנו כמרכז מנותק תינוקי.
    יש באדם רובד של ילד, נפש בהמית, ויש רובד של חכם. להעלות את הילד אין הפירוש ללמד אותו את מה שהחכם יודע, כי אין לו כלים לזה. אם נספר לילד שלאבד אהוב זה לא רע הוא לא יבין ואם יבין זה רק כי הוא התכחש לרגש האמיתי שלו וייבש אותו, כדי לצאת בסדר, לומר שהוא התעלה.
    הילד לא צריך להשתנות ולחדול להיות ילד, הוא צריך לחיות כמו שהוא, במקביל לחכם. כמו אב ובנו שחיים באותו בית, בלי להרוס זה את זה.
    הילד זה מה שהרמב"ם כתב באגרת, כמו איש פשוט. ובמקביל היה בו רובד של חכם ששם הוא באמת השיג באופן מלא ואמיתי וחי שאין במציאות רע והכל רק אלוהות ואור וטוב, כולל האבדן של האח.
    בהרבה אגרות רואים שהרמב"ם היה גם סתם איש. נותן מחמאות לעוגת הלימון של בעלת הבית, עוסק בפוליטיקה ולא רק בחלק ה"רוחני" שלה, והרבה כיו"ב.
    אם החכם והילד חיים בהרמוניה, כל אחד במקומו הנכון, לא מנסים לשנות זה את זה, אז לא צריך להתמודד ולהתחזק ולהתעלות. ההתעלות היא ההרמוניה, השלום, לתת לילד את שלו עם המרחב שלו ועם הגבולות הנכונים בשבילו, ואז הכל שקט, אין מאבק בוער של התעלות והתמודדות חיפוש "אורות" וכיו"ב. זה מה שאני שמוע במנגינה של לשון האיגרת הזו.
    כשהרמב"ם כותב שלולא התורה שעשועי היה אובד לגמרי, לענ"ד כוונתו שכיוון שבמקביל לילד חי גם המבוגר החכם, והחכם יודע שהכל רק אור, ואצלו זה פשוט, בלי צורך בהתמודדות, והילד מחובר לחכם הזה, וכן החכם אליו, באהבה, הילד שואב נחמה מהרוגע של החכם למרות שבעצמו כולו צער נורא בלי נחמה. מי שהוא רק ילד בלי צד החכם, היה באמת נהרס מכח צער כזה. וכדי להגן על עצמו היה מאבד את הרגישות.

  5. מ80 הגיב:

    יצר הטוב נקרא ילד מסכן וחכם. ילד, ביחס לקב"ה, שנאמר בני אתה, אני היום ילדתיך (מצודות: חביב אתה בעיני כבן לאב ביום הולדו). מסכן – זה המצב האנושי, שנוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. חכם – זה צלם א-להים בו נברא האדם. אין סתירה בין ילדות וחכמה. אדרבא ילדות היא יסוד החכמה. אולם אם אדם מביט על עצמו רק כילד מסכן, אזי עלול להתרחק מחכמתו. ואם חכמתו זקנה ושרירותית, אזי אינה חכמה אמתית, שאין החכמה אלא להייטיב. ועיקר החכמה לא להיות חכם.

  6. belowbridge הגיב:

    תודה רבה על הדברים המופלאים.
    אני רוצה לשאול, וקשה שהדברים לא יישמעו כאילו אני מתריס. אבל הדברים מזכירים מאוד (או לפחות בשטחיות) תפיסה נוצרית קצת. של אהבת אלוהים בלי גבול, ובלי קשר לדברים הקטנים שאנחנו עושים או לא עושים. רציתי לשאול אותך מה אתה מרגיש וחושב ביחס לתפיסות הללו.
    תודה רבה.

    • nirstern הגיב:

      היי עודד,
      הדברים לא נשמעים כהתרסה, וחבל. למה לא להתריס? ת"ח נקראים בעלי תריסין, זורקים כסאות זה על זה, קוראים זה לזה כופר ושייגעץ, וכך מתחדדים, ואת והב בסופה. בהתחלה שונאים ואחר כך נעשים אוהבים. משעמם כל הזמן להתייחס בכבוד.
      .
      .
      .

      בסוף המו"נ, ממש בפסקה האחרונה, אומר שהתכלית האחרונה, סוף השלמות, היא לעשות חסד משפט וצדקה בארץ. וכבר הקשו שמקודם באותו פרק כתב שהתכלית האחרונה היא להשיג דעת אלהים.
      אלא וודאי זו לא סתירה, כי האדם כולו אחד, מבשרו עד השכל העיוני שלו. כמו שכתב בשמונה פרקים שחמשת כוחות הנפש הם נפש אחת לגמרי, וכולן חומר ביחס לנפש המשכלת שהיא צורת כל הכוחות.
      הנפש המשכלת משיגה דעת אלהים, וזה מייד בהכרח נכנס לתוך כל כוחות הנפש עד הבשר ממש, וכמו שאמר דוד רגלי מוליכות אותי לבית המדרש, משמע שמאליהן הן עושות כך.
      אם ההשגה המופשטת לא נכנסת לבשר, ושם היא מופיעה כעשיית חסד משפט וצדקה, אז זה מוכיח שגם בשכל המופשט ההשגה לא באמת הושגה. או מכל מיני קלקולים ואכמ"ל.

      עשיית חסד משפט וצדקה היא בגדר והלכת בדרכיו. כיוון שאתה משיג אותו בשכל, ממילא הרגליים שלך בהכרח הולכות בדרכיו. יש מצווה הלכתית ללכת בדרכיו, והכוונה להשיג אותו ומכח זה הגוף ממילא ילך בדרכיו. כי אין שום פירוט של גדרי הלכה על מצוות והלכת בדרכיו ואכמ"ל.
      כשזה מגיע לגוף, להליכה בדרכיו "בארץ", ברור שהכל תלוי בפרטים הכי קטנים. אם אני מנסה לתת צדקה לחבר שכעת במשבר כלכלי, כל קפל הכי קטן בנימת הקול, בעפעוף העין, מבדילים בין לבייש אותו ובין שיקבל ברצון וכבוד.
      למשל אני אוהב את אשתי אהבה כללית חסרת גבולות של רגש עילאי מקיף וערטילאי מגשמיות. אם היא מבקשת שאכין לה כוס קפה, ואני עייף עצבני ושחוק ומוכרח ממש ברגע הזה ללכת לישון, ובמקביל גם יש בי רגש אהבה אמיתי שרוצה להכין לה את הקפה, ואני נמצא באזור דמדומים מורכב בין שני כוחות הנפש האלה, אז כל בת גוון הכי קטנה בדרך שהנחתי את הכוס על השולחן, בשפת הגוף, במבט, משנה מקצה לקצה את החוויה של אהבה שמונחת מצומצמת במעשה הזה.
      אם במעשים עד הפרטים הכי זעירים שלהם לא רואים את האהבה אז היא כולה לא אמת גם בגילויים הכי "גדולים" עילאיים ונרגשים שלה.
      .
      .
      .
      .
      מה שכתבתי לענ"ד לא מעורר כלל את השאלה הזו, אדרבא זה מעורר יותר לעניין של פרטים. אם הבורא בשמיים ואני כאן על הארץ, ואני רוצה ללכת בדרכיו או לקיים מצווה, אז הנחתי לפני אשתי כוס קפה בסבר פנים יפות והלכתי לישון. יצאתי ידי חובה, קיימתי את המצווה, מה שם בשמיים רוצים ממני יותר מזה? אז היה לי קצה קצהו של משהו קטן במבט או בזווית הפה שגרם לה להעלב קצת, עד כמה אני יכול להיות אחראי לקטנות כאלה? זה קטן וקטן עד אין סוף.
      עמדתי בתור בצרכניה והייתי מאוד לחוץ והקופאית הייתה איטית, והסתכלתי עליה לרגע במבט של חוסר שביעות רצון, אז כבר עברתי על אונאת דברים, ועל איש באחיו לא תרדה בו לפי רבינו יונה שזה על כל דחיקה של אדם לעשייה שהוא לא מעוניין בה, ועל מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך שזה כל התורה, ולא קיימתי אל תדון את חברך, אולי היא איטית כי הילד שלה בבית חולים. ועוד עבירות נוראות ועצומות למכביר. ונניח שהבעתי במבט סבר פנים יפות, אבל אצבע אחת שלי תקתקה על הדלפק והביעה: נו כבר תעבדי יותר מהר, והיא קלטה את זה. ואולי היא לא קלטה אבל מישהו אחר בתור קלט, וזה כבר לשון הרע. ואולי שמתי לב ושלטתי על האצבעות שלי, אבל הייתי מסכן ולחוץ ועייף וממהר, ועצמתי עיניים לשבריר רגע בעייפות וזה הביע ייאוש מסוים שיכול להתפרש כביקורת על הקופאית. וכן הלאה אפשר לרדת לרזולוציות קטנות וקטנות עד לאין סוף, ובלי ספק גם ברזולוציה הכי דקה יש את כל העבירות למכביר. כי מבט של שבריר שנייה יכול לגרום לעלבון גדול, העלבון לא נעשה קטן וזניח ככל שההבעה נעשית קטנה.
      אז אני צריך למדוד מאיזו רזולוציה יש אנוס רחמנא פטריה. כלומר בסופו של דבר אני פוטר את עצמי מהפרטים הקטנים ונשאר בעשייה הכללית. שבבין אדם לחברו בוודאי אין לה הרבה ערך, כי אני אמנם אנוס אבל החבר שלי במציאות נפגע ממני. אנחנו מחוספסים, כמו מי שהולך יחף כל ימיו על אבנים וקוצים. אבל מי שלא מחוספס יכול להרגיש כמה בכל רגע אנחנו פוגעים זה בזה. אנחנו בכל רגע קבורים בתרי"ג עבירות, כי אנחנו מנותקים מהמציאות, זרים. כל הכופר בעבודה זרה כאילו קיים כל התורה, וכל המודה בעבודה זרה כאילו עבר על כל התורה.

      מה שכתבתי יש בו מצד אחד הרבה מאוד אור, אני מתאחד באופן מוחלט, בלי חציצה, עם המציאות, האלוהים. וזה עונג ושמחה לאין שיעור. אבל אני גם מתמסר לגמרי, יוצא מעצמי, מפסיק להיות "אגו", ממית עצמי באהלה של תורה, וזה מאוד לא פשוט. מההתמסרות של ויתור על עצמי כמשהו נפרד נובע זרימה עם המציאות, בהשגה שהיא יש אחד כמו ראובן, ואני רק איבר של זה כמו שכתב במו"נ א' ע"ב. במו"נ ג' י"ב כתב שאין רע בעולם. כי הרע הוא משום שאני מנותק, אגוצנטרי, ואני קובע בעצמי לפי עצמי בלבד מה טוב לי ומחליט שזה הטוב, כאילו אני לא איבר במציאות שהיא אחדות מוחלטת. אם אתבגר ואצא מהאגוצנטריות הזו, אחווה שהכל טוב כי הכל הוא אותה מציאות אחת שהיא האלוהות והיא בעצמה הטוב, ואני איבר בה וממילא אני בתוך הטוב הזה, גם אם יש לי ילד בן חמש מאושפז באונקולוגית עם לוקמיה אגרסיבית. עד כדי כך הויתור על עצמי, ומזה נובע זרימה עם המציאות, ומה שהקופאית מרגישה גם אני מרגיש, ואכפת לי ממנה כמו מעצמי, וממילא אדייק עד הרזולוציה הכי קטנה בכל יחס איתה, והיא תצא מהפגישה איתי בהרגשה מעודדת יותר. וזו עבודה להישאר בתוך האחדות הזו ואז לא לפגוע כלל, או לצאת ממנה ולפגוע. זו עבודת פרטים קטנים יותר מכל מה שאנחנו מכירים.
      .
      .
      .
      .
      לגבי ההלכות, אין לזה קשר למה שכתבתי. אנחנו רגילים שלקיים הלכות פירושו שיש מישהו מבחוץ, למעלה, בשמיים, מרוחק ומנוכר ומפחיד, שמחזיק פנקס פתוח והיד רושמת את החשבון, והפועלים עצלים והשכר הרבה, וגם העונש גדול. כרת וערירי, מלקות, מיתות בי"ד ומיתה בידי שמיים. וזו מסגרת, כמו שילד צריך שישימו לו גבולות, וכל חברה צריכה שוטר.
      אכן ילד חייב גבולות ועונשים, זה נותן לו בטחון, רק כך הוא מרגיש שאוהבים אותו ושמרים עליו, זה נותן כלים שבלעדיהם המציאות נמחקת.
      בדרשות הר"ן י"א, ויש גם שו"ת רשב"א שאומר כך ועוד ראשונים, כתב שבשביל זה קיימת המצווה שום תשום עליך מלך. ההלכות הן רק כדי שיחול עלינו העניין האלוהי. לא כדי שהיה סדר חברתי, גם לא מצוות גזל ונזק וכל חושן משפט. הסדר החברתי שייך רק למלך.
      הרי אם נוהגים לפי חושן משפט בדיוק זה תוהו ובוהו חברתי. מי שקצת למדן יכול להשתולל בפראות כמו ראש כנופיית ליסטים ועדיין לא לעבור על חושן משפט. אפשר להזיק ואף לרצוח על ידי גרמא, המכון לחקר ההלכה כמו שבונה מיחם מים שכשר בשבת על יד גרמא יכול בקלות לבנות אפשרות לרצוח ולגזול על ידי גרמא ויהיה היתר בד"ץ לכתחילה. מותר לי לשפוך אלף משאיות של צפעים ארסיים על גדר הבית שלך. לעומת זאת המלך עונש שלא מן הדין, לפי ראות עיניו, לפי צורך השעה.

      כתוב ברמב"ם הלכות מלכים א' שגם שבעת טובי העיר זה מדין מלך מדאורייתא, וגם הממונה על השקיית השדות וכל כיו"ב. כל מה שנובע מצורך בני האדם להתארגן, ולשים על עצמם שיטת ממשל כלשהי, יש לזה דין מלך. היד המלך שם מבאר את זה יפה מאוד, והארכתי בזה בכמה מקומות וגם בתשובות על הדין של למנות נשים לשררה.

      כלומר יש לי אבא כשאני ילד והוא שם לי גבולות, וכשאני גדל המלך או המשרד לבטחון פנים עושים את זה (יש אומרים שמעיקר הדין רק בחו"ל, כי ליישות הציונית אין דין מלך כי היא נוסדה רק כדי לעקור את התורה). אין מקום להשתמש בקב"ה לצורך הזה, זה לא התפקיד שהוא שם לעצמו בעולמו. יש פסוקים שאומרים שכן, והמו"נ מתמודד איתם. מפסוקים לא לומדים, כי הרי יש גם הרבה מאוד פסוקים מפורשים שלבורא יש גוף.

      זה מחייב שאדם יהיה נאמן למדינה שהוא חי בה, אוהב אותה בכל ליבו, מסור לה בכל ליבו, מקיים את חוקיה מרצונו בכל ליבו. מולדת. כמו ילד אצל הוריו. והחוקים של המדינה פועלים עליו כמו גבולות שאב שם לילדו במשפחה בריאה. בלי זה אדם הוא ילד שגדל ברחוב, עבריין במהותו, בן סורר ומורה, פרא. לצערנו המדינה היא לא הורים של משפחה בריאה בשבילנו, ואצל החרדים עוד פחות מאצל כל האחרים. זו בעיה חמורה, לענ"ד אין לה פתרון נראה לעין וצריך איכשהו בדיעבד להתנהל ככה. זה לא קשור ליחס אל הבורא והתורה.

      .
      .
      להבין בדיוק את מהות המצוות ותפקידן זו סוגיא גדולה ויש בזה ברמב"ם דרך פשט ודרך סוד. בפשט הוא אומר שמצוות זה לא תכלית, ואיננו מקיימים מצוות כדי לקיים את רצון הבורא. המצוות הן רק סידור מעשי של הסביבה כדי שיתאפשר לאדם לעסוק בחכמה בבריאות וסדר חברתי. לכן במצוות האיברים אין עולם הבא כמ"ש החובות הלבבות, כי העוה"ב נובע רק מהחכמה, המצוות הן רק מכשירים מעשיים כי אי אפשר ללמוד כשכואב הראש או כשמישהו בא וגוזל אותי. כך כתוב בכמה מקומות ברמב"ם. יש רמזים במו"נ שיש בזה עוד עומק גדול, ויש במצוות מצד העומק הגדול עוד עניין יותר מזה. במו"נ א' מ"ו שאנחנו לומדים כעת בשיעור נגיע כנראה לנושא הזה.

  7. תורה ואני הגיב:

    כתבת: "אני מרגיש שהאמונה בתקופה שהייתי חרדי היתה רעל לפצעים הנפשיים שלי"
    המשפט הזה כל כך מוכר ומעורר אצלי רגשות.
    כל כך הרבה "מצוות" ומנהגים דתיים, נראים לפעמים כמו רעל או מזון מכוון לפצעים רגשיים.
    וכמה שזה פרדוקס, מצד אחד התורה ניתנה לנו, חלשי האופי, רכי המזג, וברור שהרעל הזה יהיה ממש זמין.
    ומצד שני, התורה היא אור, חיים, אהבה, זרימה וקבלה, ההיפך הגמור של כל הרעל הזה.
    אז יוצא שלפני לקבל את התורה עצמה, צריך לקבל את מה לְצַפּוֹת ממנה, כדי לדעת אם אנו בכלל בכיוון.

    • nirstern הגיב:

      כתבת בשורה האחרונה את כל מה שרציתי לומר ברשימה הזו.
      מה לצפות מהתורה כולל גם תפישה מה זה תורה, האם זו עמידה של שני צדדים זה מול זה, או שזה גילוי של עומק הצד שאני בו ולראות שבו עצמו האלוהים נמצא ואין בכלל צדדים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s