206 – האם יש פסול בהנאות גשמיות (האם יש חלוקה בין הנאה רוחנית להנאה גשמית). על איסור הוצאת זרע לבטלה.

הנושא התעורר בדיון בתגובות לרשימה 156 לעיל בבלוג הזה. אני מעתיק חלק ממה שנכתב שם כי לדעתי יש בו חשיבות גדולה. 

"[…]

מה שכתבת על הנאת עצמו כשאינה מתוך קשר להנאת הזולת, שיש בה משהו שאינו לגמרי קדושה וטהרה וטוב. לענ"ד זו דעה מופרכת לחלוטין, אין לה שום מקור ביהדות, אולי זו זליגה מהנצרות, והיא לגמרי היפך התורה וחורבן התורה מהשורש.

מהקדמת הרמב"ם לפרק חלק:
"וזה כי אנו מוצאים רוב בני האדם כולם מְיַגְּעִים נפשותיהם וגופותיהם בעמל ויגיעה שאין למעלה מהם, כדי שיגיע לו מעלה וכבוד, וְשֶׁיְּנַשְּׂאוּהוּ בני אדם. והנאה זו אינה הנאת מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחר להינקם מאויבו יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף. והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול שבתענוגי הגוף, מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושת מבני אדם, או לפי שמבקש שיהא לו שם טוב. ואם עניָנו כן בעולם הזה הגופני, כל שכן בעולם הרוחני והוא העולם הבא, שנפשותינו משכילות שם מידיעת הבורא יתברך כמו שמשכילים הגופנים העליונים או יותר.

ואותו תענוג לא יֵחָלֵק לחלקים ולא יְסֻפַּר, ולא יִמָּצֵא משל למשול בו אותו התענוג. אלא כמו שאמר הנביא עליו השלום כְּשֶׁנִּפְלְאָה בעיניו גדולת הטוב ההוא, אמר (תהלים לא כ): "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ". וכן אמרו עליהם השלום (ברכות י"ז ע"ב): "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שְׁתִיָּה, ולא רחיצה ולא סיכה ולא תשמיש, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו שכינה". רוצה לומר באומרו "ועטרותיהם בראשיהם" – השארות הנפש בקיום המושכל לה, וִהְיוֹת היא והוא דבר אחד, כמו שֶׁזְּכָרוּהוּ גדולי הפילוסופים בדרכים יֶאֱרַךְ ביאורם בכאן. ואמרו "ונהנים מזיו שכינה", רצה לומר שאותן הנשמות מתענגות במה שמשיגות ויודעות מאמיתת הבורא יתברך, כמו שמתענגות חיות הקודש ושאר מדרגות המלאכים, במה שהם מַשיגים ויודעים ממציאותו.

הנה כי הטובה והתכלית האחרון הוא להגיע אל הַחֶבְרָה העליונה הזאת, ולהיות בכבוד הזה. וקיום הנפש, כמו שביארנו, עד אין סוף כקיום הבורא יתברך שהוא סיבת קיומה, לפי שֶׁהִשִּׂיגָה אותו, כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה. וזה הוא הטוב הגדול אשר אין טוב להקיש לו, ואין תענוג שֶׁיִּדְמֶה לו. כי איך ידמה התמיד אשר אין לו סוף וקץ, בדבר הנפסק? וזה שאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז), ומפי הקבלה למדנו בפירוש זה (קידושין ל"ט ע"ב): "לְמַעַן יִיטַב לָךְ – לעולם שכולו טוב, "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" – לעולם שכולו ארוך"."

הרמב"ם כאן אומר שדבריו הם כמו שהתבאר בפילוסופיה הראשונה שזה ספר המטאפיזיקה של אריסטו, ושם לא מוזכר כלל עניין הנאת הזולת, ואין לזה שום תפקיד במבנה הפילוסופי, אלא הכל רק מדבר בהנאת עצמו.
הרמב"ם מונה כאן סולם הנאות שוודאי אינן הנאות ששייכות להנאת הזולת, כגון מאכל ומשתה, הנאה מנקמה או מכבוד, ומראה שיש מהן הנאות גדולות מהאחרות, ולכן אדם מוותר על הנאת מאכל כדי להשיג הנאת נקמה. הנאת העולם הבא עומדת כאן כחלק מהסולם הזה, והיא ששונה מההנאות האחרות רק כי היא גדולה יותר ולא שיש שוני מהותי. הרי אין שוני מהותי בין הנאת מאכל להנאת נקמה להנאת כבוד. זו גדולה מזו אבל בתוכן הפנימי הן שוות. והעולם הבא הוא שלב באותו סולם, שבו המעלה לא נובעת משוני מהותי פנימי בהנאה אלא רק בעוצמתה.

או בשמונה פרקים פרק ד':"
"וכאשר ראו הסכלים, שהחסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם, חשבו אותם ל"טובים" וכיוונו אליהם באומרם להיות כמוהם. והתחילו מענים את גופם בכל מיני עינויים, וחשבו שקנו לעצמם מעלה ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לאלוהים.
כאילו האלוהים שונא הגוף ורוצה לאבדו ולכלותו. והם לא ירגישו שמעשים הללו רעים, ושבהם תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש."

בהנאת העולם הבא אנו צד הנקבה, שעל זה נאמר ושמח את אשתו וכתב רש"י: ולא ושמח עם אשתו. צדיקים יושבים ונהנים. הקב"ה משמח אותם, הם לא מנסים לשמח אותו. והעמל שבזכותו זוכים לעוה"ב הוא ללמוד להיות נקבה, מיין נוקבין, ענווה, לית ליה מגרמיה כלום, תפילה. לומדים להשתחרר מהצורך לגרום הנאה לאחר כדי להיות מסוגל להנות, וללמוד לקבל הנאה לעצמי. העולם הבא אינו אלא גילוי של מה שהאדם רכש בעולם הזה. כמו שכתב בהלכות תשובה ח'. ואדרבה, עיקר העבודה הוא להתעלות למדרגה של להנות בעצמי בלי תלות בהנאת האחר. כל מה שנכתב על חרפת חוש המישוש וכיו"ב הוא על הפרזה בזה, התמכרות, יציאה מקו האמצע. אבל למצוא את קו האמצע בזה הוא התכלית.
אני יודע שאין הכרע מתוך המקורות האלה ואפשר לפרש אותם אחרת. זה דומה למה שכתבתי על הסוגיא של השחתת זרע, זה נושא שאני לומד אותו שנים רבות, כתבתי עליו כמדומני קרוב למאה רשימות. בכל פעם הבאתי מקורות אחרים ודנתי מזווית אחרת, ואצלי זה מבורר היטב. אני יכול להקשיב לדעה אחרת ומקווה שאני אדע לומר טעיתי אם אראה ששי בה ממש, אבל אני צריך בשביל זה לשמוע דעה שמבוססת על הבירור רציני שמתייחס לרוב המקורות וההבנות שלהם. סתם אמירה בעלמא שקובעת שזה כך, בלי שום נימוק רציני שכלי ובלי שום מקור ובסיס, זה מבחינתי לא מעמיד ויכוח רציני על השאלה.

הרמב"ם כותב שהוצאת זרע זה מדרכי הרפואה כשיש לגוף צורך בזה. יש לי ראיות רבות שזה בטבע הגוף, כמו אכילה ושתיה או אולי לא ממש פיקוח נפש כזה אבל כמו תנועה או הסתכלות על שמיים ודברים כעין זה שהם צורך הכרחי לבריאות הגוף וחיותו. ממילא זה קדוש, כי הבורא ברא את הטבע וכל מה שהוא מהטבע באופן מאוזן ונכון ובריא בלי יציאה לקצוות, בהכרח הוא קדוש והוא רצון הבורא והוא יפה ונכבד. לכן פשוט אצלי לגמרי שרבי שמעון ורבי אלעזר בנו שהיו במערה שלוש עשרה שנה הוציאו שם זרע, וכן התלמידי חכמים שלמדו בבית המדרש בלי לבקר בבית אלא רק בערב יו"כ, או רבי עקיבא שלא ראה את אשתו עשרים וארבע שנה, וכל כיו"ב, כולם כיבדו את בריאות הגוף והוציאו זרע ויש לזה ראיות רבות וגמורות מחז"ל ואין לזה שום פרכה מחז"ל.

יש אזהרות גדולות על הרהור בעריות ושמירת העינים וכיו"ב, כי דברים כאלה מביאים את האדם לקצה של כח הנפש הזה, וכל קצה הוא חולי וגנאי. קצה פירושו שאדם לא שולט בזה, הוא נעשה רשעים הם ברשות ליבם, ולא צדיקים ליבם ברשותם. זו עצם ההגדרה של "קצה", שאין שם יכולת בחירה. דברים כאלה מביאים לקצה כי הם מגרים משהו שחסר. אם אני רעב, וכל הזמן אחשוב על מאכלים ערבים ושמנים, ואסתכל עליהם כשהם בחלון של חנות שאין לי כסף לקנות בה, אגיע לקצה של מידת תאוות האכילה. החסרון יתסוס ויביא לחולי. אם יש לי אוכל מספיק מכל בחינה ואני אוכל, אין בזה שום רע אם אני נהנה מהאוכל, ואע"פ שזו הנאת עצמי בלבד. בלי ההנאה אי אפשר לברך על המזון. על ההנאה אומרים מחייה נפשות, ההנאה היא חיות לנפש, גם בצורה הפשוטה הגשמית שהיא רק לעצמי כמו אכילת פרי.
איפה כתוב שאם אני אוכל פרי עלי להתאמץ לא להרגיש את הטעם ולא להנות מהאכילה?
כתוב שעיטוש הוא הנאה, זה סימן טוב לאדם, עושים לו נחת רוח למטה כי הוא ראוי לנחת רוח למעלה. הוצאת זרע בלי אשה, אם לא תוסס שם החסרון עד שנמק ועושה חולי, כי הוא שקוע בסוגיא או מפנה ליבו ממחשבת עריות, ועושה את זה במידה הראויה לצורך בריאות גופו באופן של אמצע, בריא ומאוזן ועם חופש בחירה, בלי שהוא משועבד להנאה, זה סוג של עיטוש. למה שזה יהיה מגונה? איפה כתוב שזה מגונה?

למשל ביומא י"ח ב' כתוב שכשרב היה נוסע מחוץ לעיר בלי אשתו היו מכריזים בשוק אם יש אשה שרוצה לישון איתו בלילה. כאילו המגאפון של מאה שערים היה נוסע ומכריז מורנו הגאון רבי …. ילון בעירנו בלי אשה ביום פלוני. אם יש צדקת ממשפחה חשובה שרוצה לישון איתו באותו לילה נא לטלפן לגבאי וכו'. (רק להמחיש כמה אין לנו שייכות ליהדות של הגמרא). ובלילה היה מקדש אותה ובבוקר מגרש אותה.
זה לא בעילה שיש בה קשר אהבה עמוק פנימי ונפשי, אם הנושא זה לגרום לה לתענוג, היה יכול לא לעשות את כל העניין ולא לגרום תענוג לאשה זרה לילה אחד, ולחכות לגרום תענוג לאשתו שמחכה לו בבית. כדי להיות מיטיב שמתמקד בהנאת הזולת הוא היה יכול לעשות חסד בללמד תורה ולתת צדקה או לתקן את דרכי העיר ולא היה נגרע מהיותו מיטיב אם לא היה מוצא אשה ללילה אחד. זה לא הקמת בית נאמן בישראל, זו לא אשת נעוריו שהמזבח מזיל דמעות כשהוא מגרש אותה. זה נאת גוף פשוטה לגמרי. לעצמו לגמרי. כמו להוציא זרע לבדו, רק שעם אשה כלשהי, גם זרה לגמרי, ללילה אחד, ההנאה הזו גדולה יותר, ולמה להסתפק בהנאה מעוטה, זה מסוכן לבריאות, אם ההנאה לא גדולה כל הצורך יישאר חסרון והגוף ימשיך לבקש את מה שהוחסר ממנו וזה יכול להביא להתמכרות לעניין בדרך של קצה וחולי.
וכי רב שהיה הכי גדול והכי קדוש מכל האמוראים לא היה יכול להתאפק לילה? אלא העדיף לספק את הצורך כי למה לא, זה יותר בריא, למה להתמודד עם חסרון שנוגד את הבריאות ויכול להתפשט ולהשחית את הבריאות? ככל שאדם מספק את צרכי הגוף הבריאים שלו בדרך בריאה ונכונה ובדרך האמצע, הוא יותר שלם וחי וקדוש. ובלי ספק זו היתה כוונת רב בעניין בההוא, ורואים שהנאה ביאה גם עם אשה זרה ללילה אחד, שזו הנאת עצמו בלי שייכות להנאת הזולת, כמו להוציא זרע לבדו, זה נכלל בגדרי הבריאות והקדושה. הגמרא מביאה את זה כשבח לרב להראות את גודל קדושתו.
למשל במעשה על רב עמרם חסידא, במסכת קידושין, שהיו נשים שבויות בקומה השניה של ביתו, והוא ראה קרסול חשוף של אחת מהן, והתעוררה אצלו תשוקה כבירה לבוא עליה, רק מהקרסול, בלי לראות את פניה ובוודאי בלי להכיר את נפשה ובלי להיות עם רגש כלשהו כלפיה, ומכח זה הביא סולם כבד והתחיל לעלות לשם, וצעק שיש אש בביתו ובאו תלמידיו והוא עצר כך את עצמו. שם לא מדובר להראות את השבח שיש בהתעוררות התשוקה מצד עצמה, אלא את השבח שהוא הצליח להתגבר על זה. בכל אופן רואים כמה תשוקה היתה בו לביאה מסוג כזה. הוא לא המית את זה, כי זה חלק מחיות הנפש הבריאה. הרי וודאי היה יכול להמית את זה, אם היה בדורו מפורסם כחסיד וקדוש.
הוא עצר את עצמו כי להלכה האשה היתה אסורה לו. לא כתוב שהוא היה עוצר את עצמו אם היתה מותרת לו.
בכל אופן אצל רב עמרם חסידא ההתעוררות לביאה לא מוצגת כקדושה, אבל אצל רב מה שהיה מחזר אחרי אשה ליום אחד כן מוצג כקדושה.

אני נוהג כאן שלא בהגינות, מצד אחד אני מביא ראיות לדברי ומצד שני לא רוצה להתווכח עליהן, למרות שאני יודע שבמקורות האלה שהבאתי יש מקום לפרש לא כמו שפירשתי, כי אני טוען שכבר למדתי בסוגיא הזו שנים רבות וביררתי באריכות רבה ועמל רב עשרות רבות של מקומות ועשרות אופנים של כיווני הסתכלות על העניין.
אם מישהו רואה שאין הוכחה ממה שהבאתי אני מסכים איתו, זה אכן לא מוכיח שום דבר. הבאתי את זה רק להמחשה, להראות שיש סוגיות שעוסקות בזה. וכמותן יש עוד סוגיות רבות, וכדי לברר נושא צריך לעמול הרבה מאוד ללמוד את כל הגמרות ואת כל הראשונים בלמדנות גדולה, ולעמול הרבה מאוד בלימוד הפשט בכל מקום ולהקשות את כל מה שאפשר להקשות ולדייק את כל מה שיש לדייק, וללמוד את כל מה שפירשו בזה קודמינו הראשונים והאחרונים, ורק אחר כך להתבונן ולנסות לראות ביושר ככל האפשר מה עולה מהסוגיא. לדעתי עמלתי כך על הנושא הזה, רק שזה מפוזר בכמה מקומות, וקשה לי כעת לאסוף אותם.
.
.
.
.
אם אדם מספר שהוא לא הוציא זרע כשהיה בחור, או תקופה אחרת בחייו כשחי בלי אשה יותר מכמה חודשים. אני מחזיק אותו כשקרן בעניין זה. יש אנשים מעטים שהמזג הטבעי שלהם קר ויבש, ואצלם זה יתכן כמ"ש הרמב"ם. אולי יש אנשים שהצליחו להזיק לעצמם עד כדי כך, זה נדיר.
יש גישה כמו בחלקים נרחבים מחסידויות גור וויז'ניץ ועוד, שנותנים כדורים פסיכיאטריים במינונים מוגזמים כדי להפוך בחור למת מהלך וכך להציל אותו מזרע לבטלה. יש אפשרות שאדם יפעל פעולה כזו על עצמו גם בלי כדורים, אבל זה נדיר, וניכר על האדם נזק כזה. מי שלא נראה כמת מהלך או בעל מזג קר ויבש, בידוע שהוא משקר אם אמר שלא עשה דבר כזה.

כך גם מי שטוען שהוא עושה להנאת הזולת כמטרה עיקרית, אין לי ספק שהוא משקר. זה כמו מי שטוען שהוא חי בלי לאכול ולשתות. אולי זה לא שקר במזיד כי אדם רוצה להיות "טוב" ומשכנע את עצמו שהוא כזה.
.
.
.
התורה היא העמדת הטבע על תיקונו, דרך האמצע. וכמ"ש בבראשית רבה א א הסתכל בתורה וברא את העולם, כלומר הטבע. יש אמירות שהתורה היא "מעל הטבע" מבקשת מאיתנו להתעלות מעל הטבע. זה מופרך. אין "מעל הטבע" כי הגילוי האלוהי זה הטבע. כמ"ש בהלכות יסוה"ת שהלימוד והגילוי ודעת אלהים זה בטבע. הרמב"ם אומר שלא ייתכנו ניסים. מעל הטבע" יכול להיות רק הזיות בדויות. לכן אם בטבע אין הימנעות מהוצאת זרע, ואין קיום למען הנאת הזולת, בהכרח גם כוונת התורה כך."

.

.

.

.

"לענ"ד יש בהנאת ביאה שני עניינים נפרדים לגמרי. יש הנאת גוף פשוטה וטבעית, שהיא כמו אכילת פרי. להנאת עצמו. אם מסכימים שאכילת פרי בפשטות זה לא חטא, אלא קדוש וטוב אם אין בזה הגזמה וזלילה ויציאה לקצה ("תאות" האכילה שהזהירו ממנה), אז הוא הדין להנאת ביאה.

יש עניין אחר לגמרי. יש צדיקי עליון שכשאכלו פרי פעלו תיקונים עצומים, כי הם היו עסוקים לא בהנאת הפרי אלא באהבת בורא הפרי שרוצה לגרום הנאה. ושם בטבע הנאת עצמו מקלקלת.
למשל אם אני סתם רוצה עוגה ואוכל עוגה לטעמי, זה טוב. אבל אם אני רוצה להביע את אהבתי העצומה והוקרתי לאשתי, וביום ההולדת משקיע בעוגה מיוחדת לבטא אהבה, שם אני באופן טבעי אמור להתנתק מהטעם האישי שלי בעוגות, ולחפש עוגה מהודרת ושתתאים לטעמה.
מהעוגה שלכבוד אשתי אין ללמוד שאם אני אוכל עוגה לבד זה פסול. זה משהו אחר לגמרי.

על מה שצדיק נהנה בפשטות לנגוס בשסק, לא מדברים במסילת ישרים. אין לי מה ללמוד מזה. לדעתי בצדיקים יש גם את הדברים הפשוטים שיש בכל אדם. אם הצדיק משתמש בהנאת האכילה להגיע לאהבת בורא המאכל, באמונה חושית, זו מדרגה גבוהה ועל זה מדברים בספרים.

כל הקצף מבחינתי יצא על השלילה של ההנאה הפשוטה. ומהסתייעות לזה ממה שמסופר על מדרגות הפרישות של הצדיקים. לענ"ד זה מה שמוציא את התורה מדרכי חיים לפושעים יכשלו בם. לדעתי מה שלא רוצים לקבל את ההיתר להוציא זרע כשאין אשה, שייך לשלילת ההנאה הגופנית הפשוטה, שלילת שמחת הגוף הפשוטה, במסווה קדושה עקומה."

.

.

.

.

"

אני משתדל כמה שפחות להזכיר את הרב וולבה ורבי ירוחם, כי יש צד גדול שהם מתהפכים בקברם אם אני קורא לעצמי תלמיד שלהם.
בנושא הזה מבחינתי רבי ירוחם הוא מרא דשמעתתא, הוא האריך בסדרה ארוכה של שיחות, ובעוד שיחות רבות מפוזרות, בנושא שהוא מכנה "טבע", או האחדות של תורה וטבע.

אפשר אולי להשתמש בעניין של שבת וששת ימי המעשה, למרות שר' ירוחם לא השתמש במושגים האלה, לפחות לא כעיקריים. הנושא שייך להרבה מאוד סוגיות, וביניהן גם לשבת.

כשתינוק נולד מתמלא הבית אורה, זו חוויה דתית, ניסית, מופלאה ונעלה גם לאנשים חילוניים. זה ממלא בתחושת משמעות מספקת ונשגבת. הרבה אומרים שהתינוק הוא האור של הבית, לרוב עד גיל שנה לפחות.
תינוק רק אוכל ישן ועושה צרכיו. בוודאי בימים הראשונים שהוא עוד לא מחייך. הוא גם בטוח שהכל הוא כלי למילוי צרכיו ואם צרכיו לא ממולאים הוא כועס וצועק בגסות. הוא לא מכיר את אמא מצד עצמה, היא לא מעניינת אותו, הוא רואה בה רק מחלבה בחינם, כספומט. ואם האמא עייפה הוא צועק עליה, אין תירוצים. תעבדי. בשבילי. הכי חומרי שיש, הכי "לעצמו". ודווקא בתינוק יש הכי הרבה אור קדוש והוא הכי רוחני ונעלה. ולא בגלל הפוטנציאל שלו כמו ששמעתי מי שאמר. כל הורה מרגיש שהתינוק בן יומו שלו הוא הכי יפה בעולם והכי מושלם ונסיך, כמו שהוא, בלי לחושב על הפוטנציאל.
גם אני כמבוגר אוכל ישן ועושה צרכים, למה זה לא מספיק שאמלא את המציאות באור אלוהי זך בוהק ונשגב כמו תינוק שהיום נולד? הרי הייתי תינוק, והיו מרוצים ממני לחלוטין כשאני רק אוכל ישן ומלכלך וצועק אם חסר לי משהו, אהבו אותי בשמיים ובארץ, אלהים ואנשים, באהבה בלי גבול, בלי שאצטרך לעשות שום דבר כדי להיות ראוי לזה, בלי להכיר תודה, בלי להתייחס לאף אחד בכלל. מי מבקש מתינוק בן יום שיכיר תודה, כולם רק אומרים תודה לתינוק שהוא קיים. מתי איבדתי את הערך שמייחסים לתינוק? מתי התחלתי להיות חייב לשלם משהו עבור אהבה כזו, להצטרך להיות ראוי לה?

הלכות שבת מעיקר הדין, מהגמרא, עיקרן זה קודם כל לא לעשות שום דבר, ולאכול לשתות ולישון ולהנות מתשמיש המיטה. וכל אלה לא בדרך של אכילה לתועלת הגוף, כדי שיהיה כח ללמוד חכמה, בדרך של בכל דרכיך דעהו. כשרק חזרתי בתשובה ניגשתי לרב ואמרתי שמאכלי שבת מאוד לא בריאים, אולי אפשר לעשות תפריט לסעודת שבת על יסוד או כל בריא. הרי יש הלכה ברמב"ם לאכול את המועיל ולא רק את מה שערב ומזיק לגוף. והרב התאפק לא לצחוק עלי, הוא אמר סעודת שבת זה משהו אחר לגמרי, ולא ידע בדיוק להסביר. אלא התכלית היא להנות סתם כך, שמחת הגוף כפשוטה. הדינים של שבת אומרים לנו להיות תינוק בשבת.
המורה נבוכים ג' י"ג, מפרש את הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, שהכוונה לומר זה מה שרציתי, בזה רצוני התמלא. ועיין שם וגם בחלק ג' פרק כ"ה, שאין למציאות שום תכלית, והאדם הוא לא תכלית העולם, ואין תכלית לכך שהאדם יחכם, אלא כל דבר קיים כי הבורא רצה את המציאות שלו, וזה לבד התכלית שלו, להיות מצוי כמות שהוא.

זה לשונו בג' י"ג:
"אפילו אם היה הכל מפני האדם ותכלית האדם לעבוד השם כמו שנאמר, השאלה קיימת, והיא מה התכלית בהיותו עובד והוא יתעלה לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו כל מה שברא וישיגוהו תכלית ההשגה, ולא ישיגהו חסרון אם לא יהיה זולתו נמצא כלל, ואם יאמר אומר אין זה לשלמותו אבל לשלמותנו, כי הוא הטוב לנו והוא שלמותנו, תתחייב ההשאלה בעצמה ומה תכלית מציאותנו בזה השלמות, א"א בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית אלא כן רצה השם או גזרה כן חכמתו, וזהו האמת […]
ובגלל הדבר הזה הדעת האמתית אצלי לפי האמונות התוריות והנאות לדעות העיוניות, הוא שלא נאמין בנמצאות כולם שהם מפני מציאות האדם, אבל יהיו ג"כ שאר הנמצאות כולם מכוונות לעצמן לא מפני דבר אחר, ותבטל ג"כ שאלת התכלית בכל מיני הנמצאות, ואפילו לפי דעתנו בחדוש העולם, שאנחנו נאמר כל חלקי העולם המציאם ברצונו, מהם מכוונים לעצמן, ומהם מפני דבר אחר, האחד ההוא מכוון לעצמו, וכמו שרצה שיהיה מין האדם נמצא, כן רצה שיהיו השמים וכוכביהם נמצאים, וכן רצה שיהיו המלאכים נמצאים, וכל נמצא מהם אמנם כיון בו עצם הנמצא ההוא, ומה שאי אפשר מציאותו אלא אחר הקדמות דבר, המציא הדבר ההוא תחילה, כהקדים ההרגשה לשכל, […]
הנה יהיה ג"כ אמרו כל פעל ה' למענהו כאמרו כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, יאמר כל מה שיוחס לפעולתי אמנם עשיתיו למען רצוני לא לזולת זה, ואמרו יצרתיו אף עשיתיו, הוא מה שבראתי לך שיש נמצאות א"א מציאותם אלא אחר מציאות דבר אחר, אמר אני יצרתי את הדבר ההוא הראשון אשר א"א מבלתי הקדימו, כחמר ע"ד משל לכל בעל חמר, אחר עשיתי בדבר ההוא הקודם או אחריו מה שהיה כונתי להמציאו, ואין שם אלא רצון לבד, וכשתתבונן בספר ההוא המישר כל מתישר אל הכונה ולזה נקרא תורה, יתבאר לך זה הענין אשר אנחנו סובבים סביבו מתחלת מעשה בראשית עד סופו, והוא שלא באר כלל בדבר מהם שיהיה בעבור דבר אחר, אלא כל חלק וחלק מחלקי העולם זכר שהוא המציאו ושמציאותו היה נאות לכוונה, וזהו אמרו וירא אלהים כי טוב, כי אתה ידעת מה שבארנוהו באמרם דברה תורה כלשון בני אדם, והטוב אצלנו יאמר למה שיאות לכונתנו, ועל הכל אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כלומר התחדש כל מתחדש נאות לכונה, ולא יפסק ולא יפסד כלל […]

מו"נ ג' כ"ה:
"ודע שרוב הספקות המביאות למבוכה בבקשת תכלית מציאות העולם בכללו או תכלית כל חלק מחלקיו אמנם שרשם – טעות האדם בעצמו ודמותו שהמציאות כולו בגללו לבד והסכלות בטבע זה החומר השפל וסכלות המכון הראשון – והוא המציא כל מה שאפשר מציאותו כי המציאות טוב בלא ספק."
וביום השביעי שבת וינפש, אין הכוונה שהתעייף והיה צריך לנוח, אלא שהבריאה שלמה לחלוטין כמות שהיא. היא הגילוי המושלם של האלוהות בדיוק כפי שרצה. השביתה היא משום שזה שלם לגמרי ואין עוד מה לשנות או להוסיף. לכן בשבת אנחנו לא מוסיפים שום דבר, אלא רק נמצאים ותו לא, כמו תינוק שהוא רק נמצא ותו לא. זו העדות על מעשה בראשית, שהם גילוי שלם של האלוהות כמות שהם. מה שפעם מי שברא ההי אלהים ולא שתמיד היה עולם או שמשהו אחר ברא אותו, מה אכפת לנו בזה, מה שהיה היה, מה הנפקא מינא לעכשיו. אלא הנפקא מינא שמה שאלהים ברא זה לא סתם שאלה למי לתת את הקרדיט, אלא שזה נוגע להווה שבריאה היא גילוי רצונו והכל בהווה הוא גילוי רצונו, העדות על הבריאה זו הסתכלות על ההווה.

יש גם את הצד של ששת ימי המעשה, לממש את הפוטנציאל, להוציא את האדם מהכח אל הפועל, מתינוק לתלמיד חכם וצדיק, לתקן את העולם וכו'. אבל תמיד, כל יום וכל רגע גם מימי המעשה, צריך לזכור את השבת.

מצד השבת הגוף במובן הכי פשוט, כמו אצל תינוק, הוא בדיוק מה שהבורא רצה, בשלמות, כמו שהוא, והוא רצה גם שיתענג ישמח כמו שהוא על פי טבעו היסודי כמו שנברא בו. המצווה העיקרית בשבת היא לא ללמוד, לא להיות רוחני, אלא פשוט לגמרי, הנאות של תינוק, לעצמי בלבד, בלי קשר ובלי הזולת:
"מֵעֶרֶב מַזְמִינִים כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים.
מִבְּעוד יום מוּכָנִים תַּרְנְגולִים מְפֻטָּמִים.
וְלַעֲרוךְ כַּמָּה מִינִים, שְׁתות יֵינות מְבֻשּמִים.
וְתַפְנוּקֵי מַעֲדַנִּים, בְּכָל שָׁלשׁ פְּעָמִים:

לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים. בַּרְבּוּרִים וּשלָיו וְדָגִים:

הִלּוּכָךְ תְּהֵא בְנַחַת, עונֶג קְרָא לַשַּׁבָּת.
וְהַשֵּׁנָה מְשֻׁבַּחַת, כְּדַת נֶפֶשׁ מְשִׁיבַת.
בְּכֵן נַפְשִׁי לְךָ עָרְגָה, וְלָנוּחַ בְּחִבַּת.
כַּשּׁושַׁנִּים סוּגָה, בּו יָנוּחוּ בֵּן וּבַת:
לְהִתְעַנֵּג בְּתַעֲנוּגִים. בַּרְבּוּרִים וּשלָיו וְדָגִים:
מֵעֵין עולָם הַבָּא, יום שַׁבָּת מְנוּחָה.
כָּל הַמִּתְעַנְּגִים בָּה,ּ יִזְכּוּ לְרוב שמְחָה. […]"

איפה רואים פה למען הזולת, בכל דרכיך דעהו, וכל כיו"ב?

השבת היא הטבע, זה ההשלמה של הגילוי האלוהי בדיוק כמו שהוא רוצה שיהיה, ואין מקום לשום פעולה, כי אין מקום לשום שינוי ותוספת למה ששלם. הכל בפועל. זה התפישה הגבוהה יותר, שאין עוד מלבדו כלל ואין מקום לשום פעולה מלבד מה שהוא פעל.

יש מהלך נמוך יותר, שבו האדם משתתף בעצמו במעשה בראשית (כמובן רק מבחינה מסויימת ורק בדברים מאוד מוגדרים ומוגבלים), ויש לו בחירה חופשית ודעת, ובצד הזה השלמות האלוהית נמצאת מבחינות מסויימות רק בכח, והוטל על האדם להוציא אל הפועל, את עצמו ואת צדדי השלמות האלוהית שתלויה בו.
המהלך הזה פחות מואר. מאהבת התינוק מתרגשים יותר מהאהבה כלפי ילד בגיל שלוש עשרה. התינוק ממלא את הבית אור יותר. בתינוק מתגלה הצד שהכל הוא מעשה הבורא לבדו וגילוי רצונו ותו לא מידי. בבוגר כבר מתגלה הצד שהוא צריך בעצמו להוציא אל הפועל דברים, ויש את העמל והקושי והזיעה והטעויות והחטאים והלחץ והמלחמות וכו' וכו'.
משעה שקיבלנו כלים לפעול כמו מבוגר, זה חיובנו וזה עיקר עיסוקנו. אבל יש חובה לשמור תמיד גם על הצד של שבת, לזכור את השבת, להכין לשבת, אצל תלמידי חכמים כל יום הוא בבחינת שבת. בלי זה אין ברכה במלאכת ימי החול. לדעתי זה מוזנח ונשכח אצלנו, לא רק אצל חרדים. מי מרגיש שמותר לו להרגיש אהוב וראוי ורצוי ויפה ומקובל כמו שהוא בלי תנאי. בלי להיות נותן, בלי להכיר טובה, בלי לחשוב, בלי לתרום לזולת שום דבר. רק לאכול כמו חזיר, כמו תינוק.

לגבי ההלכה של הוצאת זרע, אין לנו רשות לומר מהי ההלכה על דעת עצמנו. רק אחרי לימוד בעמל גדול מאוד, בלי הגבלת זמן, עד שיקיא חלב שינק משדי אימו, בלמדנות כפי הדרך המסורה, בבירור כל המקורות כולם, כל הגמרות וכל המפרשים והפוסקים החשובים, אדם יכול לומר שלפי דעתו ההלכה היא כך וכך.
כשלמדתי בקול תורה שמעתי מכמה בחורים שנכנסו בעצמם לגרש"ז אוירבך, והיה שיח על זה בין הבחורים כדבר מפורסם, שהוא אומר שבלי ספק שיטת העזר מקודש היא ההלכה לאמיתה. רק שאומרים שנכון לא לפרסם את זה. הגרש"ז עצמו לא החזיק בשיטה שלא לפרסם, מה שהלכה הוא הלכה, איננו יודעים יותר טוב מההלכה כדי שנקבע שאין לפרסם אותה. אבל הוא כיבד את דעת האחרים ולא פרסם אלא רק למי ששאל אותו אישית על זה. שמעתי גם עוד כעין זה מפוסקים אחרים.
כמובן ששמועות לא נאמנות כלל וכלל להלכה, אבל לפחות זה גורם לי לא לקבל כעובדה ברורה שאני אומר כאן משהו שהוא נגד כל הפוסקים.
זכיתי ללמוד בכולל של רבי מענדיל אטיק, למדו הלכות תפילין, והוא במשך כל החצי שנה שלמדו למד על הסדר את הספר של בעל העזר מקודש על הלכות מזוזה וס"ת שנקרא דעת קדושים (עם החברותא שלו הרב פרידמן), ורק מדי פעם הסתכל בגמרא או בחזון איש. הוא היה ידוע כמומחה הכי גדול להלכות סת"ם וכל ארבע שנים היה לומד חצי שנה הלכות סתם ומזמין תפילין ומזוזות חדשים עם כל החומרות שהתחדשו.
רבי מענדיל היה חזונאישניק קיצוני, תלמיד אדוק של הגר"ח גריינימן, ולפניו של רבי משה יהושע לנדא, ובכל עניין היה לומד גמרא עם חזון איש ופוסק להלכה רק כמוהו. לשאלתי הוא אמר שבעל העזר מקודש הוא גדול הפוסקים והלמדן הכי גדול ואם הוא כתב ספר יש ללמוד את דבריו לפני כל מפרש אחר.
אין שום פוסק ומפרש מהאחרונים החשובים שדוחה את שיטת בעל העזר מקודש ואומר שהוא חולק עליו. גם לא אחד לפי מה שידוע לי, אמנם עסקתי רק במפורסמים. והרי העזר מקודש הוא ספר שיד הכל ממשמשת בו, וכל אברך שלומד אבן העזר מסתכל קודם כל בו, וכל פוסק מאוחר מביא קודם כל אותו, הדברים מפורסמים מאוד, ואיך יתכן שלא נשמע שום קול של ערעור על דבריו אם כל הפוסקים לא סברו כמוהו. אלא רגלים לדבר שזה כמו שהגרש"ז אמר שיודעים שההלכה היא כבעל העזר מקודש רק לא רוצים לפרסם.
לכן אני לא מקבל אם אומרים לי שאחרי שכל הפוסקים אומרים שאסור אז מותר לנקוט כדבר פשוט שאסור, ואם מאן דהוא כתב באינטרנט להתיר אפשר לנקוט שהוא טועה גם בלי ללמוד באריכות את כל הסוגיא, אלא רק מכח שהוא לא יכול לבדו לערער על מה שכל הפוסקים והגדולים אומרים.
לכן אני נוקט כעובדה כל זמן שלא הוכח לי אחרת שמותר, ומכאן שאם מבססים את ה"השקפה" על ההלכה של הוצאת זרע על האיסור הזה, מבחינתי אין כאן בסיס. ואדרבה, מכאן ראיה להיפך.

.

החלטתי לפרסם את ההלכה ככל יכולתי הדלה (אני לא "פוסק" לאף אחד, אני מביא את המקורות שראיתי ואת הלמדנות שחשבתי, משתדל לפרט הכל כדי שכל אחד יוכל לעשות ביקורת על הכל, וכל אחד ישפוט לפי דעתו ועל אחריותו שלו) כי עבדתי עם בחורים וראיתי מה זה עושה להם. הבחורים עצמם וכל סביבתם חושבים שזה עבודת השם ולכן עיניהם לא פקוחות עד כמה העניין זוועתי. הנזק הרוחני והנפשי הוא פשוט זוועה מצמררת, והיסורים, הכאב, של הנפש, כאילו סורקים אותה במסרקות של אש. זה אכזרי כמו העינויים של השבויים בסוריה. בחורים בטוחים שהם משוקצים וטמאים ושנואים ומכוערים, שהקב"ה מטיח בפניהם בגועל ותיעוב את כל מאמציהם, שבתפילה הוא אומר מה אתה מתפלל, איך אתה מעז, עשית את העברה הכי מכוערת וחמורה ושאין עליה תשובה.
בגיל הנעורים מתגבשת האישיות של האדם, כנער הוא לא בטוח בעצמו, אופייני לנערים להיות ביישנים, בלי בטחון עצמי (לפעמים זה מוסתר בהפגנת בטחון עצמי מוחצנת ומזוייפת), הנער עוד לא יודע מי הוא, איך להתייחס לעצמו כאישיות, איך לתפוש את מקומו בין הבריות. בגיל הקריטי הזה הוא שומע שהקב"ה והתורה אומרים לו אתה חתיכת זבל מאוס מכוער בזוי ומגעיל. וזה נשאר בפנים. אצל נערות יש עניין של קשיי אכילה, דימוי גוף בעייתי, ככל שתהיה יפה היא תמיד חושבת שהיא שמנה ומכוערת, לא יכולה לראות את עצמה בראי. גם אצל בנים יש רגישות לזה, לא פחות, רק בדברים אחרים, ובאופן מוסתר יותר. ומזה נולד שאדם כל חייו מרגיש שבלי שהוא מכיר תודה או משלם מחיר כלשהו או עובד את ה', לא מגיע לו להיות מקובל ואהוב. הא מסיר את היותו בזוי ומגעיל בכל מיני הסתרות שונות ומשונות, ככה הוא לא מצליח לבנות קשר אמיתי בריא עם אשתו, כל הזמן הוא צריך להוכיח משהו, להוכיח שהוא טוב, לברוח מביקורת. והוא משדר את זה למשפחתו וסביבתו ומחנך ככה. ונבנה עולם שאין בו אהבה שאינה תלויה בדבר, שאין בו אור ונוחם. עולם אכזר וקר וחשוך ובודד שאנשים גוררים את עצמם כמו מתים רק לחיות חיי גוף עוד יום. שאנשים מתנצחים מי יותר טוב וצודק, כאילו גיהנום של לתפוש את עצמי כרע, להישפט כרע, פעור מתחתם ותמיד הם בבריחה שלא ליפול בו, ובדרך רומסים כל אדם.
ברור שלא רק השקר על איסור השחתת זרע הוא הסיבה להחשכת העולם, הוא סימפטום של דברים יסודיים יותר, אבל יש לזה כח ופעולה חזקה ואם מישהו יתחזק קצת בתורה להבין שאין פה שום איסור גם לא לכתחילה וגם לא על דרך חסידות, זה כבר תועלת גדולה. הוא חלק לא קטן מזה."

.

.

.

.

"קצת הערות על דבריך,
לא ראיתי שהרמב"ם בדבריו על העולם הבא שולל את הנאות הגוף, הוא רק אומר שההנאה המופשטת היא הכי גדולה. אבל משמע ממה שהעתקתי מהקדמה לפרק חלק שהוא מעמיד את כל ההנאות, כולל מאכל ומשתה ונקמה וכבוד באותה שורה, ורק מדרג אותן מה יותר גדולה. אם אני נהנה מאוד מעיון בסימן ברבי חיים או בחזון איש, ואין לי הנאה גדולה מזו, אין זה שולל שאקרא ווארט בעלון בית כנסת ושאשמע שיר ברדיו ושאוכל גלידה. הרי גם רבי חיים בעצמו בירך בורא פרי העץ ובהכרח נהנה מפרי, למרות שזו הנאה הרבה יותר קטנה ממה שנהנה מסוגיא עמוקה. כי יש בטבע האדם כמה רבדים וכולם דורשים את שלהם.
למשל בברכות מ"ז א' כתוב שרב ושמואל סיימו את סעודתם ובא חכם אחר ורצה להצטרף איתם לזימון ואמרו לו שאי אפשר כי גמרו בדעתם לסיים את הסעודה. ואז אמר שמואל שאם היו מביאים להם מאכלי תאווה כמו כמהין או גוזלים בוודאי הם היו אוכלים אותם אפילו שהם כבר שבעים וחשבו לא לאכול יותר, ולכן עוד אפשר להצטרף לזימון. הרי זו לא אכילה לבריאות הגוף ולא לעבודת השם אלא לשמחת חיים פשוטה טבעית של הגוף מהצד שאנו בעלי חיים (רבי ירוחם מדבר הרבה על הגמרא הזו וכך מפרש אותה). הם הרי נהנו הנאה עצומה ביותר מעיון בתורה, ולמה היו אוכלים גוזלים רק לשם הנאה קטנה גשמית, הרי רב הקפיד על כל דקה של ביטול תורה, אלא שלרב יש גם גוף ולגוף יש טבע גופני וגם הוא חלק מרב והוא נברא והוא רצונו של הבורא ולכן הוא בעצמו תכלית, כי אין דבר שנברא לשם תכלית של דבר אחר אלא כל מה שנברא הוא לתכלית עצמו, כי מציאותו היא רצונו של הבורא הנשגב מאיתנו והוא בהכרח לתכלית עצמו בלבד (ואם נאמר שזה לתכלית משהו אחר היה אפשר לברוא בלי שהמשהו האחר היה צריך את זה, כך כתב המו"נ שהבאתי מקודם), כך המו"נ מפרש שהכל "טוב מאוד", וגם אותו צריך לשמח ולטפח לתכלית עצמו. כלומר מה שהרמב"ם אומר שהנאת העוה"ב היא הכי גדולה כי היא מופשטת מגוף, זו לא שלילה של הנאות הגוף.

ללמוד שבשבת נשללו עינוגים פשוטים מכך שבקושי התירו שאילת שלום, תמוה לענ"ד, שהרי הדגישו מאוד את גודל המצווה והחובה של העינוגים החומריים של אכילה שתיה ושינה ותשמיש, שהם יותר פשוטים וגשמיים משאילת שלום. אז למה אכילה הפליגו במעלתה ושאילת שלום כמעט אסרו. אכילה זה גם בלי משפחה, רווק או רווקה יושבים לבד ואוכלים לבד ברבורים ושליו ודגים וכל מיני מעדנים וכל המרבה הרי זה משובח וגם אם לא אומרים דברי תורה וזמירות. אם אכילה כזו היא מעלה מופלגת, קדושת שבת שהיא מעל כל הקדושות, איך יתכן שכמעט לא התירו שאילת שלום כי זה גשמי, זה הרי פחות גשמי מאכילה. לענ"ד זה להיפך, שאילת שלום מרוממת את האדם מהמצב הפשוט של שקיעה גמורה בהנאת הגוף הכי פשוטה כמו בעל חיים ששקוע באכילה. זה כבר שיחה שהיא עיסוק שיש בו צד של התייחסות לחבר, כשכלב אוכל הוא לא רוצה להתייחס לאף אחד באותו זמן ולא רוצה שילטפו אותו. כך אני מבין את הבעיה בשאילת שלום.

מה שהבאת מהנחמים באלים, שחשוב כבהמה.

(מסכת כלה הלכה יט:

"רבי אומר הנחמים באלים, כל המחמם עצמו להוציא זרע לבטלה חשוב כבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ואינה עומדת אלא לשחיטה ואין לה חלק לעולם הבא, אף הוא אין לו חלק לעולם הבא, – עליו אמר שלמה בחכמתו, מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, זו נשמתן של צדיקים שאין מחממין את עצמן ואין מוציאין שכבת זרע לבטלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, זו נשמתן של רשעים שמחממין את עצמן ומוציאין שכבת זרע לבטלה")

כתבתי שהנאות הגוף הן מעלה עצומה רק אם הן באופן בריא, שאת זה הגדיר הרמב"ם כמידת האמצע. כל קצה בכל דבר הוא חולי וחטא ואיסור ובהמיות וכיו"ב. קצה פירושו שזה לא בא מהצורך הטבעי לשמוח ולהנות, אלא האדם משתעבד להנאה ומפריז בה שלא כדרך הטבע, והוא כבר רוצה לחדול ואינו יכול. כי ההפרזה לבסוף בהכרח גורמת צער כי היא לא טבעית ובכל זאת אי אפשר לעצור. מי שכבר התחמם באופן טבעי כי עבר די זמן, אצלו להוציא זרע זה מדרכי הרפואה וזה צורך טבעי. אבל מי שלא מחומם, ומחמם את עצמו בכוונה כדי שיהנה מההוצאה של הזרע, זה לא צורך טבעי. זה כמו בסעודות הרומאים שהם היו שבעים עד להתפקע אחרי זלילה עצומה, ואז דגדגו את הגרון בנוצה כדי שיקיאו ויתפנה מקום לאכול עוד. כל אדם ששומע את זה, גם חילוני פשוט, יאמר שזה מגעיל ובהמי. כי הגוף כבר לא רוצה, וכל אדם מרגיש שכשהוא מאוד שבע הגוף מצד חיותו הגשמית ממאן במחשבה להקיא כדי לאכול עוד וסולד מזה וזו התעללות בגוף ולא טיפוח החיוניות הטבעית שלו וגרימת הנאה בריאה לו. כך גם מי שאינו מחומם, הוא כבר סיפק את הצורך הטבעי, וכעת הוא בכח מחמם את עצמו גם כשגופו לא מבקש את זה, ובחינת הלשון של המאמר מורה שזו הכוונה.
ההגדרה של "קצה" בדברי הרמב"ם במשונה פרקים שבריאות הנפש היא לא להיות בקצה, היא להיות תקוע במקום אחד בלי יכולת לבחור לזוז ממנו. כמו התמכרות במובן הרחב.

זה גם הביאור בכל מה שכתב הרמב"ם נגד חרפת חוש המישוש. הרי וודאי ביאה והנאת ביאה אינם גנות בעצמם, כי שיר השירים הוא משל הכי קדוש והוא מדבר על הנאת ביאה, והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופה ומברכים על זה שבע ברכות שהתוכן שלהן נשגב ונעלה מאוד. וכו' וכו'. אלא וודאי הכוונה שחוש המישוש הוא הכח הנפשי שרוצה את ההנאה הזו עוד ועוד בלי סוף, כבור שאין לו תחתית. יש אופן של הנאת תשמיש שכל הסגנון והצביון של המעשה הוא כזה שזה צורה של מה שבא מחוש המישוש. כי אין שם הקשבה אמיתית לצורך הטבעי הבריא. מי שמקשיב לגוף בצלילות, רואה שיש זמנים שהגוף מחומם מכח החום הטבעי החיוני של הגוף, והגוף באמת זקוק לזה, ויש מקרים שהגוף רוצה שקט ומנוחה מהעניין הזה. זה מתיש את הכוחות והגוף לפעמים אין לו כוחות לזה והוא סולד מזה. מי שיושב במושב לצים שמיועד לחימום היצר, אין לו את ההקשבה הזו לבריאות הגוף. הוא רוצה רק להנות ולהנות ומתעלל בגוף ומתיש אותו ומכבה אות חיוניותו ואת החום הטבעי שלו. והכח שמפעיל אותנו להתנהגות כזו הוא הנקרא חוש המישוש והוא באמת חרפה גדולה.

במאמר שהבאת על הנחמים באלים מלבד שמדובר דווקא במחמם את עצמו ולא במחומם מאליו מצד הטבע כיוון שלא הוציא זרע זמן רב (הבריאות של אכילה היא דווקא אחרי קצת רעב, וכן גם בעניין זרע), לא כתוב שיש בזה איסור הלכתי של הוצאת זרע, אלא רק עניין של פחיתות וגנות ומחיקת צורת אדם. דברים כאלה נאמרו גם על תאוות האכילה והממון וכיו"ב אם הם בצורה של קצה ולא של אמצע, וזו לא הלכה אלא אלה דברי מוסר (אני לא מפחית מערך דברי מוסר), אין כאן דיבור על ההגדרה של ההלכה. הנושא כאן לא מדבר על מה שדיברת שהנאה שהיא לשם גשמיות בלבד ועצמו בלבד מעלתה פחותה וראוי להתאמץ להתעלות מעל זה, אלא התוכן שהנאות הגוף צריכות להיות בדרך של מידת האמצע, היא הבריאות הנפשית, כלומר לחכות שיתעורר צורך ורעב בריאים לפי המהלך הטבעי שהוא לחכות עד שיתעורר הצורך מעצמו, שזה האמצע, ולא לעורר את הצורך באופן יזום שזה הקצה.

במקום שמדברים על ההגדרה של ההלכה שלא להוציא זרע לבטלה משווים את זה לרצח, ולומדים ממעשה ער ואונן. זה מתאים לדברי העזר מקודש שהאיסור הוא במניעת החיים הפוטנציאלים שהיו מתחדשים אם האדם היה ממש את תאוותו בדרך הטבעית, כמו כל בעלי החיים, שהיא עם אשתו, וכשאשתו בת בנים ממילא היה נולד ולד, והוא פעל במיוחד למנוע את הולד כמו ער ואונן שדשו בפנים והזריעו בחוץ, שזו פעולה שאינה טבעית ואין לה מקום מלבד הרצון שלא יוולד ולד ועל זה האיסור. ממילא אין לזה שום קשר להגדרה של ההנאה של תשמיש או כל הנאת גוף, אלא זה קשור לנושא של קדושת החיים והיחס והחיוב כלפיהם והאיסור לאבדם.

.

.

לגבי תכלית הבריאה,
לא ידוע לי מקור בספרי קבלה שכתוב בו שמטרת הבריאה היא להיטיב לאדם. בספר עץ חיים שער א' ענף ב' כתוב שתכלית הבריאה היא להיקרא בתאריו, שאם הוא חנון אז בלי ברואים הוא לא ייקרא חנון וכשיש ברואים יש מי שיקרא לו חנון. יש הרבה מאוד ללמוד בזה, אלה הדברים תמוהים עד מאוד כפשטם ודברי האר"י עמוקים ויש בזה עמקות רבה וכתבתי בזה הרבה מאוד. אבל בהחלט לא כתוב זה שהתכלית היא להיטיב לברואיו.
אם המהר"ל היה בורא גולם חולה ואחר כך מיטיב לו ומרפא אותו, האם היה נקרא שהמהר"ל מיטיב? מי ביקש ממנו לברוא גולם חסר ומסכן, זו אכזריות. גם אם היה בורא אותו באופן שיש לו כל צרכיו ואחר כך נותן לו עוד כסף ועושה אותו מיליונר. הרי הבורא היה יכול לברוא את בני האדם באופן שלא חסר להם מאומה והם הכי מיליונרים שאפשר ואינם צריכים שום טובה ולכן אין מקום כלל להיטיב איתם, ואחרי שלא ברא אותם כל הרי הוא אכזר ולא מיטיב. ובאמת הוא ברא אותם שלא חסר להם מאומה, איזשהו עשיר השמח בחלקו, יעקב אמר יש לי כל, תמיד יש לו הכל גם כשסורקים את בשרו במסרקות של ברזל הוא מחייך. כי הוא יודע שמה שנמצא זה רצון הבורא ועל רצון הבורא נאמר שהוא טוב מאוד. אז האדם החכם לא צריך שום טובות ומה שייך מיטיב לברואיו?

בהכרח הבורא לא מיטיב לברואיו אף פעם, כי כל מצב שלהם זה רצונו, והרי כשחסר להם רצונו שיחסר להם וזה ממילא בהגדרה הטוב השלם המוחלט (אצל הבורא אין עניין כמו אצלנו של להוציא מהכח אל הפועל, אצלו הכל בפועל גמור. אנחנו עושים חסד וצדקה ומיטיבים כדי להוציא לפועל כוחות שהם בכח, אנחנו מנסים להשלים מציאות שאינה מושלמת. אבל אצל הבורא בהכרח תמיד המציאות מושלמת, ולכן אין מקום להשלים על ידי עשיית חסד), מה שנמצא הוא הטוב השלם כי זה מה שהוא רצה. וכשיש לבריות הרבה, כמו עשיו שאמר יש לי רב, אז עדיין חסר להם שיהיה להם עוד יותר הרבה. כל מקום שלכאורה משמע שהבורא מיטיב אינו כפשוטו, והוא משל ליחס של האין סוף ברוך הוא והעיגול הריק של הצמצום, כמו שכתב בעץ חיים שם, והאין סוף לא "מיטיב" עם העיגול הריק של הצמצום, אע"פ שהוא משפיע אליו, כי העיגול זה הוא עצמו, אחד גמור ומוחלט ופשוט, חלילה אין שתי אלוהויות. השפע הזה מהאין סוף לעיגול הריק הוא מה שנקרא בשפת בני אדם הטבה או חסד או טוב. במו"נ א' נ"ד כתב שאם רואים בטבע הטבה וחסד זה רק משהו שאם אדם היה עושה אותו זה היה נקרא חסד, אבל הבורא אינו מיטיב ולא בעל חסד. הוא רק ברא דברים שאצלנו מתפרשים כהטבה וחסד ואצלו אינם חסד והוא לא רחמן. לכן פשוט שהוא עצמו מצד עצמו אינו מיטיב איתנו. כל זה כמובן עמוק ודורש הרבה מאוד ביאור וכתבתי על זה הרבה בכמה מקומות.

ברמח"ל בדרך ה' פרק ב' יש נוסח שמטבע הטוב להיטיב ולכן הוא ברא את הברואים כדי להיטיב איתם. שוב, צריך לקרוא את זה שמציאותו נגלית בדרך של אין סוף מעיגול ריק של צמצום שהאין סוף משפיע את קיום העיגול של הצמצום, וההשפעה הזו נקראת טוב, אבל זה לא חסד, כי העיגול קיים רק בכך שהוא ריק, המילוי מבטל את מציאותו. כתוב שהעולם לא נברא באל"ף כי אל"ף היא לשון ארירה.
בוודאי הבורא טוב ואוהב ומרחם, אבל צריך להבין את זה, זה לא כמו ההבנה השטחית. זו מהסוגיות העמוקות ביותר. כעת בשיעורים אנחנו לומדים את זה. גם בשיעור על הזוהר וגם בשיעור על המורה נבוכים. יסוד העניין כתוב במו"נ א' מ"ו, על תארי הפעולה (וכגון י"ג מידות) שהם דבר נברא (זה הפירוש שהוא בעצמו אינו רחמן, כי הוא ברא את רחמיו ברצונו החופשי ובאותה מידה היה יכול שלא לברוא אותם). ועל הדבר הנברא הזה נאמר גדול כחן של נביאים שהם מדמים צורה ליוצרה, ומצד זה הוא כן רחמן. כמו שכתב במו"נ ג' ט"ו שהבורא לא יכול לברוא מרובע שאורך אלכסונו שווה לאורך צלעו, והוא לא משועבד לשום דבר וברצונו החופשי היה יכול לברוא שהוא כן יוכל לברוא ריבוע כזה. אבל אחרי שברצונו החופשי ברא שאי אפשר כלל שיהיה ריבוע כזה כעת הוא עצמו לא יכול לברוא ריבוע כזה. הוא ברא שהוא לא יוכל לברוא ריבוע כזה, וכעת הוא באמת לא יכול אבל זה לא חסרון ביכולתו כי הוא עצמו ברא שלא יוכל. כך הוא עצמו ברא שהוא רחמן, ואחרי שהוא ברא הוא באמת רחמן ומיטיב בהחלט ובאופן גמור, אבל הוא לא משועבד לרחמנות כי ברצונו החופשי הוא ברא את רחמיו והיה יכול שלא לברוא. מצד שרצונו חופשי לברוא מה שירצה ויכול גם שלא לברוא את רחמנותו הוא לא רחמן ולא מיטיב. אחרי שברא את רחמיו הוא רחמן ומיטיב כי כך הוא ברא ולא כי הוא בעצמו רחמן. הנושא כאן הוא גילוי, כמו שכתב בעץ חיים, גילוי כמושג מופשט, כמו שמציאותו מופשטת, כלומר לא משהו שמתגלה למשהו אחר, כי להיות 'משהו' פירושו להיות מוגדר ומוגבל, אלא גילוי כשלעצמו כמושג מופשט לגמרי. זה הקושי שלנו להשיג מציאות שאינה חומרית, כלומר אינה מוגבלת ומוגדרת, אינה מציאות של 'משהו'.
הוא המשכיל והמושכל והכל אחד, כלומר הוא נגלה לעצמו והכל אחד, אין כאן גילוי של א' כלפי ב'. הוא מגלה את טובו ורחמנותו, אבל לא מגלה את זה לברואים אלא לעצמו, והוא המושכל, כלומר מה שמתגלה, והוא המשכיל כלומר מה שרואה את מה שמתגלה. זה לא הטבה כלפי חוץ, זה לא הטבה לנבראים, הוא מגלה את עצמו לעצמו, הוא המשכיל והוא המושכל, וזו לא שניות בבורא כי זה לא 'משהו' אחד ו'משהו ' אחר, שביניהם הגילוי או ההשכלה, אלא הכל לא מוגדר כלל כלומר מופשט לחלוטין, והכל אחד פשוט.
הנבראים לא עומדים מחוץ לבורא עד שנאמר שהוא מגלה את עצמו להם או שהוא מיטיב איתם. כמ"ש בהלכות יסוה"ת ב' הלכות ט'-י' הוא לא יודע אותם מחמת עצמם אלא מחמת עצמו, הוא לא יודע שום דבר מחוץ לעצמו ובידיעת עצמו הוא יודע את כל הנבראים, ולפי זה אם הוא מיטיב איתם הוא בהכרח מיטיב רק לעצמו. כיוון שהכל בתוך עצמו זה לא המושג של הטבה שאנו מכירים. כמו שידיעתו את עצמו אינה נתפשת על ידינו.

זה הרקע ללימוד העניין של הנביאים מדמים צורה ליוצרה, אחרי כל זה מה הפירוש צורה ומה הדימוי ומה זה מלמד על יוצרה. והמו"נ כתב שם "הבן זה מאוד". בזה אנו עוסקים כעת בשני השיעורים.

.

.

(בשיטת הרמח"ל

לגבי הרמח"ל, הוא מחדש בדעת תבונות ועוד מקומות, שהטעם שהאדם לא נברא שלם הוא כדי שלא יאכל לחם חינם שיש בו בושה, נהמא דכסופא, אלא מה שזכה לו יהיה משלו בזכות, וכך תגדל הנאתו. והתכלית היא להיטיב לאדם בתכלית ההטבה ויהיה לו יותר טוב אם מה שיקבל יהיה בזכות מעשיו ועמידתו בקשיים ולא בחינם. אין לזה מקור בקבלה, זה חידוש של הרמח"ל. זה שלא כדברי הרמ"ק והאר"י והגר"א, כמו שזה גם נגד דברי המו"נ שהבאתי, ואכמ"ל. זו לא שיטת הקבלה אלא שיטת הרמח"ל, וזה כמובן הרבה וחשוב.

עדיין זו לא יכולה להיות התכלית עצמה כמו שכתב המו"נ שעדיין נשאל למה ברא את טבע האדם דווקא באופן שיש לו הנאה מרובה אם הוא אוכל משל עצמו בזכות, ולא ממתנת חינם.

ביותר קשה, שלאכול ממתנת חינם זו בושה, או הנאה קטנה יותר, דווקא באכילה משל בשר ודם, כי הוא מחסיר מאותו אדם. ככל שהאדם יהיה נדיב אי אפשר להימנע לגמרי שנחסר לו משלו, ועל זה המקבל מתבייש. גם הנדיב ביותר יש לו צד כלשהו בכוחות הנפש שיש שם שייכות כלשהי לצרות עין, אע"פ שהוא מתגבר על זה ונותן בשמחה גמורה ובלב שלם לגמרי. אבל אם אוכלים ממי שלא נחסר, ואהבתו היא ללא מצרים כלל, זה לא בושה ולא מקטין את ההנאה. תינוק יונק נהנה מאכילתו יותר מכל אדם, ולא שייך אצלו שום בושה על היותו אוכל חינם, כי הוא מרגיש שאמא נותנת בלי מצרים ולא נחסרת. ולמה שלא נרגיש אנחנו כך כלפי הבורא. הרי ידו של הבורא היא פתוחה קדושה ורחבה, אין אצלו שום צרות עין כלל, לא שייך שתהיה, החסד שלם ומוחלט ואין שום מקום להרגיש לא נוח לקבל בחינם. 
ועוד, תמיד הכל הוא מתנת חינם וכל כמה שנצדק ונעמול ונתמודד עם קשיים לא נגיע לכך שכל המון חסדיו איתנו מגיעים לנו בזכות ואין בהם צד של מתנת חינם. הרי הוא העניק לנו במתנת חינם את הכח לעבוד ולרכוש את הזכות לקבל שכר. אם בראתי לאדם ידיים, כל כמה שהוא יעבוד בשבילי בידיים האלה, הכל לא יוציא אותו מגדר מקבל מתנת חינם ממני, כי הכל נעשה בכח הידיים שנתתי לו בחינם.

יש עוד להקשות ולא אאריך, דברי הרמח"ל לענ"ד אי אפשר להבין כפשוטם, צריך להתבונן בהם ולהבין את עמקם. בכל ספרי הפנימיות אסור לקרוא בפשטות, הכל הוא משלים עמוקים שצריך להיזהר מהגשמה שלהם. ובכל מקרה זו תורת הרמח"ל לבדו, וברמ"ק והאר"י והגר"א, שהם המגדירים מבחינתי את עמדת הקבלה העיקרית ואת ההבנה העיקרית בזוהר, אין את העניין של נהמא דכיסופא שכתב הרמח"ל)"

.

.

.

.

.

"

לגבי שבת אני מסכים לדבריך שההנאה היא רוחנית ונעלה. תינוק מצד אחד הוא בהמה גמורה, ומצד שני הוא אור נפלא ואהבה זכה ורוחנית במעלה הכי גבוהה. יש הרבה פסוקים שאנו אצל הבורא כמו תינוק, כגמול עלי אמו, הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וכו' והרבה כיו"ב, וזו מעלה רוחנית עליונה.
אוהבים את התינוק אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה היא כלפי העצם, המציאות, כלשעצמה, בלי תלות מה הוא עושה. זה החיבור הכי נעלה כיוון שהוא לא תלוי בשום דבר. להיות מחוברים עם הבורא במדרגה כזו זו וודאי ההנאה הכי רוחנית ונשגבה שיש. בעולם הבא אין חומר, כלומר אין מחיצות, כלומר לא צריך לתקן שום דבר. גם תינוק בן יומו הוא מושלם ולא צריך לתקן שום דבר, כי אין בו שום דבר שהגיע לקצה ונעשה חולי, והכל אצלו בדרך האמצע, כלומר מתנהג לפי החיים באופן נאמן להם בלי התמכרות שהיא היפך תנועת החיים הבריאה הטבעית החופשית. כשהוא בן יומו הוא רוצה לאכול רק כשהוא באמת רעב ולא מתאמץ לאכול לשם זלילה בלבד בלי שיש רעב בריא, ולא מחפש ממתקים מגרים וגיוון וכיו"ב, אלא רוצה רק את המזון הכי בריא. ולא הוטלה עליו שום מצווה להוציא מהכח אל הפועל משהו. לכן הוא פטור מהכל, לא חובות של להימנע מרע ולא חובות של עשה טוב, ודי בכך שהוא קיים בפשטות כמו שהוא. והאהבה כלפיו היא על העצם, החיים כשלעצמם, בלי תלות בשום דבר נוסף. ככה אני מבין את מעלת העולם הבא, שם גם אנו נהיה כך, שם כבר אין חובה להוציא לפועל שום דבר, אין מצוות למתים שאין להם גוף, ולא שייך חולי של קצה כשאין גוף.
מה שאני רוצה לטעון הוא שמה שיש עלינו חובות לשמור על הבריאות ולא להיות בקצה, וחובה להוציא מהכח אל הפועל בעשה טוב, לא צריך להשכיח מאיתנו שהמעלה העליונה, מעלת שבת ומעלת העולם הבא, המעלה הרוחנית, של "קרבת אלהים לי טוב", היא להיות כמו תינוק. כמו שבגן עדן מלאכים היו צולים לו בשר ומסננים לו יין והוא עסק בביאה והנאה מפירות הגן. ההנאה הכי פשוטה וגשמית היא היא גם המעלה הכי עליונה, זה אחד. אני לא נגד ההגדרה של ההנאה כרוחנית ועליונה, הבעיה שלי היא רק שזה נשמע כשלילה כלפי ההנאה במובן הכי פשוט שלה ושם לדעתי יש לנו בעיה גדולה, לכל בני זמננו. אנשים לא יכולים להאמין שהם יכולים להיות אהובים ורצויים ויפים ומקובלים בלי להצדיק את זה, בלי להראות חכמה וכישרונות והישגים ומידות טובות ותרומה לזולת וכל כיו"ב. כל הדברים האלה טובים, אבל רק אם עושים אותם ברוגע, מבחירה חופשית, ברצון ושמחה, לשם עצמם. אנו עושים אותם כבריחה, מתוך פחד, כי בלי זה נתפוש את עצמנו כחיים בלי משמעות, וכמי שאין לו מקום בין הבריות. ואז אנו רצים בריצה תזזיתית, בורחים מחוסר המשמעות של לא לפעול שום טוב ורק להיות מי שאני ותו לא. כאילו איבדתי את האפשרות והזכות להיות נאהב כמו שתינוק נאהב.
כל זמן שהנקודה הזו מקובלת, אין לי בעיה עם הרוחניות של שבת והעוה"ב וכל התורה והמצוות. אני רק נזהר לדייק שהמילה "רוחני" לא תשלול את מה שכעת ניסיתי להסביר. זה רוחני כי זו אהבה וקרבה לבורא כמו תינוק בזרועות אמו, מה יותר קדוש ורוחני ונעלה מזה. כך אני מבין שלכל ישראל יש חלק לעולם הבא, כי יש צד שבו אדם נדון על מה שהיה בקצה והיה בחולי של תאוות וחטא, ושלא הוציא לפועל את מה שהיה מוטל עליו, אבל מאחרי זה יש את מה שהאדם נמצא במובן הפשוט, ואחרי הדין על החטאים האדם זוכה לעוה"ב רק בגלל שהוא פשוט קיים כמו שהוא.

""מַה-יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב)
מדובר על מי שחטא. אדם רוצה להתאונן על חטאיו, זה מדרכי התשובה, להצטער שחטא. רבי שמעון אומר לו אל תצטער על חטאיך. אם אתה חי ורואה את השמש זה מספיק, למרות שחטאת אין לך על מה להתאונן. זה תמוה מאוד.
אלא הכוונה שבאמת חטאים זה נורא ואיום ויהיה לך גיהנום גדול, אבל אחרי כל זה אתה פשוט קיים, ולכן מצד העצם אוהבים אותך, ואחרי ניקוי הכתמים זה יתגלה, שאתה עצמך בוהק באור ונאהב ורצוי, רק כי אתה מה שאתה, אדם שנברא בצלם וברצון הבורא.
אצלי המילים "הנאה רוחנית" מתקשרות למשהו שאני צריך לפעול במצוות ומעשים טובים ולימוד ותרומה לזולת, ואם לא פעלתי לא יהיה לי, ולכן זו אהבה שתלויה בדבר, היא לא כלפי מצד העצם שאני. לכן אני קופץ ומתקיף ומתווכח כל פעם שאומרים את זה. אם לא לזה התכוונת אז אני מסכים איתך."

.

.

.

.

"בעיני יש בעיה גדולה בהגדרה של "עונג רוחני" מול "עונג גשמי".
אם מגדירים שעונג רוחני פירושו ליהנות מחכמה מופשטת שמחברת אותנו אל המושכל שהוא הבורא, הרי בתחום הזה היו וישנם חוליים עצומים.
מגדל בבל, כל העבודה זרה שמדובר עליה בתנ"ך, בני אפרים שעלו ממצרים לפני הזמן, חטא העגל, המעפילים שהאמינו בבורא ועל סמך זה נלחמות להגיע לארץ המובטחת. אין לי דעה מגובשת לגבי הנצרות, לא למדתי והיא גם לא דבר אחד, אבל מי שסבור שיש חולי בנצרות הרי יסודה בעיונים רוחניים מופשטים ועמוקים על האלוהות, כמו שרואים מהברית החדשה.
מי שרואה בעיה בחלק מהפילוסופיות של המזרח הרחוק (גם בזה לא למדתי די הצורך ואין לי דעה ברורה) גם זה הרי נולד מעיונים עמוקים רוחניים.
בזמנים מאוחרים יותר היו שבתאי צבי, שהיה לכל הדעות מקובל עצום, ולכן היו גדולי ישראל מפורסמים שתמכו בו. ואחריו יעקב פרנק. בעולם הלא-יהודי היו המורמונים ורבים אחרים.
חלק מהכתות, גם בימינו אלה, מבוססות על עיון מעמיק ורציני שמנסה להתקרב לבורא. ונולד מזה השתלטות על מחשבת המאמינים וניצול מתועב שלהם וכיו"ב. ולפעמים מעשי טירוף כמו התאבדות המונית וכיו"ב. ויש בלי סוף דוגמאות כאלה מסוגים שונים ומשונים בכל מקום ובכל תקופה, ביהדות ומחוצה לה.
הרבה מאלה בלי ספק נהנו מאוד מהעיון הרוחני שלהם, שעסק במופשט וביקש להתקרב לבורא, והם הרגישו שהם אכן מתאחדים עם הבורא.

תפוח עץ הוא בריאה של האלוה, הטעם שלו מכוון אל האדם, בדיוק הצבע והניחוח והמרקם וכל כיו"ב שיהיה ערב ומחייה נפש. הטבע הוא כמו תורה, הרי הסתכל בתורה וברא את העולם. כל דבר בטבע הוא כמו אות בתורה. בתפוח יש אות עמוקה לאין קץ ומלאה אהבה לאין קץ, אם אני חווה את כל זה באופן פשוט אבל מורגש היטב בכל נימי גופי, הרי אני מתחבר עם האלוה ממש, עם רצונו וחכמתו וטובו, התפוח הוא כולו רק אלוהות, למה זו לא הנאה רוחנית?
באכילה אפשר לצאת מהאמצע ולהתמכר ולשקוע בתאווה לא בריאה. אבל כמו שהראיתי גם בהנאה מלימוד מופשט אפשר לטעות לא פחות.
עולה מזה שכל הנאה שהיא בריאה ובדרך האמצע היא במהותה בהכרח הנאה רוחנית, כי אין שום דבר בעולם חוץ מרוחני. אין משהו שלא נברא ואין בו את חכמת הבורא. לכן הנאה מכל דבר היא הנאה מהבורא וחכמתו ואורו והגלוי שלו. אם חוטאים אפשר לחטוא בהנאות של גוף ושל רגש ושל שכל מופשט עיוני, ומבחינה זו אין מעלה כלל להנאות "רוחניות" על הנאות "גשמיות".

ההנאות מכוונות לרבדים שונים בקומת האדם. יש הנאה של הבשר ממש, כמו לטבול באמבטיה חמה בחורף וכיו"ב, יש הנאות מטיול בטבע, יש הנאות רגשיות כמו לפגוש את הנכדים, יש הנאות ממוזיקה, ויש הנאות של השכל העיוני המופשט שהן ללמוד סוגיא עמוקה ולהגיע להבנה מאירה. באדם קיימים כל הרבדים, וכולם צריכים להיות קיימים וחיים ושמחים. מי שממית את החלק הגופני שלו ורוצה לחיות רק כשכל מופשט, יהיה אדם יבש וקר וחלול בלי שמחת חיים. לכן גם החכמים הכי גדולים נהנו מאמבטיה וממאכל ערב וכל כיו"ב כמו שכתוב במקומות רבים מאוד. הם הזינו שימחו את קומת האדם שלהם על כל מדרגותיה, כמו שכתב בשמונה פרקים שכל חלקי הנפש (כולל נפש הזן שהיא הבשר ממש, ונפש המרגיש שזה החושים) הם גילויים של אותה נפש אחת. זה הכל "חיים" אחד. לכן אי אפשר להחליט שמזינים ומשמחים רק רובד אחד מזה. מה שההנאה מהמופשט יותר חזקה מההנאה מאכילה, זה לא סיבה לעזוב את זה ולדבוק רק בזה. כשלא יהיה חומר תהיה רק הנאה מהמופשט והיא הכי חזקה, אבל כל זמן שיש לנו חומר הוא חלק מאיתנו ואי אפשר לא לתת לו את ההנאה שמתאימה למדרגתו אע"פ שהיא פחות חזקה.

לתת לילד ממתקים, הזכרון שלו כל חייו מהממתקים שקיבל בילדותו, מהתבשילים של אמא, זה יסוד גדול בחיבור הפנימי הנפשי שלו להוריו. ממתקים זה לא רק הנאת החיך.

יוצא שכל ההנאות שוות, בכולן אפשר לנטות לקצה או להישאר באמצע. וכולן הן חולי אם נוטים לקצה וכולן הם בריאות וחיים ואור אלוהי והתאחדות עם הבורא אם נשארים על המידה האמצעית."

.

.

.

.

אני מסכים לכך שיש ללמוד על הנאה רוחנית ועל כך שהיא הרבה יותר גדולה, אם מה שנובע מזה הוא שאיפה להיות מסוגל לזה, להתאמץ לקנות כלים ויכולת לזה.
התנגדתי רק אם מסיקים מזה להימנע מהנאות הגוף, כי הגוף הוא חלק מאיתנו וצריך ליישר אותו ולהעמידו על בריאותו, ובכלל זה לספק לו כל צרכיו באופן בריא ובמידה נכונה. לא להיגרר להתמכרות והפרזה אבל מצד שני גם לא להיגרר למנוע מה שצריך.
אבל אם הנושא של ההנאה הרוחנית מול ההנאה הגשמית מביא אותנו להתעוררות לסגל לעצמנו כלים ויכולות לעסוק בהנאה רוחנית, ולא להישאר רק עם הנאות הגוף הפשוטות, לזה וודאי אני מסכים מאוד.

.

.

.

.

בהגדרה ההלכתית של הוצאת זרע לבטלה:

לגבי מה שכתבת על איסור הוצאת זרע, אני מסכים שיש רע שלומדים מהטבע והמציאות גם אם אינו כתוב בהלכה. כמו שאם לא היה כתוב היינו לומדים איסור גזל מנמלה וצניעות מחתול וכיו"ב. ויש לרע הזה תוקף הלכתי, כי הטבע והתורה הם אחד, כמ"ש בבראשית רבה א' א' שהסתכל בתורה וברא את העולם.

יש תוספות שאומר שמקור האיסור של זרע לבטלה הוא מפרו ורבו. אבל העזר מקודש מסביר את זה אחרת, כמדומני שגם המהר"ל מסביר כמוהו, וכמדומני שצריך גם בתוספות בהכרח לפרש כהעזר מקודש.
לא מדובר על מניעת פרו ורבו אלא על רציחה. מי שנמנע מפרו ורבו אינו רוצח.
יש 'בכח' (פוטנציאל) קרוב ו'בכח' רחוק (כמו שביאר הרמב"ם במילות ההגיון ובעוד מקומות רבים). למשל תינוק הוא בכח ללמוד את סוגיית תקפו כהן, יש פוטנציאל שיגדל וילמד ויחכים וילמד תלמוד וילמד את הסוגיא הזו. גם לפני שנולד יש בכח אפשרות שהאב יוליד תינוק שילמד את הסוגיא. יש מי שהוא כבר תלמיד חכם ויושב בכולל ולומדים את תקפו כהן, והוא כבר יושב והחברותא לצידו, ומונחת לפניו הגמרא פתוחה בסוגיא והעין שלו מונחת על האות הראשונה בסוגיא והפה שלו כבר נפתח לומר את המילה הראשונה. זה בכח קרוב. וכמובן יש הרבה מדרגות ביניים.
אם במצב של בכח קרוב שתיארתי האברך עוצר לפתע מללמוד ומחייג בטלפון לשמוע חדשות, זה ביטול תורה מצד הדין על הסוגיא המסויימת הזו. אם האברך הזה כשהיה צעיר בחר להקים מפעל חסד ולא ללמוד בכולל, מה שכעת כשכולם בכולל לומדים תקפו כהן והוא לא לומד איתם, זה לא ביטול תורה גמור מצד הדין על הסוגיא הזו.
כוונתי שיש מדרגה של קרבה של הבכח שבה אנו כבר רואים את הדבר כאילו הוא קיים ממש בפועל. ואז מי שמונע את קיומו של הדבר נחשב שממש מאבד אותו בידיים כאילו הוא כבר בפועל. אם יש כבר במקום את כל חומרי הבניין של בית הכנסת וכבר הפועלים כאן וכבר שילמו להם ונניח שתוך שעה הם בוודאי יבנו בית כנסת. ובא מישהו ומבטל לפתע את הכל, נכון לומר עליו שהוא כמו מי שהרס את בית הכנסת, מבחינה מסויימת כך דינו, למרות שעוד לא נבנה בית הכנסת. אם לא תכננו שיהיה שם בית כנסת ולא היו חומרים ופועלים ואישורי בנייה, גם אז יש פוטנציאל שיהיה שם בית כנסת, אבל אם מישהו בנה שם בניין משרדים לא נאמר שהוא הרס את בית הכנסת.

מי שנמנע מפריה ורביה, לא נושא אשה, או לא בא עליה באופן שמתרחק מחימום, אין דינו כמו מי שהרג את התינוק שהיה פוטנציאל שיוולד, כי זה בכח רחוק. מי שכבר דש בפנים, הרי זה בכח קרוב מאוד להולדה, ואם הוא מזריע בחוץ הקרבה של הבכח גורמת שנדון אותו כאילו היה רוצח.
הנושא של הסוגיא הוא הקרבה של הבכח. אם הוא בכח קרוב דיו, אז מי שמבטל את היציאה אל הפועל נחשב כאילו הורס מה שכבר היה בפועל, כלומר רוצח על הולד המסויים הזה שהיה נולד מביאה מסויימת זו שבה הזריע בחוץ. זה לא קשור לפריה ורביה, לרצוח אסור גם בלי דין פריה ורביה. התוספות רק תהו מניין מקור הלכתי לחידוש הזה שבכח קרוב נדון כאילו (רק "כאילו") הרג ילד שכבר נולד בפועל (כי מער ואונן זה לא מקור הלכתי כמו שאמרת), ואמרו שאפשר ללמוד את זה בקל וחומר מחיוב פו"ר, ולפחות חומרת האיסור לא גרע מביטול פו"ר. התוספות הוא דעת יחיד, אין עוד ראשון שאומר את זה, אפשר לענ"ד בהחלט לומר שלומדים את זה מסברא בלבד, וער ואונן הם רק דוגמה לעניין ולא מקור הלכתי.

יש סברא אצל אריסטו, והיא נמצאת בהלכה וגם אגדתא במקומות רבים, ש'בכח' שהוא קרוב דיו כבר דנים אותו כאילו הוא בפועל. למשל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כל העומד ליזרק כזרוק דמי, לולב של עיר הנידחת כתותי מכתת שיעוריה כי הוא כמו שרוף עכשיו, ועוד הרבה כיו"ב. או מי שהלך לעשות מצווה ונאנס מעלין עליו כאילו עשה את המצווה. זה קשור לכך שיש תפישת קידושין בעובר נקבה עוד לפני הלידה, וכמו שמבאר רבי חיים, כי מה שהיא בכח קרוב לוולד בפועל כבר מחשיב אותה כנולדה בפועל לגבי מקצת דינים. ייתכן שמשום כך יש קצת דינים של יום כבר מעלות השחר, או משיבדיל בין תכלת ללבן (כי עיקר דין ובקומך לקריאת שמע לבית הלל הוא דווקא דין "יום" ולא רק זמן שבני אדם קמים כמו שמבואר בסוגיות בברכות), ועוד הרבה מאוד מעין זה בהרבה נושאים. הדין של השחתת זרע לבטלה קשור לדינים האלה, כל העומד להיוולד כילוד דמי, ולכן המזריע בחוץ נחשב כרוצח כלפי אותו ילוד שהיה נולד אם היה מזריע בפנים.
לפי זה אין לדין הוצאת זרע שייכות לפו"ר ולמה שאנו דמים בו על הנאות גשמיות והנאה ביאה.

הסברא של 'בכח קרוב' היא מיסודות הקיום של הטבע. העבר אין העתיד עדיין וההווה כהרף אין. אז איפה המציאות. באמת אין מציאות, יש רק זכרונות בלבד. כי ההווה חולף בתמידות וברצף, אי אפשר לעמוד על נקודת ההווה כי אין לה שום משך, לפני שיש רגע שהוא גדול מאפס של הווה, ההווה כבר חלף, זה הפירוש של תנועה רציפה, של זמן שמתחלק עד אין סוף. זה לא מובן ולכן כת המדברים טענו שיש משך יסודי של הווה שהוא לא מתחלק, והרמב"ם דחה אותם במו"נ א' ע"ג-ע"ד. האות שאני מקליד ברגע זה ממש היא בשכלי רק כזיכרון של מה שהקלדתי בעבר, ההווה חלף עוד לפני שהיה משך של זמן כלשהו. לכן איני יכול לומר: "בהווה אני מקליד את המילה שכעת אני מקליד", אלא רק שאני זוכר שבעבר, לפני מיליארדית שניה (ובאמת אפילו פחות מזה, הזמן מתחלק עד אין סוף), הקלדתי אותה. אבל איך יתכן שאפשר לזכור עבר אם הוא לא היה הווה אף פעם? מה שלא היה הווה גם לא קיים בעבר. אלא בהכרח מעט לפני שאני מקליד ההקלדה כבר קיימת בהווה, כי יש בכח קרוב להקלדה וזה מחשיב כאילו שיש הקלדה בפועל. כל העומד להיות מוקלד כמוקלד דמי. וצריך למדוד כמה הבכח קרוב, כי מה שהיה בכח שאקליד את זה עוד כשאבי היה תינוק והיתה אפשרות שהוא יוליד אותי ואני אקליד, זה לא עושה כאילו מוקלד דמי. חילוקי הסברות של חז"ל בסוגיות האלה עיקרן במדידה הזו, וגם לפעמים זה נדון כאילו בפועל לגבי דברים מסויימים ולא בפועל לגבי דברים אחרים (כמו עובר נקבה שמתקדשת, וחל בה קניין אבל לא אישות לפי רבי חיים) וצריך גם את זה לשער ולשקול בפלס השכל.
בתודעה שלנו מצד טבעה יש הווה ועבר. מה שההקלדה היתה לפני מליונית שנייה נתפש כמשהו שנעשה בהווה ממש, מה שקרה לפני שנה נתפש כעבר. זה קשור למדידה של עד כמה הבכח קרוב כדי שנראה אותו כהווה שנמצא בפועל. ההלכה נקבעת לפי הטבע האנושי.
לכן ההלכה עוסקת כל כך הרבה בעניין של בכח קרוב שנחשב כאילו העניין בפועל ממש.

.

.

.

.

.

עניינים שונים:

מה שכתבת שיש במצוות עניין "לקבל מלכות השם מעצם העובדה שהוא ציווה",

הרמב"ם חולק על זה כמו שביאר במו"נ ג' כ"ו. לאור דבריו שם צריך לפרש מה שכתב בהלכות תשובה:
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו וכו'"
ובמעילה ח' ח' לגבי החוקים וכל הקרבנות. הביאור בזה הוא לפי מה שכתב בכמה מקומות, בהם מו"נ א' כ"ו שהתורה דיברה בלשון בני אדם כלומר ההמון. כלומר התורה דיברה לפי כח הדמיון שהוא גם אמת, כי אמת שיש כח דמיון והמציאות אמיתתה היא לפי התפישה, כלומר היא דיבור ואמיתת הדיבור לפי אוזן השומע. ומצד ההמון לחוקים אין סיבה שכלית, אבל אצל החכמים יש להם, וכמבואר טעמים לכל המצוות בחלק ג' של המו"נ כולל החוקים.
לכן במו"נ כתב את העניין של שופר בנוסח אחר:
"כן ראש השנה יום אחד, מפני שהוא יום תשובה והערת בני אדם משכחתם, ומפני זה יתקע בו בשופר כמו שבארנו במשנה תורה, וכאלו הוא הצעה ופתיחה ליום הצום, כמו שהוא מפורסם בקבלת האומה מענין עשרת ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים."
אין כאן את הנושא של "גזירת הכתוב" כי אין הכוונה שיש מצוות שהעניין בהן הוא רק לקיים את רצון מי שציווה. ואצל החכמים אין חילוק בין חוקים למשפטים אלא בכל יש טעם שכלי. וגם דעת הרמב"ן כך.

.

.

.

.

לפי דברי מותר לשאת אילונית כי עדיין אין בכח קרוב להולדה שייחשב כרציחה.
אם יש גלולה שמונעת הריון שאם לוקחים אותה היא פועלת מייד, ורגע אחד לפני ההזרעה אדם בולע גלולה כזו, לפי דברי צריך שיהיה בזה איסור זרע לבטלה. אמנם זה קשה לכל השיטות, כי להלכה בוודאי מותר לבלוע גלולה, ואם אותו אדם היה עוצר במוך את הזרע שלו או מזריע בחוץ היה עובר, לפי כל פירוש שנפרש את סיבת האיסור.

יש בזה עניין אחר, למשל מי שרוצח או מזיק בגרמא פטור בידי אדם, כי הוא לא עשה מעשה בידיים. הביאור בזה הוא לפי הברכת שמואל בבא בתרא שהביא מהגר"ח בכמה סימנים אותה קושיא עצומה. בנזקי שכנים מי שנוטע אילן סמוך לחצר חברו כך שהשורשים יצמחו ויקלקלו את הבור של השכן, לא נדון בדין ד' אבות נזיקין של בבא קמא (יש כמה נפקא מינות שמבדילות). ועץ כזה הוא בדיוק לפי ההגדרה של בבא קמא של בור המתגלגל ואיך יתכן שמדיני בבא קמא הוא פטור. והגר"ח אמר שבבור המתגלגל וכל דיני בבא קמא היסוד שהוא עושה על של חברו, ובנוטע עץ הוא משתמש בתוך שלו. ולא מדובר בכוונתו, כי מי שמדליק מדורה בתוך חצרו בכוונה תמימה אמיתית רק להתחמם או לבשל, והאש הולכת ושורפת את של חברו, פשוט שחייב. אלא מדובר בצורה של המעשה, במובן האריסטוטלי של 'צורה'. כשאין עשייה בידיים אין צורת מעשה, והמחייב להלכה בהרבה הלכות הוא 'צורת המעשה', כמו שכתב כיסוד גדול הרב גוסטמן על ב"ק שם. הארכתי בזה כאן (ובעוד מקומות רבים, חלקם מצויינים בקישור הזה):
https://gmarachidushim.wordpress.com/2010/02/25/%d7%90-%d7%91%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93-%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%9e%d7%96%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%a0%d7%96%d7%a7%d7%99-%d7%9e%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%93%d7%9d-%d7%9e/

.

.

.

.

מה שכתבת שלומדים שקרי זה דבר רע בעצם, כבר כתבתי שאני לא מסכים עם זה. מבדיקת כרות שופכה אדרבא לומדים היתר עקרוני ושואלים אם כן למה מותר רק בדרכים שאמרו ויש לזה הסברים ולרוב הדעות זה לא בהכרח דווקא בדרכים שאמרו. הן לא פועלות אצלנו, אפילו לא נהמא חמימא, ולכן יש דיון איך למעשה לעשות.

לגבי מה שהגמרא בשום מקום לא חילקה בין נשוי לרווק, כל הראשונים שכותבים שמותר כשאשתו בגיל שאינה יכולה ללדת לדעתם זה היתר פשוט לגמרי ומקשים על הגמרא מכח הסברא הפשוטה הזו, ואין צורך לבאר אותה בגמרא מרוב שאין שום דרך אחרת להבין את ההלכה הזו ושזה ביאור כל כך מובן מאליו ופשוט. אצלנו זה לא מובן מאליו כי איבדנו את כלי המחשבה שהיו מקובלים בזמנם, דהיינו אריסטו. אבל מי שמצוי ביסודות דרכי המחשבה של אריסטו וזה גם יסודי מאוד בהלכה כמו שכתבתי, אצלו זה פשוט לגמרי ואין צורך לדבר בזה. למשל בכל הלכות כיסוי הדם לא נאמר כלל שיש חילוק שאם זה פיקוח נפש אינו צריך לכסות. האם נלמד מזה שבאמת כיסוי הדם לא נדחה מפני פיקוח נפש?
מלבד זה יש מקומות שחששו שיבוא לחמם את עצמו כמו הנחמים באלים, וכבר כתבתי בזה, ויש בזה עוד אריכות וכבר התייחסתי באריכות רבה לכל המקומות מעין אלה שאתה מביא. לעומת זאת אני לא רואה שאתה מתייחס לכך שכמעט כל הראשונים כתבו כדבר פשוט שאין שום איסור להוציא זרע אם אשתו קטנה ואינה בת בנים, ואיך אתה יכול נגד זה לכתוב כדבר פשוט שהקרי רע בעצם.

יש הרבה איסורים שאינם קשורים ל"רע בעצם". למשל איסור חלב (בצירה) יש בראשונים שהחלב אינו רע בעצם, ואדרבא הוא עולה למזבח ואסור כי מעלתו גדולה. ויש עוד כיו"ב הרבה, לפחות לפי שיטות ראשונים גם אם לא בהסכמת כולם. לכן גם אם כדבריך יש איסור אי אפשר כלל ללמוד מאיסור על "רע בעצם". במיוחד אם זה איסור על פעולה, האם יש מקום לומר שאכילה ביום כיפור היא "רע בעצם" וכל כיו"ב.

לגבי מה שרע הוא כשלוקחים את הקליפה בלבד, אני מסכים אבל רק אם מדובר בקצה, בהתמכרות, בזלילה, שהיא נגד הטבע. בהוצאת זרע בהחלט יש אפשרות כזו וחשש כזה. בהנאה טבעית בריאה מאוזנת שיכולה להיות גם בהוצאת זרע בעצמו בלי אשה, אני לא מסכים כלל לחילוק בין קליפה לקדושה, לדעתי אסור לחלק חילוק כזה. הטבע כולו קדושה נקייה ואסור להפריד בזה. זה ממש כפירה והרס הקדושה. כי הכל הוא דבר אחד שלם, הטבע על כל המדרגות שבו, מהעקב עד המוח, הכל הוא אלוהות בשווה והכל סולם להגיע לבורא של הכל, ואם חושבים שחלק מזה אינו קדושה שלמה מצד עצמו כבר הכל נהרס ואינו גילוי אלוהות.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 206 - האם יש פסול בהנאות גשמיות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s