203 – על תורה, טקסים, קהילה. המשך לרשימה הקודמת

המשך של הרשימה הקודמת, תמצית משלוש שיחות, התכתבות, והתייחסות לשתי תגובות על הרשימה הקודמת

לפי המורה נבוכים התפקיד של המצוות המעשיות על דרך הפשט הוא רק לספק תנאי חיים חומריים מעשיים בריאים כדי לאפשר את התכלית שהיא רק השגת דעת אלהים ולא קיום המצוות.

.

.

בחובות הלבבות שער ד' פרק ד' בפירוש החלק השישי כתב שעל מצוות האיברים כשלעצמן אין שכר בעולם הבא, זה לשונו:

"ומהם, כי המעשה הטוב מתחלק לשני חלקים: ממנו נסתר, אין משקיף עליו זולת הבורא, כחובות הלבבות והדומה להם, וממנו נראה על האברים, איננו נסתר מן הברואים והם המצוות הנראות על האברים. והבורא יתברך גומל על המעשה הנראה על האברים בגמול נראה בעולם הזה, וגומל על המעשה הצפון והנסתר בגמול נסתר, והוא גמול העולם הבא."

על מצוות מעשיות אין עולם הבא, כי אין להן קשר לנצח, לאמת, לבורא העולם. הן רק תנאים מעשיים חומריים של בריאות, ולכן התועלת שלהן היא רק בעולם הזה החומרי.

.

.

התכלית היא ההשגה של האחדות, שאותה לימד אברהם אבינו. יש מציאות אחת, חיים אחדים, אהבה אחת, רצון אחד, שפע אחד, שכל אחד. כל הדברים האלה הם מילים נרדפות לאותו דבר עצמו.

מי שמשיג את זה ולא מתנהג לפי זה, ההשגה שלו היא סתם מילים ולא השגה אמיתית. רגש נובע מהשגה כלשהי, כשרבקה אמנו שאבה מים בזריזות גם לגמלים זה בא מרגש שנובע מתפישה שהכל אחד, וכמו שאיבר אחד בגוף מתאמץ לטובת איבר אחר כי הם אותו גוף. ההשגה הביאה אותה לעשות.  

מי שמשיג הולך בדרכיו, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, וכו', זו עשיית חסד משפט וצדקה בארץ שהמורה נבוכים חותם בה את ספרו, שהיא מכח ההליכה בדרכיו, מה שנובע מעצמו מהשגה אמיתית, זה לא תרי"ג מצוות.

.

.

.

יש סוד בתרי"ג מצוות, שקשור למה שהתחלנו ללמוד בשיעור על מורה נבוכים בשיעורים 15 ו 16 על הקשר בין תואר לצורה ועל "הרוחב". אבל אין לזה שום שייכות לקיום המצוות הרווח והמוכר, זה עמוק מאוד ומעל יכולת כמעט כל אדם להבין במה מדובר. יש גם ברית שנכרתה בהר סיני בין המכירים באחדות, שהם הנקראים בני ישראל כי הם תלמידים של ישראל, ובין הבורא, והבירת הכרתה על תרי"ג המצוות וגם את זה צריך מאוד להבין. כל זה הם עניינים עמוקים מאוד שמקיים המצוות המוכ רלנו לא משיג בהם שום דבר.

כתבתי בזה הרבה, למשל כאן וכאן.

 

לפי הפשט, מה שאנו משיגים, על זה כתב המורה נבוכים בכמה מקומות שהמצוות אינן תכלית, אינן עבודת השם, לא זה קיום רצונו. הוא רוצה שנשיג את אחדותו, לא שנקיים את המצוות המעשיות.   

.

.

 

במורה נבוכים ג' ל"ד כתב שהמצוות הן כמו תרופות, וכמו תרופות יש מקרים פרטיים שבהן הן מזיקות ואז בעקרון אסור לקיים אותן. למשל יש הדרכה כללית שלחם מלא יותר בריא מלחם לבן, אבל מי שיש לו דלקת מעיים לחם מלא יזיק לו והוא צריך לאכול לחם לבן. ועל האדם להיות אחראי לדעת מה מזיק לו ולשמור על עצמו לפי מה שהוא.

לעומת זאת להיות רחום וחנון מצד ההליכה בדרכיו זה נכון תמיד. כי זה לא תרופה, אלא זו השגת אמת שהעולם אחד, ומצורך להשגה מעשה שנובע מהשגת האמת הזו, והמעשה הוא תכלית כמו שהשגת האמת היא תכלית. אבל תרופה אינה תכלית אלא רק אמצעי להגיע לבריאות שבה אפשר להשתמש למשהו שהוא התכלית. המצוות הן כלי להגיע למצב שאפשר ללמוד והלמוד הוא התכלית.

 כל זה מבואר בפירוש גמור בהרבה מקומות ברמב"ם ובחובות הלבבות.

.

.

לימוד תורה אין פירושו לפלפל ברש"י ותוספות. לימוד כזה הוא כמו שאר המצוות המעשיות.

למשל יש הורים שאומרים שהם הקריבו ויקריבו הכל למען הילדים, אבל לגבי מה הילד מרגיש בתוך עצמו, בעולם הפנימי שלו, מהצד שלו, מה הוא רוצה, איך הוא חווה את המציאות שלו, מה הרגשות האמיתיים שלו, בינו לבין עצמו כשהוא מניח את הראש על הכר. את זה ההורים לא יודעים וגם לא מתאמצים לדעת. ואז זו לא אהבה אלא רמיסה והרס הנפש.

התורה עניינה חופש גמור, להשתחרר מכל שקר. מכל מה שמוטבע בי מכח חינוך, מוסכמות, מסורת, תרבות, רגשי אשמה, רגשי חובה, וכו' וכו', כל מה שנובע ממשהו שכוחו הוא בגלל שככה כולם אומרים. מה שהמורה נבוכים א' ב' מכנה המפורסמות. החופש הוא לראות את הדברים כהווייתם. אותי, את החיים, את המציאות, והמציאות כשמסתכלים עליה לעמקה, כשמפשיטים אותה מדברים שנמצאים ומתבוננים במציאות כשלעצמה, בחיים כלשעצמם, לא במשהו מסויים שהוא חי באופן פרטי, מגיעים להשגת האלוהים. זו ההשגה הכי פשוטה וקלה וטבעית וישרה. לא צריך שום תחכום ולמדנות ופלפולים ופילוסופיה. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך. רק תהיה מי שאתה וכבר יש לך את זה, הכי קרוב שאפשר, זה אתה בעצמך, רק תדבר , סתם, מה שעוהל על רוחך, וזה ייצא לך מהפה, רק תרגיש, אל תהיה אטום, והנה זה כבר בלבבך, רק תעשה משהו, מה שיוצא ממך, וזה עשיית רצון האל ועבודתו והתאחדות איתו. כמוש אתה, לא צריך להשתנות בשום דבר. זה הדבר הכי קל לעשות כמו שכתב המורה נבוכים. צריך רק להשתחרר מהשקרים, הפחדים, השעבוד לדעות של אחרים, האשמה, חוסר האמונה שאני יכול להיות מקובל מוערך ואהוב בלי צורך להיות אחר ממה שאני באמת, בלי לשלם על זה, וכו' וכו'.  

.

למשל לבד לא היה לי כח להסתכל על צרכי הגוף שלי בעין נקייה ומשוחררת. לראות שהטבע של הגוף, של צרכיו, באופן הפשוט והטבעי ביותר, זה יפה וטוב ומכובד ומאיר. אחרי שהרמב"ם כתב שמה שכתוב בפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד פירוש המילה "טוב" הוא זה מה שרציתי, כמו שהוא. זה נתן לי את החופש לראות את צרכי הגוף שלי כמו שהם, במבט משוחרר לגמרי, נקי ועירום. ולדעת שזה אור קדוש יפה ואהוב של גילוי הבורא.

אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, הדבר הכי קל הוא לקיים את התורה כמו שכתב המורה נבוכים, כי זה רק לראות את האמת כמו שהיא ותו לא, להשתחרר מהשקרים ולראות את הכל פשוט וחי ונקי ומאיר מצד עצמו. זה תהליך ארוך מאוד של לימוד מאומץ.

.

לדוגמה התגרשתי ונטשתי ששה ילדים ועכשיו אני מנסה לשקם את הקשר. אני "אבא", מה פירוש המילה הזו? מה זה אומר?

כמה מוסכמות יושבות על זה, כמה רגשי חובה ואשמה ופחדים, כמה מה יגידו עלי, איזה אבא אני, כמה אני אבא כמו שצריך להיות. מה עוללתי לילדים שלי, מה הם חושבים עלי בסתר ליבם. אין לי סיכוי לחפש הסתכלות נקייה על המושג "אבא", חופשית מרגשי אשמה וחובה ומטענים ומוסכמות וכו'. מה באמת, מה טבעי וחופשי ושמח ומדוייק. זה עמל, לזקק את הדברים מכל השקרים ולחפש לראות את המציאות נקי וצלול. זה מוביל לשמחה ופשטות וקלות רבה של חיים, אבל התהליך עצמו מאוד קשה. זה בעקרון יכול להעשות במחשבה ישרה ואמיצה גם בלי תורה, אבל התורה עוזרת. תומכת בהשתחררות מהאשמה ושאר השקרים, שעושים את הכל כבד וצולע ומיוסר לכל הצדדים. כי כל כולה של התורה היא ללמוד לראות נכוחה, ישר, כמו שזה. 

זו השגת דעת אלוהים, המציאות היא תארי פעולה של האל, מגיעים לאהבתו ויראתו על ידי התבוננות במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים שחלק מהם זה 'גוף' או 'אבא'.

.

.

יראת שמיים זו הראיה הזו שהיא האהבה. כמו שכתוב:

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה." וזה ירושלם שפירושו יראה שלמה, לראות. כמו שכתב בהלכות יסודי התורה ב' הלכה ב' שמדברים אלה עצמם הוא נרתע לאחריו, מהראיה של המציאות כמות שהיא באה היראה. 

.

.

אנשים משתמשים הרבה במילים "רואים אותי". למשל מתלוננים על מקום עבודה, לא רואים אותי שם. או משבחים חוג חברתי מסוים או קשר עם אדם מסוים, אני מרגיש ששם רואים אותי, וזה נותן לי להרגיש קיים, להרגיש שאני זה אני. האהבה היא כפי ההשגה, היא ההשגה עצמה.

.

.

באמת כל זה חכמה. זה אריסטו, חכמה אנושית. המורה נבוכים ג' נ"ד כתב שתורה וחכמה הם דברים נפרדים, התורה אין בה חכמה. החכמה נובעת מהאדם. וכמו שכתב החובות הלבבות במילותיו הנפלאות:

"יש מן החכמה מה שהוא צפון בלבות החכמים כמטמון הנסתר, אשר אם יסתירוהו, לא ישיגנו אדם, וכאשר יגלוהו, לא יעלם מאדם יושר אמריהם בו, וזה כמו שאמר הכתוב מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה, רצה לומר, כי החכמה תקועה בתולדות האדם וטבעו ובכח הכרתו, כמים הטמונים בלב הארץ. והנבון המשכיל ישתדל לחקור על מה שיש בכחו ובמצפוניו מן החכמה לגלותו ולהראותו וישאבנה מלבו, כאשר יחקר על המים אשר במעמקי הארץ."

.

.

.

התורה לא עוסקת בחכמה, אלא בתרגום החכמה לשפת הילדים, לכח הדמיון. היא ספר נבואה, נבואה עניינה הוא איחוד כח הדמיון עם השכל המופשט.

מצד אחד 'אני' זה השכל שלי, ומצד שני 'אני' זה הרגש והגוף שלי. שניהם 'אני' לחלוטין, עד הסוף, שניהם הזהות שלי, מי שאני באמת. וזה לא ייתכן הרי אלה דברים שונים ואף סותרים. איך שניהם יכולים להיות באופן מלא וגמור 'אני'.

זה סוד גדול, זה שייך לסוד מעשה מרכבה. אבל כך הדבר. שני הצדדים אמת. לכן אמת הוא שכל דבר יש לו דרך תפישה של שכל מופשט ושל רגש ודמיון, ושתי התפישות אמת.

למשל ילדים מציירים שמש וירח כבעלי פנים נעימות, מחייכות.

השכל המופשט משיג שהמציאות היא אחת, האחדות האלוהית הפשוטה, שהיא גם חיים, רצון כלומר אהבה, השפעת הטוב, השפעת מציאות ויש. מזה נובע הרגש שגרם לרבקה לשאוב לגמלים וזה הגדיר אותה כיהודיה, תלמידת אברהם אבינו. מזה הילדים מציירים פנים נעימות לשמש, כי אם הכל אחד הכל חי, וכמו שכתב המו"נ א' ע"ב שהכל חי. והכל טוב, הכל רוצה בטובתי, כי הכל אחד איתי, לכן השמש מחייכת אלי. כלומר תפישת הילד היא תרגום לכלים שלו של האמת השכלית, ולכן גם תפישת הילד אמיתית.

אם יש יום של מזג אוויר נעים אחרי ימים של מזג אוויר קשה. האוויר ריחני וצלול ומרענן, השמש מאירה אבל לא מחממת יותר מדי, בדיוק במידה הנעימה. השמיים צלולים בתכלת יפיפייה. הרוח עדינה ונעימה. אני מרגיש שהטבע מאיר פנים, מחייך. זו תפישה של ילד, ואני אל יכול להשתחרר ממנה כי אני גם ילד וטוב שכך. כל השמחה, שמחת חיים, החיות, הטבעיות, החיבור למציאות, הרגש, האינטואיציה, נובעים מהילד שבנו, לא מהשכל.

כמה שירים נכתבו על אור הירח, הירח מאיר לנו, הוא מעלינו, צופה עלינו. ירח מלא מעיר רומנטיקה. זה הכל תפישה ילדותית של דמיון. אבל זה לא שקר. זה תרגום של מה שהשכל משיג לפי אריסטו שהמציאות היא אחת והיא השפעת מציאות והיא חיים כמו שכבר הארכתי בזה הרבה, ולמשל בשיעור האחרון בזוהר על תארי פעולה למדנו על זה מהבחינה השכלית.

.

.

בית המקדש ועוד חלק מהמצוות המעשיות הם תרגום של אמת שכלית מופשטת לתפישה של ילד. וכל גם רבים מסיפורי התורה. זה העסק של התורה, לעשות את התרגום הזה, וממנו להגיע להתאחדות של השכל והדמיון. לנבואה. חלק מהמצוות המעשיות אינן בדרך כזו אלא הן סידור של החיים המעשיים באופן בריא, כמו מאכלות אסורות, איסורי עריות, וכיוצא בזה.  

.

.

.

.

יש לבני אדם צורך בטקסים. זה נותן בטחון מול הכאוטיות של המציאות, מסגרת שאפשר למלא אחר כך בתוכן. בכל התרבויות יש שפע של טקסים. זה פולקלור או משהו עמוק יותר, לא-מודע קולקטיבי, סימבולים שמשותפים לבני אדם מכח שייכותם לתודעה עמוקה כללית. הסיבה למה הטקסים הם דווקא כאלה ולא אחרים אינה מקרית, זה נובע ממקום עמוק כלשהו. זה משהו כלל אנושי שלא קשור כלל לתורה ויהדות.

.

יש מעט מהצוות שהיהודים הפכו אותן לטקסי פולקלור, בלי שום קשר להלכה ולתורה. למשל הדלקת נרות שבת, כל עניין סעודת שבת, ועוד ועוד. לפי ההלכה יש הלכה לא לאכול בחושך, אפשר פשוט להשאיר את מנורת החשמל דולקת, הסעודה היא לאכול כביצה לחם, לא להיות רעב. כל הטקס של לחזור מבית הכנסת, לשיר לך דודי, להדליק נרות שבת, לעשות סעודה עם זמירות ומאכלי שבת, זה רק פולקלור, זה לא קיום מצוות ושמירת תורה והלכה. לכל עם יש מנהגים כאלה וסעודות כאלה וטקסי חתונה כאלה וכו'.

.

.

במסכת יומא יח ב כתוב שכשרב (גדול האמוראים והמפורסם שבהם מבחינת מדרגות הקדושה והצידקות והפרישות) היה נוסע לעיר אחרת בלי אשתו, היו מכריזים בשוק אם יש אשה שרוצה להיות איתו בלילה. כי גוף וצרכי הגוף ושמחת הגוף זה דבר יפה וקדוש וטהור ומאיר ומכובד ורצון הבורא ודרך קדושה. הרי לא היו שם אהבה וקשר רגשי ובית נאמן בישראל וכו'. רב היה מתחתן איתה ולמחרת עשו גירושין.  (בזמננו זה היה אולי שמכריזים במאה שערים ברכב עם המגאפון שגדול הדור הגיע לירושלים להתפלל בכותל ואולי יש אשה שרוצה לשכב איתו בלילה. רק להמחיש כמה התרחקנו מיהדות)

כשאמרתי את זה שאלו אותי אז להמ התחתנו. אם זה רק בשביל לשכב לילה אחד שיעשו בלי חתונה. כי זה בזיון למושג של חתונה. אשה מילדותה חולמת על שמלה לבנה וטקס יפה ולהיות כלה, ולהתחתן עם בחיר ליבה שיהיה אהוב ליבה כל חייה, לבנות איתו חיים. לעשות חתונה בצורה כזו זה יורק על הצורך הנפשי הזה.

זו דוגמה לערבוב של טקס והלכה. טקס חתונה יפה עושים בכל העמים. זה צורך נפשי והוא חשוב מאוד וראוי מאוד לכבוד. אנחנו המצאנו שההלכה של לקדש אשה תהיה בשבילנו הטקס הזה. זו המצאה שלנו, עובדה שרב התחתן ככה, הוא יודע יותר מכולם מה זו יהדות ומה זו הלכה ומה תוכן ההלכה. רואים שהוא הבין שההלכה של לקדש אשה זה לא טקס חגיגי במובן של טקס החתונה שכל העמים עושים. זה רק הלכה. טקס נעשה במקום שמתאים, כשבאמת בחיר הלב מתאחד לחיים משותפים, אפשר להשתמש בחתונה ההלכתית כיסוד לטקס, כחלק ממנו. אבל במהות טקס לחוד והלכה לחוד.

בכל העמים יש טקסי חניכה, טקסי חתונה ולויית המת, טקסים של סדר היום, וכו' וכו'. זה פולקלור במובן העמוק. זה צורך אנושי שמשותף לבני אדם והוא בסיס לחברה שהיא במהות טבע האדם שהוא חיה חברתית.  

.

.

 

אני גר בחצי השנה האחרונה בכפר דרוזי. יש כאן מעט מאוד נוצרים שעשו אשוח בחג המולד. צעירים דרוזים שרואים בעצמם כדרוזים דתיים, באו לחגוג איתם ולהשתתף בטקס. הם אמרו שכל טקס הוא יפה, ובמיוחד טקסים שקשורים לדת. אם למשל נפטר חבר נוצרי הם ילוו אותו וינהגו בלוויה שלו כמנהג הנוצרי. אם חבר מתחתן הם יבואו לשמוח איתו כמנהג החתונה שלו. אם בתחילת יום שותים קפה ועוגיות בטקסיות של התחלת יום, או אצל יפנים למשל שתיית התה היא ממש טקס מדוייק וחשוב, הם יכולים לבקר שכן ולשתות איתו. אם הישראלים עומדים בצפירה ביום הזכרון הם יעמדו איתם. ואם הנוצרי עובד את את אלוהיו ויש לו טקסים שקשורים לזה, הם ישתתפו איתו כפי מנהגו וטקסיו בעבודת האלוהים. זה רק טקס, כלומר רק ביטוי של צורך נפשי, לא יותר. זה לא סותר לכך שאנחנו בני דת אחרת, וגם אם יש לנו הסתכלות אחרת על מה זה אלוהים ורצו האלוהים ומציאות וכו'. טקס ודת הם שני דברים.

.

.

כך גם קהילה ודת הם שני דברים נפרדים לגמרי. יש צורך נפשי עמוק ביותר לחיות בקהילה. אנחנו כמו דבורים ונמלים שמטבענו בלי קהילה אין לנו חיים.

יש קהילות של בניין כלומר שכנים, של שכונה, יישוב. יש קהילות של חובבי טבע או אופנוענים או אוהדי קבוצת ספורט וכו' וכו' וכו'. ויש ביניהם עזרה הדדית והתעניינות אישית וכו'. יש אנשים שהיו יחד בצבא, ועברו קרבות קשים ושומרים על החברות כל החיים ויש להם קהילה שמבוססת על זה. אני מתחיל להרגיש רגש של קהילה בכפר הדרוזי שאני גר בו ומכיר בו חברים. אצלם הקהילתיות מאוד מפותחת, וכל מי שגר איתנו בכפר שלנו הוא אחד מאיתנו ומזמינים אותו לביקורים וחתונות ולוויות וכו'. ועוזרים אם צריך בכל דבר, גם בגיוס כסף בנדיבות, ומתעניינים בשלומו וכו' וכו'. זה נובע מהכרה בכך שזו אנושיות פשוטה טבעית ובסיסית שלא צריכה שום סיבה. זה לא קשור בשום צורה לנושא דתי כלשהו. אצל הדרוזים אדם שייך לקהילה בלי שום קשר למידת הדתיות שלו ואם הוא מקיים את מצוות הדת. צעירים שלהם לומדים בתיכונים ישראליים ובאוניברסיטאות, ומעורבים עם ישראלים. וכמעט כולם מתחתנים בתוך העדה, בלי צורך בסנקציות ולחץ חברתי קשה. מי שבוחר להתחתן עם מישהו שאינו דרוזי, יגור לא בכפר ומשפחתו תבקר אותו שם. זה כל כך שונה מהפחד החרדי מה יקרה לבת אם תלמד באוניברסיטה עם בנים. זה נובע מרגש קהילתי שמוגדר כרגש אנושי, כאהבה לאנשים שאיתם גדלתי והם הקהילה שלי, זה לא עניין דתי בכלל.  

 

הדת היהודית משמשת לנו גם כקהילה. זו קהילה מאוד גרועה, כי קהילה יותר טובה ככל שהיא פחות מעורבת במה אני חושב ומה אני עושה. אני חושב שלהשתמש בדת כדי לספק את הצורך בקהילה זו טעות גדולה.  

למשל אם אדם חבר בקהילה מסוג שכנים בבניין, או תושבי כפר דרוזי, או חברים מהפלוגה בצבא, או חובבי טבע שכל שבת מטיילים ביחד בבריאות ובחולי בגשם ובשרב, לא ישאלו אותו האם בהשקפת עולמו הוא אקזיסטנציאליסט או קאנטיאני או הגליאני או אוחז מויטגנשטיין. מה זה קשור להיות חבר אהוב בקהילה? כך הנושא הדתי יכול להיות בלתי קשור לחלוטין לקהילה, וכך ראוי שיהיה. אם הקהיהל מבוססת על קבלת תורת קאנט זה נורא, יבחנו כל מילה שאומר אם היא מתאימה לשיטת קאנט. שמעתי שיש בעיה כזו בקהילה האנתרופוסופית בהרדוף. 

.

.

.

עודד שאל בתגובה לרשימה הקודמת למה אני חושב שלפני מלחמת העולם היהדות היתה שונה לטובה ממה שהיא היום.

לפי מה שהצלחתי לשמוע מזקנים, כמובן לא הייתי שם ואני לא באמת יודע ואולי אני חוטא ברומנטיזציה ונוסטלגיה וכו', נדמה לי שאז הייתה הבחנה בין קהילה, מנהגים, כלומר טקסי פולקלור, ובין דת, כלומר ההשגה והדעה העצמאיים של אדם כחושב. קהילה יכלה להיות חמה ותומכת ומשפחתית, היימישע, בלי משטרת מחשבות וביקורת מוגזמת על איך אני מתנהג ומדבר. הטקסים נעשו כפולקלור, בלי יותר מדי דקדוקי הלכה עם כל חומרות החזון איש ובריסק על כל ביס של געפילטע פיש וקוגעל. היה בית, ומנהגי מסורת, שהם חמימים ופשוטים וטבעיים. ההלכה והלימוד היו ממוקמים בבית המדרש.

אם יש ערבוב בין ההלכה לחברה, והחברה נעשית שוטר דתי, מודדת איזה אורך גרביים יש לאשתי ואם אני יוצא מהבית עם מגבעת וז'קט או רק עם חולצה, וחלילה עם שרוולים קצרים או פסים בחולצה, כי זה מראה חוסר ביראת שמיים וכבוד לתורה, זה נעשה רעיל וחונק.

הפולקלור הוא חיוני, מאכלים מסורתיים, מאכלי אמא וסבתא, מנהגי אבא, שירים, סיפורי עם, וכו'. זה הבית, הילדות, הקרקע של האישיות. אם זה רווי ברגשי אשמה דתיים, בדקדוקי הלכה קיצוניים וקשים, זה רעיל וחונק.  

 

מהסיפורים ששמעתי על לפני המלחמה, אנשים, גם בני ישיבה תורניים, עשו לפי מחשבתם שלהם בערך כל מה שעלה בדעתם. אם למישהו הייתה ביקורת על זה היא הושמעה במסגרת דיון דתי. מבחינה חברתית החברה קיבלה את זה. החיים של מנהגים וטקסים היו לעשות מה שאבא ואמא עושים, בלי לחפור בשולחן ערוך על כל פרט ולדסקס בשולחן שבת על הלכות בורר והכנת תה. ההלכה היתה רק הלכה, מי שרצה לקיים קיים, מי שרצה לדקדק דקדק. בעיקר בעולם הליטאי הישיבתי, ובעולם הבעל ביתי. קבוצות חסידיות שוליות קנאיות היו גם לפני המלחמה, אבל לא בתקופת הבעש"ט. כמובן היתה כל המחלוקת של חסידים ומתנגדים והרבה דברים קשים מאוד ומכוערים מאוד, ברור שהרוב לא היה יותר טוב מעכשיו ואולי יותר גרוע. אני מתכוון רק שהיה איזה ניצוץ שהיום לא מוצאים. שמעתי זקנים שהזדעזעו לשמוע שבחור מרגיש לא נעים ללכת בחוץ בלי מגבעת וז'קט, כי אולי ידברו עליו ויחשבו שיש לו ירידה ביראת שמים. וכמו כן לשתות מים מחוץ לסוכה ודברים כאלה. והזקן הזדעזע מה זה עניינם ואיך הם מרשים לעצמם ומה זה קשור בכלל ומאיפה צמחה זוועה כזו. וזה אופייני, לא מזקן אחד ולא על עניין אחד. 

.

זו התמונה שקיבלתי, כמובן לא בכל מקום ולא אצל כל אחד, אלא כאווירה כללית. אולי אני טועה, לי זה לא באמת חשוב מה הייתה האמת ההיסטורית. אולי יש לי בראש ציור דמיוני שבאמת לא היה מעולם, אבל מה שחשוב לי זה הציור, להתייחס אליו, לראות בו דוגמה למשהו פחות חולני ממה שאני רואה היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה 203 - על תורה, טקסים, קהילה. המשך לרשימה הקודמת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על 203 – על תורה, טקסים, קהילה. המשך לרשימה הקודמת

  1. belowbridge הגיב:

    כתבת נפלא. הכרתי את הסיפור הזה על האמוראים אבל אני חייב להודות שעכשיו זה די זעזע אותי בקריאה. בעצם זאת דרך "הלכתית" להכשיר זנות, כמו "מכירת חמץ" שכזו, נשמע אפילו פחות מפילגש.

    בנוגע לדבריך על הטקסיות וההלכה סיעתא לדבריך במאמר של ד"ר חיים סולובייצ'יק שטוען כמעט את אותו הדבר בדיוק (התחלתי לתרגם אותו יום אחד ובקרוב אשוב ואשלים את המלאכה).
    https://traditiononline.org/rupture-and-reconstruction-the-transformation-of-contemporary-orthodoxy/

    • nirstern הגיב:

      תודה,
      למה לדעתך זה זנות?
      אם יש לגוף צורך, כמו לאכול, לספק אותו זה טבעי יפה קדוש וטוב. ביאה זה יכול להיות חלק ממערכת יחסים עמוקה, אהבה, אבל זה לפני הכל צורך של הגוף כמו לאכול.
      לדעתי הגנאי שבזנות הוא בתשלום. זונה מקיימת יחסים בלי שהיא נהנית מהם, בלי שקדם לזה רעב בריא, זה התעללות בגוף שלה, והלקוח אטום לזה ומסגול להנות כשהיא חווה משהו קשה.

      יש גם זלילה, התמכרות להגזמה בהנאת הגוף, יותר מהצורך הטבעי הבריא שבאמת הגוף רעב אליו. כמו סעודות הזלילה של הרומאים שאכלו והקיאו כדי להמשיך לאכול. גם על יחס כזה להנאת הביאה נופל שם של זנות.

      אבל אם שני מבוגרים מרגישים צורך גופני אמיתי בריא ומאוזן, בהסכמה מלאה, ושניהם נהנים ביחד, כשהם מודעים להשפעה של זה עליהם, לדעתי זה דבר יפה וטוב ולא זנות. זה נלמד גם מהסיפור הזה. הגמרא בונה את רב כדמות החכם הכי גדול ונערץ, וגם כקדוש ופרוש במדרגה הכי עליונה. למה שהיא תספר עליו דבר כזה? גם הסוגיא מציגה את זה עצמו כדרכי קדושה שמדגימות את מעלתו של רב.

      יחסי מין זה מסובך ומלא סכנות. הרבה פעמים אנשים נגררים לזה מהרבה סיבות, לפעמים "תסביכים", כל מיני דברים שלא באים פשוט מהצורך הטבעי כמו שהוא, וניזוקים מאוד, גם אם נדמה להם שזה מרצון. מקומות כאלה הם כר מאוד פורה למניפולציות של נצלנים מיניים. לכן מעגלים חברתיים ש"משוחררים" מבחינה מינית לרוב מסתיימים בנזקים שיכולים להיות עצומים. אצל מבולבלים כמונו השמרנות בתחום הזה אולי שומרת ומצילה יותר ממה שהיא מזיקה.

      רב והאשה שרצתה להיות איתו לא חיו בסביבה מתירנית ועמוסת גירויים ובלבולים והורמונים סוערים וחוסר התבוננות שכלית, כמו איזה מועדון לילה בתל אביב. יש להניח שהם יכלו להסתכל בנחת וצלילות ולבחור באמת בזה. ובאופן כזה זה שבח ולא זנות. למה שצורך של הגוף יהיה זנות? יש לגוף צורך כזה וכשהוא
      כטבעו בלי עיוותים הוא מה שהבורא ברא ורצה ואמר עליו טוב מאוד. בהכרח זה לא גנאי. אם יש בבית אשה שאיתה הקימו בית נאמן בישראל ומקיימים בה האוהב את אשתו כגופו וכו', אז ממילא היא הכתובת גם לסיפוק הצורך הגופני הפשוט. אבל אם אין אשה כזו בסביבה, מה רע באשה שמספקת את הצורך שלה בשמחה ורצון, בדרך שכלית שרואה את האופן הבריא והמאוזן של הצורך. על דרך שכתב בהלכות דעות שסיפוק הצורך המיני זו רפואת הגוף. למה לא לעסוק ברפואת הגוף, בגישה של רופא, שמספק מה שנדרש לבריאות, לא סתם להתמכר לזלילה תאוותנית.

      אני מאריך כי בעיני זו נקודה מאוד יסודית וקיומית. גם בעצמה, וגם כנקןדת הבדלה בין הסתכלות פשוטה ישרה על הדברים כמו שהם, ובין הסתכלות משועבדת למוסכמות ומפורסמות. ההסתכלות הישרה היא הגישה של אמת ושקר שכתב המורה נבוכים א' ב', והמפורסמות זה החטא של עץ הדעת, הגירוש מגן עדן, שזה הדבר שכל עבןדתנו היא נסיון לתקן אותו. בזה תלויה החזרה שלנו לגן עדן.

    • nirstern הגיב:

      אולי יותר מדוייק לגבי הזנות,
      יש צורך טבעי ליצור מערכת יחסים עמוקה וארוכה, שיש בה אהבה וגם יחסי מין. בעקרון זה בא כדבר אחד.
      לפעמים הצורך האחד הזה מתפרש בטעות כתשוקה מינית גופנית גרידא. מנסים למלא אותו, ביחסים גופניים נטולי לב.

      זה גם יכול להיקרא זנות. זה היפך מראית המציאות לאמיתה, זו ראייה מעוותת.

      אבל אם רואים שהצורך לאהבה ויחסי מין הוא דבר אחד ביסודו, וחיים כך, רק שיש מצבים מקריים ששם זה באופן טבעי ובריא מתפצל לצורך גופני בלי אהבה רגשית, אז אין בזה גנות.

      רב לא חיפש נשים זרות, הוא חי עם אשתו יפה מאוד. רק כשנקלע לנסיעה ארוכה הבצן שזה מצב שמחייב הסתפקות בסיפוק גופני גרידא.

      על אותו רב, מספרת הגמרא שהתלמיד שלו התחבא מתחת למיטתו בזמן שרב עסק בתשמיש המיטה.
      התלמיד היה כל כך נפעם מעוצמת התשוקה וההנאה של רב, שלא התאפק וקרא מתחת למיטה: דומה שרב לא טעם תבשיל מימיו!

      רב גרש אותו משם, משמע שרב הבין אותו ואמר שבכל זאת יש גבול, והתלמיד אמר תורה היא וללמוד אני צריך.
      מכאן יודעים שהיו לרב חיים יפים עם אשתו. ושכך היא דרכה של תורה.

      • belowbridge הגיב:

        חשוב לנסות להסתכל מבעד למפורסמות, והדברים שכתבת באמת עוררו אותי למחשבה.
        א. החלוקה שעשית בין "תשלום" ו"לא תשלום" קצת מוזרה בעיניי, האיסור על בעילת זנות לא קשור בתשלום. "הזהיר שלא לבא על אשה בלא כתובה וקדושין והוא אמרו "לא תהיה קדשה מבנות ישראל". וכבר נכפלה האזהרה בזה הענין בלשון אחר, והוא אמרו "אל תחלל את בתך להזנותה". ולשון ספרי אל תחלל את בתך להזנותה, זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות, וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות" (ספר המצוות לרמב"ם, לאו שנה).
        אפשר להתפלפל על המושג "אישות", אבל ההגדרה פה היא פשוטה "בלא כתובה וקידושין".

        ב. אבל מעבר למקורות, אני כן מרגיש שהחיים בחברה שמרנית פיתחו אצלי איזה אינסטינקט בריא נגד "לילה חד פעמי" שכזה (מרות שלפעמים יש תאווה מאוד גדולה ולמנוע אותה מרגיש ממש כמו פגיעה עצמית, אבל התאווה משכיחה ממך את הכאב הגדול שיבוא כך על הלב ועל הנפש). אז אפשר לתרץ ש"מדובר ברב שהיה אדם קדוש וכו' וכו'", אבל אם כן מה בכלל משמעות הסיפור ולמה לדבר עליו כל עוד אני לא רב?

        • nirstern הגיב:

          זה נושא ארוך, וקשה לי להכנס אליו כראוי לו. אתה וודאי צודק שההגדרה של זנות לא תלויה בתשלום. דיברתי על תשלום כדי לנסות למצוא את הגנות שבזנות, ואמרו לא תביא אתנן זונה, הוא מייצג פחיתות שלא ראויה למזבח.
          אכן בלא קידושין זה זנות. רב כן קידש כך שמה שהוא עשה זה לא זנות.
          טענת שבדרך כזו כמו שרב עשה, לקדש לבעול ולמחרת לגרש, הקידושין לא עושים הבדל אמיתי מהותי לגבי גנות העניין, ויש בו במהותו גנות של זנות וכאילו לא קידש, אע"פ שמצד ההלכה הטכנית זה נחשב "כשר". כעין נבל ברשות התורה. אני לא מסכים עם זה כי לדעתי זה לא פשט הסוגיא, כותבים את זה כשבח למעלתו של רב. אין שום מניעה מלהכריז על זה בשוק, משמע שאין כאן "נבל ברשות התורה" או כעין זה אלא זה כתוב כדי שנלמד שיש כאן מעלה ודבר שיש להשתבח בו.
          לשיטתי ברור מהפשט שזה לא נבל ברשות התורה אלא זה מתאים לרוח הדברים וכוונתם וזו מעלה ושבח, אחרי שקבענו זאת, יש כאן קושיא חמורה מאוד שהקשית, מצד מהות העניין מה זה שונה מביאה על פנויה בלי קידושין?
          (ברור שיש הבדל בין הלכה "טכנית" לבין מהות העניין. אפשר שאדם יקיים בהידור את ההלכה לברך ברכת המזון ובאמת בעצמותו כאדם הוא אינו אדם שמודה על מה שקיבל, ואפשר גם שאדם מודה על מה שקיבל ולא ברך. יש הבדל בין המסגרת ההלכתית שגם בדין כמו ברכת המזון היא חובת האיברים, לבין המהות של האדם ומה שבליבו, ואמרו שהקב"ה מבקש את הלב. מזה צמח הנושא של נבל ברשות התורה.
          כאן נראה לכאורה ברור שאע"פ שקיים באופן טכני את ההלכה של קידושין מצד מהות העניין, האדם וליבו, הוא לא שונה ממי שבעל בלי קידושין, ולכן זה נראה כזנות מצד המהות אע"פ שקידש)

          לדעתי אם יש שני מבוגרים, שיודעים להפריד בין הצורך הגופני הפשוט לביאה שהוא מדרכי הרפואה וכעין צורך לאכול, ובין צרכים רגשיים אחרים שיכולים להיות גם הם שייכים לעניין של ביאה, ובוחרים במודע וברצון בביאה מסויימת זו רק לטפל בגופם וברפואתו, בביאה שאין בה אלא רק סיפוק הצורך הגופני ואין בה ענייני רגש עמוקים יותר, לא יתכן שיש בזה גנות כלשהי. הטעם הוא שמצד הטבע של האדם גם כשאין לו אפשרות לביאה שיש בה קשר נפשי עמוק ואהבה, זו עובדה שעדיין גופו זקוק לביאה שהיא מעשה גופני פשוט וחומרי בלי עומק רגשי. וזו עובדה שאם הוא יימנע מזה לאורך זמן, הוא יינזק. זה לא רק ויתור על עונג ותאווה, אלא נזק בריאותי לנפש. וכך כתב הרמב"ם שלבעול שיש בו תאווה זה מדרכי הרפואה. כלומר אם יימנע לאורך זמן בריאותו תיפגע.
          כתבת שאחרי לילה חד פעמי יבוא כאב גדול על הלב והנפש. זה נכון. יש בנו צורך רגשי עמוק לקשר נפשי משמעותי. הצורך הזה מקבל את סיפוקו כשביאה היא חלק ממנו, חלק מהקשר שיש בו גם קרבה נפשית וגם מגע גופני, והם שני רבדים של אותו הדבר. כשאנו באים על אשה גם אם זה ללילה אחד, הצורך הנפשי לקשר עמוק מתעורר ומפתח תקווה. כי יש בו כאב, בדידות, הוא לוחץ, והוא רואה משהו שנראה כמו מה שהוא מחפש. כל מגע מיני עם אשה שמעוניינת בזה ושמחה בזה, גם אם זו תשוקה "גופנית" בלבד ורק ללילה אחד, עדיין מעורב בזה בהכרח גם מידה של חמימות ורוך, אפילו רק ברמת הגוף, אפילו כמו לחבק כרית. הבדידות והקור שבלב מתבלבלים וחושבים שאולי הם יקבלו סיפוק ולו ללילה אחד של מה שחסר להם כל כך, ואחרי שהסיפוק הזה לא מגיע כלל, כי החום והרוך הם רק גופניים ולא מגיעים לרגש העמוק, הם מתאכזבים ועצובים וכואבים.
          אם אדם יודע להתמודד עם החסרון של קשר רגשי עמוק והכאב שכרוך בו, לא להיבהל אלא להיישיר מבט וגם אם מאוד כואב, יודע להבחין היטב מה קורה בעולמו הרגשי, הוא יכול לומר לצורך בקשר רגשי עמוק אתה לא תקבל הלילה את מה שאתה צריך, גם לא במקצת, תשכח מזה, אל תתעורר ותסתכל סביב, תישאר באותה מגירה שאתה תמיד מקופל בה, הלילה זה רק משהו גופני גרידא של בריאות הגוף, כמו אכילה או עיטוש ולא יותר. באופן כזה לא יהיה כאב נפשי בבוקר.
          כיוון שזה הטבע, בהגדרה אין בזה גנות כלל, מה שהוא טבע הוא פסוק בתורה, הוא גילוי אלוהות מאיר. זו לא זלילה או הגזמה או התמכרות או יציאה מהאיזון הטבעי הבריא, זה צורך טבעי שאי אפשר לבטל אותו ואין סיבה לבטל אותו.
          היית בחור ישיבה לפני הנישואין הראשונים שלי, אני יודע מה זה להתמודד עם הצורך המיני בהרגשה שאם נכשלים אז זו הגנות הכי גדולה ואין על זה תשובה ואלוהים שונא אותי ואין מכוער ומשוקץ ונתעב ממני בעולם. למדתי בהתמדה עצומה, הפניתי את כל מחשבותי לתורה, שמרתי בקפדנות על העיניים וניסיתי גם לשמור על ההרהור בכל כוחי. לא היה לי נסיון מיני קודם ולא היו זכרונות "לא צנועים" שיעוררו הרהורים. ניסיתי לתעל את האנרגיה, להתעלם ממנה, לעמוד מולה בכל הכח, כל עצה וגישה ודרך שמישהו ייעץ ניסיתי. ואני יודע שרוב הבחורים כך. ומי שבאמת רגוע מזה זה בגלל שיש לו מזג קר ויבש כמו שכותב הרמב"ם שהכח הזה לא בוער כל כך באנשים כאלה. ומבשרי ראיתי את הנזק שזה גורם, וכמה זה טבע וצורך ולא משהו של יצר הרע והתמכרות ותאווה לא מאוזנת ולא בריאה שאפשר להתיישר ממנה. וגם כתוב שזה כך.
          באותו זמן לא היה לי צורך נפשי להתחתן, הציעו לי ודחיתי את ההצעות לשנה. הלימדו והתפילות והחברים בישיבה גרמו לי לא להרגיש בודד ואל היה לי מקום רגשי להכניס עניין של חתונה לעולמי. הצורך היה גופני בלבד, זה היה ניכר מעצם ההרגשה בו. כלומר יש טבע גם להזדקק לצורך גופני פשוט ולכן זה לא יכול להיות גנות.

          התפקיד של הקידושין במה שרב עשה, לדעתי יש בו שני עניינים.
          האחד הוא שאם באים על אשה ללילה אחד מתוך צורך גופני בלבד, הצורך הגופני הזה יש בו עונג חזק, אפקט רגשי חזק, זה לא סתם כמו לאכול פרוסת לחם או להתעטש. זו חוייה חזקה ומטלטלת. זה יכול בקלות רבה לראות בה אובייקט מיני, חתיכת גוף, חתיכת בשר. אסור לתפוש כך אדם. אסור לתפוש אדם כרק מכשיר כלכלי שלי. אלא לתפוש שהוא אדם, והוא שייך רק לעצמו, והוא צלם אלהים ולא רק מכשיר כלכלי, ואם הוא מעוניין אני יכול להעסזיק אותו כפועל והוא יהיה אדם שמועיל לי כלכלית אבל הוא לא יהיה מבחינתי מכונת ייצור בלבד. אם הוא חורש הוא אדם שחורש בשדה שלי, הוא לא טרקטור. אפילו שור אינו טרקטור, לא תחסום שור בדישו, לא תחרוש בשור וחמור, וכיו"ב. יש הרבה סוגיות לגבי פועל ועבד עברי וגם עבד כנעני, ועוד, שמלמדות את זה.
          לעיל ברשימה 200 כתבתי על העניין של קניין. מה שקונים אשה בקידושין זה לא קניין כלכלי, היא לא נקנית כרכוש. הרי קונים בפרוטה, אם באמת ימכרו אשה בשוק כרכוש היא לפעמים תהיה שווה יותר.

          הקדוש ברוך הוא קונה שמיים וארץ. הילד שלי נקרא שלי, "שלי" זו מילה של בעלות וקניין. גם היד שלי היא שלי, היא שייכת לי, זה גם בעלות וקניין. גם התורה שלי היא "שלי". אומרים שאדם קנה חכמה וקנה תורה וקנה ענווה וכיו"ב. זה גם קניין. קניין הוא חיבור עמוק שחל בצורה עצמה, במהות. הוא באמת אחדות ממש. גם קניין רכוש, לכן יעקב חזר על פכים קטנים והתרוה האריכה ברכוש של האבות וחמורו של פנחס בן יאיר לא אכל טבל רק מכח הקניין, החיבור הפנימי המהותי, אע"פ שלהלכה גם חמור הכי צדיק יכול לאכול טבל לכתחילה, החמור לא אכל לא בגלל שהוא קיים הלכות אלא כי הוא היה חלק מפנחס בן יאיר כמו שגופו של פנחס בין יאיר היה חלק ממנו והנפש מאירה בגוף ומשפיעה עליו כי במהות הם אחד.
          לכן קניין קידושיםן באשה מכריח להסתכל עליה קודם כל כאדם. ואז אם היא פועלת מין זה אדם שעושה פעולה בתשלום כי הוא אדם שרוצה בזה ולא שהי נתפשת אצלי, שהיחס שלי אליה, הוא כמו אל בובת מין, כמו חפץ ומכשיר.
          התייחסות לאשה כמו אל מכשיר, שזה יכול בקלות להיגרם מכח התאווה הגופנית, זה חלק מעניין הגנאי של זנות. וכנראה בלי קידושין העניין תמיד נגרר לשם, לפחות במידת מה, ואי אפשר להתגבר על זה לחלוטין.

          אם האשה לא מעוניינת בביאה ועושה אותה בלי שהגוף שלה שמח אלא כדי להתפרנס, אז היא בעצמה עושה מעצמה מכשיר, הגוף סובל, משתמשים בו, הוא חפץ מנוצל, זו חוויה שממילא מתרחשת ואי אפשר למנוע. לכן תשלום יש בו גם חלק מהגנות של זנות.
          גם אם האשה מסכימה כי היא נכספת לאהבה רגשית, וטוע הלחשוב שהיא תחווה משהו שקצת יספק, ולו ללילה אחד, את הכיסופים האלה, גם שייך לגנות של זנות. כי משתמשים בגוף כיד לחפש חלום על רגש, וזה לא קורה והגוף סובל וכל שזה לא קורה והוא מנוצל ומשמש מכשיר. כדי שזה לא יהיה מכשיר צריך שתהיה בחירה מודעת מרצון חופשי ושמחה בדבר עצמו שעושים, במדוייק, בלי לערבב בו חלומות על דברים אחרים.

          אם האשה מופקרת לביאה של גברים בלי שיש התנהלות שכשהיא אם הגבר הזה, אפילו ללילה, כעת היא נמנעת מהסתכלות על גברים אחרים כשותפים אפשריים לביאה, זה גם שייך לזנות.
          הראב"ד שמתיר פילגש, אישות א' ד', כתב:
          "אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המייחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות ולא איסור לאו והיא הפילגש הכתובה בפסוק"
          אין כאן חתונה ואין קביעה כמה זמן היא מיוחדת, בפשטות כמה שהיא רוצה. היא יכולה בשעה הזו להיות מיוחדת לראובן ואחרי שעה להיות מיוחדת לשמעון. החשוב רק שלא תהיה מופקרת.
          מיוחדת זה הרגשה שאני כתמר רוצה כעת ביאה עם יהודה. מופקרת זה הרגשה שאני כאשה סתם, כגוף נשי שלא חשוב לאיזו אישה מסויימת הוא שייך, רוצה כעת ביאה עם גוף גברי כלשהו ולא אכפת כלל איזה אדם מסויים הוא. זה שוב הסתכלות על האדם כעל חפץ או מכשיר. חתיכת בשר, ובזה הגנאי של זנות.
          לשיטת הרמב"ם שפילגש אסורה גם אם אינה מופקרת, אפשר שזה כי מה מגדיר אותה כאינה מופקרת? כרגע היא חושבת שהיא מיוחדת לראובן, מתי שהיא תרצה היא תחליט שאינה מיוחדת לראובן והיא יכולה להיות עם שמעון. ואם היא עומדת בצד הדרך ומפקירה עצמה לכל מי שעובר, היא יכולה לחשוב ברגע זה אני מיוחדת לאיש זה. זה תלוי רק בה והיא חופשיה להחליט כרצונה, ואיך זה שולל את היותה מופקרת. אבל אם היו קידושין, כמו שרב עשה, הרי באותו יום אחד שהיא עם רב היא אסורה לכל אדם מדין אשת איש. ואינה יכולה לבטל את זה בעצמה. זה מגדיר שבאמת אינה מופקרת.

          זנות אינה הגדרה אחת של ענייןם אחד. יש ביאה שהיא חיבור בריא ונכון, וכל מה שאינו כזה הוא זנות. לכן זנות יכולה להיות הרבה סוגים שונים של עקמימות מסביב לעניין הזה. אני מונה כל מיני בחינות שיכולות להיקרא זנות, ומן הסתם יש נוספות.

          למסקנה יש הרבה מאוד צדדים בביאה ללילה אחד שהם זנות, ומגונים ופוגעים ורעים. אצלנו מן הסתם אין אפשרות כלל להיות מודעים לכולם בבירור, ואיננו יכולים לשלוט במדוייק במה שאנו עושים ומרגישים. לכן חזקה עלינו שאם נעשה ביאה ללילה אחד זה יהיה פוגע בנפש, למחרת יהיה שחור הנפש ובלב, כי איכשהו זה יגרר למידה כלשהי של זנות לאופניה השונים.
          איננו במעלה של רב ואיננו יכולים ללמוד ממנו למעשה ואכן לא נהגו לעשות כמו שרב עשה, אין בפוסקים הלכה או המלצה לעשות כמו רב ולא שמענו אפילו על בעלי מעלה עליונה שעשו כך, החפץ חיים וכיוצא בו היו רחוקים ממעלת הקדושה הזו וכל שכן אנחנו.
          זה לא בא ללמד הלכה למעשה, אלא בא ללמד שזה לא נכון שמין נועד רק כדי להביא ילדים. ושבסיפוק צורכי הגוף הטבעיים הבריאים המאוזנים במידה הנכונה מצד הבריאות והטבע, יש קדושה ושבח.
          הרי יש מצווה לקיים עונה ולשמח את אשתו גם אם היא זקנה וחדל לה אורח כנשים. היינו חושבים שז המצד ביטוי אהבה, אבל מרב לומדים שזה גם מצד סיפוק צורכי הגוף וטיפוח שמחת הגוף בדרך הבריאה (כמובן ששמחת הגוף יכולה להביא בקלות גם לחולי אם נוטים מדרך האמצע ומגזימים)

          במסכת ברכות מ"ז א' נאמר שרב ושמואל סיימו את סעודתם, הרגישו ששבעו כל צרכם, וכבר גמרו בדעתם לברך. לכן נחשב שהסעודה הסתיימה ואי אפשר לצרף מי שבא אחר כך לזימון איתם. ועל זה אמר רב שאם היו מביאים גוזלות לי וכמהין לשמואל האם לא היינו אוכלים אותם? אלה המאכלים הכי חביבים עליהם.
          הרי שאכיהל היא לא רק לצורך בריאות הגוף אלא להנאת הטעם הערב. והרי בכל מקום מזהירים שלא לאכול רק להנאת החיך אם זה לא מועיל לבריאות, ולמלא את הבטן יתר על המידה מזיק לגוף, ותאוות האכילה מגונה. והרי מדובר שוב ברב שכתבו שהיה גדול בעלי המעלה הרוחנית הגבוהה ודרכי הקדושה והפרישות מכל חכמי התלמוד. מעשרת דרכי הקדושה שנהג כל תלמיד שלו קיבל רק אחת.

          רבי ירוחם הסביר את זה. בשיחה הוא מספר שלמד את ההסבר מכך שהלך לרופא שיניים ושם ראה לראשונה בחייו שיש קפה נטול קפאין, ומהתבוננות בקפה הוא למד.
          הוא חשב שבקפה יש ארס, ולמד שאם מוציאים את הקפאין מהקפה הוא כבר לא ארסי אע"פ שהוא אותו קפה עצמו ולא השתנה טעמו. כלומר דבר שקיים בטבע, שהוא בריאה של הקב"ה, בעצמו לא יתכן שיש בו רע ונזק. הקפאין הוא רק תכונה, הוא לא דבר שקיים עם ממשות (כך לפי המשל והציור, האמת המדעית לא שייכת לכן), ורק בו הנזק, לא בעצם הדבר.
          עצם הדבר אצל הגוזלות של רב הוא שמחת הגוף מטעם מאכל ערב. בזה לא יכול להיות רע, זה טבע כמו שהבורא ברא אותו ובהגדרה הוא טוב יפה מכובד ומשובח ומגלה את אור האלוהות.
          הקפאין הוא לא דבר בעל ממשות, הוא רק משהו שנלווה לקפה עצמו כמו תכונה שלו. הקפאין הוא היציאה מהטבע. כלומר בטבע יש שמחת גוף טבעית בריאה ממאכל ערב. אם היא במידה הנכונה לפי הטבע הישר האמיתי שבו נבראנו, על דרך האלוהים ברא את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים, היא טובה. רק שאנו רוצים עוד, לא מסתפקים במידה הישרה הטבעית הבריאה. עשיו אמר לעקב יש לי רב, הוא רוצה הרבה, תמיד עוד, לא מסתפק, לא מתמלא, זולל, בטן רשעים תחסר. הוא נופל לבור חסר תחתית של תאווה שלא יכולה להיות מסופקת. לתאווה יבקש נפרד, התאווה עוקרת אותו מחיבור לטבע הישר כמו שנברא, מחיבור למציאות השלמה ההרמונית, הוא נעשה נפרד, הוא שוכח הכל מלבד את הרעב לסיפוק חסר גבולות של תאוותו. אופן של התמכרות.
          זה הקפאין. הארס. כל דבר יכול להיות עם קפאין או נטול קפאין, וזה אותו דבר, אותו טעם. לכן מצאנו שחכמי התלמוד התקוטטו על כבוד ומשרה ועל ממון, אכלו גוזלות גם כשהבטן היתה מלאה, באו על נשים בלי קשר נפשי של אהבה, רבא התאווה לאשתו של אביי ופרק את התאווה הזו אצל אשתו, ועוד כהנה וכהנה, כמו שאומרים שטרנטיוס אמר אנוש אני וכל מה שאנושי לא זר לי. כל מה שכלול בטבע האנושי אינו רע ואינו מגונה. אבל כל זה היה קפה בלי קפאין, בלי לזוז מהיושר של הטבע והבריאות, ממידת האמצע הנכונה. בלי לאבד את הסתכלות השכל ושלטון השכל.
          כל זה מתורת רבי ירוחם ומובא בשיחותיו בערך בסגנון הזה.
          לטעמי זה מה שבאה ללמד אותנו הסוגיא על רב. אצלנו הקפה הזה מייד יתמלא בקפאין ולכן לא באו להורות לנו לנהוג כך למעשה, אבל הלימוד הוא ידיעה הכרחית כמפתח להבנת התורה ביסודות הכי ראשוניים שלה, להבנת החיים הבריאה והאל, במיוחד להבנת טובו של האל, וזה נוגע להרבה מאוד מצבים בחיים, ולהרבה מאוד פגישות עם צרכי הגוף ושמחתו בעניינים שונים, לא רק בביאה, ולהרבה מזה גם אצלנו יש משמעות מעשית.

          .
          אגב, לא מעניין אותי מה היתה האמת ההיסטורית לגבי מה טיבם של חכמי התלמוד כאנשים. מה אכפת לי. מבחינתי התלמוד זה ספר שמספר סיפור, והסיפור מעניין אותי. אם זה כמו ספר איוב למי שסבור שלא היה ולא נברא אלא משל היה, או כמו החטא וענשו של דוסטוייבסקי שהיה אדם אפל ורשע, שבוי ביצר הרע חולני, ובכל זאת ספרו מבחינתי אלוהי ומלמד אמת עמוקה ישרה ומאירה מאוד. בכל מקרה אני צריך לפרש על דעת עצמי ולשפוט לפי דעתי שלי, אז אני לא צריך סיוע מהאמונה שרב היה מבחינה היסטורית אדם צדיק וקדוש כדי שזה יגרום לי לקבל את הסיפור עליו כאמיתי ואלוהי. הרי אפשר שהוא היה אדם קדוש מאוד ואיש אמת, ואני מפרש את המסופר עליו באופן עקום כי אני עקום, ואז אטען שצריך ללמוד ממה שרב עשה כי הוא הה איש אמת קדוש, ואטשטש את העובדה שאין דבר כזה "רב", יש רק את הפרשנות שלי על מיהו רב, וזה גם אם הוא היה חי והכרתי אותו אישית מקרוב. כיוון שהכל תלוי ביושר שלי, אם לפי שיפוטי הסיפור נראה לי אמיתי כולו, בכללותו, לגמרי, אני לומד ממנו גם פרטים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי מקודם ויוצא מנקודת הנחה שהם מן הסתם אמת, עד שלא יתברר לי אחרת, וכבר לא חשוב אם רב היה רשע כדוסטוייבסקי או צדיק כמשה רבינו.

  2. תורה ואני הגיב:

    מסכים שערבוב בין דת לקהילה יכול לגרום לאיבוד כיוון.

    אבל זה משנה מאוד איך הקהילה בנויה, כמה פתיחות ושכל יש בה, וכמה היא מאפשרת ליחידים לצמוח באופן עצמאי.

    בדיוק כמו שאופנוענים מתקהלים לחלוק חוויות סביב הכלי, אין סיבה שלא לחלוק חוויות דתיות, לדון בהם, להעצים ולהתעצם.
    הגרעין האטומי של זה נקרא לכאורה ״חברותא״, ובמעגלים היותר רחבים זו קהילה.

    מסכים לגמרי שכל זה רק בתאוריה. למצוא באמת קהילה כזאת, הוא דבר מורכב מאין כמוהו.

    • nirstern הגיב:

      אולי זה תלוי במה שקורה ליחידים שבקהילה בתוך עצמם. למשל בקהילה של חובבי אופנועים כל אחד מן הסתם מרגיש שהוא עוסק בזה לא בגלל אילוץ כוחני של עצמו לפעול נגד מה שנעים לו, משהו שקשור למושגים כמו: ערכים, חובה, הקרבה, תרומה לזולת, אמונה, יראה, ציות, וכל מיני דברים לא בריאים מעין אלה. קהילה של אופנוענים לא דורשת הקרבה כמו למשל לוחם שנדרש להקריב למען המולדת וכו'. אם האדם בתוך עצמו מרגיש שהוא נמצא כאן רק כי זה נעים לו וטוב לו ושום דבר לא כופה עליו בכח משהו, אז גם כלפי האחרים הוא יתנהג ככה. אם האדם מרגיש שהוא צריך ללחוץ על עצמו כדי להיות בקהילה, להיות אכזרי על עצמו ותובעני וכופה, על עצמו בתוך העולם הפנימי שלו, הוא יתייחס כך גם לחברים אחרים בקהילה.

      חברותא ודיבוק חברים בישיבה וכו', זה דבר שלרוב עושים כי רוצים וזה מעניין ונעים ובלי כפיה על עצמו, ולכן גם לא מפעילים כפייה על האחר. חיים דתיים במובן היותר רחב, לגדל משפחה, גורמים לתחושה של הקרבה, של ללחוץ על עצמי למען 'ערכים' כלשהם או משהו. אני חי בעוני, בעומס, יותר ילדים ממה שאפשר באמת לטפל ולהתייחס כמו שצריך, בלי מספיק נופש ומנוחה והרחבת דעת ושלווה, מגלגל גמ"חים. משהו בתוכי לא באמת שמח ומסופק ועם נחת. אבל אני לוחץ על עצמי בכח ומענה את עצמי כי זו 'חובתי'. ואז אם יש לי שכן שמרשה לעצמו דברים שאני לא מרשה לעצמי יש לי ביקורת עליו, ונטיה ללחוץ עליו, גם אם זה רק במבט או בשתיקה טעונה.
      בקיבוצים של פעם גם היתה בעיה כזו, אנשים הרגישו שהקהילה כופה ולוחצת ומחניקה, כי אנשים שם דרשו מעצמם להקריב למען ה'אידיאל', כלומר היו אכזריים על עצמם וזה בהכרח יוצא גם על אחרים. זה בהחלט לא בעיה שקשורה דווקא לדתיים. רוב העולם כבר התפתח לשלב שהוא לא מעוניין בחיים שסובבים סביב אידיאל כלשהו, במובן החיצוני, ולכן קהילה לוחצת ומחניקה נשארה באופן בעיקר נחלתם של הדתיים.

      באופן כללי אנשים מקשרים נתינה עם הקרבה. אבן סינא מאריך בזה, הוא אומר שלא יתכן שהגבוה יתן משהו למען הנמוך ממנו. למשל יש ויכוחים אופיינים בין מתבגרים מורדים וכועסים לבין הוריהם. ההורה אומר כמה נתתי והשקעתי, ובמקום תודה אני מקבל ממך יחס מזלזל. והילד אומר אתה רצית להביא ילד ולגדל אותו עוד לפני שהוא היה קיים, לא בשבילו אלא בשביל עצמך, זה רצון שלך למען הסיפוק שלך. אז אני לא חייב לך שום דבר.
      לפי אבן סינא בוודאי ההורה עשה בשביל עצמו. אם הגבוה אומר שהוא נתן למען הנמוך, זה בהכרח פעולה שהוא לא עשה מתוך הטבע האמיתי העמוק שלו, כי זה היפך הטבע, היפך סדר ההווייה, הגבוה יותר חשוב. אלא אם הגבוה נתן לנמוך לא בשביל עצמו, אז זה לפי האמת לא נובע מאמיתתו אלא זה רק כדי להתפאר ולקבל כבוד וזה כן בשביל עצמו רק בדרך עקומה ושקרנית.

      כל מה שמדובר על הכרת הטוב ואמירת תודה, האומר תודה עושה את זה בשביל עצמו. הגבוה פועל וחי למען עצמו בלבד, ההורה מביא ילדים ומגדל אותם כי זה עושה לו טוב, גורם לו סיפוק, זה למען עצמו בלבד, לא הקרבה למען הילדים. הנמוך, הילד, ממילא מקבל מזה. אם הוא אומר תודה הוא הופך לכלי, ומקבל יותר, מזה הוא יכול להכיל את מה שמטפטף עליו ממה שהגדול עושה למען עצמו. אם הוא מעריך מה שקיבל ומכופף את גאוותו מול זה, מוכן לשים את עצמו בעמדת מקבל, כלומר שחסר לו, אז הוא מרוויח את מה שמשפיעים עליו. אחרת זה גולש לצדדים והוא נשאר ריק מזה.
      אם האבא מלמד את הילד משהו חכם וחשוב, למען האבא עצמו כי גורם לו סיפוק והנאה ללמד את הילד שלו, אם הילד לא מתכופף והוא אומר אני יודע הכל ולא חסר לי כלום ואני לא צריך את האבא הזה והטובות שלו, הילד לא הפנים ולא רכש שום דבר. אם הוא אומר הידע הזה חסר לי ואבא שלי ממלא לי ומצידי הרווחתי ולכן אני אומר תודה על הרווח שלי, למרות שאבא עשה את זה בשביל הנאתו שלו ולא כהקרבה למעני, אז הילד רוכש את הידע ומרוויח.

      למשל איברים בגוף, אם יש אריה שצריך לברוח ממנו, הרגליים רצות ומתעייפות, הלב פועם חזק, הריאות מתנשפות. רק הכליות רגועות. אין מקום לומר שהכליות לא תורמות לזולת ולא מקריבות בעוד שהאיברים האחרים מקריבים מעצמם למען הזולת. זו מערכת אחת, הגוף רץ למען עצמו, וכל האיברים מתאמצים למען עצמם כדי שהאריה לא יטרוף אותם, ואין סתירה ואין חשבון ואף אחד פה לא תורם לזולת ולא מקריב שום דבר משלו למען אחרים. אין אחרים ואין זולת.
      במערכת אחת שכל החלקים שלה הם איברים ממנה, הלב מזרים דם לריאות לא כהקרבה, לא נתינה משלו למען הזולת. הוא נותן דם לריאות, והריאות נותנות לו אוויר, כל אחד נותן כי זה טבעו וממילא הנאתו. וכל אחד מקבל כי כך המערכת פועלת, והוא צריך להודות כדי להשאיר פתוח את העורק שבו הדם זורם אליו, בלי תודה העורק ייחסם מכח הגאווה, אני לא מתכופף ולא מעריך ולא מודה שמשהו חסר לי, וממילא אני לא מקבל מה שזורם אלי.
      אם אדם בעולם הפנימי שלו נקי ממושגים של הקרבה ונתינה למען הזולת וכיו"ב, שבהכרח תמיד יגרמו לו להיות פגוע מקופח ומסכן ומרגיש שמגיע לו משהו, ובהכרח יחווה אלימות שלו נגד נפשו, אז הוא יוכל לבנות משפחה וחברותא וקהילה בריאים. אם אבן היסוד בריאה אז גם מה שנבנה מהאבנים האלה בריא.

  3. belowbridge הגיב:

    עניין אחר שמפריע לי בדבריך על החלוקה בין הטקס ובין ההלכה. לא לגמרי הבנתי למה אתה מתייחס כשאתה אומר "הלכה" – לגמרא? לתוספות? לשולחן ערוך? כל המקומות האלו מלאים מדברים שהיית מכנה "טקס", כלומר מנהגים יפים. כבר הלל שלא ידע הלכה מסוימת לומד אותה מהסתכלות על מה שעושים ההמונים, "אם לא נביאים, בני נביאים". וגם בהמשך כל הדורות, שורות רבות בתוספות הם ניסיון ליישב בין המנהג ובין הכתוב, וכן הלאה. כלומר גם מה שאנחנו אוהבים לכנות "ההלכה" הוא פעמים רבות מנהג שאין לו מקור כתוב במקרא/מדרש/תלמוד, אלא הוא קודם כל נעשה ורק אחרי שכתבו אותו בספר המנהגים הוא הפך ל"הלכה".

  4. nirstern הגיב:

    תודה עודד על הדברים שמעוררים למחשבה. כתבתי על זה ברשימה הבאה (רשימה 204)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s