202 – מתוך מכתב לצעירה שחזרה בתשובה ויש לה ספקות לגבי הצעד הזה

המכתב נכתב אחרי חצי שנה של חיים חרדיים כחוזרת בתשובה, סמינר ערכים. כשיש כבר החלטה שהחזרה בתשובה היתה טעות, ובכל זאת יש התלבטויות וקשיים.

מבחינתי אין מושגים של חילוני או דתי.
אני מאמין באופן מוחלט וגמור בתורה שבכתב ובעל פה שנמסרה בהר סיני.
אני תמיד לומד, גמרא הלכה ועוד ספרים, וגם מלמד. כעת אני מלמד מורה נבוכים וספר הזוהר (זה נמצא גם ביוטיוב).
אני גם מקיים את ההלכה בלי שום פשרות. לפי ההבנה שלי במצב שלי ההלכה אומרת לי מבחינה הלכתית לא לקיים מצוות. כי אני לא יכול לחיות כשומר מצוות, ויש הלכה של דחיית כל המצוות מפני פיקוח נפש, וזה לא רק במקרה של מוות גופני ישיר, אלא גם מוות נפשי. הרבה מתייחסים לזה כאל פלפול לא אמין, אני שלם עם זה, זה מסובך וגם אישי. כתבתי על זה יותר כאן
מלבד מה שכתבתי שם, על מצב נפשי לא פשוט, אני מרגיש גם שקיום מצוות מעשי במציאות שלנו מייד מחבר אותי עם קבוצה מסויימת של אנשים שמוגדרת מבחינה חברתית כלשהי, חובשי כיפה, שומרי מצוות, וכיו"ב, ואני לא יכול לנקות את עצמי מבפנים באופן מלא מזה, וזה לבד מבחינתי כבר סיבה לא לשמור מצוות, כי זה בעיני ניתוק גמור מכל אפשרות להיות בקשר כלשהו עם התורה והבורא.
כשהייתי חרדי, ההחלטה שלי היתה לא לעזוב, כי היתה לי משפחה, ששה ילדים שהייתי קשור אליהם מאוד מאוד, וחשבתי מה חשוב הלבוש, זה שום דבר. מבפנים אהיה עצמאי, אהיה מי שאני. נלחמתי שנים על זה, למדתי עם חבר אישי בבית כנסת ריק של תימנים זקנים, לא הלכתי להתפלל בבית כנסת וכו'. בכל זאת בסוף הגעתי להתמוטטות נפשית חזקה מאוד. נשכבתי ולא יכולתי לזוז ולא להפסיק לבכות.
.
.
כנראה הרמב"ם צדק כשכתב (הלכות דעות ו' א':
"דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם הוא ששלמה אומר משלי יג כ [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרועַ ואומר אשרי האיש וגו' וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים."
.
.
אני מכיר הרבה חרדים, ארבעה מהילדים שלי חרדים. כשאני מסתכל על אדם מסויים פרטי, חרדי הוא לא יותר רע ולא יותר טוב מכל אדם אחר. בן אדם זה תמיד בן אדם, יש טובים יותר או פחות, בלי שום קשר לאידיאולוגיה דת וכל דבר חיצוני אחר. כשאני מדבר בהכללה על "חרדים" או כל הכללה אחרת, אני לא מתכוון לשום אדם פרטי מסויים. אולי אפילו כל האנשים שבתוך הקבוצה הם לא כמו מה שכתבתי בהכללה על הקבוצה. ובכל זאת, יש דבר כזה כלל, קבוצה, דרך, אידיאולוגיה, גישה, כיישות כללית, לא בני אדם מסויימים, ועל זה בלבד אני כותב.
.
.
התחלתי את דרכי כחרדי גמור, שמזדהה באופן מוחלט עם הגישה החרדית. בלי שמץ ביקורת. חזרתי בתשובה בגיל 18, ובאתי בלב פתוח לרווחה, לקבל הכל כתורה מסיני ממש. אחרי שנה אמרו לי שלא מאמינים לי שאני חוזר בתשובה כי אני נראה כל כך חרדי.
עברתי בתוך העולם החרדי מסע של 20 שנה, הנושא העיקרי שלי היה תמיד לנסות ללמוד ולברר מה לומדים מהמקורות ומהיהדות החיה שהיתה עד לפני מלחמת העולם השנייה, ואיך זה בהשוואה למה שהיום נקרא הדרך החרדית. אז עוד היו קשישים שלמדו בישיבה לפני מלחמת העולם השנייה, והתאמצתי מאו דלדבר עם כל אדם כזה שיכולתי למצוא.
.
המסקנה שלי היא שמה שנקרא היום יהדות, להיות דתי, תורה, מצוות, אמונה, הקב"ה, זה זיוף גמור. זה הכי להיפך. מעוותים את התורה לגמרי, מתעלמים מהחלקים הכי יסודיים ועיקריים שבה, עושים מהטפל עיקר, ומהעיקר טפל, ובאמת מוחקים לחלוטין את העיקר. הכל סילוף גמור. כשהיסודות עקומים, כשאין בכלל מושג מה אומרת המילה "בורא עולם", מה אומרת המילה "אמונה", מה אומרת המילה "בן אדם", מה זה בכלל תורה והלכה, כשהמטרות מהופכות, במקום באמת להתקרב, להיטהר, ענווה, לב, המטרות הפוכות לגמרי, אז לא נשאר מקום שתהיה שם "קצת אמת" או "חלק מהאמת". הכל חושך גמור. יש הרבה אנשים נפלאים בעולם החרדי, אבל זה לא בגלל שהם חרדים אלא למרות שהם חרדים. מה שטוב בהם זה המקום שבו הם שומרים על עצמם מהחרדיות.
.
יש בעולם החרדי סדר עדיפויות שבו הקריירה והכסף פחות חשובים, משפחה יותר חשובה. יש ערך לחברה תומכת ומעשי חסד (לפחות בין אנ"ש). זה קיים בכל חברה שמרנית, אין לזה שום קשר ליהדות. אני חי בחצי שנה האחרונוה בכפר דרוזי, וכל הדברים האלה כאן הרבה יותר מפותחים יפים ובריאים מבחברה החרדית. הדברים האלה נותנים לחלק מהאנשים תחושה טובה ובריאה, ואני מקבל שזה כך לגבי הרבה אנשים, לא כולם. לכן יש הרבה שאורמים כמה טוב ויפה להיות חרדי וכמה אושר זה מביא. זה לא קשור בכלל לחרדיות, זה קשור לחברה שמרנית, או כל חברה שלא שטופה בריצה אחרי כסף קריירה מימוש אישי בכל מחיר, קצב חיים מטורף, הישגיות, הצלחה, וכו'. יש חברות כאלה גם בעולם הרוחניקי ועוד. אני עכת כמי שמבחינה חברתית מנהל חיים עם אופי נייטרלי שמנסה לא להשתייך לשום קבוצה מסויימת, מה שנקרא חילוני, גם לא רץ אחרי כסף והצלחה וקריירה וכו', וחי בקצב איטי ומכוון פנימה, ומשקיע במשפחה הרבה, ובלימוד והתפתחות רוחנית, וכל מה שמהבחינה הזו יש לחרדיות להציע יש לי גם בלעדיה.
.
.
לטעמי החברה החרדית ככלל היא חברה אלימה, מרושעת, חונקת את הפרט באופן שלא יאומן. צינית, חומרנית, הכל סביב מעמד חברתי, "מה יגידו", כח, כבוד וכו' וכו'. אין בכלל מושג של נפש. הורים מוכנים לחנוק לגמרי נפש של ילד כדי לאלץ אותו להיות תלמיד חכם לתפארת אבא שלו וחשיבות המשפחה הרבנית, לא לוקחים קשה ניצול מיני של ילדים קטנים כי הם לא מבינים וישכחו (באזני שמעתי דיבורים כאלה מרבנים שנחשבים הכי גדולים). "גדולי הדור" זו בדיחה גמורה, לוקחים קשישים חצי סניליים ועושים מהם בובה לתועלת העסקנים. הייתי ראש שישבה, למדתי בעיון את הספרים של מי שמכונים גדולי הדור. הם מבינים בגמרא ברמה של ללמד ילדים בגיל שבע עשרה, ולא שום דבר יותר מזה. לטעמי הרב ש"ך והסטייפלר היו באמת גדולים ואחריהם זה רק בובות שהמליך יתד נאמן. שלא לדבר על אדמו"רים שזה ממש בדיחה עצובה. חברה כזו מחשיכה לגמרי כל אפשרות של אדם לפנות בדרך שיש בה פירור כלשהו של אמת לבורא. לכן זו חברת רשעים כמו שכתב הרמב"ם, ואדם צריך לצאת ממנה אפילו למדבר אם אין מקום אחר.
מבחינתי התחלתי לגלות את האמונה ואת הקשר עם הבורא רק אחרי שיצאתי מהחברה החרדית. יצאתי מצולק משם, בגלל זה אני לא יכול לקיים מצוות כי האסוציאציות מייד מחזירות אותי לשם, והמצווה הופכת לעבודה זרה, כי בדרך החרדית המצוות הן עבודה זרה. מברכים ברכת המזון כי זה סגולה לפרנסה, לא כי באמת אני אומר תודה אישית מהלב לבורא. מדליקים נרות שבת כי זה נעים, חגיגי, משפחתי, נותן חווייה רוחנית. אני מחפש איזו הנאה מזה. אין לזה קשר עם מה שהבורא ברא את העולם בששת ימים ועם היותי עומד מולו ומכיר בעובדה הזו ובמשמעות שלה ומתייחס אליו בעצמו דרך המצווה שהוא אמר לי. תמיד ברקע יש פחד. על עצמי או על עם ישראל מה יקרה לו אם לא אקיים את המצווה.
לפעמים ממש יש לי חשק להתרפק בתפילה בהשתפכות הנפש, ולפעמים אין לי כח לזה, אני שחוק ורוצה רק שקט. כשהייתי חרדי הרגשתי שאני מפחד, אולי מישהו יחלה בסרטן כי דילגתי על תפילה. איזה אלוהים זה?! כל כך מרושע ואכזרי וקטנוני? מי אמר שהוא כזה? מי צייר אותו ככזה?
.
מחבלים מתאבדים כמו חמאס וכו' מוכנים למות על האמונה שלהם. הם מוסרים את הנפש בקריאות אללה הוא אכבר. יש להם אלוהים, והם כל כך מאמינים בו ואוהבים אותו שהם מוכנים למות על זה, וההורים שלהם שמחים שהבן זכה להיות שאהיד. לפעמים זה אמיתי. הכרתי מישהו, חבר של חבר, אדם מאוד מפותח וחכם ואמיתי, וגם מאוזן בנפש, עם לב ושאיפה לאמת, משורר וכותב הגות ברמה גבוהה, שהיתה לו אמונה חזקה ומבוססת מבחינה עיונית, והוא ניסה לתקוף חיילים (כי לדעתו אסור לפגוע באזרחים, זו מלחמה), בידיעה וודאית שהם יהרגו אותו מייד. ואכן הוא נהרג.
האם זו אמונה? לנו ברור שלא, כי היא קוראת לעשות מעשי רצח זועתיים (אותו שהכרתי בחר לא לפגוע באזרחים אבל מבחינה עקרונית לפי אמונתם אם פגיעה באזרחים תורמת למאבק אז זה מותר ואף מצווה). מה שהם קוראים לו אלוהים לנו ברור שזה ציור שהם המציאו, של משהו מעוות לגמרי, שלא קשור כלל לאלוהים, והם רק הדביקו לו את השם "אלהים". אני מביא את זה רק להראות שאם מישהו אומר שהוא מאמין באלוהים, גם אם הוא אומר אמת גמורה לפי ליבו והבנתו,  זה לא מעיד בכלל  שהוא מדבר על אלוהים באמת. זה הלא משנה איזה מילה אומרים.
 במורה נבוכים א' נ', כתוב לגבי אלהים שאים הבדל איזה מילה קוראים לו, לא חשוב איך אומרים, אלא רק מה שבאמת מצטייר בנפש.
כך כתב שם:
"דע, המעיין בספרי זה, שהאמונה אינה העניין הנאמר, אלא העניין המצטייר …

אם אתה מאלה המסתפקים בכך שהם מוסרים בדבריהם את הדעות הנכונות או הנחשבות בעיניך לנכונות מבלי שתצייר לך אותן ותאמין בהן, לא כל שכן שתבקש לגביהן ודאות – הרי זה קל מאוד, כפי שאתה מוצא רבים מן הטיפשים היודעים בעל-פה עיקרי-אמונה אשר אין הם מציירים להם משמעות כלל.
אבל אם אתה מאלה אשר חשקה נפשם להתעלות לדרגה נעלה זו, דרגת העיון, ולדעת-בוודאות שהאל אחד אחדות אמיתית…

מי שמאמין שהוא אחד בעל מספר תארים – אומר במבטא פיו שהוא אחד ומאמין במחשבתו שהוא רבים […] כאילו מטרתנו וחקירתנו כיצד נאמר ולא כיצד נאמין. אך אין אמונה אלא אחרי ציור

כאשר תפשוט מעליך את התאוות והמנהגים ותהיה בעל הבנה ותתבונן במה שאגיד בפרקים הבאים… תהיה לך בהכרח ודאות בעניין זה, אזי תהיה מאלה המציירים לעצמם את יִחוד השם ולא מאלה האומרים אותו בפיהם מבלי לציירו לעצמם, שהללו בבחינת מי שנאמר עליהם: קרוב אתה בפיהם ורחוק מכִליותיהם (ירמיה י"ב, 2). אלא צריך אדם להיות בבחינת מי שמציירים להם את האמת ומשיגים אותה, אף אם אין הם מבטאים אותה, כמו שנצטוו אנשי המעלה ונאמר להם: אִמרו בלבבכם על משכבכם ודֹמו סלה (תהלים ד', 5)""
.
.
רבי יחזקאל לוינשטיין אמר שאפשרי שיהיה אדם שכל יום קם ואמר הריני קם כדי לעבוד בכל מעשי את ה' אלהי ישראל, וכל מעשי אני מכוון לשם שמיים לעבודתו יתברך בלבד, וכשימות יגידו לו בבית דין של מעלה שהוא היה עובד עבודה זרה. כי לא חשוב איזה מילים אומרים. חשוב מה מצטייר לו בנפש. החינוך החרדי מנסה לצייר בנפש ציור של "אלהים" שהוא ציור נפשי פנימי של ישות אכזרית, אטומה, נכה רגשית, שמנהלת פנקסנות קטנונית, גזענית, שותקת מנוכרת בלתי סלחנית. שלא רואה אותי כאדם, לא במבט אישי ואוהב וקרוב ומבין ומחבק ומטפח.
מה שהם קוראים לזה "אלהים" זה סתם מילים, מבחינת הציור זה לא אלהים בכלל. זה לא יותר טוב מהאלוהים של החמאס. ברוך ה' שלחרדים אין גישה ומיומנות לירות ברובים ולהניח פצצות. בפוניבז' המחבלים והשונאים זורקים זה על זה ספסלים וגביעי לבן רק כי הם מאוד חנונים ותינוקיים. אם הם היו אנשים שיודעים להשתמש בנפש ויש להם חוזק מנטלי לזה, זה היה נראה כמו עימותי הכנופיות בעזה. מי שמכיר, למשל הקרב על בתי וורשא בין חסידי גור לדיירים הישנים ועוד ועוד מאות ואלפי מקרים אופייניים דומים, אין בכלל ערך לחיי אדם ואין מקום לערכים של ויתור והתחשבות ונתינה וכו'. זה עזה רק בלי נשק חם. כת של עובדי עבודה זרה.
.
.
לנסות ללכת לבד עם אמונה, ובטח עם תורה שצריכה לימוד מאוד מקיף ועיוני, זה קשה ביותר. אבל אמרו "לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בן חורין להיפטר ממנה". לא חייבים להגיע להישגים גדולים, לשלמות. נניח שאני רחוק מליון קילומטר מקרבה לבורא ומהבנת תורה וקיום מצוות. וכל חיי התאמצתי והצלחתי להתקדם חצי סנטימטר, זה מספיק. העיקר זה התנועה לכיוון. הבורא אין סופי, אף אחד לא יכול להגיע אליו ולהשיג אותו, אפשר רק להיות בתנועה לכיוון. משה רבינו לא השיג את הבורא יותר ממך או ממני, כי הבורא אין סופי ומשה רבינו סופי. נניח שהגובה של משה רבינו הוא מליון קילומטר ושלנו רק סנטימטר. המרחק מגובה מליון קילומטר עד האין סוף שווה בדיוק למרחק מגובה סנטימטר עד האין סוף. מה שיש לנו זה רק התנועה, החתירה, כוונת הלב, ועם זה עושים מה שיכולים, וזה כנראה מספיק.
.
גם מעט מאוד שאדם מגיע אליו, אם זה שלו באמת, שלו אישי, שהוא הגיע לזה מהחשיבה שהיא באמת שלו, מהבחירות שהן באמת שלו, מהחיפוש שלו, מכוונת הלב שלו. זה בעל ערך יותר מדברים מאוד גדולים שהם לא באמת של האדם עצמו.
שיתפתי רק על עצמי, אני לא יכול לדעת מה מזה נכון לך ומועיל לך ומה לא. אם יש מזה איזשהי עצה שיכולה לסייע לך תיקחי אותה בעצמך.

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על 202 – מתוך מכתב לצעירה שחזרה בתשובה ויש לה ספקות לגבי הצעד הזה

  1. תורה ואני הגיב:

    תודה רבה על השיתוף. זה מרגיש מדויק. גם אם חד כתער.

    מתחבר לדגש שהבאת פה: אין לחרדים שוב בעלות על עבודת ה׳. למרות שזו כביכול ההצהרה.
    ואם לפי תורת דוד המלך, אז זה כתוב במילה: ״טעמו וראו כי טוב ה׳״.
    מי שטעם טעם לא טוב, הוא באופן ודאי לא בכיוון.

    אבל עבור השואלת, הייתי מוסיף על דבריך, זה חשוב מאוד למצוא כן קהילה, ציבור, קבוצה כל שהיא שהדרך שלהם מאירה, שהדרך שלהם ״נראית טוב״ במובן הכי פשוט. להתחבר לעובדי ה׳ בכל וריאציה שלא תהיה, ובכל מקום שהם על הרצף.
    כן. יש חיפוש אישי, והוא מאוד ואינדבדואלי, אבל רובנו לא נוכל לעשות אותו לבד. צריך איזו קהילה, צריך לראות עוד אנשים שהולכים באותה הדרך, מדברים באותה שפה.

  2. ב.א. הגיב:

    אתה חי בכפר דרוזי? חשבתי שאתה גר בירושלים.

  3. belowbridge הגיב:

    ניר, תודה רבה על השיתוף. מדהים.
    בשולי הדברים כן הייתי רוצה לשאול שאלה.
    אחרי כל החיפוש הזה, אתה באמת מאמין שיש "יהדות של לפני המלחמה"? שבאמת היה שם משהו אחר ממה שאנחנו מכירים? אין לי איך להוכיח את זה אבל בעיניי זה דמיון, "היכי תימצי" שכזה. כמה שהמלחמה והשואה היו טרגדיה לעם היהודי, קשה לי להאמין שהדת וכל מושגיה היו שונים בתכלית.

  4. Chaim הגיב:

    שלום ניר היקר

    כל פעם שאתה כותב על התחושות הקשות ששמירת מצוות מעלות בך,
    בא לי לתת לך חיבוק.

    אודה לך מקרב לבי אם תוכל לכתוב (או להפנות אותי למאמרים שכבר כתבת)
    על המושגים שהזכרת מנקודת מבטך:
    בורא עולם, אמונה, בן אדם, ותורה.

    אני תמיד מאד נהנה לקרוא מדבריך
    חזק ואמץ
    חיים

    • nirstern הגיב:

      תודה (:
      כתבתי על זה הרבה, כנראה יותר מדי, מרוב עצים לא רואים את היער. אז קשה לי להפנות, אתה יכול לדפדף קצת ברשימות ותראה הרבה על העניינים האלה ותראה מה מדבר אליך.
      המושגים שכתבת מאוד כלליים, זה ההיקף של העולם שאני מנסה לחיות בתוכו וכל הזמן כותב עליו מכל מיני בחינות לפי מהלך החיים. והכל זה רק זוויות של אותו רגע בלבד, משהו חלקי מאוד, משתנה, אני מקווה שמתקדם, וזה תמיד נשאר מועט וחלקי ולא ברור ובהרגשה שבעצם הכל לא מובן וצריך הבהרה.

      • Chaim הגיב:

        מעניין,
        כנראה ככה זה כשמנסים להתבונן או לאחוז בדברים אינסופיים.

        מאמריך מרתקים אבל מאד ארוכים ודורשים הרבה ריכוז ומאמץ כדי לצלוח אותם במלואם,
        משימה מאתגרת מאד בשבילי.

        נ.ב
        אגב האם אתה מרגיש תלמיד של מישהו (שחי אחרי הרמב"ם)
        או שאתה חש שאתה נזקק לפרוץ את הדרך העיונית שלך לבד?
        אני שואל כדי להמשיך להבין את המושגים הכלליים שכתבתי, ממקורות נוספים ודומים לשלך.

        תודה על המענה
        חיים

        • nirstern הגיב:

          אני מרגיש תלמיד של רבי ירוחם ליבוביץ' המשגיח של מיר, אבל השיחות שלו לא מובנות, הוא דיבר לפני תלמידים שלמדו אצלו שנים רבות וכבר ידעו על מה הוא מדבר, הוא לא כתב ספר שמנסה להסביר גם למי שלא נמצא כבר בסוד העניינים. הרב וולבה פתח לי דלת להתחיל להבין על מה מדובר בשיחות של רבי ירוחם, אבל זה לא דברים שכתובים במקום כלשהו.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            או ווה, הרב וולבה כותב על 'רב ירוחם' ב 'האדם ביקר' בשם מישהו אחר שהוא היה 'הפוסק האחרון בהלכות דעות', ומתאר אותו כענק מוסרי ומחשבתי בקנה מידה בלתי נתפס.
            כשקראתי את הקונטרס הזה מאד תפס אותי הדרישה חסרת הפשרות של רב ירוחם מתלמידיו לעבוד על מדותיהם עד כדי 'מסירות נפש' ויחד עם זאת להיות בשמחה גדולה תמיד. מקווה שיום אחד אצליח להבין איך זה עובד ביחד..
            תודה ניר היקר.

  5. nirstern הגיב:

    אני מעתיק לכאן סיפור שכתב "פרי מגדים" הלא הוא המשורר ר' פנחס שאני, וכמדומני כולנו, נהנים מחכמתו וזיוו כאן.
    זה סיפור פולח לב, עמוק ומלא חכמה. כמדומני שמי שקורא אותו נעשה אדם אחר.

    26.10.02
    לפני האבן
    ***************
    -א –
    לפני הפַּסָל עומדת אבן גדולה, היולית, ובפני דימיונו, צורה שאותה הוא היה רוצה להוציא מהאבן.
    דמיונו של הפַּסָל איננו דימיון מושלם.
    יותר ממה שיש לו ידיעה ברורה, יש לו הרגשה חיה,
    כאשר לאט לאט, ההרגשה הזאת הולכת ולובשת צורה.
    בטרם הוא הכה באבן, באיזמלו ובפטישו, הכין לעצמו סידרה של טיוטות, בהם הוא ניסה לרשום את הצורה הכי מתאימה המבטאת את מושא רצונותיו, את תמצית דמו…

    לאט לאט מרישום לרישום הלכה והתגבשה יותר ויותר הצורה
    המתאימה, הנכונה.

    כעת, מצד אחד, הוא כבר להוט לעבוד על האבן,
    מצד שני, היות שיש לו עדיין ספקות באשר לצורה הסופית שתצא ממנו, הוא חרד להנחית על האבן את מכת הפטיש הראשונה,
    ביודעו שסידרה של כמה מכות פטיש עלולה לחייב אותו ללכת לכיוון שאולי הוא לא כל כך התכוון אליו.
    כי כל נגיעה באבן היא נגיעה סופית,
    ומה שמסותת – מסותת לתמיד!

    "לא משנה מה תהיה השורה הראשונה שתצא ממך,
    בלאו הכי לא כל מה שאגרת תוכל להוביל…",
    ציטט בהטעמה פנימית שורה מיתוך שיר
    אותו קרא לפני שנים רבות,
    שורה שהפכה לו מאז למוטו של ההתחלות…

    "זה אולי נכון בכתיבה של מילים… שאותם אפשר
    לכתוב ולמחוק ולכתוב…, אך בעבודה עם אבנים …!?"
    ועל פניו נשפך חיוך רחב…

    איך שלא יהיה, תמיד סמך על כך שבתהליך העבודה,
    תתפתח היצירה בהתאם לכוונתו.

    הרעד הפנימי, רעד הנובע מחוסר הידיעה הסופית
    איך הפסל יראה בסופו של דבר, מאיצה בתוכו תחושת ראשוניות של מגלה ארצות. סקרנות עזה שמחדדת את חושיו,
    ומדגדגת את קצות עצביו.

    עד שבוקר אחד מצא את עצמו מנחית את מכת הפטיש הראשונה על האבן הענקית שחכתה לו בסבלנות אין קץ.
    * * *

    מאז אותו בוקר עברו חמישה שבועות
    ומצב רוחו של הפַּסָל בכי רע.
    למרות שהוא עבד על האבן במשך חודש שלם,
    מתוך התלהבות וללא לאות, האבן עוצבה על ידו לכיוון,
    שהתבהר לו עכשיו, ככיוון לא נכון,
    כיוון שלא יאפשר לו להגיע למה שהוא רצה.

    לא במכה אחת הוברר לו שהוא טעה לדרך שאין חזרה ממנה.
    בהתחלה הייתה זו תחושה של הֵיצֵרוּת.
    תחושת היצרות שאותה הוא התחיל לחוש, בין מכת איזמל
    למכת איזמל.
    תחושה שאחרי כל מכה ומכה האבן נהיית יותר ויותר צרה
    על מנת להכיל את רעיונו.
    אך הוא הרגיע את עצמו באומרו, שזאת היא רק רוֹשְׁמָה
    של הפרספקטיבה.
    הפרספקטיבה הנובעת ממעמד האבן, היא זו שיוצרת את
    האפקט של הָהֵיצֵרוּת, אפקט שבעצם איננו קיים במציאות.

    כך המשיך להשלות את עצמו; שהתחושה האומרת לו שכאילו משהו פה לא בסדר, נובעת רק מאשליה אופטית.
    אך ככל שהוא ממשיך לחצוב באבן, מנחית בכל כוח זרועו הימנית
    האוחזת את הפטיש הכבד מהלומות על האיזמל המגושם שמחזיקה ידו השמאלית, שובר שברי אבן ונתזי אבן.
    ככל שהוא מסיר את סרח העודף וחושף לאט לאט את סקיצת הפסל הגולמית שבה טמונה גוף היצירה, סקיצה שבהמשך הוא כבר יעבוד עליה רוב הזמן עם פטיש קל ואיזמל עדין.
    ככל שסקיצת האבן הולכת ונחשפת, כך גם הולכת ונחשפת…
    מה ? מה הולכת ונחשפת ?
    האם נחשפת הפרספקטיבה המוטעית… ? האשליה האופטית… ?
    או שהולכת ונחשפת כאן טעות גסה של פיסול ?

    -אם "האשליה האופטית" גוברת ככל שאני מעמיק
    לחצוב באבן, אז ברור לגמרי שיש קשר בין החרפת
    "האשליה האופטית" ובין התקדמות העבודה שלי
    בחציבת האבן –
    זאת אומרת שאין כאן שום אשליה אופטית !
    הגיון פשוט!

    -מממה כל כך פשוט…!? מממה כל כך פשוט… !?
    חזר ומלמל לעצמו, תוך שהוא עוזב את הפטיש שנוחת
    על הארץ בקול עמום, ספק נזרק מידו בתנועת כעס,
    ספק מופל בתנועת ייאוש…
    ואז פתאום הבעתו מתחדדת כשהוא מסנן מיתוך שיניו:
    "לעזאזל, זאת לא אשליה אופטית! "

    כאשר נגולה מעיניו "האשליה האופטית" ונחשפה לפניו המציאות,
    הוא כעס על עצמו בכך שאימץ לעצמו פרשנות מוטעית
    רק בגלל שהיה לו כל כך נוח לאמץ אותה לעצמו.
    אם היה עוצר את תנופת הסיתות, בלי להמשיך את האשליה,
    היה עוד אפשר להציל את היצירה !
    הוא כעס על עצמו, וצחק צחוק מר.
    היה לו יותר קל לכעוס על עצמו ולצחוק מעצמו, מאשר לעמוד מול תחושת האובדן הכואבת שחילחלה בתוכו.

    בדימיונו, בא לו לנפץ את האבן הגדולה. את האבן
    שהכיר בה כל זיז, כל חריץ וכל בקע.
    הוא הכיר את פני האבן עוד יותר מאשר הוא מכיר
    את קמטי הפנים של אישה אהובה.
    בפועל, הוא אומנם לא העיז לנגוע באבן לרעה. אך לעומת זאת,
    הוא זרק את כל הרישומים שהנחו אותו בעבודתו, כמי שמתנער מחפצים מיותרים, מרגיזים, שאותם הוא היה חייב לשאת עד עכשיו על גבו.

    בלי הרישומים, הוא נותר לבדו, הוא והאבן, וכמובן עם
    התחושה הדמיונית החזקה של הבבואה שהייתה צריכה לצאת מתוך האבן, כגרעין היוצא מתוך קליפתו.
    ובכל פעם שהסתכל באבן, או שראה אותה בדמיונו,
    משהו בתוכו התכווץ, התכווץ כל כך חזק עד שהוא היה מוכרח להתכופף וללחוץ על בטנו על מנת להעביר את תחושת הכיווץ.
    * * *
    כמה ימים עברו עליו כמעט בלי מעשה, כשהוא הולך מפה לשם ומשם לפה, מסדר דברים, בהיסח הדעת, כאשר אחר כך, משום מה, הם נראים לו עוד פחות מסודרים ממה שהיו קודם לכן, ואז הוא הולך והופך את הסדר.
    לפלא היו בעיניו, התחושות המטרידות, הקשות האלה שמלוות אותו כבר כמעט שבועיים. זה עוד לא קרה לו.

    שנים על שנים שהוא מפסל. בתהליך העבודה הוא התמכר
    להרבה אבנים.
    היו הרבה חומרי-אבן שלא נענו לו תוך כדי העבודה.
    או שדמיונו לגבי היצירה לא תאם את מה שיצא לו.
    או שידיו הטעו אותו. או שחוסר זהירות היה בעוכריו.
    פעם נשבר גוש שלם מהיצירה, גוש שאי אפשר להדביקו
    ופעם מתפוררת האבן.
    הוא היה אז מצטער על העבודה הרבה שהלכה לאיבוד,
    ובפעמים מאד בודדות היה חש עצב על האקסטזה
    שבסופו של דבר לא הגיעה ליידי מימוש.
    אך מעולם לא ליוותה אותו סערת רגשות כל כך עזה.

    לאחר כמה ימים של הסתחררות, הוא חזר ואמר לעצמו:
    "בוא תניח את האבן הזאת בצד, ותתחיל לעבוד על ההזמנה" (הזמנה לפסל שאמור להיות מוצב באולם כניסה של מבנה ציבור, הזמנה שכבר מזמן עמדה על הפרק).
    אך לא "בא לו", כפי שאומרים הצעירים של היום.
    פשוט לא בא לו לעבוד על ההזמנה.

    -לפחות תעבוד על "האייל העורג", ניסה לשדל את עצמו.
    האייל העורג, כך קרא ליצירה שאת ההשראה לביצועה שאב מספר התהילים שהיה מונח למראשות מיטתו:
    "כאייל תערוג על אפיקי מים…"
    היצירה העדינה הזאת שימשה לו בזמן האחרון מקום מרגוע;
    עמה הוא שהה ברגעים של מתח, או ברגעים של עייפות נפשית,
    רגעים שהפכו לא פעם להיות לרגעי חסד…
    אלא שאפילו על האפשרות הזו כבר לא רצה או לא יכל לחשוב.

    – אני מוכרח לדעת מה קורה פה, אמר לעצמו שוב ושוב.
    – מה יש בפסל הזה שכל כך חשוב לי ?
    הוא ניסה להיזכר מתי עלה בו בפעם הראשונה הרעיון של
    היצירה ובאיזה הזדמנות.
    הוא ניסה להיזכר בכל אירועי חייו באותה התקופה; במעשיו, במפגשיו ובשיחות שהיו לו במפגשים אלה.
    התאמץ לשחזר את הרגשותיו ואת מחשבותיו.
    חיפש בין ספריו את הספרים שאותם קרא ובהם עיין
    באותה התקופה.
    אך כל חיפושיו לא הועילו. לא מצא שום רמז, שום קשר.

    בכל זאת, בימים הבאים הוא התחיל כבלי משים לעבוד על ההזמנה. אומנם בימים הראשונים, הייתה זאת רק עבודה מכאנית, עבודה מלומדה, חסרת כוונה.
    אך לא עבר הרבה זמן עד שהשקיקה וההתמסרות שאיפיינה
    אותו כל כך בעבודתו חזרה אליו.
    ראוי לציין שכמעט ונשכח ממנו כל מה שעבר עליו בשבועות הקודמים.

    * * *

    עד שבוקר אחד הוא מתעורר עם ידיעה ברורה:
    "המחלה…! לחש בצרידות, "זאת המחלה…!"
    המחלה שכמעט ששכחתי ממנה… זאת שד"ר לוריא (שהיה גם
    חברו הטוב), איבחן לי אותה, ואמר שאשכח ממנה, כי בינתיים הוא עוד לא רואה צורך בטיפול וכשיגיע הזמן, אני בעצמי כבר אדרוש ממנו את הטיפול…

    – איך זה שעד כדי כך יכולתי לשכוח ממנה, למרות שאני מקלל אותה מפעם לפעם, כשמופיע אותו הרעד הבלתי רצוני, הכל כך מפחיד ?

    פתאום התחילו עיניו להזיל דמעות והוא בכה..
    מרגע לרגע התעצמה בכייתו, בכי קולני… קורע…
    משתעל, משתנק, ולא מפסיק.
    עד שצנח על מיטתו סחוט ומותש.
    עברו כמה דקות דמומות, נרגע מעט… ואז הרים את ידיו
    והסתכל על כפות ידיו, הם רעדו.
    הוא הסתכל עליהם מבחוץ, באופן נייטרלי, כאילו לא היו
    אלה ידיו שלו. כמו היה מנתח הסוקר את המקום בו הוא
    אמור לבצע את הניתוח.

    * * *

    הרעיון שהתגבש בתוכו כבר כל כך הרבה זמן היה קשור
    קשר עמוק, קשר מהותי אל המחלה. כך התחוור לו.
    המחלה, היא זאת שבעצם גרמה לו להיות מודע לגילו המתקדם.
    אף פעם עד לפני שהחל הרעד הקל בידיו, הוא לא קישר את עצמו ואת שנותיו עם המושג זיקנה.
    הוא שהיה תמיד חי בהוויה גופנית כל כך אינטנסיבית.
    כשהגוף והרוח נחוו אצלו כחטיבה אחת בלתי נפרדת.
    הוא שעבד עם הרוח בצורה הכי פיזית שאפשר לתאר,
    לפעמים שתיים-עשרה עד ארבע-עשרה שעות ברציפות.
    באמצעות החומרים שהם בין הקשים ביותר והחזקים ביותר שנמצאים בטבע: שרירים, ברזל ואבן.
    כאשר מצד אחד כפה את הרוח על החומר ומצד שני חשף
    את הרוח מתוך החומר.
    וכל נוכחותו הייתה מדברת בשתי מבטאים, אך בשפה אחת
    רבת הבעה: בגשמיות קשה וברוחניות דקה:
    בשרירים בולטים ובעיניים דלוקות.

    כל עוד שהרגיש שרוב כוחותיו הפיזיים שהיו לו הם עדין בידו,
    ושהרצון לעבוד וליצור בוער בו כתמיד, הוא לא הרגיש בעצמו שום שינוי שהתאים לשינוי בגילו.

    קצב השתנות הזמן שלו לא תאם אם כן לקצב ההשתנות הפיזית שלו. סימני הזיקנה החיצוניים, שערות השיבה, הפנים חרושי הקמטים, זקיפות הקומה שהתכופפה מעט –
    התגלו אצלו רק ברובד החיצוני ולא תאמו לשרידות הפיזית הנחושה שלו.

    עד שבא הרעד הבלתי רצוני הזה אצלו וסַדָק בתחושת העוצמה הפיזית והנפשית.
    לרעד הבלתי רצוני הקל בידיו, רעד שמופיע מפעם לפעם,
    הוא היה מודע ממש מרגע תחילתו.
    הרי ידיו הם אמצעי היצירה שלו! הם לו כמו ידי הפסנתרן לנגינתו,
    כמו רגלי הרקדן לריקודו.

    אומנם, בינתיים, הרעד הזה לא הפריע לו בעבודתו,
    אך המשקל הרגשי הכבד שהרעד הזה מעמיס עליו נופל על ה"בינתיים" הזה…

    – ב –

    הרעיון שעליו הוא חשב בלי הרף ואותו הוא דמיין חזור ודמיין, היה להציב אנדרטה לזיקנה יפה, לזיקנה מפוארת.
    יותר מזה – לברוא זיקנה מונומנטאלית.
    זיקנה שלא רק שאיננה מביישת את בעליה,
    כי אם זוקפת את קומתו.
    זיקנה עם כבוד, עם הדר.
    עלה בדעתו ליצור זיקנה המשלבת יחד; את החיוניות היָלְדִית,
    עם עוצמת העלומים, עם הפיקחות של תקופת העשייה,
    עם האיפוק של שנות העמידה, עם חכמת הזיקנה.

    את כל התערובת היומרנית הזאת הוא שאף להוריק,
    בשפת האבן, לתוך השיש.
    הוא ברא בדמיונו כמעט שילוב של אדם-אל.
    אדם מושלם שעומד להיכנס עוד מעט, כשיבוא יומו,
    לטריטוריה האלוהית.
    היכנסותו לטריטוריה האלוהית מסמלת את החלק האלוהי שבו,
    כאשר הצלם האלוהי חוזר למקורו.

    הוא חלם על כך בשנתו ושגה בכך בהקיץ:
    כיצד צריכה להיראות נקודת הזמן הנכונה של הקץ.
    מי שמגיע זמנו לעלות לטריטוריה האלוהית -חזר וניסח לעצמו-
    חייב להיות בשל לכך.
    הבשלות הינה מצב של שלמות.
    כאשר קיים זמן אופטימלי לקטיפת הפרי.
    זמן זה הינו נקודת הבשלות המאכסימאלית של הפרי.
    כמה ימים לפני זמן הבשלות המאכסימלית –
    הפרי נמצא עדיין במצב של בוסר,
    וכמה ימים אחרי כן – הפרי כבר במצב של
    תחילת תהליך הריקבון.
    מסקנה, רק הפרי הבשל באמת מגיע לשולחן המלך.

    הפסל שהוא כל כך רצה לסתת אותו באבן היה איפוא:
    זקן בנקודת הבשלות המדויקת שלו.

    … ושקרה לאבן מה שקרה, כאשר היא נמצאה כלא ראויה ליצירה המושלמת, הוא הרגיש התמוטטות פנימית.
    האבן החיצונית הזאת, בכוח הסמל שהיא סימלה עבורו, משכה אחריה את כל הבניין הפנימי שבנה. הוא הרגיש שכל התיאוריה שלו שבנה על הזיקנה האידיאלית – קורסת.

    הוא הרגיש שהוא עצמו לא יגיע למצב של זיקנה גאיונית שכזאת,
    וכל עניין הזיקנה המיוחדת, המפותחת, שכל כך הועצמה בעיניו, איננה מציאותית.
    כי הרי הוא עצמו עם הסימנים ההתחלתיים המאיימים של מחלת הפרקינסון, מהווה הוכחה לכך שהזיקנה היא מנוולת ומפחידה !

    * * *

    אחר הדברים האלה, הוא קם לאיטו,
    ניער את זרועותיו, התמתח קמעה, נשם כמה נשימות עמוקות, כשהוא משתדל לנשום ולחוש את האויר הנקי של הבוקר, הנשאב לתוכו דרך אפו, יורד לגרונו, וממלא את ביטנו ואת חזהו עד תום. כאשר בנשיפה הראשונה ואולי גם השניה התלווה לשיחרור האויר אנחה בלתי רצונית, משחררת.
    הוא שמע את האנחה של עצמו ועלה בדעתו שלכל אנחה ואנחה יש את הצרה הספציפית שקדמה לה, אך לכל האנחות שבעולם יש איזה תפקיד משחרר
    כשם שבנשימה מלאה יש איזה כוח ממלא.

    לאחר ששהה כמה דקות בהקשבה מלאה לעצמו, לגופו, לקולות הבוקר, לאוירה האופפת, הכין לעצמו כוס תה, סחט לתוכה כמעט חצי לימון, המתיק בכפית דבש גדושה, ושתה לאיטו בשקט, כאשר הוא ממשיך לשהות באותה האטמוספירה של ההקשבה הפנימית המיטיבה.

    כאשר מתוכו עלה קול פנימי שהלך והתחזק:
    להתפלל אני צריך! אמר לעצמו, להתפלל אני צריך!
    תחת המיסכנות שהרגשתי… להתפלל אני צריך… חזר ואמר לעצמו. במקום ליילל ולצרוח ולבעוט, להתפלל הייתי צריך.

    מישהו חייב לי משהו ? מישהו הבטיח לי משהו ?
    האם כל מה שיש לי, האם כל מה שקיים פה, הוא מובן מאליו ?
    להודות אני צריך. להגיד תודה ותודה ולא להפסיק להגיד תודה.

    "תודה" זה הדבר היחידי ששווה בכלל לומר.
    "תודה" זה הדבר היחידי שאפשר בכלל לומר.

    הצורך האישי שלו להודות פרץ את כל החסימות הפנימיות.
    ההודייה הייתה גדולה ממנו, כמו איזה רוח גדולה שהכילה אותו, עם כל אכזבותיו והסתייגויותיו…

    ההודייה, כך הרגיש בכל תא ותא בגופו. ההודייה, היא החוק הרוחני, או הביטוי הרוחני הכי חשוב!

    להודות על מה שיש.
    על האור שהעין קולטת אותו, על הצבעים ועל מראות העולם.
    להודות על הצלילים שהאוזן שומעת, על המוסיקה ועל השפה.
    להודות על ההבנה ועל ים החכמה, ים שבורא חיים.

    להודות על הגוף, על תגובותיו ותחושותיו הנעימות.

    להודות על הידידות ועל האהבה.

    ובייחוד להודות על ההזדמנות שיש לי ועל האפשרות שניתנה לי כאדם שמסוגל להודות –
    להודות לחיים, להודות לטבע, להודות לאלוהים.

    באמת אין זה משנה באיזה כינוי אנו מכנים את "האתה" שאנו מודים לו.
    באמת אין זה משנה, חשב לעצמו, אם ההודייה שאנו מודים מופנית
    כלפי ה-"חיים",כלפי ה-"טבע", או כלפי ה"אלוהים".

    ה"הודייה" מעצם טבעה איננה יכולה להיאמר לעצמך.
    חייב להיות איזשהו "אתה" שההודייה מופנית אליו.
    ובלאו הכי, אף פעם לא תדע אל-נכון מה מהותו של
    "האתה" הניצחי, שבפניו אתה חש את רגש ההודייה.

    תחושה פנימית של גיל פיעמה בו, אחרי שניסח לעצמו
    את ההרגשה הכי אמיתית שצמחה מתוכו.

    קרני השמש של הבוקר האירו את הקיר שממולו.
    העולם הבהיר את עצמו קצת יותר…

    * * *
    והחיים הרגילים שלו נמשכו,
    אך שונים במקצת ממה שהם היו.
    לא, לא הייתה בהם שום מהפכה, אלא שהיה בהם,
    אם אפשר לומר, טעם קצת יותר טוב.
    למרות שהרעד בידיו נמשך ואולי אף בלט קצת יותר.

    הוא המשיך לעבוד על ההזמנה (עבור אולם הכניסה של
    המבנה הציבורי). כאשר היום יותר מתמיד הוא היה מסוגל
    לראות -בחזרה השיגרתית של החיים, בחזרה של החיים
    היומיומיים, הפשוטים- איזו משמעות.

    "החיים עצמם הם מונומנטליים" אמר לעצמו וצחק.

    * * *
    יום אחרי שהוא גמר לעבוד על ההזמנה הוא ניגש
    לאבן הענקית -שעמדה להיות פסל מושלם
    לזיקנה מונומנטאלית, ואילו עכשיו, אפשר להבחין
    בקורי עכביש שצמחו בתוך הגבשושיות שבבשרה –
    ואז הוא נעמד לפני האבן, נרגש ללטף אותה בידיו.

    הנה שוב פעם אני עומד ל-פ-נ-י האבן העצומה הזאת.
    מודה בתוך ליבו, על כך שהוא שוב פעם נמצא
    במצב של לפני-
    כי רק המוות, לחש לעצמו, הוא המצב של אחרי-

    מה שאעשה הפעם, אמר, זה רק את הכי טוב שאני יכול לעשות.
    הפעם הוא לא חיפש, לא את המונומנטלי ולא את השלמות,
    כי אם רק את הכי טוב שאפשר.
    ———————————-
    ————————

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s