196 – עבודת ה' באופן האמיתי

מתוך מכתב:


כשמשלימים עם מצב כמו שבסרטון שהבאתי בסוך הרשימה, בלי שום לחץ, כמו שהדמויות עושות, יש בזה הרבה חן ומתיקות. קשה לעשות את זה לבד, ופחות נעים ומתוק, אבל אפשר קצת גם.
אם באמת משחררים להיות כאלה בלי שום בעיה ושאלה ולחץ, אז לפעמים צומח מתוך זה משהו אורגני, בטבעיות, מבפנים, משהו שלא הזמינו אותו ובטח לא התאמצו בשבילו, שהוא מדרגה טיפה יותר גבוהה. ואם לא אז גם בסדר.
אם צמח משהו אז זה לגמרי שלך, וזה גם לגמרי מגלה עליך מה באמת הרצון שלך. אחרי שהשלמת עם מצב כמו בסרטון ונהנית ממנו ושמחת בו ואין לך שום שאיפות אחרות, אז השתחררת מכל הקולות החיצוניים שהם לא אתה. ואז אם צמח ממך משהו הוא באמת אתה, בלי צורך במאמץ ולחץ, רק כך זה אמיתי. כמו שכתב הרמב"ם שהתורה היא הדבר הכי קל לעשות. ואולי תופתע לגלות משהו שבכלל לא שיערת. כי הלחץ החיצוני הוביל אותך לכיוון מסויים וחסם לך אפשרויות אחרות. צריך המון אומץ, אמיתיות, ענווה, כדי שאדם יחרשה לעצמו להגיע למצב כמו שבסרטון בלי לסבול מזה, בלי רגשי אשמה.

.

.

האמת היא שאנחנו כאלה. מזה מתחילים, זה הבסיס. הרי כך נולדנו, תינוק שזה עתה נולד הוא בדיוק כזה. ובתוכנו יש תינוק גם עכשיו וכל הבעיות שלנו מתחילות מכך שאנחנו מנותקים ממנו ומתביישים בו. רגשי האשמה הם שנאה אליו, וזה עצם יצר הרע, ניכור, שנאה, אכזריות, ניתוק ופירוד. שנאת החיים. מוכרחים להיות עם יכולת להתחבר לזה, להכניס את זה לתוך העולם הפנימי שלנו כאפשרות קיימת ולגיטימית, שזה היה בתוך ספקטרום האפשרויות שלנו, ומדי פעם אם מאבדים את הדרך, את הנאמנות לעצמנו, אפשר לחזור לשם ולהתחיל מחדש, באופן נאמן ואמיתי.

.

.

יש מדרש:
""מה יתאונן אדם חי" (איכה ג' ל"ט) – רבי שמעון אומר: מה יתאונן אדם, לא די שהוא חי והוא רואה את השמש הזה?" (אגדת בראשית (בובר) פרק ס"ב)

אדם חטא, והוא מצטער על כך שחטא. חטא זה כמו להחטיא את המטרה, הוא טעה, החטיא, פעל נגד החכמה, הרס, הזיק, ועולמו נשבר. אולי הוא פגע מאוד בעצמו, או ביקרים לו, או באלוהיו. אולי הוא היה כמו ירבעם בן נבט שחט והחטיא ואין לו חלק לעולם הבא, או כמו אלישע בן אבויה או כמו המן הרשע. והוא מכיר בטעותו ושב על חטאיו ומצטער ומתאונן. רוצה לתקן את דרכיו, לשוב. ומחלקי התשובה היא ההתמרמרות, כמוש כתב רבינו יונה בשערי תשובה. הצער על החטא, ההכרה כמה החטא נורא. 

.

ובא רבי שמעון בר יוחאי, מי שהשיג גם למעלה מספירת החכמה, ואומר לו אין לך מה להתאונן. הכל בסדר. תשמח. כי גם כחוטא אתה חי, זה הרצון האלוהי הפשוט שמעל החכמה, שפשוט תהיה נמצא, ותו לא. ועל זה אמר הפסוק וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. כמו שביאר המו"נ שם, שטוב הוא כלשון בני אדם, והכוונה ככה רציתי את זה. רצון פשוט, מעל החכמה. שאין בו מהלך וסדר, ואין בו סולם של עלייה והתקדמות. ואין שום תביעה להתקדם. נבראת תינוק אז תהיה תינוק, זה טוב מאוד, לא צריך להתאונן על כל מה שלא עשית מצד החכמה, כל מה שפיספסת בחיים כשרק רבצת ואכלת חטיפים. 

.

אם זוכים לשמחה הזו, אם זוכים להשגה הזו שהיא מעל החכמה, שלא בחינם דווקא רבי שמעון בר יוחאי הגיע לזה, ואין התאוננות על החטאים, זה הבסיס הבריא החי של כל החיים. זו השמחה האמיתית של עבודת השם. הכי עמוקה ובסיסית. 

מכאן אפשר לבנות קומה שנייה, נוספת, שבה מתאוננים על החטאים, רוצים להתקדם, לצמוח, להתעלות ולא לחטוא.
הבעיה שלנו שאנו בונים את זה על ריק, על תהום, וכל הזמן רצים קדימה כמו עכברים שנמלטים מטביעה. מתאמצים "לא ליפול". "להתחזק". להתקדם בחיים. לבנות. לממש את הפוטנציאל. אבל אנו מרגישים שאם לא נצליח בכל המשימות האלה נהיה אבודים. החיים שלנו יהיו בלי משמעות. לא יהיה טעם לחיים. זה יהיה בלתי נסבל. נהיה סתם בהמות חסרות כל ערך, שנואות, מכוערות, בזויות. כבר עדיף למות.
לכן אין לנו מנוחה, אסור ליפול. אין נשימה, אין נחת. לא מעורבת בחינת השבת בתוך ימי המעשה שלנו.
.
שבת הלכתית היא בערך כמו בסרטון הזה. מתענגים, אוכלים הרבה, יותר מדרישת הרעב הבריא הנכון, ישנים יותר גם אם לא באמת עייפים, זו לא שינה כדי לצבור כוחות לפעילות, זו שינה של עונג טהור. ומשמשים את המיטה. את המצווה ללמוד תורה בשבת, או לשיר זמירות שבת כעבודה רוחנית ולא סתם כפזמון לשם עונג, כל זה המציאו בדורות מאוחרים.
כי שבת היא בחינת הרצון, הבורא אוהב אותנו סתם כך כי אנחנו מה שאנחנו, כמו שברא אותנו, כתינוקות. לא דורש שום דבר. כמוש אמא מתענגת על כך שהתינוק זולל כמו חזיר ולא רוצה ממנו שום דבר אחר.
.

וחובה תמיד לזכור את השבת, כל דבר יפה לשמור לשם שבת. גם בימי המעשה בחינת השבת נמצאת ביסוד הדברים, מתחתם, כבסיס. כאדמה שהכל צומח ממנה.

מצב כמו שבסרטון זה אדמה. פסיביות גמורה, אם ננסה לבאמת להיות כך, ונרגע לגמרי, ולא יהיו לנו רגשי אשמה, יצמח בתוכנו משהו ירוק יפה אמיתי וחי. ואז נקום מהמיטה ונעשה משהו חוץ מלאכול חטיפים. זו צמיחה מהאדמה. רק כך זה חי, זה הפירוש והיה כעץ שתול על פלגי מים. מים אלה ההנאות הגשמיות. אבל הוא לא טובע בהן אלא שתול עליהן, שרשיו שותים מהן, והוא צומח למעלה. שרשיו מרובים מענפיו והוא מאושר וכל אשר יעשה יצליח. לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח. הם עוסקים ברוחניות, והרוחניות מעיפה אותם לכל מקום והם כמו ים נגרש השקט לא יוכל.


זה נכון לעבודת השם גם במדרגות הכי גבוהות, ונכון גם לבריאות הנפש, לעבודת הפסיכולוגיה שהיא הכניסה לעבודת השם.

.

.

.




רבי ירוחם היה מדבר על זה הרבה. והיה מביא את הגמרא בברכות מ"ז א'.

שם מסופר שרב ושמואל, שני האמוראים הכי גדולים (על רב יש סיפורים מפליגים בגמרא על קדושתו וחסידותו ופרישותו. הוא לא שח שיחה בטלה מימיו, לא הוציא דבר שקר מפיו מימיו, לא מנע עצמו מבית המדרש יומם ולילה כל חייו, ועוד הרבה. אבל אין צורך בזה, כל מי שהיה אמורא היה בהכרח צדיק וחסיד במעלה העליונה ביותר, ואמרו שכל אמורא היה יכול להחיות מתים מרוב מעלתו הרוחנית), ישבו לאכול. אחרי שסיימו לאכול, ועדיין לא ברכו ברכת המזון, בא רב שימי בר חייא לאכול לידם, ואכל מהר כדי להספיק להצטרף אליהם לזימון. רב אמר לו, אין לך סיבה למהר, אנחנו כבר סיימנו את האכילה וכבר אי אפשר שנצטרף לזימון. ושמואל אמר שאפשר עוד להצטרף, שהרי אע"פ שאנחנו שבעים וכבר סיימנו את הסעודה, הרי אם היו מביאים לי כמהין ופטריות, ולרב גוזלות [אלה המעדנים החביבים עליהם], בלי ספק היינו אוכלים אותם גם על בטן מלאה. לכן אין כאן הסתלקות גמורה שלנו מאכילה ואפשר עוד להצטרף.

.

ובברכות ל"ט א' מדובר על שני תלמידים שישבו לפני בר קפרא:

"הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות. נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות. לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא, אמר: לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס, אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם אתה על מה לגלגת עליו?"

אחר כך כתוב שבר קפרא כעס גם על מי שקפץ לברך על הפרגיות, אבל לא משום הלהיטות שלו לבשר אלא משום שזה פגיעה בכבודו של בר קפרא לעשות כך מולו.

.

 יש דוגמאות מעין אלה בחז"ל לעשרות. הם לא התכחשו לצד התינוק שבהם, לא ראו בו חטא, נתנו לו את מקומו באהבה, ולא ראו בזה שום חסרון במדרגות הקדושה והפרישות העצומות שלהם.  

.

רבי ירוחם הסביר שלהיטות כזו לאכילה היא דבר רע, רק במצב שהיא פוגעת באפשרות להתעלות. אם מתעורר באדם רצון פנימי אמיתי עדין לעשות משהו חוץ מלאכול כמו תינוק, הזללניות של התינוק יכולה לראות בזה איום ולהפעיל כח רגשי נגד זה. רק מי שמבין שההתעלות הרוחנית שלו לא צריכה לאיים על התינוק ולא לפגוע בו בשום דרך, חופשי מכך שהתינוק ינסה לחסום את ההתעלות הרוחנית, ואז בניתנת מקום לתינוק אין שום דבר רע כלל.  

רבי ירוחם ראה אצל רופא השיניים שלו קפה בלי קפאין. הוא אמר שזה משל לעניין שאנו מדברים בו, לא הקפה מזיק, אפשר שיהיה קפה בלי נזק. לא זלילת כמהין ואפרוחים על בטן מלאה מזיקה מבחינה רוחנית, אפשר לזלול בלי שזה יזיק. במצב שיש שלום בין הכוחות של האדם, וכל אחד נמצא במקומו הראוי לו ולא מאיים על הכוחות האחרים ולא מתחרה ונלחם בהם. 

.
.
.
זה הסרטון המדובר, ראיתי אותו במקרה והוא עורר בי את מה שכתבתי כאן:

 

אודות nirstern

https://nirstern.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על 196 – עבודת ה' באופן האמיתי

  1. תורה ואני הגיב:

    כל כך יפה.
    מילים כל כך מדויקות לרגשות כל כך מוכרים.

    לאן, לאן אבדה לנו הקומה הראשונה?!
    המלחמות, הגלויות. החורבנות, מי עשּׁק אותה?

  2. תורה ואני הגיב:

    אהבתי מאוד איך שלמדת את הגמרא על רב ושמואל והכמהין והגוזלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s